הפרוצדורה שיש לנקוט בה במקרה שאין מוסרים חזקה

1. כללי
סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 מגדיר נושא זה בזו הלשון:

"8. הפרוצדורה שיש לנקוט בה במקרה שאין מוסרים חזקה (פק' 34 לש' 1946 (תיקון מס' 3), התש"ע-2010)
(א) אם בעלי הקרקע העומדת להירכש או המחזיקים בה מסרבים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה בה, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית-המשפט, ואם נוכח בית-המשפט כי שר האוצר זכאי לקנות חזקה בקרקע על-פי סעיף 7 יתן צו שבו יצווה למסור את החזקה בקרקע.
(ב) (1) על-אף האמור בסעיף-קטן (א), שר האוצר רשאי להיכנס לקרקע לתשתית ציבורית ולקרקע המיועדת לפרוייקט בטיחותי ולקנות בה חזקה על-פי סעיף 7 בלא צו של בית-המשפט, ובלבד שאם חלפו 60 ימים מפרסום ההודעה לפי סעיף 7 תינתן לבעל הקרקע או למחזיק בה הודעה נוספת בכתב על קניית החזקה לפחות 30 ימים מראש; הוראות פסקה זו לא יחולו לגבי קרקע שיש עליה בית מגורים שנבנה כדין;
(2) פנה בעל הקרקע או המחזיק בה לבית-המשפט בבקשה למנוע או להפסיק את קניית החזקה בקרקע, כאמור בפסקה (1), יהיה בית-המשפט רשאי ליתן צו כאמור אם מצא כי נפל פגם בקיום ההוראות לפי פקודה זו.
(ג) בלי לגרוע מכלליות הוראות סעיפים-קטנים (א) ו-(ב), סכסוך על גובה הפיצויים שיש לשלם בעד הרכישה או הגשת תביעה לפיצויים כאמור לא יהוו עילה לעיכוב הכניסה לקרקע או לעיכוב קניית החזקה בה."

סעיף 8 לפקודת הקרקעות דן בפרוצדורה שיש לנקוט בה למקרה שעל-אף ההודעה על הרכישה ופרסום ההודעה על מסירת החזקה - אין מוסרים את החזקה לשר האוצר.

בנסיבות כאמור, רשאי היועץ המשפטי לממשלה לפנות לבית-המשפט, ואם מוכח בפני בית-המשפט כי שר האוצר אכן זכאי לקנות חזקה בקרקע על-פי סעיף 7, יתן בית-המשפט צו בו יצווה למסור את החזקה בקרקע.

ב- ע"א 496/62 {רשות הפיתוח נ' סלים מחמוד בכר, פ"ד יז 696 (1963)} קבע בית-המשפט כי סעיף 8 לפקודה, בא ליצור סעד מהותי חדש ומיוחד וכי מתן הסעד המיוחד הזה נתון בידי בית-המשפט מחוזי.

ב- ע"א 103/63 {יוסף בוהקוב נ' עיריית הרצליה, פ"ד יז 1583 (1963)} הבהיר השופט הלוי, כי:

"סעיף 8 אינו בא להגביל את זכות החזקה המוקנית למפקיעים לפי סעיף 7, אלא להוסיף ולקבוע, למקרה של צורך, דרך מקוצרת למימושה. מי שקורא את הסעיף 7 כמקנה למפקיעים, לכאורה, זכות לתפוס את החזקה בכל האמצעים, ובכלל זה שימוש בכוח כלפי הבעלים או המחזיקים בקרקע, הרי בעיניו תיראה הוראת סעיף 8 כהגבלה לזכות זאת, לשון אחרת: כחריג לסעיף 7... ברם, לפי ההשקפה הנראית לי ושנימקתיה לעיל, עצם הזכות "לקנות חזקה"... או "לקנות חזקה ישירה"... אינה כוללת, בשים-לב לחוק הישראלי הכללי, כל זכות לתפוס את החזקה על-ידי שימוש או איום בכוח כלפי הבעלים או המחזיקים בקרקע, או המחזיקים המתנגדים, וסעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) נותן לבעל הזכות דרך מקוצרת להשגת מטרה זאת."

ב- ע"א 219/66 {יעקב ילוז נ' רשות הפיתוח, פ"ד כ(4), 603 (1966)} פסק בית-המשפט:

"כאשר נקבע בסעיף 8 כי היועץ המשפטי רשאי לפנות ל"בית-המשפט" בבקשה לצוות על מסירת החזקה - ופירוש הדבר, בשלב שבו טרם הסתיימו הליכי ההפקעה - כי אז ברור הוא, לאור ההגדרה הנזכרת בסעיף 2(1) לפקודה, שהכוונה היא שפניה זו צריכה להיעשות לבית-המשפט המחוזי דוקא; הווה אומר, כי לגבי התרופה המיוחדת הזאת לא תחול - כך מחייב הכתוב בסעיף 49(2) לחוק בתי-המשפט - ההוראה הסמכותית הכללית, שזכרה בא בסעיף 28(3) לחוק זה, והמקנה את סמכות השיפוט בענייני חזקה לבית-משפט השלום. לעומת זה, משנסתיימו הליכי ההפקעה עם הקניית קניין הבעלות בידי הרשות המפקיעה מכוח סעיף 19 לפקודה, אזי החל בשלב זה, תחול על התביעה החזקה המתבססת על הקניין האמור, אותה הוראה סמכותית כללית, כשם שהיא חלה על כל תביעת חזקה רגילה, כאמור."

סמכותו של בית-המשפט לצוות על מסירת החזקה, לפי סעיף 8 לפקודה, צמודה לזכותה של הרשות הרוכשת לקבל את החזקה לפי סעיף 7 {ע"א 332/60 בן עמי נ' היועץ המשפטי, פ"ד טו 138 (1961)}. סעיף 7(2) נותן את הזכות לקבלת החזקה, על יסוד הודעה שפורסמה לפי סעיף 7(1), וסעיף 8 מאפשר את מימושה של הזכות הזאת, בעזרת צו מאת בית-המשפט נגד הבעלים או המחזיקים בקרקע, אם אלה מסרבים להרשות לרשות לתפוס את החזקה {ראה גם ע"א 613/84, 333/85 עיריית חיפה ואח' נ' יקב הגליל יוסף גולד ובניו בע"מ, פ"ד מא(3), 711 (1987)}, בו נאמר כי כל עניינה של פניה כזו לבית-המשפט הוא להבטיח שהרשות הרוכשת לא תעשה דין לעצמה ותיכנס בכוח לנכס המופקע, דבר העלול להביא להפרת שלום הציבור, ולכן היא זקוקה לצו בית-המשפט.

ב- ע"א 290/91 {מדינת ישראל נ' ס' מ' סלאמה חסן ואח', פ"ד מה(3), 109 (1991)} ביקשו המשיבים ארכה לביצוע הפינוי ובית-המשפט המחוזי נעתר לבקשתם.

בערעור קבע בית-המשפט כי אין הארכה המבוקשת משרתת מטרה חיונית של המשיבים, ולעומת-זאת, תפיסת החזקה המיידית באותם מקרקעין נחוצה לשם ביצוע עבודות בניה חיוניות לצורך הפגת מצוקת המגורים וקליטת העלייה. כל עיכוב בפינוי המקרקעין עלול להביא לסיכול חלקי של התכנית.

בית-המשפט הוסיף כי הפרוצדורה המיוחדת, הקבועה בסעיף 8 לפקודת הקרקעות מיועדת להביא לזירוז פינוים של מקרקעין העומדים להירכש על-ידי המדינה, בדרך מקוצרת, באותם מקרים בהם מסרבים הבעלים הרשומים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה באותה מקרקעין.

בנסיבות המקרה, ולאור העובדה שההפקעה נעשתה חמש-עשרה שנה קודם לכן, נקבע כי יש לבטל את הארכה ולפנות את החלקה לאלתר.

{בית-המשפט השאיר בצריך עיון את השאלה אם מוסמך היה בית-המשפט להורות על עיכוב ביצועו של פינוי המקרקעין, במסגרת החלטה על-פי סעיף 8 לפקודה}.

בעניין זה יש לזכור את קביעת בית-המשפט ב- ע"א 688/74 {ששון לוי ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ל(2), 535 (1976)} לפיה לפני הגשת תביעה על-פי סעיף 8 לפקודה ראוי, בדרך-כלל, שהרשות תודיע למחזיק על ההפקעה ועל הדרישה למסירת החזקה, אם עובדת החזקה גלויה לעין ואם ניתן בחריצות סבירה לגלות את כתובתו של המחזיק.

הודעה כאמור אינה חייבת להיעשות דוקא על-ידי מסירת העתק מההודעה על-פי סעיפים 5 ו-7 לפקודה, אלא יכולה להיעשות בכל דרך שהיא, שיש בה כדי להביא לידיעת המחזיק את עובדת ההפקעה ואת העובדה שהוא נדרש למסור את החזקה בנכס לרשות.

ב- רע"א 3092/01 {יהודה קיסר נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, תל-אביב-יפו, נז(1), 313 (2002)} המשיבה 1 {להלן: "הוועדה המקומית"} החליטה להפקיע את המקרקעין שבתי המערערים שוכנים עליהם במסגרת תכנית "פינוי בינוי" שהוחלה על המקום. משלא נענו המערערים לדרישה לפנות את המקרקעין, הגישה הוועדה המקומית תובענה לבית-המשפט המחוזי. בית-המשפט קבע, מכוח סמכותו לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, כי נתקיימו התנאים הנדרשים לתקפותה של ההפקעה, וכי על המערערים למסור את החזקה בקרקע לוועדה המקומית בכפוף להעמדת שיכון חלוף לרשותם.

לאחר שהמערערים דחו הצעות דיור חלוף, שבה הוועדה המקומית לבית-המשפט, והלה פסק כי אם לא ייאותו המערערים לקבל את דירות הדיור החלוף שהוצעו להם, תפקיד הוועדה המקומית ערבות בנקאית נפרדת לכל מערער לפי סוג הדירה, וכי ההפקדה תהיה תנאי יחיד לזכותה של הוועדה המקומית לתפוס חזקה במקרקעין התפוסים על-ידי המערערים. מכאן הערעור.

בית-המשפט העליון פסק כי בפקודה הנ"ל מצויים שני סוגי הוראות נבדלים: הוראות הנסבות על הליכי ההפקעה גופה והוראות הנסבות על הליכים שלאחר ההפקעה. הוראות ההפקעה הן, בעיקרן, אלו שבסעיפים 3 עד 7 לפקודה, וההוראות הנסבות על תקופה בתר-ההפקעה הן, בעיקרן, אלו שבסעיפים 9 ואילך לפקודה.

הליכי ההפקעה גופה עניינם בהחלטתו של בעל סמכות להפקיע קרקע לצרכי ציבור ובפרסום הודעות מתאימות על החלטה זו. בהחלטה ובהודעות אלו תם מעשה ההפקעה. כל שייעשה לאחר-מכן ייסד עצמו על הנחה שמקרקעין מסויימים הופקעו. על יסוד הנחה זו - וכהוראת סעיף 8 לפקודה - יהא בעל הסמכות שהפקיע זכאי לדרוש מאת המחזיק כי יפנה את המקרקעין שהופקעו, ועל יסוד אותה הנחה עצמה יהיו בעלי זכויות במקרקעין זכאים לתבוע פיצויים על זכויות שנלקחו מהם.

כך, הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות אופיה הוא אופי של הוצאה לפועל - מסירת חזקה בעקבות הפקעה - ועל-כן לא תעלינה במסגרתה, ככלל, טענות מהות של הפקעה.

הוראת סעיף 8 נועדה - מעיקרה - ליתן בידי בעל סמכות ההפקעה דרך מהירה לתפוס חזקה בקרקע שהופקעה. הוראת סעיף 8 נועדה לקבוע "דרך מקוצרת" למימושה של זכות החזקה. על המבקש פינוי מקרקעין שהופקעו להוכיח עובדת קיומם של ארבעה תנאים מוקדמים הניתנים להוכחה בלא קושי יתר, תנאים שבהתקיימם יש כדי להעיד על זכותו של המבקש לתפוס חזקה במקרקעין נושא הדיון.

אחד, כי פורסמה ברשומות הודעה על הכוונה להפקיע את המקרקעין לפי סעיף 5 לפקודת הקרקעות; שניים, כי פורסמה ברשומות הודעה למסירת החזקה במקרקעין לפי סעיף 7(1) לפקודת הקרקעות; שלושה, כי הגיע המועד שנקבע בהודעה שניתנה לפי סעיף 7(1) לפקודה לתפיסת החזקה ו- ארבעה, כי הבעלים או המחזיקים מסרבים להרשות לרשות המפקיעה לתפוס את החזקה.

במקרים מיוחדים וחריגים אפשר שיהא ניתן להעלות טענות הגנה ממשפחת טענות החריגה מסמכות או ממשפחה קרובה למשפחה זו, ואולם בכפוף לסייג זה די בהוכחת ארבעה התנאים, והרשות המפקיעה תזכה בצו לפי סעיף 8 לפקודה הנ"ל.

במקרה דנן הוועדה המקומית הוכיחה במלואה את זכותה לתפוס חזקה במקרקעין לאחר שנתמלאו ארבעת התנאים. הטענות שטוענים המערערים נוצרו ובאו לעולם לתקיפת מישרין של ההפקעה לפני בית-המשפט המוסמך אך לא לתקיפת עקיפין בהליכים לפי סעיף 8. בנוסף, המערערים השתהו השתהות ניכרת בהעלאת טיעוניהם, ובינתיים שינו המשיבים מצבם לרעה בהיכנסם עמוק אל תהליך השיקום של השכונה.

הוראת סעיף 194 לחוק התכנון והבניה, קובעת תנאי מוקדם לפינויו של בניין מגורים שהופקע, והוא תנאי נוסף לתנאים הנדרשים מתוך סעיף 8 לפקודה. התנאי הוא זה שיש להעמיד שיכון חלוף סביר למי שגר בבניין מכוח זכות אם בעין ואם בפיצויים כדי השגת שיכון חלוף סביר, והברירה לבחור בשיכון חלוף או בפיצויים היא בידי המפונה. השיכון החלוף אינו אמור לשקף את מלוא הפיצויים שהמפונה זכאי להם. שאלת הפיצויים אמורה להידון לעצמה, ובנפרד, בהליך שיועד לדבר כהוראת סעיפים 9 ואילך לפקודה.

2. לצורך קבלת חזקה, על-פי סעיף 8 לפקודה, די בפרסום ההודעה ברשומות ואין צורך במסירה ממש של ההודעה
נושא זה צויין ב- ע"א 48/76 {מרדכי בצלאל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד ל(3), 11 (1976). שם הועלתה הטענה כי אין המשיבה {המפקיעה} זכאית לקבל חלקה מאחר והיא לא מסרה הודעה כדרישת סעיף 7 לפקודה.

בית-המשפט עליון דחה את הטענה. כב' השופט עציוני פסק כך:

"אשר לטענה השניה הנסמכת על האמור בסעיף 7 לפקודה: לפי הוראותיו של סעיף 7 רשאי שר האוצר להורות בהודעה שתימסר לפי סעיף 5 לפקודה - או בכל הודעה שלאחריה, שתימסר באופן דומה לכל אדם שיש לו חזקה בקרקע שעומדים לרכשה - כי ימסור את החזקה בקרקע עם תום התקופה הנקובה לכך בהודעה או אף לפניו. תקופה כאמור לא תפחת מכדי חודשיים ממועד פרסום ההודעה ברשומות, אלא אם דרושה הקרקע באופן דחוף לצורך ציבורי והדבר צויין בהודעה הנ"ל...
זאת ועוד, כבר פסק בית-המשפט זה ב- ע"א 499/59 {שיחור קואפרטיב לשמירה נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יד 608 (1960)} כי:
'כדי להמחיש את הזכות לקנות חזקה (לפי סעיף 8 לפקודה - מ' ש') אין צורך אלא בפרסום ההודעה ברשומות, הרי נאמר במפורש בסעיף 7 שהתקופה שיש לקבעה למסירת החזקה תהיה לא פחות מחודשיים מיום פרסום ההודעה ברשומות, אלא אם הקרקע דרושה באופן דחוף. מיום פרסום ההודעה ברשומות - נאמר, ולא מיום מסירת ההודעה, וזה גם הגיוני, כי יש מקרים שבהם אי אפשר למסור את ההודעה בכלל או למסרה תוך זמן סביר.'
במילים אחרות, במתן ההודעה שפורסמה ברשומות יצאה המשיבה ידי חובתה לעניין קבלת החזקה לפי סעיף 8."

הערעור נדחה.

3. מטרת הפניה לבית-המשפט
ב- ע"א 361/66 {מדינת ישראל נ' משה ארבספלד, פ"ד כ(3), 526 (1966)} שב בית-המשפט והזכיר:

"בבקשה לפי סעיף 8 לפקודה, אין זה מעניינו של בית-המשפט לפסוק במהות זכותו של המחזיק ובהיקפה... דברים אלה הם עניין לתביעה נפרדת לתשלום הפיצויים לפי סעיף 9 לפקודה. בבקשה לפי סעיף 8, הבעיה היחידה בשביל בית-המשפט היא אם שר האוצר זכאי לחזקה לפי סעיף 7 ואם-כן - עליו לזכות בה.
כל עניינה של פניה כזו לבית-המשפט הוא להבטיח שהרשות הרוכשת לא תעשה דין לעצמה ותיכנס בכוח לנכס המופקע, דבר העלול להביא להפרת שלום הציבור. לכן היא זקוקה לצו של בית-המשפט, אבל צו זה צריך להינתן ללא קושי וללא סיבוכים מיותרים כדבר מובן מאליו, בתנאי אחד בלבד והוא - שהמבקשת מוכיחה שהיא זכאית לקבל את החזקה.
{ראה גם ע"א 613/84, 333/85 עיריית חיפה ואח' נ' יקב הגליל, פ"ד מא(3), 711 (1987), וכן ע"א 228/52 פחם בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד ז' 1078 (1953), בו נאמר כי יש למסור את החזקה במקום}

ב- ת"א (ת"א) 134/51 {גליננסקי נ' עיריית תל אביב, פ"מ ז' 208 (1951)} נאמר כי גם לאחר מתן צו לפי סעיף 8 לפקודה, על היוזם לקבל את החזקה רק על-ידי צעדים במשרד ההוצאה לפועל. בנוסף יש במקרה כזה אפשרות לפעול גם על-פי בקשה לפי פקודת בזיון בית-המשפט, נוסף להגשת קובלנה פלילית.

במקרה של מניעת מסירת ההחזקה, קובע סעיף 10(1) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ"ד-1964 כי יש לכך השלכה ישירה על חישוב ההצמדה והיא לא תחול לגבי התקופה שבה מנע בעל הזכויות שנרכשו את מסירת ההחזקה במקרקעין.

בית-המשפט קבע ב- ע"א 613/84, 333/85 {עיריית חיפה ואח' נ' יקב הגליל, פ"ד מא(3), 711 (1987)}, כי "הביטוי "מנע", שבסעיף 10(1) לאותו חוק, יש לפרשו מתוך החוק עצמו ולאו דווקא מתוך זיקה להודעת הפקעה. אם בדרך זו נלך, יהיה עלינו לבדוק כל מקרה לפי נסיבותיו, ורק אם הנסיבות מצביעות על-כך כי בעל הזכות "מנע" מאת הרשות המפקיעה את מסירת החזקה לידיה, רק אז תחול על בעלים אשר כזה הסנקציה שבסעיף 10(1) הנזכר".

4. פרק הזמן בו ניתן להפעיל את סעיף 8 לפקודה
ב- ע"א 332/60 {י' בן עמי נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד טו 138 (1961)} בית-המשפט ציין כי בסעיף 8, כמו בסעיף 7, מדובר על "קרקע העומדת לרכישה" ומכאן שגם את הבקשה למתן צו לפי סעיף זה אפשר להגיש רק בטרם הוקנתה הקרקע לפי סעיף 19(1) לפקודה.

"ייתכן - ועל-כך איננו מביעים דעה - שאם הבקשה הוגשה לפני כן, אולם מתן הצו התעכב משום-מה עד לאחר יום ההקנייה, עדיין קיימת הסמכות למתן צו לפי סעיף 8 גם אחרי יום ההקנייה."

מכל מקום הודגש כי יש גם הגיון בהצבת גבול ברור לשימוש בסמכות לפי סעיף 8, והגבול הטבעי הוא יום ההקנייה, שבו הופכת הרשות הרוכשת לבעל הקרקע ככל הבעלים, עם כל הזכויות הכרוכות בבעלות, וביניהן הזכות לקבלת החזקה.
יצויין כי הרשות המפקיעה יכולה לרכוש את החזקה בקרקע המופקעת גם בשלבים {ע"א 371/65 מיכקשוילי נ' הוועדה המקומית לבניה ולתכנון עיר הרצליה ואח', פ"ד יט(4), 54 (1965)}.

5. סמכות ועדה מקומית לפנות בבקשה למתן צו למסירת החזקה; על בית-המשפט לבדוק, בבקשה שהוגשה אליו לפי סעיף 8, ששר האוצר זכאי לחזקה לפי סעיף 7
ב- ע"א 522/64 {יוסף בוהקוב נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יט(1), 589 (1965)} הוועדה המקומית לבניין ולתכנון עיר קיבלה בבית-המשפט מחוזי צו למסירת החזקה, לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות, וביטולו של צו זה מבקש המערער. טענתו העיקרית של המערער היתה שכאשר הפקעת הקרקע היא על-סמך תכנית בניין ערים, אין לבית-המשפט המחוזי סמכות לתת צו למסירת החזקה, לפי סעיף 8 הנ"ל, אלא אם שר האוצר הסמיך את המבקש במיוחד לבקש מתן צו כזה.

טענה נוספת היתה שלבית-המשפט מחוזי יש שיקול-דעת בנוגע למתן הצו לפי סעיף 8 הנ"ל, ושעליו היה לדחות את הבקשה של המשיבה השניה הואיל וחלף זמן רב מאז פרסום תכנית בניין ערים הנדונה.

בית-המשפט, קבע כי סמכות הוועדה המקומית לפנות בבקשה למתן צו למסירת החזקה, לפי סעיף 8, נובעת במישרין מן הסעיפים 25 ו- 27 של פקודת בניין ערים. כך נקבע:

"כאשר נאמר בסעיף 25 שבנתון לסעיפים 27 ו- 28 תבוצע ההפקעה לפי החוק הנוהג לגבי הפקעת קרקע לצרכי ציבור, כאילו אישר שר האוצר את התכנית כמפעל בעל אופי ציבורי, הרי נובע מזה שההפקעה בכל שלביה תבוצע לפי חוק הרכישה, ללא צורך במתן אישורים או הסמכות נוספים מאת שר האוצר. אפילו האישור על היות המטרה מטרה ציבורית, המפעיל את כל המנגנון של פקודת הרכישה מתחילתו, לפי הסעיפים 2 ו- 5(2) של פקודת הרכישה, אינו דרוש, כאשר ההפקעה היא על יסוד תכנית בניין ערים.
החוק עצמו (סעיף 25, סיפא, של פקודת בניין ערים) בא במקום האישור. מכאן שאף אין צורך בהסמכה לפי סעיף 22(2) של פקודת הרכישה, כדי שהוועדה המקומית תוכל להזקק לתרופה של קבלת צו למסירת החזקה לפי סעיף 8 של פקודת הרכישה."

לגבי השגתו של המערער בעניין שיקול-הדעת של בית-המשפט בנוגע למתן הצו נקבע כי מנוסח סעיף 8 לפקודה עולה ברורות, שכל אשר מוטל על בית-המשפט, לבדוק בבקשה לפי אותו סעיף הוא "ששר האוצר זכאי לחזקה לפי סעיף 7".

ולגבי המועד נקבע:

"סעיף 25, שבו מקור סמכות ההפקעה של הוועדה המקומית, מסמיך את הוועדה לגשת להפקעת קרקעות לפי התכנית "בכל עת אחרי שהתכנית קבלה תוקף". בעל מקרקעים, הנפגע על-ידי ההפקעה והטוען שהתכנית בטלה מחמת עבור הזמן, יכול לעורר את טענתו בדרך פניה לבית-המשפט הגבוה לצדק... אך לא בבית-המשפט מחוזי. מכל מקום, הזמן שעבר כאן עד להגשת הבקשה לפי סעיף 8, לא היה רב מדי."

{יצויין כי שלא כסעיף 27 לפקודה בניין ערים קובע סעיף 190(ב) לחוק התכנון והבניה, כי "זכות הכניסה וקבלת החזקה אינה מותנית בצו של בית-המשפט". ראה בעניין זה גם את בג"צ 189/83 סלים בילדינגס בע"מ נ' עיריית ירושלים הוועדה המקומית, פ"ד לז(3), 215 (1983)}

6. טענת שיהוי אין מקומה בבית-המשפט בהליכים לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות; היחס בין ההליכים למסירת החזקה והבקשה לקביעת פיצויים לפי סעיף 9 לפקודה
ב- ע"א 540/77 {יעקב וחגי סניטובסקי נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', פ"ד לב(2), 561 (1978)} המשיבה, חברת החשמל, הוסמכה על-ידי שר האוצר להשתמש בכוחותיו של השר כדי לרכוש את הקניין בחלקות מקרקעין שונות, בשלמותן או בחלקן, ולרכוש את החזקה בלבד בחלקות אחרות. על יסוד הסמכה זו פורסמה על-ידי החברה הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה.

שני המערערים ניהלו מפעל על שטח קרקע הכלול בהודעת הרכישה.

הערעור דנן הוגש על צו למסירת החזקה במקרקעין שבית-המשפט המחוזי נתן לבקשת חברת החשמל, לפי סעיף 8 לפקודה. יצויין כי בהודעה הנ"ל נאמר שהחברה מתכוונת לקנות מיד חזקה בקרקע מפני שהיא דרושה באופן דחוף לצרכי הציבור שלמענם עומדים לרכשה.

אחד מנימוקי הערעור היה שהקרקע אינה דרושה כלל לחברה ושעל כל פנים, לא היה יסוד למתן ההודעה על הצורך המיידי של החברה לקבלת החזקה בקרקע, ועל-כן, יש לפסול את ההודעה.

בית-המשפט לא מצא כל יסוד בטענה והטעם לכך הוא "שטענה של שיהוי אין מקומה בבית-המשפט המחוזי בהליכים לפי סעיף 8 של הפקודה. אם יש בשיהוי כדי להוכיח ויתור על הרכישה או הזנחה מופלגת בנקיטת הליכים לביצוע הרכישה, יכול הדבר לשמש עילה לפניה לבית-המשפט הגבוה לצדק לביטול הליכי הרכישה או להמרצת פעולותיה של הרשות הרוכשת".

בכל הנוגע למסירת החזקה לפי סעיף 8, קבע בית-המשפט כי די בהוראה שעל המערערים לפנות את השטחים שנרכשו כולם, יהיה היקף חזקתם בהם אשר יהיה. אין צורך, לדברי בית-המשפט, בתיחום הפנימי של השטחים שעליהם חלה הודעת הרכישה וכל שאלה לגבי תיחום זה תתברר בעת הדיון בבקשה לקביעת הפיצויים, המגיעים למערערים לפי סעיף 9 של הפקודה.

שאלה נוספת, עליה עמד בית-המשפט, נגעה ליחס שבין ההליכים למסירת החזקה והבקשה לקביעת הפיצויים לפי סעיף 9 לפקודה {שהוגשה ביחד עם בקשה זו, אך בית-המשפט המחוזי טרם החל לדון בה לגופה, הואיל ונתגלו קשיים במסירת הזמנות לכל המשיבים}.

בא-כוח המערערים ביקש להאחז בדברים שנאמרו בעניין ב- ע"א 740/75 {שמואל דוידוביץ נ' אתרים בחוף תל-אביב, חברה לפיתוח אתרי תיירות בתל-אביב-יפו בע"מ, פ"ד לא(3), 3 (1977)} וטען כי מן הדין לדחות במקרה זה את מסירת החזקה עד שיקבע בית-המשפט את שיעור הפיצויים לפי סעיף 9 וישולמו פיצויים למערערים.

בית-המשפט איבחן בין המקרים ואמר כי במקרה הנ"ל דובר על יזמים פרטיים אשר הוסמכו לרכוש מקרקעין על-פי הפקודה אך הם לא לחצו למען פינוי מוקדם, כנראה מחוסר כספים לתשלום מלוא הפיצויים המגיעים. כדי למנוע מצב כזה ולהמריץ את הרשויות הרוכשות שלא לפתוח בהליכי רכישה אלא אם נמצא בידם תקציב הולם לתשלום פיצויים, נאמר כי בדרך-כלל, ובאין טעמים דוחקים למסירה מידית של החזקה לפני קביעת הפיצויים, תותנה מסירת החזקה בתשלום הפיצויים כפי שבית-המשפט קבעם.

"בוודאי לא היה בדעתי לומר שהדין מחייב בכל מקרה את כריכת הבירור של שתי הבקשות בכריכה אחת. ב- בר"ע 32/76 (לא פורסם) הוברר שהדין אינו כן."

במקרה זה נאמר כי מדובר בחברה ציבורית ואין כל חשש שלא יעמדו לרשותה בבוא העת כספים הדרושים לתשלום הפיצויים למערערים.

"בנסיבות העניין אין ברירה אלא שהמערערים יממנו בינתיים מכיסם את ההוצאות המגיעות להם לפי טענתם עבור העברת המפעל למקום אחר."

7. בעלות רשות הפיתוח אינה בעלות המדינה - זכויותיו של אריס מוגן
ב- ע"א 176/66 {עדנן נג'מי נ' רשות הפיתוח ואח', פ"ד כא(2), 143 (1967)} בית-המשפט מחוזי הוציא צו למסירת חזקה, לפי סעיף 8 לפקודה, בנוגע לשטח אדמה המוחזק על-ידי המערער, הטוען לאריסות בשטח זה. רוב החלקות הכלולות בשטח הנדון רשומות בספרי האחוזה בשם רשות הפיתוח, שתי חלקות בשם המדינה ובעלות שאר החלקות אינה ברורה.

בין היתר, טען המערער כי סעיף 8 אינו חל על מקרקעים שבבעלות המדינה או רשות הפיתוח.

טענה זו נדחתה על-ידי בית-המשפט, אשר קבע כי בעלותה של רשות הפיתוח אינה בעלות המדינה. לפיכך, יש צורך בהכרזת שר האוצר, לפי סעיף 19 לפקודה, כדי להקנות למדינה את הבעלות בשטח המופקע, חוץ משתי החלקות שבבעלות המדינה.

"יתר על-כן, המערער טוען לזכות אריסות בשטח הנדון, היינו "טובת הנאה או זכות שימוש בקרקע", הבאה בהגדרת "קרקע" לפי סעיף 2. כדי להפקיע זכות זאת ולהקנות למדינה את הקרקע כשהיא "חפשית מכל נטל", כאמור בסעיף 19(2), יהיה צורך בהכרזה לפי סעיף 19 בנוגע לשטח כולו."

עוד נקבע, כי פקודת הקרקעות עדיפה על פקודת האריסים (הגנה).

"דינו של 'שטח מחיה' לפי סעיף 6 לפקודת האריסים (הגנה) אינו שונה מדינו של 'סידור חלוף' לפי סעיף 36 לחוק הגנת הדייר, התשט"ו-1955 (עיין ע"א 361/66, (2), שנזכר לעיל); זכויות אלה של 'אריס מוגן' ושל 'דייר מוגן' אינן עומדות בפני הפקעת הקרקע ורכישתה לצרכי ציבור. והן מומרות בזכויות לפיצויים. אריס מוגן אינו רשאי לסרב למסור את החזקה בהתאם לסעיף 8, וזכותו היא לתבוע פיצויים לפי הסעיפים 9 ו- 12."

8. דחיית בקשה למתן צו על-פי סעיף 8 - ההפקעה נשארת בעיניה - כל עוד ההפקעה קיימת צמודה אליה הזכות ליטול חזקה של האדמה אשר הופקעה
ב- המ 255/56 {טיב מחמד אברהים ואח' נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יא 12 (1957)} הוגשה בקשה מטעם היועץ המשפטי, בהתאם לסעיף 8 לפקודת הקרקעות, בה ביקש צו לחזקה של אדמות מסויימות, אשר ביחס אליהן הודיע שר האוצר על הפקעתן בהתאם לפקודה הנ"ל. הבקשה נדחתה עקב אי-הופעתו של היועץ המשפטי ביום שנועד לשמיעת ההמרצה.

לאחר-מכן הוגשה בקשה שניה, בה שוב נתקש בית-המשפט לתת צו לחזקה ביחס לאדמות הנ"ל, בהתאם לסעיף 8 לפקודה הנ"ל. בא-כוח המבקשים עורר את הטענה של מעשה בית-דין.

השופט קמא דחה את הטענה הזאת בהצביעו על-כך שהנימוק עליו מבוססת הבקשה השניה שונה מזה שעליו שעליו היתה מבוססת הבקשה הראשונה, והחליט לדון בגופה של הבקשה לפי סעיף 8 לפקודה הנ"ל. מכאן הבקשה למתן רשות לערער על ההחלטה האחרונה, אשר נדחתה על-ידי בבית-המשפט. כב' השופט קבע כי:

"נניח והבקשה הראשונה לא נדחתה עקב אי־הופעתו של המבקש, אלא נדחתה עקב השיבוש בקשר להודעה שנזכרה בבקשה הראשונה - נראה לי שאז היה רשאי היועץ המשפטי להגיש את הבקשה השניה בצורתה המתוקנת כשהיא מבוססת על ההודעה הבלתי־משובשת. לכן, העובדה שהבקשה הראשונה נדחתה סתם עקב אי-הופעתו של היועץ המשפטי אינה משנה את המצב.
אולם, לדעתי יש לדחות את הבקשה שלפנינו מפני טעם שני: על-ידי דחיית הבקשה הראשונה לא בוטלה ההפקעה, אלא נשארה עומדת וקיימת. לפי סעיף 7 לפקודה הנ״ל, כל עוד ההפקעה עומדת וקיימת - צמודה אליה הזכות ליטול חזקה של האדמה אשר הופקעה... כל עוד ההפקעה קיימת צמודה אליה הזכות להיכנס לחזקה. וכאמור לעיל, על־ידי ביטול הבקשה הראשונה ההפקעה לא בוטלה."

9. ניתן לשמוע טענות כנגד מעשה הפקעה גם במסגרת תקיפה עקיפה, כדוגמת הדיון בבקשה לסילוק-יד שעל-פי סעיף 8 לפקודת הקרקעות; הפקודה אינה מחייבת את הרשות לדאוג לסידור חלוף
ב- ה"פ 399/96 {שר האוצר נ' פואד נסיף, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.12.97)} בית-המשפט התייחס בתחילת דבריו להוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות, וקבע כי מטרת הסעיף אינה לאפשר פתח לעיכוב הליכי ההפקעה או הכשלתם, אלא להבטיח שהרשות לא תכנס בכוח לנכס המופקע אלא תפעל על-פי צו בית-המשפט, לאחר שהוכיחה את זכאותה לקרקע.

במקרה זה המבקש מילא את כל התנאים הפורמאליים המקנים לו זכאות לרכישת החזקה במקרקעין: בחודש ינואר 1968 פורסמה הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה על כוונת ההפקעה. כעבור שמונה שנים נרשמו הערות אזהרה על ההפקעה של שתי החלקות נשוא הבקשה. בית-המשפט העליון דחה את מרבית הטענות שנטענו כנגד תוקף תכנית ההפקעה, ובית-המשפט המחוזי דחה את טענות המשיבים באשר לפגיעה בקניינם ובחופש העיסוק שלהם, בשל כך שלא הוכיחו את זכותם בשתי החלקות המופקעות.

המשיבים העלו מספר טענות כנגד מתן צו סילוק-יד ומסירת החזקה, ובכללן הטענה כי הם זכאים לסידור חלוף בשל הפגיעה ביכולתם להפעיל עסק סיכה הנמצא על החלקה השכנה. למעשה, הם טענו לקיומה של זיקת הנאה, דהיינו זכות מעבר בחלקה להם וללקוחותיהם.

נקבע כדלקמן:

"לא רק שהפקודה אינה מחייבת את הרשות לדאוג לסידור חלוף, ממילא, גם הוראות החוק האחרות, המתנות לעיתים את ההפקעה בקיומו של סידור חלוף מתייחסות אך ורק לדיור חלוף ולא לסידור חלוף לזכות אחרת שהופקעה. משהוכחה זכאותו של המבקש לקבל את הצו למסירת המקרקעין (וכאמור, במסגרת ההליך ניתן לטעון טענות כנגד כשרות ההפקעה), אין הפקודה מקנה לבית-המשפט סמכות להתנות את מתן הצו בסידור חלופי והמשיבים יכולים אולי לחפש מוצא במסגרת הוראות חוק המקרקעין לעניין זיקות הנאה."

המשיבים צוו לפנות את שטח החלקה.

ב- ע"א 2991/06 {רות מנשה נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חולון, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.11.07)} המערערים הם בעלי 3 חלקות, שעליהם מסגריה, בית מגורים בו לא גר איש מהמערערים ונגריה מושכרת להם לא היה היתר בניה. המשיבה פרסמה הודעה בדבר הפקעה של המקרקעין להקמת מֶחְלף ועתרה לבית-המשפט המחוזי לסילוק-ידם של המשיבים מהמקרקעין מכוח סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943.

המערערים לא התנגדו להפקעה אך התנו אותה בקבלת נכסים חלופיים או פיצוי כספי בשוויים. חוות-דעת שמאי המקרקעין קבעה לבקשת הצדדים, שתי חלופות: בראשונה העריך את גובה הפיצויים לפי שווי המקרקעין בלבד; בשניה העריך את עלות הרכישה ומעבר לנכסים חלופיים. בית-המשפט המחוזי פסק למערערים פיצויי הפקעה לפי החלופה הראשונה, ומכאן הערעור.

בית-המשפט העליון {מפי השופט רובינשטיין ובהסכמת השופט ג'ובראן והשופט אלון למעט לעניין הפיצוי בגין הוצאות ההעברה בקשר לחלקה עליה נמצאה מסגריה פעילה} דחה הערעור ברובו, ופסק כי הזכות לפיצויים מוסדרת בסעיף 12 לפקודת הקרקעות, ומטרתה להעניק לבעל זכות במקרקעין את שוויה הכספי של הזכות שהופקעה ממנו. לפיכך, הפיצוי צריך שיאפשר לבעל הזכות לקנות לעצמו זכות חדשה, דומה לזו שהופקעה מידיו, כאילו לא הופקעה נגד רצונו, אלא נמכרה לאחר בעסקה בה שני הצדדים פעלו מרצון, כאשר בקביעת הפיצויים אין לשפר או להרע את מצבו של התובע.

במקרים מסויימים מכיר החוק בזכות לסידור חלוף, אלא שמדובר בזכות סוציאלית המיועדת להגן על מי שהתגוררו במקרקעין שהופקעו מפני מצב בו ימצאו עצמם ללא קורת גג. נקבע, כי המערערים לא גרים בדירה נשוא ההפקעה ולכן צדק בית-המשפט קמא כי יש לפסוק פיצויים לפי החלופה הראשונה.

10. פינוי דייר והפקעה לפי סעיף 8 לפקודה
ב- ע"א 6320/98 {רפיק נאבולסי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נג(5), 733 (1999)} הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים, אשר ציווה על המערער לפנות את ביתו ואת המקרקעין שלו בשטח שהופקע לצרכי ציבור תוך ארבעה חודשים מיום מתן פסק-הדין, תמורת תשלום פיצוי שנקבע על-ידי בית-המשפט.

ההליך בבית-המשפט המחוזי היה במסגרת סעיף 8 לפקודת הקרקעות, והוא הוגש בצורת המרצת פתיחה.

הרקע העובדתי הוא, שהוועדה המקומית לתכנון ולבניה בירושלים הודיעה ביום 29.05.94 על הפקעת מקרקעין ששטחם כ- 1,230 מ"ר. על מקרקעין אלה בנוי, בין היתר, בית מגורים שבו מתגורר המערער ומחזיקים אחרים - שוכרים מטעמו.

אף-על-פי שאין רישום של המקרקעין על שמו של המערער בפנקס המקרקעין, יצא בית-משפט קמא, וכן גם המשיבה, מכלל הנחה שטענתו אמת, וכי הוא הבעלים של בית הבנוי על המקרקעין שהופקעו, וכי מאז שנת 1966 הוא ובני משפחתו מתגוררים ברציפות בחלק בית דו-מפלסי בשטח בנוי של כ- 300 מ"ר, המצוי בתחום המקרקעין שהופקעו, וכי יתר הבית תפוס על-ידי דיירים בשכירות מטעמו של המערער.

עיון בשרטוט של תכנית בניין עיר מס' 2928, אפשר לראות בצורה בולטת לעין שמרבית הבית של המערער בנוי על תווי הכביש.

בבית-משפט קמא טענה הוועדה המקומית, שהמערער התעלם מהודעת ההפקעה, ואף סירב לשאת ולתת עימה בעניין מסירת החזקה בשטח המופקע תמורת פיצוי או תמורת דיור חלוף. משום כך פעלה הוועדה דנן כאמור בסעיף 8 לפקודה.

המערער מצידו העלה מספר טענות. בין היתר, הוא טען שלא קיבל הודעה על ההפקעה, והמשיבה גם לא נקטה שום פעולה כדי לתפוס את המקרקעין לפני הגשת הבקשה לבית-המשפט המחוזי. נוסף לכך העלה בפני בית-משפט קמא שורה של נימוקי התנגדות לתכנית. הוא טען, שהתכנית אושרה שלא כדין; ההפקעה נעשתה שלא כדין או לוקה בחוסר סבירות קיצונית ובנוסף, תוקפן של התכנית ושל הודעת ההפקעה פקע משום שהוא מבוסס על תכנית קודמת, תכנית 1474א' שתוכננה להתבצע במשך 10 שנים שחלפו בשנת 1992.

עוד טען המערער שהתכנית המפקיעה היא התכנית 2928, ולא התכנית הקודמת וכי הרשות המפקיעה חייבת לבחון מחדש את התכנית המפקיעה. כן טען המערער, שהפיצוי שהוצע לו הוא בלתי-סביר, וכי המבקשת לא הוכיחה שהעמידה לרשותו דיור חלוף. ההפקעה מבתרת את חלקתו לשתיים וגורמת לו נזק בלתי-סביר. בטענותיו הסתמך המערער גם על סעיף 3 לחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, בשל הפגיעה בקניינו.

השופט הנכבד בבית-משפט קמא ביקר בדיור החלוף שהוצע למערער - בשכונת שיח' ג'ראח, שהיא שכונת המגורים שלו. הוא מינה שמאי מטעם בית-המשפט, לשם הערכת שווי הנכס המופקע בהסכמת בעלי הדין. בתאריך 02.04.97, חיווה השמאי דעתו לגבי הפיצוי המגיע למערער. בשביל המבנים והמחסנים שבשטח ההפקעה, קבע השמאי סכום של 810 אלף דולר, ועוד 165 אלף דולר קבע השמאי בעד המקרקעין. כן קבע השמאי פיצוי מיוחד בעד העצים שבגנו של המערער, בסכום של ששת אלפים דולר.

בית-המשפט קבע, כי ההליך לפי סעיף 8 לפקודת ההפקעה, למסירת החזקה במקרקעין מופקעים, אינו הליך שניתן במסגרתו לבטל את ההפקעה, כשם שלא ניתן במסגרת הליך זה לתבוע את ביצוע ההפקעה. עתירה לביטול ההפקעה ניתן להגיש בבית-המשפט המוסמך - בג"צ {או בית-המשפט לעניינים מינהליים}, ותביעה לביצוע ההפקעה ניתן להגיש לבית-המשפט האזרחי המוסמך.

באשר לתכנית 2928 או ההפקעה מכוחה הוכח כי אילו אינם לוקים בחוסר סבירות קיצוני. המשיב גם לא הראה כי התכנון והתכנית הם בלתי-סבירים, כלל ועיקר.

משקיבלה התכנית תוקף, לכאורה חל עליה סעיף 5 לפקודת הקרקעות, שיעשה את התכנית "ראיה מכרעת" כי מטרותיה הן מטרות ציבוריות, "ובית-המשפט יתערב רק אם הרשות הרוכשת פעלה מתוך שרירות-לב או מטעמים קיצוניים או מתוך אפליה" {ע"א 522/64 בנהקוב נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', פ"ד יט 589 (1965)}.

כב' השופט הנכבד קבע שמה שצריכה הרשות להוכיח כדי לזכות בפינוי הם ארבעת אלו:

א. פרסום הודעה ברשומות על הכוונה להפקיע, לפי סעיף 5 לפקודה.

ב. פרסום הודעה על ההפקעה לפי סעיף 7 לפקודה.

ג. תום המועד למסירת החזקה שנקבעה בהודעה האמורה.

ד. העובדה שהבעלים או המחזיק לא פינה את השטח למרות ההודעה.

לעניין זה ראו גם ע"א 290/91 {מדינת ישראל נ' סלמה מחמוד ואח', פ"ד מה(3), 109 (1991)}.

כיוון שהשופט הנכבד הגיע למסקנה שכל ארבעת התנאים האלו התקיימו, הוא ציווה על פינויו של המערער תמורת הפיצוי שקבע. השופט גם הגיע למסקנה שבדיור החלוף היה משום הצעה הגונה ומכיוון שהמערער לא הסכים לקבלו פסק לו פיצוי בהתאם לחוות-דעתו של השמאי.
בא-כוח המערער לא העלה שום טענה משפטית חדשה שלא נטענה בבית-המשפט קמא, ועל-כן נקבע כי בית-המשפט קמא דן בטענות והחליט בהם כדין.

הוכרע כי אין להתערב בהחלטת בית-המשפט קמא.

11. צו למסירת חזקה לפי סעיף 8 לפקודת הרכישה ודייר מוגן
ב- ה"פ (חי') 427/00 {הוועדה המקומית לתכנון נ' רפאל דהאן, תק-מח 2001(2), 2443 (2001)} זוהי תובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה למתן צו למסירת חזקה בקרקע מכוח סעיף 8 לפקודת הקרקעות.

ביום 14.03.00 פרסמה המבקשת בילקוט הפרסומים מס' 4863, הודעה לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה ולפיה עשתה המבקשת שימוש בסמכותה לפי סעיפים 189 ו- 190 לחוק התכנון והבניה ובהתאם לתכנית מפורטת מס' חפ/1704א' {להלן: "התכנית"} והודיעה, כי המקרקעין דרושים לה באופן דחוף לצרכי ציבור, כי הם מופקעים וכי היא מתכוונת לקנות בהם מיד חזקה.

לבקשה צורפו תשריט ההפקעה ועותק של ההודעה לפי סעיפים 5 ; 7 לפקודה.

לטענת המבקשת, היא זקוקה למקרקעין באופן דחוף וחיוני לצרכי ציבור, במסגרת פעולותיה לסלילה ולהקמה של נתיבי תחבורה מרכזיים בחיפה.

כנגד המשיב עמד צו פינוי מיום 02.11.87, שהתקבל במסגרת ת"א 14879/86 שהתנהל בין המחזיק לבין עמידר - החברה הלאומית לשיכון עולים בישראל בע"מ בבית-המשפט השלום בחיפה. גם לאחר צו הפינוי המשיך המשיב להחזיק במקרקעין.

יצויין, כי גם כנגד המשיבים הנוספים בהליך זה עמדו צווי פינוי.

כדי לתת לבית-המשפט מושג בשאלה אם יש מקום להתנות את צו הפינוי בתשלום כלשהו ומה הוא שיעור התשלום שיקבע כתנאי לפינוי מונה שמאי לכך.

בית-המשפט לא קבע את מעמדם של כל אחד מהמשיבים במקרקעין ולא את שווי הפיצויים. צויין, כי בשלב זה יש הרבה נתונים לא ברורים, כגון האם יש למשיב זכות של דיירות מוגנת אם לאו, האם עושה המשיב שימוש במקום למגורים של קבע, או מדובר רק במגורים לעת מצוא, האם חלק מהמבנים לגביהם לא נמצאו היתרים נבנו בכל זאת כדין וכד'.

כל אשר נדרש אליו בית-המשפט, הוא הערכה הוגנת של הסכום שישולם כבר בשלב זה כתנאי לפינוי, וזאת בהנחה שהשאלה של גובה הפיצוי המדוייק תיקבע בתביעה נפרדת לפיצויים.

לאחר שיקול ושקלול הנתונים, הגיע בית-המשפט למסקנה, כי הסכום הכולל שעל המבקשת לשאת בו בשלב זה כתנאי למתן הצו לפינוי הוא 650,000$. הוא יופקד בידיהם הנאמנות של בא-כוח המשיבים במשותף. הם ישקיעו את הכסף בהשקעה סולידית שתבטיח את ערכו. מתוך סכום זה יועבר לידיו של בא-כוח המשיב סכום של 200,000 דולר על-מנת שמתוך סכום זה הוא ישכור לעצמו דירה וימצא מגרש שבו יוכל להמשיך ולנהל את עסקיו.

הסכום יועבר לבא-כוח המשיב תמורת ערבות בנקאית על אותו סכום של 200,000$, או תמורת חתימה של שני ערבים להנחת-דעת הרשם על אותו הסכום כדי להבטיח השבה למבקשת, למקרה שיפסק שדהאן אינו זכאי לסכום זה כולו או מקצתו. אם ישתמש דהאן בסכום זה לרכישת בעלות או זכות דיירות מוגנת על נכס יוטל על אותו נכס עיקול לטובת המבקשת להבטחת אותו הסכום.

הוחלט כי בא-כוח המשיב אחראי לכך שהכסף האמור ישמש אך ורק למטרה של מציאת מקום חלוף למגורים ו/או לעסק ולא למטרה אחרת כלשהי.

כמו-כן, נקבע, כי הפינוי יעשה תוך 90 יום, בלי קשר לשאלה אם נמצא דיור חלוף, אם לאו.

12. צו למסירת חזקה לפי סעיף 8 לפקודת הרכישה בנסיבות בהן שונה ייעוד הקרקע ולא ניתנה זכות שימוע
ב- ה"פ (חי') 258/00 {הוועדה המקומית לתכנון נ' אמיל נעמה, תק-מח 2001(2), 2898 (2001)} מדובר בתובענה שהוגשה על דרך המרצת פתיחה למתן צו לפי סעיף 8 לפקודת הקרקעות.

המבקשת {להלן: "הוועדה"} ביקשה כי יוצא צו אשר יורה למשיבים למסור לה לאלתר את החזקה במקרקעין שהופקעו על ידיה. לטענת הוועדה, ההפקעה נחוצה לצורך סלילת כביש הידוע בשם "עוקף יפו". לטענת המשיבים, הפקעה זו נגועה באי-חוקיות מאחר שהיא כרוכה בשינוי המטרה שלשמה נועדו המקרקעין. הייעוד בתכנית הוא למסילת ברזל, ולמעשה מיועדת ההפקעה לסלילת כביש, ולטענת העותרים, כביש ומסילת ברזל הם ייעודים השונים זה מזה.

בנוסף נטען, שביצוע ההפקעה יצמצם צמצום דרסטי חלק גדול משטח החצר המשמש כחניון של כלי הרכב המגיעים למוסך שברשות המשיבים ויגרום לביטול היציאה מהמוסך לרחוב יפו. כפועל יוצא תגרום ההפקעה לפגיעה חמורה בתפעול המוסך והכנסותיו עד כדי צורך בפינוי כללי של המוסך, בהתאם לחוות-דעת שמאי.

עיקר הדיון נסב על השאלה אם במקרה דנן בוצע שינוי ייעוד ומה נפקותו של שינוי ייעוד כאמור?

השאלה אם במישור העקרוני תוקפה של הפקעה שנעשתה למטרה ציבורית מסויימת פוקע כאשר שונתה המטרה הציבורית המקורית והוחלפה במטרה ציבורית אחרת, נדונה על-ידי בית-המשפט העליון בהלכת קרסיק {בג"צ 2390/96} והושארה בצריך עיון.

בנסיבות המקרה הנוכחי, גם אם יונח כי השטח נושא הדיון יועד מלכתחילה למסילת ברזל, שהיא לכל הדעות ייעוד ציבורי, ולאחר-מכן שונה הייעוד לכביש, קיימת קירבה כה רבה בין המטרות, עד כי אין הצדקה לבטל את תוקפה של ההפקעה בשל שינוי זה, שכן השינוי הוא לא שינוי מהותי. מבחינה עניינית, המטרה של מסילות ברזל וכבישים היא אחת: העברת בני-אדם ומטענים ב"רכב" המונע באופן מכני ממקום למקום.

בנסיבות העניין היה מקום לזמן את מי שעלול להיפגע מההפקעה לשימוע בטרם תינתן החלטת הוועדה המחוזית, לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה.

יש הבדל עקרוני בין מצב שבו התכנית המקורית רק מייעדת שטח לצרכי ציבור, לבין ההחלטה על מימוש המטרה הציבורית בדרך של הפקעה דווקא. הייעוד לצורך ציבורי יכול להתממש לעיתים רק על-ידי הטלת הגבלות על בניה או על שימושים אחרים בקרקע. כך, למשל כשעל השטח מצוי חורש טבעי שאותו רוצים לשמר לרווחת הציבור. פעמים הייעוד הציבורי יכול להתממש על-ידי רכישה מרצון. מימוש הייעוד הציבורי על דרך הפקעה דווקא הוא עניין שונה לחלוטין.

לעניין השימוע יש חשיבות מיוחדת. אמנם, אין בפקודת הקרקעות הוראות המחייבות הענקת שימוע למי שנפגע מהפקעת מקרקעיו, אך היועץ המשפטי הוציא בעניין זה הנחיות שלפיהן יש להעניק זכות שימוע בהליכי הפקעה.

הנחיות אלה אמנם אינן חלות על החלטה בדבר הפקעה לפי סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, אך כבר נפסק בעבר כי ייתכנו מקרים שבהם הנסיבות עשויות להצדיק זכות שימוע גם כאשר הפקעה נעשית לפי סעיף 189 ואף שהיה ניתן להגיש התנגדות לתכנית שבה נועדו המקרקעין לצרכי הציבור או להפקעה, וזאת מטעמי צדק.

במקרה דנן הזמן הרב שעבר בין אישור התכנית שייעדה את השטח לצרכי ציבור לבין החלטת הוועדה המחוזית כי ייעוד זה ימומש בדרך של הפקעה דווקא {המגיע ל- 55 שנה} הוא בעל משמעות רבה בשים-לב לכך שמדובר בתכנית שאושרה בתקופת המנדט והתנאים המדיניים והסביבתיים השתנו בצורה מכרעת. לפיכך שיקולי הצדק מחייבים מתן זכות שימוע.

לעניין זה הוסיף בית-המשפט, כי ב- בג"צ 1597/93 {ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראלית נ' הוועדה המקומית לתו"ב, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.05.94)} נקבע בעקבות פסיקה קודמת, כי ביטול הליכי הפקעה עקב שיהוי יעשה רק מקום שמעבר הזמן יש בו להצביע על "הזנחה מופלגת או ויתור על הפקעה" וכאשר נגרם לבעלים נזק של ממש, כגון בשל אי- היכולת למכור את החלקה וצבירת חובות מיסים. עצם העובדה שבוצעו השקעות בנכס, אין די בה כדי להצדיק את ביטול ההפקעה, שכן ניתן להביא בחשבון השקעות אלה אם וכאשר יהיה מקום לכך בהקשר לפיצויי הפקעה, אם יגיעו כאלה.

על פני הדברים, קבע בית-המשפט, כי "לא היתה במקרה שלפנינו סיבה למשיבים לחשוב שהוועדה ויתרה על ההפקעה, שכן הדרך לכאורה היא המשך טבעי לרחוב העצמאות והיה צריך להיות לכאורה ברור, כי העומס ההולך וגדל על הכבישים הקיימים יביא בסופו-של-דבר לסלילת הדרך המופיעה בתכנית.

טענת המשיבים בדבר השיהוי בהליכי ההפקעה נטענה לראשונה בסיכומים, ומטעם זה נקבע, כי אין להתייחס אליה בהליך. עם-זאת אין מניעה להעלות טענה זו כאשר יתקיים שימוע בפני הוועדה המחוזית.

הטעם בשימוע, הוא כי בידי הוועדה המחוזית להחליט שניתן אולי להשיג את המטרה הציבורית בדרכים אחרות, כגון על-ידי רכישה בהסכמה של שטח רחב יותר.

לאור האמור, נדחתה העתירה למסירת חזקה לפי סעיף 8 לפקודה.

13. תפיסת חזקה על-פי סעיף 8 לפקודת הקרקעות הפקעה לצרכי ציבור
ב- ה"פ (חי') 389/00 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה חיפה נ' יחזקאל עזר, פורסם באתר האינטרנט נבו (27.09.00)} הוגשה המרצת פתיחה, בה התבקש ליתן צו למסירת חזקה בקרקע, מכוח הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות.

הודעות עך כך פורסמו על-פי סעיף 5 ו- 7 לפקודה ביום 18.01.99. ההפקעות נועדו לצורך מימוש תכנית התוויית דרך הקישון מן העיר חיפה אל נתיבי הקישון. דרך המובילה מן העיר אל הקריות על פני גשר חירם. כלי העבודה הגיעו בסמוך לחלקות ומכאן הוגשה בקשה דנן והעתירה לצו מסירת החזקה על-מנת לאפשר את המשך העבודות.

יצויין, כי מאז פרסום ההודעות לפי סעיפים 5 ו- 7 לא ננקט על-ידי המשיבים כל הליך על-מנת לתקוף את חוקיות ההפקעה. הם גם לא תקפו את התכנית. המשיבים, ככל הנראה, פנו רק לאחרונה בתביעה אל הוועדה המקומית לתכנון ולבניה לקבל פיצויים על-פי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה. הפיצויים שאינם שנויים במחלוקת בסכום העולה לכדי 130,000 דולר, טרם שולמו.

לטענת המשיבים אין להיעתר לבקשה מחמת שההפקעה נוגדת את האמור בסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה הקובע כי "לא יופקע חלק ממגרש, בתשלום או ללא תשלום, אם כתוצאה מכך יפחת שוויה של יתרת המגרש". כמו-כן, מסתמכים הם גם על הוראת סעיף 11 של הפקודה הדנה על חלקים מבית או מבניין, המופקע.

בית-המשפט שוכנע שאין ממש בטענות המשיבים. תצלום האוויר הראה את הנתונים בשטח. על החלקות היה מצוי בניין תעשייתי גדול, שנשק לגבול הדרומי של החלקות ולא לגבול הצפוני. הבניין אינו נפגע כלל. במרחק גדול מן הכביש הקיים, פחות או יותר בתוואי ההפקעה, עמדו הגדרות של הנכס, ועיקר השטח המופקע היה מצוי מחוץ לגדרות.

לא דובר במקרה דנן במבנה המופקע אלא בקרקע המופקעת. הנתונים הראו שאין למעשה פגיעה של ממש, כך לכאורה, ביתרת השטח המופקע ובשוויו, ואין מקום לטענה, שמוצדק להפקיע את כל הנכס, כטענת המשיבים.

טענה זו לא הועלתה עד כה על-ידי המשיבים לאחר ביצוע ההפקעה של חלק מן הקרקע כמפורט בהודעות ההפקעה שפורסמו.

בית-משפט התייחס למסקנותיה של המחברת דפנה לוינסון-זמיר במאמרה {"על מותה של ההגנה מפני פגיעה חמורה עקב הפקעה חלקית", משפטים ל(2), 377}. במאמרה הנ"ל מבקרת המחברת את החלטת בית-המשפט העליון ב- ע"א 5735/93 {החשמל לישראל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה חיפה, תק-על 96(2), 212 (1996)} וסבורה כי "ההגנה (שבסעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה) חלה עקרונית על כל סוגי הנזקים והנסיבות הגורמים לפיחות בשווי היתרה, אולם היא מוגבלת, על-פי מטרתה, לפגיעות חמורות המצדיקות איסור על הפקעה חלקית".

כמו-כן היא כותבת כי "הפרטים יוכלו לכפות על הרשות לרכוש את חלקותיהם רק אם יצליחו לשכנע את בית-המשפט שנזקם כה חמור, ושסעד כספי הוא כה בלתי-מספק, עד שפעולת הרשות לוקה בחוסר סבירות מינהלי או שפגיעתה בקניין עולה על הנדרש ועל-כן סותרת את הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו".
בית-המשפט קבע, כי המקרה שבפנינו אינו מקרה קיצוני כזה. חוות-דעתו של השמאי לא שיכנעה שאכן קיימת פגיעה אנושה או מהותית שלא ניתן לפצות בגינה בכסף, בגין יתרת החלקה ושוויה. לטענות המשיבים היה מקום, לו היה מדובר בהפקעת הקטע של החלקות המכיל את הבניין. במציאות, השטח המופקע מן החלקות הוא השטח הפחות חשוב ופחות תיפעולי משטחה העיקרי של החלקה.

בנוסף, נקבע, כי אין כל השוואה בין הפגיעה באינטרסים של המשיבים לבין הפגיעה באינטרס הציבורי שבהשלמת התכנית וביצועה ובסלילת הדרכים המותווים על-פי התכנית.

אשר לטענת המשיבים, כי ההפקעה האמורה עשויה לפגוע באפשרות הכניסה שלהם לשטח התיפעולי שמאחורי הבניין - מצא בית-המשפט מקום לטענה. בקשר לכך הורה כי במהלך ביצוע העבודות, תאופשר בכל זאת כניסת רכב כבד אל אותו השטח בכניסה אחת שתותווה לצורך זה במקום מתאים לפי שיקול-דעת המבקשת בגבול השטח המופקע.

ובמידה ועניין זה לא יוסדר בהסכמה בין הצדדים בתקופה שבמהלך ביצוע העבודות תקויים בקשר לכך ישיבה נוספת.

ב- עע"מ 4231/11 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה ראשון לציון נ' יחזקאל מזובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.12.12)} הוגשה בקשה לתפיסת חזקה מכוח סעיף 8 לפקודת הקרקעות. חרף השיהוי הבלתי-סביר בו נקטה המערערת, קבע בית-המשפט, כי אין מקום לביטול הפקעת חלקתו של המשיב, מאחר שהשיהוי אינו מצביע על זניחת מטרת ההפקעה ומאחר שבגדר האיזון בין הנזק הצפוי להיגרם לציבור מחמת ביטול ההפקעה לאינטרס של המשיב, ידו של הציבור על העליונה.

ב- ע"א 8824/07 {רות מטרסו נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב, פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.10)} בית-המשפט פסק כי המקרה דנן אינו נמנה על המקרים החריגים בהם יש לאפשר למערערים לתקוף הפקעה בדרך של תקיפה עקיפה, שכן המערערים מסכימים כי המשיבה נדרשת לכל הקרקע וכי קיים צורך ציבורי מיידי המצדיק לעת הזו את מסירת כל המקרקעין.

14. די בכך שטענת התובע היא, שהבעלות בקרקע כבר הוקנתה למדינה, לפני שהנתבע תפס חזקה בקרקע, כדי "להשמיט את הקרקע" {תרתי משמע} מתחת לתביעה שעל-פי סעיף 8 לפקודה
ב- ת"א (יר') 1751/98 {מינהל מקרקעי ישראל נ' מנשה חפצדי, פורסם באתר האינטרנט נבו (05.08.01)} התובע הגיש תביעה, בסדר דין מקוצר, לסילוק-ידו של הנתבע ממקרקעין המצויים בירושלים.

התביעה נסמכה על הוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות.

על-פי כתב התביעה, מדינת ישראל היא הבעלים של המקרקעין וזאת מכוח הפקעה, אשר פורסמה עליה הודעה על-פי סעיפים 5 ו- 7 לפקודה.

לטענת התובע הנתבע תפס את המקרקעין לאחר ההפקעה.

מנגד, הנתבע טען כי רכש את המקרקעין במועד כלשהו בין השנים 1968 ו- 1970. טענתו זו של הנתבע אינה עוגנה במסמכים כלשהם. לגרסתו, הוסכם בינו לבין אנשים ממשפחת טהבוב, שהיו בעלי המקרקעין, על רכישת הקרקע. תמורת הזכויות שילם הנתבע, לגרסתו, סך של- 20,000 דולר, אך בהמשך "המוכרים נעלמו ולא השלימו את העסקה עד היום".

התובע גרס כי מאז רכישת המקרקעין על ידו, הוא החזיק בהם באופן רצוף, הקים עליהם מבנים ששימשו כמחסנים, הקים סככות ושירותים, השכיר את הקרקע לאחרים, ניהל הליכים משפטיים במטרה לסלק פולשים שפלשו למקרקעין ועוד.

לאחר שבית-המשפט עיין בכתבי הטענות, בראיות ובסיכומי הצדדים, הגיע לכלל מסקנה, כי ההליך בו נקט התובע בתיק דנן אינו ההליך הראוי, וללא כל קשר לשאלה האם יש לנתבע זכויות כלשהם במקרקעין קבע, כי דין התביעה המבוססת על הוראת סעיף 8 לפקודה, להידחות.

למעשה מה שמבקש התובע הוא לסלק ידו של מי, שלטענת התובע, פלש למקרקעין המצויים בבעלות מדינת ישראל והמנוהלים על-ידי התובע. ייחוס התביעה להליך ההפקעה שגוי. התביעה הנכונה שיש לתובע כנגד הנתבע היא תביעת בעל קרקע לסילוק מי שמחזיק בה, לטענת הבעלים - שלא כדין.

במסגרת תביעה זו יכול הנתבע להעלות טענות שונות של בעלות, החזקה נוגדת, רשיון וכו', טענות שלא היו נשמעות מפיו בתביעה המבוססת על סעיף 8 לפקודה. הסמכות לדון בתביעה כאמור מסורה לבית-המשפט השלום, ואליו היה אמור התובע לפנות.

יחד-עם-זאת, התייחס בית-המשפט לתביעה זו ולנוסח הסעיפים 7 ו- 8 לפקודה. נקבע, כי די שבמקרה דנן טענת התובע היא, שהבעלות בקרקע כבר הוקנתה למדינה, לפני שהנתבע תפס חזקה בקרקע, כדי "להשמיט את הקרקע" {תרתי משמע} מתחת לתביעה שעל-פי סעיף 8 לפקודה.

בתביעה המוגשת על-פי סעיף 8 לפקודה, די לרשות להוכיח ארבעה עניינים כדי שיזכה התובע בתביעה:

(א) פרסום הודעה ברשומות על הכוונה להפקיע, לפי סעיף 5 לפקודה;

(ב) פרסום הודעה על ההפקעה לפי סעיף 7 לפקודה;

(ג) תום המועד למסירת החזקה שנקבע בהודעה;

(ד) העובדה שהבעלים או המחזיק לא פינה את השטח למרות ההודעה.

{לעניין זה ראו: ע"א 6320/98 נאבולסי נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, דינים עליון, כרך נז, 564 (1999) והאסמכתאות המפורטות שם}

עוד נקבע, כי אילו התובע היה רשאי להגיש כנגד הנתבע תביעה על-פי סעיף 8 הנ"ל, נראה כי עלה בידו להוכיח קיומם של התנאים האמורים, ואין בית-המשפט נכנס לבחינת היקפן ואופיין של זכויות הנתבע בקרקע. ואולם, הפקודה מסדירה את אופן קבלת החזקה בקרקע המופקעת מידיו של מי שהחזיק בה עובר להפקעה.

הנתבע, לשיטת התובע עצמו, החל להחזיק בקרקע רק לאחר ההפקעה. אין הפקודה מסדירה את ההליכים בהם ראוי לנקוט, כאשר פלוני מחזיק שלא כדין בקרקע מקרקעות המדינה, גם אם מקור זכויותיה של המדינה בקרקע הוא בהליך הפקעה היסטורי כלשהו. לא ניתן, במקרה כזה, להתבסס על סעיף 8 לפקודה שכל כולו נועד להסדיר את מסירת החזקה למדינה מידיו של מי שהחזיק בקרקע עובר להפקעה. עמד על-כך בית-המשפט העליון בפסק-הדין ב- ע"א 290/91 {מדינת ישראל נ' סלאמה חסן ואח', פ"ד מה(3), 109 (1991)} כדלהלן:

"הפרוצידורה המיוחדת, הקבועה בסעיף 8 לפקודת ההפקעה, מיועדת להביא לזירוז פינויים של מקרקעין העומדים להירכש על-ידי המדינה, בדרך מקוצרת, באותם מקרים בהם מסרבים הבעלים הרשומים להרשות לשר האוצר לקנות חזקה באותם מקרקעין (ע"א 103/63 בוהקוב נ' עיריית הרצליה, פ"ד יז, 1583, 1595 (1963) ו- ע"א 361/61 מדינת ישראל נ' ארבספלד ואח', פ"ד כ(3), 526, 537 (1966))."

עוד נפסק, כי צו לסילוק-יד כנגד המחזיק, מכח סעיף 8 לפקודה, צריך להינתן, בדרך-כלל, ללא קושי וללא סיבוכים מיותרים, כדבר מובן מאליו, ובלבד שהרשות המפקיעה תוכיח שהיא זכאית לקבל את החזקה, אף מבלי שבית-המשפט יפסוק במהות זכותו של מי שהחזיק בקרקע ערב ההפקעה, או בהיקפה (ע"א 361/66 מדינת ישראל נ' ארבספלד ואח', פ"ד כ(3), 526 (1966).

בעניין שנדון ב- ע"א 332/60 {בן-עמי נ' היועץ המשפטי ורשות הפיתוח, פ"ד טו 138 (1961)} פסק בית-המשפט, כי הרשות המפקיעה אינה יכולה לתבוע סילוק-יד על יסוד סעיף 8 לפקודה, לאחר שהזכויות בנכס המופקע כבר הוקנו לה. כזכור, בעניין דנן נטען על-ידי התובע שלמדינה בעלות על המקרקעין, ולכן גם אם לא ברור אם בוצעה "הקנייה" למדינה על-פי הוראות סעיף 19 לפקודה, נקודת המוצא של התובע, המחייבת אותו, היא, שהבעלות כבר הוקנתה למדינה.

בפסק-הדין ב- ע"א 332/60 הנ"ל נדחתה טענת המדינה, לפיה גם לאחר הקניית הקרקע למדינה ניתן להיזקק לסעיף 8 לפקודה, וזאת, בראש ובראשונה על יסוד לשונם המפורשת של סעיפים 8-7 לפקודה המתייחסים ל"קרקע העומדת לרכישה" {בלשון עתיד}.

במקרה דנן ביקש התובע להיזקק להוראת סעיף 8 לא אחר חמש שנים, אלא לאחר למעלה משלושים שנה, ולאחר, שגם לשיטתו, הוקנו לו הזכויות במקרקעין. נשאלה השאלה האם סביר לפרש את הפקודה באופן שתאפשר היזקקות לאותו מנגנון מיוחד ומהיר של תביעות סילוק-יד לעולם, גם אחרי שהבעלות הוקנתה למדינה? בית-המשפט השיב על-כך בשלילה {ראו עוד: י' קמר דיני הפקעת מקרקעין (מהדורה חמישית, 1995), 122-121}.

התוצאה האמורה מתבקשת גם מכך שהסעד שנקבע בסעיף 8 לפקודה הוא סעד מיוחד ומהיר, שנועד לאפשר לרשות המפקיעה לתפוס חזקה בקרקע, שהרי היא דרושה לה בדחיפות, ולרקע אותה דחיפות אין מבררים את טיב זכויותיו של מי שהחזיק בקרקע ערב ההפקעה ואת היקפן. גם בהודעת ההפקעה המתייחסת למקרקעין נקבע שהקרקע "דרושה באופן דחוף לצרכי הציבור".

ברור, כי אותה "דחיפות" אינה יכולה להיטען ברצינות לאחר שחלפו 30 שנה ממועד פרסום הודעת ההפקעה. במצב זה על התובע לנקוט בהליך "הרגיל" העומד לרשות בעל קרקע המעוניין לסלק מי שמחזיק בה בפועל, הליך המצוי בסמכות בית-המשפט השלום. בהליך כזה, בהבדל מהליך על-פי סעיף 8 לפקודה, תיבחנה זכויותיו של המחזיק. לעניין זה השוו לפסק-דינו של כב' הנשיא וינוגרד ב- המ' 13599/91 {עיריית הרצליה ואח' נ' קיקיון ואח', דינים-מחוזי, כרך א', 1000 (1992)}.

יצויין, כי באותו עניין היו העובדות שונות, שכן חלפו 12 שנה מאז תם המועד לביצוע תכנית בניין עיר, שמכוחה בוצעה הפקעה, ועד להגשת התובענה על-פי סעיף 8 לפקודה.

בהליך דנן בית-המשפט לא התייחס לשאלת הצדקת ההפקעה. ואולם ברור, כי לאחר שהקרקע כבר הוקנתה למדינה ולאחר שחלפו 30 שנה ואין עוד כל ממש בטענת הדחיפות, ועל-סמך כל אחד מהנימוקים האלה בנפרד ובוודאי לנוכח משקלם המצטבר - אין התובע יכול להיזקק לתביעה מכוח הוראת סעיף 8 לפקודה.

כאמור, ההליך על-פי סעיף 8 לפקודה הוא מיוחד ומהיר. מדובר בסעד שהמחוקק ראה לנכון לקבעו בשל הדחיפות בקבלת החזקה על-ידי הרשות המפקיעה, דחיפות הנילווית בדרך-כלל כאשר הקרקע דרושה לצרכי ציבור שאין להמתין עימם. בהליך כזה בית-המשפט אינו בוחן את זכויות הנתבע, והן נבחנות במסגרת הליך קביעת פיצויי ההפקעה {י' קמר, שם, 121-114}.

יש בהליך לפי סעיף 8 לפקודה משום פגיעה בזכויות המחזיק בקרקע. פגיעה כזו אפשרית רק אם היא הכרחית. כיום, לנוכח הוראות חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו, ברור שהפירוש שיאפשר לרשות לסמוך על סעיף 8 לפקודה, גם 30 שנה לאחר ההפקעה, וגם לאחר שהיא רכשה זכויות בעלות בקרקע, אינו פירוש מידתי ואין להשלים עימו.

בית-המשפט מודע לכך כי הנתבע לא דייק ולא תמך את טענותיו בנימוקים המשפטיים המפורטים בפסק-דין זה. טענתו היתה כללית, שלאחר 30 שנה אין זה ראוי לפנותו. ואולם, החליט בית-המשפט, כי הואיל והצדדים עצמם נזקקו לבחינת שאלת טיב זכויותיו של הנתבע, ומכיוון שבית-המשפט זה אינו מוסמך לדון בכך בגדר הליך שאינו לפי סעיף 8 לפקודה, הרי שלמעשה מדובר בשאלה של סמכות ואין מקום לדון לגופן של זכויות, למרות שהצדדים הביאו ראיות.

התביעה נדחתה.

15. לבית-המשפט המחוזי נתונה הסמכות העניינית לדון בתובענה למסירת החזקה במקרקעין, כאשר מתבקש סעד של הפקעה
ב- רע"א 5239/12 {עיריית הוד השרון נ' מרדכי תמרקין, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.10.12)} אושרה תכנית שהוחלה על שתי חלקות בהוד השרון שהיו בבעלות אבי המשיבים. במסגרת התכנית הוענקו זכויות בניה למשיבים והופקעה חלק מחלקתם לצרכי ציבור. לצורך תפיסת החזקה בשטחים הללו, פרסמו המבקשות הודעת הפקעה ברשומות לפי סעיפים 5 ו- 7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943. המשיבים התנגדו למסירת החזקה ולפיכך הגישו המבקשות תובענה למסירת החזקה, בדרך של המרצת פתיחה, לבית-המשפט המחוזי, לפי סעיף 8 לפקודה הנ"ל.

בית-המשפט המחוזי קבע כי הסמכות העניינית נתונה לבית-המשפט השלום והורה על העברת הדיון בתביעה אליו. מכאן בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט העליון {השופט נ' סולברג} נתן רשות ערעור, קיבל את הערעור ופסק כי בשאלה של סמכות עניינית עסקינן. מבחן הסעד הוא המפתח להכרעה בבקשה מעין זו. משבחרו המבקשות לבקש סעד של הפקעה, קנויה לבית-המשפט המחוזי הסמכות לדון בתובענה. ביחס להכרעת בית-המשפט המחוזי באשר לשאלה מהי הדרך שבה נקטו בפועל המבקשות, והאם זו הדרך הראויה, לא הביע בית-המשפט העליון כל דעה וציין כי סוגיה זו תוכרע, במידת הצורך, בסיום ההליך.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הפרוצדורה שיש לנקוט בה במקרה שאין מוסרים חזקה