משק חקלאי בראי דיני המשפחה - דין, הלכה ומעשה
הפרקים שבספר:
עבירות משק חקלאי מכוח הסדרים חקיקתיים שלא מדיני הירושה
1. חוק המקרקעין1.1 זכות הקדימה על-פי המקרקעין
בדברי ההסבר להצעת חוק המקרקעין, התשכ"ד-1964 {בעמ' 208}, הוסברה הסדרתה של זכות הקדימה כדלקמן:
"זכות קדימה לבעלות בצורותיה הקיימות ('אולויה' ו'שופעה') תבוטל ובמקומה תיקבע זכות קדימה תצומצם לשלושה מקרים בלבד:
(1) בין יורשי מקרקעין שהם משק חקלאי, או שאין בהם דין חלוקה;
(2) בין בני זוג ביחס לבית המגורים שלהם וביחס למקרקעין שהם משק חקלאי;
(3) במקרה שאדם התחייב לפני אדם אחר להציע לו את מקרקעיו לפני שימכרם לאחר וההתחייבות נרשמה בפנקסים. בעל המקרקעין שיש עליהם זכות קדימה הרוצה למכור מקרקעיו אלה יציעם תחילה לבעל זכות הקדימה, ורק אם הלה נמנע מרכשם, יהיה הבעל רשאי למכרם כרצונו, ואם מכר - תבוטל הזכות..."
מהוראת סעיף 99 לחוק המקרקעין, "זכות קדימה" הינה זכות במקרקעין, הניתנת לרישום ומשנרשמה, לא יהא זכאי בעל המקרקעין להעביר המקרקעין לאחר אלא אם הציע אותם תחילה לבעל זכות הקדימה.
בהיעדר רישום, אין מניעה מבחינת רשם המקרקעין, להעביר את המקרקעין לאחר וזכות הקדימה נותרת ביחסים שבין הצדדים להסכם.
כלומר, מהוראת סעיף 99 לחוק המקרקעין ברור כי זכות הקדימה, מונעת ממי שנתן את הזכות, מלבצע העברה של המקרקעין, רק כאשר נרשמה הזכות קרי "משעשה כן".
לפיכך, משלא "עשה כן" אין מניעה להעברת המקרקעין לאחר ומניעה שכזו יכולה להיות מבוססת אם בכלל, רק על בסיס התחייבות לעשות עסקה או על בסיס העילה החוזית שמקורה בחוזה שנחתם בין הצדדים {ה"פ (מחוזי מרכז) 5099-09-09 עברי וולמן בע"מ נ' צבי עברי, פורסם באתר האינטרנט נבו (11.02.10)}.
זכות קדימה מכוח הסכם תהפוך לקניינית רק עם הרישום בפנקסי המקרקעין.
טרם הרישום, מעמדה של זכות הקדימה תלויה בכוונת הצדדים.
אם התכוונו לרשום בעתיד את הזכות בפנקסים, מדובר בהתחייבות לעשיית עיסקה במקרקעין, המוגנת כ"זכות שביושר" מול הרוכשים, בהתאם לדין הנהוג באשר לעסקאות נוגדות.
אם לא התכוונו לרשום בעתיד את זכות הקדימה, המדובר לכאורה בזכות חוזית גרידא, אשר כוחה המחייב כלפי המתחייב בלבד, ובמישור הנזיקי - כלפי מי שגרם להפרת חיוב זה, בהתאם לדיני גרם הפרת חוזה ועוולת הרשלנות.
נשאלת השאלה, מהו ההבדל המעשי בין מצב שבו בעל הזכות מבקש ליצור "עיגון קנייני" לזכות הקדימה על-פי החוזה, לבין מצב שהדבר אינו כן?
ההבדל כאמור יבוא לידי ביטוי רק במקרה של רישום בפועל של זכות הקדימה, להבדיל מן השלב של התחייבות בלבד לרישום זכות קדימה.
רישום כזה יתן עדיפות קניינית לבעל זכות הקדימה, אשר רוכש מאוחר לא יוכל להדוף אותה, וזאת, בעוד שבמקרה שבו זכות הקדימה לא נרשמה, הרוכש יוכל לגבור ממילא על בעל זכות הקדימה הבלתי-רשומה בהתקיים התנאים המקנים עדיפות לזכאי המאוחר, על-פי סעיף 9 לחוק המקרקעין.
אלה אותם תנאים שבהם הזכאי המאוחר יוכל לגבור על בעל זכות קדימה שלא היתה כוונה לרשום את זכות הקדימה שלו, כך שההגנה עליו היא כהגנה על כל זכאי אובליגטורי ביחס לרכישת הבעלות עצמה {ה"פ 36337-07-12 קלקשטיין נ' ויטליס ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (17.12.12)}.
כמו-כן, נשאלת השאלה האם רשאים הצדדים לקבוע מנגנון יישום של זכות הקדימה השונה מזה הקבוע בסעיף 102 לחוק המקרקעין?
נקבע כי אין לראות בהוראות סעיף 102 לחוק המקרקעין משום מחסום מפני הסכמה בין הצדדים על מנגנון אחר למימושה של זכות הקדימה.
סעיף 102 לחוק המקרקעין הוא דיספוזיטיבי באופיו ותכליתו של היא להציע מנגנון לביצוע עסקה במקרקעין כאשר קיימת זכות קדימה והצדדים לא קבעו ביניהם דרך מסויימת למימושה, אך אין בו כדי למנוע מצדדים לקבוע מנגנון שונה למימושה של זכות הקדימה {ה"פ 3840-01-11 שורץ ואח' נ' ריינר ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (08.03.11)}.
1.2 האם קיימת סתירה בין סעיף 100 לחוק המקרקעין לבין סעיף 114 לחוק הירושה?
לעניין זה עולה השאלה האם קיימת סתירה בין הוראת סעיף 100 לחוק המקרקעין לבין הוראת סעיף 114 לחוק הירושה? אין סתירה בין סעיף 100(ב) לחוק המקרקעין לבין סעיף 114 לחוק הירושה.
סעיף 114 לחוק הירושה מצוי בפרק השישי לחוק הירושה, שעניינו בהנהלת העזבון ובחלוקתו. כאשר העזבון {או חלקו} הוא משק חקלאי כאמור בסעיף, חלוקתו תיעשה על-ידי מסירתו ליורש המוכן ומסוגל לקיימו, תוך פיצוי {או ליתר דיוק ביצוע תשלומי איזון} לשאר יורשים. אין הסעיף מעניק זכות קדימה, אלא קובע למי יימסר המשק החקלאי {ע"א 1537/90 רבקה דגן נ' אלכסנדרה ריצ'רד ואח', פ"ד מו(3), 816 (1992)}.
ברם, ייתכן שהמשק החקלאי יימסר לכמה יורשים במשותף, לפי החלטת בית-המשפט או לפי החלטת היורשים עצמם {שאז ספק אם בכלל יש תחולה לסעיף 114 לחוק הירושה}.
זכות קדימה קבועה בסעיף 100 לחוק המקרקעין, והיא מגבילה עבירותה של זכותו על כל יורש במשותף, אשר חייב להציע חלקו לשאר היורשים במשותף בטרם יעבירנה לאחר. זכות זו מוקנית לכל יורש כאמור, מיום מתן צו הירושה או צו הקיום, והיא חיה במשך שנתיים ללא רישום, ולאחר-מכן רק אם נרשמה.
זאת ועוד. המעיין בסעיפים 100 ו- 101 לחוק המקרקעין יווכח לדעת, כי המחוקק פורש הגנתו, באמצעות זכות הקדימה, בשני מקרים ספציפיים: האחד, ביחסים בין יורשים {על-פי דין או צוואה} של משק חקלאי. השני, ביחסים בין בני זוג, אשר להם בעלות משותפת במשק חקלאי, או בית עסק או דירת מגורים.
פרט לכך קיימת גם "זכות קדימה על-פי הסכם" לפי סעיף 99 לחוק המקרקעין, שכן יכול בעל מקרקעין, או בעל חלק בלתי-מסויים במקרקעין משותפים, לרשום זכות כזאת גבי חלקו לטובת אדם פלוני, ואז חלות עליה - כמו על שני המקרים הספציפיים - הוראות הסעיפים 105-102 לחוק המקרקעין, בכפוף למוסכם בתנאי הזכות {ע"א 513/82 עדנה רייזמן נ' גבריאל וושצין, פ"ד לז(2), 813 (1983)}.
1.3 זכות קדימה של בן זוג
זכות הקדימה המוענקת לבן הזוג, אינה חלה כאשר ניתנה החלטה על פירוק השיתוף במקרקעין, במסגרת תובענה לפירוק שיתוף שהוגשה על-ידי אחד מבני הזוג.
מרגע שהחליט בית-המשפט על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הנכס לצד ג', הופכים בעלי הנכס למתמחרים ככל האחרים.
מצב זה יכול שישתנה, כאשר הצדדים מסכימים בהסכם ביניהם, על מתן זכות קדימה. במקרה זה קיימת הזכות מכוח סעיף 99 לחוק המקרקעין ולא מכוח סעיף 101 לחוק המקרקעין.
כל פירוש אחר של הוראת סעיף 101 לחוק המקרקעין יוביל לתוצאה לפיה יהיה בן הזוג תמיד בגדר "צופה מהצד" המביט על שלבי המכירה צופה וממתין לתוצאה כמי שאומר לעצמו "ישחקו האחרים בפני". כל שעליו לעשות הוא להמתין שהנכס יפול בידיו כפרי בשל.
זאת ועוד. יכול ויווצר מצב בו ירכוש בן הזוג את חלקו של האחר בנכס במחיר מלאכותי הנמוך מהשווי הריאלי ו/או הפוטנציאלי של הנכס. בכך, יפגע בן הזוג האחר ולמעשה נפגעת אף זכותם של צדדים שלישיים, שהוזמנו לביצוע התמחרות {ע"א 513/82 רייזמן נ' וושצ'ין, פ"ד לז(2), 813 (1983); בש"א (ת"א) 3467/06 עו"ד יעקב שקד נ' ח' י', פורסם באתר האינטרנט נבו (20.04.06)}.
2. הלכת השיתוף ואיזון המשאבים
2.1 כללי
חשיבות נודעת למערך היחסים בין בני זוג, בין בחיים משותפים ולאורך נישואיהם והן עם ניתוק הקשר ודרכי ניתוק הקשר.
יש ויחסי הממון מוסדרים בהסכם פרי הוראות חוק יחסי ממון, ויש והם מוסדרים בהסכם אשר לא אומת כנדרש בחוק.
משום כך נולד הצורך בהכרה כללית של העקרונות החלים על סוגיות שונות הקשורות ביחסי הממון בין בני זוג כמו גם אלה הקשורים בפירוק השיתוף.
הכל על-מנת לבחון את השפעתם על זכויות בני הזוג או אחד מהם, בין בפטירת בעל זכויות משק חקלאי ובין באירועים משפטיים הקשורים במשק החקלאי.
להזכירנו, נודעת חשיבות רבה למעמדו של ההסכם המשולש בין בעל הזכות במשק לבין האגודה לבין המעניק הזכות שהוא בעליו של הזכות במקרקעין.
2.2 חזקת השיתוף ומעמדה
בעיית עסקאות נוגדות במקרקעין מקבלת זווית נוספת כאשר המדובר בבני זוג. הסיבה העיקרית לכך היא שמערכת יחסים של בני זוג נמנית על הקבוצה גדולה, אם לא העיקרית של רוכשי מקרקעין {הקבוצה המתחרה היא מערכת יחסים כלכלית}.
סיבה נוספת למיוחדות מקרקעין שבבעלות בני זוג, היא שעל מערכת יחסים של הזוגות הנשואים, חלה מערכת נוספת של דין, היא הדין הדתי, וכן חלים על בני זוג חוקים והסדרים ספציפיים נוספים כגון חוק יחסי ממון וחזקת השיתוף.
כיוון שכך, שכיח יותר שעסקאות נוגדות ייווצרו דווקא בהקשר לבני זוג, למשל, כאשר אחד מבני הזוג מכר מקרקעין ששייך גם לבן זוגו, על-פי חזקת השיתוף מבלי אישורו.
בעיה ראשונית, טרם הכניסה לנבכי הפסיקה בנושא היא אי-אחידות בדין החל על מערכות יחסים בין בני זוג בישראל. שונה הדין בין זוגות שנישאו לפני שנת 1974 ואחריה כתוצאה מהחלתו של חוק יחסי ממון.
קיים שוני בין זוגות שנישאו לזוגות שלא נישאו וכן בין זוגות משני המינים לזוגות חד-מיניים {כיום חלה חזקת השיתוף על מי שלא חל עליו חוק יחסי ממון - קרי: בני זוג שנישאו לפני תאריך 01.01.74 - שבאפשרותם לבצע פירוק שיתוף וחלוקת הרכוש שנצבר במשותף ללא אירוע מפקיע בכל רגע נתון, על-פי חזקת השיתוף, כאשר על הטוען לאי-התקיימות החזקה להוכיח זאת. כמו-כן, חלה החזקה כיום גם על בני זוג שאינם נשואים זה לזה והחיים במשק בית משותף, כדוגמת ידועים בציבור}.
כמו-כן שונה המצב המשפטי בין זוגות הפונים לבתי-המשפט האזרחיים ובין זוגות שפנו להכרעת בתי-הדין הרבניים.
על המורכבות שבהחלת שתי מערכות דינים על מערכת יחסי בני הזוג, בהקשר לדיני המקרקעין, העיר בית-משפט ב- בג"צ 1000/92 {חוה בבלי נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד מח(2), 221 (1994)} בהתריעו בפני קיומה של "פיצול בעלות".
לדברי בית-המשפט החלת המשפט העברי בבית-הדין הרבני גם בעניינים "אזרחיים" רגילים עשויה ליצור "קטגוריות סיוטיות", שכל שיטת משפט צריכה להימנע מהן. ולהלן מספר דוגמאות:
האחת, נכס מקרקעין רשום בפנקס המקרקעין. על-פי הוראות חוק המקרקעין, הרישום בפנקס מהווה ראיה חותכת לתוכנו {ראה סעיף 125 לחוק המקרקעין}.
כמו-כן, מי שרכש זכות במקרקעין מוסדרים בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום, רוכש זכות טובה במקרקעין, גם אם הרישום אינו נכון {ראה סעיף 10 לחוק המקרקעין}.
המשפט העברי בסוגיות אלה אינו זהה למשפט הכללי, ומטבע הדברים שהתוצאות עשויות להיות שונות - כגון "פיצול בעלות".
השניה, דיני העסקאות הנוגדות קבועים בחקיקה האזרחית החדשה {סעיף 9 לחוק המקרקעין וסעיף 12 לחוק המיטלטלין}. מכוח כללים אלה מי שזכאי לקניין על-פי הדין האזרחי עשוי שלא לזכות בו על-פי המשפט העברי. "פיצול בעלות" עשוי להתקיים. התוצאה המתקבלת בלתי-סבירה לחלוטין.
2.3 הזכות שמקנה חזקת השיתוף
שאלה נוספת היא עצם הגדרת אופיה וטיבה של זכות הנוצרת מכוחה של חזקת השיתוף. קושי זה מתואר על-ידי כב' השופט א' ברק ב- ע"א 3002/93 {יעקב בן-צבי נ' מיכל סיטין ואח', פ"ד מט(3), 5 (1995)} אשר מעלה את השאלה מה אופיה של זכות האישה בנכס עליו חלה חזקת שיתוף הנכסים? האם היא בעלת "קניין" בו? האם היא בעלת "מעין קניין" {הלכתי}? האם זכותה בזכות נהנה על-פי חוק הנאמנות, התשל"ט-1979? או שמא זכותה היא כזכות הנושה על-פי התחייבות לעסקה במקרקעין? ואולי היא זכות מיוחדת במינה {SUI GENERIS} שאינה ניתנת לשיבוץ במשבצות הרגילות?
התשובה לשאלות אלה קשה היא {ראה, למשל ע"א 5774/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד מח(3), 372 (1994)}. בעניין סיטין, לא היה לבית-המשפט הצורך להכריע בשאלות אלה, שכן אפילו זכותה של האישה היא כבעלת התחייבות לעסקה במקרקעין - כלומר, מצויה ברף נמוך מבחינת עוצמתה של הזכות - גם אז זכותה גוברת כלפי הנושה, וזאת מכוח דיני עסקאות נוגדות.
פשיטא שזכותה גוברת אם אנו "מעלים את הרף" ומכירים באופיה היותר "קנייני" של זכות האישה. לא "המדביקה" {קניין, חיוב, חפץ, שטר} היא הקובעת את התוצאה, אלא התוצאה קובעת את "המדביקה", והתוצאה היא פרי האיזון הנדרש בין השיקולים הנוגדים בגדרה של פרשנות הוראת החוק או פיתוח המשפט המקובל שלנו.
כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן ציינה לגבי מעמדה של חזקת השיתוף באותה פרשה כי שאלת מעמדה של הזכות הקמה מכוח חזקת השיתוף, טרם הוכרעה בפסיקה, אף שמובאים בה ובדברי מלומדים מודלים שונים למעמדה של הזכות {ראה ע"א 799/91, 5744/91 יהלום נ' מנהל מס שבח מקרקעין ואח', פ"ד מח(3), 372, 379 (1994)}.
יש כאלה הרואים בה זכות קניינית; אחרים רואים בה זכות מעין קניינית, זכות מכוח נאמנות, או זכות אובליגטורית {לדיון בסיווגה המשפטי של זכותו של בן זוג על-פי חזקת השיתוף ראה א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג, 262; למודלים שונים לביסוס חזקת השיתוף, ראה רוזן-צבי, שם, 262-248; למעמדה של זכות לא רשומה של בן זוג בנכס מקרקעין, ראה רוזן-צבי, שם, 274-267; לזכות על-פי חזקת השיתוף בכלל ולזכות בלתי-רשומה במקרקעין בפרט, ראה א' רייכמן "התוצאות הקנייניות של הלכת שיתוף נכסים בין בני זוג לאחר תחולת חוק המקרקעין, התשכ"ט-1969" עיוני משפט ו' 289; לסווגה המשפטי של זכות שרוכש בן זוג בנכס מקרקעין מכוח הלכת השיתוף לאחר צאת חוק המקרקעין ולאנלוגיה בין מעמדו של בן זוג בנכס מקרקעין מכוח הלכת שיתוף לבין מי שלזכותו עומדת התחייבות לעשות עסקה במקרקעין, ראה ע"א 29/86 אי.תי.ס נהיגה עצמית בע"מ נ' משה קרול ואח', פ"ד מד(1), 864 (1990)}.
כוחה של הלכת השיתוף עומד הן בפני עסקה מאוחרת והן בפני נושה של אחד מבני הזוג.
ממועד התגבשות השיתוף בנכס המקרקעין, זכותו של בן הזוג שאינו רשום במרשם היא זכות קניין שביושר. זכות זו פועלת כלפי כל אדם, למעט מי שרוכש זכות במקרקעין בתמורה ובהסתמך בתום-לב על הרישום {סעיף 10 לחוק המקרקעין} או מי שהינו בעל זכות נוגדת שפעל בתום-לב ובתמורה והעסקה לטובתו נרשמה בעודו בתום-לב {סעיף 9 לחוק המקרקעין}.
זכויות בן הזוג שאינו רשום מוגנות הן מול בעל התחייבות מאוחרת בזמן והן מול נושה כספי של בן הזוג הרשום. נושיו של בן הזוג הרשום אינם יכולים לעקל את מחצית הנכס בה יש לבן הזוג השני קניין שביושר {רע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', תק-על 2006(4), 3794 (2006)}.
על-פי הלכת השיתוף היתה זכות שביושר במקרקעין לבן הזוג שהנכס לא רשום על-שמו. חוק המקרקעין ביטל זכות זו בסעיף 161 לחוק בקובעו כי "מתחילת חוק זה אין זכות במקרקעין אלא לפי חוק".
כלומר, עסקה במקרקעין מסתיימת ברישום ודורשת מסמך בכתב ובלעדי זה אין להכיר בזכות קניינית במקרקעין, על-אף השיתוף.
ב- ע"א 514/76 {חשש נ' דמארי, פ"ד לא(2), 505 (1977)}, קבע כב' השופט ב' שרשבסקי כי לא קיימת זכות חפצית לבן הזוג שהדירה לא רשומה על-שמו, על-פי חוק המקרקעין, אך קיימת זכות אובליגטורית, וזו אינה צריכה מסמך בכתב.
לעומתו, החיל פרופ' י' וייסמן את חוק המקרקעין עצמו, מכוח הלכת השליחות, אך דעתו נדחתה על-ידי בית-המשפט ב- ע"א 388/76 {כבשני ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לא(3), 253 (1977). במקרה זה טענו המערערים מול מס שבח כי יש לראות דירה שבבעלות המערערים כשייכת במחציתה לאימו של המערער מכוח הלכת השיתוף, באופן כזה, טענו המערערים יש לחשב את המס על הדירה כדירת יחיד. כב' השופט י' כהן דחה את טענת המערערים.
פתרון נוסף, המכיר בזכותו של בן זוג בנכס מקרקעין המשותף בתקופת החיים ביחד, היה להכיר בזכותו של בן הזוג הלא רשומה כזכות במיטלטלין, שאינה דורשת כתב ושניתן להורות על פירוק השיתוף בה {ע"א 2626/90 ראש חודש נ' ראש חודש, פ"ד מו(3), 205 (1992)}.
נעיר כי במקרים רבים נפתרה הבעיה על-ידי החלת חוק הגנת הדייר, ומכירת הדירה כתפוסה והקניית זכות דיירות מוגנת לבן הזוג הנשאר {ע"א 288/71 מרדכי נ' מרדכי, פ"ד כו(1), 393 (1972)}.
2.4 הנכסים עליהם חלה חזקת השיתוף
הלכת השיתוף הוחלה במקורה על כל נכסי בני הזוג, לרבות נכסים עסקיים, והטענה כי יש להגביל את ההלכה לנכסים משפחתיים {בית מגורים, ריהוט, חפצי בית וכדומה} נדחתה {ע"א 300/64 ברגר נ' מנהל מס עזבון, פ"ד יט(2), 240 (1965); ע"א 253/65 בריקר נ' בריקר, פ"ד כ(1), 589 (1966)}.
בכל מקרה, קיים יחס מיוחד כלפי דירת מגורים כאמור, אף כאשר הדירה רשומה על-שם אחד מבני הזוג, אין זו חזקה כי הבעלות שייכת למי שהכנס רשום על-שמו {ע"א 741/82 פיכטנבאום נ' פיכטנבאום, פ"ד לח(3), 22 (1984)}.
הנחה היא, שמשרכש אחד מבני הזוג דירה לצורכי מגורי בני הזוג, כשחיים הם בצוותא תחת קורת גג אחת, ביקש והתכוון שהבעלות בדירה זו משותפת תהא לשניהם, וכול עוד אין הנחה זו נסתרת על-ידי כוונה אחרת העולה מפורשות, או במשתמע, מנסיבות העניין, עובדת רישום דירה כולה על-שם אחד מבני הזוג אין בה כדי לגלות כוונה סותרת להנחת השיתוף בדירה ואין גם לראות בעובדה שהאישה, לדוגמה, לא עוררה, בעת מתן הגט את עניין זכותה בדירת המגורים, משום ויתור על חלקה בדירה.
כאמור, הרישום על-שם אחד מבני הזוג אינו משמש מכשול משום שלא על פיו יישק מצב היחסים האמיתי בין בני הזוג ולא הוא המשקף את רצונם וכוונתם האמיתיים לגבי הבעלות ברכוש {ע"א 686/85 מערבי נ' מערבי, פ"ד מ(2), 631 (1986)}.
גם עזיבת מי מבני הזוג את דירת המגורים אינה מהווה ויתור על זכויותיו בדירה ואין בה כדי להשליך על תחולת חזקת השיתוף בתקופה בה נרכש הנכס {ע"א 819/94 לוי נ' לוי, פ"ד נ(1), 300 (1996); תמ"ש 43070/98 פלוני נ' אלמוני, תק-מש 2000(2), 255 (2000)}.
כב' השופט מ' שמגר אף הוא ב- ע"א 2566/93 {רון שמחה נ' רון שמחה, תק-על 95(2), 1001 (1995)} החיל את חזקת השיתוף על דירה שנרכשה חודש לפני הנישואין, בעיקרה במימון אבי הבעל.
כפי שכבר הודגש, הכלל הוא שכאשר מדובר בדירת מגורים, הרי שגם אם היא נרכשה טרם הנישואין, נחוצה כמות ראיות קטנה יותר להוכחת השיתוף, והגבולות בין המשאבים מיטשטשים, אף אם מלכתחילה נפל עיקר המעמסה על אחד מבני הזוג.
ב- ע"א 630/79 {ליברמן נ' ליברמן, פ"ד לה(4), 359 (1981)}, נסתמנה גישה אחרת, המבחינה לצורך הקמתה של חזקת השיתוף בין נכסים משפחתיים לבין נכסים עסקיים.
במקרה דנן, נפסק בדעת רוב {כב' השופטים בן-פורת ו- מ' אלון}, כי כאשר מדובר בנכסים עסקיים אין די בהוכחת התנאים המוקדמים, אלא יש צורך בהוכחת נסיבות מיוחדות המצביעות על-כך שכוונת הצדדים היתה לשיתוף בנכסי העסק.
בעמדה זו חל שינוי ב- ע"א 122/83, 129/83 {בסיליאן נ' בסיליאן, פ"ד מ(1), 282 (1986)}. באותו מקרה דחה בית-משפט מחוזי תביעת אישה להצהיר כי מחצית מן הרכוש העסקי שייכת לה.
ערעורה התקבל ברוב דעות מפי כב' השופטים א' ברק ושלמה לוין. האישה ניהלה את משק הבית ולא היה לה חשבון בנק. הבעל לא דיווח לה על הרכוש שרכש.
כב' השופט א' ברק קבע כי הנסיבות במקרה דנן אינן יוצאות דופן, וכי בנסיבות רגילות, כאשר הנכסים העסקיים הצטברו במהלך חיי הנישואין, הבעל פרנס את משפחתו והאישה ניהלה את משק הבית וגידלה את הילדים, יש לראות באורח החיים התקין ובמאמץ המשותף כשכל אחד מבני הזוג ממלא את חלקו, הוכחה מספקת לכוונת שיתוף, הן בנכסים המשפחתיים והן בנכסים העסקיים.
כב' השופט שלמה לוין קבע כי חזקת השיתוף {עשויה לחול} אם נתקיים מינימום של חיים משותפים בין בני הזוג, וכל עוד כל אחד מבני הזוג תורם את חלקו לתא המשפחתי. אין בעניין זה הבדל בין דירת המגורים לנכס עסקי, ובלבד שאין קיימת ראיה מספקת, המכחישה את חזקת השיתוף.
נראה כי עמדה זו היא המקובלת בפסיקת בית-משפט {ראה גם ע"א 663/87 נתן נ' גרינר, פ"ד מה(1), 104 (1990); ע"א 488/89 נופרבר נ' נופרבר, פ"ד מד(4), 293 (1990)}.
ב- ע"א 3563/92 {עזבון המנוח מאיר גיטלר ז"ל נ' דבורה גיטלר, פ"ד מח(5), 489 (1994)} קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי "הוצאת הנכסים העסקיים שנצברו במהלך שנות הנישואין - שהם, מטבע הדברים, מרבית הנכסים - מן הנכסים המשותפים, למרות שבני הזוג ניהלו אורח חיים תקין והאישה תרמה את חלקה במאמץ על-ידי טיפול בבעל, בילדים ובבית, אינה הולמת את היחסים המקובלים בין בני זוג בעידן המודרני בישראל, והיא גם אינה מתיישבת עם עיקרון "המאמץ המשותף" העומד ביסוד הלכת שיתוף הנכסים. בעניין זה רואים גם אישה הצופיה הליכות ביתה ואינה מכניסה כסף לקופה המשותפת כשותפה למאמץ הנדרש לרכישת הנכסים שנצברו במהלך חיי הנישואין. הלוא, על-פי הגיונם של דברים, אין נפקא מינה אם הכספים שהשתכר הבעל הושקעו בנכסים עסקיים או נקנו בהם נכסים משפחתיים".
2.5 תום-הלב הנדרש לקיומה של העסקה המאוחרת בזמן בניגוד לחזקת השיתוף
נשאלת השאלה מהו אותו תום-לב הנדרש בעסקה הנוגדת את תחולתה של חזקת השיתוף? בעניין זה הדעה בפסיקת בית-משפט אינה אחידה.
לשיטתו של כב' השופט צ' ברנזון, כתם-לב ייחשב צד שלישי שלא ידע ולא היה עליו לדעת אודות קיומה של הזכות, או הסכמת בן הזוג לעסקה. דרישה זו משותפת לכל הזכויות שביושר {א' ידין " 'שותפות בין בני הזוג - גם כלפי החוץ'; ומה הלאה?" הפרקליט כו 478}.
יחד-עם-זאת, לנוכח ההנחה האמורה בדבר הסכמת בן הזוג, באין ידיעה לצד השלישי על פירוד או מריבות, אין הוא חייב לתת דעתו לשאלה אם לבן הזוג זכויות ואם הוא הסכים לעסקה.
ב- ע"א 592,605/79 {שצקי נ' סייג, פ"ד לה(4), 402 (1981)} הוחמרה דרישת תום-הלב ונפסק כי, למיצער לגבי דירת מגורים {להבדילה מנכסים עסקיים}, אין צד שלישי רשאי להסתמך על הנחת ההסכמה, אלא עליו לערוך בדיקות משלו.
לדבריה של כב' השופטת מ' בן-פורת, בעניין זה, "לכול הפחות בכל הנוגע לדירת המגורים של המשפחה, מן הראוי, לדעתי, שניתן דעתנו על השקפה שונה... חזקה על אדם בימינו, שידועה לו האפשרות של שיתוף בין בני הזוג בדירת המשפחה, אפילו היא רשומה על-שמו של הבעל בלבד. מאפשרות זו אסור לצד שלישי להתעלם, ועל-כן עליו הראיה כי הסתמך בתום-לב על הרישום בלשכת המקרקעין... עליו להראות, שבנסיבות המקרה, לאחר שחקר ודרש, היה לו יסוד להאמין, וכי האמין בפועל, שהרישום משקף נכונה את זהות הבעלים... שונה המצב, כאשר הנכס, שעליו נסבה המחלוקת, הוא עסקי באופיו, כמו המשרד בענייננו. בכגון דא גובר הצורך להסיר מכשולים ממי שרוצה לבצע עסקה של מכר או שיעבוד בנכס, הרשום על-שמו. במקרים אלה יש ויש מקום להגן על הצד השלישי, שהסתמך על הרישום כביטוי לזהות בעליו, וכל עוד לא ידע אחרת, די בכך כדי שייהנה מחזקה של תום-לב".
כך גם ב- רע"א 8791/00 {אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ ואח', תק-על 2006(4), 3794 (2006)} קבע בית-המשפט כי "לפחות ככל שהדברים נוגעים לדירת המגורים, תום-הלב של צד שלישי נשלל אם הוא ידע או עצם עיניו מלראות כי הנכס הוא נכס מגורים אשר חלה עליו הלכת השיתוף. על צד שלישי לצאת מתוך הנחה כי בני הזוג שותפים בדירת המגורים. ייתכן, עם-זאת, כי במקרים חריגים עמידתו של בן הזוג שאינו רשום על זכותו בנכס תנגוד את עקרון תום-הלב (ראו ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם, פ"ד נט(3), 697 (2004)). השאלה בדבר אותם חריגים - כמו גם שאלות נוספות העשויות להתעורר בהקשר זה - אינה מתעוררת בנסיבות המקרה שלפנינו ואת הדיון בה ניתן להותיר לעת מצוא".
מנגד, נפסק כי אין לחזקת השיתוף נפקות לגבי פעולות שמבצע בן הזוג שהוא בעליו הרשום של הנכס עם צד שלישי. עסקה כזו תופסת גם אם הצד השלישי ידע על קרע בין בני הזוג, זולת במקרים מיוחדים, כאשר הוכח שנעשתה קנוניה בין אחד מבני הזוג לבין הצד השלישי על-מנת להכשיל את תביעות בן הזוג האחר {ע"א 388/76 כבשני ואח' נ' מנהל מס שבח מקרקעין, פ"ד לא(3), 253 (1977)}.
2.6 זכויותיו של צד שלישי בנכס מקרקעין שחלה עליו חזקת השיתוף
נראה כי פעולה שעשה בן זוג בנכס הרשום על-שמו עם צד שלישי, בתום-לב, מחייבת את בן הזוג השני שכן, ההנחה - המעוגנת בתנאים שביסוד חזקת השיתוף: יחסים הרמוניים בין בני הזוג וחלוקת תפקידים ביניהם במאמץ המשותף - היא כי בן הזוג שהנכס רשום על-שמו פעל גם בשם בן הזוג השני.
ב- ע"א 446/69 {יובל הלוי הנאמן על נכסי בצלאל גולדברג נ' שושנה גולדברג, פ"ד כד(1), 813 (1970)} קבע כב' השופט צ' ברנזון כי "הזכות שביושר, המצויה במקרה כזה ביד בן זוג אחד בנכס שהבעלות החוקית או החזקה החוקית היא בידי בן הזוג השני, קיימת גם קיימת והיא פועלת כלפי כולי עלמא. אלא שפעולה בתום-לב בנכס כזה הנעשית על-ידי צד שלישי עם הבעל הרשום או המחזיק החוקי תופשת ומחייבת גם את בן הזוג השני מתוך הנחה, המסתברת מאליה, שהוא פועל גם על דעתו, אם ברשות מפורשת ואם ברשות מכללא המשתמעת מעצם השארת הבעלות או החזקה בידי אותו בן זוג".
ישנה חשיבות למושא העסקה במקרקעין הנוגדת את זכותו של בן הזוג מכוח הלכת השיתוף. כאשר המדובר בנכס משפחתי מובהק, קיימת נטיה בפסיקה להעדיף את כוחה של הלכת השיתוף, ובמקרים מעין אלו גורסת הפסיקה כי אין לראות את מבצע העסקה הנוגדת כתם-לב, ועליו להעריך כי בדירת מגורים ישנו שותף לדירה על-אף שאין הוא רשום כבעליה, מכוח שיתוף בין בני הזוג.
ב- ע"א 627/70 {זאבי נ' זאבי, פ"ד כו(2), 445 (1972)} נידונה מכירת דירה על-ידי בן זוג רשום במטרה להבריחה מן הרכוש המשותף, כאשר הקונה ער לכוונה זו.
בית-המשפט קבע כי "אין לראות את המערער מס' 2 כרוכש בתום-לב אפילו המכר לא היה פיקטיבי והתכוון לרכוש את הנכס לעצמו, אלא ידע על הכוונות של המערער מס' 1 לפגוע בזכויותיה של אשת נעוריו, של המשיבה, על-כן אותו סעד שיש למשיבה כלפי המערערת מס' 1 יש לה גם כלפי המערער מס' 2".
לשיטתה של כב' השופטת מ' בן-פורת ב- ע"א 592,792/68 {ישראל שצקי נ' אהרון סייד ואח', פ"ד לה(4), 402 (1981)} "אין גם לפגוע בהגנה, שההלכה הפסוקה פרשה, ובצדק, על זכויות בני הזוג, בעיקר בדירת המגורים, על-ידי פתיחת פתח כרוחבו של אולם לעקיפת זכויותיו של בן הזוג, שאינו רשום כבעל הדירה. שונה המצב, כאשר הנכס, שעליו נסבה המחלוקת, הוא עסקי באופיו, כמו המשרד בענייננו. בכגון דא גובר הצורך להסיר מכשולים ממי שרוצה לבצע עסקה של מכר או שיעבוד בנכס, הרשום על-שמו. במקרים אלה יש ויש מקום להגן על הצד השלישי, שהסתמך על הרישום כביטוי לזהות בעליו, וכל עוד לא ידע אחרת, די בכך כדי שייהנה מחזקה של תום-לב".
ע"א 29/86 {אי.תי.ס. נהיגה עצמית בע"מ נ' משה קרול, פ"ד מד(1), 864 (1990)} הינו דוגמה לבעייתיות הנוצרת כאשר המדובר ביחסי בני זוג. המדובר בסיטואציה שבו מתערב צד שלישי הקונה בתום-לב את המקרקעין השייכים לשני בני הזוג, מבלי לקבל את הסכמת שניהם.
במקרה הנדון העביר במתנה הבעל להוריו ואחותו מקרקעין שהיו רשומים על-שמו, אך היו שייכים לו ולאשתו, את המקרקעין הללו, השכירו הבעל, הוריו ואחותו לחברת השכרה לרכב עם אופציה למכר.
בעקבות סכסוך בין בני הזוג קבע בית-המשפט את חלקה של האישה במקרקעין, והדיון נסב על ערכה של זכות מכוח חזקת השיתוף למול מימוש הסכם אופציה למכירת מקרקעין.
במקרה דנן העימות שנוצר הינו בין זכויות אובליגטוריות נוגדות, אשר לא מצאו ביטויין ברישום: זכויותיה של המשיבה מכוח הלכת השיתוף, אשר הוכרו והוצהרו בפסק-הדין בתיק המזונות, אל מול זכויות המערערת לפי הסכם האופציה.
בית-משפט המחוזי סירב להיענות לבקשת חברת השכרת הרכב, המערערת במקרה זה, ולאכוף את ההסכם לרכישת קרקע על-ידי מימוש האופציה.
כאמור, בידי בני הזוג היה רכוש משותף, אשר כלל שתי חלקות מקרקעין בלוד.
החלקות היו רשומות על-שם המשיב. בעת ששהו בני הזוג בחו"ל, בשנת 1976, העביר המשיב בחשאי וללא ידיעת המשיבה את כל הזכויות שהיו רשומות על-שמו בחלקות במתנה להוריו ולאחותו. בד-בבד ניהלו הוא והוריו משא-ומתן מוצלח עם המערערת, חברה להשכרת רכב, שהתגבש לכלל חוזה ומצא את ביטויו בשני מסמכים:
המסמך הראשון הינו חוזה לשכירות מגרש, ששטחו משתרע על חלק מן החלקות הנ"ל {להלן: "המגרש"}. חתומים עליו ההורים והאחות {הבעלים הרשומים בעקבות המתנה} כצד המשכיר והמערערת כשוכר, ומשך השכירות נקבע לתקופה של 9 שנים פחות יום, החל מיום 23.10.76.
המסמך השני היה כתב אופציה אשר על פיו התחייבו למכור את המגרש תמורת הסך של 2,500,000 ל"י במידה והמערערת תודיע, במועד שבין 01.09.79 ובין 01.01.86, על החלטתה לממש את האופציה. הסכם זה הוא ביסוד הסכסוך נשוא הערעור.
הסכם השכירות נרשם במרשם המקרקעין כחוק, אך מכוח כתב האופציה לא נרשמה זכות קדימה או כל זכות אחרת, אולם ההורים והאחות פעלו על-פי מחוייבותם החוזית למערערת, והמגרש המושכר רשום עתה כחלקה נפרדת.
החל משנת 1979 ניהלה המשיבה - בשמה ובשם ילדיה - הליך מזונות והליכים נוספים נגד המשיב ונגד הוריו ואחותו במהלכם הוכרע מעמד הרכוש המשותף ובנוגע לשתי החלקות אשר ניתנו במתנה להוריו ולאחותו הוכרו זכויותיה של המשיבה מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג ונקבע כי ההעברה ללא תמורה לאחות והורי המשיב אינה תקפה.
ביום 07.03.84 שלחה המערערת הודעה למשיבים על מימוש האופציה. המחלוקת העובדתית העיקרית אשר נתגלעה בבית-המשפט המחוזי נגעה לנסיבות הפעלת האופציה על-ידי המערערת.
המשיבה טענה, וגרסה זו נתקבלה על דעת בית-המשפט המחוזי, כי עוד בטרם שיגרה המערערת הודעה על מימוש האופציה כבר נודע לה על פסק-הדין, וזאת משום שביום מתן פסק-הדין, כחודש לפני מימוש האופציה, היא מסרה למנהל המערערת העתק ממנו.
המערערת, מאידך גיסא, טענה ושבה וטוענת בפנינו, כי הודעת מימוש האופציה נעשתה בתום-לב, לפני שידעה על פסק-הדין ועל הרכב הזכויות במקרקעין כפי שהוצהרו בו.
בית-משפט המחוזי קבע כי זכות האישה עדיפה מזכות המערערת לאופציה, זאת משום שהחברה לא היתה תמת-לב במימוש האופציה, כיוון שנודע לה על פסק-הדין. משום כך חוזה האופציה אינו בר-ביצוע, ואין בכוחו של החוזה להעביר זכויות של בן זוג שאיננו צד לחוזה.
אולם על החלטה זו כאמור, ערערה החברה ממספר טענות, העיקרית ביניהם לענייננו היא כי אין בזכויותיה של האישה מכוח חזקת השיתוף כדי למנוע את קיום ההסכם, כיוון שזכויות אלו הן אובליגטוריות בלבד, לפיכך, צד שלישי הרוכש זכות בתמורה ובתום-לב, יועדף לפי האמור בסעיף 9 לחוק המקרקעין. במועד רכישת האופציה נהגה המערערת לכל הדעות בתום-לב, ולכן זכויותיה מובטחות.
כב' השופט י' מלץ קבע כי גם אם היינו מסווגים את זכויותיה של המשיבה כזכויות קניין שביושר - סיווג העשוי להיות אפשרי לאור מועד נישואיהם של בני הזוג בשנת 1964, קרי - זכויות הקניין התגבשו לפני שסעיף 161 לחוק המקרקעין ביטל את מושג הזכויות שביושר - גם אז היתה לה עדיפות על המערערת.
במצב דברים זה היתה תחרות הזכויות נחתכת לפי סעיף 10 לחוק המקרקעין. הואיל והסכם האופציה לא נרשם, המערערת לא רכשה זכות במקרקעין מכוחו, ואין היא יכולה ליהנות מהסדר תקנת השוק.
יהא על-כן הסיווג אשר יהא, היעדר הרישום עומד בעוכריה של המערערת ומונע מתן עדיפות להסכם האופציה.
לסיכום, זכותה של המשיבה עדיפה על זכות המערערת הואיל והיא המוקדמת בין השתיים משום שזכות המערערת מכוח הסכם האופציה לא נרשמה. על-כן, אין האופציה תופסת בכל הנוגע לחלקה של המשיבה בשותפות במקרקעין ואין המשיבה מחוייבת למכור את מנתה בשיתוף למערערת.
אומנם נקבע כי מול זכויות האישה זכויות חברת השכרת הרכב נסוגה אך אין בכך כדי לסתור את קיום ההסכם לגבי שאר השטח שאינו שייך לאישה.
2.7 חוק יחסי ממון - נישואים שניים - משק חקלאי - שיתוף ספציפי
ב- תמש (נצ') 44431-06-11 {י' א' ז"ל נ' ג' ד' א' ואח', תק-מש 2013(3), 187 (2013)} סקר בית-המשפט את הצד הנורמטיבי הקשור בסכסוכים משפחתיים ואף באספקלריה של חוק יחסי ממון. בשל חשיבות הדברים נביא את פסק-הדין במלואו וכדברי בית-המשפט:
"ראשית, קיימת פסיקה ברורה בסכסוכים משפחתיים אודות העברת זכויות במשקים חקלאיים לאחר פטירת מי מבעלי זכויות השימוש המבכרת (מאז ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6), 295 (2002)), את הקביעה השיפוטית הקונקרטית לעניין טיב מערכת היחסים הפנים-משפחתית, על פני הקביעה העקרונית (וההגבלות על העבירות) של הגורמים המיישבים בחוזה המשולש (ראה גם תמ"ש (ת"א) 50500/99 א. ל. נ' צ. ל., פורסם באתר האינטרנט נבו (26.06.07) ופסק-דיני שניתן ב- תמ"ש (נצ') 30318-02-10 ג. י. נ' נ. י., פורסם באתר האינטרנט נבו (09.06.13)).
23.2. שנית, לשיטתי, כאשר מדובר בטענה או תביעה של בת זוג שניה של בעל זכויות שימוש במשק חקלאי לקבל זכויותיו, הרי שכחלק מבחינת מערכת היחסים הפנים משפחתית, יש לבחון הדברים במשקפי הפסיקה הרלבנטית "לשיתוף ספציפי" בזכויות וברכוש שנצבר על-ידי מי מבני הזוג עובר לנישואין (ע"א 7750/10 בן גיאת נ' הכשרת הישוב, פורסם במאגרים (11.08.11); עמ"ש (ת"א) 1037/09 פלוני נ' פלונית, פורסם במאגרים (08.09.11); תמ"ש (קר') 12236-04-09 פלונית נ' פלוני, פורסם במאגרים (31.01.12)).
24. אמנם כן, ההסדר שקבוע בסעיף 20ה(1) לחוזה המשולש הוא הסדר מיוחד שהגופים המיישבים קבעו במסגרת חוזה אחיד (החוזה המשולש) לעניין העברת זכויות במשק חקלאי בעקבות פטירה של מי מבני הזוג. הסדר זה מעביר את מלוא הזכויות (ולא את שוויין כדרישת חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973) של בן הזוג שנפטר במשק לבן הזוג האחר שנותר בחיים. כידוע, המדיניות הקרקעית היא להימנע מפיצול זכויות במשק החקלאי ועל-כן ברור, מדוע מדובר בהעברת מלוא הזכויות ולא במחצית השווי כפי שנוקטת לשון המחוקק בסעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג. דווקא לאור העובדה שמדובר בהסדר גורף וכמעט אוטומטי המעביר במקרה של פטירת בעל הזכויות במשק החקלאי את כל הזכויות לבת זוגו בעת הפטירה, מתבקשת זהירות שיפוטית בקביעת זכאותה של בת הזוג "השניה".
25. זה המקום לציין, כי לפי לשון סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש מובהר, כי זכויות בר-הרשות אינן מהוות חלק מעזבונו של המתיישב. לכן יהיה נכון יותר לבחון העברת הזכויות על-שם בת הזוג, לא במשקפי דיני הירושה, אלא במשקפי דיני איזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. כאן נוסיף, כי אין ספק שפטירה מהווה פקיעת נישואין המחילה את הסדר איזון המשאבים שבחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973 (ראה סעיף 5(א) לחוק זה). כן אין ספק, כי כאשר מדובר בנישואין שניים, הזכאות של בת הזוג השניה ברכוש שצבר בן הזוג קודם הנישואין אינה מובנת מאליה. אנו נוכחים, כי גם לפי עמדות הגורמים המיישבים, יש לבחון בחינה מהותית את יחסי בני הזוג, בטרם קביעה כי רישום הנישואין "הפורמלי" מקים עילה וזכות לבת הזוג לקבל זכויות בעלה המנוח במשק החקלאי.
26. שילוב המרכיבים והנסיבות הללו הביאוני לכלל דעה, כי נכון יהיה לבחון את זכאות "בת הזוג השניה" לפי סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש לקבל המשק של בעלה המנוח גם במשקפי דיני השיתוף הספציפי. זאת ועוד, קביעת זכאותה של האישה השניה לקבל זכויות בנכס חיצוני שהיה שייך כל כולו למנוח עוד קודם הנישואין אינה צריכה להתבסס רק על טיב הקשר בין בני הזוג או על השאלה כמה זמן היו פרודים קודם פקיעת הקשר. אין מדובר אך בהגדרה סוציולוגית (תמ"ש (ת"א) 16234/98 א.ש. נ' מ.ז., פורסם במאגרים (05.02.12)). ההכרעה צריכה להיות משפטית ומושתתת על מספר רב יותר של פרמטרים ומבחנים. בחינת העניין רק לפי השאלה האם הצדדים עצמם או סביבתם החברתית והמשפחתית ראתה או תפסה אותם "כבני זוג" עלולה בסופו-של-יום לחטוא לכוונת הצדדים ולעשיית הצדק. טול מקרה בו בעל נחלה נישא נישואין שניים וזמן קצר של מספר חודשים או שנה לאחר הנישואין הוא נפטר ללא שהיה כל קרע בינו לבין אשתו השניה. האם יהא זה צודק שמלוא זכויותיו בנחלה החקלאית תועברנה אוטומטית לאשה השניה רק בשל העובדה שנישאה לו חודשים מספר קודם לכן ועל-כן היא "בת זוגו" לפי החוזה המשולש?
27. הרי אילו היינו עוסקים בדירת מגורים ולא במשק חקלאי, היה ברור לכל, שאם מדובר בדירת בן הזוג מלפני הנישואין, לא יהיה די בנישואין קצרים ללא "כוונת שיתוף ספציפי" כדי שבפקיעת הנישואין תעבור הדירה בשלמותה לבעלותה של בת הזוג שנותרת בחיים. אם כך לגבי דירת מגורים, מכוח קל וחומר יש להחמיר את הבחינה של זכאותה של האישה השניה לקבל זכויות במשק חקלאי שהיו שייכות לבעלה המנוח שנים רבות קודם ההיכרות והנישואין עמו ואשר כוללים בנוסף לבית מגורים גם זכויות חקלאיות ונדל"ניות אחרות. דוגמה זו מראה עד כמה לא נכון יהיה להציב את מבחן "בת הזוג" על ציר של זמן או לפי טיב/קביעות/הדיקות היחסים הזוגיים בלבד. דוגמה זו מלמדת, כי אין מדובר רק בהבחנה בין "בת זוג" פורמלית הרשומה ככזו במשרד הפנים או ברבנות לבין "בת זוג" מהותית שמקיימת משק בית משותף עם בן זוגה. מדובר בהתחקות אחר אומד-דעת הצדדים. זה אמור להיות מבחן המפתח.
28. אמור מעתה איפוא, כי כאשר עסקינן בבעל זכויות במשק חקלאי שאשתו הראשונה (שהיתה בעלת זכויות שימוש כמותו) הלכה לעולמה והוא נישא בשנית ונפטר ומתגלעת מחלוקת לעניין זכאותה של האישה השניה לקבל הזכויות במשק, יש לערוך בחינה מהותית לא רק של הדיבור "בת זוג" לצרכי ההסכם המשולש לעיל אלא גם (ובעיקר) של כוונת הצדדים (המנוח ואשתו השניה).
29. בחינה מורכת שכזו מחייבת לגבי דידי עירוב פרמטרים נוספים השאובים מדיני איזון המשאבים בין בני זוג בכלל ומדיני השיתוף הספציפי בנכס חיצוני בפרט.
30. שילוב הפרמטרים: בחינת מערכת היחסים הזוגית (רציפותה, קרבתה, אופיה, משכה) מחד גיסא ויישום הפרמטרים בפסיקה לשיתוף ספציפי מאידך גיסא, שילוב זה הוא הוא שיוכל לסייע לנו לקבוע האם מבחינה מהותית, זכאית האישה השניה לקבל זכויות בעלה המנוח במשק החקלאי מכוח סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש, הגם שזכויותיו במשק התקבלו אצלו זמן רב קודם הנישואין.
31. לאור דברים אלה ברור, כי ביחס לשאלה, "מי שׁמך" לדון או לקבוע, כי ר.א. הינה או אינה "בת זוג" לצורך ההסכם המשולש, המענה נובע משילוב הוראות החוזה המשולש עצמו ומהוראות הפסיקה אך גם מהעובדה שגב' ר.א. אינה מי שקיבלה במקור מהמוסדות המיישבים את זכויות השימוש במקרקעין, אלא קיבלם מהמנוח מכוח יחסי הנישואין והזוגיות. כאשר המנוח אינו בחיים עמנו כדי לומר את דברו, מחוייבים אנו לתור אחר אומד-דעתו המקורי או המשוער בכל הנוגע להעברת זכויותיו במשק החקלאי בעקבות הפטירה. הנה-כי-כן, עובדת פטירת בעל הזכויות בנחלה, העובדה שמדובר בנישואין שניים ובבת זוג שנכנסה לנישואין כאשר הנחלה היתה בבעלות בלעדית של המנוח והצורך השיפוטי להכריע בשאלה האם יש להעביר הזכויות לגב' ר.א. בתור "בת זוג" - עובדות וצרכים אלה הסמיכונו להכריע בשאלה האם יש לראות בגב' ר.א. "בת זוג" לצרכי ההסכם המשולש.
32. על-כן, בשעה שעולה טענה מצד ילדי המנוח, כי הנישואין "היו על הנייר בלבד", כי הם פקעו דה פקטו ו/או כי ממילא הוסכם מראש בין המנוח לבין ר.א., כי אין ולא תהיינה לה זכויות במשק החקלאי במקרה של פקיעת הנישואין בעקבות פרידה, גירושין או פטירה, קמה לא רק זכות וסמכות אלא חובה שיפוטית להידרש לסוגיה זו ולבחון אותה לגופה.
הקביעה השיפוטית בדבר זכאות האלמנה לפי סעיף 20ה(1) לחוזה המשולש לקבל הזכויות במשק החקלאי לא תפגע בזכויות הירושה שלה:
33. בית-המשפט רואה חיוניות בהדגשת הזהירות הנלווית לטיפול בהכרעה השיפוטית בסוגיה שלפניו. וזאת כל כך מדוע? משום שבמידה וטענות ילדי המנוח תתקבלנה בחיוב ותישלל זכותה של הגב' ר.א. לקבל המשק מכוח הדיבור "בת זוג" שבחוזה המשולש, הרי שהדבר עלול לכאורה לפגוע בזכותה לרשת את המנוח בתור "בת זוג" לפי חוק הירושה. אדגיש, כי לתפיסתי, הדיון בשאלת זכאותה של הגב' ר.א. לקבל הזכויות במשק של המנוח בתור אלמנתו (בת זוגו) הוא דיון המשתייך לאיזון המשאבים בעקבות הפטירה. זה אינו דיון בזכות הירושה שלה.
34. אוסיף עוד, כי במסגרת המיתווה הדיוני המוסכם, לא עלתה כלל על הפרק שאלת זכאותה או אי-זכאותה של אשתו השניה של המנוח לרשת אותו מכוח חוק הירושה. די לי בכך, כדי שאומר כבר כעת, כי ללא קשר לתוצאות פסק-הדין החלקי, מובהר שזכות הירושה של הגב' ר.א. לא תיפגע כהוא זה מקביעות פסק-דין חלקי זה.
35. עוד אבהיר, כי בנות המנוח, במסגרת כל יתר כתבי טענותיהן לא העלו טענות לפיהן ר.א. אינה זכאית לרשת את אביהן. אמנם הן לא הזכירו אותה כמי שזכאית לפיצוי לפי סעיף 114 לחוק הירושה, אך זאת לעניות דעתי בשל טעות שנפלה מצדן בפרשנות הוראה חיקוק זו באופן שכוללת רק צאצאים של המנוח ולא את כל יורשיו על-פי דין (ראו גם החלטתי מיום 19.06.13 ב- ת"ע 24355-07-11). הוא הדין לעניין בנו של המנוח, מר ג.א.. טענותיו כנגד אשתו השניה של המנוח היו בהקשר של החוזה המשולש. הן לא נטענו במישור של חוק הירושה. זאת ועוד, לשיטת בנו של המנוח יש לקיים את צוואתו של המנוח מיום 09.06.05. והרי בצוואה זו ביקש המנוח להנחיל חלק מעזבונו לגב' ר.א.. לאור כל אלה, אני קובע כבר כעת, כי כל יתר בעלי הדין יהיו מושתקים בהמשך מלטעון כנגד זכותה של הגב' ר.א. לרשת את המנוח.
36. גם לגופם-של-דברים, אני סבור שיש להבחין היטב בין זכותה של הגב' ר.א. לרשת את המנוח לבין זכותה מכוח החוזה המשולש. פרשנות מהותית של היותה "בת זוג" של המנוח מכוח החוזה המשולש מתבקשת בנסיבות העניין מטעמים שפורטו. פרשנות זו עלולה להביא לפגיעה בזכויות שהיא יכולה היתה לקבל מכוח אותו "חוזה משולש". ברם, זכות הירושה הינה זכות על-פי דין. בכל הנוגע לפגיעה בזכות זו, נדרשות נסיבות מיוחדות ביותר.
37. פרשנותם של צאצאי המנוח את המונח "בת זוג" לצרכי ההסכם המשולש זו אינה תואמת את הפרשנות שניתנה בפסיקה למושג "בן זוג" כמשמעו בסעיף 11 לחוק הירושה.
38. הסוגיה נבחנה היטב על-ידי שוחט, גולדברג ופלומין בספרם דיני ירושה ועזבון (מהד' שישית, תשס"ה-2005), 51:
"בן זוג לעניין חוק הירושה הוא מי שהיה נשוי כדין למוריש בשעת מותו... לעניין הירושה אין חשיבות לשאלה מה היתה מערכת היחסים בין בני הזוג, ואף לא לעובדה שחיו בנפרד בעת מותו של המוריש. אדם יחשב ל"נשוי" על-פי מבחן ה"היזקקות לגט", דהיינו - גם אם לא נישא כדין אולם בית-הדין הרבני היה קובע, לו העניין נדון בפניו, כי האישה זקוקה לגט בכדי להינשא לאחר... השאלה אם פלונית היא בת זוגו של אלמוני תוכרע על-פי הצורך באקט של גירושין כדי לשים לקשריה עימו."
39. בית-המשפט העליון נדרש לסוגיה זו ופסק, כי אמנם תיתכנה נסיבות חריגות בהן אישה פרודה לא תהיה זכאית לרשת את בעלה. אלא שבאותם מקרים נדירים דובר על בני זוג יהודים שניהלו הליכי גירושין בבית-דין רבני שנים רבות, כאשר לבעל ניתן היתר נישואין וחרף כך לא נשללה זכאותה של האישה לאשת, הואיל ולא נכפה עליה הגט על-ידי בית-הדין הרבני בשל אי-הסדרת הרכוש והכתובה על-ידי הבעל המנוח (ראו: ע"א 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נג(4), 49 (1999); בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלוני, פ"ד סא(3), 726 (2006), פסקה 14).
40. גם חברתי, כב' השופטת גליק, נדרשה לסוגיה במסגרת ת"ע (ת"א) 108091/08 ח.א. נ' ר.א., פורסם במאגרים (11.08.12) וקבעה כך:
"המובן המשפטי של המונח "בן זוג" - מבחינה משפטית למונח "בן זוג" אין הגדרה אחת, ויש לבחון את ההגדרה אשר תגשים את התכלית המונחת ביסוד החקיקה. משמעותו של המונח "בן זוג" נקבעת על-פי הקשרו והתכלית המונחת ביסודו. סעיף 11 לחוק הירושה נועד להגשים ארבע מטרות עיקריות: המטרה הראשונה של הוראת סעיף זה נועדה להעניק זכות לרשת לבן זוג עמו מיסד המוריש את הקשר באופן פורמאלי; המטרה השניה נועדה לשקף את רצונו המשוער של המוריש - התחקות אחר הרצון המשוער של המוריש, כאשר הנחת המחוקק היא שכוונת המוריש לחלק את ירושתו לבני משפחתו הקרובים; המטרה השלישית של הוראה זו נועדה להגן על המשתייכים לחוג המשפחתי המצומצם של המוריש, תוך הגנה על התא המשפחתי המצומצם ולחזקו; המטרה הרביעית היא להשוות בין מעמדם של בני זוג נשואים למעמדם של הידועים בציבור."
41. בענייננו, אף אחד ממבחני הפסיקה שנדרשה לבחינה מהותית של זכאות "בת זוג" לרשת את בן זוגו לא מתקיים. המנוח והגב' ר.א. היו נשואים כדת משה וישראל עד ליומו האחרון של המנוח ולא הוגשה מעולם תביעה לגירושין על-ידי המנוח כנגד הגב' ר.א. ולא כל שכן, לא ניתנה החלטה שיפוטית לעניין גירושי הצדדים. אף הגב' ר.א. מעולם לא נקטה בהליכי גירושין כנגד המנוח."