הסמכות המקומית והעניינית לדון בהתנגדות לביצוע שטר והדיון בה

1. הסמכות המקומית
המסגרת הנורמטיבית להכרעה בסוגיה דנן נמצאת בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" או "התקנות" או "תקסד"א"}. בתקנה זו מנויות מספר חלופות, אשר די בהתקיימות אחת מהן כדי שבית-המשפט ירכוש סמכות מקומית לדון בתובענה. חוק ההוצאה לפועל עוסק בביצוע השטר כאילו היה פסק-דין. ברם, אין בהוראות חוק ההוצאה לפועל דבר באשר לקביעת סמכותו המקומית של בית-המשפט הדן בהתנגדות לביצוע השטר.
כללי הסמכות המקומית החלים לעניין התנגדות לביצוע שטר הינם, כאמור, הוראות תקנות סדר הדין האזרחי. אומנם ניתן להגיש את השטר לביצוע בכל לשכת הוצאה לפועל בארץ. ברם, אין בכך כדי להתגבר על הוראות התקסד"א לעניין הסמכות המקומית לדון בהתנגדות לביצוע השטר. בחינת נושא הסמכות המקומית נעשית אך ורק על יסוד העובדות שנטענו בעניין זה בכתב התביעה.
בדרך-כלל השטר והבקשה לביצועו, הינם המקור העובדתי היחיד הרלבנטי לקביעת הסמכות המקומית {בש"א 4131/05 סוירי דניאל נ' אסוס ז'קלין, פדאור 05(19), 859 (2005)}. לאחר שמוגשת ההתנגדות, היא מתבררת בבית-המשפט שבו ניתן היה להגיש את התובענה על-פי השטר כנגד כל אחד מהחייבים, זאת גם אם אותו חייב שבשלו הוגשה התובענה לבית-משפט מסויים, לא הגיש התנגדות.
כאשר היו הנתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית-המשפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים. הסמכות המקומית לדיון בהתנגדות לביצוע שטר, איננה נקבעת לפי כתובת מגוריו או עסקיו של מגיש ההתנגדות, אלא, היא נקבעת לפי המקום שבו רשאי מבקש הביצוע, הזוכה, להגיש תובענה על-פי השטר.
על-פי תקנה 103(7) לתקנות ההוצאה לפועל, הזוכה יכול לציין בבקשה לביצוע שטר את בית-המשפט שלו נתונה הסמכות לדון במשפט מבחינת המקום, במקרה של הגשת התנגדות.
במקרה והבקשה לביצוע שטר מוגשת כנגד מספר חייבים, רשאי הזוכה לקבוע את בית-המשפט בו תתברר ההתנגדות, על-פי האמור בתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן, "היו הנתבעים אחדים, יכול שתוגש התובענה לכל בית-משפט שבו ניתן להגישה נגד אחד הנתבעים". ההתנגדות יכולה להתברר בבית-המשפט שבו ניתן היה להגיש תובענה על-פי השטר נגד כל אחד מהחייבים וגם אם חייב מסויים לא הגיש התנגדות לביצוע, אין מניעה להעביר את הדיון בהתנגדות לבית-המשפט שבו ניתן היה להגיש התובענה נגד חייב" {בש"א 51008/05 מוסדות צאנז אלעד נ' בנק הפועלים בע"מ, פדאור 05(18), 533 (2005)}.
תקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, דורשת מבעל-דין המגיש כתב תביעה לפרט בכתב תביעתו את "העובדות המראות שבית-המשפט מוסמך לדון בתובענה".
יוער כי, עצם הגשתה של בקשת ביצוע ללשכת הוצאה לפועל איננה מקנה, מניה וביה, סמכות מקומית לבית-המשפט שליד אותה לשכת הוצאה לפועל.
לכן, במקרה של הגשת התנגדות, צריכה הסמכות המקומית להיקבע בהתאם לזיקות השונות המפורטות בתקנה 3 לתקסד"א.
כאשר אין חולק כי הנמשך על-פי השיקים נשוא ההתנגדות הוא בנק שמושבו, למשל, בבאר-שבע, לפיכך, ובהתאם לסעיף 3ד(3) לפקודת השטרות, מקום פירעונם של השיקים (ובהתאם - "המקום שנועד לקיום ההתחייבות") הוא בבאר-שבע {בש"א 51757/05 בן-דוד נילי נ' הררי עמוס, פדאור 05(13), 411 (2005)}.
לאחר שמוגשת התנגדות בלשכת ההוצאה לפועל, על ראש ההוצאה לפועל להעביר את הדיון בהתנגדות לבית-המשפט שנתונה לו סמכות עניינית לפי חוק בתי-המשפט, וסמכות מקומית לפי תקנה 3 לתקסד"א, לדון בתיק, אילו היתה מוגשת תביעה בסדר דין מקוצר לאכיפת השטר במקום בקשה לביצוע שטר {ע"א 211/73 שורפה נ' וקסלר, פ"ד כח(1), 512 (1974)}.
ואם טעה ראש ההוצאה לפועל והעביר את הדיון לבית-משפט שאין לו סמכות עניינית או מקומית לדון בהתנגדות - ניתן לתקוף את החלטתו זו בשתי דרכים חלופיות {בש"א 1163/05 אטרקציה בעיר (2000) בע"מ נ' אל שרד בע"מ, פדאור 05(12), 420 (2005); ראה גם ד' בר-אופיר הוצאה לפועל - הליכים והלכות (מהדורה חמישית) 553-552}. האחת, על-ידי הגשת בקשה לבית-המשפט המחוזי למתן רשות ערעור לפי סעיף 80(ב) לחוק ההוצאה לפועל. הבקשה תוגש אל בית-המשפט המחוזי שראש ההוצאה לפועל פועל בתחום שיפוטו. השניה, בעל-דין רשאי לטעון בפני בית-המשפט, שאליו הועברה ההתנגדות, שאין לו סמכות לדון בה ולעתור בפניו להעביר את הדיון לבית-המשפט הנכון.
עם הגשת התנגדות לביצוע שטר, הופכת בקשת הביצוע לכתב תביעה בסדר דין מקוצר ומכאן על בקשת הביצוע לעמוד בתנאי חלופות הסמכות המקומית הקבועות בתקנה 3 לתקנות.
בהתאם לתקנה 3(א) לתקסד"א, התובע זכאי להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו מתקיימת אחת מחלופות אלה:
א. מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.
ב. מקום יצירת ההתחייבות.
ג. המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות.
ד. מקום המסירה של הנכס.
ה. מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
די בהתקיים אחת החלופות שלעיל, כדי להקנות לבית-המשפט, אשר באיזור שיפוטו מתקיימת החלופה, הסמכות המקומית לדון בתובענה.
ב- בש"א (נת') 3999/07 {מצליח אספקה בע"מ - נ' טמפו בע"מ, תק-של 2008(1), 23131 (2008)} נדונה התנגדות לביצוע שטר חוב. כב' הרשמת כהן מגי קבעה כי "מעיון בשטר נשוא ההתנגדות עולה כי בגוף השטר נקבע כי המקום המיועד לתשלום הוא אצל המשיבה באזה"ת קריית נורדאו נתניה, כלומר המקום המיועד לקיום ההתחייבות הינו בנתניה ועל-כן לבית-משפט זה סמכות מקומית לדון בעניין".
ב- בש"א (עכו) 1655/08 {ח' רוזנפלד בע"מ נ' אבן אורבל מרבל אינוסטרי קורפוריין, תק-של 2008(1), 25734 (2008)} נדונה בקשה להעברת הדיון בהתנגדות לבית-המשפט השלום ברמלה או ברחובות (מחוז מרכז), זאת בהיעדר סמכות מקומית של בית-המשפט השלום בעכו. כב' הרשמת לובנה שלאעטה-חלאילה בקבלה את הבקשה להעברת הדיון, קבעה כי אין בפניה "כל זיקה המצביעה על סמכותו המקומית של בית-משפט השלום בנצרת, כאשר מבקשת הביצוע (כתב התביעה) עולה שקיימת סמכות לבית-משפט השלום במחוז המרכז".
ב- בש"א (י-ם) 8745/05 {עיסא אופק נ' פריפר טבעי בע"מ, תק-של 2005(4), 15217 (2005)} נדונה בקשה להעברת הדיון בהתנגדות לבית-המשפט השלום בראשון לציון. בקבלו את הבקשה קובע כב' הרשם פלקס נמרוד:
"4. המסגרת הנורמטיבית להכרעה בסוגיה דנן נמצאת בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן - "תקנות הסד"א"). בתקנה האמורה מנויות מספר חלופות, אשר די בהתקיימות אחת מהן כדי שבית-המשפט ירכוש סמכות מקומית לדון בתובענה.
ככל שירדתי לסוף דעתה של המבקשת הרי, שלשיטתה נתונה הסמכות לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נועדה להתקיים ההתחייבות (תקנה 3(א)(3) לתקנות הסד"א), או לחלופין לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נמצא מקום עסקה (תקנה 3(א)(1) לתקנות הסד"א).
5. לטעמי שוגה המשיב בטענתו בדבר המקור הנורמטיבי לקביעת הסמכות המקומית. אמנם, על-פי סעיף 6 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 רשאי האוחז בשטר להגישו לביצוע בכל לשכת הוצאה לפועל בארץ. ברם, אין בכך ולא כלום עם סוגיית הסמכות המקומית לדון בתובענה על-פי השטר, לרבות התנגדות לביצועו.
בהתאם להוראות תקנה 108(א) לתקנות ההוצל"פ יעביר רשם ההוצאה לפועל את כתבי ההתנגדות לביצוע שטר, על צרופותיו, אל בית-המשפט המוסמך לדון בתביעה על-פי השטר. אין ללמוד מהוראות התקנה האמורה באשר לזהותו של בית-המשפט המוסמך ואין בה כדי להקנות סמכות מקומית, או עניינית, לבית-משפט כלשהו.
6. הואיל ובחינת נושא הסמכות המקומית נעשית אך ורק על יסוד העובדות שנטענו בעניין זה בכתב התביעה, הוא השטר והבקשה לביצועו, נפנה איפוא אל המסמכים הללו {ראו: ב- בש"א (מחוזי י-ם) 5584/01 שלמה גבאי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (פורסם בדינים) - פסקה שניה להחלטה}.
יודגש, כי ככל שהצדדים טענו בבקשותיהם ובתצהירים התומכים בהן עובדות, אשר אינן עולות מכתב התביעה, הרי, שלא יתאפשר להם לסמוך טענותיהם על עובדות אלה.
7. בבקשה לביצוע ובשטר עצמו נכתב, כי מקום מושבה של המבקשת הינו בעיר קריית גת, אשר במחוז הדרום. מקום מושבו של סניף הבנק הנמשך - הוא המקום שנועד לשם ביצוע ההתחייבות, ככל שבתובענה על-פי שטר עסקינן - הינו בעיר רמת-גן, אשר במחוז תל אביב {ראו: בר"ע 611/05 (מחוזי י-ם) בן זקן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט (פורסם בדינים) - פסקאות 10-9 לפסק הדין}.
בכתב התביעה (השטר והבקשה לביצוע) לא נטענה עובדה כלשהי המקימה סמכות מקומית לבית-משפט זה, או לבתי-המשפט במחוז מרכז.
8. נמצא איפוא, כי בית-משפט זה נטול סמכות מקומית לדון בתובענה על-פי השטר. יחד עם זאת יאמר, כי גם בתי-המשפט במחוז מרכז נטולי סמכות מקומית לדון בתובענה על-פי השטר."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 745244/04 {די.בי.אס שרותי לווין (1998) נ' מור תמיר, תק-של 2005(4), 15657 (2005)} נפסק מפי כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל:
"בהתאם לתקנות סדר הדין האזרחי, זכאי התובע להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו, אם מתקיים אחד התנאים המנויים בתקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984:
'3. תובענה שאינה במקרקעין (תיקון התשנ"ח)
(א) תובענה שאינה כולה במקרקעין תוגש לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו מצוי אחד מאלה:
(1) מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע;
(2) מקום יצירת ההתחייבות;
(3) המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות;
(4) מקום המסירה של הנכס;
(5) מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.'
במקרים בהם לתובעת סניפים הקרובים למקום מגוריו/עסקו של הנתבע עליה להגיש תביעתה בבית-המשפט הקרוב למקום מגוריו:
תקנה 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת:
'(א1) על-אף האמור בתקנת-משנה (א), היו לעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט שבו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-משפט באותו תחום שיפוט.'
ערה אני ל- רע"א 6920/94 {יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ"ד מט(2), 731, עמ' 734-735 (1995)}.
'ער אני לעובדה שפסק דיננו יכול ויצמצם במידה ניכרת את היקף התפרשותה של תקנה 3 ככל שהמדובר בתובענות לתשלום סכום כסף; אך זוהי תוצאה בלתי נמנעת מהתאמתם הרצויה של סדרי הדין להוראות הדין המהותי. במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נשוא להעלאת טענות טרומיות.'
אומנם הלכת פולג צמצמה את תכולתן של טענות סמכות מקומית, אולם אי-העברת התביעה תחטיא את רצון המחוקק הבא לביטוי בתקנה 3(א1) לתקסד"א וזאת בהתאם למצבים כגון אלו.
לגבי הטענה כי חיוב שלא הוסכם על מקום קיומו, יש לקיים במקום עסקו של הנושה, כבר נקבע ב- ת"א 740813/03 (בש"א 179237/03) {ביטון שלום נ' כלל חברה לביטוח תק-של 2004(1), 3956 (2004)}:
'אולם, עדיין היה על המשיבה להראות, מדוע מכל משרדיה ברחבי הארץ, כמפורט בנייר המכתבים שצירפה, משרדה בתל אביב הוא המקום אשר ראוי לקיום ההתחייבות במקרה דנן, שהרי סעיף 44 הנ"ל מפנה ל"מקום עסקו של הנושה", ונוכחנו לדעת כי למשיבה "מקומות עסק" אחדים!
משלא הראתה המשיבה, כי "המקום שנועד לקיום ההתחייבות" הינו דווקא תל-אביב, נמצא כי אין היא יכולה להסתמך על החלופה שבתקנה 3(א)(3) לתקנות להעמדת הסמכות המקומית בבית-משפט זה.'
מקום יצירת ההתחייבות כוללת:
1. התחייבות חוזית - הסמכות המקומית מסורה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נחתם החוזה.
2. התחייבות מכוח הדין - הסמכות המקומית נתונה לבית-המשפט שבאיזור שיפוטו נערכה ההתחייבות.

מן הכלל אל הפרט
המשיבה העלתה טענה, כי המבקש לא טען בהזדמנות הראשונה חוסר סמכות מקומית, לאחר עיון מעמיק בתיק, המבקש ביום 1.12.04 הגיש בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן, בסעיף 5 לבקשה הועלתה טענת חוסר סמכות מקומית לבית-משפט זה '.....הוא להגיש כתב תביעה בלי לבדוק עניין סמכות מקומית שהוא בית-המשפט "הקריות" בקריית ביאליק, גם הבקשה לעניין סמכות מקומית תוגש יחד עם בקשת רשות להתגונן'.
משכך, המבקש טען בהזדמנות הראשונה טענת חוסר מסכות מקומית לבית-משפט זה.
כבר נקבע כי ההזדמנות הראשונה לטענת חוסר סמכות מקומית היא גם טענות לגופו של עניין, אם זו קדמה להגשת כתב הגנה {ראה ע"א 487/64 רוט נ' פישר, פ"ד יט(2), 148 (1965)}.
המבקש טען טענת חוסר סמכות מקומית בבקשה לפני הגשת בקשת רשות להתגונן, משכך טען בהזדמנות הראשונה.
לעניין הטענה כי משהגיש המבקש תביעה שכנגד המשיבה, בית-משפט זה קנה סמכות לדון בה ונחשב המבקש כמסכים לסמכותו המקומית של בית-משפט זה, אין אני מקבלת טענה זו, אין צורך לבדוק את שאלת; הסמכות המקומית לגבי תביעה שכנגד, כיוון שהתביעה שכנגד נגררת אחר התביעה העיקרית.
לאור מקום יצירת ההתחייבות ומקום מגוריו של המבקש, הדיון יעבור לבית-המשפט המוסמך במחוז חיפה."
ב- בש"א (ת"א-יפו) 174989/07 {עירין תפעול מסחר ושיווק בע"מ ואח' נ' אורפרק ניהול ופיקוח בע"מ, תק-של 2007(4), 13309 (2007)} נפסק מפי כב' השופטת חנה קלוגמן:
"כנגד המבקשים הוגשה בקשה לביצוע שטר חוב על סך 150,000₪, בלשכת ההוצאה לפועל בתל- אביב.
המבקשים הגישו בקשת התנגדות לביצוע שטר ב- בש"א 174998/07 (להלן: "ההתנגדות"), ובין היתר טוענים הם בסעיף 23 להתנגדות כי לבית-משפט השלום בת"א-יפו אין סמכות מקומית לדון בתביעה.
מטעמי נוחות וייעול הדיון, מצאתי לנכון לדון בטענה זו לפני כל טענה אחרת, ועל דרך הגשת טיעוני הצדדים בכתב.
למבקשים שתי טענות עיקריות לעניין היעדר סמכות מקומית.
א) הסמכות המקומית נקבעת על-פי הדין המהותי, ככל שקיימת בו התייחסות מתאימה. במקרה הנדון החקיקה הספציפית הינה פקודת השטרות הקובעת בסעיף 3(ד)(3):
'אלא שלעולם באין מקום פירעונו של השטר נקוב במפורש, יראו במקום פירעונו את המקום שניקב כמקום עסקו של הנמשך, או כמקום מגוריו.'
במקרה הנידון הן מקום מגוריהם של הנתבעים/הנמשכים והן מקום עסקיה של המבקשת - ירושלים.
ב) מבחן מירב הזיקות בהתייחס לתקנה 3 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 {להלן: "התקנות"}, הרי שהסמכות המקומית היא בירושלים, אשר בה לטענת המבקשים מקום מגוריהם של המבקשים 2 ו-3 ומקום ניהול עסקיה של המבקשת 1.
לטענתם גם מקום ביצוע ההתחייבות אמור היה להיות בירושלים.
תגובת המשיבה לטענות אלו של המבקשים הוגשה כתצהיר בו הצהיר מנכ"ל המשיבה כי העסקאות עם המבקשת בוצעו בת"א, שטר החוב נחתם בת"א, שטרות נוספים נחתמו ונמסרו בת"א.
לו הייתי קובעת את הסמכות המקומית אך ורק על-פי התקנות יתכן והיה עליי לקיים דיון הוכחות בעניין זה, אך במקרה הנדון קיים חיקוק ספציפי הלוא הוא פקודת השטרות, וזו קובעת כי 'באין ביצוע מקום פירעונו של השטר נקוב מפורש, יראו כמקום פירעונו את המקום שניקב כמקום עסקו של הנמשך, או כמקום מגוריו'.
לעניין מקום עסקה של המבקשת 1 ומקום מגוריהם של המבקשים 2 ו-3 - ירושלים, אין מחלוקת כעולה מהבקשה לביצוע שטר, שהוגשה על-ידי המשיבה.
משהגעתי למסקנה כי מקום פירעונו של השטר הוא ירושלים, הרי שגם בהתאם לתקנות מקום הסמכות המקומית הוא ירושלים.
לעניין זה כבר נקבע ב- רע"א 6920/94 {יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ'ד מט(2), 731 (1995)}:
'הדיבור "התחייבות" בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות ואם אך הדבר ניתן יש להתאימו מבחינת סדרי-הדין להוראות הדין המהותי; וכבר היו דברים מעולם שנפסק שהסמכות המקומית נקבעת לפי הוראות הדין המהותי:'
פסק-דין זה צוטט בהחלטתה של כב' השופטת מגי כהן ב- בש"א (נת') 1163/05 267/05, אשר קבעה:
'בעניינו, הוראת הדין המהותי הנה פקודת השטרות אשר קובעת בסעיף 3ד(3) העוסק בשטר חליפין כי 'באין מקום פירעונו של השטר נקוב במפורש, יראו כמקום פירעונו את המקום שניקב כמקום עסקו של הנמשך' ... הינה אומר, במקרה דנן, הנמשך הוא הבנק ומקום עסקו הוא בחיפה כמצויין על השטר.'
לאור האמור לעיל, אני מורה על העברת התיק לבית-משפט שלום בירושלים, ומבטלת את הדיון הקבוע ליום 14.11.07."
ב- בש"א (חי') 2801/08 {מוסדות באר יצחק נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ, תק-של 2008(1), 20050 (2008)} נפסק מפי כב' הרשם אבישי רובס:
"6. בענייננו - בהתאם לבקשת הביצוע, הרי שמקום מושבה של המבקשת הינו בבאר שבע, וכך גם מקום מושבו של סניף הבנק הנמשך. יתירה מזאת, בהתאם לסעיף 3(א1) לתקנות סדר הדין האזרחי, הגוברת על-ידי החלופות הנזכרות בסעיף 3(א) לתקנות, הרי במידה ולעסקו של התובע מספר סניפים, והיה אחד מהם בתחום השיפוט בו מצוי מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע, תוגש התובענה לבית-המשפט באותו תחום שיפוט. המבקשת טענה בבקשתה, כי למשיב סניף הסמוך למקום מושבה בבאר שבע וטענה זו לא קיבלה התייחסות כלשהי בתגובת בא-כוח המשיב ולא נסתרה.
לפיכך, הסמכות לדון בהתנגדות, הן לאור האמור בבקשת הביצוע והן לאור תקנה 3(א1), נתונה לבית-משפט השלום בבאר שבע.
7. לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענות המבקשת לעניין הסמכות המקומית ומורה על העברת הדיון בהתנגדות לבית-משפט השלום בבאר שבע, המוסמך לדון בה."
ב- בש"א (עכו) 1285/08 {מיגל נודלמן נ' אליהו זמירה, תק-של 2008(1), 16367 (2008)} נפסק מפי כב' הרשמת לובנה שלאעטה-חלאילה:
"1. בפני בקשה להעברת הדיון בהתנגדות לבימ"ש השלום בירושלים, זאת בהיעדר סמכות מקומית של בית-המשפט דנא.
2. תחילתו של ההליך בבקשה לביצוע שיקים המשוכים על חשבונו של המבקש בבנק הפועלים, סניף ירושלים. המבקש הגיש התנגדות לביצוע השיקים, במסגרתה עתר להעברת הדיון כאמור.
3. המבקש טען בהתנגדות כי השיקים נשוא בקשת הביצוע נמסרו לידי המשיבה בזיקה להסכם שכירות נכס מקרקעין, בבעלותה של המשיבה, הנמצא בירושלים וביקש העברת הדיון, הואיל והשיקים נמסרו בגין עסקה אשר "סוכמה ובוצעה בירושלים", בנוגע לנכס הנמצא דשם. טענות המבקש בכגון דא הובאו בהתנגדות עצמה ולא נתמכו בתצהיר שצורף לה.
4. הגם-כי-כן, ולאור העובדה כי בבקשה לביצוע הסתפקה המשיבה בלנקוב במיקומו של בית-המשפט המוסמך לדון בהתנגדות, בלא שהביאה את הנימוקים לכך, הוריתי על העברת הבקשה לתגובתה.
5. בא-כוח המשיבה התנגד לבקשה וטען כי הסכם השכירות נחתם בטבריה, מקום מגוריה של המשיבה. לתגובה שהוגשה לא צורף תצהיר.
6. המבקש הכחיש, בתשובתו לתגובת המשיבה, את גרסתה וטען כי הוא חתם על הסכם השכירות במושכר עצמו.
7. לאחר ששקלתי את הבקשה, שוכנעתי כי יש מקום לקבלה. אנמק -
8. עם הגשת התנגדות לביצוע שטר, הופכת בקשת הביצוע לכתב תביעה בסדר דין מקוצר ומכאן כי על בקשת הביצוע לעמוד בתנאי חלופות הסמכות המקומית הקבועות בתקנה 3 לתקנות סד"א, התשמ"ד-1984 (להלן "התקנות").
בהתאם לתקנה 3(א) לתקנות, התובע זכאי להגיש את התובענה לאחד מבתי-המשפט שבאיזור שיפוטו מתקיימת אחת מחלופות אלה:
א. מקום מגוריו או מקום עסקו של הנתבע.
ב. מקום יצירת ההתחייבות.
ג. המקום שנועד או שהיה מכוון לקיום ההתחייבות.
ד. מקום המסירה של הנכס.
ה. מקום המעשה או המחדל שבשלו תובעים.
די בהתקיים אחת החלופות כדי להקנות לבית-המשפט, אשר באיזור שיפוטו מתקיימת החלופה, הסמכות המקומית לדון בתובענה.
9. אקדים ואציין כי העובדות שבסיס הבקשה להעברת הדיון, כמו תגובת המשיבה ותשובה המבקש לא נתמכו בתצהיר. מכאן, שבית-המשפט אינו יכול להכריע בבקשה על סמך טיעוניהם הסותרים של הצדדים באשר למקום חתימת ההסכם ומסירת השיקים.
מכל מקום וגם אם אלך לשיטתו של בא-כוח המשיבה בעניין מקום החתימה על ההסכם, אגיע למסקנה כי לבימ"ש זה אין סמכות מקומית לדון בהתנגדות, שכן העיר טבריה, שייכת לתחום שיפוטם של בתי-המשפט במחוז הצפון (ולא במחוז חיפה).
הצדדים אף חלוקים, לכאורה, אודות מקום מגוריו של המבקש, שכן בעוד שבבקשת הביצוע נרשם כי המבקש מתגורר בירושלים נטען בתגובה לבקשה להעברת הדיון כי האזהרה בתיק ההוצל"פ נמסרה לו בכפר סבא. המבקש חלק גם על טענה זו, אולם לא ראה למסור פרטים על כתובתו ונראה כי אינו מעוניין לגלותה בפני בית-המשפט!
10. כאמור לעיל, המשיבה לא הביאה בבקשת הביצוע (שהפכה לכתב התביעה עם הגשת ההתנגדות) את העובדות המקנות סמכות מקומית לבית-המשפט דנא להיזקק להתנגדות, ולמעשה גם לאחר הגשת תגובה מטעמה, אין בפני בית-המשפט עובדות כאלה.
11. מנגד, סמכותו של בימ"ש השלום בירושלים עולה דווקא מעובדה אובייקטיבית שהצדדים לא התייחסו אליה, והינה מיקום סניף חשבון הבנק עליו משוכים השיקים, לאמור ירושלים.
12. בפסה"ד שניתן ב- רע"א 6920/94 {יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ"ד מט (2), 731 (1995)}, קבע כב' בית-המשפט העליון בבוחנו את הפרשנות שיש ליתן לחלופה 3(א)(ב) לתקנות כי "הדיבור 'התחייבות' בתקנה 3(א)(3) הוא דיבור עמום המחייב פרשנות, ואם אך הדבר ניתן, יש להתאימו מבחינת סדרי הדין להוראות הדין המהותי". בעניינינו, הדין המהותי הוא הדין הקבוע בסעיף 3 (ד)(3) לפקודת השטרות, לפיו המקום שנועד לביצועו של שטר הוא מקום עסקו או מקום מגוריו של הבנק הנמשך, שהינו סניף הבנק בירושלים - שם מתנהל חשבון הבנק של המבקש ושם אמור היה השיק להיפרע.
למען הסר ספק יודגש כי בפסיקה נקבע כי אין לומר שהמקום שנועד לביצוע התחייבות הוא בכל סניף של כל בנק, גם אם, טכנית ניתן להפקיד את השיק בסניפים שונים של בנקים שונים. {ראה לעניין זה בר"ע (י-ם) 611/05 מיכאל בן זקן נ' בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ תק-מח 2005(2), 1540 (2005)}. מכאן כי המקום שהיה מיועד לביצוע ההתחייבות הינו בירושלים, מיקומו של הבנק עליו משוכים השיקים.
יוצא, איפוא, כי אין בפני כל זיקה המצביעה על סמכותו המקומית של בימ"ש זה, כאשר מנגד קיימת סמכות לבימ"ש השלום בירושלים. מכאן, אני נעתרת לבקשה ומורה על העברת הדיון בהתנגדות לבימ"ש השלום בירושלים."
ב- בש"א (חי') 3516/08 {יותם שוחט נ' החברה המרכזית להפצת משקאות בע"מ, תק-של 2008(1), 22594 (2008)} נפסק מפי כב' הרשם אבישי רובס:
"1. המשיבה הגישה לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל בחיפה, שטר חוב, חתום על-ידי המבקש ואחרים, על סך של 406,382₪, ז"פ 25.5.2007.
2. המבקש הגיש התנגדות לביצוע שטר, במסגרתה העלה טענה מקדמית, לפיה לבית-משפט זה אין סמכות לדון בהתנגדות, אלא, לבית-משפט השלום בתל אביב.
לטענתו, על-פי כל אחת מהחלופות של תקנה 3(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, נתונה סמכות לדון בהתנגדות לבית-משפט השלום בתל אביב.
3. בא-כוח המשיבה הגיש תגובתו לבקשה, במסגרתה טען כי בשטר החוב נשוא התיק דנן נקבע במפורש, כי מקום השיפוט המוסכם במקרה של הגשת התנגדות לביצוע שטר, יהיה בעיר בה הוגש השטר לביצוע.
4. הלכה היא, כי מעת שהוגשה התנגדות לביצוע שטר, הופכת בקשת ביצוע השטרות לכתב תביעה בסדר דין מקוצר {ראה ע"א 211/73 שורפה נ' וקסלר, פ"ד כח(1), 512, 515-516 (1974)}. על הדיון בהתנגדות חלות תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 וביניהן, תקנות 3 עד 5, הדנות בסמכות המקומית לדיון בהליך שהוגש.
תקנה 5 לתקנות קובעת, כי הצדדים יכולים לקבוע בהסכם את זהות בית-המשפט שיהיה מוסמך לדון בתובענה ובדרך זו להקנות את הסמכות לאותו בית-משפט. התקנה מוסיפה וקובעת, כי אם לא הוסכם בין בעלי-הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט יחודי, ניתן להגיש את התובענה לבית-המשפט שבאותו מקום או לבית-משפט אחר לפי תקנות 3 או 4.
5. בחינת השאלה בדבר סמכות מקומית נעשית על-פי העובדות שנטענו בכתב התביעה ואין לאפשר לתובע להסתמך, בשלב מאוחר יותר, על עובדות אחרות, שלא נזכרו בכתב התביעה או בבקשת ביצוע השטרות. עיון בבקשת הביצוע מעלה, כי המשיבה לא נימקה את טענתה בדבר סמכותו של בית-משפט זה לדון בתובענה. עם זאת, בית-המשפט רשאי להסיק ולקבוע את הסמכות מתוך העובדות שכן פורטו בכתב התביעה והמסמכים שצורפו אליה, לרבות השטרות עצמם.
6. בענייננו, בחלק הראשון של שטר החוב אשר צורף לבקשת הביצוע נרשם במפורש, כי מקום השיפוט המוסכם במקרה של הגשת התנגדות לביצוע שטר יהיה בבית-המשפט בעיר בה הוגש השטר לביצוע.
תניית השיפוט בהסכם אינה מקנה לבית-משפט זה סמכות שיפוט ייחודית לדון בתובענה. עם זאת, לאור הוראות תקנה 5 הנ"ל, רשאית המשיבה להגיש את התובענה בבית-משפט זה, שבסמוך ללשכת ההוצאה לפועל בה הוגש השטר לביצוע או לאחד מבתי-המשפט שלגביו מתקיימת אחת הזיקות המפורטות בתקנה 3. לאור תניית השיפוט בשטר החוב, נתונה הסמכות לדון בהתנגדות לבית-משפט השלום בחיפה וגם אם מוקנית לבית-משפט אחר הסמכות לדון בה, הרי שאין הדבר שולל את סמכותו של בית-משפט השלום בחיפה.
7. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענות המבקש בעניין הסמכות המקומית."
2. הסמכות העניינית
סעיף 51(א)(2) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 קובע כי בית-המשפט השלום ידון ב"תביעות אזרחיות - למעט תביעות הנוגעות למקרקעין - כשסכום התביעה או שווי הנושא אינו עולה על 2,500,000 שקלים חדשים ביום הגשת התובענה, והוא אף אם עלה הסכום או השווי לאחר מכן מחמת שיערוך, הצמדה, ריבית, הוצאות משפט ושכר טרחת עורך-דין."
כלומר הסמכות העניינית בענייני שטרות מתחלקת לשניים.
האחד, בית-המשפט השלום. בית-משפט זה ידון בתובענה כספית שלא תעלה על סך של 2,500,000 ₪.
השני, בית-המשפט המחוזי. בית-משפט זה ידון בכל סכום שאיננו בסמכותו של בית-המשפט השלום כאמור לעיל.
3. הארכת מועד להגשת התנגדות – תקנה 109 לתקנות ההוצאה לפועל, תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי
הלכה היא, כי טעם מיוחד מתקיים כאשר הנסיבות שבעטיין חל האיחור לא היו בשליטת בעל הדין יש להראות כי הנסיבות המיוחדות אכן מנעו, הלכה למעשה, מבעל הדין נקיטת צעדים משפטיים {ב"ש 480/86 אטלנטיק חברה לדיג וספנות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3), 159 (1986)}. עם זאת, "מטרתו העיקרית של בית-המשפט היא להכריע בגוף הסכסוך המובא בפניו ולהגיע לחקר האמת. נעילת דלתות בית-המשפט בפני צד הרוצה להשמיע את טענותיו, בגלל טעות, מחדל או רשלנות איננה רצויה" {ע"א (ב"ש) 1068/99 רחל היבש נ' בני גבעתי, תק-מח 00(1), 29860 (2000)}.
הלכה היא כי אין לנעול את שערי בית-המשפט, בפני צד שיש לו טענת הגנה לכאורה לגופו של עניין, גם אם אותו צד לא קיים בדווקנות את הוראות סדרי הדין. בגין מחדלו זה בתחום סדרי הדין ניתן להשית עליו הוצאות. המטרה העיקרית של בית-המשפט, לדון לגופו של עניין, ולהכריע במחלוקת האמיתית. ב- ע"א 189/66 {ששון נ' קדמה בע"מ, פ"ד כ(3), 477 (1966)} נפסק מפי כב' השופט צ' ברנזון:
"כבר אמרנו הרבה פעמים שכמעט ואין לך דבר שבסדר דין שאינו ניתן לתיקון על-ידי האמצעי של פסיקת הוצאות... לעולם אין לשכוח שסדר הדין אינו אלא אמצעי להשגת המטרה הנעלה של עשיית משפט צדק ואין להפוך את האמצעי למטרה בפני עצמה."
מגמה זו באה לידי ביטוי אף בפסיקתו האחרונה של כב' הרשם ב' אוקון ב- בש"א 6708/00 {יוסף אהרון נ' אהרון אמנון ואח', פ"ד נד(4), 702 (2000)}:
"סדרי הדין הם משרת יעיל, אך אדון מסוכן. התעלמות מהם היא מסימני ההיכר של שיטה רופפת ופרומה, אך דבקות יתר, במקום בו נדרשת התחשבות, עלולה להיתפס כקפריזית ושרירותית. סדרי הדין נועדו לצנן אך לא להקפיא, לווסת ולנתב אך לא לשתק.
בסופו של יום, סדרי הדין נועדו להגשים זכויות מהותיות, ואלה צריכות לעשות את שלהן. גישה מהותית מרחיבה, שתום-הלב הוא ממי התהום שלה, אינה יכולה להיות מלווה על-ידי סדרי דין קפוצים ונוקשים יתר-על-המידה. התרבות המשפטית נבחנת לא רק על-ידי הזכויות המוגנות. לעיתים דווקא דרכי הגישה הן המהוות בבואה אמיתית למצבו של המתדיין."
זאת ועוד. בבוא בית-משפט להכריע בשאלה האם יש מקום להאריך מועד, יש להבחין בין דיון בערכאה ראשונה לבין דיון בערכאת ערעור. ולעניין זה יפים דבריה של כב' הרשמת אפעל-גבאי ב- בש"א 5778/94 {מדינת ישראל נ' ארגון סוכנים ובעלי תחנות דלק בישראל ואח', פ"ד מח(4), 872 (1994)} לפיהם, "ככלל יש מקום להבחין בין דיון בערכאה ראשונה, שאז מן הראוי לאפשר לבעל-דין לפרוש את מלוא יריעת טענותיו, לבין דיון בערכאת הערעור. הנגישות לערכאה הדיונית היא זכות יסוד מוגנת. אין הדבר כן בכל הנוגע לערכאת הערעור: בהיעדר הוראה מפורשת, אין זכות ערעור. למערער כבר היה יומו בבית-המשפט, ועובדה זו שוקלת לעניין הנכונות לגמישות פרוצידורלית בעניינו" {ראה בש"א 4838/04 בט אלחמן נ' צוקר שמעון, פדאור 05(4), 373 (2005)}.
4. החובה לצרף את העתק הבקשה לביצוע והשיקים להתנגדות
אי-צירוף הבקשה לביצוע והעתק השיקים להתנגדות מהווה מחדל בגינו לא תתקבל בקשה להעברת דיון מחוסר סמכות מקומית.
ב- בש"א 185369/03 {א.ר. סדן ייעוץ בע"מ נ' אקרמן חנה, פדאור 04(24), 57 (2004)} קבע בית-המשפט:
"כאמור לעיל, המבקשת לא טרחה לצרף לכתב ההתנגדות העתק של הבקשה לביצוע השטרות וכן העתק של השטר בגינו מבוקשת רשות להתגונן. אמנם צויין בפרוטוקול הדיון כי הבקשה לביצוע וכן השטר הוצגו לעיונו של בית-המשפט אולם עיון בתיק בית-המשפט מעלה כי העתקים מהבקשה והשטר לא נשארו בתיק בתום הדיון אשר התקיים במעמד הצדדים הנ"ל.
לאור זאת, אין לפסול את טענת בא-כוח המשיבה לפיה השיק עצמו מציין כי למבקשת כתובת נוספת בתל-אביב, ודי בכך כדי לדחות את בקשת המבקשת להעביר את הדיון בבקשה לבית-משפט השלום בירושלים. בנוסף לכך, ובהיעדר צירוף העתק של הבקשה לביצוע השטר אין לקבל את טענת המבקשת לפיה טענת המשיבה בדבר זיקה לבית-משפט השלום הינה כללית ולא מפורטת. המבקשת בחרה בנוסף לא להמציא את הסכם ההתקשרות בכללותו ועל-כן טענת המבקשת לפיה מקום עשיית ההתחייבות איננה מבוססת. לאור האמור לעיל, ולאור מחדלה של המבקשת לצרף העתק מבקשת הביצוע והשטר לכתב ההתנגדות כנדרש בתקנות, הנני דוחה את הבקשה להעביר את הדיון בבקשה לבית-משפט השלום בירושלים."
5. עיכוב ביצוע
יש להבחין בין שני סוגים של עיכוב ביצוע:

האחד, עיכוב ביצוע אוטומטי על-פי חוק ההוצאה לפועל ותקנותיו לעיל, שמשמעו, שעם הגשת ההתנגדות מעוכבים כל הליכי ההוצאה לפועל על אתר והדיון עובר לבית-המשפט המוסמך.
השני, עיכוב ביצוע לאחר מתן החלטה ובמסגרת הליכי ערעור. כאן חלים דיני עיכוב הביצוע הכלליים להרחבה {ראו אליעזר בן שלמה עיכוב ביצוע במשפט האזרחי (בהוצאת "אוצר המשפט" הוצאה לאור בע"מ)}.
ההלכה בהקשר זה הינה כי החלטת בית-המשפט הדוחה התנגדות לביצוע שטר מהווה פסק-דין, לעומת "החלטה אחרת". הסיבה הינה כי ההחלטה מסיימת את הדיון שבמחלוקת ובעל השטר יכול להמשיך ולממשו בהוצאה לפועל כמו פסק-דין. עוד נקבע בהקשר זה כי אין חשיבות לכותרת שניתנה להחלטה אלא שיש לבחון את מהות ההחלטה, לאמור: אם ההחלטה היא רק שלב ביניים בהליך, הריהי "החלטה אחרת", ואם - לחילופין - ההחלטה סופית ומזכה אחד הצדדים בסעד המבוקש הרי שבפנינו "פסק-דין".
על-פי סעיף 95 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984 פסק-דין של רשם דינו כפסק-דין של בית-המשפט שבו הוא משמש כרשם, ולפי סעיף 96(א) לחוק הנ"ל על פסק-דין שניתן על-ידי רשם בית-המשפט השלום ניתן לערער לבית-המשפט המחוזי (וזאת להבדיל מאשר ערעור על "החלטה אחרת" של הרשם עליה ניתן לערער בפני בית-המשפט השלום).
מהאמור עד כה עולה כי בכל הנוגע להגשת הערעור, יש להגישו לבית-המשפט המחוזי. באשר לבקשת עיכוב הביצוע, מקומה אכן בבית-המשפט השלום בתור בית-המשפט שנתן את פסק-הדין עליו מערערים, ואם תסורב בקשת עיכוב הביצוע, ניתן לערער על הסירוב בפני ערכאת הערעור, קרי, בית-המשפט המחוזי {בש"א 13003/04 ג'בילי סוהילה נ' סיגא הוצאה לאור בע"מ, פדאור 04(14), 441 (2004)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הסמכות המקומית והעניינית לדון בהתנגדות לביצוע שטר והדיון בה