botox
הספריה המשפטית
צווי הריסה בראי חוק התכנון והבניה

הפרקים שבספר:

הריסה ללא הרשעה וביצוע על-ידי הוועדה המקומית (סעיפים 212 ו- 213 לחוק)

1. כללי
סעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 קובעים כדלקמן:

"212. הריסה ללא הרשעה
נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה:
(1) אין למצוא את האדם שביצע את העבירה;
(2) אי-אפשר או בלתי-מעשי הוא למסור לו הזמנה לדין;
(3) מי שהיה בעל הבניין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבניין עוד;
(4) אין להוכיח מי ביצע את העבירה;
(5) מי שביצע את העבירה מת או איננו בר-עונשין מסיבות שאין בהן כדי לעשות את פעולתו חוקית.

213. ביצוע על-ידי הוועדה המקומית
בצו לפי סעיף 212 רשאי בית-המשפט, על-פי בקשת הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, להרשות את הוועדה המקומית לבצעו, ואם נהרס הבניין, כולו או מקצתו, רשאית הוועדה המקומית לגבות את הוצאות הביצוע על-ידי מכירת החמרים של הבניין שנהרס."

תקנות 2 ו- 6 לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 קובעות כדלקמן:

"2. הריסה ללא הרשעה (תיקון: התשס"ו)
צו לפי סעיף 212 לחוק יכול שיינתן על-פי המבקש בלבד אם ראה בית-המשפט שאי-אפשר או בלתי-מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע על-ידי ביצועו של הצו ובלבד שהעתק הצו יודבק על המקרקעין ולא יחלו בביצועו עד שחלף המועד הקבוע בתקנה 6.

6. בקשה לביטול צו שניתן על-פי המבקש בלבד (תיקונים: התשמ"ד, התשס"ו, התשס"ו(2))
הרואה את עצמו נפגע על-ידי צו לפי סעיף 212 לחוק, צו הפסקה שיפוטי, או צו מניעת פעולות, שניתן על-פי המבקש בלבד, רשאי, תוך 30 ימים מהיום שהגיע הצו לידיעתו, או ממועד הדבקת הצו כאמור בתקנה 2, 4 או 5א, לפי העניין, לבקש את ביטולו מבית-המשפט שנתן את הצו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו כל עוד לא קבע בית-המשפט אחרת."




2. הריסה ללא הרשעה - סעיף 212 לחוק
ב- רע"פ 8025/09 {מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (עיריית ירושלים), תק-על 2010(1), 1268, 1270 (2010)} קבע בית-המשפט:

"אף לגופו של עניין, דין הבקשה להידחות.

לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, יש להצביע על קיומם של שלושה תנאים מצטברים: האחד – נעברה עבירה בבניין לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני – תחולה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי – שנקבע בפסיקה, קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה.

התנאי הראשון – "נעברה עבירה בבניין"
בענייננו, מדובר בבניה של סככות מקירות בלוקים, קורות פלדה וציפוי פח, בהיקף של כ- 233 מ"ר (להלן: הבניה), שנבנו ללא היתר בניה כדין. מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים העיד, כי לבניה לא הונפקו היתרי בניה. בנוסף, הוגשה חוות-דעת תכנונית ותצהיר מאת מנהל מרכז מידע תכנוני של המשיבה, לפיו חלה במקום תכנית עמ/9 המייעדת את האיזור לשמש כשטח ציבורי פתוח. מטעם המבקש לא הובאה כל ראיה להפרכת העדויות האמורות. מטעמים אלה, קבע בית-המשפט לעניינים מקומיים, כי בהקמת המבנים נעברה עבירה של בניה ללא היתר.

בנוסף, מדובר בעבירה שאילו הורשע עליה אדם, רשאי בית-המשפט לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק, שכן צווים לפי סעיף 205 לחוק מטרתם הינה תכנונית בעיקרה והם ניתנים כדבר שבשגרה במסגרת גזרי דין בגין הרשעה בעבירות של בניה ללא היתר.

התנאי השני
אומנם בכותרת הבקשה למתן צו הריסה צויין, כי הבקשה הינה לפי סעיף 212(5) לחוק, אולם לפי המפורט בבקשה ובתצהיר מפקח הבניה, הבקשה הוגשה גם מהטעם, שלא ניתן למצוא את האדם שביצע את העבירה, כאמור בסעיף 212(1) לחוק.

מפקח הבניה, מר פיני ויקסלבוים, העיד, כי מבדיקות שערך לא היה ניתן לדעת מי האחראי לבניה, לאור אי שיתוף פעולה הן מטעם האנשים שנמצאים בפועל במבנה ומשתמשים בו והן מטעם בנו של המבקש אשר הגיע למשרדו של המפקח וטען, כי ישנו חוזה שנחתם בין המבקש לבין החברה לפיתוח מזרח ירושלים ואשר מתיר למבקש זכות שימוש במקום. עוד טען המבקש, כי עד שנת 1986 הייתה לאביו מסגריה במקום וכי על-פי פניית הרשויות, אשר ביקשו לייחד את המקום לתיירות, חתם אביו של המבקש על חוזה, לפיו עליו לפנות את המסגריה, תוך קבלת זכות של דיירות מוגנת במקום. במהלך ביקור המפקח במקום, הוצג בפניו החוזה, אולם לא ניתנה לו האפשרות לצלמו, ואף לא נאמר לו היכן המקום המדוייק שבו פעלה המסגריה. כלומר, טענות המבקש באשר לזכויותיו במבנה נטענו בעלמא ובאופן סתמי. המבקש גם לא צירף תצהיר לאימות הטענות שהעלה בהתנגדותו לבקשה למתן צו הריסה ואף נמנע מלמסור עדות בבית-המשפט. יש לציין, כי המבקש עצמו הודה בכך שהבניה נבנתה לפני שנים רבות ואף לפני שנת 1977.

בנסיבות אלה נראה, כי אין תשתית ראייתית מספיקה להגשת כתב אישום כנגד מאן-דהו בגין עבירות בניה.
בכל הנוגע לסוגיית התיישנות עבירת הבניה, בית-המשפט לעניינים מקומיים קיבל את עדות מפקח הבניה, לפי עבירות הבניה התיישנו והוסיף, כי היה זה המבקש עצמו שציין בתגובתו בכתב לבקשה, כי המבנים דנן נמצאים במקום מימים ימימה ("מזה עשרות שנים ולפני שנת 1977" - סעיף 11 לתגובה בכתב).

התנאי השלישי
נראה, כי מתקיים אינטרס ציבורי מובהק בעניין זה, המצדיק מתן צו הריסה, שכן מדובר בבניה בהיקף נרחב של מאות מטרים שנבנתה ללא היתר בניה כדין. הבניה נבנתה על גבי שטח ציבורי פתוח, מקום בו היא אסורה. מדובר בבניה מאולתרת שנבנתה מבלוקים ופח, מיקומה של הבניה בהיקף נרחב, מחומרים מאולתרים ואשר נבנתה ללא היתר בעיר העתיקה, ברחבת שער שכם בירושלים. כל אלה מעידים, כי מתקיים אינטרס ציבורי חשוב, המצדיק את ההריסה. יתרה מכך, מדובר באיזור רגיש מאוד מבחינה תכנונית, אדריכלית, היסטורית, דתית ואיזור בעל חשיבות תיירותית (לעניין חשיבותה של העיר העתיקה בירושלים ראו דבריי ב- רע"פ 5315/08 נווה ג'נין נ' מדינת ישראל, תק-של 2008(2), 3831 (18.6.08) וכן דבריי ב- רע"פ 9432/08 האשם סלאימה נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(4), 3254 (22.12.08)).

מטעמים אלה, אף אני - בדומה לערכאות הקודמות - שוכנעתי, כי שלושת הפרמטרים הנדרשים לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק מתקיימים.

אשר לטענת המבקש, לפיה הבקשה למתן צו הריסה הוגשה משיקולים זרים – טענה זו לא הוכחה ומשכך היא נדחית. גם טענתו, לפיה תכנית עמ/9 לא תואמת את המציאות הקיימת, לא הוכחה והיא נדחית.

לסיום ומכל האמור לעיל, לא מצאתי הצדקה להתערבות בית-משפט זה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ודין בקשת רשות הערעור להידחות.

אשר-על-כן, בקשת רשות הערעור נדחית."

ב- רע"פ 3072/11 {אלעזר קרבסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 2043, 2045 (2011)} קבע בית-המשפט:

"ז. אכן, מטרתם של צוי הריסה לפי סעיף 212 אינה "עונשית". הם מכוונים כלפי המבנה ולא כלפי העבריין שהקימוֹ. כבר נפסק לא אחת:

'שתכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל היא, שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי-חוקי... שאין בה משום נקיטה באמצעים כנגד עבריין בניה, אלא בהסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, פ"ד נב(1), 136, 141 (1998) – כב' השופט י' קדמי).

ואולם, לא למותר לציין כי בעניין יצחק נאמר, כי בגדרי האינטרס הציבורי ניתן לשקול גם שיקולים מסוג "שלא יהא חוטא נשכר":

'יהיו איפוא מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי-חוקי על כנו בניגוד זועק 'לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר'; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה'אנדרלמוסיה' שיוצרת בניה ללא היתר ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק.' (עמוד 142)

המחוקק הנחיל את סעיף 212 כדי להתגבר על המקרים שבהם אכיפה פלילית אינה אפשרית. על בתי-המשפט לתת יד לרשויות כדי שההפקרות לא תשרור וכדי להבטיח שמרשת האכיפה ה"מעשית" לא יחמוק מבנה שלגביו ישנה "יתמות" אכיפתית, כעולה מחלופות הסעיף - קרי, חוסר אפשרות למצוא את מבצע העבירה או להזמינו לדין, חילופי בעלי הבניין, חוסר אפשרות להוכיח מי ביצע את העבירה או שהלה הלך לעולמו, או אינו בר-עונשין מסיבות שלא יהפכו את פעולתו לחוקית.

ח. בענייננו מצאו בתי-המשפט הקודמים, כי הנסיבות העובדתיות מצדיקות הוצאת צו לפי סעיף 212, וקביעה עובדתית ופרטנית זו אינה מצדיקה גלגול ערעורי נוסף. מעבר לצורך נזכיר, כי בית-המשפט המחוזי התייחס מפורשות לשיקולים קונקרטיים; ולא למותר להזכיר, כי אין מדובר במקרה של אדם שרכש דירה שמרפסתה "נסגרה" בעבר ללא היתר (עניין שגם בו אין כלל ועיקר מקום להקל ראש), אלא (כלשון בית-המשפט המחוזי) "בדירת מגורים, בשטח נרחב של 40 מ"ר... ברכוש המשותף... תוך חריגה מקווי הבניה". נדרש לכך גם בית-המשפט לעניינים מקומיים: "קיימת משמעות תכנונית לכך שבמקום הוספה דירת מגורים, שכן הוספת דירת מגורים הינה בעלת השלכות תכנוניות גם לשירותים הניתנים לאותן דירות". אין איפוא ספק, גם בהתחשב בטענות לגבי אופי שכונת המגורים, כי הקמת יחידות דיור שלמות חדשות, היא תופעה המהווה מכשול ציבורי, שהסרתו עשויה לגבור גם על שיקולים אישיים (כלשון כב' השופט י' קדמי בעניין יצחק) אשר מועלים לטובת המבקשים.


ט. סוף דבר
אין בידי להיעתר למבוקש, וממילא גם לא לבקשה לעיכוב ביצוע."

ב- ע"פ 3490/97 {אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 140-141 (1998)} קבע בית-המשפט:

"נגד המערער הוגש לבית-משפט השלום בכפר סבא כתב אישום, לפיו יוחסו לו עבירות של הקמת מבנה - הקרוי בפי בעלי הדין "מחסן" (להלן: "המחסן") - ללא היתר, לפי הסעיפים 145, 203 ו- 204 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון"), ותקנות התכנון והבניה (עבודות ושימוש הטעונים היתר), התשכ"ז-1967 (להלן: "התקנות"); ובית-המשפט התבקש - בגוף כתב האישום - "ליתן צו להרוס את אשר בנה ללא היתר ו/או בסטיה ממנו ולצוות שצו זה ירשם בפנקסי העיריה".

במהלך הדיון, ציין הסניגור, בין היתר, כי: "מדובר פה, אם בכלל, בעבירה ישנה, כפי שגם אדוני היה ער לכך בישיבה הקודמת, שיש פה לשקול גם אפשרות של הפעלת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה"; והוסיף - "ישנה אפשרות סבירה וסבירות זו די גבוהה שאותו נאשם אכן יקבל רישיון בסופו של דבר".

בתשובה לדברי הסניגור, הצהירה ב"כ התביעה, בין היתר, כדלקמן: "המבנה כנראה אכן ישן. הבקשה באמת צריכה להיות לפי סעיף 212 לגבי צו הריסה".

בעקבות חילופי דברים אלה ולאחר שבית-המשפט לא היה מוכן לדחות את הדיון:

הסניגור הודיע, כי המערער כופר באשמה, אף שהוא מודה שהוא מחזיק ומשתמש במחסן נושא האישום; ואילו ב"כ התביעה הצהירה "כי הדיון יהיה לצו הריסה לפי סעיף 212, כי ממילא אין לנו ראיות לגבי מועד הקמת המבנה (המחסן - י.ק.)". על-כך השיב הסניגור כי "אנחנו לא כופרים בעובדה שלמבנה אין היתר ". בשלב זה נדחה הדיון "להוכחות לגבי הצדקת מתן צו הריסה או מועדו".

לאחר שמיעת עדותו של המפקח על הבניה בכפר סבא - בדבר אופיו החריג של המחסן בסביבתו הקרובה - וסיכומי ב"כ הצדדים, נתן בית-המשפט, ב"החלטה", צו הריסה על "הבניין נשוא האישום"; ודחה את ביצוע הצו למשך שנתיים וחצי, בהתחשב בכך שהצדדים לא טענו בפניו שהמחסן מהווה מטרד.

המערער ערער לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (ע"פ 863/95) נגד מתן צו ההריסה. בית-המשפט המחוזי הורה על זיכויו של המערער מן העבירות שיוחסו לו בכתב האישום; אך יחד-עם-זאת, מצא כי בית-משפט השלום היה רשאי להורות על הריסה ללא הרשעה, כאמור בסעיף 212(5) לחוק התכנון, ודחה את הערעור.

המערער ביקש וקיבל רשות ערעור כנגד צו ההריסה. הרשות ניתנה לו, ומכאן הערעור שבפנינו.

שתי טענות מרכזיות בפיו של ב"כ המערער: האחת - כי עניינו של מרשו אינו בא בגדר חלופה כלשהי מחלופות הסעיף 212 לחוק התכנון ועל-כן לא ניתן היה להחיל את הוראותיו של סעיף זה לגבי המחסן נשוא האישום; והשנייה - כי בית-משפט השלום ובית-המשפט המחוזי בעקבותיו, לא הפעילו "שיקול-דעת" נאות לעניין צו ההריסה, והסתפקו בהקשר זה בעובדה ה"ערומה" - שלא הייתה שנויה במחלוקת - כי המחסן האמור הוקם ללא היתר. להלן תידון כל טענה בנפרד.

לא מצאתי אחיזה לטענה כנגד החלתו של סעיף 212 לחוק התכנון. בית-משפט השלום החיל את הוראותיו של סעיף 212 לחוק התכנון מכוח החלופה שבסעיף-קטן (5) שבו; ועל-פי ההלכה הפסוקה, יש למושג "שאינו בר-עונשין" שבסעיף-קטן זה משמעות מרחיבה, הכוללת כל מקרה שבו לא ניתן להעמיד את הנוגע בדבר לדין פלילי מכל סיבה שהיא (ראה, בין היתר, ע"פ 874/78 סואעד נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, הגליל המרכזי, פ"ד לה(1), 678 (1989)). במקרה דנן - כמו בזה שב- ע"פ 874/78 הנ"ל - נמצא כי לא ניתן להעמיד את המערער לדין בקשר לבניית המחסן ללא היתר, בשל אי-ידיעת המועד שבו הוקם המחסן - שנים ארוכות לפני הגשת כתב האישום - ובהתחשב בכך שבפרק הזמן הממושך שחלף מאז הקמתו לא נקטה הרשות נקטה בצעדים להריסתו והשלימה עם קיומו על-ידי גביית מיסים בגינו. ב"כ המערער הסכים בבית-משפט השלום, כי אכן כאלה הם פני הדברים; ולמעשה הייתה זו יוזמתו להעברת פסי הדיון מהאישום הפלילי לבקשה למתן צו הריסה. במצב דברים זה - דינה של טענת ב"כ המערער בהקשר זה להידחות.

לצד הטענה האמורה, הוסיף ב"כ המערער טענה נוספת בעניין החלתו של סעיף 212 לחוק התכנון והיא: כי זיכויו של מרשו מן העבירה שיוחסה לו בכתב האישום על-ידי בית-המשפט המחוזי, חוסמת את הדרך בפני החלתו של סעיף 212(5)) לחוק התכנון. עמדה זו סומך ב"כ המערער על-כך, שהוראות סעיף 212 הנ"ל מדברות במצב שבו "נעברה עבירה" - כאמור במפורש בפתיח לסעיף 212 - וב"מי שביצע את העבירה", כאמור ברישת הסעיף 212(5); ואילו המערער "זוכה" מן העבירה.

גם בטענה זו אין ממש: "זיכויו" של המערער - אינו אומר שהמחסן לא נבנה בעבירה; ומקובלת עלי, בהקשר זה, עמדתו של בית-המשפט המחוזי בנצרת ב- ע"פ 224/91 מוחמד סאלח פלאח, פ"מ התשנ"ב(ג), 332 לפיה אין מניעה להחיל את סעיף 212(5) הנ"ל גם לגבי מי שזוכה בדינו, כאשר הזיכוי אינו שולל את העובדה הבסיסית שהמדובר במבנה שהוקם בעבירה.

במקרה דנא, לא הייתה מחלוקת כי המערער הוא זה שהקים את המחסן ללא היתר - לאמור: כי הוא "מי שביצע את העבירה". זיכויו ה"טכני" של המערער בשל ביטול האישום - על רקע אי-היכולת לקבוע את מועד הקמת המחסן - ו"המרתו" בבקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון בהסכמתו של בא-כוחו, אינה שוללת את המימצא כי "מי שביצע את העבירה ... איננו בר-עונשין", כאמור בסעיף 212(5) לחוק התכנון. ולא למיותר יהיה להזכיר בהקשר זה את ההלכה הפסוקה, לפיה רשאית המדינה לפתוח הליך המכוון למתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל על-ידי הגשת כתב אישום, כמוסבר ב- ע"פ 874/78 הנ"ל.

סיכומם של דברים: לא הייתה מניעה להחיל במקרה דנן את הוראותיו של סעיף 212(5) לחוק התכנון; ולמעשה נעשה הדבר על דעת ב"כ של המערער.

ומכאן לטענה האחרת, המתייחסת למשמעותו של "שיקול-הדעת" שמעניק סעיף 212 לחוק התכנון לבית-המשפט, ולדרך הנאותה ליישומו הלכה למעשה.

את החלטתו פותח בית-משפט השלום - והחלטתו זו אושרה, כאמור, על-ידי בית-המשפט המחוזי - בקביעה כי "בדרך-כלל בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס"; ומשלא מצא כי הובאו בפניו נסיבות המצדיקות הימנעות ממתן צו הריסה, נעתר לתביעה.

טענתו של ב"כ המערער היא, כי בכך שגו שתי הערכאות הקודמות. לשיטתו, המסקנה הנגזרת מנקודת המוצא האמורה היא, כי על המתנגד למתן צו ההריסה רובץ הנטל לשכנע את בית-המשפט שאין מקום ליתן צו כזה; ואין בלשון הסעיף ובתכלית חקיקתו אחיזה למסקנה כזו.

עמדתו העקרונית של ב"כ המערער נראית לי; וגם אנכי סבור, שאין בלשון הסעיף אחיזה למסקנה הנגזרת, לכאורה, מן הלשון שבה נקט בית-משפט השלום בהקשר זה.

לשיטתי, יש להבחין בין סמכותו של בית-המשפט להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון - בעקבות הרשעה באחריות להקמת מבנה ללא היתר - לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, ללא קשר להרשעה. תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 205 הנ"ל היא, להחזיר את המצב לקדמותו ולסלק מבנה שהוקם תוך הפרת החוק לבל ימצא חוטא נשכר; בעוד שתכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל היא, שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי-חוקי. לא בכדי מדבר סעיף 205 הנ"ל ב"אמצעים נוספים" לענישתו של עבריין בניה; ואילו סעיף 212 האמור מדבר ב"הריסה ללא הרשעה", לאמור - שאין בה משום נקיטה באמצעים כנגד עבריין בניה, אלא בהסרת "מכשול" לרבים במובן הרחב של המושג. צו הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון מכוון כנגד העבריין; בעוד שצו הריסה לפי סעיף 212 לחוק האמור מכוון כנגד ה"מבנה" שהוקם שלא כחוק.

כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר; והכלל שקבע בית-משפט השלום כנקודת מוצא למתן צו ההריסה במקרה דנן - "אכן, בדרך-כלל בניין שנבנה ללא היתר דינו להיהרס" - כוחו יפה בהקשר זה.

ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בהקשר זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה ינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד. העובדה שהמבנה נושא הבקשה הוקם ללא היתר, מהווה תנאי יסודי לסמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק התכנון; ומקובל עלי שעצם הקמתו של המבנה שלא כחוק מהווה שיקול נכבד להריסתו.

ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה; ועל בית-המשפט לבחון אם בנסיבות העניין מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה.

אמנם, לשון הפתיח של סעיף 212 הנ"ל מדברת בסמכות "לצוות כאמור בסעיף 205 "; ולכאורה - מתבקשת מכך המסקנה כי המדובר ב"סמכויות" זהות בכל הקשור ליישומן. ברם, ההבחנה בקשר ליישום הסמכות הקבועה בשני הסעיפים האמורים, נעוצה באופיה של הסמכות ובתכלית יישומה ולא בלשון המבטאת אותה. על-מנת להצדיק מתן צו הריסה, על בית-המשפט לבדוק כל מקרה "לאור נסיבותיו ומול הנסיבות הייחודיות של המקרה, גם יתן בית-המשפט את דעתו לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר, וכי אין להתיר התרחבות האנדרלמוסיה בכל הנוגע לחוקיות הבניה" (מתוך רע"פ 3460/94 מאדי עלי סואעד, דינים עליון לו, 359 (1980)).

יהיו, איפוא, מקרים שבהם יגיע בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש הצדקה ליתן צו הריסה לפי סעיף 212 הנ"ל בשל כך, שבנסיבות המיוחדות למקרה, עומדת הותרת המבנה הבלתי-חוקי על כנו בניגוד זועק "לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר"; יהיו מקרים שבהם תהיה הצדקה למתן הצו במניעת ה"אנדרלמוסיה" שיוצרת בניה ללא היתר; ויהיו מקרים שבהם תימצא ההצדקה למתן הצו ב"מטרד" שיוצר המבנה שנבנה שלא כחוק. ברם, על-מנת להגיע לכלל המסקנה האמורה, על בית-המשפט לעמת כנגד השיקולים "הציבוריים" האמורים - שאינם מהווים, כמובן, רשימה ממצה - את השיקולים ה"אישיים" של המתנגד להריסה; ומטבע הדברים, שתהיינה, בוודאי, נסיבות, שבהן יגברו השיקולים ה"אישיים" על השיקולים ה"ציבוריים", והמבנה שהוקם שלא כחוק לא יהרס. (ראה: ע"פ 318/81 ג'רסי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3), 679 (1981); ועיין - ע"פ 489/94 בית-המשפט המחוזי, תל-אביב-יפו).

במקרה שבפנינו, לשון ההחלטה שניתנה בבית-משפט השלום - ואושרה על-ידי בית-המשפט המחוזי - אומרת, על פניה, כי בית-המשפט שקל היענות לבקשת המדינה ליתן צו הריסה, כאילו היה המדובר בצו לפי סעיף 205 לחוק התכנון ולא מכוח ההוראה המיוחדת הקבועה בסעיף 212 לחוק זה, כמבואר לעיל.

ברם, עיון בפרוטוקול הדיון בבית-משפט השלום ובחינת ההחלטה כולה מלמדים כי בפועל לא כך הם פני הדברים.

בשתי ההחלטות שבהן דחה בית-המשפט את הדיון עד שניתנה ההחלטה נאמר: באחת - כי הדחיה ניתנת "להוכחות לגבי הצדקת מתן צו הריסה"; ובשנייה - כי הדחיה ניתנת "לשם בחינת השאלה אם יש הצדקה למתן צו הריסה" (ההדגשות שלי - י.ק.). התבטאות זו של בית-המשפט מלמדת, כי בית-המשפט היה ער לחובתו למצוא "הצדקה" למתן צו ההריסה וכי הצדדים רשאים להביא הוכחות מטעמם לעניין זה.

ואילו ב"החלטה", בית-המשפט לא הסתפק בציון נקודת המוצא האמורה, כבסיס למתן צו ההריסה; אלא - הוסיף וציין את העובדה, שהצריף "היה קיים שנים רבות ורשויות שונות שנתחלפו לא נקטו נגדו באמצעים" ועימת כנגד שיקול זה את הצורך "להכניס סדר בעניין זה". עוד הוסיף בית-המשפט בהחלטתו כבסיס לעיכוב ביצוע הצו - כי במחסן "מתנהל עסק גם הוא לא מהיום. לא שמעתי, לא מצד זה ולא מצד זה כי קיומו של המבנה מפריע בשלב זה לעניין תכנוני כלשהו".

הנה-כי-כן, עמדו בפני בית-המשפט השיקולים בעד ונגד מתן צו ההריסה, ככל שהצדדים הציגו בפניו; ועל-אף "נקודת המוצא" הנחרצת לכאורה - שיקולים אלה נשקלו ועל פיהם ניתן הצו כפי שניתן.

ולא למיותר יהיה להדגיש, כי המערער לא ניצל את שתי דחיות הדיון שעליהן הורה בית-המשפט לשם הצגת שיקולים נוספים, מעבר לאלו שהוצגו על-ידי בא-כוחו; וכי הוא עצמו לא טרח להתייצב בבית-המשפט ביום שבו נדונה והוכרעה בקשת המדינה.

במצב דברים זה, על-אף התבטאותו של בית-משפט השלום בראשית החלטתו, אין לומר כי בית-המשפט לא שקל את עניין מתן ההריסה, כדרוש לעשיית שימוש בסמכות המיוחדת הקבועה בסעיף 212 לחוק התכנון.

עם-זאת, בהתחשב בתחושתו הלא נוחה של המערער לנוכח "נקודת המוצא" שקבע בית-משפט השלום בהחלטתו, היינו מוכנים לשקול, במהלך הדיון, את החזרת הדיון לבית-משפט השלום על-מנת שתינתן לבעלי הדין הזדמנות לחזור ולטעון בהקשר זה. ב"כ המדינה הסכימה לכך. ברם, ב"כ המערער סירב וטען כי אם יש מקום להחזרת הדיון לבית-משפט השלום - מן הדין שהתיק יוחזר לדיון מחדש; ולכך אין הצדקה בהתחשב בכך שהמערער לא ניצל את ההזדמנויות החוזרות שניתנו לו על-ידי בית-המשפט להתייצב בפניו ולהציג את טענותיו.

סיכומם של דברים, לא שוכנעתי כי בית-משפט השלום לא שקל נכונה את בקשת התביעה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון, על-אף הדרך שבה באו הדברים לכלל ביטוי בהחלטתו; והנני מציע לחברי לדחות את הערעור."

ב- ע"פ 8338/09 {דן כדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 2362 (2010)} קבע בית-המשפט:

"1. לפניי ערעור על החלטת בית-המשפט המחוזי מרכז (כב' השופטת נ' אוהד), לפיה נדחתה בקשת המערער להאריך את המועד להגשת הערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים בראשון-לציון (כב' השופטת ד"ר א' סורוקר), אשר הורה על הוצאת צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק התכנון והבניה). בהתאם לצו ההריסה, הצטווה המערער להרוס ולפרק עבודות בניה ללא היתר.
2. מההחלטות המצויינות לעיל עולה שבית-המשפט לעניינים מקומיים הוציא צו הריסה ללא הרשעה על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, המצווה על המערער להרוס ולפרק עבודות בניה הטעונות היתר במקרקעין שבבעלותו, שנבנו ללא היתר. בהחלטתו עמד בית-המשפט לעניינים מקומיים על-כך כי הבניה נעשתה ללא היתר ואין מחלוקת שהמערער משתמש בבניה הבלתי-חוקית. כמו-כן נקבע כי מדובר בהליך שאינו פלילי במהותו, הואיל שהוראת בית-המשפט על צו ההריסה אינה גוררת אחריה הרשעה. בית-המשפט קבע כי ביצועו של הצו ידחה בשנה, על-מנת ליתן למערער שהות להסדיר את ההיתרים הנדרשים, וכי המערער יוכל לעתור להארכת מועד אם יצביע על התקדמות. יש לציין, כי המשיב היה בלתי-מיוצג במסגרת הדיון בבית-המשפט לעניינים מקומיים.

3. המערער הגיש לבית-המשפט המחוזי מרכז בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים, באיחור של שנה וחמישה חודשים. בבקשתו נטען שהוא היה בלתי מיוצג בדיון שנערך בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים ולכן לא היה מודע לעוול שנגרם לו. כמו-כן נטען כי החלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים להורות על צו הריסה לאחר עריכת דיון אחד בלבד, במהלכו התנגד המערער להוצאת הצו, נגועה בעיוות דין חמור. בנוסף, לא נשמעו ראיות ולא הוכח כי קיימת חשיבות ציבורית להריסת המבנים, כנדרש על-פי ההלכה הפסוקה ביחס להוצאת צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. מעבר לכך, לטענת בא-כוח המערער, המשיבה לא הוכיחה שאין לבניה הנידונה היתר. לבסוף, עמד בא-כוחו של המערער על הפגיעה בזכויותיו של המערער עקב הוצאת הצו.

4. בית-המשפט המחוזי קבע כי במהלך התקופה של שנה וחמישה חודשים בה השתהה המערער בהגשת ערעור, נוהלו הליכים שונים בעניינו. בין היתר, הוגש נגדו כתב אישום בגין אי-קיום צו בית-משפט בשל הפרת צו ההריסה שהוצא נגדו ונכנס לתוקף כעבור שנה מהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים. צויין כי לאור השיהוי והעובדה שהוגש נגד המערער כתב אישום, מוטל על המערער נטל כבד לבסס טעם מספיק להארכת המועד המבוקש, אך המערער לא עמד בנטל זה. כמו-כן, נקבע כי אין לראות באי-הייצוג כשלעצמו עילה להארכת המועד. לפיכך, דחה בית-המשפט את הבקשה להארכת מועד להגשת הערעור.

5. בערעור דנן טוען בא-כוח המערער שיישום ההלכות ביחס להארכת מועדים מלמד שיש ליתן למערער הארכת מועד לשם הגשת הערעור. ראשית, צו ההריסה שהוצא בסופו של הליך בלתי-תקין ובלתי-הוגן, ופוגע קשות בזכות הקניין של המערער, המעוגנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. לדבריו, בית-המשפט לעניינים מקומיים ערך דיון תמציתי, בו לא נפרשו מלוא הטיעונים ולא הוכח כי המבנים והעבודות בוצעו ללא ההיתר המתאים. שנית, המערער לא היה מיוצג במסגרת הדיון בבית-המשפט לעניינים מקומיים וגם לאחריו, עד אשר מונו סנגוריו בעקבות הגשת כתב האישום נגדו בגין הפרת צו ההריסה. לפיכך לא היה המערער מודע לליקויים בהליך שהתנהל נגדו. שלישית, טוען בא-כוח המערער כי בהתאם להלכה ביחס לצו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, על המשיבה להוכיח שיש חשיבות ציבורית בהריסת המבנה, דבר שלא הוכח במסגרת הדיון שנערך בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים. כמו-כן, לא ניתנה הזדמנות למערער להביע את התנגדותו לעניין זה. לפיכך, סבור הוא כי סיכויי הערעור גבוהים.

טענה נוספת בפי בא-כוח המערער היא כי למקרה דנן חשיבות ציבורית החורגת מעניינם של הצדדים, היות שעל-אף שהליך הוצאת הצווים שבנידון הינו שגרתי, לא היה בית-המשפט לעניינים מקומיים מודע לחובתו לנהל הליך ראוי והוגן, שיתאם את ההלכות שנקבעו בבית-משפט זה. הוא סבור כי גם נסיבות חברתיות וציבוריות מצדיקות הארכת מועד להגשת הערעור: לדבריו, המערער רכש את ביתו לאחר שהעבודות הנידונות כבר בוצעו ונוהל בעניינו הליך בלתי תקין שאת ליקוייו הבין, כנטען, רק לאחר שהופנה לסנגוריה הציבורית. לבסוף, מדגיש בא-כוח המערער כי החלטת בית-המשפט המחוזי ניתנה מבלי שקוים דיון במעמד הצדדים, ומבלי שניתנה למערער רשות להגיב על תשובת המשיבה.

6. המשיבה טוענת מנגד כי המערער היה ער לקיומן של חריגות הבניה, שכן נשלחו לו התראה והזמנה לגביית עדות כחצי שנה טרם הוגשה הבקשה לצו הריסה. בעקבות התראה זו טען המערער כי הנושא מטופל. רק בחלוף כחצי שנה ממתן ההתראה, לאחר שהתחוור למשיבה כי המערער לא עשה מאומה על-מנת להשיג היתר, הוגשה הבקשה לצו הריסה. גם לאחר מתן הצו לא הגיש המערער בקשה להארכת מועד כניסתו של הצו לתוקף, אלא הפר אותו. בנוסף, המשיבה מצביעה על-כך שלא מדובר בהליך המביא להרשעה פלילית ואין חובת ייצוג בהליכים מסוג זה. עוד טוענת המשיבה כי סוגיית החשיבות הציבורית הועלתה בפני בית-המשפט קמא בגדרה של הבקשה למתן צו הריסה. לבסוף עומדת המשיבה על השלכות הרוחב בעקבות היענות לבקשה להארכת המועד, אשר עלולה לגרור בקשות דומות רבות נוספות. לפיכך, היא גורסת, יש להעדיף את עקרון סופיות הדיון ולדחות את הבקשה.

7. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי לנכון, לא בלי התלבטות, להתערב בהחלטת בית-המשפט המחוזי ולקבל את הערעור. נגד המערער ניתן צו מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. ערעור על צו כגון דא נידון בהתאם לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). זאת, בהתבסס על סעיף 250 לחוק התכנון והבניה, הקובע בין השאר, כי ערעור על צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה ידון בדרך ובמועד שמערערים על פסק-דין של בית-המשפט בפלילים. לפיכך, יש לבחון את סוגיית הארכת מועד הערעור על-פי סעיף 201 לחוק סדר הדין הפלילי הקובע את סמכות בית-המשפט להאריך את המועד להגשת הערעור.

חוק סדר הדין הפלילי אינו קובע מהם השיקולים שעל בית-המשפט לקחת בחשבון בבואו להכריע בבקשה כגון דא, וסמכות זו פורשה בפסיקה כמקנה שיקול-דעת רחב לבית-המשפט בבואו לדון בהארכת מועדים מכוחו. נקבע כי אין לדרוש מהמערער להעלות טעם מיוחד לשם-כך, עם-זאת, הובהר, אין בכך כדי לייתר את הדרישה למתן טעם לאיחור (ע"פ 2112/03 ברזילי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(3), 765 (24.8.03)).

8. במסגרת בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על בית-המשפט לבצע איזון בין שיקולי מדיניות כלליים, כמו גם בין שיקולים ואינטרסים המשתנים על-פי נסיבותיו של כל מקרה. במסגרת השיקולים הכלליים יש ליתן את הדעת, בין היתר, לתכליתו של ההליך הפלילי להביא לחקר האמת, ולמנוע מתן פסק-דין שתוצאתו נובעת רק מכשלים פרוצידוראליים. מנגד, יש ליתן משקל לצורך להציב גבול להימשכותם של הליכים; לאינטרס בדבר סופיות הדיון; לאינטרס בדבר יציבות המשפט; ולאינטרס בדבר ניהול אפקטיבי של המערכת השיפוטית באופן שתימנענה אנדרלמוסיה ופגיעה בשירות הניתן לציבור בבתי-המשפט שלערעור (ב"ש 230/86 עצמון נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 353 (1986) (להלן: "עניין עצמון"); בש"פ 3239/99 זבורוב נ' מדינת ישראל, תק-על 99(2), 1414 (14.6.99); בש"פ 6742/01 בן הרוש נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3), 1684 (30.9.01); ע"פ 4946/07 מקלדה נ' מדינת ישראל, תק-על 2009(2), 2176 (19.02.09) (להלן: "פרשת מקלדה")). במסגרת השיקולים הפרטניים על בית-המשפט לקחת בחשבון, בין היתר, את משך האיחור ואת הנימוקים המועלים על-ידי המערער לעניין זה. כך, ככל שהאיחור ממושך יותר, יהא על המבקש להעלות טיעונים משכנעים יותר. כמו-כן, יש לקחת בחשבון את טיב ההליך, את סיכויי הערעור ואת שאלת ייצוגו של המערער במסגרת ההליך (ראו: פרשת עצמון; פרשת מקלדה).

9. טיעוניו העיקריים של המערער הינם כי לא הוכחה החשיבות הציבורית המחייבת מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, וכי ההליך שהתנהל בפני בית-המשפט לעניינים מקומיים לא היה תקין. לפיכך סבור הוא כי היה מקום להאריך את המועד כבקשתו. אדרש לסוגיות אלו אחת לאחת.

עניינו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הינו מתן סמכות בידי בית-המשפט לעניינים מקומיים ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה, אם נעברה עבירה לפי הפרק העשירי לחוק זה שעניינו עבירות ועונשין, ובית-המשפט היה רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק אילו הורשע בגינה אדם. זאת, בהתקיים אחת מהנסיבות המפורטות בגדרו:...

תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון ובניה היא איפוא אכיפת דיני התכנון והבניה, במובן הרחב, במטרה לשמור על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה בלתי-חוקי (ראו: ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 (1998) (להלן: "פרשת יצחקי")). עינינו הרואות שסעיף 212 לחוק התכנון והבניה מעניק לבית-המשפט סמכות ליתן צו הריסה, ללא הרשעה, אשר עלול להביא לפגיעה בזכויותיו של אדם שעל המקרקעין שברשותו קיים מבנה שנבנה ללא היתר בניה כדין ובפרט בזכות הקניין שלו. כל זאת, שעה שאותו אדם לא נמצא חייב בפלילים בגין הבניה נשואת הצו. הפגיעה הקשה בזכויות יסוד, שעלולה להיגרם במתן צו לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הביאה להבחנה שהתבססה בפסיקה בין השיקולים שיש להפעיל לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף 212, לשיקולים שיילקחו בחשבון בהחלטה על הוצאת צו הריסה מכוח סעיף 205 לחוק זה, המופעל בעקבות הרשעתו של אדם לפי סעיף 204 לחוק התכנון והבניה. הלכה פסוקה היא כי על הרשות להוכיח, לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, שבנסיבות המקרה מתעורר עניין ציבורי חשוב בהריסת המבנה שנבנה ללא היתר ואילו למתנגד לצו תינתן הזדמנות לשטוח את השיקולים להתנגדותו. נטל הוכחה זה נקבע מתוך ההבחנה בין צו הריסה מכוח סעיף 205 שעניינו השבת המצב לקדמותו והריסת המבנה לבל ייצא חוטא נשכר, לסעיף 212 שעניינו הסכנה או המטרד הטמונים במבנה עצמו, הואיל שהוא אינו גורר בעקבות הפעלתו הרשעה פלילית. היינו, ככלל השיקול העומד לנגד בית-המשפט במתן צו הריסה מכוח סעיף 212, יהיה הסכנה או המטרד הטמונים במבנה עצמו, במנותק משאלת אחריותו הפלילית של המתנגד להריסה.

לפיכך, על הרשות להוכיח כי מתקיימים התנאים המקימים סמכות להריסה ובנוסף שהריסת המבנה אכן מעוררת עניין ציבורי חשוב, ותינתן לבעל המבנה אפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. במידה והאינטרס הציבורי גובר על השיקולים שהוצגו על-ידי זה האחרון יינתן צו ההריסה. עם-זאת כאשר השיקולים התומכים בנסיבות המקרה בהריסת המבנה עולים בעליל מאותן נסיבות, הנטל המוטל על המשיבה הוא נטל קל עד מאוד. יש לציין, כי תימוכין לעמדת המשיבה יכול שיימצאו אף בשיקולים החורגים מהמטרד הנובע מהמבנה הספציפי. כך, לדוגמה, שיקול רלבנטי יכול שימצא במידה שהותרת המבנה הבלתי-חוקי על כנו זועקת לאינטרס הציבורי שחוטא לא ייצא נשכר, אולם גם במקרה כגון דא יש לערוך איזון בין השיקול הציבורי, לשיקולים האישיים של המתנגד להריסה (ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 (2002); פרשת יצחקי). נובע מכך, כי על כתפי המשיבה מוטל הנטל, במסגרת בקשה המוגשת למתן צו הריסה מכוח סעיף 212, להוכיח כי אכן נעברה עבירה שאילו היה מורשע בגינה אדם, היה בית-המשפט רשאי להורות על צו הריסה מכוח סעיף 205, בכפוף לנסיבות המפורטות בסעיף 212. כמו-כן, על הרשות לפרוש את נימוקיה ולגבותם בראיות, מדוע במקרה הקונקרטי מתעורר עניין ציבורי חשוב המחייב את הריסת המבנה. בית-המשפט יאפשר למתנגד להריסת המבנה לשטוח את השגותיו ויורה על הוצאת צו ההריסה אם מצא כי האינטרס הציבורי גובר.

10. מבקשת המשיבה למתן צו הריסה שהוגשה לבית-המשפט לעניינים מקומיים, עולה כי ההתייחסות לחשיבות הציבורית שבהריסת העבודות שבנידון, על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, הינה תמציתית עד מאוד ואינה מגובה בראיות. המשיבה טענה טענות כלליות הנוגעות לבניה ללא היתר ולא פירטה מדוע במקרה הקונקרטי קיימת חשיבות ציבורית למתן צו הריסה. בדיון שנערך בפניי הסביר בא-כוח המשיבה כי ביצוע עבודות שיצרו פתחים בקומת המרתף בביתו של המערער, מעלה חשש בדבר בניית יחידות דיור נוספות העלולות להביא לצפיפות ולבעיות חניה. ברם, לא הוצג בסיס של ממש לטענות אלה והן לא גובו בראיות. בנוסף, טענותיה אלה של המשיבה נגעו לעבודות שנערכו בקומת המרתף ואין בהן התייחסות לצורך הריסת העבודות הנוספות הנכללות בגדר בקשתה. משאלה הם פני הדברים, לא ניתן לומר כי סוגיית הצורך הציבורי בצו ההריסה לובנה טרם הוחל סעיף 212 לחוק התכנון והבניה. יודגש כי על פניו, לא עולה מטיעוני המשיבה כי מדובר בנסיבות שמהן עולה באופן ברור ומובהק חשיבותו הציבורית של מתן צו הריסה ללא הרשעה, באופן שהנטל הרובץ על כתפי המשיבה להוכחת עניין זה הינו קל עד מאוד. יצויין כי גם מפרוטוקול הדיון ומהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים עולה כי לא הייתה כל התייחסות לסוגיית העניין הציבורי שבהריסת המבנה. בית-המשפט לא דרש מהמשיבה להציג ראיות לעניין זה, וכן לא העמיד את המערער על זכותו להתנגד למתן הצו ולהציג את טיעוניו כנגד השיקולים שהעלתה המשיבה במסגרת בקשתה, כפי שראוי היה שיעשה נוכח היעדר הייצוג.

11. אכן, מדובר באיחור משמעותי ביותר בהגשת הערעור לבית-המשפט המחוזי, איחור של שנה וחמישה חודשים. זאת, לאחר שבית-המשפט השהה את כניסת הצו לתוקף במשך שנה בכדי ליתן אפשרות למערער להסדיר את העבודות הנידונות. יתר-על-כן, גם לאחר שהוגש כתב האישום בגין אי-ביצוע הצו, התמהמה המערער בהגשת ערעורו במשך מספר חודשים נוספים ולא ביצע את צו ההריסה. המערער מנמק את איחורו בכך שעקב היעדר ייצוג הוא לא היה מודע לעיוות הדין בהחלטת בית-המשפט לעניינים מקומיים. איני רואה בנימוק זה לכשעצמו כדי להצדיק את האיחור הרב, שכן גם בתקופה שלאחר מתן ההחלטה לא טרח המערער לפנות לייעוץ משפטי לצורך הסדרת העניין. טענותיו בדבר קשיים שמנעו זאת ממנו לא בוססו. עם-זאת, נוכח מחדליה של המשיבה בביסוס בקשתה ואי ניהול ההליך כמתחייב, וכן העובדה שמדובר בהחלטה בעלת השלכות כבדות משקל כלפי המערער, ובשים-לב שלא המערער הוא שביצע את העבודות והבניה נשואי הדיון, הגעתי לכלל מסקנה שיש להעדיף את השיקולים התומכים בהארכת מועד הערעור.

12. לפני סיום, ברצוני להתייחס לטענת המשיבה בדבר השלכות הרוחב הצפויות אם יתקבל הערעור. אכן, לא ניתן לשלול הגשתן של בקשות נוספות להארכת מועד במקרים דומים. יחד-עם-זאת, ככל שבקשות אלה יסודן בהחלטות שהתקבלו על בסיס תשתית ראייתית חסרה, הרי שלא ניתן להתעלם מכך שהסמכות הנתונה מכוח סעיף 212 טומנת בחובה השלכות מרחיקות כלפי בעל הנכס. עמדתי לעיל כי עניינו של סעיף 212 אינו בענישת המתנגד להריסה, אלא הוא נובע מתוך החשיבות הציבורית בהריסת המבנה, חרף הפגיעה בזכויות בעל הנכס. משכך, נדרשת המשיבה לשקול הגשת בקשה להפעלת סעיף 212 לחוק התכנון והבניה במשנה זהירות ולבססה כנדרש. זהירות דומה נדרשת מבית-המשפט המורה על הוצאת צו. הדרישה לזהירות, לשיקול-דעת מוקפד ולפעולה בהתאם למתווה שהוצג בפסיקה, אין בה כדי לגרוע כהוא זה מחשיבות האכיפה הנחושה והנחרצת של דיני התכנון והבניה. יפים לעניין זה דבריו של חברי כב' השופט ס' ג'ובראן ב- רע"פ 5986/06 אהרן מלכיאל נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3), 1027 (25.07.06):

'דברים אלו ודאי נכונים, נוכח העובדה שהתופעה של בניה בלתי-חוקית הפכה לרעה חולה במחוזותינו. מימדה הרחבים של תופעה פסולה זו, שיש לעקורה מן השורש, מגבירים את הצורך באכיפה יעילה של דיני התכנון והבניה ובפיקוח הדוק על בניה ללא היתר. בהקשר זה, נודעת חשיבות רבה לביצועם של צווי הריסה במועד שנקבע לכך, זאת בכדי למנוע קביעת עובדות בשטח. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בעבר על-ידי בית-המשפט באשר לחשיבות אכיפתם של צווי הריסה: "הפיקוח על הבניה מתמודד לא פעם עם אנשים הפורצים את גדר החוק, ומקימים בניינים שלא כחוק, אם מטעמים של רווח כספי ואם מטעמים של מצוקה אישית. אף אין זה דבר נדיר שבניינים מוקמים שלא כחוק על מקרקעין של הציבור, שנועדו לשרת את צרכי הציבור, ולאחר שהוקמו ואוכלסו במשך זמן מה, קשה כקריעת ים סוף לפנותם ולסלקם" (רע"פ 5635/93 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה תל-אביב-יפו נ' עורקבי, פ"ד מח(2), 397, 404 (1994); ראו גם, רע"פ 1288/04 נימר נ' יו"ר הוועדה המקומית לתכנון ובניה, ירושלים, פ"ד נח(4), 385 (2004) (להלן:"פרשת נימר"); רע"פ 2618/05 מקום בים בע"מ נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(3), 984 (2005)).'

אם כן, האכיפה חיונית היא, אך עליה להיעשות תוך הקפדה על הנחיות המחוקק ובית-המשפט.

13. לפיכך, הערעור מתקבל. המערער רשאי להגיש את ערעורו לבית-המשפט המחוזי מרכז תוך 45 יום מהמצאת החלטה זו לידיו."

ב- בב"נ (שלום ביש"א) 42309-12-10 {עיריית בית שאן נ' שרלי דן, תק-של 2011(3), 58246, 58249 (2011)} קבע בית-המשפט:

"בפני בקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן": החוק), למתן צו הריסה לחווה שנבנתה ללא היתר בניה.

עניינו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה הינו מתן סמכות לידי בית-משפט לעניינים מקומיים ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה, אם נעברה עבירה לפי הפרק ה- 10 לחוק שעניינו עבירות בעונשין, ובית-משפט היה רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק אילו הורשע בגינה אדם. זאת, בהתקיים אחד מהנסיבות המפורטות בגדרו של סעיף זה שאחת החלופות שלו הינה משהיה בעל הבניה בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבניין עוד.

תכליתו של סעיף 212 לחוק היא אכיפת דיני התכנון והבניה במטרה לשמור על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל אי-קיומו של מבנה בלתי-חוקי ראו ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה, כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 (1998); ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו (2010).

מתן צו לפי סעיף 212 עלול לפגוע בזכויותיו של אדם שעל המקרקעין שברשותו קיים מבנה שנבנה ללא היתר בניה כדין ובפרט בזכות הקניין שלו. כל זאת, שעה שאותו אדם לא נמצא חייב בפלילים בגין הבניה נשוא הצו. מכאן, שעל הרשות להוכיח, לצורך מתן צו הריסה מכוח סעיף זה, בנסיבות המקרה מתעורר עניין ציבורי חשוב בהריסת המבנה שנבנה ללא היתר ואילו למתנגד לצו תינתן הזדמנות לשטוח את השיקולים להתנגדותו.

נטל ההוכחה המוטל על שכמי המבקשת נקבע מתוך האבחנה בין סעיף 205, שעניינו השבת המצב לקדמותו בהריסת המבנה, לסעיף 212 שעניינו הסכנה או המטרד הטמונים במבנה עצמו, ואשר אינו גורר בעקבות הפעלתו הרשעה פלילית.

רק במידה והאינטרס הציבורי גובר על השיקולים שיוצגו על-ידי המשיב יינתן צו הריסה. עם-זאת כאשר השיקולים התומכים בנסיבות המקרה בהריסת המבנה עולים בעליל מאותן נסיבות המקרה, הנטל המוטל על המבקשת הוא נטל קל עד מאוד.

לטענת המבקשת המשיב עבר עבירה שאילו היה מורשע בגינה היה בית-המשפט מורה על צו הריסה. טענתה זו של המבקשת גובתה בעדותו של המפקח מטעמה ובמוצגים שהוגשו לבית-המשפט וסומנו ת/1 עד ת/4.

המשיב מנגד טען כי הינו בעל המקרקעין ומתגורר בהם מזה כ- 40 שנה. כי הוא נמצא במעצר בית ועלול אף להיות במעצר ממושך. המשיב עוד טען כי הינו סובל מבעיות רפואיות וכלכליות וכי החומר של המבקשת לא הועבר לעיונו וכי הוא מבקש ייצוג על-ידי עורך-דין.

השאלה החשובה הנדרשת לעניינו היא האם המשיב הינו בעל המקרקעין עליהם נמצאת החווה נשוא הבקשה? לטענתו של המשיב הוא נמצא במקרקעין אלו מזה כ- 40 שנה. הטענה לא הוכחה בכל דרך כלשהיא, ונטענה בעלמא על ידו ואילו מנגד המבקשת הציגה בפני, מוצג ת/1, אישור מאת מינהל מקרקעי ישראל מהם עולה מפורשות כי המקרקעין עליהם נמצאת החווה הינם בבעלות קק"ל. מכאן שאין למשיב זכות כלשהיא לבנות חווה על גבי מקרקעין שאינם שלו.

לא זו אף זו המשיב לא הציג בפני ראיה ו/או היתר בניה מטעם הוועדה לתכנון ובניה המתיר לו לבנות חווה על גבי המקרקעין נשוא ת/1. משאין בפני היתר בניה, והוכח בפני כי אין למשיב זכות כלשהיא במקרקעין מתקבלת המסקנה כי המשיב עבר עבירה שאילו היה מורשע בגינה היה בית-משפט מורה על מתן צו הריסה מכוח סעיף 205.

לא זו אף זו כפי שעולה מבקשת המבקשת החווה ממוקמת בחורשה ציבורית בשולי העיר בית שאן, מקום החווה מהווה מטרד לציבור השכנים שמתגוררים בשכונת המגורים החדשה שנבנתה בקרבת מקום, עניין זה הוכח בעדות המפקח מטעם המבקשת ואף ניתן ללמוד על קרבת החווה לבתים ממוצג ת/3.

כאן המקום לומר שבתוך החווה היו חיות אשר פינה אותם המשיב בעקבות גזר דין שניתן 9.9.07 במסגרת תיק עמק 20529/06.

המבקשת עמדה והדגישה כי קיים עניין ציבורי חשוב המחייב את הריסת המבנה, וזאת לאור כוונת עיריית בית שאן להקים פארק בבית שאן אשר כולל את השטח עליו מוצבת החווה וכבר אושר תקציב של 13 מיליון ₪ לשלב א' בפרוייקט כפי שעולה ממוצג ת/2. המבקשת הציגה לעיוני את המפה של המקום המיועד להקמת הפארק כשבתוכו נמצא שטח החווה.

המשיב בעדותו בפני לא טען כי הוא מתגורר בחווה נשוא הבקשה נכון להיום, ולכן אני סבורה כי יש להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס של המשיב להמשיך ולהחזיק בחווה שלא לצורכי מגורים, ואף לא לצורכי גידול חיות שפונו מזה זמן.

המשיב טען בפני כי הובטח לו על-ידי ראש העיר כי לא יפונה משם, ולחילופין ככל שיפונה הוא מבטיח לתת לו שטח חלופי. הגם שטענה זו נטענה בעלמא, ולא נתמכה בשום ראיה, אף המשיב לא ראה לנכון לזמן את ראש העיר למתן עדות בעניין זה, אין בידי לקבל טענה זו שכן אין בהבטחה שלטונית כדי להכשיר את החווה ובמיוחד כשהשטח אינו בבעלות העיריה אלא בבעלות קק"ל וייעודו הינו ציבורי.

במאמר מוסגר אומר שהמבקש ביקש בין השורות, לדחות את הדיון על-מנת להיות מיוצג על-ידי עורך-דין כשמנגד טען כי אין לו כסף והינו נמצא בהליך פשיטת רגל. דיון בבקשה מסוג בקשה שנמצאת בפני אינו מחייב מינוי סנגור למשיב, וכשהמשיב עצמו מצהיר כי אין לו כסף לשכור שרותיו של עורך-דין לא ראיתי מקום להורות על דחיית הדיון עד לקבלת ייצוג.

טעם נוסף לאי-דחיית הדיון לאור בקשת המשיב לקבלת ייצוג היא כי תיק זה הוגש ב- 12/10 והתקיימו בבקשה זו כבר 5 דיונים. המשיב יודע על ההליך המתנהל נגדו והיה לו זמן ארוך לפנות לקבלת ייעוץ ו/או ייצוג על-ידי עורך-דין מטעמו.

לאור כל האמור לעיל אני קובעת כי המבקשת עמדה בנטל ההוכחה והוכיחה כי מדובר בנסיבות שמהן עולה באופן ברור ומובהק חשיבותו הציבורית של מתן צו הריסה ללא הרשעה. על-כן אני נעתרת לבקשה ומורה על הריסת החווה נשוא הבקשה וזאת תוך 30 יום מהיום.

ככל שהמשיב לא יהרוס את החווה במשך התקופה הנ"ל, רשאית המבקשת להרוס את החווה כאשר הוצאות ההריסה יחולו על המשיב."

ב- עפ"א (מחוזי מר') 48364-02-11 {רוית בביצקי נ' ועדה מקומית לתכנון דרום השרון, תק-מח 2011(3), 10962 (2011)} קבע בית-המשפט:

"לפניי ערעור על החלטת בית-משפט שלום כפר סבא, כב' השופט פרייז בתיק עמק 20365/09 ב"ש 5101/09 במסגרת בקשה למתן צו הריסה על-פי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965.

ב"כ המשיבה , לאחר שמיעת דברי בית-המשפט לפיו לא הוכח הצורך הציבורי הנדרש על-פי הפסיקה ולא די בבניה בניגוד לתכנית או בניגוד להיתר או בסטיה מהיתר, כדי שיוכח הצורך הציבורי, הסכים לקבלת הערעור ובנסיבות אלה הערעור מתקבל.

צו ההריסה לפי סעיף 212 שנפסק בבית-משפט קמ"א - בטל."

ב- תל"פ (מקומיים ב"ש) 1052-07 {ועדה מקומית לתכנון ובניה באר-שבע נ' חוגט זגדון, תק-של 2011(3), 30463, 30465 (2011)} קבע בית-המשפט:

"9. לא הייתה מחלוקת אמיתית כי אין היתר למבנה. אף המשיבה לא טענה זאת ולא הציגה היתר שכזה. אדרבא, נטען כי הוגשה בקשה להיתר. לא הייתה מחלוקת כי המשיבה עושה שימוש במבנה מזה שנים רבות ולפחות מחזיקה בו משנת 2003.

10. תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. אין מדובר בנקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא בהסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור [השוו רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)].

שני תנאים מצטברים לשם מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק שמכוחו מוצא צו ההריסה: הראשון, כי "נעברה עבירה בבניין"; השני, כי חלה אחת מהחלופות המנויות בסעיף, ולענייננו החלופה הרלבנטית היא פסקה 212(3) (מי שהיה בעל הבניין בשעת ביצוע העבירה וביצע אותה איננו בעל הבניין עוד) או פסקה 212(5) (העבירה התיישנה). על שני התנאים הללו הוסיפה הפסיקה תנאי שלישי, והוא כי "בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 (1998); רע"פ 8025/09 מחמד חאפז אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל (עיריית ירושלים) נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים) (2010)). ונפסק, כי על כל התנאים הללו להתקיים יחדיו (רע"פ 3154/11 כמיס אליאס נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 15.5.2011, פורסם במאגרים).

נפסק, כי אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבאי-ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר ולמניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי-חוקית וכן בשל החשש, כי אי-מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת (רע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 (2002)). כן נפסק כי יש ליתן משקל רב לעצם הבניה הבלתי-חוקית, גם אם כאמור על התנאים האחרים להתקיים; המרחב התכנוני לעולם אינו שטח הפקר שבו "איש הישר בעיניו יעשה" (רע"פ 3072/11 אלעזר קרבסי נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 27.4.2011, פורסם במאגרים).

11. הנה-כי-כן, התקיימו שני התנאים הראשונים למתן הצו. נותרה שאלת האינטרס הציבורי.

מדובר במבנה המצוי שנים רבות בטבורה של העיר, מקום בו עוברים ושבים רבים ביום. מרכז העיר של ממש.

יש טעם לכאורה בטענת ב"כ המשיבה לפיה העובדה שהמבקשת לא פעלה במשך שנים כה רבות כנגד אותו מבנה, מלמד על היעדר אינטרס ציבורי להריסת המבנה. מעין "השלמה" עם הבניה הלא חוקית. יחד-עם-זאת, השיהוי שבנקיטת פעולת האכיפה אינה יוצרת מניעות כלפי המבקשת למתן הצו (ראו רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יו"ר הוועדה המחוזית, פ"ד נו(3), 595 (2002)).

מנגד, דווקא העובדה שהמבנה עומד בשטח ציבורי, ללא היתר, כשהוא גלוי לכל החולפים על פניו, מחייב שאין להשלים עם הבניה הבלתי-חוקית. הותרת המבנה, על-אף הזמן הרב שחלף, כמבנה ללא היתר, יתפרש כאי-אכיפת החוק על-ידי המבקשת, וכמתן פרס למי שבונה ללא היתר.

האינטרס הציבורי, בהקשר שלפנינו, נובע ממיקומה של הסככה הניצבת שלא כחוק במעבר ציבורי. האינטרס הציבורי נובע גם בשימוש שנעשה בסככה, לשמש לצרכי עסק, והרי לא יעלה על הדעת שמבנה לא חוקי ישמש לעסק ולמטרת רווח.

בהקשר זה, איני מקבל את טענת ב"כ המשיבה כאילו המבנה משרת את הציבור. המבנה משרת את העסק, והעובדה שהציבור נהנה מהסככה אין בה כדי לאיין את האינטרס הציבורי. אדרבא, הציבור זכאי שבמקום יהיו רק מבנים חוקיים שיעמדו בפיקוח מוסדות התכנון ואשר ייבנו כחוק.

12. אינני מקבל טענת ב"כ המשיבה כאילו בעבר היה רישיון עסק כך שלמעשה העיריה השלימה עם קיומו של המבנה הלא חוקי.

ראשית, קיומו של אותו רישיון העסק, ותנאיו, לא הוכח בבית-המשפט.

שנית, כאמור, אף אם המבקשת שגתה באכיפת החוק בעבר, ובמתן רישיון העסק על-אף קיומה של חריגת בניה, עדיין אין המשמעות שהרשות המקומית אינה זכאית (ואולי דווקא חייבת) לתקן דרכיה. הוכח כי כיום המבקשת אינה נותנת רישיון עסק למקום נוכח קיומה של הסככה הלא חוקית.

13. למול האינטרס הציבורי, יש להעמיד את האינטרס הפרטי, לרבות אינטרס ההסתמכות של המשיבה. נוכח זאת, ובשים-לב לקיומו של אישור קונסטרוקטור, וכיוון שהמבקשת לא הביאה כל ראיה להראות מסוכנותו של המבנה, אני סבור כי ניתן לדחות מועד ביצוע צו ההריסה, על-מנת לאפשר למשיבה למצות את הניסיון להכשיר את הסככה. יחד-עם-זאת, מצאתי לנכון לדרוש אישור קונסטרוקטור חדש, וזאת נוכח הסתירות שבעדותו של הקונסטרוקטור והספק בדבר מועדי הבדיקה.

סוף דבר
14. לאור כל האמור לעיל, אני מורה למשיבה להרוס את המבנה, כהגדרתו לעיל. צו ההריסה יכנס לתוקף ביום 7.2.2012 בשעה 08:00, ואולם דחיית מועד כניסתו לתוקף כאמור מותנית בהמצאת אישור קונסטרוקטור חדש, בדבר יציבות המבנה, תוך 30 יום, למבקשת ולשביעות רצונו של מהנדס הוועדה המקומית. היה ולא יומצא האישור למבקשת, באופן שיספק אותה, ייכנס צו ההריסה לתוקף באופן מיידי.

15. אם המשיבה לא תקבל מסיבה כלשהי היתר עד למועד הנ"ל מסיבות שאינן תלויות בה, היא תהיה רשאית לבקש מבית-המשפט, במועד ובאופן הקבועים בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשה לפי סעיף 207 לחוק), התשס"ט-2008, דחיה נוספת ואולם אין פירוש הדבר כי בקשתה תענה בחיוב, ובכל מקרה יהיה עליה להצביע על אופק תכנוני הנראה בטווח קרוב לקבלת היתר. אם וכאשר ינתן היתר בניה יפקע תוקפו של צו ההריסה.

אם המשיבה לא תבצע את צו ההריסה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה במקומה ועל חשבונה של המשיבה.

16. אני מוצא לנכון להזהיר את המשיבה, כי אם לא תקבל היתר בניה או לא תהרוס את המבנה עד למועד דלעיל, הרי היא עלולה להיות מואשמת בעבירה של הפרת צו שיפוטי, שהיא עבירה פלילית לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965."

ב- צ"ה (שלום אי') 7766-06-10 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה אילת נ' פולט בוסקילה, תק-של 2011(3), 16248, 16250 (2011)} קבע בית-המשפט:

"בעוד שבהריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון והבניה די בהוכחת קיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר ובדרך-כלל בניין אשר נבנה ללא היתר דינו להיהרס, הרי שבבקשה לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה יש להוכיח קיומה של הצדקה להריסה מטעמים של עניין ציבורי חשוב וצו ההריסה ינתן כאשר שיקולי העניין הציבורי גוברים.

ראה ע"פ 3490/07 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 142-141 (1998):

'כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה, ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד. העובדה שהמבנה נושא הבקשה הוקם ללא היתר, מהווה תנאי יסודי לסמכותו של בית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק התכנון ומקובל עליי שעצם הקמתו של המבנה שלא כחוק מהווה שיקול נכבד להריסתו. ברם, ככלל, לא יהיה די בשיקול זה לבדו כדי להכריע את הכף בזכות מתן צו הריסה, ועל בית-המשפט לבחון אם בנסיבות העניין מחייב העניין הציבורי את הריסת המבנה.'

יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ולעיתים הנטל ניטל על המבקשת הוא נטל קל מאוד. ראה לעניין זה רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151, 155 (2002), שם מביא בית-המשפט העליון דוגמאות לנטל קל מאוד ובהן מקרים כגון דוכן אשר נבנה ללא היתר ועמד על מדרכה שיעודה לשמש מעבר להולכי רגל ומבנה שהוקם שלא כדין ועמד בניגוד לתוכנית בינוי למקום.

'ואולם, ראוי להדגיש: שלעיתים השיקולים התומכים במתן צו הריסה עולים בעליל מנסיבות המקרה, והנטל המוטל על המדינה הוא נטל קל מאוד. כך, למשל, ב- ע"פ (ב"ש) 271/75 טייב נ' מדינת ישראל [2] ניתן צו הריסה מכוח סעיף 212 לחוק לגבי דוכן שנבנה ללא היתר שעמד על מדרכה שיועדה לשמש מעבר להולכי רגל, וב- ע"פ (ת"א) 518/68 יחזקאל נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה מחוז תל-אביב [3] הוצא צו הריסה למבנה שהוקם שלא כדין שעמד בניגוד מוחלט לתכנית הבינוי במקום, כשהמבנה עיכב הקמתו של אולם התעמלות בבית ספר סמוך. לגבי מבנה זה צויין שם כי אין שמץ סיכוי שאי פעם יינתן היתר. ניתן להעלות על הדעת דוגמאות נוספות שבהן הנטל המוטל על המדינה להראות לכאורה הצדקה להריסה הוא קל עד למאוד.'

10. בענייננו מדובר במבנה אשר ניצב על מקום אשר בתוכנית מוגדר כדרך ובפועל ניצב על מדרכה המשמשת כפי הדוגמא שם, להולכי רגל והכל ללא היתר בניה.

אני מוצא כי בנסיבות אלו, קיימת הצדקה של ממש למתן הסעד המבוקש של צו הריסה. מדובר בעניין ציבורי חשוב, במקרקעי ציבור ובמקום אשר אמור לשמש כמדרכה ונמצא עליו מבנה אשר הוקם ללא היתר."

ב- בב"נ (מקומיים ב"ש) 7487-06-11 {עיריית באר שבע נ' יוסף ביטון, תק-של 2011(2), 182564, 182565 (2011)} קבע בית-המשפט:

"לפני בקשה בהתאם לסעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), למתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מבנה שהוקם ללא היתר. המדובר הוא בתוספות בניה שבוצעו בנכס הידוע ברח' איילת השחר 46 בבאר שבע, ואלו הן:

(א) סככה בכניסה לבית בגודל 3 מ"ר;

(ב) סגירת חצר משק בגודל 2.5 מ"ר;

(להלן כל התוספות יחדיו: "המבנה")

הכל כפי שמפורט בבקשה ובתשריט שצורף לה.

הצדדים הציגו הסכם ביניהם, לפיו יינתן צו הריסה אולם מועד ביצועו ידחה לשנה וזאת על-מנת לאפשר למשיב לקבל היתר בניה.

תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. אין מדובר בנקיטת אמצעים עונשים כנגד עבריין הבניה, אלא בהסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (השוו רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל (פורסם במאגרים)).

בהליך זה, יש צורך בקיומו של עניין ציבורי חשוב המצדיק מתן הצו (ראה לעניין זה רע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 (2002)). אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבאי ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר ולמניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי-חוקית וכן בשל החשש, כי אי-מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת. במקרה שבפניי הוברר כי המבנה נבנה ללא היתר, וניתן לקבוע כי התקיימו התנאים לפי סעיף 212 לחוק, וכי קיים אינטרס ציבורי חשוב במתן הצו. המשיב עצמו מסכים לבקשה.

לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו הריסה ביחס למבנה כהגדרתו לעיל. הצו הריסה יכנס לתוקף ביום 26.6.12 שעה 08:00, ואולם דחיית מועד כניסתו לתוקף כאמור מותנית בהמצאת אישור קונסטרוקטור תוך 30 יום מהיום. היה ולא יומצא האישור למבקשת, באופן שיספק אותה, ייכנס צו ההריסה לתוקף באופן מיידי."

ב- בב"נ (מקומיים חד') 4523-02-11 {ועדה מקומית לתכנון חדרה נ' דרור בר און, תק-של 2011(2), 150662, 150664 (2011)} קבע בית-המשפט:

"6. הקשבתי לטיעוני הצדדים, לרבות טיעוני ב"כ המבקשת ומעיון בבקשה ובתצהיר המצורף לה ועל-פי המוצגים אשר הוצגו בפניי, לרבות ממ/1 - ממ/4 ולאחר שהקשבתי לטיעוני המשיבים, הגעתי לכלל מסקנה כי יש להיעתר לבקשה.

הבקשה מוגשת בהתאם להוראות הסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה למתן צו הריסה ללא הרשעה כנגד מי שמחזיקים באותם גדרות וחלקי גדרות המצויים בתווי דרך מאושרת, רח' חומה ומגדל, הנמצא כדרך המקשרת בין שני כבישים מרכזיים בעיר, כמו שיש בסלילת הדרך כדי לאפשר גישה לדיירים ובעלי בתים הנמצאים גובלים בדרך במשך מעל לשנה נמנעה מהם הגישה הראויה לבתיהם.

עוד יאמר כי את הגדרות שאת הריסתם מבקשת המבקשת הם בניה שהוקמה ללא היתר, הדרך רח' חומה ומגדל הינו בעל חשיבות וצורך חיוני וקיים אינטרס לציבור בביצוע עבודות הסלילה, סלילה המחייבת הריסת הגדרות שהוקמו ללא היתר בניה בתווי הדרך.

7. אני דוחה את טענת המשיבים בדבר זכותם להגנה מן הצדק בשל אכיפה סלקטיבית, וזאת נוכח העובדה שקטע הגדר שבחזקת שי צבי ונאוה, הגובל בחלקה 100 הוקם על-פי היתר בניה ומכאן שהריסתו איננה יכולה להתבצע בהתאם להוראות הסעיף 212 לחוק התכנון והבניה וכנראה תהיה המבקשת חייבת לנקוט באמצעים אחרים על-מנת להביא להריסת חלקה הגדר שהוקמה בהיתר בטרם אושרה התב"ע החלה במקום ולאחר נקיטת האמצעים החוקיים הראויים, תתאפשר הריסתה של קטע גדר זה ובכך לאפשר את סלילתו המלאה של הרחוב נשוא הבקשה.

8. בנסיבות אלו, אני נותן בזה צו הריסה בהתאם לסעיף 212(5) לחוק התכנון והבניה להריסת הגדרות והשערים וכל אובייקט נוסף שהוקם ללא היתר בניה בתווי הדרך מס' 4 - רח' חומה ומגדל, וזאת ללא הרשעת המשיבים בעבירת בניה כלשהי."

ב- בב"נ (שלום ב"ש) 34668-01-11 {ועדה לתכנון ובניה אבו בסמה נ' לא ידוע, תק-של 2011(2), 122674 (2011)} קבע בית-המשפט:

"לפני בקשה בהתאם לסעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 [להלן: "החוק"], למתן צו הריסה ללא הרשעה למבנה שהוקם ללא היתר, כאשר נכשלו מאמצי המבקשת לנסות ולאתר הגורם שהקים את המבנה (להלן: "הבקשה").

2. מדובר במבנה בלוקים בשטח 16 מ"ר בנ.צ. 190786/577451, בישוב אלסיד (להלן: "המבנה"), אשר הוקם ללא היתר בניה. מתצהירו של מר שמעון קלפטש מפקח הוועדה המקומית לתכנון ובניה אבו בסמה ומעדותו היום בבית-המשפט עולה כי מזה תקופה הוא מנסה לאתר את בעליו של המבנה ללא הצלחה וזאת אף לאחר הדבקת התרעה וכן לאחר הדבקת הודעה בדבר קיומו של דיון בבקשה, שנקבע להיום בבית-המשפט.

3. בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 (להלן: "התקנות") ניתנה למבקשת הזכות להגיש בקשה זו, במעמד צד אחד בלבד, וכן נקבע (תקנה 2 לתקנות) כי תנאי למתן צו כאמור, במעמד צד אחד, יכול להינתן רק "אם ראה בית-המשפט שאי-אפשר או בלתי-מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע על-ידי ביצועו של הצו..."."

ב- בב"נ (שלום ב"ש) 40518-02-11 {ועדה לתכנון ובניה אבו בסמה נ' לא ידוע, תק-של 2011(2), 123391 (2011)} קבע בית-המשפט:

"2. מדובר במבנה בלוקים בשטח 90 מ"ר בנ.צ. 196140/573140, בישוב מולדה (להלן: "המבנה"), אשר הוקם ללא היתר בניה. מתצהירו של מר שמעון קלפטש מפקח הוועדה המקומית לתכנון ובניה אבו בסמה ומעדותו היום בבית-המשפט עולה כי מזה תקופה הוא מנסה לאתר את בעליו של המבנה ללא הצלחה וזאת אף לאחר הדבקת התראה וכן לאחר הדבקת הודעה בדבר קיומו של דיון בבקשה, שנקבע להיום בבית-המשפט.

3. בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982(להלן: "התקנות") ניתנה למבקשת הזכות להגיש בקשה זו, במעמד צד אחד בלבד, וכן נקבע (תקנה 2 לתקנות) כי תנאי למתן צו כאמור, במעמד צד אחד, יכול להינתן רק "אם ראה בית-המשפט שאי-אפשר או בלתי-מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע על-ידי ביצועו של הצו...".

בנסיבות שתוארו, יש לומר כי התקיימו התנאים המצדיקים דיון בבקשה במעמד המבקשת בלבד."

ב- בב"נ (שלום ב"ש) 16305-02-11 {ועדה מקומית לתכנון ובניה שמעונים נ' לא ידוע נצ 184572/568444, תק-של 2011(2), 79774 (2011)} קבע בית-המשפט:

"1. לפני בקשה בהתאם לסעיפים 212 ו- 213 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק"), למתן צו הריסה ללא הרשעה למבנה שהוקם ללא היתר, כאשר נכשלו מאמצי המבקשת לנסות ולאתר הגורם שהקים את המבנה (להלן: "הבקשה").

2. המבנה נשוא הבקשה הינו מבנה גדר שהוקמה מסביב למבנה ישן בשטח של כ- 180 מ"ר המצוי בשטח השיפוט של הישוב שגב שלום, בנ.צ. 184572/568444 (להלן: "המבנה"). מתצהיריו של המפקח ומעדותו היום בפני אני למד כי הודבקו מספר התראות ואף החלטתי מיום 09.02.11 הודבקה בשני מועדים שונים ולבעליו של המבנה ניתנה אפשרות להגיע למשרדי הוועדה או לפחות להגיע ולהתייצב בבית-המשפט בדיון אך הוא לא עשה כן.

עוד עולה מהתצהיר שצורף לבקשה כי למבנה אין היתר בניה.

3. בהתאם לתקנות התכנון והבניה (סדרי הדין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 (להלן: "התקנות") ניתנה למבקשת הזכות להגיש בקשה זו, במעמד צד אחד בלבד, וכן נקבע (תקנה 2 לתקנות) כי תנאי למתן צו כאמור, במעמד צד אחד, יכול להינתן רק "אם ראה בית-המשפט שאי-אפשר או בלתי-מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע על-ידי ביצועו של הצו...".

לאור התצהיר ועדותו של המפקח, אני סבור כי מתקיימים התנאים המצדיקים דיון בבקשה במעמד המבקשת בלבד."

ב- ע"פ (מחוזי יר') 4325/09 {נחמן אורלנצ'יק נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(3), 10136, 10140 (2009)} קבע בית-המשפט:

"14. הליך הוצאתם של הצווים האמורים במעמד צד אחד, הוסדר בתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בהליכים למתן צווים על-פי המבקש בלבד), התשמ"ג-1982 (להלן - התקנות). בתקנות נקבע, כי צו הפסקה שיפוטי, וכן צו מניעת פעולות, יכול שיינתנו על-פי המבקש בלבד; וכי כל מי שרואה עצמו נפגע מהצו, רשאי, תוך שלושים יום מהיום שבו הגיע הצו לידיעתו, לבקש את ביטולו מבית-המשפט."

ב- ע"פ (מחוזי ב"ש) 4567/07 {אבועאנם הגר מחמד נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(2), 16741, 16742 (2009)} קבע בית-המשפט:

"10. אני מחליט לדחות את הערעור מהטעמים הבאים:

... תקנה 2 לתקנות קובעת, כי "צו לפי סעיף 212 לחוק יכול שיינתן על-פי המבקש בלבד אם ראה בית-המשפט שאי-אפשר או בלתי-מעשי להזמין לדיון אדם העלול להיפגע על-ידי ביצועו של הצו ובלבד שהעתק הצו יודבק על המקרקעין ולא יחלו בביצועו עד שחלף המועד הקבוע בתקנה 6".

כאמור, בית-משפט קמא קבע, כי המשיבה לא יכולה הייתה לדעת כי המבקשת מתגוררת במבנה וקבע כי על-פי התצהיר של המפקח שביקר במקום, ואני מוסיף ומשלא נחקר על-ידי ב"כ המערערת, אין לראותו כנסתר, לא מצא אף אדם במבנה ואף אדם לא השיב להזמנות שהודבקו בפתח המבנה, ולכן קבע בית-משפט קמא ובצדק ועל-פי דין, כי "לא היה בידי המשיבה לדעת מי אחראי על בניית המבנה או מי מתגורר במקום...".

אינני מקבל את טענת ב"כ המערערת כי הפקח שוחח עם המערערת ועם בעלה במספר הזדמנויות, ולכן יכול היה לדעת כי היא מתגוררת במבנה וכפועל יוצא מטענה זו תצהירו אינו אמת לכאורה, שכן כפי שציינתי לעיל וכפי שציין זאת בית-משפט קמא, הפקח לא נחקר חקירה שכנגד, לא עומת עם תצהירו והמערערת לא טענה כי אין דבריו אמת באשר לאמור בתצהירו.

תקנה 6 לתקנות קובעת, כי "הרואה את עצמו נפגע על-ידי צו לפי סעיף 212 לחוק, צו הפסקה שיפוטי, או צו מניעת פעולות, שניתן על-פי המבקש בלבד, רשאי, תוך 30 ימים מהיום שהגיע הצו לידיעתו, או ממועד הדבקת הצו כאמור בתקנה 2, 4 או 5א, לפי העניין, לבקש את ביטולו מבית-המשפט שנתן את הצו, אולם הגשת הבקשה לא תתלה את תקפו כל עוד לא קבע בית-המשפט אחרת".

בית-משפט קמא קבע, כי המערערת לא הצביעה על כל זכות במקרקעין עליהם בנוי המבנה ולא הצליחה להציג בדל ראיה בדבר בעלותה. בעניין זה טען ב"כ המערערת לסעיף 44(א) לחוק הסדר המקרקעין, הקובע כי "(א) בית-המשפט ידון לפי דיני המקרקעין שהם בתוקף בשעת הדיון, ויתחשב בזכויות למקרקעין הן לפי הדין והן לפי היושר".

יחד-עם-זאת אינני מוצא בסעיף זה ישועה למערערת, שכן גם את הזכות שביושר לא הצליחה המערערת להוכיח. תזכיר תביעה לבעלות במקרקעין אינו מהווה זכות שביושר בייחוד טרם שהוכחה אחת שכזאת. המערערת לא טרחה להציג מהו הסטטוס ובאיזה שלב מצויה תביעתה לבעלות על הקרקע ומה הם ההליכים אשר נעשו לשם ביסוס תביעתה. כמו-כן, טענתה כי שטח הקרקע עליו בנוי המבנה עומד להיכנס לתוכנית המתאר של היישוב כסייפה וכפי הנצפה יש בכוונת המועצה המקומית בתכנון לעתיד לכלול את הקרקע ביישוב, לא מקובלת הן מנימוקיו של בית-משפט קמא אותם אני מאמץ, והן בשל חוסר ראייתי מובהק לפיו המערערת, שוב, לא הצליחה להוכיח בפני בית-המשפט את כוונת המועצה, לוחות זמנים, תוכניות עתידיות, ייעוד השטח ואישורים כאלה או אחרים לעניין המבנה נשוא הערעור.

לעניין האינטרס האישי מול האינטרס הציבורי, לו טענה המערערת, מקובלת עלי קביעתו של בית-משפט קמא, לפיה האיזונים שנעשו מכריעים לטובת האינטרס הציבורי, שכן לא הוכח כי המערערת מתגוררת במבנה וכפי שפרט בית-משפט קמא ומעבר לשיקול זה, שלא הוכח, לא הצביעה המערערת על אינטרס אישי אחר בו יש להתחשב ועל-כן גם טענתה זו נדחית.

משכך ולאור כל האמור לעיל, לא מצאתי כי בית-משפט קמא שגה בהחלטתו ועל-כן אני מחליט לדחות את הערעור ולהותיר את צו ההריסה על כנו."

ב- רע"פ 3154/11 {כמיס אליאס נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(2), 1412, 1413 (2011)} קבע בית-המשפט:

"ראשיתו של ההליך בבקשה להוצאת צו הריסה מינהלי מכוח סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה - 1965. הנכס נשוא הבקשה הוא תוספת לבניין של שתי קומות בשטח כולל של כ- 134 מ"ר, אשר נבנתה על-פי הנטען בין השנים 2005-2006. בית-המשפט לעניינים מקומיים קיבל את הבקשה, ובית-המשפט המחוזי דחה את ערעורו של המבקש על החלטה זו.

ג. סעיף 212 שמכוחו מוצא צו ההריסה המינהלי ("הריסה ללא הרשעה") מונה על-פי לשונו שני תנאים לשם הוצאת הצו: הראשון, כי "נעברה עבירה בבניין"; השני, כי חלה אחת מהחלופות המנויות בסעיף, ולענייננו החלופה הרלבנטית היא פסקה 212(1), קרי, כי לא ניתן היה לאתר את מבצע העבירה. על שני התנאים הללו הוסיפה הפסיקה תנאי שלישי, והוא כי "בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ''ד נב(1), 136, 142 (1998) – כב' השופט י' קדמי; הדגשה במקור - א"ר). על כל התנאים הללו להתקיים."

ב- תו"ב (שלום עכ') 51667-07-10 {ועדה מקומית לתכנון עכו נ' דוד ממן, תק-של 2011(2), 9445 (2011)} קבע בית-המשפט:

"1. בהסכמת הצדדים, ונוכח ההסדר שגובש על ידם, כאמור בדברי הצדדים לעיל, הריני להורות, כדלקמן:

כתב האישום בתיק זה כנגד הנאשם יבוטל בשלב של טרם הקראה.

ניתן בזה כנגד הנאשם צו הריסה מכוח סעיף 212(3) לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לפיו, יהרוס הנאשם את המבנה נשוא כתב האישום, זאת עד ליום 10.09.11, והוצאות ביצוע צו ההריסה תחולנה על הנאשם."

ב- ע"פ (מחוזי יר') 18100-04-10 {נג'אתי ג'עברי נ' מדינת ישראל, תק-מח 2011(2), 14743, 14744 (2011)} קבע בית-המשפט:

"המסגרת הנורמטיבית למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק
2. אפנה תחילה לסקירת הרקע המשפטי להוצאת צווי הריסה לפי סעיף 212 לחוק, ולנסיבות שבהן קמה הצדקה למתן צווים כאמור. עמדתי על הדברים בהרחבה, עוד בפסק-הדין בהליכים הקודמים בעניין הנכס הנדון ב- ע"פ (יר') 4588/09 בעניינו של אבו אלדבעאת נ' מדינת ישראל, תק-מח 2009(3), 6732 (2009) (וכן לאחרונה ב- ע"פ 2012/10 קרבסי נ' מדינת ישראל (1.4.11)), ואין לי אלא לחזור על-כך פעם נוספת.

סעיף 212 לחוק - המסמיך את בית-המשפט ליתן צו הריסה אף ללא הרשעה - מורה כדלהלן: "נעברה עבירה בבניין לפי פרק זה, ואילו הורשע עליה אדם היה בית-המשפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205, רשאי הוא לצוות כן אף ללא הרשעה, ובלבד שחלה אחת הנסיבות האלה". בהמשך, מונה הסעיף חמש נסיבות המהוות עילה להוצאת צו כאמור, וביניהן שתים הרלבנטיות לענייננו: האחת - בסעיף משנה (1) לחוק, המתייחסת למקרה שבו אין אפשרות למצוא את האדם שביצע את העבירה; והשנייה – בסעיף-משנה (5), שעניינה התיישנות ביצוע העבירה.

3. סעיף 205 לחוק מקנה לבית-המשפט סמכות ליתן, במסגרת גזר דין, הוראות נוספות שתכליתן להתאים את המבנה הבלתי-חוקי למצב התכנוני. בין-היתר קובע הסעיף, כי משהורשע אדם על עבירה לפי סעיף 204 לחוק, רשאי בית-המשפט בשעת גזר-הדין "לצוות שהבניין או אותו חלק ממנו שנבנו ללא היתר או בסטיה מהיתר או מתכנית ייהרס, יפורק או יסולק על-ידי הנשפט או על-ידי הוועדה המקומית, אם ביקשו על-כך הוועדה המקומית או היועץ המשפטי לממשלה או נציגו, ולחייב את הנשפט בהוצאות הביצוע". תכליתם של הצווים מכוח סעיף 205 לחוק, נושאת אופי תכנוני בעיקרו, ואין מדובר למעשה בסנקציה עונשית נוספת. הצווים נועדו - בין על-ידי הריסה ובין באמצעות התאמת הבניה לתכנית המתאר ולהיתר הבניה - להסיר את המפגע שהסבה הבניה למרקם התכנוני, להחזיר את המצב לקדמותו, ושלא לאפשר לנאשם להשתמש בפרי עוונו וליהנות ממנו.

4. ייחודו של סעיף 212 לחוק הִינו באפשרות ליתן את הצווים אף שלא במסגרת גזר דין, זאת באחת הנסיבות המנויות בסעיפי המשנה שבסעיף 212 לחוק. מטרתו של צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, דומה לתכלית שביסוד הצווים לפי סעיף 205 לחוק, קרי - סילוק המפגע התכנוני, התאמת הבניה לתכנית המתאר ומניעת הפקת הנאה מבניה שבוצעה תוך הפרת החוק.

הפסיקה הבחינה בין השיקולים להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק בעקבות הרשעה בביצועה של עבירה, לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט לפי סעיף 212 לחוק להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, וזאת ללא זיקה להרשעה בדין. בהקשר זה נפסק, כי בצו לפי סעיף 205 לחוק, המופנה נגד העבריין שהורשע בדין, "חלה נקודת המוצא ולפיה בדרך-כלל מבנה שנבנה ללא היתר דינו להיהרס", זאת לשם החזרת המצב לקדמותו, הגשמת מטרתם של דיני התכנון והבניה ומניעת ניצול העבריין את פרי מעשהו (רע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, תק-על 2004(1), 1426 (18.11.04); וכן ראו: ר"ע 302/84 סגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 445 (1984). באשר לצו לפי סעיף 212 לחוק, נפסק כי תכליתו הִנה "שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי...", וכי בגדר השיקולים למתן הצו על המדינה להוכיח "כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של 'עניין ציבורי' חשוב" (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 142-141 (1998); וכן ראו: רע"פ 124/01 ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 151 (2002); ורע"פ 10730/03 אילן יצחק נ' מדינת ישראל, לעיל).

לצורך מתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, יש להצביע, איפוא, על שלושה תנאים מצטברים: הראשון - כי נעברה עבירת בניה לפי פרק י' לחוק, ואילו הורשע בגינה אדם היה בית-משפט רשאי לצוות כאמור בסעיף 205 לחוק; השני - קיומה של אחת מהחלופות שנקבעו בסעיף 212 לחוק; והשלישי - "קיומו של אינטרס ציבורי ברור ומובהק, המצדיק מתן צו הריסה זה" (רע"פ 8025/09 בעניין אלדבעאת, לעיל).

באשר לתנאי למתן צו לפי סעיף 212(1), לפיו "אין למצוא את האדם שביצע את העבירה", כבר נפסק כי ניסיונות של מפקחי בניה לאתר את בעלי המבנים המיועדים להריסה, וחוסר שיתוף פעולה מצד הנוכחים במקרקעין למסור מידע או פרטים, מקיימים אחר התנאי האמור, לצורך מתן צו לפי החלופה האמורה (רע"פ 5473/09 עבדל אלסנא נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה – עומר, תק-על 2009(3), 1172 (13.7.09)).

5. עוד נפסק, כי אין ממש בטענה, לפיה אין הצדקה להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק כל אימת שניתן להוציא צו הריסה בגין עבירה של שימוש בנכס ללא היתר. בעניין זה, אין לי אלא לחזור על הדברים שהשמעתי בעבר, ובין השאר ב- ע"פ (יר') 30586/06 מדינת ישראל נ' אחמד עבאסי, תק-מח 2007(3), 8662 (26.8.07), וב- ע"פ (יר') 2103/08 גלאגל נ' מדינת ישראל, תק-מח 2008(4), 1156 (16.10.08)).

כאמור, הסמכות להוצאת צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק, להבדיל משאלת שיקול-הדעת שבהוצאתו, מותנית הן בקיומו של התנאי הבסיסי - לפיו "נעברה עבירה בבניין" שבעניינה רשאי בית-המשפט ליתן צו לפי סעיף 205 לחוק, והן בהתקיימות אחת מחמש החלופות שנמנו בסעיפי המשנה, אשר מביאה להשתכללות הסמכות. על-כן, משנעברה עבירת בניה ללא היתר כדין, מתקיים התנאי הראשון למתן הצו, והסמכות להוצאתו משתכללת עם קיומם של אחד התנאים המופיעים בסעיפי-משנה (1)-(5) לסעיף 212 לחוק. העובדה שניתן להגיש, אם ניתן, כתב אישום נגד אדם פלוני בגין שימוש שנעשה בנכס במועד זה או אחר, אינה שוללת את סמכותו של בית-המשפט למתן צו לפי סעיף 212 לחוק. לאחר התיישנות עבירת בניה, או משנבצר למצוא את האדם שביצע את העבירה, רשאית התביעה הכללית, לפי שיקול-דעתה, לעתור למתן צו הריסה ללא הרשעה לפי סעיף 212 לחוק, או להגיש כתב אישום בגין עבירת שימוש במבנה. מסקנה זו נובעת מלשון סעיף 212 לחוק, והיא אף מתיישבת עם תכליתו החקיקתית, שנועדה להגן על המרקם התכנוני, לשמור על הסדר הציבורי ולמנוע מטרד מהציבור.

עמד על הדברים כב' השופט ס' ג'ובראן ב- רע"פ 9908/08 גלאגל נ' מדינת ישראל (23.2.09), בציינו: "לפי לשון הסעיף, ניתן להוציא צו הריסה נגד מבנה שנבנה ללא היתר, כאשר לא ניתן להרשיע את הבונה בעבירה זו מחמת התיישנות, ואין תימא לעובדה כי ניתן היה להרשיעו בגין עבירה אחרת לפי פרק י לחוק התכנון והבניה. פרשנות זו משרתת נאמנה גם את תכליתו של סעיף 212 לחוק התכנון והבניה, היא שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור" (וכן ראו והשוו: החלטתו של כב' השופט לוי ב- רע"פ 8309/07 אחמד עבאסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 3173 (29.11.07 בפסקה 6 סיפא)).

6. בכל הנוגע לתנאי השלישי, בדבר קיומו של אינטרס ציבורי חשוב, נפסק כי תנאי זה נבחן על-יסוד איזון בין שיקולים "ציבוריים", כמו מקרים שבהם הותרת המבנה הבלתי-חוקי תעמוד "בניגוד זועק 'לאינטרס הציבורי שחוטא לא יצא נשכר'", או כל אימת שהצו מתחייב ל"מניעת 'אנדרלמוסיה' שיוצרת בניה ללא היתר", או כאשר "תימצא הצדקה למתן הצו ב'מטרד' שיוצר המבנה". אל מול שיקולים ציבוריים אלו ייבחנו "השיקולים ה'אישיים' של המתנגד להריסה" (ע"פ 3490/97 בעניין יצחק, לעיל; וכן ראו: רע"פ 3407/03 ירושלמי נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 2416 (10.6.03))."

ב- תל"פ (מקומיים ב"ש) 1122-08 {עירית באר-שבע נ' מרדכי אזולאי, תק-של 2011(1), 138353 (2011)} קבע בית-המשפט:

"תכליתו של צו הריסה לפי סעיף 212 הינו שמירת הסדר הציבורי ומניעת מטרד מהציבור בשל עצם קיומו של מבנה לא חוקי. לעניין זה, קיימת הבחנה ברורה בין הסמכות ליתן צו הריסה לפי סעיף 205 לבין זו הקיימת בסעיף 212. בעוד שסעיף 205 מציג אמצעים נוספים לענישתו של עבריין הבניה, נקודת המוצא בסעיף 212 היא, כי אין ולא תהיה הרשעה ביחס לעצם הקמת המבנה וההריסה ללא הרשעה, אינה משום נקיטת אמצעים עונשיים כנגד עבריין הבניה, אלא מטרתה הסרת מכשול לרבים, שמירה על הסדר הציבורי ומניעת מטרד מן הציבור (ראה רע"פ 1253/00 חסיבה סבג נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך נח, 421). לפיכך, בעוד שצו הריסה לפי סעיף 205 מכוון כנגד העבריין, מכוון צו הריסה לפי סעיף 212 כנגד המבנה שהוקם שלא כחוק (ראה לעניין זה דברי כב' השופט י' קדמי ב- ע"פ 3490/97 אליהו יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון והבניה כפר סבא, פ"ד נב(1), 136 (1998)).
מאידך, לצורך מתן צו הריסה, ללא הרשעה, לא די בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים סמכות לצוות על הריסה, אלא יש להוכיח, כי בנסיבות העניין קיים עניין ציבורי חשוב המצדיק מתן הצו (ראה לעניין זה ע"פ 3490/97 הנ"ל וכן רע"פ 124/01 זאב ניקר נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 151 (2002); ע"פ (ב"ש) 432/90 ג'יברין סלימאן נ' מדינת ישראל תק-מח 93(2), 420 (1993); ע"פ (חי') 1051/98 ברייר נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי כו(10), 397 (1999)).

אינטרס ציבורי כאמור, יכול להיות, בין היתר, בכך שבאי ביצוע ההריסה יוצא חוטא נשכר ולמניעת תוהו ובוהו שיוצרת הבניה הבלתי-חוקית וכן בשל החשש, כי אי מתן צו ההריסה עלול להתפרש כמתן היתר בפועל, דבר שאין לו מקום במדינת חוק מתוקנת.

במקרה שבפניי הוברר כי המבנה נבנה ללא היתר, וניתן לקבוע כי התקיימו התנאים לפי סעיף 212 לחוק, וכי קיים אינטרס ציבורי חשוב במתן הצו. המשיב מסכים לצו המבוקש.

לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו הריסה ביחס למבנים כהגדרתם לעיל. הצו הריסה יכנס לתוקף ביום 28.02.12 בשעה 08:00, ואולם דחיית מועד כניסתו לתוקף כאמור מותנית בהמצאת אישור קונסטרוקטור תוך 30 יום מהיום. היה ולא יומצא האישור למשיבה, באופן שיספק אותה, ייכנס צו ההריסה לתוקף באופן מיידי."


ב- ב"ש (מקומיים הר') 67/09 {הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצליה נ' ולנטינה כהן, תק-של 2010(3), 49922, 49925 (2010)} קבע בית-המשפט:

"ד. הבקשה למתן צו הריסה לפי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה
29. השאלה הטעונה הכרעה לפניי הינה, איפוא, אם לנוכח העובדות, שהוכחו כאמור, יש מקום ליתן צו הריסה כמבוקש לפי הוראות סעיף 212 לחוק התכנון והבניה (להלן - סעיף 212).

30. הוראות סעיף 212 קובעות את סמכות בית-משפט ליתן צו הריסה - ללא הרשעה - בין השאר במקרה בו נעברה עבירה שבגין הרשעה בה ניתן ליתן צו הריסה לפי הוראות סעיף 205 לחוק התכנון והבניה אך מי שביצע את העבירה איננו בר עונשין מסיבות שאין בהן לעשות את פעולתו חוקית (כאמור בהוראות סעיף 212(5)).

31. קיום התנאים שנקבעו בסעיף 212 הוכח במקרה דנא, באשר הוכח שעסקינן בבניה הטעונה היתר אשר נבנתה ללא היתר, כאשר לא ניתן היה להביא לדין את האחראי להקמתה מפאת התיישנות העבירה. ואולם, הפסיקה קבעה כי לצורך מתן צו הריסה ללא הרשעה אין די בהתקיימות התנאים שנקבעו בסעיף 212, אשר מקימים את הסמכות לצוות על הריסה, אלא שהתביעה צריכה להוכיח שקיימת הצדקה למתן הצו מטעמים של עניין ציבורי חשוב.

32. וכך פסק בעניין בית-המשפט העליון:
...יש להבחין בין סמכותו של בית-המשפט להורות על הריסה לפי סעיף 205 לחוק התכנון - בעקבות הרשעה באחריות להקמת מבנה ללא היתר - לבין הסמכות הנתונה לבית-המשפט בסעיף 212 לחוק התכנון להורות על הריסת מבנה שהוקם ללא היתר, ללא קשר להרשעה... כאשר מדובר בהריסה מכוח הסמכות שבסעיף 205 לחוק התכנון, די לה לתביעה בקיומה של הרשעה בהקמת מבנה ללא היתר... ברם, כאשר מדובר בבקשה למתן צו הריסה ללא הרשעה - לפי סעיף 212 לחוק התכנון - שונים פני הדברים. בעניין זה, אין די לה למדינה בהוכחה כי נתקיימו התנאים המקימים את הסמכות לצוות על ההריסה ועליה להוכיח כי בנסיבות העניין ישנה הצדקה ליתן צו כזה מטעמים של "עניין ציבורי" חשוב; כאשר בפני המתנגד למתן הצו פתוחה האפשרות להציג שיקולים התומכים בהתנגדותו. צו הריסה יינתן רק במקום ששיקולי ה"עניין הציבורי" גוברים על השיקולים האחרים שמציג המתנגד (ע"פ 3490/97 יצחק נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד נב(1), 136, 142-141 (1998); וראה גם לאחרונה ע"פ 8338/09 דן כדר נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 2362 (2010) בפסקה 9 להחלטה (להלן: "עניין כדר")).

33. השאלה מהו ה"עניין הציבורי החשוב", העשוי להצדיק מתן צו הריסה ללא הרשעה לפי הוראות סעיף 212, נדונה לא אחת בפסיקה. לענייננו, ועל רקע העובדות המוכחות לפיהן הבניה נשוא הבקשה נבנתה בשטח ציבורי שיועד לטובת הכלל, ראוי להדגיש כי, ככלל, עצם העובדה שבניה נבנתה על שטח כאמור יש בה, כשלעצמה, כדי לבסס את העניין הציבורי החשוב הנדרש לצורך היעתרות לבקשה למתן צו להריסת הבניה לפי סעיף 212.

34. הטעם לדבר נעוץ בכך שמשמעותה המעשית-פראקטית של דחיית בקשה כאמור היא מתן גושפנקא - דה-פאקטו אם גם לא דה-יורה - לא רק לבניה שהוקמה שלא כדין, אלא גם לפלישה ולהשתלטות שלא כדין על מקרקעי הציבור. עמד על-כך בית-המשפט העליון בציינו:

...כשהמדובר כענייננו בפלישה ללא כל זכויות, למקרקעי הציבור, ה"לא כדין" הוא כפול - פלישה לא כדין, בניה לא כדין, ומצווים בתי-המשפט ליתן יד למאבק בכך (ע"פ 3413/05 פרי (פטיטו) נ' מדינת ישראל, פסקה ז' להחלטה; להלן – "עניין פרי". ראה גם ת"ב (ת"א) 12/93 מדינת ישראל נ' אביזמיל, פ"מ תשנ"ד(ד) 341, 349, בו נפסק כי "שיקולים אשר יביאו, בדרך-כלל, למתן צו-הריסה הם, שהמבנה עומד בניגוד לתוכנית בניין ערים או מפריע למימושה, או שאין סיכוי כי יינתן היתר לבניה שם, או שהמבנה הוקם על שטח ציבורי או על שטח של צד שלישי" (ההדגשה הוספה). ראוי גם לציין, בהקשר זה, כי בעניין כדר, עליו מבקש ב"כ המשיבים להסתמך, דובר בבניה שבוצעה במקרקעין שהיו בבעלותו של המערער דשם (ראה, שם, בפסקה 2)).

35. זאת ועוד, מעבר לכך שהבניה ללא היתר נבנתה בתחומי חלקה ציבורית (חלקה 297), במקרה דנא גם הוכח שהרשות מבקשת לבצע בחלקה 297 תכניות לפיתוח תשתיות לטובת הכלל, ובכך מתקיים אינטרס ציבורי חשוב נוסף המצדיק את מתן הצו המבוקש.

36. המומחה מטעם המשיבים אמנם סבור, כי תכניות הפיתוח שהכינה הרשות אינן סבירות מבחינה תחבורתית, ושמכל מקום אפשרי לבצע את תכנית הפיתוח הישנה, של צומת "T", מבלי להרוס את הבניה ללא היתר. ואולם, אין בסברות אלה כדי להעלות או להוריד לעניין הבקשה שלפניי.

37. אם אמנם תכניות הרשות לפיתוח התשתיות באיזור אינן מיטביות רשאים המשיבים להתנגד להן בדרכים המקובלות והקבועות בדין. ואולם, אין בסברות המשיבים אודות אי סבירות תכניות הרשות כדי להקנות להם זכות להחזיק בקרקע לא להם, או למצער לאלץ את הרשות לנקוט בתכניות פיתוח שינציחו החזקה כאמור.

38. לא זו אף זו: במקרה דנא, הפגיעה במשיבים עקב מתן צו ההריסה המבוקש תהא מתונה, שכן אין מדובר בהריסת בית מגוריהם אלא בהריסת מדרגות וגדר בלבד. לא מדובר, איפוא, בבקשה להריסה העלולה להביא לגדיעת מטה לחמם של המשיבים, או להריסת בית מגוריהם, אלא בבקשה להשבת גבול חצרם של המשיבים למיקומה הנכון, כאשר הפגיעה שתיגרם להם עקב כך תהא מתונה.

39. בהקשר זה לא למותר לציין שהפסיקה קבעה כי ניתן להיעתר לבקשה למתן צו הריסה לפי הוראות סעיף 212 אף במקום בו תיגרם למתנגד לבקשה פגיעה משמעותית, עקב הריסת מקום מגוריו (ראה בעניין פרי הנ"ל). פשיטא איפוא - בבחינת קל וחומר - שניתן ומוצדק ליתן צו כאמור כאשר הפגיעה במתנגד היא מתונה, כבענייננו.

40. אשר-על-כן אני מקבל את הבקשה ונותן צו כמבוקש, אשר יבוצע על-ידי המשיבים או על-ידי הוועדה המקומית לתכנון ובניה הרצלייה.

לנוכח העובדה שבבקשות דומות - אם גם במקרים בהם המשיבים הסכימו לבקשה, ולא עמדו על שמיעת ראיות - התחייבה המבקשת לבצע את ההריסה אך ורק במסגרת ביצוע עבודות הפיתוח, והוסיפה והתחייבה להקים על חשבונה, במסגרת אותן עבודות, גדר חלופית על התוואי הנכון של גבול החלקה הפרטית, אני מורה למבקשת לפעול באופן דומה גם במקרה דנא."

3. ביצוע על-ידי הוועדה המקומית - סעיף 213 לחוק
ב- בב"נ (שלום ב"ש) 40501-02-11 {ועדה לתכנון ובניה אבו בסמה נ' לא ידוע, תק-של 2011(2), 123389, 123390 (2011)} קבע בית-המשפט:

"9. לאור כל האמור לעיל, ניתן בזאת צו הריסה ביחס למבנה כהגדרתו לעיל, ועל המבקשת מוטל לבצעו."

ב- צ"ה (מקומיים ב"ש) 59520-11-10 {מדינת ישראל - ו.מ. לתכנון ובניה באר שבע נ' גז יגל 2002 חברה להפצת גז בע"מ - באמצעות המשיב 2, תק-של 2011(2), 90090, 90091 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אם המשיבים לא יבצעו את צו ההריסה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה במקומם ועל חשבונם של המשיבים."

ב- צ"ה (מקומיים ב"ש) 39095-08-10 {מדינת ישראל - ו.מ. לתכנון ובניה באר שבע נ' יעקב חזוט, תק-של 2011(1), 129001, 129002 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אם המשיב לא יבצע את צו ההריסה/התאמה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה/התאמה במקומו ועל חשבונו של המשיב."

ב- צ"ה (מקומיים ב"ש) 39075-08-10 {מדינת ישראל - ו.מ. לתכנון ובניה באר שבע נ' שמואל מושקוביץ, תק-של 2011(1), 128996, 128997 (2011)} קבע בית-המשפט:

"אם המשיב לא יבצע את צו ההריסה במועד, תהיה רשאית המבקשת לבצע את ההריסה במקומו ועל חשבונו של המשיב."