סמכותו של בית-המשפט להורות על קדם-משפט
תקנה 140 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 קובעת כדלקמן:"140. סמכות להורות על קדם-משפט (140) (תיקון התשנ"ו)
ראה שופט כי בתובענה פלונית שהוא עומד לדון בה, או ראה נשיא או סגן נשיא של בית-משפט כי בסוג פלוני של תובענות, מן הראוי להקדים למשפט בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין - רשאי הוא להורות על קיום קדם-משפט בפני שופט או בפני רשם שהוא שופט (להלן - שופט בקדם-משפט)."
קדם-המשפט נועד, בין היתר, לבירור של נושא המחלוקת בין הצדדים ודרכי הדיון בו כגון מי יישא בנטל ההוכחה וכיוצא בזה. אם כן, לקדם-המשפט מספר מטרות. ולדוגמה כמה מהן:
1. לייעל את הדיון העתיד לבוא בין הצדדים.
2. קידומו של הדיון.
3. הכנתו כראוי של הדיון.
4. בדיקת כתב התביעה וכתב ההגנה.
5. הגדרת השאלות האמיתיות השנויות במחלוקת.
6. קביעת הדרך בה תוכחנה השאלות השנויות במחלוקת.
7. לפשט את הדיון.
בקדם-המשפט בית-המשפט רשאי ליתן החלטות ביניים ביוזמתו וללא כל בקשה מצד בעלי הדין. בית-המשפט רשאי להיזקק לבקשות שבעלי הדין העלו בפניו וגם אם לא הוגשה בקשה בכתב מצד בעל הדין ובתנאי שניתנה לבעל הדין שכנגד אפשרות סבירה להגיב לבקשה.1
קדם-המשפט כשמו הוא, הינו שלב קודם לבירור המשפט שכן, הליך קדם- המשפט, נועד להכנתו של הדיון בתובענה שהוגשה ולא לדיון לגופה של התובענה.2 יש הטוענים, כי הליך קדם-המשפט, מהווה, פרוזדור לפני הטרקלין, קרי, הליך לפני המשפט עצמו.3
קדם-המשפט יתקיים כאשר כדי "להקדים למשפט בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו". כלומר, פרוזדור שיביא אותנו במסלול מסודר לדיון עצמו.
הסמכות להורות על קדם-משפט נתונה לאחד מאלה: לנשיא או לסגן נשיא של בית-המשפט. לשופט בתובענה שהוא עומד לדון בה. יוצא, שהסמכות להורות על קדם-משפט אינה נתונה לרשם.
על-פי תקנה 140 לתקסד"א קדם-המשפט יכול וינוהל על-ידי שופט ויכול וינוהל על-ידי רשם שהוא שופט, ויודגש כי הסמכות לנהל קדם-משפט אינה נתונה לרשם שאינו שופט. בשלב זה של קדם-המשפט, יכול לטפל בעניין במסגרת קדם-המשפט שופט זה או אחר של אותו בית-משפט, שהנשיא או סגנו הסמיכו לכך ולאו דווקא, משום שאותו שופט שובץ כמי שעתיד לשמוע את הדיון לגופו, אלא, מטעמים של נוחיות ויעילות המערכת.
הלכה למעשה, ישנם בתי-משפט, שקיים בהם שופט או רשם שהוא שופט, שכל תפקידו הוא לנהל את קדם-המשפט, באותו בית-המשפט, ותו לו. שופט זה שומע רק קדמי-משפט ואיננו עוסק בדיון לגופו. לאחר עריכת קדם- המשפט, ובאם לא הצליח להביא את הצדדים לידי הסכם פשרה, מעביר הוא את הדיון, לשופט שישמע את הדיון לגופו.
מעבר ליתרון של יעילות המערכת, לדעתנו, יש יתרון נוסף. שופט היושב בקדם-המשפט, שומע טענות או עובדות, שחלקם עדיף ששופט שישב בדיון גופו, לא ישמע. עניין זה מעניק, לבעלי הדין, "חופשיות" בדברים הנאמרים על ידם בקדם-המשפט, דבר היכול לסייע לשופט היושב בדין, להביא את בעלי הדין לידי הסכם פשרה. חיזוק לדברים אלה, מצאנו בדברי בית-המשפט ב-רע"א 288/89:4
"שופט המקיים קדם-משפט עשוי לגלות "אינטימיות" מיוחדת עם המשפט אשר עשויה שלא לעלות בקנה אחד עם המרחק שעליו לקיים במשפט עצמו. אכן, לא יעלה על הדעת לטעון, מקום שהמשפט מתנהל על-ידי שופט שונה מהשופט שקיים את קדם-המשפט, כי יש לחזור על העקבות (ראה תקנה 149(א):
'עניין שהוחלט בו בקדם-משפט אין לפתוח שנית במשפט.'
התקנות עצמן נתנו ביטוי לאופיו העצמאי של קדם-המשפט בקבען כי הוא עשוי להתנהל על-ידי רשם שהוא שופט (תקנה 140). בכך קבע המחוקק עצמו כי קדם-המשפט עשוי להתנהל על-ידי גורם שיפוטי שאינו מנהל את המשפט עצמו.
לפנינו ביטוי אוטנטי לאופיו העצמאי של קדם-המשפט, ולהיותו הליך נפרד העומד על רגליו הוא, ולא תחילתו של המשפט עצמו, וחלק ממנו. אמת, החלטות המתקבלות בקדם-משפט נועדו להשפיע ואף עשויות להשפיע על ניהול המשפט ותוצאותיו. אך, שיקול זה אינו נראה בעיני כרלוונטי לעניין פירושו של סעיף 15(ב) לחוק בתי-המשפט. העובדה שהחלטה שיפוטית, המתקבלת בשלב דיוני פלוני נועדה להשפיע, והלכה למעשה גם משפיעה, על החלטה שיפוטית המתקבל בשלב דיוני אלמוני, אינה עושה, בשל כך בלבד, את שני השלבים הדיונים לרצף דיוני אחד. כך, למשל, הרכב של שלושה שופטים דן בעתירה. הוא מחליט שלא להיענות לה במלואה, ועל-כן מסרב להוציא צו על-תנאי בחלק מראשי העתירה. הוא מוציא צו על-תנאי בחלק אחר, תוך שהוא מבטיח כי הצדדים הראויים יצורפו לעתירה ותינתן להם הזדמנות להשמיע טענותיהם. בכל אלה משפיע הרכב השופטים שהוציא צו על-תנאי על מהלך הדיון בעתירה בהגיע יומה. חרף זאת, אינני סבור כי ניתן לראות בשלב הוצאת הצו על-תנאי ובשלב שמיעת העתירה לגופה שני שלבים של הליך שיפוטי בעל רצף אחד. נראה לי כי בחינה דיונית-פנימית של שלבים אלה מצביע על כך כי כל אחד מהם עומד על רגליו, ומהווה יחידה דיונית נפרדת ועצמאית. בדומה, צווים בענייני שאלונים וגילוי מסמכים משפיעים על ההליכים במשפט גופו. עם זאת, צווים אלה עשויים להתקבל בהליך עצמאי ונפרד, ואין לראות בהם כחלק אינטגרלי במשפט עצמו. אכן, התקנות קובעות במפורש כי צווים בעניין שאלונים (תקנה 105) וגילוי מסמכים (תקנה 112) יכולים להינתן על-ידי רשם, שאינו מנהל את המשפט עצמו. אות הוא, לדעתי, כי מתו צווים אלה יהווה שלב של הליך עצמאי שאין לראות בו חלק מהליך המשפט עצמו, וזאת חרף העובדה שזהו הליך אינצידנטלי למשפט, וחרף העובדה שיש לו, להליך זה, השפעה על המשפט עצמו."
זאת ועוד. שופט או רשם שהוא שופט, רשאי במהלכו של קדם-המשפט, להפנות את תשומת-הלב של בעל דין, בקשיים בהוכחת גרסתו ובמידת הצורך להפנות אליו שאלות בעניין זה. אמירות אלה של בית-המשפט אינן, אלא, דברים לכאורה, אשר נועדו לצורך יעילותו של הדיון במסגרת הליך קדם- המשפט.5
לאור ה"חופשיות" הרבה בו מתנהל הדיון בקדם-המשפט, שומעים אנו טענות רבות באשר לפסילתו של שופט כזה או אחר, רק מפני שהביע את דעתו, ניסה להביא את בעלי הדין לידי פשרה וכיוצא בזה.
כך, לדוגמה, הצעתו של בית-המשפט לקיים דיון לפי סעיף 79א לחוק בתי- המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד1984- כדי להביא את הצדדים לכדי פשרה וכמו גם הפעלת נסיונות שכנוע על בעל דין כדי להגיע להסכם פשרה,6 הינם בסמכותו של בית-המשפט כאמור בתקנה 140 לתקסד"א, ואין ב"התנהגות" שכזו, משום עילה לפסילתו של השופט.7
בשים-לב, כי שופט בקדם-משפט, שמכתיב לפרוטוקול בית-המשפט, הצעת פשרה, המנוסחת כפסק-דין, בהסכמת הצדדים, ומעבירה לעיון הצדדים, שעה שאחד מבעל הדין איננו מסכים לכך, איננו הליך ראוי. יחד עם זאת, אין ב"מעשה" זה לכשעצמו, להעיד על קיומו של חשש ממשי למשוא פנים.8
"תיק המוצגים", שהוגש על-פי הנחיית בית-המשפט, לקראת הדיון בקדם- המשפט, איננו, אלא, כלי עזר בלבד לצורך הדיון המקדמי, ב"מגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו", כאמור בתקנה 140 לתקסד"א וכדי לאפשר לשופט היושב בדיון המקדמי, לבדוק, אם מן הראוי הוא, כי ייעשה שימוש באחת מן הסמכויות המסורות לו על-פי תקנה 143 לתקסד"א.9
לשם קיום קדם-משפט, על בית-המשפט להקדיש זמן שיפוטי נוסף, מעבר לזמן שיידרש לדיון גופו ויש בו כדי להטיל הוצאות נוספות על בעלי הדין.10 יחד עם זאת, לדעת המחוקק "מחיר" זה ראוי הוא, וזאת משני טעמים:
האחד, שימוש ראוי ונכון בהליך זה של קדם-המשפט, עשוי לקצר את ההליך העיקרי בין בעלי הדין.
השני, קיום קדם-משפט, ישפר את איכותו של ההליך העיקרי. הדיון בהליך העיקרי, יתמקד בשאלות שהן באמת שנויות במחלוקת בין הצדדים, ייאפשר מסגרת ראייתית נאותה ויסלק ממסגרת הדיון עניינים טפלים המסבכים ללא צורך את הדיון וימנע הפתעות מיותרות.
שופט שהחל את הליכי קדם-המשפט ותקופת מינויו הסתיימה, תוך כדי הליכי קדם-המשפט, יוכל לסיים את הליכי קדם-המשפט שהחל בהם.
ב-ע"א 5492/9211 קבע כב' השופט מ' שמגר כי:
"קדם-המשפט לא נועד להוות רק מפגש מקדמי-פורמלי כדי לשמוע אם בעלי הדין התפשרו. הוא נועד לבירור ראשוני של הפלוגתא כדי שהמשפט יתנהל על העיקר וכדי שהדיון ינוהל באופן אפקטיבי. בעלי הדין המתייצבים לקדם-משפט צריכים להיות מוכנים לדיון ואחת המטרות של קדם-המשפט היא למנוע הגשת תובענות בעלמא שאינן מוכנות לדיון."
ב-ע"א 228/6512 קבע בית-המשפט כי:
"גיבוש השאלות השנויות במחלוקת מהווה אמצעי עיקרי לייעול הדיון, לפישוטו, לקיצורו ולהחשתו. כידוע, הפלוגתאות מתגבשות כתוצאה מחילופיהם של כתבי הטענות בין הצדדים. אילולא צמצום הפלוגתאות היתה כל טענה שהוכחשה בכתב ההגנה הופכת למעשה, לשאלה שנויה במחלוקת. הוראה זו בעניין גיבוש הפלוגתאות משיגה מטרה כפולה; (א) בעלי הדין לא יופתעו באשר לטענות העובדתיות שעליהם להוכיח או להפריך; (ב) זמנו של בית-המשפט לא יבוזבז לריק."
ב-ת"א (ת"א-יפו) 14010/0313 קבע בית-המשפט כי אין כל חובה לערוך קדם-משפט. במקרה ובית-המשפט מבטל את קדם-המשפט תוך שהוא קובע את התיק לדיון הוכחות, היה על הנתבעים, במקרה דנן, "להגיש את הבקשה לקיום קדם-משפט בסמוך למועד מתן ההחלטה (4.2.04) ולא להמתין עד למועד סמוך להוכחות".
______________
1. כך, לדוגמה, רשאי בית-המשפט להיזקק לבקשה להארכת מועד אף ללא הגשתה של הבקשה בצורה פורמלית, ואפילו ללא תצהיר, אם נסיבות המקרה הצדיקו זאת. ראה ע"א 3857/96 שגיא נ' תעשיות רוגוזין בע"מ, פ"ד נב(2) 706 (1998); רע"א 4286/01 מיכל גיל נ' אילון ירדן, תק-על 2001(4) 621 (2001).
2. ע"א 496/77 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' דאוד סעד אבו, פ"ד לג(2) 253 (1979).
3. דנ"א 21/89 אורית כהן נ' אושיות חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מה(3) 499 (1991).
4. ראה גם רע"א 288/89 אושיות חברה לביטוח בע"מ נ' כהן אורית, פ"ד מג(2) 427 (1989).
5. ע"א 8025/03 עמוס גבעון נ' אברהם שרם, פדאור 7(03) 345 (2003); ע"א 2501/01 עביר אבו כף נ' מוחמד אבו כף וקרנית, פדאור 00(1) 465 (2000)
6. ע"א 131/00 סורפין נ' אגודה שיתופית חקלאית מרכזית בע"מ, פדאור 00(2) 670 (2000); תמ"ש (ת"א) 1340/95 מאור פלד (קטין) ואח' נ' דן פלד, תק-מש 96(2) 40 (1996).
7. ע"א 6005/00 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' אורנה פרייזר, פדאור 00(3) 400 (2000); רע"א 287/88 מנוף סיגנל נ' סמיר עבדל ראזק, פ"ד מד(3) 750 (1988); ע"א 5054/96 דחלה נ' קרן הקיימת לישראל, תק-על 96(3) 95 (1995); ע"א 8191/99 שי נ' בלומנפלד, פדאור 00(1) 212 (2000); ע"א 7374/00 ולדימיר אקרמן נ' נחמה קיטאי, פדאור 00(3) 532 (2000).
8. ע"א 4520/00 ויקטור לאופר נ' רסקו חברה להתיישבות חקלאית ועירונית, פדאור 00(4) 52 (2000).
9. ע"א 371/81 יוסף נוריאל נ' עלי עבד אל רחים אלשיך, פ"ד לז(4) 600 (1983).
10. ראה גם רע"א 288/89 אושיות חברה לביטוח בע"מ נ' כהן אורית, פ"ד מג(2) 427 (1989).
11. ע"א 5492/92 מרדכי גאוני נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד מז(3) 223 (1993).
12. ע"א 228/65 חברת חשמל נ' חלקה 6, פ"ד כ(1) 267.
13. ת"א (ת"א-יפו) 14010/03 רבאילן רוני נ' דינשטיין עידו ואח', תק-של 2004(2) 24379 (2004).