סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים
• האחריות המוחלטת
• הגבלת זכאותם של נפגעים
• עיקרון ייחוד העילה
• תאונת דרכים
• מטרות תחבורה
• תשלומים תכופים ותשלומים עיתיים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים
• מומחים רפואיים
• חוק הפיצויים וחוק הביטוח הלאומי
• קרנית
• הסדר הפיצויים בחוק
• שכר-טרחת עורך-דין

תשלומים תכופים ותשלומים עיתיים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים

1. כללי
שתי שיטות לתשלום פיצויים נוהגות בחוק הפיצויים: פיצויים הנפרסים לאורך תקופה ארוכה, הלוא הם פיצויים עיתיים, ופיצויים תכופים, המהווים תשלומים על חשבון הסכום הסופי שייפסק למבוטח, וחשובים במיוחד כשמדובר בתביעות גדולות, שנמשכות לאורך זמן, במהלכו זקוק התובע לכסף.

קביעת סוג הפיצוי תלויה בגורמים רבים ויש לה השפעה רבה על הניזוק, על המזיק ועל מערכת המשפט.

2. תשלומים עיתיים
סעיף 6 לחוק הפיצויים קובע כדלקמן;

"6. תשלומים עיתיים
שר המשפטים רשאי, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, לקבוע בתקנות:
(1) סמכות בית-המשפט לפסוק, שהפיצויים בשל הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות, כולם או מקצתם, ישולמו בתשלומים עיתיים שיהיו צמודים למדד המחירים לצרכן;



(2) מקרים שבהם רשאי הנפגע לבקש הגדלת התשלומים שנפסקו;
(3) זכותם של תלויים בנפגע שנפטר לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים."

ההסדר שנקבע בסעיף 6 לחוק הפיצויים ובתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים)[235], מסמיך את בית-המשפט לפסוק תשלומים עיתיים לנפגעים מסויימים ולתלויים בנפגע שנפטר, לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים. תשלומים אלה יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן.

באשר לנפגע החי, ההסדר חל על נפגע שאיבד 40% או יותר מכושר השתכרותו, או כאשר הפיצויים מיועדים לשמש לו מקור עיקרי למחייתו. בית-המשפט יפסוק פיצויים בתשלום עיתי כשיש חשש שבמקרים של תשלום חד-פעמי, הניזוק עלול לעמוד, כעבור זמן, מול שוקת שבורה, ולא יהא לו מקור כספי לסיפוק צרכיו.

2.1. בקשה לשינוי החלטה
לפי תקנה 2 לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), הנפגע זכאי לבקש הגדלת תשלומים, אם חלה החמרה במצבו, לרבות בכושר השתכרותו, כתוצאה מתאונת הדרכים, וחלפו שישה חודשים ממועד הקביעה האחרונה בעניינו.

"2. בקשה להגדלת התשלומים
(א) נפגע רשאי לבקש מבית-המשפט שיגדיל את התשלומים שנפסקו אם נתקיימו שנים אלה:
(1) חלה החמרה במצבו, לרבות בכושר השתכרותו, כתוצאה מתאונת הדרכים והוא המציא ראיה לכאורה על כך;
(2) חלפו שישה חודשים ממועד הקביעה האחרונה בעניינו.
(ב) נענה בית-המשפט לבקשה ישולם התשלום המוגדל לנפגע החל ממועד ההחמרה במצבו."

הסמכות לפסוק תשלומים עיתיים, ניתנה בחוק ביחס לנזק ממוני, בגין הפסד כושר השתכרות והוצאות מתמשכות; היא אינה קיימת בגין נזק בלתי-ממוני, אשר ייפסק, על-פי חוק הפיצויים, בסכום חד-פעמי, אם כי גם פיצוי זה נפסק לגבי העתיד.

לצורך החלטה האם יש להטיל תשלום עיתי, בית-המשפט לוקח בחשבון את מצבו ומעמדו של הנתבע. קיומה של הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ("קרנית"), שהוקמה על-פי חוק הפיצויים, מבטיח את אלמנט הביטחון שבקיום פסק-דין המטיל תשלומים עיתיים על מבטחים לפי החוק.

בנוסף, מתאים ההסדר של תשלומים עיתיים, למקרים שהוכח לגביהם, כי קיימת סכנה של קיצור תוחלת חיים עקב הפגיעה. זאת משום שבמות הנפגע, תשלומים אלו ימשיכו להשתלם לתלוייו[236].

בית-המשפט מפצה את הניזוק רק על נזק קיים ולא על נזקים עתידיים. לניזוק נשמרת הזכות, כאמור, לפנות לבית-המשפט במידה וחלה החמרה במצבו ולבקש את הגדלת הפיצויים שנפסקו, לפי צרכיו בהווה.

אולם, קיימים חסרונות לא מעטים בשימוש בשיטה זו. האחד, קביעת תשלומים עיתיים פוגעת בעיקרון סופיות הדיון, כיוון שהניזוק יכול לפנות שוב לבית-המשפט, עם השתנות הנסיבות ובמידה וחלפו שישה חודשים מיום הפסיקה האחרונה בעניינו. מנגד, לא קיימת למזיק אפשרות לעיון חוזר. זכות זו ניתנה לניזוק בלבד. כך, שגם בנסיבות בהן חל שיפור במצבו של הניזוק, הוא ימשיך לקבל מהמזיק את אותו סכום שנפסק לו מלכתחילה.

החסרון השני מתבטא בצורך בקיומו של מנגנון פיקוח מתמיד ומתמשך לאורך תקופות זמן, שיש בו סיכוי סביר להתרבות ההליכים המשפטיים. חסרון נוסף טמון בשיטת הפיצוי באמצעות תשלומים עיתיים. הניזוק תלוי ביציבתו הכלכלית של המזיק, שיתכן ולא יוכל לעמוד בתשלומים לאורך זמן רב כנדרש. חסרון נוסף עניינו בתלות פסיכולוגית וכלכלית שעשוי הניזוק לפתח בתשלומים העיתיים, שלא כמו במתן סכום פיצויים חד-פעמי, שבעזרתו יכול הניזוק לשקם את עצמו במהירות מבלי לפתח תלות בקצבאות שונות.

כב' השופטת ש' נתניהו[237] מציינת את היתרונות והחסרונות בשיטת התשלומים העיתיים, באומרה:

"ביתרונה של השיטה, האפשרות לשנות את התשלומים העיתיים עם שנויים שיתחוללו לאחר מתן פסק-הדין, טמון גם חסרונה לעומת שיטת התשלום החד-פעמי והיא – שהיא נוגדת את עיקרון הסופיות. אך על-אף זאת אימץ אותה המחוקק שלנו בסעיף 6 לחוק הפיצויים ובסעיף 48ב של פקודת הנזיקין (נוסח חדש), לעניין פיצוי בעל מקרקעין על נזקי ממון עקב השימוש במקרקעיו לטובת הציבור, ובסעיף 61 של חוק הירושה, התשכ"ה-1965 בדבר "סיפוק המזונות בהקצבות חוזרות". ועדת ברנזון המליצה על הנהגת השיטה הזו בנזיקין וכך גם ועדת פרסון באנגליה COMMISSION ON CIVIL LIABILITY (PEARSON'S COMMISSION – THE ROYAL AND COMPENSATION OF PERSONAL INJURY 1978 COMND 7054).
על-פי גישתו של מ"מ הנשיא מ' שמגר (כתוארו אז) שיש לפצות את הניזוק על-פי הוצאות טיפול מוסדי (דעה שאליה הצטרף השופט אלון (כתוארו אז)), לא היה צורך להכריע בשאלת התשלומים העיתיים. אך הובע שם חשש, בהערת אגב,
'מהשארת נושא גודל הפיצויים כל כולו לקביעה עתית, מבלי שנקבעו מראש אמות-מידה, הקובעות תחומים וקווים מנחים ברורים ומתונים. אין ספק כי התשלום העיתי יכול לסייע, ולעיתים קרובות, בידי נפגע במידה רבה יותר מאשר תשלומו של סכום חד-פעמי גדול, אשר השליטה המעשית בו איננה בידי הנפגע, ואשר גם עלול לשרת מטרות, שאינן מטרות ישירות שלו. אולם דווקא צורת הטיעון והיקף התביעות במקרה שלפנינו מלמדים, כי מתן הרשאה בלתי-מוגבלת מראש לשוב ולפנות לבית-המשפט יביא לריבוי התדיינויות, שהרי עצם התרתם של התשלומים העיתיים פותחת גם פתח להעלאתן החוזרת של תביעות כספיות מסוגים, אשר כבר הוכרע בהם מכבר. ספק בלבי, אם בתי-המשפט יוכלו לעמוד במעמסה, הנובעת מן הדיון החוזר והנשנה בתשלומים העיתיים, שיהפוך לדיון כולל וחוזר במצבו של הנפגע אם לא יותוו מראש תחומים ברורים בדבר הצורה וההיקף של התערבות בית-המשפט במה שנקבע בפסק-הדין העיקרי. חוששני, כי לא צברנו עדיין ניסיון מספיק בהפעלתו של סעיף 6 לחוק הפיצויים, אך כאמור, ההיגיון המונח ביסודו מקובל עלי.'
ובסיכום:
'סיכומה של נקודה זו, הרעיון של תשלומים עיתיים הוא רצוי, אך חוששני שלא ניתן ליישמו מבלי שיותוו מראש תחומים ברורים ומסייגים לדרך ההפעלה של סמכות זו על-ידי בתי-המשפט.' (שם בעמ' 811)
על פסקא אחרונה זו הסתמך השופט המלומד בהחלטתו שלא לפסוק תשלומים עיתיים אלא תשלום חד-פעמי.
5. מאז נאמרו דברים אלה כבר הצטבר ניסיון מסויים בהפעלת הוראותיו של סעיף 6 לחוק הפיצויים ושל התקנות שהותקנו על פיו (תקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ה (להלן "התקנות") ראה ת"א (ת"א) 1507/78 שקרג'י נ' עיריית פתח תקוה ואח' ו- ע"א 778/83, 517 עזבון המנוחה שרה סעידי נ' אהרון פור, פ"ד מ(4) 628, שבו נפסקו הפיצויים העיתיים, לדעת הרוב, על-פי חוק הפיצויים ולא, כדעת המיעוט של השופט ד' לוין, על-פי פקודת הנזיקין, בשל ספקותיו לעניין פרשנותו – ועקב כך תחולתו על המקרה שנדון שם – של סעיף 6 לחוק ותקנה 1 מהתקנות הנ"ל. אציין כי בשני המקרים המזיק לא היה המדינה (במקרה הראשון היתה זו רשות מקומית ובשני – חברת ביטוח, ועל חשיבות הדבר ידובר להלן). ואם טרם נקבעו והותוו אמות-מידה וקווים ברורים להפעלת הסמכות לפסוק תשלומים עיתיים והעילות לדון מחדש בתשלומים אלה, הגיעה השעה שהדבר יעשה. משקיבלנו שהסמכות היא בידינו, והכרנו ביתרונותיה של השיטה, אין עוד טעם מוצדק שנמשיך להשאיר אותה בתרדמתה. מן הראוי שניגש לסלול את הדרך ליישומה, תוך מודעות ליתרונותיה, אך גם לחסרונותיה, ותוך שימוש בשיקול-דעת זהיר בבחינת מאזן היתרונות על החסרונות שלה לעומת שיטת התשלום החד-פעמי, בנסיבותיו של כל מקרה קונקרטי.
אינני סבורה שהפגיעה בסופיות הדיון צריכה להרתיע אותנו. כפי שאמר השופט א' ברק בעניין ברדה (ע"א 357/80 נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762):
'עיקרון זה אינו אלא פרי ההלכה הפסוקה, אשר תמיד שמרה לעצמה את הכוח להגביל את תחולתו באותם מקרים – כמו תשלומי מזונות, למשל – בהם עשויה היא לגרום לעיוות דין.'
עיקרון סופיות הדיון בין שהוא בא להגן על הצד מפני הטרדה ובין שהוא נוטה להגן על בתי-המשפט מפני הצפה בפניות לדיון חוזר, הוא אמנם עניין חשוב אבל הוא איננו צריך לגבור על העניין הראשוני, שהוא עשיית הצדק בין שני הצדדים. יתירה מכך, בידי בית-המשפט הפוסק תשלומים עיתיים להגדיר ולהגביל מראש את העילות לעיון חוזר ואת תדירות הפניות, ועליו לעשות כן."
2.2 חישוב הפיצוי העיתי לתלויים
תקנה 3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), קובעת את זכאותם של התלויים לפיצויים עיתיים;

"3. זכותם של תלויים
(א) נפטר נפגע לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים, תשולם לתלויים שפרנסתם כולה או מקצתה היתה עליו ערב פטירתו, קיצבה באחוזים שלהלן מהסכום שנפסק, ובלבד שסך כל הקצבאות לא יעלה על הסכום שנפסק:
(1) לאלמנה – 66%;
(2) לאלמנה שיש לה ילדים – 66%;
ובתוספת –
בעד ילד אחד – 14%;
בעד שני ילדים – 24%;
בעד שלושה ילדים או יותר – 84%;
(3) לילדים שהניח אחריו הנפגע ואין אלמנה המקבלת בעדם תוספת לפי פסקה (2) –
(א) לילד אחד – 66%;
(ב) לשני ילדים – 80%;
(ג) לשלושה ילדים – 90%;
(ד) לארבעה ילדים או יותר – 100%.
(4) הניח אחריו הנפגע אלמנה או ילדים הזכאים לקיצבה לפי תקנה זו וגם תלויים אחרים, תשולם לתלויים האחרים קצבה השווה לסכום שלפי תקנה זו היה מתווסף לקיצבה המשתלמת לאלמנה או לילדים אילו אותם תלויים היו ילדים שהניח אחריו הנפגע.
(ב) נפטר נפגע כתוצאה מתאונת הדרכים, לאחר שנפסקו לו תשלומים עיתיים לפי שיעור הפסד השתכרות פחות מ100%, יהיה הבסיס לקיצבה לפי תקנה זו 100%."

זכאותם של ה"תלויים" לפיצוי, קבועה בסעיף 78 לפקודת הנזיקין (סעיף 5(א) לחוק הפיצויים מחיל את הוראת סעיף 78 לפקודת הנזיקין על הוראות פרק זה). סעיף 78 קובע, כי בנסיבות בהן גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם אילולא מת, זכאי לפיצויי בגין חבלת גוף, יהיו בן זוגו, הורו, וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה.

זכאותם של התלויים קמה, לאחר שנפטר נפגע לאחר שנפסקו לו פיצויים עיתיים.

תקנה 3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), מורה, בין השאר, כי "סך כל הקצבאות לא יעלה על הסכום שנפסק". הכוונה היא שלא יזכו התלויים בסיכום הכולל של התשלומים, יותר מהסכום שנפסק לנפגע כתשלום עיתי.

תקנה 3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), מסייגת בתנאי נוסף את זכאותם של התלויים, ומורה כי תלויים יזכו בתשלום עיתי רק אם יוכח "שפרנסתם כולה או מקצתה היתה עליו ערב פטירתו".

כב' השופט א' ריבלין מציין, כי דרישה דומה אינה מוטלת על תלויים התובעים מכוח סעיף 78 לפקודת הנזיקין. אלה האחרונים חייבים רק להוכיח, מכוח סעיף 80 לפקודת הנזיקין, כי סבלו הם למעשה, או עתידים הם לסבול, הפסד ממון עקב מות הנפגע. לכאורה, על-פי לשון תקנה 3 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), תנאי הוא שהתלויים היו תלויים בפרנסתם, כולה או מקצתה, במנוח בפועל ערב פטירתו, ומי שעדיין לא נתמך במועד זה אינו זכאי לקצבה. אולם – לפי כב' השופט א' ריבלין – ניתן וראוי לפרש הוראה זו ככוללת גם את מי שעתיד היה להיות תלוי בנפגע אלמלא מותו. די בכך שצפוי היה להיות נתמך על-ידי הנפגע[238].

תקנה 6 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), קובעת את תקופת הזכאות של ילדים לפיצויים עיתיים:

"6. זכות הילדים
(א) ילד זכאי לפיצויים עיתיים כאמור בתקנה 3 כל עוד נתקיים בו אחד מאלה:
(1) לא מלאו לו שמונה-עשרה שנה;
(2) לא מלאו לו עשרים שנה ועיקר זמנו מוקדש לסיום לימודים במוסד חינוכי על יסודי;
(3) לא מלאו לו עשרים ואחת שנה והוא בשירות סדיר לפי חוק שירות ביטחון התשי"ט-1959 (נוסח משולב).
(ב) ילד נכה זכאי לפיצויים כל זמן שאינו מסוגל לכלכל את עצמו."

תקנה 5 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), קובעת את תקופת הזכאות של אלמנה שנישאה[239]:

"5. זכות אלמנה שנישאה
אלמנה זכאית לפיצויים עיתיים כאמור כתקנה 3 כל ימי אלמנותה; ואם נישאה זכאית היא לקבל עם נישואיה קצבה לחמש שנים נוספות בסכום חד-פעמי."

כב' השופט א' ריבלין[240] מציין, כי אין בתקנות הוראות מיוחדות באשר להשפעה, אם בכלל ישנה כזו, שיש לעובדה שאלמנה נישאה, על הקצבה המשתלמת לילדיה. נראה, כי בהיעדר הוראה אחרת, יש לקבוע כי הילדים ימשיכו לקבל את חלקם בקצבה כמקודם.

אולם, ייתכן כי בעניין זה תחול הוראת תקנה 7 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, (תשלומים עיתיים), הקובעת כדלקמן:

"7. שינויים בזכאות התלויים
חל שינוי בזכאותו של אחד מהתלויים המשפיע על זכאותם של התלויים האחרים לפיצויים עיתיים, יחולו תקנות אלה, בשינויים המחוייבים, מיום השינוי."

3. תשלומים תכופים
סימן ב' לחוק הפיצויים, מסדיר את סוגיית התשלומים התכופים שמשמעותם מתן תשלום של סכום כסף בטרם נתברר כל המשפט לגופו, או בלשון החוק: "עד להחלטה הסופית בעניין הפיצויים". בנסיבות מסויימות, ניתן יהא לפסוק לניזוק פיצויים תכופים למימון הוצאותיו, עוד בטרם סיום ההליכים המשפטיים.

התשלומים התכופים ניתנים רק במידה ומוטלת על הנתבע אחריות. אם הנתבע לא נמצא אחראי, אזי אין עילה לחייבו בתשלומים כלשהם. לפיכך, תשלומים תכופים קיימים אך ורק בתאונות דרכים, ששם סוגיית האחריות אינה שנויה במחלוקת.

תכלית התשלום התכוף היא הושטת סיוע ראשוני, מהיר וזמני לנפגע או לתלוייו עד למתן פסק-הדין בתביעתו לפיצויים[241]. בתביעה בה נתבע תשלום תכוף הסעד הנדרש הינו דחוף, אין בית-המשפט נכנס לפרטי הנזק לסוגיו. ההחלטה בדבר התשלום התכוף אינה מהווה, לפיכך, מעשה בית-דין.

בשלב של פסיקת השלום התכוף, בית-המשפט אינו מחוייב להכריע, האם התאונה היא אכן תאונת דרכים כהגדרתה בחוק הפיצויים, ובלבד, שהוא סבור כי הנפגע זכאי לפיצויים.

ב- בש"א 816/91[242] נדרש כב' הנשיא מ' שמגר לקבוע האם בקשה לתשלום תכוף היא פסק-דין או החלטה אחרת:

"התשלום התכוף, כשמו כן הוא; מטרתו ומהותו הם תשלום להקלה מיידית של תוצאות התאונה, שנועד להקדים את החיוב העיקרי; כל שעולה ממנו הוא כי חלק מן התשלום המשולם בהתדיינות רגילה בסופם של ההליכים ועל יסוד ההכרעה במחלוקת שעלתה בהם, יוחש ויוקדם וישולם בטרם נדונה התובענה, כדי למנוע סבל מן הזכאי לתשלום. כדוגמת המזונות הזמניים אין הכוונה אלא לתרופת ביניים שאיננה באה במקום ההכרעה לגופה. המשמעות האמורה של התשלום מצאה ביטויה גם בקביעה כי החלטה בבקשה לתשלום תכוף איננה מהווה מעשה בית-דין.
ההחלטה בקשר לתשלום התכוף אינה מביאה הכרעה סופית בשאלה אם פלוני זכאי לפיצוי ומה שיעור הפיצוי, כפי שהחלטה בעניין מזונות זמניים, למשל, איננה קובעת שפלוני חייב במזונותיה של פלמונית ואם כן מה שיעורם של המזונות. החלטה כאמור מאמצת מצב פתיחה ראשוני ובנויה על ההנחה – שאף היא כמובן תולדה של עיון ושיקול – לפיה יש סבירות לכאורית לטענות המועלות בתובענה, וכי קיים, על-כן, הצדק למנוע מחסור וסבל מידיים מן התובע בתקופת הביניים עד שתתברר התביעה עד תומה.
אין בהחלטה כזאת כדי להביא את ההליכים לסיומם אלא נהפוך הוא: ההחלטה בנויה על ההנחה שיהיה דיון בהליך העיקרי אשר בו יתבררו הזכויות והחבויות. כאמור, אין בהחלטה גם כדי להכריע בגורלו של הדיון לגופו.
מכאן כי גם אם הבקשה לתשלום תכוף מוגשת בנפרד מן התביעה העיקרית, אין היא אלא שלב מקדמי להליך עיקרי שחייב לבוא בעקבותיה. קביעת מועד אחרון להגשת התביעה העיקרית היא, על-כן, בגדר חובה המוטלת על בית-המשפט המחליט בבקשה לתשלום תכוף המוגשת בטרם הוגשה התביעה העיקרית (ראה סעיף 5ב(א) לחוק)."
3.1 המסגרת הדיונית בבקשה לתשלום תכוף
סעיפים 5 עד 5ז לחוק הפיצויים קובעים את ההסדר הדן בתשלומים תכופים, בצירוף תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים)[243].

סעיף 5 לחוק הפיצויים קובע:

"5. תשלום תכוף
(א) בפרק זה:
"תלויים" – מי שזכאי לפיצויים לפי סעיף 78 לפקודת הנזיקין.
"דרישה" – כפי שנקבע בתקנות.
(ב) מי שחייב בפיצויים לפי חוק זה ישלם, כחלק מהם, לנפגע או למי מהתלויים בו, תוך 60 ימים מקבלת דרישתו בכתב:
(1) הוצאות שהוציא הנפגע לצורכי ריפויו, לרבות הוצאות אשפוז בבית חולים;
(2) תשלומים חודשיים שיהיה בהם כדי לספק, עד להחלטה הסופית בעניין הפיצויים, את צרכי ריפויו של הנפגע וסיעודו ואת צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו או את צרכי מחייתם של התלויים בו, לפי העניין; התשלומים לצורכי מחיה ייקבעו תוך התחשבות בהכנסתו של הנפגע עובר לתאונת הדרכים, ובלבד שאם הכנסתו עלתה על ההכנסה המירבית תילקח בחשבון ההכנסה המירבית בלבד.
(ג) הוראות סעיף זה יחולו גם על מבטח שביטח חבות לפי חוק זה, לרבות ביטוח כאמור בסעיף 3(א)(2) ובסעיף 3(ד) לפקודת הביטוח.
(ד) תשלום לפי פסקאות (1) או (2) של סעיף-קטן (ב) ייקרא להלן "תשלום תכוף"."

סעיף 5(א) הנ"ל מחיל את הוראות סעיף 78 לפקודת הנזיקין לשם הגדרת המונח "תלויים". סעיף 78 הנ"ל קובע, כי בנסיבות בהן גרמה עוולה למותו של אדם, והיה אותו אדם אילולא מת, זכאי לפיצויי בגין חבלת גוף, יהיו בן זוגו, הורו, וילדו זכאים לפיצויים מן האדם האחראי לעוולה.

תשלומים תכופים כוללים את הוצאות הריפוי, האשפוז, המזון, הלבוש, המגורים, והלימודים ואת ההוצאות השוטפות שעניינן לסייע לנפגע בפעולות יומיום או בהשגחה או בניהול משק בית.

באשר לצורכי הריפוי, המוזכרים בסעיף 5(ב)(1) לחוק הפיצויים, הכוללים, בין השאר, את הוצאות האשפוז – ככלל משולמות הוצאות אלו על-ידי חברת הביטוח, בה מבוטח הרכב המעורב בתאונה, לבית החולים, מכוח הוראת סעיף 28 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש)[244]. מכאן, שחשיבותו של הסעיף הנ"ל, לעניין התשלום שתכוף, זניחה.

סעיף 5(ב)(2) לחוק הפיצויים, קובע כי התשלום התכוף יכלול בנוסף גם את "צרכי ריפויו של הנפגע וסיעודו ואת צרכי מחייתו".

תקנה 4 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), מגדירה "צורכי סיעוד" כ"הזדקקות לשירותים המיועדים לסייע לנפגע בפעולות יום-יום או בהשגחה או בניהול משק הבית". התקנה מגדירה "פעולות יום-יום" כ"לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה וניידות עצמית בבית": "השגחה" מוגדרת בתקנה כ"פיקוח על הנפגע למניעת נזק או סכנה לעצמו או לאחרים".

תקנה 3(א) לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), מגדירה "צורכי מחיה" כ"צורכי מזון, לבוש, מגורים ולימודים". בסעיף-קטן (ב) קובעת התקנה, כי בקביעת "צורכי המחיה" המשולמים לנפגע או/ו לבני משפחתו: "יש להתחשב בהכנסתו של הנפגע ממשכורת, שכר עבודה, משלח יד, עסק או מכל מקור אחר בתקופה שקדמה לתאונה, וכן בהוצאותיו מתוך הכנסה זו לצורכי מחיה בתקופה האמורה; כמו-כן יש להתחשב בהכנסתו לאחר התאונה של הנפגע, של הפונה או של המבקש, לפי העניין, ממשכורת, שכר עבודה, משלח יד, עסק, קצבה עקב התאונה או מכל מקור אחר".

יש להבחין, כי במסגרת סעיף 5(ב)(2) הנ"ל, ניתן לכלול את צרכי מחייתו של הנפגע ובני משפחתו שפרנסתם עליו, אולם, אין לכלול במסגרת התשלום התכוף, את צורכי הסיעוד של בני משפחתו של הנפגע. צרכים אלו מוגבלים לנפגע בלבד.

סייפת סעיף 5(ב)(2) הנ"ל, מגבילה את התשלומים הניתנים לנפגע ל"צורכי מחייתו", וקובעת, כי תשלומים אלה יקבעו תוך התחשבות בהכנסתו של הנפגע עובר לתאונה, אולם, במידה והכנסתו זו עלתה על ההכנסה המירבית, תילקח בחשבון ההכנסה המירבית בלבד.

יש להדגיש בהקשר זה, כי "צורכי הסיעוד" של הנפגע אינם מוגבלים בשום תקרה. תשלומים אלה יפסקו לפי עלותם הלכה למעשה.

כעיקרון תשלומים תכופים יכולים להיות מוסכמים בין הצדדים או באמצעות הכרעה בבית-המשפט, כאשר הכרעתו של בית-המשפט אינה מחייבת לצורכי התביעה העיקרית.

סעיפים 5א עד 5ה לחוק הפיצויים קובעים כי:

5א. בקשה לתשלום תכוף לבית-המשפט (תיקון: התשמ"ט)
(א) עברו 60 ימים מיום שהוגשה לחייב דרישה לתשלום לפי סעיף 5 והדורש לא קיבלו, רשאי הוא להגיש לבית-המשפט בקשה לתשלום תכוף, אף בנפרד מהתביעה ליתר הפיצויים בשל אותה תאונת דרכים (להלן: התביעה העיקרית).
(ב) על-אף האמור בחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, תוגש בקשה לתשלום תכוף לבית-משפט השלום שיש לו סמכות מקומית לדון בעניין, אולם אם הוגשה כבר התביעה העיקרית לבית-משפט שלום פלוני או לבית-משפט מחוזי, תוגש לאותו בית-משפט גם הבקשה לתשלום תכוף.

5ב. החלטת בית-המשפט (תיקון: התשמ"ט)
(א) סבר בית-המשפט כי לכאורה זכאי המבקש לפיצויים לפי חוק זה, רשאי הוא להחליט שישולם לו תשלום תכוף; בהחלטה כאמור יקבע בית-המשפט את המועד האחרון להגשת התביעה העיקרית (להלן: המועד האחרון), אולם אין בקביעה כאמור כדי לפגוע בהוראות סעיף 5 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958.
(ב) לא הגיש המבקש את התביעה העיקרית עד המועד האחרון, יופסק התשלום התכוף מאותו מועד; הגיש המבקש את התביעה העיקרית וביטלה לאחר מכן, יופסק התשלום התכוף מיום ביטול התביעה.
5ג. החלטה בבקשה אינה מעשה בית-דין (תיקון: התשמ"ט)
החלטת בית-המשפט בבקשה לתשלום תכוף לא תהווה מעשה בית-דין לגבי התביעה העיקרית.
5ד. ריבית פיגורים (תיקון: התשמ"ט)
חייב שלא שילם תשלום תכוף על-פי דרישה במועד ישלם על הסכום שהושהה תוספת הפרשי הצמדה וריבית צמודה בשיעור של 12% לשנה, שיחושבו החל במועד האמור עד יום התשלום בפועל, זולת אם מצא בית-המשפט נסיבות המצדיקות שיעור ריבית נמוך מזה. בסעיף זה:
"מועד":
(1) לעניין סעיף 5(ב)(1) – 60 ימים מקבלת הדרישה;
(2) לעניין סעיף 5(ב)(2) – היום שקבע בית-המשפט כמועד התשלום החודשי;
"הפרשי הצמדה" – כהגדרתם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961.


5ה. סייגים לעניין בקשה (תיקון: התשמ"ט)
(א) נתן בית-המשפט החלטה בבקשה לתשלום תכוף, לא ייזקק לבקשה נוספת לתשלום תכוף או לבקשה בדבר שינויה של ההחלטה הקודמת, אלא-אם-כן עברו שישה חודשים מיום שניתנה ההחלטה הקודמת והנסיבות השתנו במידה המצדיקה מתן החלטה חדשה; בקשה להחלטה נוספת או בקשה לשינוי החלטה קודמת שיש להגישה לבית-משפט שלום תוגש לאותו בית-משפט שבו הוגשה הבקשה הקודמת.
(ב) לא יפסוק בית-המשפט תשלום תכוף בעד תקופה העולה על שנתיים מיום קרות תאונת הדרכים שבגינה הוגשה הבקשה לתשלום תכוף.
(ג) בית-המשפט רשאי, מטעמים שיירשמו, לשנות את התקופות הקבועות בסעיפים-קטנים (א) ו-(ב)."

סעיף 5ה לחוק הפיצויים מאפשר לנפגע לבקש מבית-המשפט שינוי בהחלטה לתשלום תכוף. בקשה זו ניתן להגיש לאחר שעבר זמן מינימאלי של שישה חודשים, בין מתן החלטה קודמת לבין הגשת הבקשה לשינוי החלטה. כן נדרש, כי הבקשה החדשה תלווה בנסיבות חדשות המצדיקות את הגשתה.

כן, מגביל סעיף 5ה הנ"ל את הגשת הבקשה לתשלום תכוף, לתקופה של שנתיים, מיום קרות התאונה.

עם זאת, רשאי בית-המשפט – אף ללא טעם מיוחד – לשנות את התקופות האמורות.

סעיפים 5ו' עד 5ז לחוק הפיצויים קובעים כי:

5ו. תקנות (תיקון: התשמ"ט)
שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות:
(1) סדר דין מיוחד בבקשה לתשלום תכוף;
(2) הגדרות של "צרכי מחייה" ו"צרכי סיעוד" לעניין סעיף 5(ב)(2).
5ז. זכות חזרה בתשלום תכוף (תיקון: התשמ"ט)
(א) בנסיבות האמורות בסעיף 5ב(ב), וכן אם נדחתה התביעה העיקרית לאחר שהנתבע כבר שילם לתובע תשלום תכוף, יהא הנתבע זכאי להחזר התשלום מאת אחד מאלה:
(1) התובע;
(2) מי שאחראי לנזק לפי כל דין;
(3) הקרן כמשמעותה בפרק ג' (להלן: הקרן);
הוא הדין לעניין סכום ששילם הנתבע לתובע כתשלום תכוף, והעולה על הסכום שנפסק לטובתו בתביעה העיקרית.
(ב) שילמה הקרן לתובע תשלום תכוף כאמור בסעיף-קטן (א) או החזירה תשלום כאמור לנתבע, תהא לה זכות חזרה על התובע או על מי שאחראי לנזק לפי כל דין, וחבותם כלפיה על-פי חוק זה תהא ביחד ולחוד; לעניין תקופת ההתיישנות בתביעות לפי סעיף-קטן זה, יראו את היום שבו שולם או הוחזר תשלום כאמור כיום שבו נולדה עילת התובענה.
(ג) החזירה הקרן לנתבע תשלום לפי סעיף-קטן (א), חייב הנתבע להושיט לה כל עזרה שתבקש ולנקוט כל פעולה סבירה כדי לסייע לה במימוש זכותה לפי סעיף-קטן (ב), ולא יעשה כל פעולה העלולה לפגוע בזכות האמורה או למנוע בעד מימושה.
(ד) כספים שיש להחזירם לפי סעיף-קטן (א) ו-(ב) יוחזרו בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כמשמעותם בחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961."

בסעיף 5ז לחוק הפיצויים קבע המחוקק רשימה של גורמים מהם קיימת זכות חזרה בתשלום תכוף. הרשימה כוללת את התובע, את האחראי לנזק לפי כל דין ואת קרנית. בנסיבות מסויימות יוכל הנתבע, לאחר ששילם לניזוק תשלום תכוף, לחזור לגורמים המנויים בסעיף 5ז לחוק הפיצויים ולדרוש החזר.

כאמור, תשלומים תכופים ניתנים לניזוק על חשבון הסכום הסופי שייפסק לו, וחשובים במיוחד כשמדובר בתביעות גדולות, שנמשכות לאורך זמן, במהלכו זקוק התובע לכסף.

המטרה היסודית של התשלום התכוף היא הושטת "עזרה ראשונה" לנפגע, או לתלוייו, במצוקה המלווה אותם בסמוך לפגיעה. כדברי כב' השופטת ש' נתניהו[245];

"הרעיון שמאחורי התשלום התכוף והמטרה ששם לו המחוקק בחידוש חקיקתי זה היו להעמיד באופן דחוף לרשותו של מי שנפגע בתאונת דרכים את הסכום הדרוש להוצאותיו, ובכלל זה הוצאות אשפוז, ולדמי מחיה חודשיים לו ולבני משפחתו, עד להחלטה סופית בעניין הפיצויים המגיעים לו. המגמה היא, שהנפגע יקבל סכומים אלה מהר ככל האפשר, כדי לספק לו ולבני ביתו את הצרכים החיוניים הללו, אשר אינם יכולים לחכות עד לבירור תביעתו בדרך הרגילה, שיכולה להימשך זמן רב, ולעיתים אף שנים.
מגמה זו פורשה בדין וחשבון הוועדה לפישוט העניינים ולשיפור ההליכים בתביעת נזיקין (משרד המשפטים, התשל"ג). בעמ' 17-18 נאמר:
'הבעיה הקשה שנתקלים בה לעיתים קרובות היא חוסר האפשרות, במצב הנוכחי, לפסוק לניזוק פיצוי זמני עד להכרעה במשפט בשל נזק שגרם לו נכות חמורה, אף אם הוא נשאר ללא מקור מחיה לזמן ממושך. לפי החוק כפי שהוא קיים כיום, על הניזוק להמתין לפסק-הדין עד שיוכל לקבל תשלום כל שהוא. לא מעטים המקרים שבהם ניזוקים, מחוסרי אמצעים, שנפגעו בתאונות דרכים, מגיעים לחרפת רעב ונאלצים להתדפק על דלתות לשכות הסעד עד להכרעה בתביעת הנזיקין, דהיינו, במקרה הטוב – תקופה של לפחות שנה, ובדרך-כלל תקופה של מספר שנים, וזאת – כאשר לרוב הנתבע המעשי הוא חברת ביטוח בעלת אמצעים. מצב זה גורם עוול שאין להשלים אתו, ואכן בארצות מתקדמות רבות, יש סמכות לבית-המשפט לפסוק פיצוי זמני עד לבירור התביעה. בהולנד, למשל, ניתנת סמכות כללית לנשיא בית-המשפט המחוזי לפסוק פיצוי זמני עד לבירור התביעה לנזוקים שנראה לו כי יש להם סיכוי סביר לזכות בתביעה. גם באנגליה הציעה ועדה בראשות השופט ווין להנהיג תשלומים זמניים לפני הכרעה בתביעה במקרים מתאימים כשאחריות הנתבע מבוטחת. המלצה זו אומצה ב-Law Commission באוקטובר 1974.'."
מגמה זו קיבלה ביטוי מפורש בסעיף 5ו לחוק הפיצויים, המטיל על שר המשפטים לקבוע סדר דין מקוצר לתביעה לתשלום תכוף.

ב- ת"א 2235/02[246] מתייחס כב' השופט נ' ישעיה לפסיקת תשלומים תכופים בקובעו, כי;

"במסגרת פסיקת תשלום תכוף, אין מקום לחישוב מפורט ומדוקדק של כל הצרכים להם נזקק התובע ואין מקום לבחון את עלותם המדוייקת, שלגביה התעוררה מחלוקת של ממש בין בא-כוח הצדדים.
בהנהיגו את "מוסד" התשלום התכוף לנפגעי תאונות דרכים, ביקש המחוקק למנוע מצבים (כפי שהיה לפני חוק הפיצויים) לפיהם נקלעו הנפגעים, במיוחד הנפגעים באופן קשה, למצב כלכלי קשה בשל חוסר יכולתם לשוב למעגל העבודה בשל הפציעה והנכות הקשה, ובשל הצורך לממן טיפולים רפואיים וצרכים סעודיים שעלותם גבוהה.
על-מנת למנוע מהנפגע ובני משפחתו התלויים בו בפרנסתם, מצוקה כלכלית, עד פסיקת הפיצויים הסופיים לנפגע, חייב המחוקק את החייב בפיצויים על-פי החוק, "להזרים" תשלומי ביניים שיספקו את צרכי מחייתו וריפויו של הנפגע ולא מעבר לכך. המחוקק לא ביקש לפצות את הנפגע, במסגרת התשלומים התכופים שייפסקו לזכותו, במלוא שעור הפיצויים שיגיעו לו בגין התאונה. אלה ייפסקו במסגרת הדיון בתובענה העיקרית ולאחר שיוכחו, כדבעי, צרכיו ונזקיו.
כך עולה בבירור מלשונו של סעיף 5 הנ"ל.
תכליתה של הוראת סעיף 5 לחוק הפיצויים היא, איפוא, לספק לנפגע ובני משפחתו אמצעי מחיה, רפוי וסיעוד עד לפסיקה הסופית של שעור הפיצויים ולא מעבר לכך."
ב- בש"א 4575/07 דן כב' השופט א' פרקש[247] בבקשה להורות על תשלום תכוף לפי חוק הפיצויים, וקובע כדלקמן:

"המסגרת המשפטית
6. הבקשה לפסיקת תשלום תכוף נדונה לפי סעיף 5(ב) לחוק הפיצויים ותקנה 3 לתקנות.
סעיף 5(ב) לחוק קובע כהאי לישנא:
'מי שחייב בפיצויים לפי חוק זה ישלם, כחלק מהם, לנפגע או למי מהתלויים בו, תוך 60 ימים מקבלת דרישתו בכתב:
(1) הוצאות שהוציא הנפגע לצורכי ריפויו, לרבות הוצאות אישפוז בבית חולים;
(2) תשלומים חודשיים שיהיה בהם כדי לספק, עד להחלטה הסופית בעניין הפיצויים, את צרכי ריפויו של הנפגע וסיעודו ואת צרכי מחייתו ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו או את צרכי מחייתם של התלויים בו, לפי העניין; התשלומים לצורכי מחיה ייקבעו תוך התחשבות בהכנסתו של הנפגע עובר לתאונת הדרכים, ובלבד שאם הכנסתו עלתה על ההכנסה המירבית תילקח בחשבון ההכנסה המירבית בלבד.'
תקנה 3 לתקנות קובעת כי:
'3(א) צרכי מחיה, לעניין סעיף 5(ב) לחוק, הם צרכי מזון, לבוש מגורים ולימודים.
(ב) בקביעת שעור התשלום החודשי שיהא בו כדי לספק את צרכי מחייתו של הנפגע ומחיית בני משפחתו שפרנסתם עליו, או את צרכי מחייתם של התלויים בנפגע, לפי העניין, יש להתחשב בהכנסותיו של הנפגע ממשכרת, שכר עבודה, משלח יד, עסק או מכל מקור אחר בתקופה שקדמה לתאונה, וכן בהוצאותיו מתוך הכנסה זו לצורכי מחיה בתקופה האמורה; כמו-כן יש להתחשב בהכנסתו לאחר התאונה של הנפגע, של הפונה או של המבקש, לפי העניין, ממשכרת, שכר עבודה, משלח יד, עסק, קיצבה עקב התאונה או מכל מקור אחר
(ג)...
4. צרכי סיעוד לעניין סעיף 5(ב)(2) לחוק הם הזקקות לשירותים המיועדים לסייע לנפגע בפעולות יום-יום או בהשגחה או בניהול משק הבית;
לעניין זה:
'פעולות יום-יום' – לבישה, אכילה, שליטה בהפרשות, רחצה וניידות עצמית בבית;
'השגחה' – פיקוח על הנפגע למניעת נזק או סכנה לעצמו או לאחרים.'
7. ההחלטה על תשלום תכוף באה לענות על צרכים מיידיים של הנפגע, להקל עליו ולמנוע ממנו סבל מיותר עד להכרעה בתביעה העיקרית (רע"א 1735/93 יפרח נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 93(2) 840 (1993)). המטרה היא להעמיד באופן דחוף לרשותו של הנפגע את הסכום הדרוש להוצאותיו, ובכלל זה הוצאות אשפוז, ודמי מחיה חודשיים לו ולבני משפחתו, עד להחלטה סופית בעניין הפיצויים המגיעים לו. המגמה היא, שהנפגע יקבל סכומים אלה מהר ככל האפשר כדי לספק לו ולבני ביתו הצרכים החיוניים הללו, אשר אינם יכולים לחכות עד לבירור התביעה בדרך הרגילה, שיכולה להימשך זמן רב ולעיתים אף שנים..."

4. הצעת חוק דיני ממונות (הקודיפיקציה)
חוק הפיצויים לנפגעי תאונות הדרכים לא הוכנס לקודיפיקציה, אולם, ישנו פרק העוסק בפיצויים עיתיים (חלק משנה שישי, סימן ה': תשלומים עיתיים). פרק זה מהווה חידוש חשוב ועקרוני, שכן נושא זה טרם הוסדר בהקשר של דיני הנזיקין.

הפרק העוסק בתשלומים עיתיים בקודיפיקציה, שונה במידה ניכרת מהקבוע בחוק הפיצויים. בהצעת החוק נקבעה, בהוראת סעיף 474, מפורשות סמכותו של בית-המשפט לפסוק פיצויים עיתיים גם במקרים עליהם חלה פקודת הנזיקין. הצעת החוק מחזקת את השוויון בין הניזוק למזיק בכך שמאפשרת גם למזיק לפנות לבית-המשפט על-מנת שיבחן האם יש מקום להקטין או להפסיק את התשלומים העיתיים. הצעת החוק מנסה אף להתגבר על החשש המשותף לניזוק ולבית-המשפט מפני פסיקת פיצויים בתשלומים עיתיים, כאשר מדובר במזיק שעתידו הכלכלי אינו ברור. לשם כך ניתנה סמכות לבית-המשפט להורות על המצאת ביטחונות להבטחת התשלומים העיתיים.

בנוסף, בית-המשפט יהא רשאי להמיר את התשלומים העיתיים לתשלום חד-פעמי ובכך להתאים את פסיקתו לכל מקרה ונסיבותיו השונות. החוק אף מבטיח את מעורבות בית-המשפט לאורך השנים בכל שינוי שהוא בתשלומים העיתיים שנפסקו.

הצעת החוק, מנסה ואף מצליחה, להביא לתיקון החסרונות שהתגלו בהסדר של פסיקת התשלומים העיתיים ויתכן שאף תביא פתרון לרוב נקודות התורפה שבהסדר הפיצויים לניזוק.


"סימן ה: תשלומים עיתיים
474. פיצויים בדרך של תשלומים עיתיים
בית-המשפט רשאי להורות כי פיצויים בעד נזק ממון אשר נגרם בשל נזק לגוף, ישולמו, במלואם או בחלקם, בתשלומים עיתיים.
475. ביטחונות להבטחת תשלומים עיתיים
בית-המשפט רשאי להורות על המצאת ביטחונות מתאימים להבטחת התשלומים העיתיים, שר המשפטים רשאי להתקין תקנות לעניין זה.
477. הגדלה או הקטנה של תשלומים עיתיים
(א) נפסקו פיצויים בתשלומים עיתיים, רשאי בית-המשפט, לבקשתו של אחד הצדדים:
(1) לקבוע את הגדלתם של התשלומים העיתיים אם מצא שחל שינוי של ממש בנסיבות ששימשו לקבלת ההחלטה בדבר התשלומים העיתיים.
(2) לקבוע את הקטנתם או הפסקתם של התשלומים העיתיים אם מצא כי חל שינוי קיצוני בנסיבות כאמור בפסקה (1).

(ב) לא תוגש בקשה כאמור בסעיף-קטן (א) בטרם חלפה שנה ממועד מתן החלטה קודמת בדבר התשלומים העיתיים, אלא-אם-כן התיר זאת בית-המשפט מטעמים מיוחדים.
479. המרת תשלומים עיתיים
בית-המשפט רשאי, בכל עת, להמיר תשלומים עיתיים בתשלום חד-פעמי.
480. חוזה בדבר תשלומים עיתיים שנקבעו
כרתו הצדדים חוזה המשנה את שיעורם של התשלומים העיתיים או את מועדם, אחרי שנפסקו, טעון החוזה אישור בית-משפט."


[235] תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים), התשל"ח-1978 (להלן: תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים)).
[236] ד' קציר, פיצויים בשל נזק גוף (מהדורה שלישית, 1993).
[237] ע"א 283/89 עיריית חיפה נ' איה מוסקוביץ ואח', פ"ד מז(2) 718.
[238] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[239] תקנה 8 לתקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים עיתיים) קובעת, כי דין אלמן לעניין תקנות אלה כדין אלמנה.
[240] ריבלין א', תאונת הדרכים, סדרי דין וחישוב הפיצויים (מהדורה שלישית, 1999).
[241] רע"א 5012/03 אביהו קריצר נ' קרנית – קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים ואח', תק-על 2003(3) 294.
[242] בש"א 816/91 אביבה בארי נ' חיים הלפרין ואח', פ"ד מה(3) 57.
[243] תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים), התשמ"ט-1989 (להלן: תקנות פיצויים לנפגעי תאונות דרכים (תשלומים תכופים)).
[244] פקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), התש"ל-1970 (להלן: פקודת ביטוח רכב מנועי).
"28. חובה לשלם הוצאות בית חולים (תיקון: התשל"ב, התשנ"ה)
(א) מקום שחבות טעונת ביטוח מכוסה על-ידי ביטוח – בין שהמבוטח היה חייב באותו ביטוח ובין שהיה פטור ממנו לפי סעיפים 5, 4 או 6, בין שאותה חבות היתה טעונה כיסוי ובין שהיתה פטורה ממנו לפי הסיפה לסעיף 3 – והאדם שמת או שנחבל קיבל – לפי ידיעת המבטח – טיפול בבית חולים בשל החבלה שנגרמה לו, ישלם המבטח לבית החולים את ההוצאות שהוציא באופן סביר במתן הטיפול, בתנאי שהסכום שעל המבטח לשלמו לא יעלה על ההוצאות שהוציא בית החולים בשל הטיפול בו כחולה-פנים במשך 180 יום או כחולה-חוץ במשך שנה.
(ב) הזכויות לפי סעיף זה אינן גורעות מזכויות אחרות של בית החולים, אולם –
(1) בית חולים הזכאי לתשלום לפי סעיף זה וגם על-פי זכות אחרת, לא יגבה בעד אותו טיפול סכום העולה על המגיע לו לפי סעיף זה או על-פי הזכות האחרת, הכל לפי הסכום הגדול יותר;
(2) במידה שמבטח שילם לפי סעיף זה, יהיה פטור מלשלם בעד אותו טיפול על-פי חבות אחרת כדין, ובמידה ששילם בעד אותו טיפול לפי חבות אחרת, יהיה פטור מלשלם לפי סעיף זה;
(3) במידה שהמבטח שילם לבית חולים לפי סעיף זה, יהיה פטור מלשלם בעד אותו טיפול לאדם אחר, ובמידה ששילם לאדם אחר הזכאי לאותו תשלום, יהיה פטור מלשלם לפי סעיף זה.
(ג) לעניין סעיף זה –
"בית חולים" – מוסד בישראל המטפל טיפול רפואי או ניתוחי בחולי-פנים ואינו מתנהל לשם רווחים;
"הוצאות סבירות" –
(1) באדם שטיפלו בו כחולה-פנים, לכל יום של אשפוזו בבית החולים – סכום שהוא הממוצע של ההוצאה היומית על כל חולה-פנים להחזקת בית החולים וחבר עובדיו ולהחזקת החולים שבו ולטיפול בהם;
(2) באדם שטיפלו בו כחולה-חוץ – ההוצאות הסבירות שהוציא בית החולים למעשה."
[245] ע"א 387/82 "קרנית" נ' ויקטור אסידו ו-2 אח', פ"ד מ(4) 213.
[246] ת"א (ת"א-יפו) 2235/02 אביהו קריצר נ' קרנית- קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים, תק-מח 2003(1) 5832.
[247] בש"א (י-ם) 4575/07 אלדר בן נפתלי ואח' נ' דוד בן זינו ואח', תק-מח 2007(2) 10784.