botox

דין פסק בוררות

סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובעת כדלקמן:

"21. דין פסק בוררות
בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין."


סעיף 21 לחוק הבוררות קובע כי פסק בוררות מחייב את בעלי הדין כמעשה בית-דין אולם זאת בכפוף, בין היתר, לאפשרות לבטלו. יודגש כי כל עוד לא הסתיימו הליכי בירור הבקשה לביטול הפסק, מתלווה סייג ברור לעיקרון כי פסק הבורר מהווה מעשה בית-דין[17].

פסק הבוררות מחייב את הצדדים לו מעת הינתנו כמעשה בית-דין, גם בטרם אישורו על-ידי בית-המשפט ובכפוף להליכי האישור. רוצה לומר, פסק הבוררות מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין, בכפוף להליכים בדבר ביטול הפסק ובאין כוונה אחרת המשתמעת מהסכם הבוררות[18].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 14062/06[19] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט מרדכי בן חיים כי:

"6.3 מעמדו של הפסק
6.3.1 סעיף 21 לחוק הבוררות קובע את תוקפו של פסק הבורר כמעשה בית-דין בין הצדדים. תוקפו המחייב אינו נובע מאישורו על-ידי בית-המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים שבאה לידי ביטוי למשל בהסכם הבוררות (אוטולנגי, עמ' 853-855).
6.3.2 לו היה בידי התובע פסק בוררות החתום על-ידי הרכב מלא של בית-הדין, הרי שקביעת בית-הדין בדבר חבותו של הנתבע מהווה מעשה בית-דין במובן זה שעיקרון השתק פלוגתא לפיו בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בשאלה בהליכים אחרים, היה מתקיים (השוו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642), אלא שכמובהר להלן פני הדברים שונים, ועל כך בהמשך..."
ב- עב' (ת"א-יפו) 5347/07[20] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט שמואל טננבוים כי:

"3. הנתונים שפורטו בבקשה, עולים במפורש מהמסמכים שצורפו לה ועל פיהם, התובעת לא רשאית היתה להגיש את התביעה אלא בהסכמתו של אברהם בבאי והסכמה כזו לא ניתנה. מכוח סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 פסק הבורר מהווה מעשה בית-דין ועל-כן, התביעה הוגשה שלא כדין."
ב- בש"א (ב"ש) 4996/07[21] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יעקב שפסר, סגן נשיא כי:

"6. התוצאה האמורה מתיישבת לכאורה גם עם סעיף 21 לחוק הבוררות, הקובע כי בכפוף לסעיפים 24-28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק הבוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין. מטרתו של הכלל היא, למנוע מבעל דין להטריד בעל דין שכנגד ואת בית-המשפט לדון באותו עניין שכבר הוכרע ביניהם בהליך קודם, ובעניין זה, אין כידוע נפקא מינה, אם ניתן הפסק על-ידי בורר או שופט (לעניין זה ראו למשל ע"א 9774/05 דורון ראובן נ' מאוריציו רוקח, תק-על 2007(2) 532 (מיום 18.4.07)."
ב- בש"א (י-ם) 7113/07[22] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת נאוה בן-אור כי:

"10. אני סבורה שבטענה זו אין ממש. ראשית, טענה זו עומדת בניגוד מפורש לאמור בחוק הבוררות עצמו. על-פי הוראת סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: החוק), מחייב פסק הבוררות, כשלעצמו, את בעלי הדין ואת חליפיהם כמעשה בית-דין. הוראת סעיף 24 לחוק קובעת כי בית-המשפט רשאי, על-פי בקשת בעל דין, לאשר את פסק הבורר. משמע, אין זו פעולה מתחייבת לצורך הכנסת פסק הבורר לתוקף, וראו על כך אוטולנגי בוררות – דין ונוהל חלק ב' (מהדורה רביעית) 897: 'משניתן הפסק על-ידי הבורר – על הצדדים לבצעו כלשונו'. בא-כוח המבקשים הפנה אותי לציטוט מתוך ספרו הנ"ל של שטרוזמן, של החלטה של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב (כב' השופטת שטרנברג-אליעז) ב- ה"פ 201/97, ולפיה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע פסק בורר בהנמקה: 'כל עוד לא אושר הפסק הבקשה מיותרת'. אוטולנגי בספרה הנ"ל מתייחסת להחלטה זו (ראו שם, בעמ' 899, ה"ש 10 והטקסט הצמוד אליה), והנה מתברר כי היא ניתנת כדוגמה למצב בו הצד המפסיד בבוררות אינו מוכן לקיים את החיובים שהוטלו עליו, וכדי לאוכפם עליו יש לערב רשות מרשויות המדינה, דוגמת ההוצאה לפועל. במקרה כזה, יש להביא את הפסק למצב בו ניתן יהיה לפעול על פיו, למשל, על-ידי הפיכתו לפסק-דין של בית-המשפט, על דרך אישורו. מהערת השוליים בה מפנה אוטולנגי להחלטה האמורה עולה, כי צו המניעה הזמני שהתבקש עד להכרעה בבקשה לביטול פסק הבורר היה נגד רשויות ההוצאה לפועל, ועל כך הגיב בית-המשפט כמצוטט לעיל, כי אין טעם בבקשה כל עוד לא אושר הפסק, שכן ברור הוא כי רשויות ההוצאה לפועל אינן פועלות מכוח פסק בורר."
ב- ע"א 5634/05[23] קבע בית-המשפט מפי כב' הרשם יגאל מרזל כי:

"י"ד. כאמור, חובת הזהירות מקבלת משנה-תוקף, מקל וחומר, כאשר מדובר בדחיה על-הסף, היוצרת מטבעה ככלל מעשה בית-דין (ראו גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 9) 174-175). יתר על כך הצורך בזהירות מיוחדת בדחיה על-הסף שעילתה מעשה בית-דין אשר שנוצר בהליך בוררות. בעניין זה ציינו לאחרונה כי:
'בניגוד להליך בפני בית-משפט היוצר תדיר מעשה בית-דין, הנה בהליך בוררות מסור הדבר לצדדים (בשעת ההסכמה לבוררות, ואף לאחר מתן הפסק; ראו בג"צ 750/89 שרשרת נ' רשם האגודות השיתופיות, תק-על 89(3) 1744), ורשאים הם להסכים כי לא יווצר מעשה בית-דין: 'האפשרות הנתונה בידי צדדים להסכם בוררות להתנות על הכלל בדבר מעשה בית-דין נובעת מאופיו הדיוני של כלל זה, שבגינו יכול כל בעל דין במסגרת הליכים משפטיים לוותר על תחולתו של הכלל' (ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ, פ"ד נח(6) 447 – השופט גרוניס; סעיף 21 לחוק הבוררות; אוטולנגי, סעיף 391). המדובר איפוא במשוכה כפולה: האם נמסר עניין פלוני להכרעת הבורר, וככל שהתשובה חיובית – האם הסכימו הצדדים שהכרעתו תיצור מעשה בית-דין. שאלות אלה הן שאלות שבעובדה ובפרשנות.' (רע"א 1026/07 הרשקוביץ נ' החברה הישראלית לטבק (מ.ט.) בע"מ, תק-על 2007(1) 5053 (להלן: פרשת הרשקוביץ); ראו גם ת"א (נצ') 525/98 סמי חזן נ' צדיק ודבורה חזן, תק-מח 98(2) 2733).'
על-מנת לדחות תביעה על-הסף בשל מעשה בית-דין שיסודו בהליך בוררות, על בית-המשפט לברר אלו עילות תביעה נמסרו לבורר ומוצו במסגרת הליך הבוררות, והאם הסכימו הצדדים שפסק הבורר יהוה מעשה בית-דין. בירור זה, שיש לו כאמור גם פנים עובדתיות, מצריך זהירות יתרה על זו הנוהגת בכל דחיה על-הסף בשל מעשה בית-דין. לאחר העיון דומני, כי בחלק מהעניינים שהובאו בפני בית-המשפט קמא, ראוי היה שלא לקבל את הבקשה לדחיה על-הסף; נדון בהם אחד לאחד."
ב- בש"א (י-ם) 4630/07[24] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ כי:

"4. ככלל, בעת הטלת עיקול עורך בית-המשפט איזון אינטרסים בין אינטרס התובע שהנתבע לא יכשיל בתקופת הביניים שעד למתן פסק-הדין את ביצועו, לבין אינטרס הנתבע שזכות קניינו לא תיפגע יתר על המידה על יסוד תשתית ראייתית בלתי-מלאה. יחד עם זאת נקבע, כי בעת דיון בבקשה למתן סעד זמני בבקשה לאכיפת פסק בורר, יש להתחשב במאפיינים המיוחדים של בקשה זו, ובמידת ההתערבות המוגבלת של בית-המשפט בפסק בוררות (רע"א 4758/05 אוביץ נ' נאות א.פ. נכסי מקרקעין בע"מ, פורסם באתר נבו (ניתן ביום 11.10.05)). בענייננו אין מדובר בעיקול שהוטל עם הגשת תביעה ובטרם הוכח הנטען בה. בין הצדדים דנן קיים, לכאורה, פסק בוררות שכבר פסק בזכויות הצדדים. פסק הבוררות ניתן לאחר שנשמעו כל ראיות הצדדים וטענותיהם, והוא מהווה מעשה בית-דין בין הצדדים, ללא תלות באישורו על-ידי בית-המשפט (ראה סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' (מהדורה רביעית מיוחדת) 851, כן ראה ע"א (ת"א) 2227/01 נחמני נ' בסרגליק, תק-מח 2002(1) 24228 (ניתן ביום 21.1.02)). למעשה פסק-דין זה שריר וקיים, בכפוף לטענות המבקש בבקשתו לביטול פסק הבוררות. טענותיו אלה לא זכו לביסוס לכאורי באופן שיש בו כדי לכרסם בטענות המשיבים בבקשתם לעיקול."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 63418/05[25] קבע בית-המשפט בפני כב' השופט אטיאס אריה כי:

"סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") קובע, כי פסק הבוררות מחייב את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין, אם אין כוונה אחרת המשתמעת מהסכם הבוררות וזאת בכפוף לסעיפים 24 עד 28 לחוק הבוררות. הסעיפים 24 עד 28 לחוק הבוררות עוסקים בביטול פסק הבורר, החזרתו לבורר, סייגים לביטול הפסק, המועד לבקשת הביטול ובבקשות לביטול ואישור פסק הבורר. המועד לביטול פסק הבורר הינו ארבעים וחמישה ימים מיום מתן הפסק. בעניין הנדון בפני, אף לא אחד מהצדדים הגיש במועד בקשה לביטול הפסק וממילא לא נטענו ולא הוכחו כל עילות לביטולו. בנוסף לא הוגש כל ערעור על פסק הבורר.
במצב דברים זה עומד פסק הבורר על מכונו. הבורר בהחלטתו מיום 31.10.05 (נספח א לבקשת טען הביניים) קבע, כי על התובעת בבוררות שנדונה בפניו (היא המבקשת בטען הביניים) לשלם לנתבעים (הם הטוענים 1-3) את הכספים נשוא דיון זה."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 2190/05[26] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת רות רונן כי:

"דיון
אני סבורה כי יש לדחות את התובענה.
הטעם הראשון לדחיה מבוסס על סעיף 21 לחוק הבוררות ...
ראשית יש לציין כי חוק הבוררות חל גם על בוררויות בהן הצדדים הסכימו כי הדין המהותי לא יחול על הבוררות ביניהם. לכן, סעיף 21 הנ"ל חל על הצדדים דנן. המבקשת איננה חולקת על כך.
עם זאת, המבקשת טענה כאמור כי סעיף 21 מתייחס למקרה בו צד לבוררות מבקש לשוב ולתבוע פעם נוספת סכום שכבר נתבע על ידו בבוררות. בענייננו, כך היא טוענת, היא מבקשת לתבוע סכום אשר טרם נתבע על ידה בבוררות, ולכן סעיף 21 אינו חל.
אינני מקבלת את הטענה.
הכלל של מעשה בית-דין איננו חל – כפי שעולה מטענת המבקשת – רק על סכומי כסף שכבר נתבעו, ואשר תובע מבקש לשוב ולתבוע אותם פעם נוספת. הכלל של "השתק עילה" (שהוא חלק מהכלל של "מעשה בית-דין"), חל על עילות שנתבעו ומוצו, ואיננו מאפשר לתובע לשוב ולתבוע כל סכום שהוא, הנובע מאותה עילה עצמה, בין אם הוא נתבע בעבר ובין אם לאו.
כפי שהובהר, הכלל של מעשה בית-דין הוא כלל שחוק הבוררות מחיל אותו על פסק בורר. המבקשת מסכימה כי הכלל היה חל לו היה היתה שבה ותובעת את המשיבה ביחס לסכום שכבר נתבע על-ידיה במסגרת הבוררות (מכוח הכלל של מעשה בית-דין). אותו כלל עצמו מונע ממנה לשוב ולתבוע גם סכומים אחרים שטרם נתבעו, שהם חלק מאותה עילה.
על-פי הסכם הבוררות, הבורר אכן איננו כבול בסדרי הדין ובהוראות הדין המהותי.
אולם, כפי שצויין לעיל, חוק הבוררות חולש על הליך הבוררות, ומחייב את הצדדים ואת הבורר. לכן, לו היתה עולה במסגרת הבוררות טענה של מעשה בית-דין, הבורר היה צריך להתייחס אליה בהתאם להוראת סעיף 21 לחוק הבוררות.
אבהיר בסוגריים כי גם כאשר בורר איננו כבול להוראות הדין המהותי, הוא רשאי לקבל טענה שמקורה בדין המהותי, שכן לבורר יש שיקול-דעת נרחב לאמץ וליישם את הוראות הדין כאשר יישומן נראה לו צודק ונכון בנסיבות העניין.
זאת ועוד – המשיבה טענה – וטענתה לא נסתרה (אף שלא הוצגו לי פרוטוקולים של הליך הבוררות), כי המבקשת העלתה בקשה בפני כב' הבורר, במהלך הבוררות, לתבוע את הסכום הנוסף, והבורר דחה את בקשתה. אם אלה הם פני הדברים, כי אז גם לגישת המבקשת, היא שבה ותובעת סכום שכבר בקשה לתבוע בבוררות. כאמור, לגישתה שלה היא מנועה מלעשות כן.
טעם עיקרי נוסף בשלו אני סבורה כי יש לדחות את התובענה, הוא משום שהסכם הבוררות הוא הסכם ככל הסכם אחר. כאשר הסכם מבוצע, ויוצא מהכוח אל הפועל – אין לו עוד תוקף.
בין הצדדים דנן היה הסכם בוררות. הם הסכימו לנהל הליך בוררות ביחס לסכסוכים ההדדיים ביניהם. הליך הבוררות אכן התקיים. הבורר נתן פסק בורר. בכך בא לקיצו הסכם הבוררות, והוא אינו קיים עוד. הצדדים אינם יכולים עוד לתבוע זה את זה מכוח הסכם הבוררות.
לכן, לא ניתן לפנות פעם נוספת לבורר מכוח הסכם הבוררות ולעתור לסעד נוסף – בין אם הוא נובע מעילה שהיתה חלק מהבוררות, ובין אם הוא נובע מעילה אחרת.
יובהר כי מעיון בהתכתבויות שצורפו לתובענה, עולה כי הבקשה לעורך-דין בומבך למנות בורר לדון בסכסוך שעניינו הסכום הנוסף, מבוססת על סעיף 23ד לחוזה בין הצדדים (ראה המכתב לעורך-דין בומבך מיום 9.3.05). אולם, הצדדים לא צירפו את אותו חוזה ביניהם שאליו מתייחס המכתב, ולכן אינני יכולה לקבוע כל קביעה בהסתמך על האמור בו. ההתייחסות היחידה בכתבי הטענות ובסיכומים של המבקשת היתה להסכם שכן צורף – הוא הסכם הבוררות מיום 15.2.01.
כפי שהובהר, הסכם זה בוצע במלואו, ולכן לא ניתן עוד לעתור לקיומו, ולפעול מכוחו.
לכן, ולאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית."


ב- בש"א (י-ם) 7674/06[27] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יחזקאל ברקלי כי:

"7. לפי סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 פסק בורר מהווה מעשה בית-דין בין הצדדים לבוררות אלא-אם-כן משתמעת מהסכם הבוררות כוונה אחרת (להלן: "החוק").
8. מעשה בית-דין נוצר בפסק בורר גם לגבי תביעות שלא הוגשו, אם נמסר לבורר לפסוק בכל מרכיבי הסכסוך בין הצדדים (ראה ס' אוטולונגי בוררות – דין ונוהל (תשס"ה) 852) (להלן: "אוטולונגי"). אין מעשה בית-דין לגבי נושאים שאינם מנויים בהסכם הבוררות, או כאשר התביעה מבוססת על עילה שונה מזו שנדונה בבוררות (ת"א (נצ') 525/98 חזן נ' חזן, תק-מח 98(2) 2733)."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 32222/06[28] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ערקובי רחל כי:

"דיון
סעיף 21 לחוק הבוררות קובע:
'בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין.'
ב- ע"א 3003/02 בית אלעזרי מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' לחמי שמעון, פ"ד נז(6) 551, 565-566 נקבע כי:
על הכלל של מעשה בית-דין נאמר כי:
'כלל מעשה-בית-דין (judicatares) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי 'קרבה משפטית' (privity) עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו עוד לחזור להתדיין ביניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-הדין. משנתן בית-משפט מוסמך פסק-דין סופי בהתדיינות כלשהי, מקים פסק-הדין מחסום דיוני לפני בעלי הדין, המונע כל התדיינות נוספת ביניהם בנושא או בשאלה שהוכרעו בפסק-הדין (נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א), עמ' 3-4 והאסמכתאות שם)
ככלל, רשאים בעלי דין – שהם צדדים לבוררות – להסכים שפסק הבורר לא יבוא בגדר מעשה בית-דין לגבי התדיינות עתידית ביניהם. אם לא הוסכם כך, מחייב הפסק כמעשה בית-דין, כאילו היה פסק-דין של בית-משפט. משמעות הדבר היא כי אם תוגש תביעה חדשה לבית-משפט או לבורר, אחרי מתן הפסק, תידחה עקב מעשה בית-דין.'
בעניין השתק פלוגתא אומרת המלומדת פרופ' נינה זלצמן בספרה מעשה בית-דין בהליך אזרחי (הוצאת רמות, אוניברסיטת תל-אביב) 10:
'מן הצד האחר, מוגבלת חלותו של הכלל (כלל השתק הפלוגתא – ש.ג) רק לפלוגתא שנדונה והוכרעה בפסק-דין קודם בין המתדיינים, ואין הוא מונע התדיינות בפלוגתא שלא נדונה או שנדונה ולא הוכרעה בפסק-הדין ...
כאשר נשענת התובענה השניה על עילה שונה, ובעל-הדין האחד מבקש למנוע מבעל-הדין יריבו התדיינות באותה שאלה עובדתית שכבר עמדה לדיון והוכרעה במשפט קודם ביניהם, יש מקום לבחון את תוכנה של קביעת בית-המשפט באותה פלוגתא, לאמור, אם נקבע ממצא פוזיטיבי, חיובי או שלילי, באותה שאלה עובדתית, או נקבע ממצא של "לא מצאתי", או של חוסר הוכחה. רק במקרה הראשון קם במשפט הישראלי השתק-פלוגתא, המנוע בעד בעל-הדין שכנגדו נקבע מלהעלות טענה סותרת או מתכחשת לאותו ממצא.'
כלומר, כאשר סוגיה עומדת להכרעה בפני הבורר והבורר הכריע בה, בין אם קיבלה ובין אם דחה אותה, קביעת הבורר מהווה מעשה בית-דין או השתק פלוגתא בין הצדדים, בהתאמה.
בענייננו, עיון במסמכי הבוררות שהוגשו על-ידי הצדדים מעלה כי אכן התובענה שהוגשה להכרעת הבוררים, עסקה בדרישת הנתבע מס' 4 לקבלת שכר עבודתו.
אלא שהתובע שבפניי התגונן בפני אותה דרישה בטענה, בין היתר, כי שכר עבודתו של הנתבע קוזז בשל אותו סכום שהועבר אליו, הוא הסכום הנתבע בתביעה כאן.
הדבר נלמד מעדויות הצדדים והעדים הנוספים, ואצטט רק מקצת מעדויותיהם באותה הבוררות:
חיים פוטר
'את האבנים נתן לו מוטי הגיס שלו. יש פה את הפתק שלי שאני מנהל ואתם יכולים לראות שכל האבנים נמסרו למוטי מזרחי שהוא היצרן שיצר עבורי. מוטי חייב לי 38,000 דולר ומי שצריך לשלם זה מוטי שהעביר לזהבי את האבנים. אני ידעתי שזהבי מייצר את האבנים שלי. חלק מוטי וחלק הוא. אני העברתי למוטי את הסחורה ומוטי העביר לו את הסחורה. אני מכחיש שאמרתי שאשלם לזהבי שכר עבודה. אני מעולם לא אמרתי לזהבי רק למוטי. אני קיבלתי כסף מכרמלה ממוטי הוא מקבל את שכר העבודה כל השנים. שנתיים אני עובד.'
ובהמשך העדה מטעם מר פוטר חיים מעידה:
'זהבי לקח את השיק של ה- 38,000 דולר עבור קניית סחורה ברוסיה ואם לא יקנה נוכל לקחת את שכר העבודה. הוא התעקש לקבל את זה באותו יום.'
ובהמשך, מעידה חיה מטעם חיים פוטר:
' ... סוכם שבמידה והעסקה לא יוצאת אל הפועל ותהיה בעיה בהסדרת הכסף, הכסף יקוזז משכ"ע. זה סוכם עם מוטי ועם טלי.
... היה היום של ה-38,000 דולר הורדנו את ה- 9,000 דולר (של תביעת זהבי) ועוד 3,000 דולר. הוא רוצה שניתן לו עוד אבנים בשכ"ע ומזה נקזז את החוב.'
מר זהבי העיד:
'אני באתי לעבוד בשכ"ע בלבד. לא הייתי שותף לעסקה הזאת...'
למען הסר ספר הציטוטים הינם רק על-מנת להצביע כי הטענות המועלות על-ידי התובעים בתביעה זו הועלו על ידם במסגרת הליך הבוררות.
פסק הבוררים בהתייחס לענייננו:
' ... כמו-כן התרשמנו שמר זהבי לא היה שותף בניסיון רכישת הגלם שנעשה על-ידי מר פוטר באמצעות או בשותפות עם מר מזרחי. לא חפרנו בשאלת חלקו של מי ומי בעסקת הגלם.'
בא-כוח התובע טוען כי הניסוח של "התרשמנו" אינו מהווה הכרעה לגופו של עניין.
אלא שאין דעתי כדעתו.
השאלה אינה כיצד נוסח פסק הבוררים, אלא מה מהותה של הכרעתם.
קויימה בוררות, במסגרתה נתבע מר פוטר לשלם למר זהבי שכר עבודה. מר פוטר התגונן, בין היתר, בטענה כי נתן למר זהבי, 38,000 דולר, ולכן הוא חייב להחזירם ומר פוטר ביקש לקזז את הסכום הנוגע לשכר עבודתו של מר זהבי, מהחוב הנטען כלפי.
הבוררים לא קיבלו את גרסתו, ודחו אותה.
לפיכך, המדובר בממצא עובדתי ברור, הנובע מחקירה לאחר שהטענות, לרבות עדים הובאו בפני הבוררים.
אשר-על-כן על-פי המבחנים שצוטטו לעיל, הפלוגתא שבין הצדדים בתיק שבפני, והיא האם מר זהבי, הנתבע מס' 4, קיבל לידיו את הכספים, וחייב בהשבתם, נדונה לגופו של עניין והוכרעה.
העובדה כי נדחתה אינה מעלה ואינה מורידה לצורך החלטה בשאלה האם העניין הובא בפני הבוררים והאם הוכרע.
אשר-על-כן, דין הבקשה להתקבל, אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע מס' 4 בשל השתק פלוגתא."
ב- ת"א (י-ם) 1342/00[29] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט ראובן שמיע, סגן נשיא כי:

"דיון
בית-המשפט סבור כי פסק הבוררות הנ"ל תקף הן על-פי כותרתו "פסק בוררות" והן על-פי תוכנו המקיף המעיד על סיום המחלוקת בין הצדדים והן מכוח העובדה שהוא ניתן בעקבות הסכם בוררות (כתב המינוי נ/1).
סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 קובע את מעמדו של פסק הבוררות כמעשה בית-דין ...
יצויין שהעובדה שהצדדים לא ביקשו לאשר את הפסק בבית-המשפט איננה פוגעת בתוקפו המחייב של פסק הבוררות ככזה:
'חוק הבוררות מורה, שפסק הבוררות מהוה מעשה בית-דין בין הצדדים לבוררות. פירושו של דבר הוא שאין הם יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו סכסוך, לאחר שהבורר כבר הכריע בו. הפסק עצמו הוא המסיים את הסכסוך, והדבר אינו תלוי כלל באישורו על-ידי בית-המשפט. יש לזכור, עם זאת, שקביעותיו של הבורר מחייבות את הצדדים בלבד ... תוקפו המחייב של הפסק אינו נובע מאישורו על-ידי בית-המשפט אלא מקורו בהסכמת הצדדים. ומשלא הוסכם אחרת, הרי הפסק נחשב, כשלעצמו, כמעשה בית-דין, ממש כפסק-דין של בית-משפט. תוגש תביעה חדשה לבית-המשפט ... לאחר מתן הפסק – תידחה התביעה עקב מעשה בית-דין.' (ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' (מהדורה רביעית ומיוחדת, התשס"ה-2005) 851-856).'
ב- בש"א (נצ') 4625/05[30] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט שכיב סרחאן, סגן נשיא כי:

"השתק עילה
10. המסגרת הנורמטיבית לדחיית התביעה על-הסף, מפאת מעשה בית-הדין, מובאת בתקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיה, בית-המשפט או רשם שהוא שופט רשאי, בכל עת, לדחות תובענה נגד הנתבעים, כולם או מקצתם, מפאת מעשה בית-הדין.
11. סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבוררות") קובע כי, באין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררת את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין. פירושו של דבר, שאין הצדדים יכולים לחזור ולתבוע זה את זה באותו סכסוך, לאחר שהבורר הכריע בו. מנגד, אין כל מניעה שהצדדים יסכימו בניהם, בין לפני הבוררות ובין לאחריה, שפסק הבורר לא יהווה מעשה בית-דין לגבי התדיינויות עתידיות בניהם באותו נושא, אם בפני בורר אחר או בפני בית-המשפט. לא הוסכם כך, הרי שהפסק נחשב כשלעצמו, שמעשה בית-דין, ממש כפסק-דין של בית-משפט (ס' אוטולנגי בוררות – דין ונוהל כרך ב' (מהדורה רביעית, 2005) 851-856) (להלן: "בוררות דין ונוהל").
12. כלל מעשה בית-דין (res judicata) מבוסס על הרעיון בדבר כוחו של פסק-דין, שניתן בסיומו של הליך שיפוטי כלשהו, להוליך לסיומה המוחלט של ההתדיינות בין הצדדים להליך או כל מי שהוא ביחסי "קרבה משפטית" עם אחד מהם, באופן שלא יוכלו לחזור להתדיין בניהם בבתי-המשפט בכל עניין או שאלה שנדונו והוכרעו בפסק-הדין (ד"ר נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א-1991) 3) (להלן: "מעשה בית-דין").
כלל זה מורכב משני ענפים: השתק עילה והשתק פלוגתא. מכוח הכלל הראשון, פסק-דין תקף וסופי, שניתן לגופו של ענייו, מעניק לנתבע חסינות מפני תביעה נוספת של התובע בגין אותה עילת תביעה, שהיוותה יסוד להתדיינות נושא פסק-הדין. בין שזכה התובע בפסק-הדין ובין שנדחתה תביעתו, שם פסק-הדין קץ להתדיינות בעלי הדין בגין אותה עילה. העילה המקורית היא "עילה פסוקה", וההשתק שקם מכוחו של הפסק הוא "השתק עילה" (שם, עמ' 29).
13. במקרה נשוא דיוננו, טוען המבקש כי, תביעת המשיבים נגדו, חסומה מטעמי השתק עילה, מאחר שעילת התביעה בתיק זה, שהנה, לקויים בעבודתו והנזקים שגרם כביכול למשיבים, נדונה על-ידי הבורר במסגרת ההליך הראשון, בבית-משפט לתביעות קטנות בנצרת.
בלישנא אחרת, במסגרת כתב ההגנה בהליך הראשון, העלו המשיבים אותן טענות שמועלות עתה במגרת התהליך הנדון, בכתב התביעה, ואשר הועברו לבורר כחלק מטיעוניהם בפניו, נידונו והוכרעו על ידו. על-כן, אין להם מה להלין, אלא על עצמם, משבחרו להסתפק בהעלאת הטענות בכתב ההגנה ולא בהליך נפרד.
מנגד טוענים המשיבים כי, להליך שהוגש על-ידי המבקש נגררו הם באל כורחם, באופן שלא היתה להן האפשרות לרכז את כל טענותיהם כנגד מי שהגיש נגדם תביעה, ובבחינת קל וחומר, לא היתה באפשרותם להביא במסגרת תובענה קודמת, טענות המבוססות על עובדות ואירועים עתידיים. הליקויים שנתגלו באותן עבודות שאותן ביצע המבקש, הופיעו ו/או נתגלו לאחר הגשת תביעת המבקש כנגדם, ואף לאחר ביקור הבורר בדירתם ומתן פסק על ידו.
14. בהנחה שניתן היה לכלול את העובדות החדשות, להתגלות לטענת המשיבים, לאחר מתן פסק הבורר, במסגרת ההליך הראשון, ולומר כי, מדובר בשאלות עובדתיות ומשפטיות זהות בשני ההליכים, גם אז לא היה יכול להיווצר בעניינו השתק עילה, מאחר והתובעים בהליך דנא, היו הנתבעים בהליך הראשון. השתק עילה נוצר רק ביחס לתובעים בהליך בו ניתן פסק-הדין, ומונע מהם לתבוע שוב בגין אותה עילה, וזאת כדברי פרופ' זלצמן בספרה:
'כלל השתק העילה אינו משמש "מחסום" לפני הנתבע שהפך לתובע, שהרי העילות, אפילו הן דומות במרכיביהן העובדתיים, אינן זהות, משום חילופי עמדות בעלי הדין. רק מי שהיה התובע התביעה הראשונה יהא מושתק מכוחו של פסק-הדין שניתן בתביעה זו, אך לא אחר. אף אין נפקא מינה לעניין זה אם הטענות שמעלה הנתבע בתביעתו שלו הן אותן טענות שהעלה בתביעה הראשונה כטענות הגנה, או אם הן טענות חדשות, שנמנע מלהעלותן כנתבע. בהיעדר הוראה הכופה על הנתבע להגיש תביעה שכנגד, אין על אמצעי דיוני אחר למנוע את התוצאה של כפל ההתדיינות באותו עניין או באותו נושא, כאשר בעלי הדין תופסים עמדות שונות בכל אחת מן ההתדיינויות.' (מעשה בית-דין, עמ' 44; רע"א 785/05 בנק הפועלים בע"מ נ' מומי ושלמה בן אריה אגאי, תק-על 2005(4) 2220)
לאור האמור לעיל, מסקנתי היא, איפוא, כי לא מתקיים השתק עילה בנסיבות שלפנינו, ולפיכך אין תביעת המשיבים, כנגד המבקש חסומה, מחמת השתק עילה."
ב- בש"א (עכו) 5258/04[31] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת חנה לפין-הראל כי:

"בית-דין
9. סעיף 21 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "החוק") קובע, כי: 'בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין'. סעיפים 24-28 דנים בביטול או אישור פסק בוררות.
הנתבע לא ביקש לבטל את פסק הבוררות, לפיכך פסק הבוררות מחייב כמעשה-בית-דין. לו חפץ להשיג על קביעותיו של הבורר היה עליו לעשות כן במסגרת בקשה לביטול פסק הבוררות. משלא עשה כן וחלפה התקופה להגשת בקשה כזאת, לא ניתן עוד לתקוף את פסק הבוררות לגופו והוא מחייב את בעלי הדין כמעשה-בית-דין (ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353)."
ב- ת"א (י-ם) 7777/03[32] קבע בית-המשפט מפני כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ כי:

"7. כידוע, מעמדו המשפטי של פסק בוררות, שאושר על-ידי בית-המשפט או שאיננו ניתן עוד לביטול, הוא כמעמד של פסק-דין סופי של בית-המשפט המהווה מעשה בית-דין בין בעלי הדין או חליפיהם (וראו הוראת סעיף 21 ו-23 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968, וכן ע"א 7853/02 דוידי נ' חברת מצפה אבו טור בע"מ, פדאור 04(6) 707).
הנתבעים טוענים לקיומו של השתק עילה. על-פי כלל זה, אין להיזקק לתביעה נוספת בין אותם צדדים או חליפיהם, כאשר זו מבוססת על עילה זהה לעילה שנדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. פסק-הדין בהליך הראשון מקים מחסום המשתיק את התובע מלהעלות תביעה שניה המבוססת על אותה עילה (ראה ע"א 2360/99 בחר ואח' נ' דיור בניין ופיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18).
כלל השתק העילה חל, כמובן, רק ביחס לעילות זהות. יחד עם זאת, בכל המתייחס למעשה בית-דין, זכה המונח "עילת תביעה" לפירוש רחב ביותר מעבר למשמעותו הרגילה, באופן הכולל את העסקה או המעשה המובא לדיון. הסיבה לכך נעוצה בטעמים שביסוד ההשתק: מניעת הטרדתו החוזרת של בעל דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בעניין שכבר נפסק, ומניעת עומס יתר על מערכת המשפט בקיום התדיינויות נוספות בעניינים שכבר הוכרעו. המבחן הקובע הוא, אם כן, האם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות לאותו המעשה בתובענה אחת, כשהשיקול המרכזי הוא שהנתבע לא יוטרד בתביעות רבות בגין אותו מעשה (ראה ע"א 246/66, 247 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד כב(2) 561 592-593).
בהתאם נקבע, כי כלל השתק העילה יחול מקום ששתי התביעות מבוססות על עילה זהה ביסודה, אפילו בתביעה המאוחרת נכללו רכיבים שלא נזכרו בתביעה הקודמת. כן יש מקום לבחון את מידת הדמיון בין התשתית העובדתית העומדת בבסיסם של שני ההליכים. למותר לציין שאין בשוני בסעדים הנתבעים כדי ליצור שוני בעילה, או כדי למנוע את החלת ההשתק. הכלל הוא שבעל דין נדרש לרכז את כל טענותיו בגין אותה מסכת עובדתית במסגרת תובענה אחת, ואם לא עשה כן, מיצה את עילתו ואין הוא רשאי להגיש תביעה חדשה באותה עילה לשם קבלת סעד נוסף, אלא אם קיבל לכך היתר מבית-המשפט (ראה ע"א 8/83 גורדון ואח' נ' כפר מונאש – מושב עובדים ואח', פ"ד לח(4) 797; רע"א 6830/00 ברנוביץ נ' תאומים ואח', פ"ד נז(5) 691; ע"א 2035/03 לב יסמין בע"מ נ' ת.ג.י. בע"מ ואח', פ"ד נח(6) 447(ניתן ביום 14.6.04))."
ב- בש"א (ראשל"צ) 2853/04[33] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת דליה גנות כי:

"3.1 פסק הבוררות ...
(ראה לעניין זה ע"א 246/66 קלוז'נר נ' שמעוני, פ"ד נב(2) 561, 583; ע"א 8/83 ד' גורדון ואח' כפר מונאש, פ"ד לח(4) 797, 801; ע"א 151/87 ש. ארצי חברה להשקעות בע"מ נ' רחמני, פ"ד מג(3) 490, 497; ע"א 2360/99 יצחק בחר ואח' נ' דיור בניין לפיתוח בע"מ, פ"ד נה(4) 18; ע"א 6830/00 אריה ברנוביץ נ' משה תאומים ואח', תק-על 2003(2) 2943).
בפרשת קלוז'נר נקבע כי המבחן על פיו מוכרעת שאלת קיומה של השתק עילה הוא מבחן זהות העילה להבחין ממבחן זהות הסעד. כדי לקבוע האם קיימת זהות בין מערכת העובדות בשני ההליכים, יש לבחון את כתבי התביעה, ולעניין זה, לא חייבת להיות זהות מוחלטת ביניהם. השאלה היא, האם בידי התובע האפשרות לרכז בתובענה הראשונה את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנטען (ראה ע"א 601/88 עזבון המנוח מיכאל רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 450). מבחן זהות העילה הינו רחב, ועיקרון מעשה בית-דין יחול גם אם שתי התביעות מבוססות על עילה שהינה זהה ביסודה, אף אם בתביעה המאוחרת נכללים פרטים שלא נכללו בתביעה הקודמת (ראה ע"א 167/63 ג'ראח נ' ג'ראח, פ"ד יז 2617, 2625-2626).
הלכת ג'ראח צוטטה בפסק-דין קלוז'נר ובפסק-דין גורדון, ונקבע:
' ... נמצאנו למדים: "עילת התביעה" לעניין חבותו וכוחו של בית-המשפט לפסוק בתובענה אינה כעילת התביעה לעניין מעשה בית-דין.
לעניין הראשון – המבחן הקובע הוא, אם העובדה נטענה כראוי בכתב התביעה ועלתה על שולחן הדיונים.
ולעניין השני – אם יכול וחייב היה התובע לרכז את כל טענותיו הנוגעות למעשה הנזיקין בתובענה אחת.
לעניין הראשון, פירושו של הדיבור צר יותר, כי בית-המשפט אינו יכול לדון בעובדה שלא הובאה בפניו.
לעניין השני – המבחן רחב יותר, כי כאן קובע השיקול שלא מן הדין להטריד את הנתבע בתביעות רבות בשל אותו מעשה.'
כמו-כן נקבע כי הלכת מעשה בית-דין עשויה לחול גם מקום בו בעל דין בהליך השני לא היה צד להליך הראשון, אך הוא בעל זיקה לעניין, או שהינו חליפו של מי שהיה בעל דין בהתדיינות הראשונה.
(ראה פסק-דין גורדון; ע"א 344/83 רויטמן נ' פרסו ואח', פ"ד לט(4) 29, 36; ע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ"ד לא(1) 29; רע"א 1903/97 עיריית תל-אביב-יפו נ' התחנה המרכזית החדש ב תל-אביב בע"מ, תק-על 97(3) 566)."
ב- בש"א (נצ') 2797/03[34] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט חיים ארמון כי:

"בהחלטתי האמורה הפניתי את תשומת-לבם של הצדדים ושל הבורר להוראות סעיף 21 לחוק הבוררות, שלפיו פסק הבוררות מחייב את הצדדים ואת חליפיהם כמעשה בית-דין.
בנוסף, ציינתי בהחלטתי שאין באמור בה כדי למנוע מבעלי הדין או מאחד מהם להגיש לבית-הדין בקשה לאישורו של פסק הבוררות, בהתאם לסעיף
23(א) לחוק הבוררות ובהתאם לתקנות סדרי הדין בענייני בוררות, התשכ"ט-1969.
6. כעת, מונחת בפני בקשתו של המבקש (שהיה התובע בתיק עב' 2247/01), ואשר בה הוא עותר להחזיר את ההתדיינות לבית-הדין. המבקש מנמק זאת בשני נימוקים שנראים ככאלה שאינם יכולים להתיישב זה עם זה; מצד אחד טוען המבקש כי הליכי הבוררות לא הסתיימו, ומאידך הוא טוען שהבורר חרג מסמכותו בקביעותיו.
7. אין מקום לקבל את הבקשה; הסכסוך הועבר לבוררות, וכפי הנראה (כעולה ממה שהיה בתיק עב' 1845/03) אף ניתן פסק בוררות. בנסיבות אלה, הרי שהסכסוך הסתיים בבוררות, אלא אם היתה מוגשת בקשה לביטולו של פסק הבוררות. כל עוד פסק הבוררות לא בוטל, הרי הוא קיים ומחייב את הצדדים בהתאם לאמור בסעיף 21 לחוק הבוררות.
8. בעניין טענת המבקש על כך שהליך הבוררות, כביכול, לא הסתיים, יש להעיר כי הטענה כלל אינה ברורה. המבקש משתית את טענתו זו על כך שהמשיבה סרבה לחתום על פסק הבוררות ועל הבקשה למתן פסק-דין. המשיבה כלל לא היתה צריכה לחתום על פסק הבוררות. מי שהיה אמור לחתום עליו הוא הבורר, והבורר חתם עליו. לא ברור גם לאיזו "בקשה למתן פסק-דין" התכוון המבקש. אם הוא התכוון לבקשה לאישור פסק הבוררות, הרי שהמבקש היה יכול להגיש בעצמו את הבקשה לאישור פסק הבוררות בלא חתימתה של המשיבה. כך גם נאמר במפורש בהחלטתי מיום 9.6.03.
9. לאור כל האמור לעיל, אין אפשרות לקבל את הבקשה להחזיר את הסכסוך להתברר בבית-הדין.
10. אני שב ומפנה את הצדדים להוראות סעיף 21 לחוק הבוררות שלפיו פסק הבוררות מחייב את הצדדים כמעשה בית-דין."
ב- ע"א 1084/99[35] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט י' טירקל כי:

"פסק הבוררות כמעשה בית-דין
4. לפי סעיף 21 לחוק הבוררות 'בכפוף לסעיפים 24 עד 28 ובאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם-הבוררות, מחייב פסק בוררות את בעלי הדין וחליפיהם כמעשה בית-דין'. כאמור לעיל, לא בקשו בעלי הדין לבטל את פסק הבוררות או לאשרו. לפיכך, קבע בית-המשפט, בהחלטתו מיום 12.10.97 – שאותה אימץ, כזכור, בפסק-דינו – כי פסקי הבוררות מחייבים כמעשה בית-דין. בכך צדק. לו חפץ עיני להשיג על קביעותיו של הבורר היה עליו לעשות כן במסגרת בקשה לביטול פסקי הבוררות. משלא עשה כן וחלפה התקופה להגשת בקשה כזאת, לא ניתן עוד לתקוף את פסקי הבוררות לגופם והם מחייבים את בעלי הדין כמעשה בית-דין (ראו ע"א 1057/91 גבריאל הרצל נ' יחיאל מכטיגר ואח', פ"ד מו(4) 353, 354). מטעם זה גם צדק בית-המשפט בכך שדחה את בקשתו של עיני להעיד את הבורר, שמטרתה היתה לתקוף את פסקי הבוררות. יודגש, כי טענות שכוחן יפה לצורך בקשה לביטול פסק בוררות אין כוחן יפה כדי לגבור על חלותו של מעשה בית-דין. כך נאמר – אמנם לעניין טענה נגד פסק-דין, אך הדברים יפים לענייננו – כי:
'הכלל הוא, שטענה כזו אינה יכולה להוות עילה למניעת חלותו של מעשה בית-דין. מעצם הרעיון הטבוע בו, חוסם כלל מעשה בית-דין את האפשרות להעמיד את ההכרעה השיפוטית, נשוא טענת ההשתק, לביקורת ולבדיקה על-ידי בית-משפט אחר בדרך של תקיפת עקיפין. אכן, טמונה בכך הסכנה בדבר הנצחתן של טעויות, אך התכלית, שאליה מכוון הכלל, קרי, סוף לדיונים המשפטיים על-מנת להשליט יציבות ושקט במשפט, גוברת.' (נ' זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי (תשנ"א) 598)."
ב- בש"א (אי') 1488/01[36] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ד' בלטמן-קדראי - סגן נשיא כי:

"7. מהסכם הבוררות עולה כי הכוונה, כאמור, היתה ליישב הסכסוך בין הצדדים וכוונה אחרת אינה משתמעת ממנו ואף לא הועלתה על-ידי המשיבה.
'סעיף 21 לחוק הבוררות מורה כי פסק הבורר מחייב את בעלי הדין וחליפהם כמעשה בין דין, באין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות. תוקפו המחייב של הפסק אינו נובע מאישורו על-ידי בית-המשפט, אלא מקורו בהסכמת הצדדים, נכון הדבר, שסעיף 21 קובע את תוקפו של פסק הבורר כמעשה בין דין בין הצדדים 'באין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות'; וניתן היה לסבור, שכדי לשלול תוקף זה צריכים הצדדים להסכים על כך מראש, בהסכם הבוררות ביניהם. אולם לא כך הדבר, והצדדים רשאים גם לאחר מתן פסק הבורר להגיע להסכם שלא לבצע את הפסק, או לשנות הוראה מהוראותיו, או ללכת לבוררות נוספת. במילים אחרות, אין כל מניעה שהצדדים יסכימו ביניהם, בין לפני הבוררות ובין לאחריה, שפסק הבורר לא יהווה מעשה בית-דין לגבי התדיינות עתידית ביניהם, אם בפני בורר אחר או בפני בית-משפט לא הוסכם כך, הרי שהפסק נחשב, כשלעצמו, כמעשה בית-דין, ממש כפסק-דין של בית-משפט. תוגש תביעה חדשה לבית-משפט, או לבוררים, לאחר מתן הפסק – תידחה התביעה עקב מעשה בית-דין.'."

ב- ת"א (י-ם) 885/92[37] קבע בית-המשפט לפי כב' השופטת מ' שידלובסקי-אור כי:

"9. פסק הבוררות

[17] פש"ר (י-ם) 180/96 עמותת הקוטג'ים נ' ר.א.מ., תק-מח 97(3) 523 (1997).
[18] ה"פ (נצ') 6/08 חיים קרת ואח' נ' היוגב – מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', תק-מח 2008(4) 3882 (2008).
[19] ת"א (ת"א-יפו) 14062/06 שמואל שי כהן נ' ראובן דנגור, תק-של 2008(2) 704 (2008).
[20] עב' (ת"א-יפו) 5347/07 אמינות מוקד ארצי (1978) בע"מ נ' פיירמן איתי, תק-עב 2008(1) 6321 (2008).
[21] בש"א (ב"ש) 4996/07 א.ד (אשר זגורי) חברה לעבודות בניין בע"מ ואח' נ' פאל ג'ררד ואח', תק-של 2008(1) 4619 (2008).
[22] בש"א (י-ם) 7113/07 לייב הירש בייגל ואח' נ' יעקב צפריר ואח', תק-מח 2007(4) 978 (2007).
[23] ע"א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים בע"מ ואח' נ' מיכה צח חברה לקבלנות כללית בע"מ ואח', תק-על 2007(2) 2725 (2007).
[24] בש"א (י-ם) 4630/07 ויקטור יונה נ' ס.א.ד.ר חברה לעבודות בניין בע"מ ואח', תק-מח 2007(1) 11676 (2007).
[25] ת"א (ת"א-יפו) 63418/05 קרקעות עמק במרחב (1998) בע"מ נ' עומרי עאהד חברה לבניין בע"מ ואח', תק-של 2007(1) 13243 (2007).
[26] ת"א (ת"א-יפו) 2190/05 רגב תמר נ' פסגות הלוטם יזמות ובניה בע"מ, תק-מח 2007(1) 4968 (2007).
[27] בש"א (י-ם) 7674/06 נחמיה משה נ' רחל צמחוני, תק-של 2007(1) 6683 (2007).
[28] ת"א (ת"א-יפו) 32222/06 דיסי יהלומים בע"מ ואח' נ' מזרחי מרדכי ואח', תק-של 2007(1) 2681 (2007).
[29] ת"א (י-ם) 1342/00 נביל פאיז אלאנסארי נ' ג'מיל ערפאת ואח', תק-של 2006(4) 901 (2006).
[30] בש"א (נצ') 4625/05 מתניה רדין נ' ד"ר אריאל קורן ואח', תק-של 2006(1) 5023 (2006).
[31] בש"א (עכו) 5258/04 מוניב סרחאן נ' סולימאן אבו רוקן, תק-של 2005(2) 23241 (2005).
[32] ת"א (י-ם) 7777/03 אלי שני ואח' נ' שמעון ביטון ואח', תק-של 2005(1) 11341 (2005).
[33] בש"א (ראשל"צ) 2853/04 אלקטרה מוצרי צריכה בע"מ נ' אברהם רוטשטיין, תק-של 2004(4) 19695 (2004).
[34] בש"א (נצ') 2797/03 ישראל ועקנין נ' רמי – שרותי נקיון בע"מ, תק-עב 2003(4) 7924 (2003).
[35] ע"א 1084/99 נחמיה עיני נ' דוד קאסוטו, תק-על 2002(1) 9 (2002).
[36] בש"א (אי') 1488/01 ד"ר רונס בן ציון נ' רבקה אקטע, תק-של 2001(4) 10549 (2001).
[37] ת"א (י-ם) 885/92 חנה זילברמן נ' ברוך ויינברג, תק-מח 95(3) 439 (1995).