botox
הספריה המשפטית
הפרשנות לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים

הפרקים שבספר:

מהלך הדיון (תקנות נב עד עט לתקנות הדיון)



עמוד 71 בספר:


"נב. דיון בדלתיים סגורות ובדלתיים פתוחות
הדיון בענייני משפחה ובבקשות לגיור מתנהל בדלתיים סגורות, ובשאר העניינים - בדלתיים פתוחות, אלא אם בית-הדין הורה אחרת במשפט מסויים או בישיבה מסויימת. בכל-אופן רשאי בית-הדין להרשות או לא להרשות את נוכחותו של אדם מסויים או סוגי בני-אדם."

תקנה נב לתקנות הדיון קובעת מפורשות כי דיון בענייני משפחה ובבקשות לגיור יתנהלו בדלתיים סגורות, אלא-אם-כן קבע בית-הדין הרבני אחרת {ראה גם בש"א (די') 426/05 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שילי עובדיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

משמדובר בסכסוך במשפחה קובעת תקנה נב לתקנות הדיון כנקודת מוצא את ההיפך מעקרון פומביות הדיון, נקודת המוצא אז היא כי הדיון הוא בדלתיים סגורות והחריג הוא, על-פי החלטת בית-הדין הרבני, דיון פומבי.

הטעם וההצדקה לסטיה מאינטרסים בסיסים וחשובים כמו חופש הביטוי לרבות חופש הביטוי של העיתונות ופומביות הדיון כאשר מדובר בענייני משפחה הוא מתן ערך מיוחד ליחסים מיוחדים שבמשפחה, הרצון להימנע


עמוד 72 בספר:


מלהחריף את המחלוקת בה, העובדה שמדובר בעניינים אינטימיים החשובים לעיתים לפרט יותר מכל, הנוגעים ומשפיעים על כל מערכות חייו וקיומו ואשר בהתייחס אליהם עומד הפרט חשוף לעצבי ריגשותו ופגיעותו.

לאור רגישות מיוחדת זו, האינטימיות שבדבר, הפגיעה בעניינים הכמוסים והחשובים ביותר לאדם, נקבע כי ענייני המשפחה פנימה יהיו חסויים {ראה גם תמ"ש (י-ם) 19286/98 פלונית ואח' (קטינים) נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2001)}.

"נג. לבוש צנוע
אין להופיע לפני בית-הדין אלא בלבוש צנוע והולם, כולל כיסוי-ראש. עורכי-דין וטוענים רבניים יופיעו גם במקטורן או בלבוש עליון, אלא-אם-כן הסכים בית-הדין להופעה שונה."

תקנת דיון שתקבע, כעניין של סדרי דין, חובה שעיקר טעמה הוא קיום מצווה דתית כתנאי להופעה בבית-דין רבני, תפגע בחופש המצפון, הכולל חופש מדת, של המתדיינים, ואף בחופש העיסוק של באי-כוחם.

הדין הישראלי מחייב כל יהודי, אף אם הוא חילוני, להתדיין בענייני נישואין וגירושין בפני בתי-דין רבניים ולא פתוחות בפניו דרכים אלטרנטיביות כלשהן.

תקנה שתתנה את הזכות להתדיין בפני בית-דין רבני בקיום נורמה דתית מעבר למתחייב מן הדין המהותי תחסום בפני מתדיינים או באי-כוחם, אשר אינם מוכנים לקיימה מטעמי מצפון, את הערכאה השיפוטית היחידה המוסמכת לדון בעניין חיוני שהמתדיין נזקק לו.


עמוד 73 בספר:


תקנה כזאת תהיה, כעיקרון, פסולה ובטלה.

ב- בג"צ 1912/97 {ריש צבי, עו"ד נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, תק-על 98(4), 398 (1998)} נדונה השאלה האם הדרישה לכיסוי ראש בבתי-דין רבניים מבטאת, כטענת העותר, מצווה דתית, או שמא, כטענת המשיבים, מדובר בביטוי של דרך ארץ ההולם מסורת של בית-דין רבני, בדומה למדי המשפט שנדרשים עורכי-דין ללבוש בהופיעם בבית-משפט.

מן המקורות נלמד כי כיסוי ראש אינו חובה דתית, אלא מנהג אשר נחשב לביטוי למידת חסידותו של אדם והוגבל לאירועים נכבדים בלבד, לרבות דיון בפני בית-דין.

כך, למשל, על-פי התלמוד הבבלי {מסכת שבת, י, א} כיסו תלמידי חכמים את ראשיהם רק בעת שמילאו תפקיד ציבורי או ביושבם על כס המשפט.

באופן דומה, סבר רבי אליהו מווילנא {הגר"א} כי לא קיים איסור ללכת בראש מגולה, אלא כאשר עומדים "לפני גדולים" וכן בעת התפילה {ראה ביאור הגר"א לשולחן ערוך, אורח חיים, ח, ו. וכך פסק אף רבי יהודה אריה דה-מודינה (ריא"ם), בן המאה ה- 17, כי הצורך לכבד את המנהגים המקובלים בחברה האיטלקית באותה עת חייב בנסיבות מסויימות התהלכות ללא כיסוי ראש; ראה יצחק ריבקינד, "תשובת הרב יהודה אריה מודינה על גילוי הראש", ספר היובל ללוי גינצבורג (תש"ו), בעמ' תא-תכג}.

על-פי מקורות אלה, כיסוי הראש בבית-דין דתי אינו אלא סימן לכבוד שנותנים לדיינים, ואינו בגדר מילוי מצווה דתית. ואומנם, מנהג זה לא היה מקובל בכל קהילות היהודים בעולם.


עמוד 74 בספר:


יחד-עם-זאת, כיסוי הראש הפך במשך הדורות, אם מפני איסור "חוקת הגויים", ואם מפני הרצון להביא להפרדה מלאה בין החברה היהודית לחברה שמסביבה, לחובה דתית.

עם השנים, ובמיוחד לאחר שחלק מן החברה היהודית עצמה הפך לחילוני, השתרשה חובה זו ביתר שאת.

כיסוי הראש החלקי - הכיפה - הפך לסמלו של היהודי שומר המצוות. כך, למשל, סופר על דוור יהודי בארצות-הברית, שטען בפני הוועדה הפדראלית לשוויון הזדמנויות בעבודה כנגד רשות הדואר, על אשר חייבה אותו לכסות את הכיפה שעל ראשו בכובע שירות בזמן העבודה. זאת, כיוון שביקש כי כיסוי הראש המסמל אותו כיהודי דתי - הכיפה - יהיה גלוי לעין {ראה ספרו של יצחק (אריק) זימר עולם כמנהגו נוהג - פרקים בתולדות המנהגים, הלכותיהם וגלגוליהם (התשנ"ו), 38, הערת שוליים 97}.

בישראל מסמלת הכיפה את הציבור הדתי, ומבדילה אותו מן הציבור החילוני.

הסביר זאת הרב יוסף: נראה שכיסוי הראש בזמננו הוא יותר ממידת החסידות, כי ידוע שזה דרכם של החופשים פורקי עול תורה ומצוות ללכת בגילוי הראש ויש היכר מיוחד להכיר בין עובד אלקים לאשר לא עבדו {הרב עובדיה יוסף יחווה דעת (התשל"ג-התשמ"ד), ד', סימן א'}.

הנה-כי-כן, חובת כיסוי הראש - לאו דווקא בכיפה - יסודה במנהג המבטא דרך ארץ כלפי בית-הדין. ניתן להשוותו למנהג המקובל בחברה הלא יהודית, הדורש הסרת הכובע לאות כבוד.


עמוד 75 בספר:


לעומת-זאת, לכיסוי הראש בכיפה הקשר דתי חד-משמעי. אלא, שכאמור, התקנה הנדונה אינה דורשת חבישת כיפה דווקא, והמתדיינים ובאי-כוחם חופשיים לבחור לעצמם כיסוי ראש נעדר זיקה דתית.

זאת ועוד. התקנה לפי לשונה חלה גם על עורכי-דין שאינם יהודים בהופיעם בבתי-הדין הרבניים, ועל אלה בוודאי לא חלה מצווה דתית יהודית בדבר כיסוי ראשם.

בכך מתנתקת הדרישה לכיסוי ראש מן המצווה הדתית, וממילא אינה פוגעת בחופש המצפון.

הדבר דומה במידת מה לחובה לעטות גלימה בבית-המשפט, המקובלת באירופה מאז ימי-הביניים, שאף מקורה היה דתי. במרוצת הדורות איבדה חובת עטיית הגלימה משמעות זאת, וכיום לא יישמע עורך-דין בטענה כי הדרישה לעטות גלימה פוגעת בחופש המצפון והדת שלו {הערה: הדיון הנוסף שהוגש על בג"צ זה נדחה: דנג"צ 107/99 צבי ריש, עו"ד נ' מועצת הרבנות הראשית לישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)}.

"נד. איסור פרסום
הדיונים המתנהלים בבית-הדין בדלתיים סגורות הם חסויים. אין לפרסם פרטים על מהלך הדיונים אלא באישור מפורש, בכתב, של בית-הדין."

תקנה נד לתקנות הדיון קובעת כי מעבר לעובדה כי הדיונים בבית-הדין מתקיימים בדלתיים סגורות חל איסור לפרסם פרטים על מהלך הדיונים ללא


עמוד 76 בספר:


אישור מפורש לכך מבית-הדין הרבני {בש"א (די') 426/05 קרנית הקרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' שילי עובדיה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

"נה. ניהול הדיון
(1) ניהול הדיון וכן השמירה על הסדר והמשמעת בבית-הדין בשעת הדיון הם בידי היושב-ראש של בית-הדין. הוא רשאי גם לצוות להוציא מאולם בית-הדין כל אדם המפריע למהלך הדיון על-ידי נוכחותו, התנהגותו או אי-ציות להוראות או המופיע בלבוש לא צנוע ובלתי-הולם.
(2) אדם המפריע למהלך הדיון, כאמור בסעיף-קטן (1), או כמוגדר בסעיף 2 לחוק בתי-דין דתיים (מניעת הפרעה), התשכ"ה-1965 - רשאי בית-הדין לצוות על הרחקתו, ורשאי הוא, לאחר שהתרה באותו אדם והלה לא שעה להתראה, להענישו על אתר בקנס או במאסר עד שלושה חודשים, כאמור בסעיף 2 לחוק האמור.

נו. בירור הופעה
(1) לפני התחלת הדיון יברר בית-הדין אם הופיעו הצדדים, ובהיעדר אחד מהם - אם הנעדר הוזמן כדין.
(2) הפרטים הנזכרים בסעיף-קטן (1) יירשמו בפרוטוקול.

נז. נוכחות בעלי הדין אישית
במשך כל מהלך המשפט על בעלי הדין להיות נוכחים גם אם יש להם מורשים, אלא-אם-כן החליט בית-הדין שאין צורך בנוכחותם או בנוכחות אחד מהם בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו."


עמוד 77 בספר:


על-פי תקנה נז לתקנות הדיון, על בעלי הדין, להיות נוכחים בכל שלבי הדיון, גם אם הם מיוצגים, אלא-אם-כן, בית-הדין הרבני החליט כי אין צורך בנוכחותם או בנוכחות אחד מהם בכל מהלך המשפט או בחלק ממנו.

"נח. אי-הופעת בעל דין אישית
לא הופיע בעל-הדין בעצמו אלא מורשהו, יחליט בית-הדין לפי הנסיבות של המקרה אם:
(1) לדחות שמיעת הטענות עד שיופיע בעל-הדין בעצמו, או
(2) לשמוע את טענת המורשה של בעל-הדין הנעדר עד שיתברר אם יש צורך בהופעת בעל-הדין עצמו אם לאו, או
(3) אם בעל-הדין אינו יכול להופיע בעצמו, כגון אם הוא בחוץ לארץ או אם בית-הדין מוצא שחקירת בעל-הדין עצמו לא תוכל להועיל לבירור הדין - לשמוע את המורשה במקום בעל-הדין, או
(4) לשגר שליחים לקבל טענות בעל-הדין."

ב- בג"צ 7739/08 {פלונית נ' בית-הדין הרבני הגדול, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן, לא ראה גם בכך שבית-הדין הרבני לא חייב את התייצבותו של משיב מס' 3 בפניו כעילה להתערבות בפסק-דינו משהדבר עולה בקנה אחד עם הוראות תקנה נח לתקנות הדיון, ומאחר ונראה כי העובדות שעמדו בבסיס פסק-דינו של בית-הדין הרבני, היינו, היות בני הזוג פרודים מזה כעשרים שנה ללא כל כוונה לשוב זה אל זה, אינן שנויות במחלוקת ממשית.


עמוד 78 בספר:


"נט. סדר הדיון
הדיון מתנהל לפי סדר זה:
(א) טענות התובע והנתבע וחקירתם.
(ב) עדויות והוכחות.
(ג) סיכומי הצדדים, בעל-פה או בכתב, לפי קביעת בית-הדין."

אם-כן, תקנה נט לתקנות הדיון, קובעת, למעשה, את סדר הדיון בבית-הדין הרבני. הדיון יחולק לשלושה שלבים כדלקמן:

בשלב הראשון, ישמע בית-הדין הרבני את טענות הצדדים {תובע ונתבע} ואחר כך תתבצע חקירתם.

בשלב השני, לאחר חקירת הצדדים כאמור, יבוא שלב העדויות והוכחת טענות הצדדים.

בשלב זה, ישמע בית-הדין הרבני את עדויות של מי מהצדדים, במידה ויש.

ברצוננו להעיר כי שלב זה, שונה במקצת מן המשפט האזרחי והשוני מתבטא בכך שבית-משפט אזרחי נוהג, בדרך-כלל, להורות על הצדדים להגיש תצהירי עדות ראשית. לאחר הגשת תצהירי עדות ראשית ייקבע מועד לדיון הוכחות. ביום דיון ההוכחות ייתכן מאוד כי עד מטעם בעל דין ייחקר ראשון ולאחר-מכן ייחקר בעל הדין עצמו.

בשלב השלישי, יורה בית-הדין הרבני על סיכומי הצדדים, בעל-פה או בכתב, לפי קביעת בית-הדין הרבני.


עמוד 79 בספר:


ככלל, תקנות הדיון קובעות שנוהל הדיון הוא לשמוע חקירות וראיות במקום שבעלי הדין חלוקים ביניהם ביחס למציאות.

הראיות נחוצות למקרה בו המציאות לא ברורה לעיני בית-הדין הרבני, וההלכה תשתנה בהתאם למציאות הזקוקה לבירור.

על-ידי חקירות וראיות תתברר המציאות ותותאם ההלכה המתאימה. לא כן כאשר ההלכה תהיה אותה הלכה בין אם המציאות היא כדברי התובע ובין אם היא כדברי הנתבע.

לכן במקום שאין השלכה לפסק-הדין מבירור המציאות אין צורך לברר מהי המציאות. כלומר, במקרה ופסק-הדין הושתת על ההנחה שכל טענותיו של התובע ביחס לעובדות נכונות, ובפסק-הדין הוכח שבין אם גרסת התובע היא הנכונה ובין אם גרסת הנתבע היא הנכונה, ההלכה תישאר אותה הלכה - אין לבזבז זמן שיפוטי יקר ופסק-דין יכול ויינתן ללא ישיבה נוספת של חקירות והוכחות {תיק מס' 372213-1 (רבני) פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(4), 68, 75 (2010)}.

"ס. שמיעת בעלי הדין עצמם
(1) גם אם יש לצדדים מורשים, חייבים בעלי הדין לטעון בעצמם בתחילה ולברר את דבריהם, ומורשיהם יוכלו להסביר ולנמק את טענותיהם אחרי כן.
(2) בית-הדין יכול, לפי ראות עיניו, להרשות, בטענות מסויימות או במשפט מסויים, שהמורשה יטען לפני מרשהו או אפילו במקומו. אם בית-הדין מוצא, כי לשם חיקור הדין רצוי שבעל הדין עצמו לא יהיה נוכח בזמן שמורשהו מרצה את דבריו - רשאי הוא לצוות על-כך."


עמוד 80 בספר:


לאור העובדה כי עסקינן בענייני משפחה וביחסים בינו לבינה, מן ההיגיון הוא, כי הצדדים עצמם יוכלו לתאר ו/או להסביר טענותיהם ביתר קלות ובשפה פשוטה ועממית, ללא "שיפוצים" בגרסה מטעם עורכי-הדין וזו, לעניות דעתנו, תקנה ס לתקנות הדין באה למנוע.

יחד-עם-זאת, לאחר שבית-הדין הרבני שמע את בעלי הדין עצמם, יוכלו מורשיהם {עורכי-הדין או טוענים רבניים לדוגמה}, להסביר ולנמק את טענותיהם של בעלי הדין. הסיפא של תקנה ס(1) לתקנות הדיון, למעשה, מאפשרת למורשה מטעם בעל הדין, לחדד ו/או להדגיש את דברי בעל הדין עצמו.

למרות האמור לעיל, תקנה ס(2) לתקנות הדיון קובעת כי בית-הדין הרבני יכול, לפי ראות עיניו, להרשות, בטענות מסויימות או במשפט מסויים, שהמורשה יטען לפני מרשהו או אפילו במקומו.

תקנות הדיון, מקדישים לסוגיית מעמד בעלי הדין וחקירתם, מספר תקנות. תחילה נקבע בתקנה ס לתקנות הדיון כי בית-הדין הרבני שומע את הצדדים עצמם ומברר את דבריהם.

במסגרת זו מוטלת חובה על בעלי הדין לענות תשובות מלאות, אמיתיות וכנות ובלי השתמטות על כל שאלות שבית-הדין הרבני יעמיד לו או שהצד שכנגד יעמיד לו ברשות בית-הדין הרבני {ראה תקנה סא לתקנות הדיון}.

רק לאחר-מכן, רשאים הצדדים האחרים לחקור את בעלי הדין {כאמור בתקנה סג(1) לתקנות הדיון}, כאשר בית-הדין הרבני יכול לפסול שאלה או


עמוד 81 בספר:


להפסיק את החקירה אם נראה לו כי השאלה או המשך החקירה מיותרים או שהם עלולים להפריע לבירור האמת {ראה תקנה סג(2) לתקנות הדיון}.

מכאן, שלפי ההלכה הבירור שעורך בית-הדין הרבני עם בעלי הדין נועד לתחם את המחלוקות, אך לא בא במקום העדים, שהם אמצעי הראיה הקבוע בדין היהודי לבירור האמת {ת"א (יר') 3064/01 להב אמנון נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

"סא. חובת תשובות כנות
בעל הדין חייב לענות תשובות מלאות, אמיתיות וכנות ובלי השתמטות, על כל השאלות שבית-הדין יעמיד לו או שהצד שכנגד יעמיד לו ברשות בית-הדין; וכן עליו להגיש את כל המסמכים והניירות אשר יידרשו על-ידי בית-הדין או, ברשות בית-הדין, על-ידי הצד שכנגד."

בעל הדין חייב לענות תשובות מלאות, אמיתיות וכנות ובלי השתמטות, על כל השאלות שבית-הדין הרבני יעמיד לו או שהצד שכנגד יעמיד לו ברשות בית-הדין הרבני.

בנוסף, על בעל הדין להגיש את כל המסמכים והניירות אשר יידרשו על-ידי בית-הדין הרבני או ברשות בית-הדין, על-ידי הצד שכנגד.

חובת הגילוי של מסמכים משקפת את כללי "המשחק" בקלפים גלויים, וגילוי המסמכים יאפשר ביתר קלות להגיע לפשרה או יקל על כל צד להתכונן יותר טוב למשפט {כולל אפשרות סתירת הראיות של הצד שכנגד בראיות מצידו}.


עמוד 82 בספר:


חובת הדיין היא להטיל את מרותו על כל הציבור, וזאת כדי לגרום לכך שכל אחד מבני הציבור, היודע עדות או שבידו מסמך, יביאם לבית-הדין הרבני, וכך אותו אדם לא יעבור על האיסור של "אם לא יגיד ונשא עוונו", אותו פסוק בספר ויקרא המטיל חובה על כל אדם להעיד במשפט.

כאשר המסמך נמצא בידיו של אחד מבעלי הדין, החובה לגלותו ולהמציאו היא חזקה יותר, שכן אם המסמך מהווה הוכחה לחובת אותו צד, מוטלת משימה על הדיין למצוא את אותו מסמך, וזאת כדי שלא "יאכילוהו דבר האסור לו", כלשון הרא"ש, או כדבריו הקצרים של הגאון מוילנא {ביאור הגר"א, שולחן ערוך, חושן משפט, סימן ט"ז, סעיף-קטן ז'}: "להפרישו מגזילה".

לפיכך, על-פי הדין העברי, הדיין רשאי - ואליבא דאמת חייב - לכוף על בעל דין להמציא את המסמכים.

נציין כי יש הרואים סתירה בין גישות הרא"ש והרמב"ם, ומצאנו חכמי הלכה, בתקופת האחרונים, שניסו ליישב ביניהם {ראה למשל, ורהפטיג, שם, בעמ' 41-40}.

כלומר, בית-הדין הרבני יחייב בעל דין בגילוי מסמכים, ובמתן אפשרות לצד שכנגד לעיין בהם ולקבל מהם העתק, רק כאשר הצד המחזיק במסמכים מודה בכך שלחברו יש בהם זכות. כאשר אין הוא מודה בכך, והצד שכנגד אינו טוען בביטחון כי הלא מציג בידו מסמך שעשוי לסייע בידו, בית-הדין הרבני לא יחייבו בגילוי מסמכיו. אבל אם הוא מחזיק ברשותו מסמך אשר לגביו טוען הצד שכנגד בביטחון שיש בו כדי לסייע להוכחת טיעוניו, והלה מכחישו, יחייב אותו בית-הדין הרבני בהצגת המסמך לבית-הדין הרבני כדי שהוא יוכל לבחון


עמוד 83 בספר:


את הדברים בעצמו ולקבוע מי מבעלי הדין צודק בטענותיו {שם, שוחטמן בספרו}.

חובת גילוי המסמכים על-פי המשפט העברי מבוססת, בין היתר, על חובת הגדת עדות; החובה להפריש אדם מגזל, קרי: להימנע מלהחזיק ממון שלא כדין; כופין על מידת סדום.

כאשר צד מבקש מסמך לטובתו, החובה לסייע לו ולהמציא לו את אותו מסמך, ניתן לבססה על החובה הכללית של השבת אבידה {ורהפטיג, שם, 37}.

עצם ההשוואה בין חובת צד להשיב לשאלות לבין חובתו להמציא מסמכים, "מעלה" את מוסד גילוי המסמכים לדרגה של חובת צד {או עד} לענות על מה שנשאל.

חובת הגילוי הקבועה בתקנה סא לתקנות הדיון היא טוטאלית ללא שום הסתייגות, ולא נזכרת כאן שום זכות התנגדות משיקול של צנעת הפרט, כאשר מכחיש הוא קיומו של המסמך המבוקש.

נעיר כי תקנה סא לתקנות הדיון אומנם מסייגת את כוחו של התובע, ומעבירה אתו לבית-הדין הרבני, שהוא הקובע הבלעדי – גם לדרוש גילוי מסמכים, וגם להחליט לבקשת אחד הצדדים.

בית-הדין הרבני מחליט אם יש אמתלה – בסיס איתן לתביעה – שרק אז יש את הכוח לתבוע את גילוי המסמך. מאידך גיסא, אולי בית-הדין הרבני לא ייתן רשות, כאשר הנתבע מכחיש קיומה של הזכות בידו.


עמוד 84 בספר:


העולה מכל האמור לעיל הוא כי גם על-פי המשפט העברי, זכאי המבקש, לדוגמה, לעיין במסמכים הנמצאים בידי רואה החשבון. חובת הגילוי וזכות העיון במסמכים, על-פי המשפט העברי, כוללת גם את הזכות להעתיקם {להרחבה בעניין חובת הגילוי ראה גם בר"ע (יר') 188/04 תיווך משכן נכסים בע"מ נ' פולורון סיסטם ישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

"סב. התערבות המורשה
בזמן שבעל הדין מברר את דבריו או עונה לשאלות או נדרש לענות, אין מורשהו רשאי לעזור לו על-ידי הזכרת דברים באיזו דרך שהיא, חוץ אם קיבל רשות על-כך מבית-הדין.

סג. חקירת בעל דין
(1) אחרי ששני בעלי הדין הרצו את דבריהם, יורשה הנתבע או מורשהו לחקור ולדרוש את התובע ואחר-כך יורשה התובע או מורשהו לחקור ולדרוש את הנתבע; לאחר-מכן לא תהיה חקירה נוספת אלא לפי רשות בית-הדין. חקירות ודרישות אלה של בעלי הדין זה את זה צריכות להיות מכוונות לעזור לבית-הדין לברר את האמת. בסמכותו של בית-הדין להורות על סדר שונה, בהחלטה שתירשם.
(2) בית-הדין רשאי לפסול כל שאלה ואף להפסיק את חקירתו של בעל-הדין אם נראה לבית-הדין כי השאלה או המשך החקירה מיותרים או שהם עלולים להפריע לבירור האמת.

סד. טענות ושאלות נוספות
בכל שלב של הדיון רשאי בית-הדין לקבל מבעלי הדין טענות והסברים נוספים וכמו-כן להעמיד לבעלי הדין שאלות נוספות."


עמוד 85 בספר:


על-פי תקנה סד לתקנות הדיון, בית-הדין הרבני רשאי לקחת יוזמה ולהציג שאלות מסויימות לבעלי הדין, ובתיקים מסוג מסויים - אף לגרום להזמנת עדים ולגביית הוכחות.

נדגיש כי לא נאמר בתקנה זו ובתקנות הדיון בכלל, לא במפורש ולא ברמז, כי בית-הדין הרבני מוסמך לקיים דיון ולקבל ראיות שלא בידיעת הצדדים, ובוודאי אין הן מכילות היתר לעשות כן תוך הזמנת צד אחד בלבד ובנוכחותו, וללא הזמנת הצד שכנגד או בא-כוחו {בג"צ 3396/90 מ' ה' נ' בית-הדין הרבני האיזורי בחיפה, פ"ד מה(3), 311 (1991)}.

"סה. אי-התאמה בטענות
מצא בית-הדין שיש אי-התאמה בין כתב התביעה ובין טענות התובע שבעל-פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל-פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה.

נשאלת השאלה האם האם הגשת כתב תביעה מתוקן בבית-הדין הרבני מחייב קבלת רשות כפי שהדבר קיים בבתי-המשפט האזרחיים?

גישת המשפט העברי שונה בתכלית מגישת המשפט האזרחי לעניין כתבי טענות.

בעוד שבמשפט האזרחי קיימים כללים נוקשים לעניין הגשת כתבי טענות, במשפט העברי קיימת העדפה ברורה לשמיעת טענות בעל-פה.


עמוד 86 בספר:


אומנם גם על-פי המשפט העברי, הציבור רשאי לקבל על עצמו כללים ותקנות לעניין הגשת טענות בכתב, אך מבחינה הלכתית זהו חידוש, וכמו בכל חידוש - אין לך בו אלא חידושו.

מעבר לכך, על-פי שיטת המשפט העברי, בתי-הדין הרבניים נוהגים בגמישות רבה בכל הנוגע לענייני פרוצידורה, ודומה כי מאז הקמת בתי-המשפט לענייני משפחה נוהגים כך גם בתי-המשפט בדונם בתיקי משפחה.

מידי יום רואה בית-הדין הרבני התנגחויות בין עורכי-דין באשר להגשת מסמכים לתיקי בתי-הדין, ולפעמים מתבוננים הם במחזה די בתימהון - כאילו הכנסתו של מסמך זה או אחר תחרוץ את גורל התביעה או ההגנה.

ולא כך. הכנסת מסמך לתיק בית-הדין אין משמעותה כי תוכן המסמך קביל בעיני בית-הדין הרבני לשמש כראיה שכן, בית-הדין הרבני בוחן כל מסמך וכל ראיה בהקשרם הנכון. במיוחד נכונים הדברים ביחס לכתבי טענות. עם כל חשיבותם, בית-הדין הרבני איננו חי מפי הכתב אלא מפיהם של בעלי הדין.

לאור רציונאל זה, נקבע בתקנה סה לתקנות הדיון כאשר מצא בית-הדין הרבני שיש אי-התאמה בין כתב התביעה ובין טענות התובע שבעל-פה, רשאי הוא לקבל את הטענות שבעל-פה או לדחות את שמיעת המשפט כדי לאפשר לתובע לתקן את כתב תביעתו ולשולחו לצד השני או לבטל את התביעה.

המשמעות היא שאין בעצם העובדה כי התובע משנה את טענותיו במהלך הדיון ללא קבלת רשות לכך, כדי לחסום את כוחו של בית-הדין הרבני לדון בהן. העניין מסור לשיקול-דעתו של בית-הדין הרבני כיצד לנהוג.


עמוד 87 בספר:


לאור הנ"ל, נראה לכאורה שכל עניינו של כתב תביעה, או כתבי טענות, איננו אלא כאקט טכני בלבד, מעין הכנה לקראת הדיון המתקרב, ותו לא.

לפי ההלכה יש לקבל אך ורק טענות אשר נטענות במעמד שני הצדדים המתדיינים. משום-כך טענות הנשלחות ככתבי תביעה או הגנה אין להם משקל הלכתי ומשפטי בבתי-הדין הרבניים.

בנקודה זו שונה לחלוטין גישת ההלכה מהגישה האזרחית אשר נותנת להגשת כתבי הטענות משקל זהה לאלו הנטענות בעל-פה במהלך הדיון, ואולי אף מעמד עדיף עליהן. משום-כך לצורך תיקון או הוספה לכתבי הטענות נצרכת רשות והיתר מיוחד, כפי הוראת סדר הדין האזרחי.

הבדל מהותי זה, כידוע, קיים גם בעניינים של העדת עדים. לפי המשפט העברי אין לקבל עדות מפי הכתב. עדות שכזו פסולה ולא קבילה, מגזירת הכתוב "מפיהם" ולא מפי כתבם {ראה גמרא כתובות דף כ', "חֹשן משפט" סימן כ"ח}. לעומת-זאת, המשפט האזרחי מכיר בעדות זו כעדות לכל דבר.

אין שום דופי בהגשת כתב תביעה מתוקן, בהוספת תביעות חדשות ובכריכתן בתביעת הגירושין הראשית. לשם-כך אין צורך בקבלת היתר מיוחד.

אין לראות בכתב התביעה המתוקן כמי שבא לבטל או להחליף את כתב התביעה הראשון. כתב התביעה לא נכנס למערכת ה"טענות", מאחר והטענות טרם נטענו בעל-פה בפני בית-הדין הרבני, לפיכך אין מקום ל"בטל" טענות שמעולם תורת "טענה" לא חל בהן {ראה גם תיק מס' 3437-21-1 (נת') פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.


עמוד 88 בספר:


נדגיש כי בשלב הראשון של פתיחת תביעה, עיקר מטרתם של כתבי בי-דין הוא להודיע לצד שכנגד על מה נסובה התביעה, על-מנת שיוכל להכין את הגנתו לתביעה. במשפט העברי אין צורך להגיש פירוט מלא ומדוייק של פרשת התביעה. אין מניעה שבעל דין יוסיף ויתבע מעבר לאשר תבע בעת פתיחת ההליך. לבית-הדין הרבני מסור שיקול-דעת לקבל או לא לקבל את הטענות החדשות ולתת כל הוראה מתאימה אחרת בהתחשב בכל נסיבות העניין {תיק מס' 1350-21-1 (ת"א) פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)}.

כאמור לעיל, על-פי תקנה סה לתקנות הדיון, כאשר מוצא בית-הדין הרבני כי קיימת אי-התאמה בטענות בין כתב התביעה לבין טענות התובע בעל-פה בעת הדיון, רשאי בית-הדין הרבני לקבל את הטענות שבעל-פה {תיק מס' 4354-21-1 (חי') פלוני נ' אלמונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004)}.

"סו. פרוטוקול
(1) מהלך הדיון ודברי בעלי הדין והעדים יירשמו בפרוטוקול.
(2) רישום הפרוטוקול ייעשה בידי סופר בית-הדין או בידי דיין או בדרך אחרת שיקבע בית-הדין, בין בידי רושם או קצרן ובין באמצעות מכשיר הקלטה או באמצעים אחרים.
(3) בפרוטוקול יירשמו דברי בעלי הדין והעדים. במהלך רישום הפרוטוקול יסומן כל מסמך המוגש על ידם במספר סידורי ויצורף לתיק.
(4) בית-הדין רשאי - לפי בקשת בעל דין, ולאחר שניתנה הזדמנות לבעלי הדין האחרים להשמיע את דבריהם - לתקן רישום בפרוטוקול. הפרוטוקול המתוקן ייחתם על-ידי בית-הדין או סופר הדיינים.
(5) בקשה לתיקון הפרוטוקול יכול שתהא מוגשת בישיבה הסמוכה לישיבה שבה נרשם הפרוטוקול שאותו מבקשים לתקן או תוך 30 יום


עמוד 89 בספר:


מהישיבה הנזכרת - הכול לפי המוקדם יותר. בית-הדין רשאי לקבוע תאריך מאוחר יותר לפי שיקול-דעתו."

ב- בש"א 13425/00 {ש' י' נ' ש' ר', פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)} קבע בית-המשפט:

"איני סבורה, כי יש ממש בטענות המשיבה בעניין זה. אקדים ואומר, אם נכונה טענת המשיבה, כי פרוטוקול הדיון אינו משקף את כל שנאמר בחלל אולם בית-הדין במהלך הדיון, היה על המשיבה לפנות לבית-הדין הרבני בבקשה לתיקון הפרוטוקול, כך שהדברים שנאמרו בעניין זה יפורטו כדבעי ובאופן שאינו משתמע לשתי פנים. הדברים מקבלים משנה תוקף מיוחד שעה שהמשיבה ידעה, כי המבקש עתר לבית-המשפט, מיד לאחר הדיון בבית-הדין, בבקשה לדחות על-הסף את התביעה בשל חוסר סמכות, וטען בבקשתו, כי המשיבה לא העלתה בבית-הדין את הטענה בדבר חוסר הסמכות בהזדמנות הראשונה. בעניין זה יודגש, כי בדומה לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 גם תקנות הדיון בבית-הדין הרבני מכירות בהליך של תיקון פרוטוקול (ראה תקנה סו לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל - התשנ"ג)."

"סז. הרצאת דברים בכתב
בית-הדין רשאי בכל שלב משלבי הדיון, לאחר שמיעת עיקרי טענות הצדדים, אם הוא רואה צורך או תועלת בדבר - לדרוש מכל אחד מהצדדים להגיש לו הרצאה מפורטת בכתב ולהמציא העתק ממנה לצד שכנגד.


עמוד 90 בספר:


סח. שמיעת בעל דין על-ידי סופרי הדיינים
ראה בית-הדין צורך לשמוע את דברי בעל-הדין עצמו ויש סיבה מספקת, כגון מחלה, מאסר וכדומה, המונעת את בעל הדין מלהופיע - רשאי בית-הדין לשגר סופרי דיינים או אחרים אשר יקבלו את דבריו וירשמו אותם, ואם אפשר, יחתימו עליהם את בעל-הדין. בית-הדין יודיע על-כך לצד שכנגד כדי שיוכל להיות נוכח באותו מעמד ולחקור את בעל-הדין.

סט. כשבעל דין נפטר
מת אחד מבעלי הדין במהלך המשפט, מזמין בית-הדין, אם הוא רואה שיש מקום לכך לפי טיב העניין, את היורשים או את האפוטרופוס, אם נתמנה אפוטרופוס, וימשיך בבירור המשפט מהנקודה שעמד בה.

ע. שימוש בהליכים אחרים
בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית-הדין להחליט בדבר השימוש בחומר של הליכים אחרים שהיו לבעלי הדין או לאחד מהם."

בתיק מס' 900031565-44-1 {הקדש מוסאיוף שלמה (ישיבת שם) נ' הקדשות הבוכארים, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)} נקבע כי "על-פי תקנה ע לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, "בכל שלב משלבי הדיון רשאי בית-הדין להחליט בדבר השימוש בחומר של הליכים אחרים שהיו לבעלי הדין או לאחד מהם". אולם מאחר ולא התאפשר לצדדים להתייחס לשתי הנקודות האמורות, אנו רק מציינים אותן בלא שנעשה אותן בסיס להכרעתנו."


עמוד 91 בספר:


"עא. משפט שהועבר מהרכב אחר ושינוי בהרכב
הועבר משפט, אחרי שהחל הדיון בו, מהרכב בית-דין אחד להרכב בית-דין אחר או שבא שינוי בהרכב בית-הדין - יחליט בית-הדין בהרכב החדש, לאחר שמיעת דברי הצדדים בעל-פה או בכתב לפי החלטת בית-הדין, אם להמשיך את הדיון מאותו השלב שבו נפסק הדיון בהרכב הקודם או להתחיל את המשפט מהתחלתו או מאחד השלבים הקודמים. הוראה זו תחול גם על העברת משפט מהרכב להרכב בבית-הדין הרבני הגדול."

בכל הנוגע לסדרי הדין בבתי-הדין הרבניים האיזוריים, קובעת תקנה עא לתקנות הדיון כי מקום בו הועבר משפט, אחרי שהחל הדיון בו, מהרכב בית-דין אחד להרכב בית-דין אחר או שבא שינוי בהרכב בית-הדין נדרש בית-הדין הרבני לאפשר לצדדים להשמיע את טענותיהם בטרם יוחלט כיצד יש לחדש את הדיון בתיק.

ואולם, בכל הנוגע לבית-הדין הרבני הגדול מוסיפה תקנה עא לתקנות הדיון וקובעת כי הוראותיה יחולו בערכאה זו רק אם הועבר הדיון בתיק "מהרכב להרכב".

כלומר, כאשר עסקינן בדיין שפרש לגמלאות ותחתיו בא דיין חדש, הדיון בתיק לא הועבר, איפוא, "מהרכב להרכב" ולכן ספק אם הוראותיה של תקנה עא לתקנות הדיון חלות בנסיבות העניין {בג"צ 1979/10 פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב-יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)}.

ככלל, מתן פסק-דין על-ידי הרכב שלא ישב בדיונים עשוי להביא לבטלותו. החלטה שניתנה על-ידי הרכב של שלושה דיינים, שאחד {או יותר} מביניהם


עמוד 92 בספר:


לא שמע את טיעוני הצדדים בפני בית-הדין הרבני בנוגע לעניין נשוא ההחלטה, כמוה כהחלטה שניתנה בהרכב חסר.

פגם זה בניהול ההליך מהווה חריגה מסמכות דיונית, המביאה בדרך-כלל לבטלות ההחלטה של בית-הדין הרבני ומצדיקה התערבותו של בית-משפט גבוה לצדק {בג"צ 8754/00 רון נ' בית-הדין הרבני הגדול, פ"ד נו(2), 625 (2002); בג"צ 7/83 ביארס נ' בית-הדין הרבני האיזורי חיפה, פ"ד לח(1), 673 (1984); רע"א 1556/06 יבנה תעשיות בניינים בע"מ נ' דותן, פורסם באתר האינטרנט נבו}.

ואולם, האם משמעות כלל זה היא, כי בעקבות פרישתו של דיין לגמלאות היה צריך התיק להישמע מחדש בשנית על-ידי הרכב שלושה?

לאו דווקא, שכן בצידו של הכלל המתואר נקבע חריג, הנועד להתמודד עם מקרים בהם נבצר מאחד מחברי ההרכב המקורי להמשיך ולדון בתיק.

המשמעות של החובה לקיים את כל הישיבות בפני הרכב מלא אינה רק שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני שלושה דיינים, אלא שכל ישיבה וישיבה צריכות להתקיים בפני אותם שלושה דיינים.

כלל זה חל גם בבתי-המשפט האזרחיים ובבתי-דין נוספים, והוא כפוף, בבתי-הדין הרבניים כמו בערכאות האחרות, לחריג לפיו כאשר נבצר מחבר במותב שהחל בדיון לסיים את הדיון, ניתן להחליפו בחבר אחר, והמותב החדש יכול אז להמשיך בדיון מן השלב שבו הופסק.


עמוד 93 בספר:


ואולם, הוראות אלה, בשל הסטיה שלהן מן העיקרון המחייב את ניהולו הרצוף של המשפט בפני אותו מותב, טעונות פירוש מצמצם.

בשל כך אין להעביר עניין משופט לשופט או מחבר בית-דין לחבר בית-דין, במיוחד לא לאחר שהחלה הגשת הראיות, אלא במקרה של מניעה ממשית מצד הראשון להמשיך בדיון {בג"צ 6334/96 אליהו נ' בית-הדין הרבני האיזורי בתל-אביב, פ"ד נג(2), 153 (1998)}.

עיקרון זה חל גם במקרים בהם פרש דיין או שופט לאחר הגשת הסיכומים, ועל מחליפו לכתוב את פסק-הדין {השווה ע"א 387/74 אברהם נ' בתי-מרגוע ומלונות "היוזם" בע"מ, פ"ד כט(1), 353 (1974)}.

ב- בג"צ 4509/09 {פלונית נ' בית-הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה, פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} הוחלף דיין בטרם ניתן פסק-הדין.

בסופו של יום, הדיין שהוחלף שב לתפקידו ובית-המשפט קבע כי בתיתו פסק-דין {על-ידי ההרכב הראשון ששמע את הצדדים} - אין כל פסול וכדבריו של בית-המשפט: "בסופו של יום, ההרכב היחיד בפניו טענו שני הצדדים הוא שנתן את פסק-הדין, ודומני איפוא כי לא נפל פגם דיוני בפסק-דין זה".

בתיק מס' 1700-21-1 {פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2007)} נקבע:

"בתיק ערעור זה נבצר מן הדיין הרה"ג שלמה בן שמעון שליט"א, שישב במותב בית-הדין הגדול ששמע את הערעור, לסיים את הדיון ולהשתתף במתן פסק-הדין, עקב יציאתו לגמלאות. במקומו בא הדיין


עמוד 94 בספר:


הרה"ג אברהם שינפלד שליט"א. בהתאם לתקנה ע"א לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ביקשנו לשמוע את עמדת הצדדים בכתב, אם הם מסכימים כי הדיין שהצטרף למותב יעיין בחומר שבתיק וייתן בהתאם את פסק-דינו עם שני הדיינים האחרים, או שמא מבקשים הם לקיים דיון נוסף בפני המותב. קיבלנו את הסכמת המשיב כי הדיין שצורף יחליט על-פי החומר שבתיק, אך המערערת התנגדה לכך - בלא לתת נימוק להתנגדותה. איפשרנו למערערת להשלים את השמעת טיעוניה על דרך הכתב, והיא עשתה כן, אך לא העלתה בכתב ההשלמה כל טיעון חדש. לאחר שהגענו למסקנה כי לא יהיה בכך עיוות דין, החלטנו ליתן את פסיקתנו על-פי החומר שהצטבר בתיקי בית-הדין."

"עב. "אין לי עדים"
הטיל בית-הדין על בעל דין להביא עדים או ראיה לדבריו ושאלו אם יש לו עדים או ראיה וענה שאין לו, שוב אין בית-הדין מקבל ממנו עדים או ראיה, אלא-אם-כן נתן טעם מספיק לדבריו הראשונים.

עג. שמיעת עדים לאחר-מכן
גם לאחר שבעל דין הצהיר "אין לי עדים ואין לי ראיה", רשאי בית-הדין להחליט על שמיעת עדות והוכחות, אם הנדון הוא עניין שלא מועילה בו מחילה והודאה או שאין להצהרה תוקף של מחילה או הודאת בעל דין."


עמוד 95 בספר:


ב- בר"ע (מחוזי יר') 305/04 {אמג'ד עיסא סברי נ' עומר עבד אלרחמאן ענאני, תק-מח 2004(4), 5391 (2004)} נפסק מפי כב' השופט משה דרורי:

"כללי
1. לפניי בקשת רשות ערעור על החלטתו של בית-משפט השלום בירושלים (סגן הנשיא, כב' השופט יצחק שמעוני) מיום 27.5.04, בה דחה בית-המשפט את בקשת המבקש (הנתבע בתיק העיקרי) להגשת ראיות נוספות ולקבוע ישיבת הוכחות.

רקע
2. המשיב שלפנינו הוא התובע בתיק העיקרי (ת.א. 22276/99), שעניינה הוא תביעת פינוי של דירה הנמצאת ברח' מאבן בטוטה 12, ואדי ג'וז ירושלים (להלן - "הדירה"). התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר ביום 2.11.99 וטענותיו המרכזיות של התובע הם כי הנתבע שכר חדר מהתובע באותו בניין בשנת 1995 לתקופה של 6 חודשים ומאז גר שלא כדין בדירה, פלש אל חדר נוסף וכמו-כן אינו משלם דמי שכירות.

3. ביום 19.2.00 הגיש הנתבע בקשה למחיקת הכותרת "סדר דין מקוצר" ובקשה לקביעת מועד להגשת בקשה למתן רשות להתגונן (בש"א 2733/00). ב"כ התובע הודיע ביום 12.4.00 על הסכמתו למחיקת הכותרת ולהגשת כתב הגנה. ובית-משפט השלום (כב' הרשמת תמר נמרודי) נתנה להסכמה זו תוקף של החלטה ביום 13.4.00.

4. בכתב ההגנה שהוגש ביום 15.5.00 שם הנתבע את עיקר הדגש על-כך שהוא דייר מוגן מכוח חוזה השכירות ללא הגבלת מועד.


עמוד 96 בספר:


5. מקדם המשפט שהתקיים ביום 20.11.00 עולה כי המחלוקת המרכזית בין הצדדים היא האם הנתבע דייר מוגן, אם לאו.

6. ביום 11.12.03 התקיימה בתיק ישיבת הוכחות, שבסיומה הציע בית-המשפט כי הנתבע (המבקש שלפנינו) ייבדק על-ידי מומחה לפוליגרף באמצעות שאלות שינוסחו על-ידי בית-המשפט, לגבי תשלום הסכום עבור השכירות, תיאור המושכר ושאלות נוספות שישאל בית-המשפט. הצדדים קיבלו את הצעת בית-המשפט והסכימו שתוצאות הבדיקה יכריעו את גורל התיק, כאשר אם יימצא שהנתבע שיקר יינתן פסק-דין המורה עליו לפנות את המושכר, והיה אם הוא יימצא דובר אמת, תידחה התביעה והנתבע ייהפך לדייר מוגן (ראה: עמ' 22-21 לפרוטוקול מיום 11.12.03).

7. בהתאם להחלטת בית-המשפט נערכה ביום 1.3.04 בדיקת פוליגרף לנתבע, שבסיומה הוגשה לבית-המשפט חוות דעת של המכון לפוליגרף גוזלן - ברזילי שקבעה כי הנתבע אמר שקר בתשובותיו בבדיקה. כדלקמן:

"האם שילמת לעומר ענאני דמי מפתח כאשר חתמתם על חוזה השכירות לדירה שבה שבה אתה מתגורר עכשיו?
השיב בחיוב.
האם שילמת לעומר ענאני 20,000 דינאר במזומן כדמי מפתח עבור הדירה הזאת?
השיב בחיוב.
האם ביקש ממך עומר בעצמו שלא להכניס את תשלום ה- 20,000 דינאר לחוזה השכירות?
השיב בחיוב."


עמוד 97 בספר:


8. ביום 6.5.04 לאחר שכבר נגמרה פרשת ההוכחות ולאחר שכבר הוגשו סיכומי התובע בתיק, הגיש הנתבע לבית-המשפט בקשה להגשת ראיות נוספות ולקביעת ישיבת הוכחות נוספת. הראיות הנוספות, כלשון הבקשה, הן אלה:

א. אישור בכתב החתום ע"י התובע, בפני עו"ד נאסר ענאני, מיום 21.1.95, עליו חתום התובע, ובו מאשר את דבר קבלת הכספים בסך של 20,000 דינר ירדני מידי הנתבע, וכן עובדת עריכת הסכם דיירות מוגנת עם הנתבע.

ב. תצהיר מטעם עו"ד נאסר ענאני המאשר את עובדת חתימת האישור הנ"ל בפניו ביום 20.1.95.

ג. עדות מטעם עו"ד נביל ג'ת, שהעיד בהליך זה, שאישר לנתבע כי לאחר בדיקה שביצע במשרדו, הוא מאשר תיקון עדותו לפיה החוזה נעשה והודפס על ידו, ונמסר לידי הנתבע, וכי הוא אכן ביצע את החוזה ואישור העתק נוטריוני ממנו, וכן כי הוא הוסיף בהסכם תנאי מוסווה בעניין דיירות מוגנת.

ד. הבאת ראיות על-כך שב"כ המשיב, עו"ד אביעד, היה בבניין שבו נערכה בדיקת הפוליגרף, ונוכחותו ודבריו כלפי המבקש הפריעו מאוד למבקש, עד כדי פגם בתוצאות בדיקת הפוליגרף.

9. ביום 23.5.04 הגיש התובע את תשובתו לבקשת הנתבע, שעיקריה הם אלה:

הראיות היו מצויות בידי הנתבע כבר משנת 1995 והוא היה יכול להגישם לאורך כל ההליך המשפטי שהתנהל משנת 1999 עד שנת 2004; עו"ד ג'ת העיד כבר בבית-המשפט מטעם התובע ולנתבע ניתנה כבר הזדמנות לחקרו בחקירה נגדית; העובדה שהנתבע לא שילם את שכר הדירה לשנים 2003 ו- 2004 מעידה


עמוד 98 בספר:


שהנתבע מנסה למשוך את הדיונים; תוצאות הסכם הפוליגרף שנערך לנתבע ע"פ הצעת בית-המשפט.

10. ביום 27.5.04 דחה בית-המשפט את הבקשה בזו הלשון:

"לאחר עיון בבקשת ב"כ הנתבע להגשת ראיות נוספות ועיון בתגובה זו, שוכנעתי כי לאור ההסדר הדיוני שקיבל תוקף של החלטה דין הבקשה להידחות. ב"כ הנתבע יגיש סיכומיו תוך 10 ימים מהיום ופסק-דין יינתן וישלח לב"כ הצדדים"

11. על החלטה זו הגיש המבקש את ה- בר"ע שפנינו.

טענות הצדדים ב- בר"ע
12. המבקש (הנתבע בתיק העיקרי) טען מדובר בראיות משמעותיות ובעלות משקל ראייתי רב ומכריע אשר לא היו קודם בידי המבקש, וכי לפי ההלכה שהתפתחה סביב נושא ראיות נוספות, מועד הגשת הבקשה לא צריך לעמוד לרועץ כנגד המבקש. כמו-כן טוען המבקש כי בדיקת הפוליגרף לא התנהלה כראוי, וכן שלא ניתן למבקש הזדמנות לחקור את עורך בדיקת הפוליגרף על הבדיקה ועל מסקנותיו.

13. המשיב (התובע בתיק העיקרי) טען כי שמיעת הראיות הסתיימה, ואף עדותו של הנתבע עמדה בפני סיום, ורק לאור ההסכמה הדיונית בין הצדדים בדבר בדיקת פוליגרף לא ניתן כבר אז פסק-דין בתביעה. כמו-כן טוען המשיב כי המבקש חייב למשיב שכר דירה בסכום העולה על 3,600$, עבור דמי שכירות לשלוש שנים שהוא עדיין לא שילם, ורק בגין זה מן הראוי לפנות את המבקש מהנכס נשוא התביעה.


עמוד 99 בספר:


דיון והכרעה
14. לאחר שקראתי את טענות הצדדים ולאחר ששמעתי את השלמת טיעוניהם בדיון שהתקיים בפני ביום 1.11.04, החלטתי לקבל את ה- בר"ע באופן חלקי ולהורות על החזרת התיק לבית-משפט השלום, אשר יחליט האם ניתן היה - מבחינת המבקש - להשיג את הראיות הנוספות במהלך הבירור עד לקבלת ההסדר הדיוני בין הצדדים בעניין הפוליגרף, או לא. כמו-כן על בית-משפט השלום להכריע בשאלה האם יש הצדקה, על-פי דיני הראיות וסדרי הדין, לקבל את הראיות בשלב המאוחר בו הוגשו. אסביר להלן כיצד הגעתי למסקנה זו.

15. נקודת המוצא אשר תשמש אותנו כמנחה, לצורך הכרעה בבקשה שלפנינו, היא הלכת בית-המשפט העליון, אשר איפשרה מעין "משפט חוזר" בתחום האזרחי, קל וחומר שיש לאפשר הגשת ראיות חדשות בעיצומו של הליך שטרם הסתיים בערכאה הדיונית. וכך נקבע בבית-המשפט העליון ב- ע"א 4682/92 עזבון המנוח סלים עזרא שעיה נ' בית טלטש בע"מ ואח', פ"ד נז(3), 366, 371 (2000):

'ההסדר החקיקתי לקיומו של "משפט חוזר", שבגדרו ניתן להעמיד לדיון מחדש (novo de) עניין שהוכרע בפסק-דין חלוט, הוגבל לפלילים (ראו: סעיף 19 לחוק-יסוד: השפיטה וסעיף 31 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). בדין החרות לא נקבע הסדר דומה לבירורו של עניין אזרחי. אך כבר נקבע, בעקבות פסיקה אנגלית, כי חרף היעדרו של הסדר חקיקתי מקביל, נתונה לבית-משפט אזרחי סמכות טבועה, לבטל פסק-דין חלוט, בהתקיים נסיבות שבהן שיקולים של צדק עדיפים על פני שיקולים של מעשה-בית-דין (ש' לוין


עמוד 100 בספר:


תורת הפרוצדורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד (התשנ"ט-1999), 213; נ' זלצמן מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (התשנ"א-1991), 610-598. הליך זה כונה לעיתים "משפט חוזר" אזרחי (ראו למשל: לוין, שם; רע"א 1486/91 סופיוב נ' סופיוב, תק-על 95(4), 103 (1995); דנ"א 4546/96 חוף גיא נ' חברת מקורות בע"מ, תק-על 97(2), 1007 (1997); דנ"א 79/01 עין-גב - קבוצת פועלים להתיישבות שיתופית בע"מ נ' מקורות חברת מים בע"מ, תק-על 2001(3), 652 (2001). הפסיקה בה נדונה האפשרות לעריכתו של "משפט חוזר" בעניין אזרחי התייחסה, בעיקר, למקרים בהם הסתמך המבקש על עילת תרמית, היינו, הטענה כי פסק-הדין שניתן נגדו הושג במירמה. אך הפסיקה הכירה באפשרות העקרונית לבטל פסק-דין גם בשל עילות נוספות, ובראשן העילה בדבר התגלותן של ראיות חדשות (ראו פרשת דנ"א עין-גב הנ"ל, בפסקה 6, והאסמכתאות הנזכרות שם). הכוונה למקרים שבהם לאחר שניתן פסק -דין סופי, נתגלו ראיות חדשות שבכוחן לשנות את פני ההכרעה מיסודה, ואשר לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין' (ע"א 238/58 ירמוצקי נ' מעייני, פ"ד יג 1502-1501 ,1497; ע"א 254/58 אינגסטר נ' לנגפוס, פ"ד יג 458 ,449; רע"א 109/94 ברנוביץ נ' ברנוביץ, תק-על 94(2), 771 (1994); וכן: זלצמן, שם, בעמ' 633-629).

אמות-המידה שנקבעו בפסק-דין זה - על בסיס פסיקה קודמת - הם אלו: ראשית, האם הראיות החדשות בכוחן לשנות את ההכרעה; שנית, (וזה תנאי מצטבר לתנאי הראשון) האם לא ניתן היה להשיגן בשקידה סבירה קודם למתן פסק-הדין, ובעניינו קודם למועד הגשת הבקשה להבאת הראיות הנוספות (6.5.04) או קודם להסכמה הדיונית מיום 11.12.03, כי בדיקת הפוליגרף תכריע את גורל התיק.


עמוד 101 בספר:


16. בעיניי, יש להעדיף את החתירה לגילוי האמת, אפילו בשלב דיוני מאוחר יותר, על פני דבקות בפורמליזם. ניתן לומר, כי גם בפרשה שלנו אפשר ליישם את אימרתו הידועה של הנשיא הראשון של בית-המשפט העליון, כב' השופט משה זמורה "אמת ויציב - אמת עדיף" (ע"א 376/46 רוזנבאום נ' רוזנבאום, פ"ד ב, 235, בעמ' 254, בין האותיות א-ב; וראה גם את דבריה של פרופ' פ' להב, "העוז והמשרה: בית-המשפט העליון בעשור הראשון לקיומו", עיוני משפט, כרך יד (התשמ"ט), 479, 495, הרואה באימרה זו את גישתו של בית-המשפט העליון, לפיה "בהתנגשות בין הצדק לבין היציבות הנורמטיבית על בית-המשפט להעדיף את הצדק").

המשפט העברי
17. כבר המשנה במסכת סנהדרין (פרק ג, משנה ח; תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמ' א), נדרשה לשאלה זו של הבאת ראיות מאוחרת. וכך נאמר במשנה:

'כל זמן שמביא ראיה, סותר את הדין. אמרו (בית-הדין) לו (לבעל הדין): 'כל ראיות שיש לך, הבא מכאן עד שלשים יום'. מצא בתוך שלשים יום - סותר; לאחר שלשים יום - אינו סותר. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא מצא בתוך שלשים ומצא לאחר שלשים?!
אמרו לו: 'הבא עדים', ואמר: 'אין לי עדים'. אמרו: 'הבא ראיה', ואמר: 'אין לי ראיה'. ולאחר זמן הביא ראיה ומצא עדים - הרי זה אינו כלום. אמר רבן שמעון בן גמליאל: מה יעשה זה שלא היה יודע שיש לו עדים ומצא עדים, לא היה יודע שיש לו ראיה ומצא ראיה?! אמרו לו: 'הבא עדים', אמר: 'אין לי עדים'. 'הבא ראיה', ואמר: 'אין


עמוד 102 בספר:


לי ראיה'. ראה שמתחייב בדין, ואמר: 'קרבו פלוני ופלוני והעידוני'; או שהוציא ראיה מתוך אפונדתו (חגורתו) - הרי זה אינו כלום.'

18. הלכה למעשה, נפסק כדעתו של רבן שמעון בן גמליאל, כל נאמר בתלמוד הבבלי, שם, דף לא; ראה: רמב"ם הלכות סנהדרין, פרק ז הלכות ו-ז; שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א. וראה על סוגיה זו גם בספרו של פרופ' א' שוחטמן סדר הדין לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בית-הדין הרבני בישראל (ירושלים, תשמ"ח), 316-313.

19. ומדוע לא נקבל את העדים את הראיות שמביא בעל הדין הטוען כי מצא אותם? על כל משיב הסמ"ע (=ספר מאירת עיניים) על שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, ס"ק ז: "דכיוון דאמר (בעל הדין) 'אין לי עדים' - אמרינן (אנו מניחים כי ) הני (אלה) עדי שקר הן, ששכרן לאחר שראה שנתחייב... דאפילו אם ניכר הדבר שלא שכרן... ואמר תחילה 'אין לי עדים וראיה' - תו אין מקבלים עדות".

20. וביתר פירוט מובא הסבר הדברים בערוך השולחן, חושן משפט, סימן כ, סעיף א:

'מי שיצא חייב מבית-דין, ומצא אחר כך עדים או ראיה לזכותו - סותר הדין וחוזר. ואף אם כבר פרע לבעל דינו - חוזרין ונוטלין ממנו. ואפילו אמרו לו בית-דין בשעת הדין: 'כל ראיות שיש לך הבא עד ל' יום', והוא הביא לאחר ל' - סותר הדין, דמה היה יכול לעשות אם לא מצא בתוך שלושים יום, האם מפני זה יאבד זכותו?!
אבל אם כשאמרו לו בית-דין: 'הבא עדים, הבא ראיה', ואמר: 'אין לי עדים ולא ראיה', ומצא אחר כך - אינו כלום, דמסתמא כשהשיב


עמוד 103 בספר:


תשובה כזו לבית-דין דקדק יפה שאין לו שום ראיה או עדים. וממילא, דאין לסמוך על זה שהביא אחר כך, דוודאי יש איזה זיוף בזה, דהודאת בעל דין כמאה עדים דמי. אבל אם בלא שאלת בית-הדין, אמר: 'אין לי עדים וראיה' - יכול להביא אחר כך, דכיוון שאמר מעצמו בלא שאלת בית-דין, יכול להיות שלא דקדק יפה, ורק לפי הדומה היה נראה לו שאין לו.'

21. מצאנו בגמרא חריג לכלל האוסר הבאת עדים בשלב יותר מאוחר. וכך נאמר בתלמוד הבבלי, מסכת סנהדרין, דף לא, עמוד ב, בשמו של רב שמואל בר יהודה, בשם רבי יוחנן:

'לעולם מביא ראיה וסותר, עד שיסתתם טענותיו, ויאמרו לו: 'הבא עדים', ואומר: 'אין לי עדים', 'הבא ראיה', ואומר: 'אין לי ראיה'. אבל באו עדים ממדינת הים, או שהייתה דיסקיא (שק של עור) אביו מופקדת ביד אחר - הרי זה מביא ראיה וסותר.'

22. גם חריג זה התקבל, הלכה למעשה, אצל הפוסקים. וכך נאמר ברמב"ם, הלכות סנהדרין, פרק ז', הלכה ח':

'במה דברים אמורים, כשהייתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה. אבל אם אמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהייתה החמת של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים, ובא זה שהפיקדון אצלו והוציא לו ראייתו - הרי זה מביא וסותר. ומפני מה סותר? מפני שיכול לטעון ולומר: 'זה שאמרתי אין לי עדים אין לי ראיה, מפני שלא היו מצויין אצלי'. וכל זמן שיכול לטעון ולומר: 'זה שאמרתי אין לי עדים אין לי ראיה, מפני שלא היו


עמוד 104 בספר:


מצויין אצלי או מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה', והיה ממש בדבריו - הרי זה לא סתם טענותיו, וסותר. לפיכך, אם פירש ואמר: 'אין לי עדים כלל לא הנה ולא במדינת הים ולא ראיה כלל, לא בידי ולא ביד אחרים' - אינו יכול לסתור.'

וכך הם דברי השולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ', סעיף א' (האמור בסוגריים הוא הגהות הרמ"א):

'במה דברים אמורים, כשהייתה הראיה אצלו והעדים עמו במדינה, (אבל) אם אמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ולאחר מכאן באו לו עדים ממדינת הים, או שהייתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות מופקדת ביד אחרים (ויש אומרים הוא הדין שטרות שלו) (טור), ובא זה שהפיקדון אצלו והוציא לו ראיותיו - הרי זה מביא וסותר, מפני שיכול לטעון ולומר: 'זה שאמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה מפני שלא היו מצויים אצלי'. (ודווקא שבאו עדים שאותן השטרות היו באותן שטרות המופקדים) (מרדכי ס"פ זה בורר). וכל זמן שיכול לטעון ולומר: 'מפני כך וכך אמרתי אין לי עדים ואין לי ראיה', והיה ממש בדבריו - הרי זה לא סתר טענותיו, וסותר.'

23. ההסבר שנותן בעל הדין לכך שלא הביא את הראיה במועד והצהיר שאין לו ראיות, ולבסוף מצא את הראיות, נבחן על-פי אמת-המידה הבאה: אם יש הסבר אובייקטיבי וסביר למציאת הראיה או העדים - נתיר לו להביאם; מאידך גיסא, אם אין לבעל הדין הסבר סביר, חוששים אנו כי העדים הם עדי שקר או המסמך הוא מסמך מזויף, ולא נתיר לקבל ראיות אלה בשלב הזה.


עמוד 105 בספר:


מן הכלל אל הפרט
24. נראה לי כי מן הראוי שבית-המשפט השלום יפעיל את אותם קריטריונים שפורטו בהלכה, ביחס למקרה שלפניו.

25. כזכור, טענתו של המבקש היא כי מצא את המסמך במשרדו של עורך דין (דבר המזכיר לנו את הדוגמה בגמרא, והמובאת גם בפוסקים בדבר מציאת השטרות בשק העור של אביו של בעל הדין; ראה פסקאות 22-21 לעיל). דברי ב"כ המבקש - טענה הם. ברם על הערכאה הדיונית לבדוק את דברי העדים ולקבוע ממצא עובדתי, האם אכן המסמכים היו אצל אותו עורך הדין והמבקש לא יכול היה לאתרם בשקידה ראויה במועד המתאים.

אם ישתכנע בית-משפט השלום, כי אכן כך היה, יהיה על בית-המשפט לבחון האם היעדר מידע זה של המבקש הוא בגדר טעות המצדיקה ביטול הסכם הפוליגרף, וזאת רק אם ישתכנע בית-המשפט קמא כי הסכמת המבקש ניתנה על בסיס ההנחה השגויה שהמסמך האמור, אינו בידיו ולא ניתן לאתרו. מובן מאליו כי בית-המשפט ייתן משקל רב להצהרות עורכי-הדין בפניו בשלב קדם המשפט, הבאת הראיות ועובר לחתימת הסכם הפוליגרף, וזאת ברוח דבריו של בעל ערוך השולחן (ראה פיסקה 20 לעיל), המבחין בין ההצהרות השונות של בעלי הדין בפני בית-הדין, והאם דקדקו יפה בדבריהם והם כבולים בהצהרותיהם.

26. אם בית-משפט קמא ימצא שלא ניתן היה להשיג או לאתר את הראיות הנוספות לפני מועד חתימת הסכם הפוליגרף, אזי יאפשר בית-משפט קמא את הגשת הראיות הנוספות. למותר לציין, כי גם לאחר שיקבל בית-משפט קמא את הראיות הנוספות, עדיין שיקול-הדעת בידו להעריך ראיות אלה במסגרת מכלול הראיות שהיו בפניו. חזקה על בית-משפט קמא כי הוא, כערכאה


עמוד 106 בספר:


ששמעה את העדים, ישקלל את עוצמת הראיות, הן אלה שבכתב והן אלה שבעל-פה, ולאחר סיום הראיות ושמיעת הסיכומים יקבע את הממצאים העובדתיים העולים מחומר הראיות שבפניו.

מאידך גיסא, אם יגיע בית-משפט קמא למסקנה כי המבקש יכול היה להשיג או לאתר את המסמך האמור עד למועד חתימת הסכם הפוליגרף, לא יאפשר בית-משפט קמא את הגשת הראיות הנוספות. במקרה זה, לכל הדעות, הסכם הפוליגרף תקף.

27. אם יקבע בית-משפט קמא כי הסכם הפוליגרף תקף, קמה ועולה השאלה השנייה ב- בר"ע זו, והיא האם להיענות לבקשת המבקש להביא עדים על נסיבות עריכת מבחן הפוליגרף. סבור אני כי בקשה זו מוצדקת. ב"כ המבקש יביא את העדים לעניין זה, ועל בית-משפט קמא יהיה לברר האם בדיקת הפוליגרף נערכה כראוי ויש לקבלה, או שמא נפלו פגמים בביצוע הבדיקה, ואם-כן מה משקלם ועוצמתם, והאם על אף הפגמים ניתן או לא ניתן לבסס את פסק-הדין על-פי בדיקת הפוליגרף. מסקנה זו הכרחית היא, שכן גם כאשר הסכימו הצדדים שבדיקת הפוליגרף תכריע, כלולה בהסכמה זו תניה מכללא כי בדיקת הפוליגרף היא תקינה ומקצועית. מכאן, שאם יוכיח המבקש שהפגמים בבדיקה הם כה חמורים עד שאין בדיקת הפוליגרף תקינה ומקצועית, התוצאה היא שאין לבסס את פסק-הדין על בדיקה מעין זו. במקרה כגון זה, לא יהיה מנוס מקיום בדיקה פוליגרף חדשה, ובית-משפט קמא יקבע בפני איזה בודק פוליגרף תבוצע הבדיקה החדשה.

28. מאחר ועל פני הדברים בקשת המבקש להביא את הראיות הנוספות הוגשה באיחור, סבור אני, כי ללא קשר למסקנות בית-משפט קמא בדבר קבלתן או אי-קבלתן של הראיות הנוספות, תנאי מוקדם לדיון בבקשת המבקש בבית-משפט


עמוד 107 בספר:


קמא בסוגיית הראיות הנוספות היא כי המבקש ישלם למשיב את דמי השכירות המגיעים לו עבור השכרת הנכס, בעבור ארבע השנים האחרונות (2004-2001) בסך של 1,200$ לשנה, סך הכול, סך של 4,800$ (אזכיר בהקשר זה כי ב"סיבוב קודם" כאשר הוגש ערעור לבית-משפט זה קבעה כב' השופטת מיכאלה שידלובסקי - אור תנאי דומה בדבר הפקדת דמי שכירות ; ראה פסק-הדין ב- בר"ע 4226/02 מיום י"ב תשרי תשס"ג (18.9.02)).

למותר לציין כי אם יימשכו הדיונים בבית-משפט השלום, רשאי יהיה בית-משפט קמא להתנות את המשך הדיונים בפירעון שכר הדירה של התקופה בה התיק ימשיך להתנהל בערכאה האמורה.

29. לאור האמור לעיל, ה- בר"ע מתקבלת באופן חלקי, במובן זה שהתיק מוחזר לבית-משפט קמא, אשר ישמע ראיות ויפסוק כאמור לעיל."

ב- בש"א (מחוזי יר') 7577/09 {עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' ביטוח ישיר - חברה לביטוח בע"מ, תק-מח 2009(2), 4456, 4495 (2009)} נפסק מפי כב' השופט משה דרורי:

"הבאת ראיות בשלבים מאוחרים - סיכום עמדת המשפט העברי ויישומו בתקנות הדין של בתי-הדין הרבניים
133. ניתן לסכם את הנושא כולו, על רקע החובה המוטלת על כל צד להביא את ראיותיו, בהבאת דבריו של פרופ' אליאב שוחטמן, סדר הדין, לאור מקורות המשפט העברי, תקנות הדיון ופסיקת בתי-הדין הרבניים בישראל (ירושלים, תשמ"ח-1988), אשר נכללים בפרק "עדים וראיות", במסגרת סעיף 5: "הזמן להבאת ראיות" (שם, בעמ' 314-313; ההדגשה במקור):


עמוד 108 בספר:


"על-פי שיטת הדיון של המשפט העברי, המשפט נפתח בשמיעת הטענות ואין העדים מוזמנים לפתיחת המשפט, שהרי עדיין אין הצדדים יודעים מה כל אחד מהם צריך להוכיח. קבע בית-הדין זמן להבאת ראיות קודם שמיעת הטענות - נהג שלא כדין, והרי הוא נחשב לטובה בדבר משנה. רק לאחר שטען כל אחד מבעלי הדין את טענותיו מתברר במה הם חלוקים, ומי מהם חייב לשאת בנטל ההוכחה כדי לזכות במשפט. נקבע מי מבעלי הדין חייב להביא ראיות, על בית-הדין לתת לו זמן מספיק לכך, ועלינו לברר עתה מהו פרק הזמן הניתן לבעל דין להביא ראיותיו.
בתלמוד (מסכת בבא קמא, דף קיב, עמ' ב; הערה 285, שם) נקבע כעיקרון, שנתבע המבקש זמן להביא את ראיותיו - נותנים לו, ואולם לא נקבע שם כמה זמן נותנים לו. משך הזמן הרגיל הניתן לבעל דין להביא את ראיותיו הוא שלושים יום, והטעם לכך הוא שקיים כלל אחר בתלמוד: 'זמן בית-דין - שלושים יום'. דהיינו, הזמן שבית-הדין נותן לאדם לקיים את החיוב המוטל עליו, הוא שלושים יום. מאליו מובן שייתכנו מקרים שפרק זמן של שלושים יום עשוי שלא להספיק בהם, ולהפך - ייתכנו מקרים שבהם פרק זמן כזה הוא ארוך מדי. ואכן אין הזמן של שלושים יום אלא פרק הזמן הרגיל הניתן לבעלי הדין להביא את ראיותיהם, ואולם כאשר הנסיבות מחייבות מתן פרק זמן ארוך יותר או קצר יותר - יקבע בית-הדין את פרק הזמן בהתאם לנסיבות. וזה לשון ההלכה שנקבעה בשולחן ערוך (חושן משפט, סימן טז, סעיף א, ביחד עם הגהות הרמ"א - הערה 289, בעמ' 314, שם): 'אמר אחד מבעלי הדין: 'יש לי עדים להביא - נותנין לו זמן ל' יום, ולאחר ל' יום פוסקין הדין וצריך לשלם... ואם גלוי וידוע לבית-הדין שפלוני ופלוני הם עדים בדבר והרחיקו נדוד, נותנים לו זמן עד שיוכל להביא. והוא הדין אם ידוע לבית-הדין שיוכל לברר דבריו תוך


עמוד 109 בספר:


שלושים יום - אין נותנין לו זמן לבטלה' '. מכל מקום, משך זמן מעל שלושים יום ניתן רק כאשר מדובר בראיות שברור לו לבית-הדין שאין ניתן להשיגן בתוך שלושים יום. ואולם, אם אין בעל הדין מוכיח שמשך הזמן של שלושים יום לא יספיק לו, לא יתן לו בית-הדין משך זמן העולה על שלושים יום, 'דאם לא כן - אין לדבר סוף'.'

134. בהמשך, דן פרופ' שוחטמן בסוגיה ספציפית של הבאת ראיות בתביעה-שכנגד (שם, בעמ' 314), נושא החורג מעניינה של החלטה זו.

135. סוגיה נוספת, המתייחסת למועד הגשת הראיות, שגם בה יש דינים מיוחדים במשפט העברי, היא כמות הזמן הנדרשת להבאת ראיות, על-ידי הנתבע, הטוען כי שטר מזוייף, וזאת כדי למנוע מצב שבו יש לבית-הדין תחושה, כי הנתבע בא "בעלילות דברים ובטענות של דופי". ועל-כן "אומרים לו: 'שלם', ואחר כך, אם יש לו ראיה - 'יחזיר' " (שוחטמן שם, בעמ' 314; וראה את פרטי הדינים ואת ההתייחסות למקרים ספציפיים באותו נושא, בהערה 296, שם).

136. הנושא הממוקד, שבו עסקתי בהחלטה זו, דהיינו: הצורך להגיע לאמת מול ניהול תקין, יעיל ורציף של ההליך בבית-המשפט, אינו חידוש של מערכת בתי-המשפט בישראל, במאה ה- 21. נושא זה, כאמור, העסיק את מפעילי המשפט העברי וחוקריו.

137. וכך כותב פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 315-314):

'הסדר הטוב מחייב, שיביא בעל הדין את כל ראיותיו בזמן, כדי שלא ישתבש ניהולו התקין של המשפט. ואולם, עלול לקרות שלאחר שסיים


עמוד 110 בספר:


בעל דין את הבאת ראיותיו, והוחל בשלב הבא של המשפט, נתגלתה לו לאותו בעל דין ראיה נוספת לטובתו. השאלה הנשאלת היא, אם שיקולים של ניהולו התקין של הדין עדיפים, ולפיכך אין לאפשר עוד לאותו בעל דין להביא את הראיה הנוספת, או שמא לא יהא זה צודק למנוע הגשת הראיה גם אם מדובר בשלב מאוחר?
שיטת הדיון של המשפט העברי מחייבת אמנם ניהול תקין של המשפט, ולפיכך לכתחילה על בעל הדין להביא את ראיותיו בזמן, אבל הצורך בניהול תקין של המשפט אינו יכול לבוא על חשבון עשיית דין אמת. לפיכך נפסקה ההלכה (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א): 'אמרו לו הדיינים (=לבעל הדין): 'כל ראיות שיש לך, הביא מכאן ועד שלושים יום' - אף על-פי שהביא ראיה לאחר שלושים יום, סותר את הדין, שאם לא כן, מה יעשה אם לא מצא בתוך שלושים יום ומצא לאחר שלושים?!.'

138. פרופ' שוחטמן מדגיש, כי ההלכה האמורה מתייחסת לסתירת הדין, לאחר שכבר ניתן פסק דין, סוגיה שהיא אחת המיוחדות למשפט העברי (ראה עליה את האמור שם, בפרק 18, עמ' 423 ואילך).

139. אולם, במסגרת קביעת סדר הבאת הראיות, דהיינו: ביצוע כל אחת ממשימות בעלי הדין, בתוך השלבים של המשפט, חלים הכללים הבאים (שוחטמן, שם, עמ' 316-315; ההדגשות במקור):

'ענייננו כאן בשלב שבו המשפט טרם נסתיים. והנה, מהמשכה של ההלכה הנ"ל עולה, שיש דרך שבאמצעותה ניתן למנוע בעד בעל דין מלהביא ראיות נוספות לאחר שהסתיים שלב הבאת הראיות: 'אם אמרו לו להביא עדים וראיה ואמר: 'אין לי' – אף-על-פי שמצא אחר


עמוד 111 בספר:


כך, אינו כלום. ואין צריך לומר אם אמרו לו: 'יש לך עדים', ואמר: 'אין לי עדים'; 'יש לך ראיה?', ואמר: 'אין לי ראיה'...'.
כלומר, אם לאחר שלב הטענות, או לאחר שהביא בעל הדין את ראיותיו, הוא הודיע - במענה לפניית בית-הדין - שאין לו ראיות נוספות, שוב אינו יכול להביא ראיות אחרות לאחר-מכן. ניתן היה לחשוב, שהטעם לכך נחוץ במגמה למנוע שיבוש בניהולו התקין של הדיון. אבל לא כן הוא. הטעם הוא, שכיוון שהודיע שאין לו עוד עדים, קיים חשש שמא העדים שהוא מבקש עתה להביא לאחר הודעתו, אינם אלא עדי שקר, והודאת בעל דין כמאה עדים דמי; לפיכך אין סומכים אלא על הודאתו הראשונה שמסר, ואין מקבלים ממנו ראיות נוספות. אכן, אין הדברים אמורים אלא בבעל דין שהצהיר במפורש כי אין ראיות, אבל אם שתק - יש בידו להביא ראיות נוספות גם לאחר שסיים את הבאת ראיותיו. החשש, שמא בעל הדין שקרן ועדיו הם עדי שקר, הוא חשש סביר רק בנסיבות כשקרוב לשער שהיה בידי בעל הדין לדעת על קיומן של הראיות לטובתו, וההנחה היא, שאילו אמנם מצויות היו ראיות לטובתו, בוודאי היה מביאן בזמן. ואולם, כאשר ברור מתוך נסיבות המקרה שלא היה בידי בעל הדין לדעת על קיומן של הראיות לטובתו, יש לקבל את ראיותיו בכל שלב משלבי המשפט. ואמנם, נפסקה ההלכה (שולחן ערוך, חושן משפט, סימן כ, סעיף א - הערה 304, בעמ' 315 שם): 'במה דברים אמורים (=שאין משגיחין בראיותיו של בעל דין, לאחר שהצהיר שאין לו ראיה)? כשהייתה הראייה אצלו והעדים עמו במדינה, אבל אם אמר: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', ולאחר-מכן באו לו עדים ממדינת הים, או שהייתה דסקיא של אביו שיש שם השטרות, מופקדת ביד אחרים ובא זה שהפקדון אצלו והוציא לו ראיותיו, הרי זה מביא וסותר, מפני שיכול לטעון


עמוד 112 בספר:


ולומר: 'זה שאמרתי: 'אין לי עדים ואין לי ראיה', מפני שלא היו מצויים אצלי...' '.
כלומר, אם נסיבות המקרה אינן מצביעות על חשד שהראיות הן ראיות שקר, רשאי בעל הדין להביאן אף לאחד שהסתיים שלב הבאת ראיותיו. במקרה זה, אין לראות בהצהרתו הראשונה משום 'הודאת בעל דין', שכן זוהי הודאה בטעות, שאינה נחשבת להודאה.'

140. ככל שמדובר בבעל דין שאין לו את המידע הראשוני, כגון: יורש או קטין, אפשרות הבאת הראייה, היא רחבה יותר, כפי שמסביר פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 316; ההדגשות במקור):

'רק כשפירש בעל הדין ואמר: 'אין לי עדים וראיה כלל, לא כאן ולא במדינת הים, לא בידי ולא בידי אחרים', שוב אינו יכול להביא עדים וראיות. אבל אף זאת אינו אמור אלא בגדול, אבל יורש שאמר כך ביחס לתביעה שהייתה בעניין מורישו, יכול להביא עדים וראיות, שכן אין יורש עשוי לדעת את כל הראיות של מורישו, ואם התגלו לו אחר כך ראיות כאלה, הרי הוא רשאי להביאן.'

141. וראה גם האמור בהערה 306, שם, שבה מביא פרופ' שוחטמן מקורות נוספים, אשר מהם עולה, שהוא הדין "ביחס לקונה שדה מחברו ובא בעל חוב של המוכר לטרוף אותה הימנו, ואמר הקונה שאין לו עדים וראיות, ולאחר-מכן נמצאו לו עדים וראיות".

142. ספרו של פרופ' שוחטמן אינו עסק רק בעמדת המשפט העברי, אלא הוא דן ביישומו של המשפט העברי, בתחום סדרי הדין בבתי-הדין הרבניים, במהלך


עמוד 113 בספר:


הספר בכל נושא ונושא, מתייחס המחבר, פרופ' אליאב שוחטמן, לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים.

143. גם בסוגייה שלפנינו, הוא עושה כך, ואומר את הדברים הבאים (שם, בעמ' 316):

'הכלל, שלפיו לכתחילה על בעל הדין להביא את כל ראיותיו בזמן, ולצדו - האפשרות לגבות ראיות נוספות גם לאחר שסיים בעל הדין את הבאת ראיותיו, נקבעו בתקנות הדיון; וזו לשון התקנות: 'הטיל בית-הדין על בעל דין להביא ראיה לדבריו ושאלהו אם יש לו עדים וענה שאין לו, שוב אין בית-הדין מקבל ממנו עדים אלא-אם-כן נתן טעם מספיק לדבריו הראשונים. גם לאחר שבעל דין הצהיר, ש'אין לי עדים ואין לי ראיה', רשאי בית-הדין להחליט על שמיעת עדות והוכחות, אם הנדון הוא עניין שלא מועילה בו מחילה והודאה, או שאין להצהרה תוקף של מחילה או הודאת בעל דין'.
בית-הדין יתיר הבאת ראיות בשלב מאוחר של הדיון - ואפילו לאחר מתן פסק-הדין - בתנאי שיש בהן כדי להשפיע על פסק-הדין. אם אין בחומר הראיות החדש כדי להשפיע על פסק-הדין אפילו אם יקבל אותו בית-הדין כראיה, לא יתיר לבית-הדין את הבאתו.'

144. אל המשפטן הישראלי "הרגיל", אשר אולי אינו בקיא דיו בכל מכמני המשפט העברי, ובתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים, "פונה" פרופ' שוחטמן, בהערה 307 (שם), ומביא אזכור של עניין זה, מפסק דין שפורסם בקובץ פסקי הדין של בית-המשפט העליון, במסגרת בית-הדין המיוחד, אשר פועל על-פי סימן 55 לדבר המלך במועצתו, ואשר הרכבו כולל שני שופטים של בית-המשפט העליון ודיין של בית-הדין הרבני הגדול.


עמוד 114 בספר:


145. וכך כותב פרופ' שוחטמן (שם, בעמ' 316, בהערה 307):

'אישור לנוהג הקיים למעשה בבתי-הדין בארץ, על סמך תקנות הדיון, ניתן על ידי הרב א' גולדשמידט ב- ביד"מ 1/60 וינטר נ' בארי, פ"ד טו, 1457, 1487 (1961): 'כבר נהגו בתי-הדין בישראל, כפי שנקבע בסדרי הדיון, לשאול את בעלי הדין עם גמר הטיעון והבאת הראיות, אם יש להם עוד טענות וראיות; וכשבעל דין עונה שאין לו, שוב אין בית-הדין שומע עוד, לפי הדין, טענות וראיות'.'

146. בסוגיית הבאת הראיות, בשלבים מאוחרים של המשפט, על-פי הדין העברי, ראה גם מש"כ בהחלטות ובפסקי-דין קודמים שניתנו על ידי: בר"ע 305/04 אמג'ד עיסא סברי נ' עומר אלרחמאן ענאוי, תק-מח 2004(4), 5391 (2004) החל מפסקה 17; בר"ע 787/05 רביב חוה נ' פזגז בע"מ, תק-מח 2005(4), 10134), פסקאות 20-18 והמקורות המוזכרים שם.

147. עניין חובת בית-המשפט להגיע לחקר האמת, גם אם ההליך מתארך, תוך היענות לתובע, אשר מבקש להביא ראיות נוספות, ראה מש"כ, לפני מספר חודשים, בהחלטתי בפרשת ששפורטש (ת"א 1517/98 אריק ששפורטש נ' ישראל אדלר ובנו חברה להשקעות, בע"מ, תק-מח 2009(1), 9726 החלטה מיום ו' אדר תשס"ט (2.3.09), במיוחד החל מפסקה 30 ואילך).'

"עד. ארכה להבאת עדים
ראה בית-הדין שיש לתת לבעל דין ארכה לשם הזמנת עדים או לשם המצאת ראיה אחרת, ייתן לו ארכה מתאימה. עבר הזמן ובעל הדין לא הביא את הראיה, בית-הדין רשאי לגמור את הדיון ולהוציא את הפסק בלעדיה.


עמוד 115 בספר:


עה. הודעה על סיום טענות וראיות
עם גמר הטענות והראיות ישאל בית-הדין את הצדדים אם יש להם עוד טענות וראיות, ואם אין להם - יודיע בית-הדין כי בכך נגמרה שמיעת טענות וראיות, והדבר יירשם בפרוטוקול.

עו. סיכומים
אחרי הודעה זו יורה בית-הדין לצדדים לסכם את דבריהם בעל-פה או בכתב, אלא אם יחליט בית-הדין, בהסכמת הצדדים, שאין צורך בכך.

עז. סדר הסיכומים
ראשון לסיכום הטענות הוא התובע, ואחריו מסכם הנתבע. בית-הדין רשאי, לפי ראות עיניו, להרשות לתובע לענות בנקודה מסויימת או בנקודות מסויימות לסיכום של הנתבע.

עח. ביטול תביעה
(1) בעל דין הרוצה לבטל, בכל שלב משלבי הדיון, תביעה או בקשה שהוגשה על ידו - יגיש בקשה בכתב לכך לבית-הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה.
(2) הוגשה בקשה, כאמור, לפני שהנתבע או המשיב הוזמנו לדין - יחליט בית-הדין אם יש להעביר את העתק הבקשה לנתבע או למשיב, אם לאו.
(3) הוגשה בקשה, כאמור, אחרי שהנתבע או המשיב הוזמנו לדין - יועבר העתק הבקשה לנתבע או למשיב.
(4) הנתבע או המשיב רשאים להשיב בכתב לבקשה תוך חמישה-עשר יום מהיום שהעתק נמסר לו.


עמוד 116 בספר:


(5) בית-הדין יחליט אם לשמוע את בעלי הדין גם בעל-פה בעניין הבקשה, אם לאו.
(6) ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין.
(7) בהחליטו בעניין הבקשה יחליט בית-הדין גם בדבר ההוצאות אשר נגרמו עקב התביעה או הבקשה, ועקב הבקשה - לביטולה.
(8) החליט בית-הדין שלא להיעתר לבקשה, רשאי בית-הדין לפסוק בהתאם לחומר שבתיק או לתת הוראה אחרת בדבר המשך הדיון."

על-פי תקנה עח לתקנות הדיון ביטולה של תביעה אכן מצריך את שיקול-דעתו של בית-הדין הרבני.

פעמים ועניין התביעה איננו מצטמצם רק לתביעת הגירושין והסכסוך האישי של בני הזוג מתדיינים, אלא למרבה הצער, פעמים וקיימות בו השלכות קשות בנוגע לממזרות, איסור נישואין לבועל במקרה של ניאוף וכיוצא מהן.

דברים אלה אינם מסורים לרצונו של התובע לביטול התביעה, אלא לשיקול-דעתו הרחב של בית-הדין הרבני {תיק מס' 3437-21-1 (נת') פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.

אם-כן, בעל דין הרוצה לבטל תביעה או בקשה שהוגשה על ידו, יגיש על-כך בקשה בכתב. ההחלטה אם לקבל את הבקשה או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין הרבני וללא מתן החלטתו של בית-הדין הרבני, ממשיכה התביעה להיות תלויה ועומדת {תיק מס' 6982-24-1 (חי') פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (2008)}.


עמוד 117 בספר:


תכליתה של תקנה עח לתקנות הדיון באה למנוע מבעל דין לעשות כל אשר חפץ ליבו בהליך השיפוטי ולדלג מערכאה אחת לחברתה כאשר הוא סבור שדרכו לא תצלח בערכאה שבחר בתחילה.

לפיכך באם החליט בית-הדין הרבני כי אין הוא מוחק התובענות שהונחו לפניו הרי שיש בידיו להוסיף ולהכריע לעניין סמכותו לדון בעניינים המפורטים בתובענות אלו {ראה לעניין זה תקנה עח(8) לתקנות הדיון}.

מעת שעשה כן, הרי שככלל באם מבקש בעל דין לערער על החלטה זו עליו לפנות לערכאת הערעור הרבנית או ערכאת הבג"צ ואין בית-המשפט לענייני משפחה משמש כערכאת ערעור לבחינת נכונות החלטת בית-הדין הרבני {דברי בית-המשפט ב- תמ"ש (כ"ס) 25181/05 א' כ' נ' ח' ו' כ', פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.

בפרשת אברהם פרידמן {בג"צ 3650/98 אברהם פרידמן נ' בית-הדין הרבני האיזורי בירושלים, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)} הועלתה הטענה לפיה תקנה עח(6) לתקנות הדיון - פסולה.

בית-המשפט בדחותו טענה זו קבע כי אינו רואה בתקנה זו כל פסול. אין כל פסול בתקנה הקובעת כי השליטה על המשך הדיון אינה נתונה בידי התובע, אלא נתונה לשיקול-דעת בית-המשפט. כך הוא גם הדין בערכאות האזרחיות {ראה למשל תקנה 154 לתקסד"א; כן ראה בג"צ 4238/03 בלה לוי נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, פ"ד נח(1), 481 (2003)}.

ב- תמ"ש 22550/99 זוהר רז נ' זהר רונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (1999)} קבע בית-המשפט כי "די באישור הסכם הגירושין כדי למחוק את תביעת


עמוד 118 בספר:


הגירושין וגם אם תאמר כי הסכם הגירושין לא קיבל תוקף של פסק-דין, הרי שיש לבחון השלכת ההסכמה המשותפת של הצדדים למחוק את התביעה, על בסיס הרציונל המונח ביסודם של תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל (תקנות עח-עט)."

ב- תיק מס' 1673-53-1 (נת') {פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)} קבע בית-הדין הרבני כי הבקשה למחיקת התביעה למזונות הקטינים שהוגשה בפניו הוגשה בחוסר תום-לב וללא סיבה עניינית אמיתית שתצריך ביטול התביעה, ומשכך בית-הדין הרבני אינו נענה לבקשה למחיקת התביעה והסמכות לדון במזונות הקטינים הינה של בית-הדין הרבני.

קביעה זו שהסמכות לביטול תביעה או בקשה שהוגשה על-ידי צד מן הצדדים לבית-הדין הרבני נתונה לסמכותו הבלעדית של בית-הדין הרבני מוכרת גם בפסיקה האזרחית {לעניין זה עיין, בין השאר: בר"ע 120/69 שרגאי נ' שרגאי, פ"ד כג(2), 171 (1969); ע"א 68/83 הרמן נ' הרמן, פ"ד לז(4), 414 (1983)}.

במקרה דנן, הבקשה לסגירת התיק הועלתה על-ידי עורכת-דין שמונתה על-ידי המדינה באמצעות הלשכה לסיוע המשפטי ויש לצפות שהמדינה תדע להדריך את עורכי-הדין הממונים על ידה לשמור על האינטרס הציבורי.

עוד נקבע כי על המדינה למנוע את הכרכור מערכאה לערכאה ולשמור על כללי נימוס וכללי הכיבוד ההדדי של הערכאות. נכון שבעת הייצוג בפני בית-הדין הרבני או בית-המשפט עוסק עורך-הדין הממונה בסוגיה של המשפט הפרטי, ובאופן טבעי שיקולי טובת הלקוח הינם השיקולים הדומיננטיים.


עמוד 119 בספר:


בקשר לכך ייתכנו חילוקי-דעות לגבי השאלה מהי טובתו של הלקוח הספציפי ואולם, אנו עוסקים כאן בשיקולים מיקדמיים לייצוג עצמו.

כאשר המדינה מעמידה את משאביה הציבוריים לטובת האדם הפרטי, אין היא יכולה לפרוק מעליה את חובתה הציבורית, על-פי אמות מידה המעוגנות בדין. חובה עליה שלא להרשות לממונים על ידה, להעלות תביעות או בקשות בלתי-מוצדקות, ולמנוע דיוני כפל וריצות בין הערכאות.

ב- תמ"ש (משפחה כ"ס) 13700/05 {פלונית נ' פלוני, תק-מש 2006(4), 560 (2006)} נפסק מפי כב' השופט צבי ויצמן:

"המבקשת עותרת לסילוקה על-הסף של תביעת הרכוש שהגיש המשיב לבית משפט זה נוכח כריכת ענייני הרכוש בתביעת הגירושין אותה הקדים והגיש בבית-הדין הרבני.

זה היה מהלכם של דברים
1. הצדדים הינם בני זוג, אשר נישאו זל"ז כדמו"י, ביום 6.9.88, ומנישואיהם אלו נולדו להם שלושת ילדיהם הקטינים.

2. ביום 1.11.04, הגיש המשיב תביעת גירושין בבית-הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה, ובה כרך את ענייני הרכוש, המזונות והסדרי הראייה.

3. ביום 20.3.05, ביקש המשיב ל"בטל" את התביעה הרכושית בבית-הדין הרבני, ובלשון הבקשה - "אבקש לבטל תיק צו עיקול 51/1 ותיק חלוקת רכוש 24/1".


עמוד 120 בספר:


ביום 21.3.05 נעתר בית-הדין הרבני לבקשתו והורה - "לאור הבקשה הנ"ל נענים כמבוקש וסוגרים את התיקים הנ"ל".

4. ביום 11.5.05, הגיש המשיב את תביעתו הרכושית לבית-המשפט דהכא.

5. ביום 22.2.06, הגישה המבקשת את הבקשה הנדונה לדחיית התביעה הרכושית על-הסף, זאת כיוון שעניינה, כך לטענתה, נכרך בתביעת הגירושין. לטענת המבקשת, המשיב לא חזר בו מתביעתו בבית-הדין הרבני ולפיכך עומדת כריכת ענייני הרכוש בעינה, ראייה לדבר - טענת ב"כ המשיב בקד"מ, אשר התקיים לפני בית-המשפט ביום 26.10.05, לפיה:

"ישנה טענה מקדמית של חוסר סמכות כיוון שהנתבע הגיש תביעה לבית-הדין הרבני וביקש לדון שם בסוגיית מזונות האישה ועניינים נוספים".

זאת ועוד, לטענת המבקשת, בית-הדין הרבני הורה על סגירת התיקים ולא על מחיקתם. לשיטתה - אין סגירת תיק כמחיקתו, סגירת תיק כמוה כ"הרדמת התביעה" וזו עודה תלויה ועומדת כל עוד לא הורה בית-הדין על מחיקתה . כיוון שכך מנוע המשיב מלהגיש תביעתו לבית-המשפט.

6. המשיב דוחה טענות המבקשת ומבהיר כי הסתייגות באת כוחו באשר לסמכות בית-המשפט התייחסה אך ורק לסוגיית המזונות והסדרי הראייה ולא לסוגיה הרכושית, אשר נמחקה על-ידי בית-הדין הרבני קודם להגשת התביעה הנוכחית. לשיטתו - מעת שבוטל העניין הרכושי על-ידי בית-הדין הרבני ואין הוא חלק מתביעת הגירושין, פתוחה הדרך לפניו להגיש תביעתו לפני בית-המשפט דהכא.


עמוד 121 בספר:


7. עוד מוסיף המשיב וטוען כי טענת המבקשת להיעדר סמכות נטענה בשיהוי, נוכח העובדה שהתיק כבר קבוע להוכחות והצדדים הגישו תצהיריהם בנדון.

דיון
8. אחר שעיינתי בטענות הצדדים, מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

המשיב עתר לביטול התביעה הרכושית אותה כרך בתביעת הגירושין. בית-הדין הרבני נעתר לבקשתו וביטל התביעה, אני סבור כי בעניין דנן - ביטול כמחיקה דָמי.

המחיקה נעשתה קודם שירד בית-הדין לגופה של הסוגיה הרכושית, כיוון שכך לא לקתה בקשת המשיב בחוסר תום לב ולא נגרעה זכות מזכויות המבקשת. מעת שבית-הדין נעתר לבקשתו, זכותו של המשיב כי תביעתו תוגד ותידון לפני בית-המשפט ואין לאנוס אותו ואת בית-הדין לדון בעניין.

בית-הדין בהיעתרותו לבקשת המשיב פעל ע"פ סמכותו כפי שזו נקבעה בתקנה ע"ח לתקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ובלשונה :

'(1) בעל דין הרוצה לבטל בכל שלב משלבי הדיון, תביעה או בקשה שהוגשה על ידו יגיש בקשה בכתב לכך לבית-הדין שלפניו הוגשה התביעה או הבקשה".
....
(6) ההחלטה אם לקבל את הבקשה, כאמור, או לדחותה מסורה לשיקול-דעתו של בית-הדין.'


עמוד 122 בספר:


(ועיין לעניין זה בהחלטת בית-הדין בתיק בד"ר (נת') 4252 מיום 14.1.04 בה האריך בית-הדין בביאור הטעם ההלכתי לתקנה זו וכן תיק בד"ר (נת') 1-53-1673 מיום 2.2.06)

התקנה נוקטת לשון "ביטול" ובלשון זו נקט אף המשיב ובית-הדין נענה לבקשתו והורה - "לאור הבקשה הנ"ל נענים כמבוקש", בית-הדין הוסיף בהחלטתו הוראה אופרטיבית טכנית - "וסוגרים את התיקים הנ"ל " לפיכך ברור מהקשר הדברים כי בית-הדין נעתר למבוקש וכוונתו ב"סגירת התיק" הייתה מחיקתו וביטולו .

להלן נבהיר ונחדד את הדברים:

9. ב"כ המלומד של המבקשת טען כי "סגירת תיק" אינה כ"מחיקתו" ולמעשה אקט ה"סגירה" כמוהו כ"הרדמת" התיק ולא כסילוקו ומחיקתו, לפיכך סגירת התיק אינה מבטלת את סמכותו של בית-הדין לדון בעניין התובענה.

איני מקבל טענה זו.

אכן בסוגיה הנדונה נשמעו דעות שונות . מחד הושמעה הדעה כי אין דין "סגירת תיק" כדין "מחיקת תיק" ולו מהטעם כי הליך של "סגירת תיק" אינו הליך שיפוטי הקיים בתקנות. כך, כדוגמה, בפרשת בן נעים סגר בית-הדין הרבני תיק שהיה לפניו בשל אי-הגשת כל בקשה לדיון בתיק, מעת שנסגר התיק פנתה האישה והגישה תביעת מזונות בבית-המשפט, אלא שבית-המשפט סבר כי מעשה זה נעשה בחוסר סמכות שכן סגירת התיק לא איינה את סמכותו של בית-הדין רבני, וכך נאמר באותו עניין:


עמוד 123 בספר:


'בענייננו לא מחק בית-הדין את התביעה אלא החליט רק על סגירת התיק וזאת, ללא כל פניה מצד המערערת אלא מיזמתו הוא. העובדה שבית-הדין הרבני לא נהג בהתאם לתקנות ולא מחק את התביעה אלא רק סגר את התיק מלמדת אותנו, כי לא הייתה כל כוונה מצדו למחוק את התביעה, אלא רק להרדים את התיק עד שאחד הצדדים ינקוט יזמה מצדו להחייאתו" (ע"א 275/72 רות בן-נעים נ' רפאל בן-נעים ואח', פ"ד כו(2), 818, 820-821 (1972))

בפרשת יעקב חזר בית-המשפט על קביעה דומה בציינו כי:

'סגירת התיק אינה זהה למחיקת התביעה. המחיקה היא בגדר החלטה סופית בו בזמן שהסגירה הנה החלטת ביניים, שנועדה לאפשר לבית-הדין להמתין ולעקוב אחר ההתפתחויות שיחולו בעתיד.' (ע"א 756/85 שושנה יעקב ו- 4 אח' נ' ציון יעקב, פ"ד מ(2), 637 , 639-638 (1986))

ואולם מנגד לגישה זו מצאנו גישה הסוברת כי סגירת התיק כמוהו במחיקתו ואין לדקדק במילותיו של בית-הדין, שהרי הרדמת הליך ללא קידומו לקראת פתרון הסכסוך במסגרתו של ההליך השיפוטי בבית-הדין הרבני מחד, ומניעת בית-המשפט לעסוק בעניין מאידך - יוצרת אבסורד דיוני שנזק רב בצידו. כיוון שכך נפסק בפרשת בכור כי:

'משסגר בית-הדין את התיק, שהיה תלוי ועומד לפניו, בלי לדון לגופו של עניין, חדלה הסמכות הנמשכת, שהייתה לבית-הדין על יסוד הליכים קודמים לתשלום מזונות למשיבה, שהתנהלו לפניו; שאם לא נאמר כן, הייתה המשיבה נשארת לאנחות, ללא פורום כלשהו לבירור


עמוד 124 בספר:


תביעתה למזונות מאת אביה.' (ע"א 135/80 נגיט בכור נ' לידה בכור, פ"ד לו(2), 358, 362-361 (1982); וכן ראה - ע"מ (חי') 114/98 רבקה קרבל-בר נ' זאב קרבל, תק-מח 98(3), 705, 708 (1998); ע"מ (חי') 106/97 חנה רוכמן נ' ישראל רוכמן, תק-מח 97(4), 336, 339 (1997))

וכך גם בפרשת פטריץ המאבחן בין עניין בן נעים לעניין שבא לפניו באופן המתאים אף לעניין דנן:

'במקרה שלפנינו, לעומת-זאת, לא הוחל בדיון בצורה כלשהי ועוד לפני המועד שנקבע לדיון הראשון הוגשה בקשה לביטולו. לא ניתן כל צו ביניים. אף אחד מן הצדדים לא התייצב לפני בית-הדין לאחר שהוגשה בקשה לביטול ובית-הדין פעל בקציבת המועדים כפי שצוטט לעיל, על-פי הוראותיה של תקנה המורה לו למחוק את התביעה אם לא מתייצבים הצדדים ולא פנו לבית-הדין עד לחלוף המועד כפי שנקבע בתקנה. מכאן כי לא יכול היה להיות בעצם נקיטת לשון "סגירת תיק" במקום "מחיקת תביעה", כפי שנתבקש, כדי לשמש מחסום יעיל בפני תחילתו של הדיון לפני בית-המשפט המחוזי כחצי שנה לאחר-מכן.' (ע"א 438/78 פטריץ יוסף לוין נ' פטריץ עליזה ואח', פ"ד לג(1), 145, 151-150 (1979), ההדגשה שלי - צ.ו)

אף בעניין שלנו התבקש "ביטול" התביעה ואין בנקיטת הדיבור "סגירת תיק" במקום ביטולו כדי לשמש מחסום מפני סמכותו של בית-המשפט לדון בעניין שהובא לפניו לאחר סגירת התיק בבית-הדין .

בדומה פסק כב' השופט בן יאיר בפרשת הלל:


עמוד 125 בספר:


'אני סבור, שיש לראות ב"סגירת תיק" בבית-הדין הרבני הפסקת התביעה, לאמור - מחיקתה. בכך, מושגת המדיניות המשפטית הראויה, לפיה נמנע המצב, שבו נשללת מן האישה ברירת הדיון. בכך, מושגת תוצאה נוספת, לפיה נמנע המצב, שבו ברירת הדיון נתונה בידי הבעל בלבד: ירצה - יחדש את הדיון בתיק בבית-הדין הרבני, ירצה - ישאירו "סגור" ללא הכרעה לגופו של עניין.' (ת"א (ת"א) 1828/89 אסתר הלל נ' ישראל הלל, תק-מח 92(4), 375, 378 (1992))

וכן מצאנו:

'לעיתים משתמש בית-הדין הרבני בלשון "סגירה" אותה יש לפרש כ"מחיקה" או כ"ביטול" אם על-פי הקשר הדברים זהו הפירוש הנכון כך במקרה שלפנינו. הבעל מבקש לחזור בו מתביעתו ובית-הדין מחליט ל"סגור" את התיק.' (הדגשה שלי - צ.ו; תמ"ש (ת"א-יפו) 46212/01 ח' כ' נ' נ' כ', תק-מש 2006(3), 164, 166 (2006). וכן ראה: בר"ע (נצ') 302/99 פלוני נ' פלונית, פ"מ תש"ס(א), 76; תמ"ש (ת"א) 25140/00 עופר רחמים סתיו נ' שמחה סתיו, תק-מש 2000(3), 20, 23 (2000);תמ"ש (יר') 22910/97 פלונים ואח' נ' אלמוני, תק-מש 98(3), 132, 134 (1998); עע"מ (ת"א-יפו) 81/97 ורדה פרידמן נ' דב פרידמן, תק-מח 97(4), 877, 881 (1997))

כאן המקום לציין כי אף המלומדים מצדדים בגישה האחרונה, כך ד"ר י' זוסמן בספרו על סדר הדין האזרחי מבהיר:

'לפיכך משתבע אישה מזונותיה בבית-הדין הרבני, אך חזרה בה מתביעתה ולבקשתה הורה בית-הדין הרבני "לסגור את התיק" נפתחו


עמוד 126 בספר:


לפניה שעריו של בית-המשפט המחוזי.' (י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שישית, 1991), 22)

ואנו נוסיף, דינו של האיש כדינה של האישה - מעת שנסגרה תביעתו הנוגעת לענייני הרכוש נפתחה דרכו להגיש תביעתו זו בבית-המשפט.

בדומה הבהיר המלומד פרופ' א' רוזן-צבי שאין להתייחס להגדרה הפורמאלית שנתן בית-הדין למצבו של התיק אלא יש לתת את הדעת למצב התיק בפועל ובלשונו:

'...אין לי עניין בהגדרה פורמאלית של מצב התיק כיום בבית-הדין הרבני. עניינית התיק אינו קיים - כך יש לפרש עמדה מוזרה של בית-הדין המכריז על עצמו שאינו מוכן להכריע בסכסוך בין בני הזוג." (א' רוזן-צבי דיני משפחה בישראל - בין קודש לחול, פפירוס, התש"ן, 62-61)

סיכומה של הלכה - הדיבור "סגירת תיק" יפורש על-פי נסיבותיו של העניין.

בנדון מעת שביקש המשיב ביטולו של התיק ובית-הדין נענה לו בלשון - "כמבוקש", ברור ופשוט הוא כי הוראתו של בית-הדין על סגירת התיק משמעותה אחת - מחיקת התביעה וביטולה!

10. אמור מעתה, החלטת בית-הדין הרבני ניתנה כדין ומתוך סמכותו הנורמטיבית. לפיכך במועד הגשת התביעה הרכושית בבית-המשפט לא היה בירור עניינם הרכושי של הצדדים מוטל לפיתחו של בית-הדין הרבני וממילא לא נדרש בית-המשפט לכיבוד הערכאות ויש בידו לדון בעניין.


עמוד 127 בספר:


11. ב"כ המבקשת הוסיף וטען בסיכומיו כי המשיב הגיש לאחרונה בקשה לבית-הדין הרבני ובה עתר להותרתה של תביעת הגירושין על כנה, ומכאן שלא התכוון כלל לבטל תביעה זו.

דומה כי התבלבלו היוצרות בטיעונו של ב"כ המבקשת המלומד, אכן אפשר שהמשיב אינו מעוניין כלל בסגירת או מחיקת תביעת הגירושין שהגיש, כל שביקש המשיב - ובקשתו נעתרה ע"י בית-הדין הרבני - היה לבטל את תביעת הרכוש שנכרכה בתביעת הגירושין, ממילא איני מוצא ממש בטיעונו זה של ב"כ המבקשת.

12. האם חרג המשיב בחובת תום-הלב בכך שביקש לבטל את תביעת הרכוש בבית-הדין הרבני על אף שכרכה מלכתחילה בתביעת הגירושין שהוגשה על ידו?

מן המפורסמות כי על בעל דין מוטלת חובה לנהוג בהגינות ובתום-לב כלפי בעל הדין שכנגד. (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3), 449, 461 (1981). באשר לחובה המוטלת על בעל דין להפעיל את כוחותיו המשפטיים והדיוניים בדרך מקובלת ובתום-לב, ראו לאחרונה רע"א 9200/06 רזין נ' Bea Hotels N.V תק-על 2006(4), 3498 (2006), וכן רע"א 7474/06 חיים לוי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ ואח', תק-על 2006(4), 3764 (2996)).

כך הוא אף בכל הקשור לפעולה הקשורה בהקניית סמכות לערכאה זו או אחרת, כדבריו של פרופ' רוזן - צבי (שם, עמ' 466):


עמוד 128 בספר:


'כאשר החוק מעניק לאדם יכולת לבצע פעולה משפטית, עליו להפעיל יכולת זו בתום-לב, כך שימוש בטענה בדבר קיום סמכות כמו גם בטענה בדבר היעדר סמכות כפופים לתום-לב.'

(וכן ראה בעניין זה בג"צ 1000/92 בבלי נ' בית-הדין הרבני, פ"ד מח(2), 221 (1994); בר"ע 8113/00 דפנה שפר ואח' נ' תרבות לעם (1995) בע"מ ואח', תק-על 2001(2), 435 (2001) עליון 2001 (2) 435 ; ועוד עיין מאמרו של ד' שוורץ "חלותו של עיקרון תום-הלב בסדר הדין האזרחי", עיוני משפט 8 (1997))

אלא שבנדון דנן לא חרג המשיב, לטעמי, מחובת תום-הלב המוטלת עליו. המשיב הגיש בקשה לביטול תביעת הרכוש אשר נכרכה על ידו בתביעת הגירושין ואך ורק לאחר שבית-הדין נעתר לבקשתו הגיש תביעתו בבית-המשפט. זכותו של אדם לברור את הערכאה הנראית בעיניו כל עוד אין במעשהו חריגה מחובת תום-הלב . בנדון טרם החל בית-הדין הרבני לדון בתביעתו הרכושית של המשיב לכן אין לראותו כאחד המנסה לערוק מהערכאה הרבנית בעיצומה של המערכה שכן זו טרם נפתחה בעת שהוגשה בקשתו למחיקת התביעה הרכושית.

13. זאת ועוד, המבקשת עצמה טוענת בסיכומיה, כי תביעת הגירושין אשר הגיש המשיב לבית-הדין הרבני לא הייתה כנה שכן הוא ביקש ל"הקפיא" את ההליכים בתיק כ 10 ימים לאחר פתיחתו וכעבור מחצית שנה אף הגיש תביעה לשלום-בית. אם טוענת המבקשת כי תביעת הגירושין אינה כנה כיצד יכולה היא לאחוז המקל בשני קצותיו ולטעון כי הכרוך בתביעה בלתי-כנה זו הינו בסמכות בית-הדין הרבני? אתמהה.


עמוד 129 בספר:


14. מאידך ראוי להוסיף ולומר כי ברי לדידי שבעל דין הכורך עניינים שונים בתביעת הגירושין ואחר כך חוזר בו מעניין כזה או אחר לא יוכל לעמוד ולטעון כי בסמכות בית-הדין הרבני לדון בעניינים האחרים שנותרו כרוכים בתביעתו, שהרי כל עניינה של כריכה כנה הוא בכך שבעל הדין מבקש שכל ענייניו ידונו בצילה של ערכאה אחת מבלי שיידרש לדון בעניינים הכרוכים בגירושין בכמה ערכאות, ואולם מעת שהוא עצמו בחר לפצל ולהגיש תביעותיו בין הערכאות, במה מתבטאת כנות כריכתו?

וראה לעניין זה דבריו של כב' השופט חיים פורת בפרשת תורגמן:

'המשיב כאמור, פיצל בין התביעה לגירושין והכרוך לה, נושא מזונות האישה, לבין נושא הרכוש (עליו הגיש תביעה לפירוק שיתוף בבית-משפט השלום). בכך גילה המשיב, לדעתי, כוונות טקטיות ברורות שאינן עולות בקנה אחד עם כוונת סעיף 3 בחוק שיפוט בתי-דין רבניים, התשי"ג-1953 לדון במאוחד עם הגירושין בכל הכרוך להם.'

(ע"מ (ת"א-יפו) 17/96 מרים תורגמן נ' דוד תורגמן, תק-מח 97(1), 15699, 15705 (1997) ; וכן ראה המ' (ת"א) 58162/97 מ' ל' נ' ד' ל', תק-מש 98(1), 168, 170 (1998))

אמור מעתה, אף עניין מזונות האישה הינו בסמכות בית-המשפט, שכן המשיב עצמו גילה כי כריכתו אינה כנה ואין רצונו כי כל ענייניו יתבררו בערכאה הרבנית .

15. מתוך שמצאתי שאין לקבל בקשת המבקשת לסילוק התביעה על-הסף איני נדרש להתייחס לטענתה בעניין השיהוי בהעלאת טענת היעדר הסמכות.


עמוד 130 בספר:


יאמר רק כי הובהר לא אחת בפסיקה כי על בית-המשפט מוטלת החובה לבחון סמכותו העניינית אף שלא העלו הצדדים טענות לגביה ומכאן ששיהוי בהעלאת הטענה אינו עילה להתעלם מסוגיית הסמכות - אכן, כך נהגתי. (ע"א 613/77 אדלר נ' שימורי אמוני בע"מ, פ"ד לב(1), 788, 792 (1978); ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3), 1 (1983); בג"צ 2117/99 מנסור נ' בית-הדין השרעי, פ"ד נד(1), 211 (2000) וראה בהרחבה החלטתי ב- תמ"ש 25183/05 א' כ נ' ח' ו' כ', סע' 21 להחלטה (פורסם באתר האינטרנט בנבו))

16. סיכומו של הדבר - בית-המשפט דהכא מוסמך לדון הן בסוגית הרכוש והן בסוגית מזונות האישה.

בנסיבות העניין, ונוכח דחיית הבקשה, אני מחייב המבקשת בהוצאות משפט בשיעור של 3,000 ₪ בצירוף מע"מ."

"עט. הזנחת תביעה
(1) תובע שהזניח תביעתו ולא פנה בעניין אל בית-הדין במשך שישה חודשים רצופים, רשאי בית-הדין להחליט על ביטול התביעה לאחר שניתנה הודעה לצדדים וניתנה להם הזדמנות לנמק מדוע לא תימחק התביעה.
(2) בית-הדין רשאי להחליט על ביטול התביעה גם ללא הזמנת הצדדים, אם ראה צורך בכך."

שימוש בתקנה עט לתקנות הדיון רואים אנו, בעיקר, בתביעות גירושין או שלום-בית, בהם הצדדים מודיעים לבית-הדין הרבני כי ינהלו בעתיד הקרוב משא-ומתן.


עמוד 131 בספר:


במקרה של הודעה כאמור, בית-הדין הרבני מוציא החלטה תחת ידו לפיה אם לא תוגש הודעה לבית-הדין הרבני בתוך התקופה של 6 חודשים, מיום ההחלטה, אזי, התביעה תימחק.