הגדרות (סעיף 1 לחוק)

1. הדין
סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע כדלקמן:

"1. הגדרות (תיקונים: התשמ"א, התשמ"ז (מס' 2), התשנ"ב, התשנ"ב (מס' 2), התשנ"ה, התשנ"ח, התשנ"ח (מס' 2), התשס"ב, התשס"ג, התשס"ג (מס' 2), התשס"ד, התשס"ד (מס' 2), התשס"ה, התשס"ה (מס' 4), התשס"ז (מס' 4), התש"ע, התשע"ד)
בחוק זה:
"אישור השתתפות" - אישור השתתפות שמתכנן יעדים תעסוקתי מסר למוסד לביטוח לאומי לפי הוראות סעיף 45 בפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה;
"אלמנה" - לרבות מי שמשתלמת לה קיצבת שאירים או תלויים לפי חוק הביטוח;
"בני זוג" - לרבות איש ואישה הידועים כבני זוג ומתגוררים יחדיו;
"גיל הפרישה" - כהגדרתו בחוק הביטוח;
" גמלה" - גמלה חודשית להבטחת הכנסה המשולמת לפי חוק זה;
"הורה עצמאי" - כמשמעותו בסעיף 1 לחוק סיוע למשפחות שבראשן הורה עצמאי, התשנ"ב-1992 ואולם על המונח "ילד" תחול ההגדרה שבחוק זה;
"הסכום הבסיסי" - 6,964 שקלים חדשים, כשהוא מעודכן:
(1) ביום א' בטבת התשס"ו (1 בינואר 2006) - לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני היום האמור לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום כ' בטבת התשס"ה (1 בינואר 2005), בתוספת:
(א) לעניין גמלה המשתלמת למקבלי גמלה לפי הוראות סימן ח' בפרק ה' בחוק הביטוח או לפי הוראות סימנים ג' ו- ד' שבפרק י"א בחוק האמור, הזכאים לגמלה גם לפי חוק זה - שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפני יום כ' בטבת התשס"ה (1 בינואר 2005) לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני יום כ"ז בטבת התשס"ג (1 בינואר 2003);
(ב) לעניין גמלה המשתלמת לפי חוק זה למי שאינו מנוי בפסקת משנה (א) - השיעור שבו עודכן השכר הממוצע, בשנים 2004
ו- 2005, לפי סעיף 37(ג)(1) בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב והמדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2002), התשס"ב-2002;
(2) משנת 2007 ואילך - ב- 1 בינואר של כל שנה, לפי שיעור עליית המדד שפורסם לאחרונה לפי אותו יום לעומת המדד שפורסם לאחרונה לפני ה- 1 בינואר של השנה הקודמת;
"הפקודה" - פקודת מס הכנסה;
"השכר הממוצע" - כמשמעותו בסעיפים 1 ו- 2 לחוק הביטוח;
"השר" - שר העבודה והרווחה;
"חוק הביטוח" - חוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995;
"חוק יישום תכנית ההתנתקות" - חוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005;
"חוק המעצרים" - חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996;
"חוק הפיקוח" - חוק הפיקוח על מוסדות לטיפול במשתמשים בסמים, התשנ"ג-1993;
"חוק העונשין" - חוק העונשין, התשל"ז-1977;
"חוק שכר מינימום" - חוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987;
"יחיד" - מי שאין לו בן זוג;
"ילד" - כל אחד מאלה:
(א) ילד כמשמעותו בהגדרה "ילד" - בסעיף 238 לחוק הביטוח;
(ב) מי שאינו ילדו של התובע ובלבד שהתקיימו בו כל אלה:
(1) הוא אחד המנויים בפסקאות (1) עד (5) להגדרה "ילד" בסעיף 238 לחוק הביטוח;
(2) הוא מתגורר דרך קבע עם תובע הגמלה;
(3) תובע הגמלה מונה כאפוטרופוס עליו, לרבות תובע גמלה שחדל להיות אפוטרופוס רק בשל כך שהילד הגיע לגיל 18;
"מסגרת שיקומית" - כמשמעותה בפסקה (3)(א) של סעיף 2(א), וכן עבודה במפעל מוגן כמשמעותו בתקנות לפי אותה פסקה;
"מתכנן יעדים תעסוקתי" - כמשמעותו בסעיף 40 בפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה;
"נקודת קיצבה" - כמשמעותה בסעיף 68(א) לחוק הביטוח;
"עולה חדש" - מי שטרם מלאו 5 שנים מיום שהתקיים בו אחד מאלה:
(1) נכנס לראשונה לישראל באשרת עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950 (בחוק זה - חוק השבות);
(2) ניתנה לו תעודת עולה לפי חוק השבות;
(3) ניתנה לו תעודה של אזרח עולה מהמשרד לקליטת העליה;
(4) הוא זכאי לסל קליטה מהמשרד לקליטת העליה ונכנס לישראל לראשונה באשרה א/5 לפי תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974;
"פרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה" - פרק ז' בחוק המדיניות הכלכלית לשנת הכספים 2004 (תיקוני חקיקה), התשס"ד-2004;
"תושב אזור שילוב" - כהגדרתו בסעיף 37 בפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה;
"תושב אזור שילוב פטור" - תושב אזור שילוב שהוראות פרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה, למעט סימן ז' שבו, אינן חלות עליו בשל צו שהוצא לפי סעיף 48(ב)(1) לפרק האמור למעט משתתף מבחירה לפי סעיף 48א לאותו פרק;
"תושב ישראל" - לרבות תושב ישראל באזור כהגדרתו בסעיף 378 לחוק הביטוח הלאומי."

תקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982

"בתוקף סמכותי לפי סעיפים 2(ג), 3(4), 4(ב), 5(ד), 7(א), 9(ב), 10(3), 11, 30(ג), 31(א) ו- 32 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980, בהסכמת שר האוצר ובאישור ועדת העבודה והרווחה של הכנסת, אני מתקין תקנות אלה:
סעיפים 21-1 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 קובעים כדלקמן:

1. הגדרות (תיקון התשס"ד)
בתקנות אלה:
"מיתקן רפואי" - בית-חולים או מרפאה של קופת חולים;
"טיפול רפואי" - טיפול הניתן במיתקן רפואי;
"קופת חולים" - כהגדרתה בסעיף 2 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-1994;
"רופא מוסמך" - כהגדרתו בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956.

1א. זכאות למי שטרם מלאו לו 20 שנה (תיקונים: התשנ"ה, התשס"ב, התשס"ד)
תושב ישראל שמתקיימים בו תנאי הזכאות לגמלה זכאי לגמלה, בכפוף להוראות החוק, אף אם טרם מלאו לו עשרים שנה, אם הוא אחד מאלה:
(1) הוא נשוי, אלמן או גרוש;
(2) הוא הורה לילד שבהחזקתו;
(3) היא בהריון ואינה גרה עם הוריה, או עם אחד מהם;
(4) היא בהריון וגרה עם הוריה המקבלים גמלה, או עם אחד מהם המקבל גמלה;
(5) מלאו לו שמונה-עשרה שנים והוא אחד מאלה:
(א) מתקיימים בו תנאי פסקה (1) שבסעיף 2(א) לחוק, למעט אם הוכר כבלתי-ניתן להשמה לפי תקנה 8(ב) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי זכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הזכאות");
(ב) הוא נקלע למצב מצוקה חמור עקב אסון או מאורע פתאומי בלתי-צפוי; זכאות לגמלה לפי פסקת-משנה זו תהא לתקופה האמורה בתקנה 4(6);
(ג) שולמה לו גמלה לפי תקנה 2 לפני הגיעו לגיל שמונה-עשרה ומתמלאים בו תנאי סעיף 2(א) לחוק והוא נטוש כמשמעו בתקנה 2(א)(2), או יתום, כמשמעו בתקנה 2(א)(1), אף אם אין עיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו במוסד חינוכי על-יסודי;
(ד) הוא ריצה שישה חודשי מאסר רצופים לפחות - כל עוד לא חלפה תקופה של חודשיים למן יום שחרורו; זכאות לגמלה לפי פסקת-משנה זו תהא לתקופה האמורה בתקנה 4(5).

2. סייגים להוראות סעיף 2 - ילדים (תיקון התשנ"ה (מס' 2))
(א) תושב ישראל זכאי לגמלה, בכפוף להוראות החוק, אף אם אין מתקיימים בו התנאים שבסעיף 2 לחוק, אם הוא אחד מאלה:
(1) הוא ילד יתום משני הוריו או הוא ילד יתום מהורה אחד והורהו השני הוא נעדר, ואם מלאו לו שמונה-עשרה שנים וטרם מלאו לו עשרים שנים - בתנאי שעיקר זמנו מוקדש לסיום לימודיו במוסד חינוכי על יסודי;
(2) הוא ילד שהוריו נטשו אותו בישראל - ובלבד שאחד מהוריו הוא תושב ישראל - או הוא ילד, שהורהו שהוא תושב ישראל נטש אותו בישראל, והורהו השני נפטר, אינו מתגורר עמו ונבצר ממנו דרך קבע מלמלא חובותיו כלפי הילד, או הוא נעדר - כל עוד אין אוצר המדינה או רשות מקומית נושאים בהחזקתו.
(ב) האמור בתקנת משנה (א) לא יחול על ילד מאומץ הנמצא במשמורתו של ההורה המאמץ.
(ג) בתקנה זו, "נעדר" פירושו אחד מאלה:
(1) גר דרך קבע בחוץ לארץ;
(2) עקבותיו נעלמו;
(3) לא ידוע.

3. סייגים להוראות סעיף 2(א) לחוק (תיקונים: התשמ"ו, התשנ"ח, התשס"ב)
(א) תושב ישראל זכאי לגמלה, בכפוף להוראות החוק, אף אם אין מתקיים בו אחד מהתנאים שבפסקאות (1) עד (7) שבסעיף 2(א) לחוק, אם הוא אחד מאלה:
(1) היא נשואה לאדם שמלאו לו 65 שנים;
(1א) היא היתה נשואה לאדם שמלאו לו 65 שנים ונתאלמנה;
(2) הוא אב שבהשגחתו הבלעדית ילד שטרם מלאו לו שבע שנים, ואינו עובד מאחר שעיקר זמנו מוקדש לטיפול בילדיו;
(3) עיקר זמנו מוקדש לטיפול בבן משפחה חולה הזקוק להשגחה תמידית בביתו תקופה של ארבעים וחמישה ימים לפחות, הוא טיפל בו תקופה כאמור בתכוף להגשת התביעה ומתגורר עמו באותה דירה;
"בן משפחה", לעניין פסקה זו - הורה, בן או בת;
(4) הוא ריצה מאסר של שישה חודשים רצופים לפחות - כל עוד לא חלפה התקופה שמיום שחרורו ועד לתום החודשיים שלאחריו;
(5) הוא נקלע למצב מצוקה חמור עקב אסון או מאורע פתאומי בלתי-צפוי;
(6) היא אם במשפחת אומנה שאישר משרד העבודה והרווחה, המטפלת בילד שטרם מלאו לו 7 שנים; לעניין זה, "משפחת אומנה" - למעט אומנה יומית ואומנה בחלק משעות היממה.
(ב) מתקיים באדם האמור בתקנת-משנה (א)(2) או (3) והוא זכאי לתשלום ממקור כלשהו בעד תקופת אי-עבודתו, יהיה זכאי לגמלה אם התשלום שהוא זכאי לו נמוך מסכום הגמלה לפי סעיף 5(א)(1) לחוק.
(ג) תקנת-משנה (א)(3) לא תחול:
(1) על המטפל בבנו או בבתו החולים, אם בן זוגו זכאי לגמלה לפי סעיף 2(א)(4) או (5) לחוק;
(2) על המטפל בבן משפחה חולה, אם אדם אחר זכאי לגמלה בשל טיפול באותו חולה;
(3) על המטפל בבן משפחה חולה, אם החולה מקבל קיצבה לשירותים מיוחדים לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן שירותים לנכים), התשל"ט-1978.

4. תקופת הזכאות לפי תקנות 2 ו- 3 (תיקונים: התשמ"ו, התשנ"ה (מס' 2), התשנ"ח)
הזכאות לגמלה תהיה:
(1) (בוטלה);
(2) לפי תקנה 3(א)(1א) - לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים רצופים מתום החודש שבו נתאלמנה;
(3) (בוטלה);
(4) לפי תקנה 3(א)(3) - לתקופה שלא תעלה על שישה חודשים רצופים; הוראה זו לא תחול אם בן המשפחה החולה נעשה זקוק להשגחה תמידית לאחר הגיעו לגיל שישים וחמש שנים - בגבר ושישים שנים - באישה;
(5) לפי תקנה 3(א)(4) - לתקופה שלא תעלה על שני חדשים רצופים;
(6) לפי תקנה 3(א)(5) - לתקופה שלא תעלה על שני חדשים רצופים.

5. סייג להוראת סעיף 2(ב) לחוק (תיקונים: התשנ"ב, התשנ"ג, התשס"ב, התשס"ד)
התנאי לזכאות לגמלה שהתובע היה תושב ישראל עשרים וארבעה חודשים רצופים לפני הגשת תביעתו, כאמור בסעיף 2(ב) לחוק, לא יחול על:
(1) אדם המקבל קיצבה לפי פרק י"ג לחוק הביטוח;
(2) אדם שהיה זכאי לגמלה לולא התנאי האמור, ובלבד שבבן זוגו מתקיימים תנאי הזכאות לפי סעיף 2 לחוק;
(3) אדם שהתנאי האמור אינו חל על בן זוגו;
(4) אדם הנמצא בישראל שנים-עשר חודשים לפחות לפני הגשת תביעתו וטרם חלפו 5 שנים מיום שהתמלא בו אחד מאלה:
(א) נכנס לראשונה לישראל באשרת עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: "חוק השבות");
(ב) ניתנה לו תעודת עולה לפי חוק השבות;
(ג) ניתנה לו תעודה של אזרח עולה ממשרד הקליטה;
(ד) נכנס לישראל באשרה א5 לפי תקנות הכניסה לישראל, התשל"ד-1974, אם הוא זכאי לסל קליטה ממשרד הקליטה.
(5) מי שהתמלא בו אחד המנויים בפסקה (4)(א) עד (ד), אף אם חלפו חמש שנים ובלבד שהוא אחד מאלה:
(1) הורה יחיד;
(2) מתקיים בו האמור בסעיף 2(א)(1) לחוק;
(3) מתקיים בו האמור בתקנה 3(א)(5) לתקנות אלה או בתקנה 1(1) ו- (2) לתקנות הזכאות;
(4) הוא זכאי לגמלה כמי שנפרד מבן זוגו לפי הוראות תקנה 7.

5א. זכאי שיצא את ישראל (תיקון התשס"ד)
זכאי שיצא את ישראל לצורך קבלת טיפול רפואי מחוץ לישראל, כהגדרתו בסעיף 14א(ד)(3) לחוק, זכאי לתשלום גמלה לתקופה שאינה עולה על שישה חודשים, ובלבד שהמציא אישור של קופת חולים בדבר קבלת הטיפול הרפואי מחוץ לישראל.

6. מוסד (תיקון התשנ"ה (מס' 2))
(א) כמוסד לעניין סעיף 3(4) לחוק ייחשב:
(1) כל מוסד להשכלה גבוהה שהוכר לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958, וכן מוסד הטעון היתר לפי סעיף 21א לאותו חוק;
(2) מוסד אחר ללימודים על-תיכוניים;
(3) ישיבה ומוסד תורני;
(4) מוסד להכשרת כוהני דת;
(5) מוסד לימודים אחר שבו מלמדים באופן שיטתי תלמידים, למעט:
(א) מוסד לימודים שאין במטרותיו להכשיר את תלמידיו לבחינות ממשלתיות או למתן השכלה המוכרת על-ידי משרד ממשלתי או לפי כל דין;
(ב) מוסד שבו ניתנת הכשרה כמשמעותה בסעיף 2(א)(2) לחוק - אם מקבל ההכשרה היה זכאי לגמלה לולא האמור בסעיף 3(4) לחוק.
(ב) מוסד לימודים שמסלול הלימודים בו אינו עולה על 12 חודשים וכן מוסד המכשיר את תלמידיו להשלמת השכלה תיכונית, אף אם אין מתקיים בהם האמור בפסקת משנה (א), ובלבד שלגבי זכאי לגמלה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק, בתנאי נוסף, שהלימודים במוסד מתקיימים בשעות הערב.
(ג) (1) תקנת-משנה (א) לא תחול לגבי זכאי שהוא ילד;
(2) תקנת משנה (א)(5) לא תחול לגבי זכאי כאמור בתקנה 3(א)(3) המטפל בהורהו החולה והלומד במוסד לימודים בשעות הערב לא יותר משתים-עשרה שעות בשבוע לשם השלמת השכלה תיכונית או הכשרה מקצועית.

7. זכאות בנפרד של כל אחד מבני זוג (תיקונים: התשמ"ו, התשנ"ה (מס' 3), התשס"ב, התשס"ד)
זכאותו לגמלה של כל אחד מבני זוג לא תהיה מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2 לחוק, כאמור בסעיף 4(א) לחוק, כל עוד מתקיים אחד מאלה:
(1) אחד מבני הזוג נמצא במעצר או במאסר 30 ימים רצופים לפחות, או שהוא נמצא במאסר על-פי פסק-דין של בית-משפט, שדן אותו למאסר של שלושה חודשים לפחות;
(2) בני הזוג חיים בנפרד שלא תחת קורת גג אחת, בן הזוג האחד אינו מכלכל את בן זוגו תקופה של 30 ימים רצופים לפחות, ומתקיים אחד מאלה:
(א) בן הזוג הגיש לבית-משפט או לבית-דין תביעה למזונות, ופעל בסבירות כדי לאפשר לבית-המשפט או לבית-הדין לפסוק בתובענה, וכל עוד לא נפסקו מזונות;
(ב) אחד מבני הזוג מקבל קיצבת נכות לפי סעיף 200 לחוק הביטוח, ואין לו הכנסה אחרת;
(ג) הם חיים בנפרד שלא תחת קורת גג אחת 12 חודשים רצופים לפחות;
(3) בני הזוג אינם מינהלים משק בית משותף, ואחד מבני הזוג חוייב בפסק-דין בתשלום מזונות לבן זוגו והוא אינו מכלכלו; פסקה זו לא תחול אם כל אחד מבני הזוג זכאי לגמלה, והם חיים תחת קורת גג אחת;
(4) המוסד לביטוח לאומי שוכנע שאחד מבני הזוג נמנע מהגשת תביעה למזונות נגד בן זוגו, שאינו מכלכלו, בשל איום של ממש בחבלה גופנית; פסקה זו לא תחול אם כל אחד מבני הזוג זכאי לגמלה, והם חיים תחת קורת גג אחת;
(5) בן הזוג, המתגורר עם הזכאי, אינו תושב ישראל.

7א. חזקת יחיד לפי תקנה 7 (תיקון התשנ"ב)
על זכאי שנקבעה לו זכאות לגמלה לפי תקנה 7 (לעניין תקנה זו: "הזכאי") יחולו הוראות אלה:
(1) לא היה בהחזקתו של הזכאי ילד, ייחשב הזכאי כיחיד לעניין סעיף 12 לחוק;
(2) הוראות סעיף 15 לחוק לא יחולו על בן זוגו של זכאי שנפטר.

8. שיעור הגמלה (תיקונים: התשמ"ו, התשנ"ה (מס' 3))
(א) (1) הגמלה לזכאי לפי תקנות 1 ו- 3(א)(2) עד (5) תהיה בשיעור הרגיל כאמור בסעיף 5(א)(1) לחוק ובכפוף לאמור בסעיף 5(ב)
ו- (ג) לחוק; ואולם משיעור הגמלה לזכאית לפי תקנה 1(4) יופחת סכום השוה ל-5% מהשכר הממוצע.
(2) היתה אשתו של זכאי לפי תקנה 3(א)(2) מאושפזת במוסד - תהיה הגמלה כאמור בסעיף 6(ד) לחוק.
(ב) הגמלה לזכאי לפי תקנה 2 תהיה בשיעורים אלה:
(1) לילד אחד - 25% מהשכר הממוצע פחות נקודת קיצבה;
(2) לשני ילדים - 37.5% מהשכר הממוצע פחות שתי נקודות קיצבה;
(3) לכל ילד נוסף - 10% מהשכר הממוצע.
(ג) הגמלה לזכאי שתקנה 7 חלה עליו תהיה בשיעור הרגיל, ואם מתקיים בו התנאי האמור בסעיף 2(א)(4) לחוק - בשיעור המוגדל, המשתלמים לפי סעיף 5(א) לחוק ליחיד, בהתאם להרכב משפחתו, ובכפוף לאמור בסעיף 5(ב) ו- (ג) לחוק; ואולם הגמלה לזכאי שנתקיים בו האמור בתקנה 7(1) תהיה בשיעור המשתלם לפי סעיף 5(א)(2)(ב) לחוק להורה יחיד, והגמלה לזכאי שנתקיים בו האמור בתקנה 7(5), תהיה כאמור בסעיף 6(ד) לחוק.
(ד) על-אף האמור בתקנת-משנה (ג), הגמלה לזכאי שנפסקו לזכותו מזונות תהיה בסכום השווה להפרש שבין הסכום המתקבל לפי תקנת-משנה (ג) לבין סכום המזונות שנקבע בפסק-הדין.

9. סכומים קובעים (תיקונים: התשמ"ג, התשמ"ד (מס' 2), התשנ"ה)
(א) בתקנות אלה, "נקודת זיכוי" - סכום השווה לנקודת זיכוי כמשמעותה בסעיף 33א לפקודה, מחולק ב- 12.
(ב) לעניין סעיף 7 לחוק, יהיו הסכומים הקובעים, לגבי סוגי הזכאים לגמלה המפורטים להלן, הסכומים המחושבים באחוזים מהשכר הממוצע או הסכומים המחושבים לפי מספר נקודות הזיכוי המפורט לצידם, לפי הסכום הגבוה יותר:
(1) יחיד - 33% מהשכר הממוצע או 11.25 נקודות זיכוי;
(2) שני בני זוג - 47% מהשכר הממוצע או 16.25 נקודות זיכוי;
(3) שני בני זוג שעמם ילד - 53% מהשכר הממוצע או 16.25 נקודות זיכוי;
(4) שני בני זוג שעמם שני ילדים לפחות - 59% מהשכר הממוצע או 16.25 נקודות זיכוי - אם האישה אינה עובדת, או 21.25 נקודות זיכוי - אם האישה עובדת;
(5) יחיד שעמו ילד, למעט אלמן או אלמנה - 47% מהשכר הממוצע פחות נקודת קיצבה או 21.25 נקודות זיכוי;
(6) יחיד שעמו שני ילדים לפחות, למעט אלמן או אלמנה - 53% מהשכר הממוצע פחות נקודת קיצבה או 21.25 נקודות זיכוי.
(ב1) (נמחקה).
(ג) על-אף האמור בתקנת-משנה (ב), הסכום הקובע לגבי יחיד שהוא אלמן או אלמנה המקבלים קיצבת שאירים או קיצבת תלויים לפי חוק הביטוח, יהיה הסכום המתקבל לפי תקנת-משנה (ב)(1) או (ב1)(1), לפי העניין, בתוספת סכום קיצבת השאירים המשתלמת לו, ואם משתלמת לו קיצבת תלויים - בתוספת סכום השווה ל- 20% מהשכר הממוצע.
(ד) הסכומים הקובעים המחושבים באחוזים מהשכר הממוצע יעודכנו במועדים בשיעורים שבהם מעודכנת הגמלה.

10. הכנסה מנכס (תיקונים: התשמ"ו, התשנ"א, התשנ"ו, התשע"ג (מס' 2), התשע"ג, התשע"ד)
(א) כהכנסה חודשית מנכס יראו את השיעורים הנקובים בפסקאות (2)
ו- (3) להלן לפי העניין, מחולקים ב- 12, אף אם אין מופקת ממנו הכנסה, או את סכום ההכנסה החודשית המופקת ממנו בפועל - לפי הסכום הגבוה יותר:
(1) לעניין תקנת-משנה זו:
"הייעוד התכנוני" - הייעוד שנקבע לנכס בתכנית;
"ייעוד הנכס" - הייעוד התכנוני, ולגבי נכס שהשימוש שנעשה בו בפועל, אינו תואם את הייעוד התכנוני שלו - הייעוד שנעשה בפועל;
"מילווה קצר מועד" - מילווה קצר מועד, שהוצא לפי חוק מילווה קצר מועד, התשמ"ד-1984, שיתרת תקופתו למסחר היא 12 חודשים;
"ש"ח" - שקלים חדשים;
"שיעור הריבית" - ממוצע של התשואות היומיות שפרסם בנק ישראל לגבי מילווה קצר מועד, במהלך השנתיים שקדמו ל- 30 בנובמבר של כל שנה;
"תכנית" - כהגדרתה בסעיף 1 לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965;
(2) כהכנסה מנכס מקרקעין, יראו את השיעורים האלה לפי ייעודו של הנכס:
(א) לגבי נכס המשמש לצורכי חקלאות - 0%; על חלק הנכס העולה על 250,000 ש"ח ייווספו השיעורים שבתוספת, לפי האמור בפסקה (5);
(ב) לגבי נכס המשמש למגורים - סכום השווה ל- 3% משוויו; על חלק הנכס העולה על 250,000 ש"ח ייווספו השיעורים שבתוספת, לפי האמור בפסקה (5);
(ג) לגבי נכס המשמש לצורכי מסחר - סכום השווה
ל- 5% משוויו; על חלק הנכס העולה על 250,000 ש"ח ייווספו השיעורים שבתוספת, לפי האמור בפסקה (5);
(3) כהכנסה מנכס שאינו נכס מקרקעין יראו סכום השווה לשיעור הריבית משוויו של הנכס; על חלק הנכס העולה על 100,000 ש"ח ייווספו השיעורים שבתוספת, לפי האמור בפסקה (5);
(4) הודעה על שיעור הריבית המעודכן תפורסם ברשומות ובאתר האינטרנט של המוסד לביטוח לאומי שכתובתו www.btl.gov.il ;
(5) לשיעורים הקבועים בפסקאות (2) ו- (3), ובכפוף לאמור בהן, ייווסף השיעור הנקוב בתוספת, לפי שווי הנכס, מחולק ב- 12;
(6) הסכומים האמורים בפסקה (2) ובתוספת יעודכנו בשיעורים ובמועדים שבהם מעודכן הסכום שאינו מובא בחשבון.
(ב) שווי הנכס לעניין תקנת-משנה (א) ייקבע בהתאם לשומה או לקביעה האחרונה שנעשתה לפי חוק מס רכוש וקרן פיצויים, התשכ"א-1961, או בהתאם להערכה של שמאי מוסמך, ובמיטלטלין - גם לפי הצהרת התובע בכתב, הנתמכת בתעודות עם פירוט הנתונים הדרושים לקביעת השווי - הכל לפי בחירת המוסד לביטוח לאומי.
(ג) על-אף האמור בתקנה זו, היה הנכס רכב, ינוכה מהגמלה סכום חודשי השווה לאחד מאלה:
(1) לגבי עובד שהוא בעל רכב ששוויו עולה על 17,323 שקלים חדשים - סכום השווה ל- 3% מההפרש שבין שווי הרכב
ל- 17,323 שקלים חדשים;
(2) לגבי מי שאינו עובד שהוא בעל רכב ששוויו עולה על 9,171 שקלים חדשים - סכום השווה ל- 3% מהפרש שבין שווי הרכב ל- 9,171 שקלים חדשים;
בתקנת-משנה זו:
"עובד" - אחד מאלה, ולגבי פסקאות (2) ו- (3), למשך התקופות הנקובות בהן:
(1) מי שיש לו הכנסה חודשית מהמקורות המפורטים בסעיף 2(1) או (2) לפקודה (בהגדרה זו: "הכנסה מעבודה"), בסכום העולה על 25% מהשכר הממוצע, או בסכום העולה על 17% מהשכר הממוצע אם הוא או בן זוגו הגיעו לגיל פרישה;
(2) תובע גמלה שפוטר מעבודתו ואין לו הכנסה מעבודה ובלבד שבשלושת החודשים שקדמו לפיטורים השתלמה לו גמלה, הוא היה בעל רכב והוא היה עובד כאמור בפסקה (1) - בשלושת החודשים שלאחר מועד הפיטורים; לעניין זה, "פוטר" - לרבות התפטרות בנסיבות שהיו מזכות אותו בדמי אבטלה בעד 90 הימים הראשונים מיום הפסקת העבודה, לפי סעיף 166(ב) לחוק הביטוח;
(3) תובע גמלה שהכנסתו מעבודה פחותה מן ההכנסה האמורה בפסקה (1), לפי העניין, ובלבד שבשלושת החודשים שקדמו לירידה בהכנסה, השתלמה לו גמלה, הוא היה בעל רכב, והוא היה עובד כאמור בפסקה (1) - בחודש שבו חלה הירידה בהכנסה ובחודשיים שלאחר החודש האמור;
"שווי הרכב" - לפי קביעת המוסד בהתחשב בשווי הנקוב במחירון רכב מקובל בשוק אשר פורסם ב- 1 בינואר וב- 1 ביולי של כל שנה, לפי המאוחר ביניהם, ותוך התחשבות במשתנים המופיעים ברישיון הרכב בלבד.
(ד) הסכומים האמורים בתקנת-משנה (ג) יעודכנו לפי הוראות אלה:
(1) הסכומים האמורים בתקנת-משנה (ג) יעודכנו ב- 1 בינואר של כל שנה (להלן: "יום העדכון") לפי שיעור עליית המדד החדש לעומת המדד היסודי, בתוספת נקודת האחוז, ולא יותר משיעור עליית מדד המחירים לצרכן בתקופה האמורה; פסקת-משנה זו תחול גם אם המדד החדש זהה למדד היסודי;
(2) היה המדד החדש נמוך מהמדד היסודי, לא יעודכנו הסכומים כאמור בפסקה (1);
(3) השר יפרסם בהודעה ברשומות את נוסח תקנת-משנה (ג) כפי שהשתנתה עקב האמור בתקנת-משנה זו;
בתקנת-משנה זו:
"המדד החדש" - המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העדכון;
"המדד היסודי" - המדד שפורסם לאחרונה לפני יום העדכון הקודם, ולעניין יום העדכון הראשון שלאחר תחילתן של תקנות הבטחת הכנסה (תיקון מס' 2) התשע"ג-2012, המדד שפורסם בחודש נובמבר 2012;
"מדד" - מדד המחירים לצרכן (תחבורה: "מכוניות") שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה;
"מדד המחירים לצרכן" - מדד המחירים לצרכן שמפרסמת הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

10א. רכב לצורך קבלת טיפול רפואי (תיקון התשס"ד)
(א) תובע העושה שימוש ברכב מנועי יצרף לתביעתו, אישור רפואי המעיד כי הוא או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי במיתקן רפואי לפי תכנית טיפול שנקבעה מראש או שש פעמים בחודש לפחות בפרק זמן העולה על 90 ימים רצופים.
(ב) אישור רפואי, כאמור בתקנת משנה (א), ייתן מי שהוסמך ליתן אישור רפואי בתקנה 11(ג)(1) ו- (4) לתקנות הבטחת הכנסה (כללי הזכאות והוראות ביצוע), התשמ"ב-1982, לפי העניין.
(ג) בהחלטתו יבדוק עובד המוסד, כמשמעותו בסעיף 13 לחוק, אם התובע או בן משפחתו זקוקים לרכב לצורך קבלת טיפול רפואי בהתאם לתכנית הטיפול או הטיפול הרפואי כאמור בתקנת-משנה (א), וזאת לאחר שרופא מוסמך חיווה את דעתו בכתב בעניין זה.

10ב. סייג לזכאות (תיקונים: התשע"ג (מס' 2), התשע"ד)
תובע שהוא בעל רכב ששוויו עולה על 40,760 שקלים חדשים, לא זכאי לגמלה, כאמור בסעיף 9א(ב) לחוק; על הסכום האמור תחול תקנה 10(ד); בתקנה זו, "שווי הרכב" - כהגדרתו בתקנה 10(ג).

11. נכס שהועבר לאחר
הועבר נכס, שהיה בבעלותו או בחכירתו של התובע גמלה או של בן זוגו, לאדם אחר ללא תמורה או בתמורה סמלית, יראו את הנכס כשייך למעביר הנכס:
(1) אם הנכס הועבר תוך חמש שנים שלפני מועד הגשת התביעה לגמלה;
(2) אם הנכס הועבר לילדו, וכל עוד הוא ילד הנמצא בהחזקתו, אף אם חלפו יותר מחמש השנים האמורות בפסקה (1).

12. סדר הניכויים
היו לתובע גמלה הכנסות כאמור בסעיף 12(א)(1) ו-(3) לחוק כאחד, יחושב תחילה הניכוי לפי סעיף 12(א)(3), ואם הסכום שנוכה נמוך מהסכום המכסימלי המותר לניכוי לפי סעיף 12(ב) לחוק ינוכה סכום ההפרש מההכנסה האמורה בסעיף 12(א)(1) לחוק.

13. צירוף הכנסות בן משפחה חולה
לצורך קביעת הזכאות לגמלה ושיעורה של מי שתקנה 3(א)(3) חלה עליו, יצורף להכנסתו חלק מהכנסת בן המשפחה החולה כדלקמן:
(1) אם בתכוף לפני שהחל לטפל בחולה לא ניהל עמו משק-בית משותף - הכנסת החולה העולה על סכום השווה לשכר הממוצע, ואם לחולה בן זוג - הכנסת החולה העולה על סכום השווה ל- 150% מהשכר הממוצע;
(2) אם בתכוף לפני שהחל לטפל בחולה ניהל עימו משק-בית משותף - הכנסת החולה העולה על סכום השווה לשיעור המוגדל של הגמלה לפי התוספת לחוק, בהתאם להרכב משפחתו של החולה.

14. עדכון הכנסות
חל במשק פיצוי כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הביטוח, יראו כאילו בהכנסתו של זכאי המקבל גמלה לפי סעיף 5(ב) לחוק חל שינוי בשיעור הפיצוי מיום תחילת הפיצוי, אלא אם הוכיח אחרת.

15. זקיפת תשלומים
שולם לאדם סכום כסף, המהווה הכנסה לעניין החוק, בעד תקופה שקדמה למועד התשלום, יראו סכום זה כהכנסתו של מקבל התשלום בתקופה שבעדה שולם.

16. הכנסת עובד עצמאי
היתה לתובע או למקבל גמלה הכנסה מהמקורות המפורטים בסעיף 2(1) או (8) לפקודה, תהיה הכנסתו החדשית, לעניין החוק, הכנסתו השוטפת, לאחר שנוכו ממנה ההוצאות הקשורות במישרין בהשגת ההכנסה, הכל כפי שהוערך על-ידי המוסד לביטוח לאומי.

17. תשלומים שאינם נחשבים כהכנסה (תיקונים: התשמ"ג, התשמ"ג (מס' 6), התשמ"ו, התשנ"ב, התשנ"ו, התשנ"ח, התש"ס, התשס"ד, התשס"ד (מס' 2), התשס"ט)
לעניין הזכאות לגמלה ושיעורה לא תיחשב כהכנסה:
(1) הטבה לפי ההסכם בדבר גמלת ניידות;
(2) דמי מחיה המשתלמים לפי סעיף 144 לחוק הביטוח;
(3) גמלאות מיוחדות המשתלמות לפי סעיף 112 לחוק הביטוח;
(4) גמלה המשתלמת לפי תקנות הביטוח הלאומי (דמי מחיה, עזרה ללימודים וסידורים לילד נכה), התשנ"ח-1998;
(5) תשלומים המשתלמים לנזקק לפי חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958;
(6) סכום השווה ל- 13% מהשכר הממוצע לגבי יחיד וסכום השווה ל- 17% מהשכר הממוצע לגבי מי שיש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, מהכנסה שמקורה:
(א) בקיצבה המשתלמת לפי תג"מ תכנית לגימלאות מיוחדות לעולים מארצות המצוקה, המבוצעת על-ידי "מבטחים", מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, או לפי תכנית "דור לדור", תכנית מיוחדת לתשלום תמיכות לחברי ההסתדרות הכללית של העובדים בא"י;
(ב) (בוטל);
ובלבד שסכום ההכנסה שלא תיחשב לפי פסקאות-משנה (א) ו- (ב), בצירוף הניכוי מהכנסה אחרת לפי סעיף 12 לחוק, לא יעלה על מקסימום הניכוי לפי סעיף 12(ב) לחוק.
(7) סכום מהכנסתו של אדם, השווה לסכום שהוא משלם על-פי פסק-דין למזונות לאשתו - אם היא אינה חיה עמו תחת קורת גג אחת, או לילדיו - אם הם אינם עמו, ובלבד שסכום זה לא יעלה על הסכום הגבוה מבין אלה:
(א) סכום הגמלה שהיתה מגיעה לו לפי סעיף 5(א) לחוק, לולא היתה לו הכנסה;
(ב) סכום הקיצבה המשתלם לפי סעיף 200 לחוק הביטוח לפי הרכב המשפחה של משלם המזונות, אם הוא זכאי לקיצבת נכות לפי פרק ה' או לפי פרק ט' לחוק הביטוח.
(8) גמלה המשתלמת לפי תקנות הביטוח הלאומי (מתן שירותים מיוחדים לנכים), התשל"ט-1978;
(9) תשלומים שהקונגרס היהודי העולמי משלם לחסידי אומות העולם;
(10) גימלת סיעוד המשתלמת לפי פרק י' לחוק הביטוח;
(11) הכנסה מדמי שכירות שאדם מקבל בעד השכרת דירתו ששימשה למגוריו, ובלבד שהוא שוכר דירה אחרת למגוריו בסכום שאינו עולה על סכום דמי השכירות שהוא משלם בעד הדירה ששכר;
(12) תשלום לפי ההסכם מיום 9 באוקטובר 1992 שנחתם בידי שר האוצר הפדרלי של גרמניה ובידי ועדת התביעות החומריות של יהודים נגד גרמניה;
(13) קיצבה המשתלמת לפי הוראות החוק בדבר תשלום רנטות בשל עבודה בגטו, כאמור בתיקון הספר השישי לחוק הסוציאלי, אשר התקבל בגרמניה ביום 20 ביוני 2002;
(14) מענק שמשלם משרד התעשיה המסחר והתעסוקה, לפי הוראות ההסכם בעניין שילוב הורים יחידים מקבלי גמלאות בשוק העבודה, מיום 31 ביולי 2003;
(15) מענק התמדה המשתלם למשתתף או למי שהיה משתתף בשל השתלבותו בשוק העבודה, על-ידי מרכז התעסוקה כמשמעו בסעיף 38 לפרק שילוב מקבלי גמלאות בעבודה; בפסקה זו, "משתתף" - כהגדרתו בפרק האמור.

18. סייג לצירוף הכנסות בן זוג (תיקון התשמ"ו)
(א) מי שזכאותו לגמלה, בהתאם לתקנה 7(2) עד (4), אינה מותנית בזכאות בן זוגו - לא תצורף להכנסתו הכנסת בן זוגו.
(ב) מי שזכאותו לגמלה, בהתאם לתקנה 7(1), אינה מותנית בזכאות בן זוגו, לא תצורף להכנסתו הכנסת בן זוגו, שמקורה ביגיעתו האישית בתקופת המעצר או המאסר.

19. החלת החוק והוראות מעבר לגבי מקבל הטבה סוציאלית
(א) לעניין תקנה זו:
"מקבל הטבה סוציאלית" - מי שקיבל בעד חודש דצמבר 1981 הטבה סוציאלית לפי ההסכם בדבר הטבה סוציאלית לאוכלוסיה נזקקת (להלן: "הסכם הט"ס"), או מי שהגיש תביעה להטבה סוציאלית כאמור לא יאוחר מחודש דצמבר 1981 וזכאי להטבה בעד חודש זה;
"הכנסה מינימלית מובטחת" - כמשמעותה בהסכם הט"ס;
"קיצבה" - קיצבאות זיקנה, שאירים, נכות מעבודה ותלויים המשתלמות לפי חוק הביטוח.
(ב) החוק יחול על מקבל הטבה סוציאלית מיום ח' בניסן התשמ"ב (1 באפריל 1982) (להלן בתקנה זו: "יום החלת החוק").
(ג) (1) מקבלת הטבה סוציאלית שהיא אלמנה שאין עמה ילד, תיראה כמי שמתקיים בה אחד מהתנאים שבסעיף 2(א) לחוק - אם ביום החלת החוק מלאו לה ארבעים וחמש שנים.
(2) מקבלת הטבה סוציאלית שהיא אלמנה שאין עמה ילד ואשר ביום החלת החוק טרם מלאו לה ארבעים וחמש שנים, תיראה כמי שמתקיים בה אחד מהתנאים שבסעיף 2(א) לחוק עד ליום י' בתמוז התשמ"ב (1 ביולי 1982).
(ד) מקבלת הטבה סוציאלית שלבן זוגה מלאו ביום החלת החוק חמישים וחמש שנים - ייראה בן הזוג כמי שמתקיים בו אחד מהתנאים שבסעיף 2(א) לחוק.
(ה) מקבל הטבה סוציאלית הזכאי לגמלה - תשולם לו הגמלה בשיעור המוגדל כאמור בסעיף 5(א) ו-(ב) לחוק.
(ו) (1) מקבל הטבה סוציאלית שאינו זכאי לגמלה רק בשל כללי חישוב ההכנסה שנקבעו בחוק - תשולם לו גמלה בסכום השווה להפרש שבין סכום ההכנסה המינימלית המובטחת שהיה זכאי לה בחודש מרס 1982 לבין סכום הקיצבה שישולם לו מדי חודש, החל בחודש אפריל 1982.
(2) אם לאחר ה- 1 באפריל 1982 פחת מספר התלויים של הזכאי כאמור בפסקה (1), תשולם לו הגמלה בסכום השווה להפרש שבין סכום ההכנסה המינימלית המובטחת שהיה זכאי לה בחודש מרס 1982 אילו מספר התלויים היה כמספר התלויים החדש, לבין סכום הקיצבה שישולם לו מדי חודש.

20. החלת החוק והוראות מעבר לגבי מקבל תמיכה
(א) לעניין תקנה זו:
"מקבל תמיכה" - מי שקיבל בעד חודש דצמבר 1981 תמיכה חודשית לצרכי מחיה לפי חוק שירותי הסעד, התשי"ח-1958, או מי שהגיש תביעה לתמיכה כאמור לא יאוחר מחודש דצמבר 1981 וזכאי לתמיכה בעד חודש זה;
"תלוי" - בן זוג או ילד.
(ב) החוק יחול על מקבל תמיכה ביום ט"ז בטבת התשמ"ג (1 בינואר 1983); ואולם אם התקופה למתן התמיכה שנקבעה למקבל התמיכה לפני ה- 1 בינואר 1982 תסתיים אחרי מועד זה ולפני ה- 1 בינואר 1983 - יחול החוק לגביו מתום התקופה שנקבעה למתן התמיכה.
(ג) מקבל תמיכה, שבהתאם לתקנת משנה (ב) החוק חל עליו לפני י' בתמוז התשמ"ב (1 ביולי 1982), יהיה הסכום הקובע לגביו, לעניין סעיף 7 לחוק, עד ליום ט' בתמוז התשמ"ב (30 ביוני 1982), כדלקמן:
(1) אם הוא יחיד - 9 נקודות זיכוי;
(2) אם יש בו תלוי אחד - 13 נקודות זיכוי;
(3) אם יש בו שני תלויים - 16 נקודות זיכוי;
(4) אם יש בו שלושה תלויים או יותר - 19 נקודות זיכוי.

21. תחילה ותוקף (תיקונים: התשמ"ג, התשמ"ג (מס' 2), (מס' 3), (מס' 4), (מס' 5), התשמ"ד)
(א) תחילתן של תקנות אלה ביום ו' בטבת התשמ"ב (1 בינואר 1982).
(ב) (בוטלה).

(ג) תקפה של תקנה 9:
(1) כנוסחה ביום תחילתן של תקנות אלה - עד יום י"ב באלול התשמ"ב (31 באוגוסט 1982);
(2) כנוסחה בתקנות הבטחת הכנסה (תיקון), התשמ"ג-1982 - מיום י"ג באלול התשמ"ב (1 בספטמבר 1982) עד יום
ל' בסיון התשמ"ד (30 ביוני 1984).

תוספת (תיקונים: התשמ"ג, התשמ"ג (מס' 2), (מס' 3), (מס' 4), (מס' 5), התשמ"ד) (תקנה 10 (א)(2), (3), (5) ו- (6))

חלק 1: לעניין נכס מקרקעין

שווי הנכס - למי שטרם מלאו לו 55 שנים
שווי הנכס - למי שמלאו לו 55 שנים

נקודות האחוז שייווספו
אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל 250,000 ש"ח עד פי 6 מהסכום שאינו מובא בחשבון - 1.5 נקודות זכות.

אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל 250,000 ש"ח עד פי 10 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל 250,000 ש"ח עד פי 8 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 6 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון עד פי 12 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון - 3 נקודות זכות.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל 250,000 ש"ח; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 10 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 8 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 12 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון 5 נקודות זכות.

חלק 2 - לעניין נכס שאינו נכס מקרקעין

שווי הנכס - למי שטרם מלאו לו 55 שנים
שווי הנכס - למי שמלאו לו 55 שנים

נקודות האחוז שייווספו
אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל ל- 100,000 ש"ח עד פי 5 מהסכום שאינו מובא בחשבון.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל ל- 100,000 ש"ח עד פי 4 מהסכום שאינו מובא בחשבון; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל ל- 100,000 ש"ח עד פי 6 מהסכום שאינו מובא בחשבון 1.5 נקודות זכות.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל ל- 100,000 ש"ח עד פי 6 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 5 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון עד פי 10 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 4 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון עד פי 8 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 6 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון עד פי 12 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון 3 נקודות זכות.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 6 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 10 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון.

אם הוא יחיד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 8 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון; אם יש לו בן זוג או שבהחזקתו ילד, על כל שקל חדש משווי הנכס מעל-פי 12 מערך הסכום שאינו מובא בחשבון 5 נקודות זכות.

ט"ז בשבט התשמ"ב (9 בפברואר 1982)
מנחם בגין
ראש הממשלה
ממלא מקום שר העבודה והרווחה."
2. "בני זוג"
מהגדרת "בני זוג" בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה {ייקרא להלן: "חוק הבטחת הכנסה"}, מנוסחים סעיפים 4, 6 ו- 11 לחוק ומתקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982 (להלן: "תקנות הבטחת הכנסה"). ניתן ללמוד, כי חוק הבטחת הכנסה רואה בתא הזוגי המשפחתי יחידה משקית משותפת אחת שבה כל אחד מיחידיה אמור להשתתף בהפקת ההכנסות שישמשו את היחידה המשקית המשותפת.

לפיכך, מובאות ההכנסות המשותפות בחשבון לצורך קביעת הזכאות לגמלה לגבי שני בני הזוג וגם גובה הגמלה נקבע על-פי ההרכב המשפחתי, בין אם התא הזוגי המשפחתי הוא תוצאה של נישואים ובין אם לא תוצאה של נישואים {דב"ע 04-450/97 המוסד לביטוח לאומי נ' חסן מוחמד, תק-אר 98(4), 1 (1998)}. דהיינו המימד הכלכלי של התא המשפחתי, לרבות השיתוף הכלכלי, הוא הדומיננטי בקשר לחוק הבטחת הכנסה.

מטעמים אלו מובן מדוע נפסק בבית-דין זה בעניין זמאמירי {עב"ל 241/05 סארה זמאמירי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(3), 211 (2006)}, כי גם לאחר תיקון 18 לחוק הבטחת הכנסה {תחולתו מיום 01.01.03}, נותר מבחן "קיום משק בית משותף" כמבחן עיקרי לבחינת קיומו של תא זוגי לפי חוק הבטחת הכנסה.

בנוסח החוק כיום, לאחר התיקון, מוגדר המונח "בני זוג" כך: "לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו". כאשר בנוסח הקודם של החוק הוגדרו "בני זוג" כ"בני זוג לרבות איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו".

הודגש בעניין זמאמירי כי אין לראות בהחלפת הביטוי "החיים חיי משפחה במשק בית משותף" לביטוי "מתגוררים יחדיו", החלפה של דרישת ניהול משק בית משותף, בדרישה לאי-קיום מגורים יחדיו תחת קורת גג אחת. מסקנה זו נלמדה מכך שבתיקון החוק, הוכנסה גם דרישה של היות האיש והאישה "ידועים בציבור" בנוסף לדרישת המגורים יחדיו, וכן מהצעת החוק, לפיה תכליתו של תיקון סעיף זה היתה להבהיר את הנוסח של הגדרת "בני זוג" ולא להפחית מההגדרה את מבחן קיום משק הבית המשותף {עניין זמאמירי, פסקה 8 לפסק-הדין}.

הנה-כי-כן נקודת המוצא בהגדרת "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה היא ש"בני זוג" הם איש ואישה הנשואים זה לזו וחיים חיי משפחה במשק בית משותף. בחוק הבטחת הכנסה הורחבה הגדרה זו של "בני זוג" גם על איש ואישה שאינם נשואים זה לזו, ובלבד שמתקיימים בהם קודם כל המרכיבים המרכזיים של תא משפחתי, כלומר חיי משפחה ומשק בית משותף. בדיקת זכאותם של "בני זוג", ובקשת כל אחד מהם לגמלה תיבחן לאור נתוני שניהם בהתאם לסעיף 4 לחוק הבטחת הכנסה. מכאן, עת מדובר בבני זוג אשר אינם מינהלים משק בית משותף, הרי שלפי תכליתו הכלכלית של החוק, אשר באה לידי ביטוי במבחן "משק בית משותף", אין מקום לבחון את זכאותם כבני זוג החולקים תא משפחתי אחד, אלא כל אחד לחוד.

עמדה על כך כב' סגנית הנשיא השופטת ברק {כתוארה אז} במקרה שנסיבותיו דומות למקרה דנא:

"התכלית היא שבני זוג המינהלים קופה משותפת, גם יבדקו כיחידה משותפת לצורך זכאותם להבטחת הכנסה. זאת על-מנת שיהא לשניהם כיחידה אמצעים לקיום מינימלי. על-פי אותה תכלית ואותו הגיון, כאשר בני זוג נשואים אמנם אך אינם מנהלים קופה משותפת, אין מקום לבדוק את שניהם בצוותא על-מנת לבחון האם הם זכאים לגמלת הבטחת הכנסה. כאשר הם אינם מינהלים קופה משותפת אין מקום למבחן משותף".
{ע"ע 132/99 גבריאל ונונו נ' שירות התעסוקה ואח', תק-אר 2001(2), 171 (2001); עב"ל 10131-10-12 המוסד לביטוח לאומי נ' דן בר משה, תק-אר 2014(4), 1390 (2014)}.

ב- עב"ל 10131-10-12 {המוסד לביטוח לאומי נ' דן בר משה, תק-אר 2014(4), 1390 (2014)} קבע בית-הדין בסיכומו-של-דבר כי:

"לדעתנו אין לקבל את טענת המוסד לביטוח לאומי, כי עצם היותם של בני הזוג נשואים, מלמדת בהכרח שיש לראותם כ"בני זוג" לעניין חוק הבטחת הכנסה. פרשנות המונח "בני זוג" יכול שתשתנה מחוק לחוק, בהתאם להוראות החוק ותכליתו.

בנסיבות המקרה דנא, המערער ואשתו נשואים, ולכן אין ספק כי נחשבים הם כ"בני זוג" לעניין חוקי המעמד האישי. נכון הוא כי בחוקי המעמד האישי, די במבחן הרישום הפורמאלי של הנישואים. אולם בחוק הבטחת הכנסה, שתכליתו כלכלית-סוציאלית, המבחן העיקרי הוא ניהול משק בית משותף, כפי שפורט לעיל. כבר נאמר בקשר לחוק הבטחת הכנסה "לא הקנקן {רישום הנישואים} עיקר אלא מה שיש בו {התנהגות הצדדים}, שהרי זכויות וחובות נקבעות על-פי מציאות קיימת ולא על-פי מציאות אפשרית" {סעיף 9 לפסק-הדין בעניין חאג' מחמוד}.

אשר-על-כן, ובהתאם לפסיקה שהובאה לעיל, גם לגבי בני זוג הרשומים כנשואים, יש להפעיל את מבחן "קיום משק בית משותף", על-מנת לענות על השאלה, אם מדובר ב"בני זוג" כמשמעות מונח זה בחוק הבטחת הכנסה, אם לאו.

אמנם עובדת היותם של המשיב ואשתו נשואים, החיים תחת קורת גג אחת, מקימה לכאורה חזקה, לפיה המשיב ואשתו מינהלים משק בית משותף, אולם הלכה פסוקה היא כי מדובר בחזקה הניתנת לסתירה:

"טענת המערער כי הם אינם בני זוג למעשה חוץ למגוריהם תחת קורת גג אחת אינה עולה בקנה אחד עם נסיבות חייהם המצביעות על ניהול משק בית משותף כבני זוג. חייהם של אלו הנשואים החיים תחת קורת גג אחת מקימה חזקה הניתנת לסתירה של ניהול בית משותף כבני זוג, חזקה אשר לא נסתרה במקרה שלפנינו... (עניין ח'יר שנאן)."

ב- עב"ל 241/05 {סארה זמאמירי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(3), 211 (2006)} נקבע כי:

"הגדרת "בני זוג" כ"איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו" שבסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, הוחלפה לאחר תיקון החוק בהגדרה של "איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחדיו".

לאור המצוטט, לא היה מקום לפסוק כי נוכח החלפת הביטוי "החיים חיי משפחה במשק בית משותף" לביטוי "מתגוררים יחדיו" עם תיקון החוק, הוחלפה גם דרישת ניהול משק הבית המשותף בדרישה לאי-קיום מגורים יחדיו תחת קורת גג אחת; וזאת מכיוון שתיקון הגדרת בני זוג כלל בנוסף לדרישת המגורים יחדיו גם את דרישת היות האיש והאישה ידועים בציבור כבני זוג.

לגבי מבחן ההכרה בידועים בציבור כבני זוג, נפסק לא אחת, כי מדובר במבחן כפול:

ראשית, על בני הזוג לקיים חיי משפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הכרת מסירות ונאמנות המעידים על קשירת גורל.

שנית, עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי משפחה משותפים כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים {דב"ע 37/97-6 ד"ר אליציה פוגל נ' מבטחים מוסד לביטוח סוציאלי של העובדים בע"מ, פד"ע לב 372, 376, והאסמכתאות שם}.

נמצא לאור האמור, שמכוח הגדרת ידועה בציבור שנעדרה מנוסחו הקודם של חוק הבטחת הכנסה, גם דרישת ניהול משק בית משותף נשארה בעינה ולא בוטלה על-ידי תיקון חוק הבטחת הכנסה, אלא שנוסף לה הביטוי "וגרים יחדיו".

האמור לעיל היה ברור למתקן החוק בעת תיקונו, ולפיכך בהצעת החוק לתיקון הגדרת בני זוג בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה נאמר כך:

"מוצע לתקן את סעיף ההגדרות בחוק הבטחת הכנסה כך שיובהר, כי הגדרת בני זוג כוללת גם איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחד."
{ספר הצעות חוק התשס"ג עמ' 18}

הבהרת הנוסח הקודם על-ידי הנוסח הנוכחי היא תכלית תיקון החוק, ואין לראות בה משום ויתור על התנאי של ניהול משק בית משותף שצויין בנוסח הקודם שממנו נעדרה הגדרת ידועה בציבור. מסקנת האמור הינה, שלא היה מקום להסיק מתיקון חוק הבטחת הכנסה את אשר הוסק לגביו על-ידי בית- הדין קמא דהיינו - ש"את קביעת החוק בדבר מגורים יחדיו יש לפרש כלשונה, וללא זיקה לבירור שאלת קיום משק בית משותף".

הנדבך השני בו תמך בית-הדין קמא את מסקנתו היה תקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה.

באותה תקנה נאמר:

"(ד) בני הזוג אינם מינהלים משק בית משותף ואחד מבני הזוג חוייב בפסק-דין בתשלום מזונות לבן זוגו והוא אינו מכלכלו; פסקה זו לא תחול אם כל אחד מבני הזוג זכאי לגמלה, והם חיים תחת קורת גג אחת."

מתוך תוכנה למד בית-הדין קמא, כי יש לאבחן לפיה בין "ניהול משק בית משותף" לבין "מגורים תחת קורת גג אחת".

בשלב זה ייאמר כי גם אם הביטוי "חיים תחת קורת גג אחת" ראוי להתפרש כפשוטו ולא כמובנו המושגי, עדיין אין להסיק ממנו דבר באשר לדרישת "המגורים יחדיו" שבסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה לאחר תיקונו, או לביטוי ו"אינו מתגורר עם החייב" שבהגדרת זוכה שבחוק המזונות.

הטעם לכך נעוץ בטיב היחס הנבחן. בעוד שבביטוי "חיים תחת קורת גג אחת" נבחן היחס בין בני הזוג למקום פיזי, הרי שבביטוי "מתגוררים יחדיו" או "זוכה שאינו מתגורר עם החייב" - נבחן היחס בין בני הזוג, בינם לבין עצמם. משכך הם הדברים לא היה מקום לפסוק "שהזכאות למזונות מותנית איפוא בכך שאין הזוכה מתגורר יחד עם החייב תחת קורת גג אחת".

דרישת המגורים יחדיו צריכה להיבחן בהקשר הכולל של חוק הביטוח הלאומי, חוק הבטחת הכנסה וחוק המזונות.

בסעיף 1 לחוק הביטוח הלאומ (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 {ייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"}, סעיף ההגדרות, מוגדרת "אשתו - לרבות הידועה בציבור כאשתו והיא גרה עימו".

בחוק הבטחת הכנסה בסעיף 1, סעיף ההגדרות, מוגדרים "בני זוג - לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג ומתגוררים יחד". בחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 {ייקרא להלן: "חוק המזונות"} מוגדר בסעיף 1 "זוכה" - כמי "שפסק-דין ניתן לזכותו ואינו מתגורר עם החייב".

המשמעות, בכל שלושת החוקים הללו, של דרישת המגורים יחדיו, באה להדגיש את הצורך בקיום מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית במשותף.

אולם בעוד שלגבי הגדרת "אשתו" בחוק הביטוח הלאומי והגדרת "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה, לא בא אותו מבחן אובייקטיבי של ניהול משק בית משותף אלא בנוסף למבחן הכוונות של קשירת גורל ורצון לחיים יחדיו, הרי שבחוק המזונות כאשר התא המשפחתי פורק ולפיכך הושת על החייב פסק-דין למזונות, די בבירור התנאי האובייקטיבי של ניהול משק בית משותף, לקביעת הזכאות על-פי אותו חוק.

תכלית תשלום הגמלה על-פי חוק המזונות היא: מתן גמלת קיום מחליפת החיוב על-פי פסק-הדין למזונות, בהיעדר תמיכה כלכלית של החייב בזוכה, שהיה קודם לכן, עת חיו כבני זוג תוך ניהול משק בית משותף, תלוי בו לקיומו.

לאור אותה תכלית, ניהול משק בית משותף אף בהיעדר כוונה לקשירת גורל חיים, מבטלת את תכלית תשלומה של הגמלה על-פי חוק המזונות, באשר מן הבחינה הכלכלית חזר בעצם לקדמותו המצב של חיים כ"בני זוג".

משכך ראויים הדברים להיבחן, אזי, אם בהגדרת "אשתו" בחוק הביטוח הלאומי ובהגדרת "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה, דרישת המגורים יחדיו משמעה הדגשת המבחן האובייקטיבי של ניהול משק בית משותף, הרי משמעות הביטוי ו"אינו מתגורר עם החייב" בהגדרת "זוכה" שבחוק המזונות הינה - ואינו מקיים עימו משק בית משותף. זהו המבחן המהותי, האובייקטיבי העונה על תכלית החוק ולפיו צריך להיקבע "הזוכה", להבדיל מהמבחן הפורמלי-טכני של חיים תחת קורת גג אחת ללא בחינת טיב הקשר בין בני הזוג.

ב- דב"ע 04-450/97 { המוסד לביטוח לאומי נ' חסן מוחמד, תק-אר 98(4), 1 (1998)} נדחה ערעור המוסד לביטוח לאומי ונקבע, כי שלילת זכאות המשיב לגמלת הבטחת הכנסה מקורה בסעיף 4(א) לחוק הבטחת הכנסה שזו לשונו:

"הזכאות לגמלה של כל אחד מבני זוג מותנית בכך שמתקיימים גם בבן זוגו תנאי הזכאות לפי סעיף 2." הוראה באותו עניין מצויה בסעיף 11 לחוק הבטחת הכנסה שזו לשונו: "מי שיש לו בן זוג, תהיה הכנסתו לעניין חוק זה צירוף הכנסתו והכנסת בן זוגו, זולת אם השר קבע אחרת בתקנות ובתנאים שקבע".

נשאלה השאלה מי הם "בני זוג" לעניין חוק הבטחת הכנסה. סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה מגדיר "בני זוג" בקטע הרלוונטי לעניינינו בזו הלשון:
"'בני זוג' - לרבות איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזו אם מתקיים בהם אחד מאלה..."

נקודת המוצא בהגדרת "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה היא ש"בני זוג" הם איש ואישה הנשואים זה לזו ו"חיים חיי משפחה במשק בית משותף". ההגדרה בחוק הבטחת הכנסה הרחיבה הגדרה זו של "בני זוג" גם על איש ואישה שאינם נשואים זה לזו ובלבד שמתקיימים בהם קודם כל המרכיבים המגלמים תא משפחתי, כלומר חיי משפחה ומשק בית משותף.

המחוקק בהגדרה הנ"ל יצא מנקודת מוצא שאיש ואישה הנשואים זה לזו קיימת לגביהם חזקה שהם חיים חיי משפחה במשק בית משותף, וכל מי שרוצה לטעון ולהוכיח ההפך - עליו נטל הראיה. במקרה הנוכחי, אין מחלוקת שהמשיב ובת זוגו היו רשומים כנשואים בתקופה נשוא המחלוקת בתיק זה, אלא שבא-כוח המשיב טען שבתקופה הנ"ל חיו השניים בנפרד ולא קיימו חיי משפחה בשל מנהג דתם ואמונתם, בו הם דבקים מכח היותם אנשים דתיים.

כמו-כן לא קיימו השניים "משק בית משותף". במילים אחרות כל מה שמאפיין "בני זוג" בהגדרת מונח זה בחוק הבטחת הכנסה לא התקיים לגביהם.

נשאלה השאלה, האם לצורך שלילת הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה די בכך שבני זוג היו רשומים כנשואים, ולא נבחנו ככאלה, על-פי חוק הבטחת הכנסה או שמא יש לבחון מה טיבם של נישואין אלה. התשובה לכך היא, שאכן יש לבחון נישואין אלה מה טיבם, ובחינה זו יש לעשות לאור הוראות חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו
על פיו.

פרשנותם של דברי חקיקה תיעשה על-פי תכלית חקיקתם. "מטרתם של כללי הפרשנות היא להעניק לדבר החקיקה את המשמעות המגשימה בצורה הטובה ביותר את תכליתו... תכליתו של דבר חקיקה היא המטרות והערכים שדבר החקיקה נועד להגשים" {א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות החקיקה, כרך שני (תשנ"ג), 143}.

"שיטת הפרשנות התכליתית גורסת, כי לטקסט משפטי יש לתת אותו פירוש המקיים בצורה הטובה ביותר את תכליתה של הנורמה הטבועה בטקסט." {א' ברק פרשנות במשפט - תורת הפרשנות הכללית, כרך ראשון (1992), 373; דב"ע נה0-78 אורי גביש נ' המוסד לביטוח לאומי פד"ע כח 534,527}

חוק הבטחת הכנסה הוא חוק סוציאלי, המבוסס על אבני בוחן שעניינם גובה ההכנסה והיכולת להפיק הכנסה. החוק בא בעיקרו של דבר לתגמל מי שאין לו הכנסה, או שהכנסתו פחותה "מרצפה" הקבועה בחוק זה ובתקנות שהותקנו על פיו, ובלבד שאין לו היכולת להפיק אותה הכנסה מינימלית, על-אף שעשה, כל מה שדורש ממנו החוק הנ"ל והתקנות כדי להפיק הכנסה זו.

מהגדרת "בני זוג" בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה מנוסח סעיפים 4, 6 ו- 11 לחוק זה, לרבות התוספת לו, ומנוסח תקנה 7 לתקנות הבטחת הכנסה, התשמ"ב-1982, אנו למדים, כי חוק זה רואה בתא הזוגי המשפחתי יחידה משקית משותפת אחת שבה כל אחד מיחידיה אמור להשתתף בהפקת ההכנסות שישמשו את היחידה המשקית המשותפת.

ההכנסות המשותפות מובאות בחשבון לצורך קביעת הזכאות לגמלה לגבי שני בני הזוג וגם גובה הגמלה נקבע על-פי ההרכב המשפחתי, בין אם התא הזוגי המשפחתי הוא תוצאה של נישואין ובין אם לא, הכל בהתאם להוראות חוק זה ותקנותיו.

כאמור, הגמלה המשתלמת על-פי חוק הבטחת הכנסה ותקנותיו מושפעת מההרכב המשפחתי וכל זאת מנקודת מוצא שכל היחידה המשפחתית צורכת ומשתתפת בהוצאות והיא גם זו שצריכה להשתתף בהפקת ההכנסות, ככל שהחוק והתקנות מטילים עליה חובה זו.
הגדרת "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה מחייבת כנקודת מוצא ראשונית קיום חיי משפחה במשק בית משותף. איש ואישה החיים בנפרד כל אחד בבית הוריו, או בביתו שלו ללא חיי משפחה משותפים וללא ניהול משק בית משותף, אינם "בני זוג" ובמילים אחרות הם לא יחשבו מבחינת חוק הבטחת הכנסה כתא משפחתי המפיק הכנסות משותפות, הכל בהתאם לכללים הקבועים בחוק הנ"ל ותקנותיו.

במקרה זה, על-פי חומר הראיות לא חיו המשיב וגב' ג'זאלין בתקופה הרלוונטית חיי משפחה ולא ניהלו משק בית משותף, אלא כל אחד התגורר במגוריו שלו בתקופה הרלבנטית ללא קשר של חיי משפחה. זו היתה קביעתו העובדתית של בית-הדין האזורי, ויש לה על מה לסמוך.

אכן תעודת הנישואין והרשום בה ובמרשם האוכלוסין סותרים ממצא עובדתי זה. נתון זה מזמין את השאלה מה עדיף על מה, הרישום בתעודת הנשואין ובמרשם האוכלוסין, או המציאות שבה ההתקשרות של השניים לצורך נישואין טרם בשלה לסטטוס של חיים ביחד, של חיים של בני זוג נשואים. התשובה לכך צריכה להינתן על-פי תכלית חוק הבטחת הכנסה ותקנותיו.

אם בוחנים את הוראות חוק הבטחת הכנסה ותכליתו, לא יכולה להיות מחלוקת שתכלית החוק לא היתה לצרף הכנסות של מי שטרם היו לשותפים לחיים מבחינה כלכלית משקית ומבחינת חיי משפחה. במילים אחרות, תכלית חוק הבטחת הכנסה לא היתה להטיל על מי שטרם היו לשותפים בהכנסות ובהוצאות, ובטרם היו למשפחה החיה תחת קורת גג אחת את אותם דרישות המוטלות על איש ואישה, בין נשואים ובין שאינם נשואים, החיים חיי משפחה במשק בית משותף.

מצב ביניים זה של "נשואים" ואינם "נשואים" הוא מצב לא רגיל וצריך שתהא להתנהגות זו איזה שהוא מקור המסביר תופעה זו. מסתבר שנסיבות מעין אלה אינן מתעוררות בפעם הראשונה בבתי-הדין האזוריים לעבודה.

במספר פסקי-דין הצביעו בתי-הדין האזוריים על נוהג מוסלמי הקיים במדינת ישראל המבחין בין "אירוסין" ל"נישואין", כאשר בתקופת האירוסין בני הזוג חיים כל אחד בנפרד בביתו שלו או בבית הוריו, ואינם מקיימים חיי משפחה ומשק בית משותף, לעומת-זאת בני הזוג יחשבו מבחינה דתית לנשואים רק עם מעבר בת הזוג להתגורר במעון בן זוגה תוך קיום משק בית משותף עם בן זוגה {תב"ע מז 6-04 זיותי מוסא מחמד נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יט יב; תב"ע תש"ן 04-25 השופטת וימן (1990); תב"ע נג04-217 השופטת פיקרסקי (1996)}.

על פסקי-הדין הללו לא ערער המוסד לביטוח לאומי לבית-הדין הארצי חרף העובדה שהתוצאה בפסקי-דין אלה היתה הכרה בזכות לגמלה בנסיבות אלה.

הבחנה בין "נישואין" ל"אירוסין" הקונה לה אחיזה בציבור המוסלמי במדינת ישראל, מצויה בחוות דעתו של פרופ' ליבזון שצורפה לערעור המוסד ב- דב"ע (ארצי) נז136-04 {המוסד לביטוח לאומי נ' חאג' מחמוד עיסא הנייה לג (1999), 369 (02.12.98)} שבשל חשיבות האמור בה נצטט את רובה כמפורט להלן:

לפי הדין הדתי המוסלמי הקלאסי, בני זוג נחשבים כנשואים מזמן שנערך ביניהם הסכם נשואין בנוכחות שני עדים {לאו דווקא הסכם כתוב}. ליבו של ההסכם הוא קיומה של הצעת נישואין וקבלתה על-ידי בן הזוג {איג'ב וקבול}.

ההצעה והקבלה יכולים להעשות בדרכים שונות אבל הדרך המקובלת היא הצעת נשואין מפורשת מבן הזוג כשההסכמה צריכה להינתן בלשון הווה או בלשון עבר.

מסמך כתוב, פומביות וטקס אינם תנאים הנדרשים לפי הדין הקלאסי לצורך תקפות הנשואין. {ראה בעיקר סעיף 35 לחוק המשפחה העות'מני}. הסכם נשואין מתיר חיי אישות בין בני הזוג, מחייב את הבעל בתשלום מזונות וקובע עבירת ניאוף. מהסכם זה לא ניתן לחזור אלא על-ידי גירושין, עם כל ההשלכות האסוריות והממוניות הנובעות מאקט הגירושין {תשלום מוהר ושמירת תקופת ההמתנה (עידה) לפני נשואין נוספים של האישה}.

בניגוד לנשואין, האירוסין לפי הדין הקלאסי, הם רק התחייבות עתידית שניתן לחזור ממנה בלא כל אקט פורמלי של גירושין. באופן כללי, האירוסין אינם מקנים זכויות ממוניות ואין בהם היתר לקיום יחוד בין בני הזוג - אסורים חיי אישות {ראה סעיף 1 לחוק המשפחה העות'מני}.

לפי אבחנה בסיסית זו, נראה לכאורה שיש לתפוס את מעמד בני הזוג במקרים הנידונים לפנינו כנשואין שכן נתקיימו שני התנאים היסודיים: בני הזוג חתמו על חוזה נשואין ואף נרשמו כנשואין במרשם האוכלוסין. ככל הנראה הם אינם יכולים לבטל את ההסכם אלא על-ידי אקט גירושין.

יש להביא בחשבון שתי התפתחויות בקרב הציבור המוסלמי במדינת ישראל, שלפי הידוע לבית-הדין, אנו עדים להן בתקופה המודרנית. האחת קשורה ל'אירוסין', והשניה לנשואין. הראשונה היא המסמך המצורף ל'אירוסין', והוא למעשה רישום הנשואין, מה שמכונה הסכם נשואין. אף שהמסמך נערך על-ידי רושם הנשואין {הקאצ'י בבית-הדין השרעי} שנוכח בטקס ה'אירוסין', וממלא אחר הדרישות הקלאסיות של נשואין {נוכחות עדים, קביעת מוהר}, הוא נתפס על-ידי הציבור המוסלמי כהסכם אירוסין בלבד.

נורמה זו נועדה לשמש מענה כפול: האחד, כדי לענות לדרישות ההלכה הדתית, הנובעות מטעמים מוסריים וחברתיים, כדי לאפשר ביקורים הדדיים בין בני הזוג מבלי שהדבר ייחשב כהתנהגות בלתי-מוסרית הנוגדת את הדת. השני, לענות על צרכים כלכליים פרקטיים: לאפשר לבני הזוג להתכונן לחיי הנשואין מבחינה כלכלית ביחוד בניית בית מגורים וכיוצא בזה. כל יתר האיסורים החלים על-פי ההלכה המוסלמית על בני הזוג ממשיכים להתקיים כאילו שמדובר באירוסין ולא בנשואין: כל אחד מהצדדים מתגורר בבית ההורים {ועל חשבונם}, אסור להם לחיות יחדיו תחת קורת גג אחת וכל שכן לקיים חיי אישות וכן הם רשאים לחזור בהם מההסכם בכל עת שיחפצו. במהלך תקופת האירוסין קיימת חובת נאמנות בין בני הזוג ואסור לכל אחד מבני הזוג להיפגש או להתייחד עם אף אחד מבני המין השני אלא עם הארוס או הארוסה {להוציא בני משפחה}.

גם החיובים הממוניים העולים מהסכם נשואין אינם חלים בתקופה זו על בני הזוג, למרות שמבחינה פורמלית הם זקוקים לאקט של גירושין, הרי מבחינת התפיסה החברתית הם אינם נחשבים כמגורשים בעיני הציבור המוסלמי, ומאותו טעם אם נפטר אחד מהם השני לא נתפס כאלמן. בדרך-כלל, תקופת האירוסין נמשכת כשנה. למעשה ניתן לומר שמבחינה צורנית הסכם האירוסין נעשה לפי המסגרת של הסכם נשואין, אבל מבחינה מהותית הסכם הנשואין ורישומם כ"ארוסין" נחשבים בעיני הציבור כאירוסין בלבד ולא כנשואין.

ההתפתחות השניה קשורה למה שמתקבל בעיני הציבור המוסלמי כנשואין ממש והיא עריכת טקס, שלא היה מקובל לפי ההלכה הקלאסית. מסיבת הנשואין למעשה מסיימת את תקופת האירוסין, לאחריה בני הזוג מותרים במגורים משותפים ובקיום חיי אישות. נראה שאחת הסיבות לקיומה של מסיבת הנישואין היא לקבוע את הגבול בין "אירוסין" לבין נישואין. הטקס נותן פומביות לנישואין ובכך גם מקל על שאלות של הוכחת הנישואין במידה והתעוררו וקביעת אבהות. אבל אין הטקס נושא אופי סקרמנטלי {נוכחות איש דת, תפילות וכיוצא בזה}.

לסיכום, ניתן לומר שבקרב המוסלמים בארץ צמחו מנהגים {ערף או עאדה} שהרחיבו את הגדרת ה"אירוסין" מצד אחד וקבעו את סיומם בעת עריכת מסיבת נשואין, שרק לאחריה תופסים את בני הזוג כנשוי, מצד שני. נראה שעל רקע מנהגים אלה צריך להבין את מהלך התפתחות הדברים בקרב מוסלמים ולחפש את הפתרון. לכן, אין לראות את בני הזוג כנשואים ממש כל עוד נמשכת תקופת האירוסין. לכל היותר רישומם של בני הזוג כנשואים צריך לשמש רק ראיה לכאורה שבני הזוג נישאו אבל לא ראיה מוחלטת. הרישום מעביר את נטל ההוכחה על בני הזוג שהם אינם נשואים אלא מאורסים בלבד, בקיומם של התנאים שעליהם עמדנו למעלה.

צריך להביא בחשבון שהתפתחות זו יכולה לעורר שתי שאלות עקרוניות: האחת במישור העובדתי והאחרת במישור התאורטי. הראשונה היא באיזו מידה אומנם לפנינו מנהג מושרש ומקובל, שאלה שעדיין טעונה בדיקה וביסוס. השניה, עד כמה המנהג משמש מקור משפטי בשיטה הנוהגת אצלנו. מכיוון שמדובר בשיטת דתית ובענייני נשואין וגירושין שנקבעים לפי ההלכה, האם יש צורך באישור המנהג על-ידי חכמי ההלכה המוסלמים כדי לתת לו תוקף.

למרות שהמנהג אינו מוכר כמקור משפטי-פורמלי בהלכה הקלאסית אלא כמקור מטריאלי בלבד, ניתן להראות שבתקופה הבתר-קלאסית ובתקופה המודרנית קיימת נטיה לראות במנהג כאחד מהמקורות של המשפט המוסלמי ובכך להצדיק פניה אליו. מכל מקום, ניתן לאשש במקצת את המנהגים הנידונים בנוהגים מקבילים שצמחו במדינות מוסלמיות, כדוגמת מצרים או במדינות שיש בהן מיעוט מוסלמי גדול, כדוגמת הודו. אבל כדי לעמוד על מלוא רוחב היריעה של תופעה זו בקרב המוסלמים בכלל, שאולי נוכל להקיש ממנה על המצב המשפטי אצלנו, דרוש מחקר נוסף.

צריך לתת את הדעת גם על כך שיתכן ולתפיסת "חוזה הנשואין" כהסכם אירוסין בלבד יהיו השלכות על תחומים נוספים הקשורים למוסלמים: ענייני המעמד האישי, בתחום דיני עונשין, בעיקר בכל הקשור לעבירות ביגמיה. בשאלת הסמכות של בית-הדין השרעי {האם אירוסין הם עניין מענייני המעמד האישי} וכן בתחומים אזרחיים אחרים, הטבות כספיות אחרות שלהם זכאיים רק זוגות נשואים. צריך שהפתרון יהיה אחיד ועקבי ולא יצור גישות סותרות בתחומים שונים {מס הכנסה וכיוצא בזה} כדי למנוע את תפיסת המקל בשני קצותיו.

במידה והפתרון המוצע, שהולך בעקבות מה שנראה מנהג המוסלמים במדינת ישראל, יתקבל, יתכן ויש מקום לעגן תפיסה זו בתקנות או בהנחיות שיגדירו את פרטי המנהג וגבולותיו מבחינת הזמן וכיוצא בזה - או לתלות את סיום תקופת האירוסין ותקופת הנשואין באישור בית-הדין השרעי, נושאים שעל הרשויות הנוגעות בדבר לתת עליהם את הדעת, כחלק ממכלול רחב יותר של ענייני המעמד האישי בפרט, והמעמד המשפטי של מוסלמים במדינת ישראל בכלל.

בחינת הנתונים העובדתיים בערעור זה לאור חוות-דעת של פרופ' ליבזון מביאה למסקנה, כי המשיב והגב' ג'זאלין היו בתקופה הרלוונטית בבחינת מאורסים בלבד. רישומם כנשואים אומנם מטיל עליהם את הנטל להוכיח שבתקופה זו היו מאורסים בלבד ולא ניהלו חיי משפחה במשק בית משותף. בנטל זה עמדו, כפי שבדין קבע בית-הדין האזורי לאור חומר הראיות שהיה בפניו.

תכליתו של סעיף 4 לחוק הבטחת הכנסה היא לבדוק את ההכנסות של כל אחד מיחידי התא המשפחתי שמוטל עליו בהתאם להוראות חוק זה ותקנותיו לעבוד ולהתפרנס כתנאי לקבלת הגמלה, אם ובמידה שהוא מסוגל לעשות זאת. כאשר לא קיים תא משפחתי כזה, כמו במקרה הנוכחי, אין מקום לבדיקה זו {דיון (ארצי) מט/04-10 פאטמה דיב אבולבן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ(1), 334, סעיף 4 בעמ' 336}.

התשובה לטענה לפיה היו המשיב והגב' ג'זאלין רשאים לחיות ביחד לאחר האירוסין אילו חפצו בכך, היא שבפועל הוכח שלא חיו ביחד. לא הקנקן {רישום הנישואים} עיקר אלא מה שיש בו {התנהגות הצדדים}, שהרי זכויות וחובות נקבעות על-פי מציאות קיימת ולא על-פי מציאות אפשרית {דב"ע מט/04-136 עזיזה אלעביד ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כב, 314 סעיף 5}.

כמובן שאילו היה מוכח שבני הזוג חיו חיי משפחה תחת קורת גג אחת הם היו נחשבים כ"בני זוג", כהגדרת מונח זה בחוק הבטחת הכנסה גם אם לא היתה מתקיימת מסיבת הנישואין.

מצב דברים זה עלול לגרום לכך שאדם יחשב כנשוי על-פי חוק אחד וכבלתי-נשוי על-פי חוק אחר. התשובה לכך היא שהתכלית השונה של חוקים שונים אפשר שתביא לפירוש שונה למושגים זהים הקיימים בחוקים שונים.

במקרה הנוכחי ברי שעל-פי פירוש תכלית חוק הבטחת הכנסה אין לראות את המשיב והגב' ג'זאלין כנשואים עד ליום 10.01.95 כפי שפורט לעיל.

אכן לא ניתן לאחוז בחבל בשני קצותיו, ולכן אין מקום להעניק זכויות המוענקות לזוגות נשואים על-פי חוקים מסויימים למי שהוכיחו כי הם מאורסים בלבד על-אף שהם רשומים כנשואים. יתכן שיש מקום לשנות את תהליך הרישום במרשם האוכלוסין בהתחשב בנוהג המוסלמי הקיים עד כמה שהשתרש. מכל מקום אין זה צודק לשלול זכויות מכוח סעיף 4 לחוק הבטחת הכנסה למי שהוכיח כי בתקופה הרלוונטית לא קיים תא משפחתי הכולל משק בית משותף.
3. גמלת הבטחת הכנסה
גמלת הבטחת הכנסה מוגדרת בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה כך:

""גמלה" - גמלה חודשית להבטחת הכנסה המשולמת לפי חוק זה."

על-פי הפסיקה "את הדיבור "גמלה חודשית" בחוק הבטחת הכנסה יש לקרוא כפשוטו, קרי - רק מי שהתמלאה בו הזכאות חודש קלנדרי שלם יהיה זכאי לגמלה"
{דב"ע ד/04-151 המוסד נ' שושנה נאבל, דב"ע ד/04-230 המוסד נ' לודמילה בוגדן פד"ע כח 553}.

מכאן מי שלא התקיימו תנאי הזכאות במשך חודש קלנדרי שלם, לא יהיה זכאי לגמלה כלל בגין אותו חודש.

בפסק-דין שושנה נאבל נדון גם כן עניינה של מבוטחת שהשתתפה בקורס להכשרה מקצועית מטעם שירות התעסוקה ולאחריו התייצבה בשירות התעסוקה לצורך קבלת עבודה, אך לא במשך חודש שלם.

בית-הדין הארצי קבע, כי מאחר ולא התקיימו תנאי הזכאות במהלך כל החודש, אין זכאות לגמלת הבטחת הכנסה. מסקנה אחרת תביא לתוצאה אבסורדית, לפיה מי שהתייצב בשירות התעסוקה מספר ימים בחודש ולא הוצעה לו עבודה, יהיה זכאי לגמלת הבטחת הכנסה חלקית. לא זו היתה מטרת המחוקק {ב"ל (ת"א) 54112-12-13 אינה קופינקה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 15134 (2015)}.
4. "ילד" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה
ב- עב"ל 45974-06-11 {המוסד לביטוח לאומי (המערער) נ' ילנה אלפרין (המשיבה}, תק-אר 2012(3), 628 (2012)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל אביב, בו התקבלה תביעת המשיבה לגמלת הבטחת הכנסה חרף היות בנה בעל רכב. התביעה התקבלה מהטעם שהיא "הרימה את הנטל המוטל עליה והוכיחה שפרנסת בנה אינה מוטלת עליה וודאי שלא כל פרנסת בנה, ולכן הבן, שהיה בן 17 עת רכש את הרכב אינו נכלל בהגדרת "ילד" כמשמעותו בסעיף 9א לחוק הבטחת הכנסה.

המשיבה חיה והתגוררה עם שני ילדיה. למשיבה אין רישיון נהיגה. בנה בן ה- 17 של המשיבה רכש בכספי עבודתו ובכספי קרובי משפחה רכב, שנרשם על שמו.

בית-הדין האזורי קבע בפסק-דינו קביעה עובדתית, כי אין כל פרנסתו של בנה של המשיבה עליה. לפיכך מסקנתו היתה, כי אין הוא בגדר "ילד" כמשמעו בסעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995 {ייקרא להלן: "חוק הביטוח הלאומי"} ואשר-על-כן אין הוא גם בגדר ילד כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה. לאור זאת נפסק כי עובדת היות הילד בעל רכב הרשום על שמו, אינה מונעת זכאות אימו המשיבה לקבלת גמלת הבטחת הכנסה.
המוסד לביטוח לאומי ערער על פסק-הדין וטעמו בערעורו היה, כי "טעה בית-הדין קמא בקובעו, כי על-אף שחלה הגדרת "ילד" בבנה של המשיבה, והוכח, כי בבעלותו רכב הוא אינו נחשב "ילד" מאחר והמשיבה הפריכה את החזקה, כי הוא סמוך לשולחנה". המשיבה מנגד סמכה טיעונה על פסק-דינו של בית-הדין קמא והוסיפה על-כך טיעון כללי שנגע לזכאות לגמלה של עושי שימוש ברכב.

מסגרת הערעור תוחמה על-ידי הצדדים במהלך הדיון בערעור לשאלה אחת ויחידה - האם בנה של המשיבה עונה על הגדרת ילד על-פי סעיף 238 לחוק הביטוח לאומי, וסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה.

לאחר בחינת טיעוני הצדדים, קבע בית-הדין, כי דין הערעור להתקבל. סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי מאבחן ולא בכדי, בין ילד של מבוטח לנכד של מבוטח. אך ורק לגבי נכדו של מבוטח קיימת הדרישה שכל פרנסתו של מבוטח תהא עליו על-מנת שהוא ייחשב לילדו למרות שאין הוא אביו.

עוד הוסיף בית-הדין, כי על ההורים מוטלת חובה שבדין לדאוג "לפרנסת" ילדם. פרנסה משמעה לענייננו לשאת בהוצאות גידולו, בריאותו, חינוכו וצרכיו של הילד. חובה כללית זו אינה מוטלת על מי שאינו אביו או אמו של הילד. משום חובה זו שבדין - משולמת במקרים המתאימים להורים המגדלים את ילדם גמלה או תוספת גמלה בגינו, על-מנת להקל עליהם את עול הוצאות פרנסתו כאמור.

לקיום אותה תכלית ועל-מנת לאפשר תשלום תוספת גמלה למבוטח בעד ילד שהוא דואג לפרנסתו למרות שאין הוא אביו או אמו - נכלל בהגדרת "ילד" גם "נכד" - "שכל פרנסתו על המבוטח" שהוא סבו.

בנסיבות המקרה אין מחלוקת שבנה של המשיבה גר וחי עמה. משעל-פי הדין יש לראותו כילד לעניין חוק הבטחת הכנסה; ומשהרכב שהוא בעליו נחשב בשעתו כנכס שמופקת ממנו הכנסה השוללת זכאות - בדין נדחתה תביעת המשיבה על-ידי המוסד לביטוח לאומי. לפיכך הערעור התקבל.
5. התנהלות המוסד לביטוח לאומי בנוגע לגמלאות - ההלכה הפסוקה
ב- ב"ל (נצ') 5502-08-12 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 3910 (2014)} בית-הדין מתח ביקורת על התנהלות המוסד לביטוח לאומי.

נאמר שם, כי המוסד לביטוח לאומי אינו נוהג לתת הודעה מוקדמת למבוטח על הכוונה להפעיל כלפיו את הסמכות לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי, לרבות במקרים בהם החוב אותו נדרש המבוטח להחזיר נקבע רטרואקטיבית למן תחילת מועד תשלום הגמלה, שלדעת המוסד לביטוח לאומי שולמה בטעות או שלא כדין. במצב דברים זה נשללת זכות הטיעון מן המבוטח לנסות ולשכנע את המוסד לביטוח לאומי כי אינו חייב בתשלום שהושת עליו, כולו או מקצתו.

לשיטתה של באת-כוח המוסד לביטוח לאומי, במקרה זה, ניתנת למבוטח הזדמנות להשמיע את גרסתו באופן ראשוני ואמיתי, בגביית הודעתו על-ידי חוקר המוסד לביטוח לאומי, ומכל מקום ניתן למבוטח יומו משהגיש תביעתו לבית-הדין לעבודה. בית-הדין ציין, כי זוהי התנהלות שאין הוא יכול לקבל.

כבר נפסק כי הפעלת סמכותו של המוסד לביטוח לאומי בתביעה להחזרת גמלאות ויישומה, נתונות לביקורתו השיפוטית של בית-הדין לעבודה. בית-דין זה חזר ופסק, כי המוסד לביטוח לאומי כפוף לכללי המשפט המינהלי ולכללי הצדק הטבעי, ומתוקפם חב הוא חובה מוגברת של אמון ושקיפות, תום-לב והגינות בהחלטותיו ובהתנהלותו כלפי המבוטחים. זאת, מתוקף היותו רשות ציבורית המופקדת על ביצוע החוק שהוא סוציאלי מעצם מהותו.

כך דרך-כלל, כך גם במקרה בו הגיע המוסד לביטוח לאומי למסקנה לפיה קמה סמכותו לפי סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי לתביעה רטרואקטיבית מן המבוטח להחזרת הגמלאות ששולמו שלא כדין או בטעות ובמצב בו "מבוטח שאינו מוסר למוסד לביטוח לאומי את מלוא הפרטים הנוגעים לעניינו או שמוסר חלילה פרטים שאינם נכונים, עשוי להיחשף לדרישה להחזר הכספים מכוח סעיף 315 לחוק". במקרים כאלה מן הדין שהמוסד לביטוח לאומי יקדים ויודיע למבוטח על כוונתו זו, וייתן למבוטח אפשרות להביא טענותיו טרם קבלת החלטה סופית בקביעת סכום החוב, ניכויו מגמלה קיימת, או חיוב החזר כספי של החוב כולו או בחלקו.

ודוק. יש להבחין בין מצב בו המבוטח יזם את התביעה לגמלה, לבין מצב בו המוסד לביטוח לאומי הוא שנקט לראשונה בפעולת חיוב כלפי המבוטח. במקרה הראשון, משמיע המבוטח טיעוניו בעצם התביעה שהגיש לזכות שמקורה בחוק, ובשים-לב לטיעונים אלה מתקבלת התביעה או נדחית.

שונים פני הדברים כאשר היוזמה להגשת התביעה הינה של המוסד לביטוח לאומי, כגון תביעה שמקורה בבדיקה וחקירה שכתוצאה ממנה נדרש המבוטח להחזיר גמלאות ששולמו לו בטעות או שלא כדין. במקרה כזה פועל המוסד לביטוח לאומי לפי נתונים שהובאו לפניו בדו"ח חוקר או ממקורות אחרים. בעוד אשר המבוטח מצידו אינו יודע כלל במעמד מסירת ההודעה לחוקר, או בכל שלב אחר, על האפשרות או הכוונה לחייבו בהשבה רטרואקטיבית של כספים שקיבל מן המוסד לביטוח לאומי.

אשר-על-כן, הגם שהוראת סעיף 315 לחוק הביטוח הלאומי מקנה למוסד לביטוח לאומי אפשרות ניכוי סכומים ותביעת חוב להחזרת תשלומים ששולמו למבוטח רטרואקטיבית, מן הדין הוא שתינתן הודעה מראש ובכתב למבוטח על האפשרות או הכוונה לשלול זכאותו לגמלה רטרואקטיבית וטעמיה, תוך פירוט החוב הכספי בו עלול הוא להיתבע, בגין תשלומים ביתר שקיבל שלא כדין או בטעות.

כמו-כן, יש להעמיד את המבוטח על זכותו להגיש למוסד לביטוח לאומי את טיעוניו בכתב ובזמן סביר שייקבע. בדרך זו, תינתן למבוטח הזכות למצות זכויותיו טרם שיחליט המוסד לביטוח לאומי לתבוע ממנו חוב מהעבר על תשלומים שקיבל שלא כדין. וזאת, ללא קשר לתביעה שהמבוטח יבחר להגיש או שלא להגיש לבית-הדין לעבודה, בהשגה על החלטת המוסד בעניינו.

בדרך זו בה נוקט המוסד לביטוח לאומי, אין כדי לענות על דרישות הדין בדבר זכות הטיעון הנתונה למי שצפוי להיפגע מן ההחלטה עוד קודם שמתקבלת החלטה בעניינו, ובקשר לכל מרכיבי ההחלטה.

הנה-כי-כן, דרך המלך היא בקיום מוקדם של זכות הטיעון, ולא באופן שבו מתאפשר לפרט למצות את זכותו על דרך של הגשת השגה על החלטת הרשות לאחר שהתקבלה.

גם על יסוד הוראות סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, בית-הדין קבע, כי היה על הנתבע לתת לתובעת זכות טיעון בטרם הפעלת שיקול-הדעת שהביא לדחיית תביעתה, על-פי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה.

הלכה פסוקה היא כי כאשר רשות אשר הוסמכה על-פי דין להכריע בעניינו של אדם עושה שימוש בסמכותה זו - שומה עליה לאפשר לאותו אדם שבעניינו מתקבלת ההחלטה - לטעון את טענותיו, בטרם תתקבל ההחלטה.

הלכה זו אינה טעונה עיגון בחיקוקים והיא קיימת ומחייבת גם כאשר החיקוק הרלוונטי אינו קובע במפורש את חובת מתן זכות הטיעון, וזאת מאחר שהחובה לאפשר לאדם שהחלטה בעניינו אמורה להתקבל - להשמיע את טענותיו, הינה חלק מעיקרי הצדק הטבעי.

גם המוסד לביטוח לאומי, כגוף ממלכתי המכריע בעניינם של מבוטחים - אינו פטור מקיומה של החובה לתת זכות טיעון.

אמנם, בדרך-כלל, כאשר המוסד לביטוח לאומי מחליט בתביעות המוגשות לו, לגופן, אין צורך בקיום הליך מיוחד של "שימוע" לשם מיצוי זכות הטיעון. החומר מובא בפני פקיד התביעות, ופקיד התביעות אמור להחליט בתביעה. אלא שבמקרים הרגילים, כאשר המוסד לביטוח לאומי מקבל את החלטתו לגופה של תביעה - נתונה למבוטח הזכות לפנות בתובענה על כך לבית-הדין לעבודה, ובית-הדין מוסמך להכריע בתביעה עצמה. באותם מקרים רגילים, המוסד לביטוח לאומי אמור לבחון את התביעה ולראות אם לדעתו יש זכאות לגמלה הנתבעת - או אם לאו. אין כאן מקום להפעלת שיקול-דעת במתחם כלשהו, אלא בחינה האם מתקיימים תנאי הזכאות.

שונה המצב כאשר המוסד לביטוח לאומי מחליט בעניינם של מבוטחים על-סמך שיקול-הדעת שהמחוקק הקנה לו.

במצב הרגיל, אמור פקיד התביעות לבחון אם מתקיימים תנאי הזכאות ולהחליט החלטה "בינארית". כלומר, אם מתקיימים התנאים התביעה מתקבלת, ואם הם אינם מתקיימים - התביעה נדחית.

לעומת-זאת, כשפקיד התביעות מפעיל שיקול-דעת, הוא אמור לתת את החלטתו באופן שונה, הוא אמור לפעול בתוך מתחם מסויים של שיקול-דעת, ולהחליט כיצד לפעול. מדובר בהחלטה עניינית, שיש לה תוכן, החורג מאשר ההחלטה בשאלה אם התקבלו תנאי הזכאות או אם לאו.

יש דוגמאות שונות להחלטות של פקיד התביעות שבהן הוא אמור להפעיל את שיקול-דעתו ולא רק לבחון את קיומם של תנאי הזכאות. כך למשל, כשמוגשת בקשה להיוון קיצבת נכות מעבודה. כך גם כשמוגשת בקשה לשיקום מקצועי. כך גם נתון לפקיד התביעות שיקול-דעת בהתאם לסעיף 84(3) לחוק הביטוח הלאומי. יש גם דוגמאות נוספות.

אחת הדוגמאות הנוספות היא בעניין שיקול-הדעת הנתון לפקיד התביעות מכוח סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה. כאשר הנתבע מחליט לדחות תביעה בהסתמך על שיקול-דעת שניתן לו על-פי חיקוק, ולא בהסתמך על בחינה לגופה של הזכאות לגמלה - הרי שעליו להקפיד הרבה יותר לקיים את חובתו ליתן למבוטח זכות שימוע, בטרם קבלת ההחלטה.

הטעם לכך - ברור. במקרים אלה, הנתבע אינו מחליט על דחיית תביעה בשל מסקנה על כך שתנאי הזכאות אינם מתקיימים בתובע הגמלה, אלא עומד לקבל החלטה על דחיית תביעה בשל טעמים שהם חיצוניים לשאלת הזכאות עצמה.

בנסיבות אלה, ייתכן מצב שבו הנתבע מחליט לדחות תביעה לגמלה כלשהי למרות שבתובע מתקיימים תנאי הזכאות, ורק בשל טעמים צדדיים {כגון: אי-המצאת מסמכים תוך מועד מסויים}. נובע מכך שעל הנתבע להשתמש בסמכות שניתנה לו, באופן זהיר ביותר, כדי למזער ככל הניתן את מספר המקרים שבהם מי שבאופן עקרוני זכאי לגמלה - לא יקבל אותה.

סעיף-קטן (ב) לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, מקנה לפקיד התביעות את הזכות לעכב טיפול בתביעה, להפסיק את תשלום הגמלה או להחליט על אי-מתן הגמלה. מובן שפקיד התביעות זכאי גם שלא לנהוג על-פי אחת מהאפשרויות האמורות בסעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה.

ההחלטה כיצד לפעול כאשר המבוטח מפר את חובתו על-פי סעיף 19(א) לחוק הבטחת הכנסה {בהנחה שהמבוטח אכן הפר את החובה האמורה}, היא החלטה אשר מצריכה שיקול-דעת. בלא הפעלת שיקול-דעת, לא יוכל פקיד התביעות להגיע להחלטה מושכלת בשאלה אם להפעיל את סמכותו על-פי סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה או אם לאו. ואם-כן - באיזו מהאפשרויות נכון לבחור, האם להשהות את מתן הגמלה, האם לעכב את הטיפול בתביעה או האם להחליט על אי-מתן הגמלה.

בטרם ההחלטה בכל העניינים האמורים, אמור פקיד התביעות לתת למבוטח הזדמנות לטעון את טענותיו.
6. יישום חוק הבטחת הכנסה במצב של משפחה ביגמית או פוליגמית
בית-הדין הארצי, בהתייחסו למצבים של משפחה ביגמית או פוליגמית אשר בני הזוג בה מתגוררים בתא משפחתי אחד קבע:

"חוק הבטחת הכנסה מונע תשלום גמלה כפולה ל"בני זוג" נשואים הגרים תחת קורת גג אחת, על-אחת-כמה-וכמה הוא מונע תשלום גמלה כפולה למשפחה ביגמית או פוליגמית. לצורך החוק, ייקבעו זכויותיהם של כל בני משפחתו של אדם, שהינו בן זוג של יותר מאישה אחת כתא משפחה אחד. משפחה מורחבת אשר לה יותר מבית אחד, מתגוררת למעשה, על-פי המבחנים שנקבעו בחוק, תחת "קורת גג אחת".

לדוגמה, כאשר האיש שוהה חלק מזמנו בבית בת זוגו וחלק מזמנו אצל בת זוגו הנוספת, גרה המשפחה למעשה תחת "קורת גג אחת". הדבר נכון גם כאשר למשפחה בית, צריף או אוהל לכל בת זוג. הכלל הוא, שבני זוג המתגוררים באותו בניין, רואים אותם כמינהלים משק בית משותף ואילו איש ואישה המתגוררים בנפרד, בשני בניינים, אינם נחשבים לצורך החוק כמינהלים משק בית משותף. אולם, המשפחה המורחבת {הביגמית או הפוליגמית}, הינה יוצאת-מן-הכלל.

במקרה של "בעל" משפחה מורחבת הגר במספר בתים, ומנהל משק בית משותף עם מספר בנות זוג במספר בתים, יישום המבחנים של הגדרת "בני זוג" מחייב קביעה אם "בעל" המשפחה אכן מנהל משק בית משותף עם מספר בנות זוג."

במקרים של משפחות פוליגמיות בהן "בעל" המשפחה המורחבת נשוי למספר בנות זוג המתגוררות במספר בתים, קובעת ההלכה הפסוקה כי המבחן העיקרי יהא קיומו של משק בית משותף {דב"ע מט/04-136 עזיזה אלעביד ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ"ב 309, 316; ב"ל (ב"ש) 18818-11-12 ראגח חמדיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 18438 (2013)}.

לגבי ניהול משק בית משותף נקבעו, על-ידי כב' הנשיא {בדימוס} אדלר, מבחני עזר כדלקמן:

"האם בני הזוג מתגוררים באותו בית או בסמוך זה לזו; האם הם גרים בבתים נפרדים, ומה המרחק בין בית בת הזוג האחת לבתיהן של בנות הזוג האחרות שעימן גר האיש; אם האישה נשארה בחיק המשפחה או הוצאה ממנה; האם יש שינוי במעמדה בגלל הגירושין או אירוע אחר; האם נולדו לבני הזוג ילדים לאחר "הגירושים"; האם אב הילדים מבקר, אוכל, ישן, ומחזיק את בגדיו בבית האישה; למי שייך הבית שבו גרה האישה והרהיטים שבו; האם אבי הילדים משלם חשבונות חשמל, טלפון וכו' עבור הבית שבו גרה האישה; מי מקבל את קיצבת הילדים; האם לאישה יש חשבון בנק שלה נפרד מזה של בן הזוג; האם לאישה יש מקורות הכנסה נוספים על אלו שמעניק לה בן הזוג."
{דב"ע מט/04-10 פאטמה דיב אובלבן נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ', 334, 339; ב"ל (ב"ש) 18818-11-12 ראגח חמדיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 18438 (2013)}.
7. הכנסה מסיוע כהכנסה לצורך חישוב גמלתו של אדם
סיוע חד-פעמי או תקופתי, הכוונה לסיוע שהוא חד-פעמי או ניתן אחת לתקופה ממושכת, ומיועד לכיסוי צרכים שאינם כלולים בגמלת המחיה הבסיסית.

הכוונה למענקים לרכישת ביגוד לילדים, לפריטי ציוד ביתי, לנופש בנסיבות מיוחדות וכו'. מאחר שגמלת הקיום אינה מכסה צרכים אלה, הרי שתוספת מענק כזו, יכולה רק לסייע לקיום המשפחה. לפיכך, אין לקחת במניין ההכנסות, הכנסות מסוג זה.

"הדרישה לנגוס בגמלה בשל סיוע צנוע וולנטרי לא קבוע של קרובים אין לה הגיון כלכלי או חברתי. היא מתעלמת מגובהה של הגמלה לעומת הצרכים האלמנטרים החיוניים של משפחה, שספק אם הם יכולים לבוא על סיפוקם בסכום הגמלה."
{ב"ל (חי') 17778-01-11 ג י ת.ז. נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16985 (2013) ; עב"ל 681/07 אהרון בנישו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(3), 113 (2009)}
8. גמלת הבטחת הכנסה - תביעה לקבלת הבטחת הכנסה כנפרדת - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 35723-11-13 {חדיג'ה אלאעסם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(4), 7541 (2014)} נדונה תובענה, במסגרתה ערערה התובעת על החלטת הנתבע לדחות את תביעתה לקבלת הבטחת הכנסה כנפרדת. הנתבע טען כי התובעת שבה להתגורר ולנהל משק בית משותף עם אבי ילדיה.

התובעת טענה, כי היא לא מנהלת משק בית משותף, ולא גרה עם הגרוש שלה. לטענתה, הפתרון למגוריה נמצא על-ידי מכובדי המשפחה. להוריה יש תנאים מאוד מחמירים, והם לא מעוניינים לקבלה ולדאוג לכל צרכיה. הוריה אמרו בפירוש כי הם מוכנים לקבלה אך ללא ילדיה, מאחר ואין להם יכולת כלכלית. לפיכך, נאלצה התובעת להסכים לפתרון לפיו תשוב לבית בו גרה לפני המעבר לבית הוריה, מאחר והילדים לא יכולים לגור רחוק מהחמולה.

הנתבע טען, כי תביעתה של התובעת נדחתה בעקבות הצהרתה כי חזרה לגור עם אבי ילדיה, ובעקבות חקירה שנערכה. עוד נטען, כי התובעת מנהלת משק בית משותף עם בן הזוג במסגרת משפחה מורחבת כנהוג במגזר הבדואי. הוכח כי אכן בני הזוג ממשיכים לנהל משק בית משותף כמשפחה מורחבת כפי שהיה כל השנים, וכי לא חל שינוי באורחות חייהם.

בית-הדין קבע, כי התובעת ואבי ילדיה ממנו התגרשה חזרו לנהל משק בית משותף, וזאת לאחר נתק של שנתיים בקירוב, במהלכן התגוררה התובעת אצל הוריה.

החל מחודש אפריל 2013, חזרה התובעת לגור יחד עם אבי ילדיה, על מגרש השייך לו, בבית המהווה בעצם את בית הנישואין שלה בו גרה איתו כל השנים. לפיכך, החל מחודש זה חיה התובעת כפי שחיה לפני שנת 2011 בטרם גורשה על-ידי אבי ילדיה ועברה לגור אצל הוריה {שאף מקום מגוריהם הוא במרחק של שני מגרשים בלבד מביתה הנוכחי}.

מכל האמור לעיל קבע בית-הדין, כי התובעת המשיכה להתגורר עם אבי ילדיה ולנהל עמו משק בית משותף. לפיכך, החלטת הנתבע לדחות תביעתה של התובעת החל מחודש אפריל 2013 בדין יסודה, באשר לתובעת אין זכות לקבלת גימלת הבטחת הכנסה כנפרדת.

במקרה דומה בפסק-דין ב"ל (ב"ש) 29425-06-11 {רסמייה אבו קוש נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 610 (2012)} טענה התובעת, כי היא נפרדה מבעלה כשנה וחצי טרם הגשת התובענה ומאז היא מתגוררת עם ילדיה הקטינים, ובעלה אינו חי איתה, ואף לא מבקר אותה.
הנתבע, טען כי התובעת מנהלת אורח חיים משותף האופייני למגזר הבדואי, עם בן זוגה, אבי ילדיה. השניים גרים תחת קורת גג אחת, ולמעשה לא חל כל שינוי במעמד התובעת או באורחות חייה מאז שנישאו. התובעת נשואה לבעלה, ולא ניתן להצביע על סיבה לכך שהוא עזב אותה כנטען על ידה.

בית-הדין קבע, כי התובעת מסרה בבית-הדין עדות שאינה משקפת את המציאות, וזאת ביודעין ותוך כוונה להטעות את בית-הדין, והכל כדי לקבל גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת. ואילו בעלה של התובעת ואימו העידו במגמה לסייע לתובעת ולבעלה, כך שתקבל גמלה כנפרדת, דבר אשר מיטיב גם עם בעלה.

כמו-כן, מדו"ח סיכום החקירה של המוסד לביטוח לאומי עלה, כי חוקר המוסד הגיע לביתה של התובעת, לאחר ששאל על מקום מגוריו של בעלה, והופנה לבית זה. מן הבית יצא אליו נער, והסתבר כי הוא בנה של התובעת. חוקר המוסד שאל את הנער אודות אביו, וזה מסר לו שאביו מתגורר בבית זה.

בית-הדין קבע, כי התובעת נשואה לבעלה, ולא חל כל שינוי בחיי בני הזוג ובאופי הקשר ביניהם. התובעת המשיכה לגור באותו מקום, כפי שגרה מאז שנישאה. בעלה של התובעת אף הוא המשיך להתגורר באותו בית. למעשה, השניים המשיכו לנהל משק בית משותף, כפי שעשו מיום שנישאו, ללא כל שינוי. לפיכך, התמונה העובדתית שהוכחה מלמדת על משק בית משותף, ועל-כך שלא חל כל שינוי מיום שהתובעת ובעלה נישאו. לאור זאת, התביעה נדחתה.

מקרה דומה נוסף בו נדחתה התביעה לגמלת הבטחת הכנסה הוא ב- ב"ל (ב"ש) 52901-01-12 {מרים אלנבארי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 10443 (2013)} שם קבע בית-הדין, כי עדותה של התובעת בבית-הדין הותירה ספקות נוכח גרסאותיה הרבות והסותרות. מעדותה עלה, כי לא חל כל שינוי בנסיבות ובאורח חייהם של בני הזוג במהלך השנים. מעדות התובעת עלה, כי היא מתגוררת באותו בית מגורים בו התגוררה עם בן זוגה לאורך חייהם המשותפים.
זאת ועוד, התובעת מסרה מספר גרסאות סותרות, הן באשר למועד בו נפרדה מבן זוגה והן באשר לנסיבות הפירוד, דבר שאף בו יש כדי ללמד על חוסר מהימנותה. גרסאותיה והסבריה של התובעת בפני בית-הדין, אינם מתקבלים על הדעת, ועל-כן נקבע, כי אין ליתן אמון בגרסאותיה.

על האמור לעיל הוסיף בית-הדין, כי קיים ספק לגבי האותנטיות של הליך תביעת המזונות, הן נוכח העובדה כי הבעל לא נכח כלל בדיון והן נוכח העובדה כי התובעת הפחיתה באופן משמעותי את סכום המזונות שדרשה במסגרת תביעתה במהלך הדיון בבית-הדין השרעי, וזאת על-אף גרסתה כי בן הזוג הסכים לשלם מזונות ככל שדרוש.

לסיכום קבע בית-הדין, כי דין התביעה להידחות, מאחר ומהראיות שהוצגו עלה, כי התובעת ובן זוגה קיימו משק בית משותף על-פי המקובל באורח חייהם ודתם.

ב- ב"ל (ב"ש) 18387-12-12 {זאידה אעסם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 4452 (2013)} נדונה תובענה, במסגרתה ערערה התובעת על החלטת הנתבע לדחות את תביעתה לקבלת הבטחת הכנסה כנפרדת. הנתבע קבע, כי התובעת ממשיכה לנהל משק בית משותף במשפחה מורחבת עם בעלה ועם שמונת ילדיהם המשותפים.

התובעת טענה, כי היא פרודה מבעלה, היא הגישה כנגדו תביעת מזונות לבית-הדין השרעי, וניתן פסק-דין בהתאם. בני הזוג אינם חיים באותו בית, והתובעת היא היחידה המפרנסת את ילדיה.

הנתבע טען מצידו, כי לא חל שינוי באורחות חייה של התובעת, והיא ממשיכה לגור בתוך בית משפחתה כפי שגרה מאז נישואיה. התובעת לא הוכיחה כל פירוד בינה ובין בעלה. בנוסף, התובעת לא זימנה לעדות את בעלה.

עוד טען הנתבע, כי פסק-הדין למזונות הוצא לצורך הגשת התביעה לנתבע ולמראית עין בלבד. בפסק-הדין נפסקו מזונות לילדים בגובה 100 ש"ח לכל ילד, סכום אשר אינו משקף צרכים אמיתיים. כל זאת בעת שהבעל משתכר 7,000 ש"ח לחודש, ויכול לשלם סכום גבוה יותר.

בית-הדין קבע, כי בעדותה של התובעת נתגלו סתירות ותהיות היורדות לשורשו של עניין. בשום שלב ובשום גרסה של התובעת כפי שהובאה בפני בית-הדין לא צויין מועד ספציפי בו לכאורה נפרדו בני הזוג. עסקינן במחדל מהותי, מאחר ובני הזוג עדיין נשואים, והתגוררו יחד בעבר גם לפי גרסת התובעת. לפיכך, מאחר והתובעת גורסת כי השניים נפרדו, מועד הפרידה הינו נתון מהותי.

כמו-כן, לא התקבל הסבר משכנע לפרידה בין בני הזוג. ולא נמסרו פרטים, כמו גובה המזונות שנפסקו בבית-הדין השרעי. מן הנסיבות, בשילוב עם עדות התובעת והמסמכים, בית-הדין קבע, כי תביעת המזונות הוגשה אך ורק כדי לשפר את סיכויי התביעה לגימלת הבטחת הכנסה. התובעת לא תבעה מזונות כדי לפרנס את ילדיה, ולו היתה באמת עושה כן, היתה תובעת סכום גבוה יותר לאור יכולתו הכלכלית של בעלה.

מכל האמור לעיל עלה, כי התובעת המשיכה להתגורר עם בעלה ולנהל עימו משק בית משותף. לפיכך, החלטת הנתבע לדחות את תביעתה של התובעת בדין יסודה, באשר לתובעת אין זכות לקבלת גימלת הבטחת הכנסה כנפרדת. התובעת ובעלה המשיכו להיות בני זוג ולנהל משק בית משותף, ולמעשה לא חל שינוי באורח חייהם ובאופי הקשר ביניהם. התביעה נדחתה.

במקרה דומה, עם עובדות דומות {בו קבע בית-הדין, כי תביעת המזונות הוגשה אך ורק כדי לשפר את סיכויי התביעה לגמלת הבטחת הכנסה} ב- ב"ל (ב"ש) 4610-12-12 {קפאייה אבו סולב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 13956 (2013)}
בית-הדין דחה את התביעה. במקרה זה התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת. בתביעתה טענה התובעת, כי היא גרושה מאבי ילדיה.
פקיד התביעות דחה את תביעת התובעת לגמלת הבטחת הכנסה. וזאת מהסיבה
שעל-פי סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, ייחשבו כבני זוג "לרבות איש ואישה הידועים בציבור כבני זוג המתגוררים יחדיו". ולכן נטען שאין שינוי במצבה.

בתביעה טענה התובעת, כי היא ילידת 1968 ובעת הגשת התביעה לנתבע בספטמבר 2012, היא היתה גרושה. לתביעה צרפה התובעת הסכם גירושין ותעודת גירושין ופסק-דין של בית-הדין השרעי למזונות. בנסיבות אלה התבקש בית-הדין לקבוע, כי על הנתבע לבחון את תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת.

בית-הדין קבע, כי כמצויין בעובדות שאינן במחלוקת, התובעת התגוררה והמשיכה להתגורר באותו מבנה בו גרה לפני הפרידה הנטענת מבן הזוג. קיצבת הילדים לה זכאית התובעת משולמת לחשבון המשותף של בן הזוג, למרות שבידי התובעת הכוח להורות למוסד לביטוח לאומי להעביר את התשלום לחשבון אחר.

כמו-כן, סכום המזונות שנפסק לתובעת בסך של 100 ש"ח בלבד לקטין, נפסק לבקשת התובעת ומלמד על פסיקת מזונות למראית עין - משאין בסכום האמור כדי לבטא את חובת תשלום המזונות של אב לילדו הקטין. כך גם העובדה כי עם פירוק הקשר לא דאגה התובעת להסדיר את הסוגיות הכספיות שבין הצדדים {חוב נטען לבנק במסגרת החשבון המשותף}, יש בו כדי ללמד שהגירושין אינם ביטוי לרצון בני הזוג לפרק את הקשר ביניהם.

מכל האמור לעיל עלה, כי אין מקום להתערב בהחלטת פקיד התביעות, האומרת כי לא הוכח שינוי באורח החיים של התובעת בעקבות הגירושין הנטענים מאוגוסט 2011, שינוי שיש בו כדי ללמד על-פירוק השיתוף בין התובעת לבן הזוג. לפיכך, בית-הדין קבע, כי אין לקבל את עמדת התובעת, משאין בעובדות כל ביטוי לשינוי כלשהו באורח החיים של התובעת, לרבות בקשר בין התובעת לבן הזוג, לפני ואחרי הגירושין הנטענים.

ב- ב"ל (ב"ש) 26139-04-12 {ברוקס אליהו נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 2746 (2013)} התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע על שלילת זכאותו לתשלום גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש יולי 2009 ועד ינואר 2011, מן הטעם שהתובע מתגורר במשותף עם אשתו ולפיכך בנסיבות אלה, אין הוא זכאי להגיש תביעה כנפרד.

בעקבות ההודעה על שלילת הגמלה, טען המוסד לביטוח לאומי, כי נוצר לתובע חוב בגין התשלומים אותם קיבל שלא כדין בתקופה זו.

התובע טען, כי הוא חי בנפרד מאשתו, נאלץ לישון במקומות שונים לרבות ברכב של בנו ובמוסך, כיוון שאין לו מקום ללכת אליו. הוא מבקר בדירה באשדוד, אך רק כדי לבקר את ילדיו. אמנם הליך הגירושין שלו ושל אשתו לא הסתיים עדין, אך בפועל הם אינם חיים ביחד ואינם מקיימים משק בית משותף.

המוסד לביטוח לאומי טען מנגד, כי בדיקות שביצע, לרבות ביקורים בדירת אשתו של התובע בשני מועדים שונים ללא תיאום, שיחות עם שכנים ועם הוריו של התובע, הביאו למסקנה כי התובע מתגורר עם אשתו. לפיכך, אין הוא זכאי לקבל הבטחת הכנסה כיחיד. בנוסף, גם תביעה שהגיש התובע יחד עם אשתו ביום נדחתה, שכן תנאי לזכאותם הוא, כי אשתו של התובע חייבת להתייצב בלשכת שירות התעסוקה. בהתאם לדיווח משירות התעסוקה, אשתו של התובע לא התייצבה בשירות התעסוקה ולפיכך נדחתה תביעתם.

בית-הדין קבע, כי בדיון שהתקיים לפניו טען התובע ביחס לזמירה, כי הוא נשוי לה ויש לו 3 ילדים איתה. הם גרים ביחד והוא מעולם לא היה פרוד. למעשה, די בהצהרות אלה של התובע כדי לקבוע, כי הוא ואשתו הם בני זוג כהגדרת החוק. עם-זאת, גם ללא הצהרת התובע כאמור, הראיות בתיק מביאות למסקנה כי התובע וזמירה הינם בני זוג {חוקר המוסד לביטוח לאומי מצא את התובע כל פעם בבית אשתו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובע וזמירה הם יותר בני זוג מאשר פרודים. לאור זאת, אכן לא היה מקום לקבל תביעתו כנפרד. ביחס לתביעה אותה הגיש ביחד עם אשתו, הרי טענת המוסד לביטוח לאומי, כי זמירה לא התייצבה בלשכת שירות התעסוקה, לא נסתרה על-ידי התובע.

לנוכח כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי מכלול הראיות בתיק זה הביאו אותו לכלל מסקנה כי יש לדחות את התביעה.
9. גמלת הבטחת הכנסה - משפחה פוליגמית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 45124-12-13 {אבו אלקיעאן חנאן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 20003 (2014)} נדונה תובענה, במסגרתה ערערה התובעת על החלטת הנתבע לדחות את התביעה לגמלת הבטחת הכנסה כנפרדת.

לטענת התובעת, היא התגרשה מבעלה לפי החלטת בית-הדין השרעי ומאז היא התגוררה בביתה יחד עם 11 ילדיה המשותפים לה ולגרושה בשבט "קוואעין". מאז הגירושין היא לא ניהלה עימו משק בית משותף, והוא התגורר עם אישה אחרת בבית אחר, ואין להם דבר משותף מלבד הילדים.

גרושה לא תמך בה כלכלית, והיא חיה מנדבות השכנים. לסיכום, טענה התובעת, כי אין בידי הנתבע ראיה למגורים משותפים או לקיום משק בית משותף, ביודעו, כי גרושה נשוי לנשים אחרות ומנהל איתן משק בית משותף. לפיכך, הוא שולל מהתובעת שלא כדין את הקיצבה לה היא זכאית כדין, ולכן יש לבטל את החלטת הנתבע.

לטענת הנתבע, הוכח שאין כל שינוי באורח החיים של התובעת וגרושה לאחר הגירושין כביכול. התובעת גרה באותו מקבץ גם לאחר הגירושין. גרסתה לעניין עלות הבית היתה תמוהה. כמו-כן, היתה סתירה בין גרסתה לגרסת גרושה ביחס לאופן קבלת החשמל והחיבור אליו. הגרוש היה נשוי לנשים אחרות גם לפני הגירושין עם התובעת, ואף לאחריהם. גם גרסתה לחוקר המוסד לביטוח לאומי היתה תמוהה ביחס ליחסים בין גרושה לילדים, עת טענה כי גרושה אינו רואה אותם, הגם שהם גרים במרחק של 25 מטר. התובעת לא צירפה מסמכים כדי לגבות טענותיה. לסיכום, טען הנתבע, כי התובעת וגרושה ממשיכים להתנהל כפי שהתנהלו לפני הגירושים, ולפיכך יש לדחות את התביעה.

בית-הדין קבע, כי מהתמונה שנפרשה בפניו עלה, כי למעשה לא חל כל שינוי באורח חייהם של התובע ובעלה. התובעת מקיימת משק בית משותף עם גרושה, לא חל כל שינוי בחיי בני הזוג ובאופי הקשר ביניהם, ולמעשה השניים המשיכו לנהל את חייהם כפי שעשו מיום שנישאו ללא כל שינוי, הגם שהתובעת התגרשה מבעלה ביום 09.03.10, לפי החלטת בית-הדין השרעי מיום 31.01.11.

התובע התחתן עם נשים נוספות עובר לנישואיו לתובעת וגם לאחריהם, ובסך-הכל התחתן עם 8 נשים, כאשר התובעת הינה אשתו השלישית. מכל האמור לעיל קבע בית-הדין, כי החלטת הנתבע לדחות את תביעתה של התובעת בדין יסודה, באשר לתובעת אין זכות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת. לפיכך, התביעה נדחתה.

במקרה נוסף של פוליגמיה ב- ב"ל (ב"ש) 18077-10-11 {חסן אבו שלדום נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 960 (2012)} בית-הדין קבע, כי לא חל כל שינוי במקום מגורי התובעת במשך כמעט כל תקופת חייה המשותפים עם מר אלסייד וגם לאחריהם, לא חל שינוי כלשהו במעמדם.

כמו-כן התובעת הודתה, כי היא המשיכה להתגורר באותו המבנה יחד עם מר אלסייד ונשותיו הנוספות, התובעת לא נתנה גם כל גרסה המניחה את הדעת מדוע פנתה בתביעה לגמלת הבטחת הכנסה רק בחודש יוני 2011, משלגרסתה נפרדה מבן זוגה 3.5 שנים לפני הגשת התביעה. התובעת גם לא נתנה כל גרסה המניחה את הדעת מדוע פנתה בתביעה למזונות רק בחודש פברואר 2012, לאור גרסתה, כי הפירוד ביניהם היה 3.5 שנים טרם הגשת התביעה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לא הוצג בפניו כל מסמך המעיד על קיומם של גירושים ולו דתיים, והתובעת אף הצהירה, כי אין לה תעודת גירושין. משלא הוכחו גירושי התובעת ממר אלסייד, קבע בית-הדין, כי הנטל להוכיח כי בני הזוג נפרדו ואינם מינהלים משק בית משותף, הוטל על כתפיה של התובעת.

התובעת לא הרימה נטל זה ולא הגישה כל אסמכתא לגבי נשיאתה בתשלום הוצאות הדירה. כאשר החוקר מטעם הנתבע הפנה את התובעת לחשבון החשמל העומד על-סך 16,545 ש"ח ושאל את התובעת מאיפה בכוונתה לשלם את הסכום הנ"ל, השיבה "אני לא יודעת". מעיון בחשבון החשמל עלה, כי אמנם הוא הוצא על-שם התובעת אך הוא מתייחס לכל המבנה, כולל יחידת הדיור בה מתגורר בן זוגה.

בית-הדין קבע, כי לאור החזקה שמקימים מגורים משותפים באותו מדור, אזי המדובר בניהול משק בית משותף על-ידי ידועים בציבור, ועל הטוען אחרת, להביא ראיות לסתור את החזקה. לאור כל האמור, קבע בית-הדין, כי התובעת לא הרימה את הנטל להוכיח כי אין היא מקיימת משק בית משותף עם מר אלסייד, ועל-כן התביעה נדחתה.

במקרה דומה ב- ב"ל (ב"ש) 18818-11-12 {ראגח חמדיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 18438 (2013)} דובר על משפחה ביגמית כאשר התובע הצהיר כי הוא גר עם שתי נשים.

במקרה זה, בית-הדין קבע, כי התובע לא הציג ראיות המלמדות כי הוא אינו מנהל משק בית משותף עם סהאם אלא ההיפך. מן העדויות והראיות שהוצגו לפני בית-הדין עלה, כי התובע מנהל משק בית משותף עם סהאם וכי יש לראות בהם כיחידה כלכלית ומשפחתית אחת וזאת מכיוון שהתובע וסהאם התגוררו באותו מגרש במרחק של 50 מטרים האחד מהשני, מגרש השייך לתובע. התובע וסהאם ניהלו חשבון בנק משותף.

על-אף עדות התובע, בחקירתו הנגדית, כי יחסיו עם סיאם עלו על שרטון וכי ההליכים המשפטיים ביניהם החלו לפני כשלוש שנים, התובע וסיאם הביאו יחד ילד משותף בחודש ינואר 2012, לפני כשנה וחצי. התובע נושא בתשלום חשבונות החשמל, מים וארנונה של סהאם, עורך קניות לביתה ואינו משלם לה מזונות. התובע הצהיר, תחילה, לפקיד התביעות כי הוא מתגורר עם שתי נשותיו ובהצהרה מאוחרת יותר, שינה את גרסתו וטען כי הוא פרוד מסהאם.

סיכומו-של-דבר, יישום המבחנים שבפסיקה על המקרה מושא פסק-הדין הביא למסקנה כי התובע וסהאם, אשתו הראשונה, מקיימים משק בית משותף על-פי המקובל באורח חייהם ודתם. על-כן התביעה נדחתה.

במקרה דומה ב- ב"ל (ב"ש) 54027-03-12 {ראחמה אלאעסם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 5452 (2013)} נדונה החלטת הנתבע לדחות תביעה לקבלת גימלת הבטחת הכנסה של התובעת כנפרדת. הנתבע קבע, כי התובעת המשיכה לנהל משק בית משותף עם בעלה {משק בית בדואי}.

הנתבע טען, כי התובעת מנהלת אורח חיים משותף האופייני למגזר הבדואי, עם בן זוגה אבי ילדיה. השניים גרים תחת קורת גג אחת, ולמעשה לא חל כל שינוי במעמד התובעת או באורחות חייה מאז שנישאה.

עוד הוסיף הנתבע, כי התובעת מסרה הצהרה לפקיד התביעות, ממנה ניתן ללמוד שיש לדחות את התובענה. התובעת טענה לנפרדות כבר משנת 2008, והיא הודתה שאז היא מסרה גרסה לא נכונה. לתובעת נולד ילד לאחר הפרידה הנטענת. התובעת מסרה גרסאות סותרות לגבי מקום מגוריה, והסתבר לבסוף כי היא מתגוררת באותה שכונה שבעלה מתגורר בה. התובעת לא תבעה מזונות עבור הילד השני, שנולד לאחר הפרידה הנטענת. התובעת לא הצביעה על סיבה אמתית לנפרדות, והסיבות שמסרה היו קיימות מאז שנישאה.

בית-הדין ציין, כי בכל הנוגע לחברה הבדואית, הרי שעסקינן בחברה אשר לה תא משפחתי עליו חלים כללים יחודיים, המבדילים אותו ממשפחות ממגזרים אחרים {פוליגמיה}. בפסיקת בית-הדין הארצי נקבע, כי בבואנו לבחון את הגדרת משק הבית המשותף בחברה פוליגמית, יש להתחשב בנסיבות המיוחדות הסובבות את החברה הבדואית, בה הבעל לא נמצא תמיד רק עם אשתו האחת, אלא לעיתים הוא מחלק את זמנו בין נשותיו.

לפיכך, קבע בית-הדין, כי מן העדויות והראיות שהובאו, בשילוב עם המבחנים והכללים שנקבעו בפסיקה, עלה כי התובעת אינה חיה בנפרד מבן זוגה, אלא מנהלת איתו משק בית משותף. התובעת בעדותה הסתירה פרטים רבים {כגון מועד הפרידה מבעלה, שזהו פרט מהותי}, ובאשר לפרטים שמסרה נתגלו סתירות רבות ביניהם לבין גירסאות קודמות שמסרה. לפיכך, קבע בית-הדין, כי התובעת מסרה גירסה לא נכונה, וזאת כדי לקבל גימלת הבטחת הכנסה כנפרדת.
10. הבטחת הכנסה - התייחסות לנישואין לפי הדת המוסלמית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 5502-08-12 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 3910 (2014)} התובעת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה מהנתבע, והתשלום לתובעת נעשה בהנחה שהיא מבוטחת ושאין לה בן זוג. לאחר שהמידע על לידת בנה של התובעת הגיע אל הנתבע, החל הנתבע לערוך חקירות בעניינה של התובעת, והגיע למסקנה שהתובעת נשואה. לפיכך, החליט הנתבע לשלול את זכאותה של התובעת לגמלה בעבור התקופה שממרץ 2010 ואילך.

התובעת עצמה, לא חלקה על כך שהיא נשואה, אלא שלטענת התובעת, נישואין אלה התקיימו רק ביום 15.08.11, ורק ממועד זה החל ניהול משק הבית המשותף לה ולבעלה. בשל כך, הגישה התובעת את התביעה, שבה היא עתרה להצהיר כי היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה בעבור התקופה שבה לא היתה נשואה.

מאחר שזו היתה עתירת התובעת בכתב התביעה, ניתנה החלטה שלפיה אכן המחלוקת בתובענה היא בשאלה אם הנתבע צדק בכך שהוא ראה את התובעת כנשואה בתקופה שבמחלוקת.

בית-המשפט קבע, כי בשל הגרסאות הסותרות שהובאו לו, לא היה ניתן לקבוע באופן מדוייק את המועד שבו נערך הטקס ואת המועד שבו עברה התובעת להתגורר עם בן זוגה. אולם, מאחר שהתובעת הרתה במרץ או באפריל 2010, נקבע, כי יש בגרסת הנתבע, על כך שהדבר היה במרץ 2010 - סבירות מספקת כדי שבהיעדר גרסה מהימנה אחרת - תאומץ גרסת הנתבע.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין כלל צורך להכריע בשאלת תקפות נישואיהם של התובעת ושל בן זוגה בתקופה הנדונה, וזאת מאחר שנכון לראות את השניים כמי שהיו "בני זוג", בתקופה שמאז שנערך אותו טקס עם הסכם נישואין חיצוני, גם אם יתברר שאין מדובר בנישואין שלמים או תקפים על-פי ההלכה המוסלמית, שכן לאחר אותו טקס, השניים היו "ידועים בציבור" כבני זוג והם התגוררו יחדיו.

על-כן, קבע בית-הדין, כי נכון לראות את התובעת ואת בן זוגה כמי שהיו בגדר "בני זוג" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, גם בתקופה שממרץ 2010 ועד יולי 2011 {ולא רק בתקופה שמאוגוסט 2011 ואילך}.

11. גמלת הבטחת הכנסה - הבחנה בין סיוע לעזרה כספית מתמשכת
ב- ב"ל (חי') 17778-01-11 {ג.י. נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16985 (2013)} נשללה גמלת הבטחת הכנסה מהתובעת בטענה כי היא קיימה משק בית משותף עם בן זוגה.

התובעת הגישה תביעה כנגד המוסד לביטוח לאומי להכיר בתובעת כמי שזכאית לגמלת הבטחת הכנסה עבור תקופה שהחלה בחודש ספטמבר 1988 ועד חודש יוני 2010, היות וגמלה זו נשללה מהתובעת רטרואקטיבית, ויצרה חוב על שמה אצל הנתבע בסך של 365,485 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי בהתאם להודאת התובעת במסגרת הודעתה לחוקר המוסד לביטוח לאומי, התובעת התגוררה ביחד עם ס' החל משנת 1989 ועד לחודש מאי 2000 החודש בו נכנסה להריון עם בנה י' {התובעת ילדה את בנה השני י' ב- 2001, ולדבריה כשהיתה בהריון עם י', ס' עזב את הבית.

לאור זאת, קבע בית-הדין, כי אין מנוס אלא לדחות את תביעת התובעת ביחס לשנים 1994-1989 בהן על-פי הודאתה של התובעת בפני חוקר הנתבע, סאלח אבי שני ילדיה, גר ביחד איתם בביתה ולכן לא היתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה ליחיד.

באשר ליתר התקופות בהן קיבלה התובעת גמלת הבטחת הכנסה מהנתבע, לא הוכח על-ידי הנתבע כי בתקופות הנ"ל, התובעת ניהלה משק בית משותף עם ס', או עם בן זוג אחר.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אין לייחס את הקניות והסיוע בעין של ס' לילדיו, כהכנסה לצורך חישוב גמלה של התובעת. שכן, המדובר במתנות אשר מעניק מדרך הטבע האב לילדיו, ואין המדובר בעזרה כספית קבועה לתובעת.
לסיכום, בית-הדין קיבל את התביעה בחלקה {רק ביחס לחלק מהתקופה} שבגינה הוגשה התביעה.
12. גמלת הבטחת הכנסה - ידועים בציבור המנהלים משק בית משותף - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 55125-05-12 {חיים שלומוביץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 7208 (2013)} לא היתה מחלוקת, כי התובע ונורית התגרשו בשנת 2001, אלא שלטענת הנתבע הם ניהלו משק בית משותף וחיו כבני זוג.

בית-הדין קבע, כי בעניינו של התובע נערכו ארבעה דו"חות חקירה שונים. כל דוחו"ת החקירה הסביבתיים שנערכו בעניינו של התובע אישרו, כי התובע ונורית התגוררו יחדיו. התובע נמצא במקום מספר פעמים בעת שהגיעו לשם חוקרי הנתבע ונראה עושה בבית מנהג בעלים. מעדויות השכנים אף התברר, כי התובע מתגורר שם דרך קבע עם נורית וילדיהם.

לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי התובע ונורית הינם ידועים בציבור המנהלים משק בית משותף ומשכך אין לבחון את זכאותו של התובע להבטחת הכנסה כיחיד.
13. גמלת הבטחת הכנסה - גירושים פיקטיביים - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 6902-02-12 {היאם אבו סמור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 8025 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובעת ובעלה התגרשו ב - 16.02.11 בבית-הדין השרעי, 3 שבועות לפני הגשת התביעה לנתבע. בית-הדין קבע, כי מדובר בפעולה שנעשתה על ידם כדי לתרום להצלחת תביעת התובעת ותו לאו, וזאת כפי שעלה גם מעדות התובעת במסגרת חקירתה בבית-הדין.
כך למשל, התובעת לא ידעה להסביר מדוע היא לא פונה לערכאות כנגד בן זוגה, אשר לא משלם את דמי המזונות באופן מלא. עוד עלה מחקירת התובעת, כי בני הזוג המשיכו להתגורר באותו מבנה, בשינוי אחד, הם בנו קיר מפריד לאחר הגירושין, לכאורה בהוראת עורך-דינם. בהקשר זה ציין בית-הדין, כי הוא התרשם שקיר זה היה בנוי מאז ומתמיד.

זאת ועוד, התובעת ובעלה מסרו גרסאות שונות, חלקן סותרות, בנוגע למועד הפרידה, ולאופן תשלום הוצאות המחיה ושיעורן. כך למשל, מסרה התובעת בעדותה, כי היא משלמת חשבונות בגין חשמל ומים, אך ציינה סכומים שונים מאלה שנרשמו בתצהירה לנתבע ובהודעתה לחוקר.

עוד התברר, כי התובעת ובעלה הגישו תביעות להבטחת הכנסה יחדיו, במעטפה אחת, בצירוף תלוש שכר של הבעל ותדפיס בנק עדכני של התובעת, יחד עם העתקי תעודות זהות שלה ושל בעלה, והדבר אומר דרשני.

גם העובדה כי התובעת לא גבתה את דמי המזונות הנמוכים ממילא שנפסקו לטובתה, תמכה בכך, כי מדובר בגירושים פיקטיביים שנעשו לצורך הגדלת הגמלה החודשית מהנתבע. מכל האמור לעיל עלה, כי החלטת הנתבע לדחות את תביעתה של התובעת בדין יסודה, באשר לתובעת אין זכות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה כנפרדת.
14. גמלת הבטחת הכנסה - אי-דיווח ומסירת מידע כוזב למוסד לביטוח לאומי - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (ב"ש) 3449-12-11 {דני זגורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2026 (2013)} התובע הגיש תביעה כנגד החלטת הנתבע על שלילת זכאותו לתשלום גמלת הבטחת הכנסה באופן רטרואקטיבי מחודש יוני 2009, הוא המועד בו החלה זכאותו לקבלת הגמלה. זאת, מן הטעם שהתובע העלים או הסתיר מידע מן המוסד לביטוח לאומי בדבר שימוש ברכב, מגורים משותפים עם בת זוג, מקום מגורים והכנסות מעבודה. כן השיג התובע על החלטת המוסד לביטוח לאומי, כי נוכח שלילת הגמלה נוצר לתובע חוב בגין תשלומי עבר אותם לא היה זכאי לקבל.

עוד טען התובע, כי לא היה כל בסיס לשלילת הגמלה וממילא לא נוצר לפיכך כל חוב בגין תשלומי עבר. לטענת התובע, הוא לא התגורר עם בת זוג בתקופה הרלבנטית לקבלת גמלת הבטחת ההכנסה. לא היה רכב בבעלותו, לא היו לו הכנסות מעבודה עקב מצבו הבריאותי הקשה והוא לא הסתיר מידע ביחס לכתובת מגוריו, אלא הודיע למוסד שאין לא מקום מגורים קבוע ולפיכך אין ביכולתו לתת כתובת קבועה.

המוסד לביטוח לאומי טען כי זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה החלה ביוני 2009, כאשר התביעה שהגיש היתה כיחיד. לטענת המוסד לביטוח לאומי, בדיקות שערך העלו כי התובע התגורר עם בת זוגו, בין היתר בתקופה שמחודש יוני 2009 ועד מאי 2010. בת זוגו מסרה למוסד לביטוח לאומי, כי התובע התגורר עימה בתקופה זו במושב ישע, השתתף בתשלום הוצאות המחייה והחשבונות השוטפים, וקיים עימה משק בית משותף. לאור זאת, זכאותו של התובע צריכה היתה להיבחן יחד עם בת הזוג, ולא כיחיד, כפי שהציג למוסד לביטוח לאומי.

המוסד לביטוח לאומי טען עוד, כי בניגוד להצהרת התובע, כי הוא אינו משתמש ברכב ואין רכב בבעלותו, חקירת המוסד לביטוח לאומי העלתה, כי התובע עשה שימוש ברכב מסוג סיטרואן. כמו-כן התובע עבר מקום מגורים מספר פעמים, מבלי שדיווח על כך למוסד לביטוח לאומי, בניגוד לחוק. בין היתר התגורר התובע באשקלון, אופקים, אשדוד, מושב ישע, ועוד.

נוכח כל האמור, טען המוסד לביטוח לאומי, כי התובע לא מילא אחר החובות המוטלות עליו מכוח סעיפים 20-19 לחוק הבטחת הכנסה, ויש להפעיל עליו את הסנקציה שבסעיף 20א לחוק הבטחת הכנסה לפיה יש לדרוש את השבת הגמלאות.

בית-הדין קבע, כי לפי עדות בת זוגו של התובע, התובע התגורר עימה עד
מאי 2010. לכן, במצב דברים זה, התביעה שהגיש כיחיד, אכן לא שיקפה נאמנה את מצבו המשפחתי של התובע.

באשר להכנסות שלא דווחו, קבע בית-הדין, כי המוסד לביטוח לאומי לא הצליח להוכיח שהתובע עסק בתיווך בתקופה בה קיבל גמלת הבטחת הכנסה, וממילא לא הוכח אם היתה לתובע הכנסה כלשהי מן התיווך, או מה היה שיעורה.

באשר לאי-דיווח על מקום המגורים לנתבע, קבע בית-הדין, כי התובע לא מסר את המידע כאמור למוסד לביטוח לאומי, לא מחוסר תום-לב או מתוך כוונה להשפיע על זכאותו לקבלת הגמלה. ממילא, כפי שהעיד התובע, עדות אשר לא נסתרה, ניתנה לו האפשרות למסור ת.ד. במקום כתובת קבועה, ולו היה עושה כן, לא היתה מתעוררת כלל הבעיה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הפסיקה קבעה, שמקום בו אי-מסירת המידע לא שינתה את הזכות המהותית לקבלת הגמלה, לא ראוי לשלול הגמלה אך בשל אי-הגילוי. המוסד לביטוח לאומי לא הביא כל ראיה כי אי-גילוי הכתובות על-ידי התובע הביא לשינוי זכאותו המהותית לקבל הגמלה. לפיכך, אין מקום לשלול ממנו הגמלה בשל טעם זה לבדו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התקבלה טענת המוסד לביטוח לאומי ביחס למגוריו של התובע עם בת זוגתו בתקופה שמחודש יוני 2009 ועד מאי 2010, ואכן לא היה מקום להעניק לו גמלה לאותה תקופה כיחיד. עם-זאת, משנדחו טענות המוסד לביטוח לאומי ביחס להעלמת פרטים בדבר הכנסות מעבודה וביחס למסירת מידע מטעה בדבר מקום מגורים - לא היה מקום לשלול את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה מחודש יוני 2010.

במקרה דומה ב- ב"ל (ת"א) 3487-06-11 {טוביה זוירמן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 6726 (2013)} התובע הגיש תביעה שעניינה הודעת המוסד לביטוח לאומי, בדבר חוב שנוצר על שמו, ע"ס 9,170 ש"ח, עקב תשלומים ששולמו לו בגין אבטחת הכנסה ושאינם מגיעים לו עקב מגורים עם בת זוג.

במקביל, הוגשה תביעת התובעת, בה עתרה לפסול את החלטת הנתבע לפיה נוצר לה חוב בסך 28,816 ש"ח עקב תשלום הבטחת הכנסה בתקופה שבה התגוררה עם בן זוג. התביעות אוחדו.

בית-הדין קבע, כי מסיכום חומר הראיות עלה, כי הנתבע הוכיח שהתובע והתובעת הינם בגדר "ידועים בציבור כבני זוג" כמשמעות המונח בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מחומר הראיות עלה, כי השניים מוכרים בקרב חברים ובני משפחה כבני זוג, מגדלים שתי בנות משותפות, ואף מינהלים את ענייניהם הכספיים בשיתוף, התובע מממן את הוצאות משק הבית של התובעת, ולו באופן חלקי. התובעת ניהלה למעשה את משק הבית של התובע, כמו גם את משק הבית שלה. התובעת בישלה, כיבסה, ניקתה בביתו של התובע.

בני המשפחה המורחבת ישבו לאכול בלילות שבת בבית התובע או בבית התובעת. כל אלה ועוד, העידו, כי השניים הינם ידועים בציבור כבני זוג.

למרות שנקבע, כי השניים הם ידועים בציבור, קבע בית-הדין, כי אין די בכך. סעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה דורש, בנוסף, תנאי של "מגורים יחדיו". במקרה זה, בגירסה המוקדמת של התובעת אשר נמסרה לחוקרי המוסד לביטוח לאומי בטרם קיבלה ייעוץ משפטי, אמרה התובעת שהסיבה שהשניים אינם גרים ביחד היא מכיוון ששתי הדירות שלהם קטנות מאוד ואי-אפשר לגור ביחד באף אחת מהן.

בית-הדין קבע, כי מכלול הראיות שהונחו בפניו העלה שלא היתה הצדקה לשלול את זכאותם של התובע ושל התובעת להבטחת הכנסה כבודדים, באופן רטרואקטיבי. אמנם הוכח שהשניים הם בני זוג אשר מגדלים שתי בנות משותפות, והוכח ניהול כספי וכלכלי משותף ומעורבות כלכלית בחיי היום-יום, אך על-אף אלה, הנתבע לא הראה כי בהגשת התביעה להבטחת הכנסה כבודדים, התובעים פעלו תוך הטעיה של המוסד לביטוח לאומי.

באופן עובדתי, כל אחד מהתובעים גר בדירה נפרדת ומגדל בה את ילדיו מנישואים אחרים. התובעים הבהירו כי הסיבה לאי-מגורים במשותף היא סיבה אובייקטיבית - גודל הדירות ואי-רצון לאבד זכאות בחברת עמידר.

התובעים לא הסתירו את הקשר ביניהם. לחוקרי המוסד לביטוח לאומי תיארו את אופי היחסים ביניהם - כבני זוג אשר בחרו, במודע, שלא לגור ביחד.

עוד הוסיף בית-הדין, כי מעדויות התובעים בפני חוקר המוסד לביטוח לאומי ובפני בית-הדין, לא היתה התרשמות כי בני הזוג פעלו כפי שפעלו על-מנת להונות את המוסד לביטוח לאומי, אלא תארו בכתבי התביעה להבטחת הכנסה שהגישו, את היותם גרים בדירות נפרדות.

כמו-כן, במקרה שבפנינו אין מדובר בשאלת זכאות לגמלה אלא בשלילת גמלה באופן רטרואקטיבי. במצב מיוחד זה, נטל ההוכחה הוא שונה, באשר משמעות שלילת הגמלה הינה יצירת חוב בסכומים גבוהים על כל אחד מהתובעים. בנוסף, במצב הדברים שנוצר, לא קיימת עוד אפשרות להגיש תביעה לגבי התקופות שנשללה הזכאות, כבני זוג - כאמור, המוסד לביטוח לאומי לא הבהיר סוגיה זו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי במקרה הנדון, לאור הספקות המתוארים לעיל, המסקנה היא, כי יש לבטל את החלטת המוסד לביטוח לאומי ולקבוע, כי התשלומים ששולמו לכל אחד מהתובעים כהבטחת הכנסה, שולמו כדין.

ב- ב"ל (חי') 17873-10-11 {אברהם זיידן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16879 (2013)} הסוגיה שעמדה להכרעה היא האם בדין נשללה זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד, בתקופה מחודש אוקטובר 2010 ועד לחודש אפריל 2011 {התקופה שבמחלוקת} בנימוק, כי בתקופה זו התגורר התובע בדירתו יחד עם בת זוגו.

במכתבו, הודיע הנתבע לתובע על שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד, החל מחודש אוקטובר 2010, מועד בו בהתאם להצהרותיו השונות של התובע, הוא החל להתגורר עם בת זוגתו בדירתו. הנתבע התייחס לתובע ונונה כיחידה משקית אחת, כאשר הכנסותיה של בת הזוג עלו על ההכנסה המותרת לזוג + 1 ושוללות זכאות לגמלת הבטחת הכנסה.

התובע טען, כי שלילת זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד, בין החודשים אוקטובר 2010 ועד לחודש אפריל 2011 אינה כדין, שכן בתקופה זו התגורר התובע בגפו בדירתו ומגוריו עם בת זוגתו בדירה החלו רק מחודש אפריל 2011 ואילך. לתמיכה בטענתו, צירף התובע לכתב התביעה העתק מחוזה השכירות של בת זוגתו.

עוד טען התובע, כי התובע ו"בת זוגתו" אינם בני זוג: אין להם כספים או הכנסות או חשבונות בנק משותפים. אין הם סועדים ארוחות משותפות שכן התובע אוכל בבית אמו וכו'.

הנתבע טען, כי שלילת זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד, מחודש אוקטובר 2010 ועד לחודש אפריל 2011, בדין יסודה, שכן בתקופה זו הצהיר התובע במקומות שונים, פעם אחר פעם, כי הינו מתגורר עם בת זוגתו בדירתו החל מחודש אוקטובר 2010 ויש להעדיף את הצהרותיו הראשוניות של התובע על פני גרסתו המשופצת שעלתה לאחר-מכן במסגרת ניהול ההליך ולצרכיו.

עוד הוסיף הנתבע, כי מהעדויות והראיות עלה בבירור, כי כבר בחודש דצמבר 2010 הצהיר התובע לראשונה בטופס התביעה, כי הינו מתגורר עם בת-זוגתו, ובחודש ינואר 2011 ציין את מועד תחילת המגורים המשותפים כחודש ספטמבר 2010, בהצהרתו בפני פקידת התביעות.

בית-הדין קבע, כי התמונה העובדתית שנפרשה בפניו הצביעה, כי התובע ובת זוגתו התגוררו בדירת התובע, כאשר משך תקופת מגוריהם המשותפים אך תומך בחזקה בדבר ניהול משק בית משותף על ידם, חזקה שלא נסתרה על-ידי התובע, כאשר אין די בהצהרות התובע בדבר היעדר ניהול משק בית משותף כדי לסתור חזקה זו, ועל התובע היה להביא ראיות פוזיטיביות ומוחשיות המעידות על היעדר ניהול משק בית משותף. ובהיעדר ראיות כאלה, נקבע, כי לא עלה בידי התובע לסתור את החזקה בדבר ניהול משק בית משותף.

לאור האמור לעיל, בית-הדין דחה את התביעה וקבע, כי בדין נשללה זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד בתקופה מחודש אוקטובר 2010 ועד לחודש אפריל 2011.

במקרה דומה לכך, ב- ב"ל (ב"ש) 34945-04-12 {מוריס בר מוחה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 853 (2013)} הנתבע טען, כי הסיבה להפסקת הגמלה היתה בשל העובדה, כי התובע מנהל משק בית משותף עם הגב' טפליצקי, ובנוסף בשל העובדה, כי התובע הפר את חובתו למסור מידע על שינויים באורחות חייו אשר היו עשויים להשפיע על זכאותו לגמלה או שיעורה.

הנתבע עוד טען, כי התובע העלים ממנו מידע במישרין, בנוגע לניהול מערכת יחסיו עם גב' טפליצקי ולפיכך הופסקה גמלתו, וכתוצאה מכך נותר לתובע תשלום חוב בסך 2,093 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי מהנתונים אשר הוצגו בפניו עלתה התמונה, כי התובע וגב' טפליצקי הינם בני זוג אשר גרים תחת קורת גג אחת, וקיימת חזקה לקיומה של תלות כלכלית וניהול משק בית משותף. התובע לא סתר ואף לא הפריך באמצעות הבאת ראיות פוזיטיביות על היעדרם של קשר אישי וניהול משק בית משותף. על-כן התביעה נדחתה.
15. גמלת הבטחת הכנסה - קיצבת זקנה - הכנסות מנכסים - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (נצ') 13402-12-11 {מוחמד עודתאללה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב
2013(3), 1383 (2013)} התובע, יליד שנת 1944, הגיש לנתבע תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. מאחר שהתובע זכאי לקיצבת זקנה, מדובר למעשה בתוספת של השלמת הכנסה מעבר לקיצבת הזקנה.

במכתבו לתובע, הודיע הנתבע לתובע כי החל מחודש מאי 2011, התובע אינו זכאי לגמלת הבטחת הכנסה, מאחר שהכנסותיו הכוללות - עולות על ההכנסה המותרת שנקבעה לצורך תשלום השלמת הכנסה. כנגד כך, הוגשה התובענה.

במהלך בירור התובענה, התברר כי ההכנסות שהנתבע מייחס לתובע, ואשר אינן קיצבת הזקנה שלו, נובעות כולן מנכסי מקרקעין. מדובר ב- 6 דירות שבהן מתגוררים בניו של התובע. דירות אלה נבנו כולן באותו בניין שבקומת הקרקע שלו מצויה דירת המגורים של התובע. הנתבע ייחס לתובע את שווי זכויות הבניה של אותן דירות. בנוסף לייחוס שווי הבניה, ייחס הנתבע לתובע נכס נוסף - קרקע בחצר של אותו בניין, אשר הנתבע ראה אותה כ"חצר עודפת".
על-פי עמדת השמאי מטעם הנתבע, שווים של כל הנכסים שהנתבע ייחס לתובע הגיע לסך של 228,000 ש"ח. לפיכך, ראה הנתבע את התובע כמי שנכון לייחס לו הכנסה חודשית בסך 1,520 ש"ח מאותם נכסים. הכנסה מיוחסת זו, בתוספת קיצבת הזקנה של התובע {3,255 ש"ח}, הביאה לכך שהנתבע קבע כי התובע אינו זכאי לגמלה {שווי הגמלה היה אמור להשלים את קיצבת הזקנה להכנסה בסך של 3,928 ש"ח לחודש}.

בית-הדין קבע, כי זכויות הבניה הועברו מהתובע לבניו בלא תמורה. על-כן, בהתאם לתקנה 11 לתקנות הבטחת הכנסה {ומאחר שבניו של התובע כבר לא היו בגדר "ילד" בעת שקיבלו את זכויות הבניה}, יש למנות חמש שנים מעת העברת זכויות הבניה - ועד למועד שבו כבר אין לראות את שווי הזכות כשייך לתובע {למעשה, אמורים לראות את הנכס כשייך לתובע כל עוד לא חלפו חמש שנים בין מועד העברת הזכויות לבין מועד הגשת התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, אך מאחר שהתביעה מוגשת מחדש מדי שנה, מדובר בתקופה שבכל מקרה אינה עולה על שש שנים}.

בשל האמור לעיל, הרי שבתקופה הרלוונטית לתובענה {החל מחודש מאי 2011}, הנתבע כבר לא היה רשאי להביא בחשבון את שווי זכויות הבניה, מאחר שהן הועברו למעלה מ- 5 שנים לפני כן. מהאמור לעיל עלה, כי היה נכון לראות את שווי זכויות הבניה, בדירות בניו של התובע כ"נכס" של התובע, אך זאת - רק במהלך תקופת חמש השנים שלאחר ההעברה {העברה שהסתיימה כבר בשנות ה- 90' של המאה ה- 20}.

לכן, בתקופה הרלוונטית לתביעה, הנתבע היה רשאי להביא בחשבון רק את קיצבת הזקנה כ"הכנסה" של התובע, ובהיעדר רשות לייחס לתובע הכנסה מ"נכס" בגין זכויות הבניה בחמש הדירות שעניינן נותר במחלוקת בתובענה זו - היה על הנתבע להשלים את קיצבת הזקנה של התובע {בסך 3,255 ש"ח לחודש}, עד לגובה הגמלה שהתובע היה זכאי לה {3,928 ש"ח לחודש}.

לסיכום, בית-הדין קבע, כי על הנתבע לשלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה, כל עוד מתקיימים בתובע תנאי הזכאות לכך, מבלי לייחס לתובע הכנסה מ"נכס" של העברת זכויות הבניה בדירות בניו של התובע אל הבנים.

ב- ב"ל (ב"ש) 8566-07-12 {סבטלנה זיקין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 6947 (2013)} הנתבע הודיע לתובעת על הפחתת הגמלה המשולמת לה בנימוק שהיא גרה עם בן זוג. כתוצאה מכך ועל-פי סעיף 20א לחוק הבטחת הכנסה, הופחתו 25% מהגמלה שהגיעה לה לתקופה של 3 חודשים. עוד עלה, כי נוצר לתובעת חוב בסך 89,824 ש"ח עקב תשלומים שלא הגיעו לה על-פי חוק הבטחת הכנסה מכיוון שגרה עם בין זוג במשך מספר שנים, אף שדיווחה למוסד לביטוח לאומי שהיא גרה לבד.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא התכחשה לכך, כי משנת 1995 ועד לשנת 2007 התגוררה ביחד עם בן זוג אשר לא היתה נשואה לו. אולם, לטענתה, בן הזוג כלל לא פרנס אותה אלא היא זאת שתמכה בו. העובדה שבן זוגה של התובעת לא פרנס אותה אלא היא פרנסה אותו איננה שוללת את היותם של בני הזוג ידועים בציבור לצורך בחינת זכאותם המשותפת לגמלת הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי עלה בבירור שהשניים ניהלו משק בית משותף ואף עבדו יחד בחנות שהיתה בבעלות בן הזוג. לאור האמור, אין ספק, כי התובעת ניהלה משק בית משותף עם בן זוגה במהלך השנים 1995 ועד לשנת 2007 ועל-כן, לא היתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה כיחיד.

כמו-כן, מן המסמכים והעדויות שהוצגו לפני בית-הדין עלה, כי התובעת הונתה את הנתבע במטרה לקבל קיצבה אשר אינה זכאית לה - התובעת הודתה בפה מלא, כי לא מסרה לנתבע, כי היא מתגוררת עם בן זוג וזאת על-מנת לפרנס את בנה. התובעת הסתירה פרטים מהותיים אודות הסטטוס המשפחתי שלה ואף אודות הכנסתה. כל אלה הביאו למסקנה, כי בדין נהג הנתבע שעה ששלל את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה למפרע.

לסיכום, הוסיף בית-הדין, כי משהתובעת עצמה בחרה להסתיר את עובדת היותה ידועה בציבור משך עשור וזאת על-מנת לזכות בקיצבה אשר אינה מגיעה לה, אין היא יכולה להלין על כך שכאשר נתגלה דבר הרמייה, פעל הנתבע לתיקון הטעות וחייבה בכספים ששולמו לה על-פי הצהרתה שלא שיקפה את המציאות.

{במקרה דומה ב- ב"ל (ב"ש) 958-02-12 אולגה בוריסוב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 13444 (2013) שתמציתו מופיעה בפרק ג' להלן}

מקרה נוסף בו נקבע כי הוסתרו פרטים מהמוסד לביטוח לאומי נידון ב- ב"ל (ב"ש) 20345-04-11 מישל אברזיל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 1453 (2012)} שם קבע בית-הדין בדחותו את התביעה, כי התובע הסתיר פרטים מהותיים אודות הסטטוס המשפחתי שלו, אודות הכנסתו ושימוש שעשה ברכב כמנהג בעלים. כל אלה הביאו למסקנה, כי בדין נהג הנתבע שעה ששלל את זכאותו של התובע לגמלת יחיד למפרע מחודש נובמבר 2003 - מועד נישואיו, ועד לחודש יוני 2010 - מועד פרידתם של בני הזוג.
16. גמלת הבטחת הכנסה - בני זוג מאותו המין - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 42891-05-10 {טל כפיר שור נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים, תק-עב 2013(2), 161 (2013)} המוסד לביטוח לאומי הוציא ביום 23.07.09 את חוזר מספר 116/090, בו נקבעו הנחיות לפיהן בני זוג מאותו מין ייחשבו כ"בני זוג" לעניין חוק הבטחת הכנסה.

בעקבות ההנחיות, ניתנה על-ידי פקידת התביעות החלטה, על פיה אושרה תביעת התובעת לגמלת הבטחת לחודש יוני 2007 בלבד, אך נדחתה תביעתה עבור החודשים יולי 2007 עד ספטמבר 2008, בשל הכנסותיה ולימודיה האקדמיים של בת זוגה של התובעת.
התובעת לא חלקה על תוכן ההנחיות, קרי: על הקביעה כי בני זוג מאותו מין הינם "בני זוג" לעניין חוק הבטחת הכנסה. התובעת אף בירכה על ההנחיות בהיותן מקדמות את השוויון והיעדר ההפליה על רקע נטיה מינית, בכך שהן משוות את מעמדם של בני זוג מאותו מין לבני זוג שהם אישה וגבר.

עם-זאת, התובעת טענה, כי על הנתבע להחיל את ההנחיות מיום קביעתן ואילך בלבד. עוד טענה התובעת, כי החלת ההנחיות על תביעתה, המתייחסת לתקופה שקדמה להוצאת ההנחיות, אינה כדין. הנתבע כפר בכך. זו תמצית המחלוקת בתיק זה.

טענות התובעת התמקדו בהחלת המדיניות, לפיה מושווה מעמדם של בני זוג מאותו מין לבני זוג שהם גבר ואישה, על תקופה שקדמה להוצאת ההנחיות. לטענת התובעת, מדובר בהחלה רטרואקטיבית פסולה של ההנחיות החדשות. התובעת הפנתה להנחיות עצמן וטענה שאין בהן כל הנחיה בדבר החלתן באופן רטרואקטיבי, ועל-כן יש לפרשן כבעלות תחולה "מכאן ואילך" בלבד.

הנתבע טען, כי אין מדובר בהחלה רטרואקטיבית של מדיניות שכן שיטת המשפט מכירה, לתכליות שונות, בזוגיותם של בני זוג מאותו מין מזה תקופה קודם למתן ההחלטה בתביעת התובעת. הנתבע הוסיף וטען, כי גם לעניין זכאות לגמלת שארים לפי חוק הביטוח הלאומי, הכיר הנתבע, על יסוד חוות-דעתו של היועץ המשפטי לממשלה, בבן זוג מאותו מין של נפטר כ"שאיר".

בנסיבות אלה, הנתבע סבר שההנחיות אינן קובעות נורמה חדשה אלא מיישמות נורמות קיימות, ואין כל בסיס לטענת התובעת לפגיעה רטרואקטיבית בה כתוצאה מאימוצן.

בית-הדין קבע, כי החלת נורמה משפטית באופן רטרואקטיבי מתרחשת כאשר נורמה נוצרת בנקודת זמן מסויימת ומוחלת על אירועים שהתרחשו קודם לאותה נקודת זמן. ואולם, כאשר קיימת נורמה אשר טעונה פרשנות, אין בקביעת הפרשנות של הנורמה והחלתה על אירועים שהתרחשו קודם למועד גיבוש הפרשנות, משום החלה רטרואקטיבית של הנורמה.

בדומה, הנורמה המשפטית לפיה הזכאות לגמלת הבטחת הכנסה נבדקת בזיקה למעמדו האישי של התובע גמלה - אם הוא יחיד או שהוא בעל משפחה - קיימת זה מכבר בחוק הבטחת הכנסה. כאשר המוסד לביטוח לאומי קובע, כי עמדתו הפרשנית היא כי "בני זוג" כהגדרתם בחוק כוללים בני זוג מאותו מין, אין המוסד לביטוח לאומי יוצר משפט רטרואקטיבי.

בהתאם לכך, אין בסיס לטענת התובעת, כי החלטת פקידת התביעות מהווה החלה רטרואקטיבית פסולה של ההנחיות. ההנחיות גובשו אגב עניינה של התובעת, אך אין בכך כדי לשנות מן המסקנה שפורטה לעיל, לפיה בגיבוש פרשנות לנורמה קיימת והחלתה על מקרה קונקרטי שהובא לפתחה, אין הרשות המינהלית יוצרת דין רטרואקטיבי.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובעת הגישה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה על רקע קיומה של נורמה לפיה זכאותה נבחנת בתלות למעמדה האישי, קרי: האם היא "יחידה" או שהיא "בזוג", הוחלט שהיא "בזוג" בדרך של מתן פרשנות למונח "בני זוג" בחוק הבטחת הכנסה הכוללת בני זוג מאותו מין. אין כל מחלוקת כי הפרשנות שנתן המוסד לביטוח לאומי למונח "בני זוג" היא הפרשנות הנכונה ובמתן אותה פרשנות לא יצר המוסד לביטוח לאומי דין רטרואקטיבי.
17. גמלת הבטחת הכנסה - לא חלפו 12 חודשים מיום הפרידה מבן הזוג - הבעל הוא לא תושב ישראל והתובעת היא תושבת חוזרת - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ת"א) 50521-07-11 {חנה רובין נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 15013 (2013)} הוגשה תביעה בעקבות החלטת הנתבע בדבר דחיית תביעתה של התובעת לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. בהמשך להחלטת הדחיה, נשלחה לתובעת הודעה על חוב בסך 16,330 ש"ח.

על-פי מכתב הדחיה התובעת לא עמדה בתנאי תקנה 7(2)(ג) לתקנות הבטחת הכנסה, כלומר בעת הגשת התביעה, לא חלפו 12 חודשים מיום פרידתה של התובעת מבן הזוג ואת החגים הם חוגגים יחד, מכאן שלא היה מצב של נפרדות רצופה של שנה ומאידך לא נתבעו מזונות מהבעל על-ידי התובעת.

התובעת טענה, כי היא תושבת חוזרת, שחזרה ארצה לבדה בחודש דצמבר 2008, בעוד שבעלה המשיך להתגורר בחוץ-לארץ. כמו-כן, טענה התובעת, כי היא נפרדה מבעלה עוד לפני שובה, כאשר לאורך תקופה ארוכה התארחה לבדה אצל משפחות בחוץ-לארץ. מאז שובה ארצה - התובעת גרה בנפרד, שלא תחת קורת גג עם בעלה. לחלופין טענה התובעת כי יש להכיר בזכאותה לגמלת הבטחת הכנסה מכוח תקנה 7(5) לתקנות הבטחת הכנסה, שכן בעלה אינו תושב ישראל.

בית-הדין קבע, כי בתקנה 7(2) לתקנות הבטחת הכנסה הובאו מצבים בהם למעשה לא מתקיימת תלות כלכלית בין בני הזוג, בגינה יש לראות בהם ביחידה משפחתית - כלכלית אחת. בהתאם לכך, גם דרישת החיים בנפרד צריך שתתפרש במובן כלכלי ולאו דווקא כמעידה על רצונם של בני הזוג בסיום הקשר הזוגי.

עוד הוסיף בית-הדין, כי את דרישת הרציפות של 12 חודשים לפחות במגורים שלא תחת קורת גג אחת, יש לפרש כמתייחסת למגורי קבע, המהווים בסיס לקיום יחידה משפחתית כלכלית אחת, ולא למגורים ארעיים במסגרת ביקור בחוץ-לארץ. בהתאם לכך, אין לראות בביקורי התובעת את בעלה בחוץ-לארץ לתקופות קצובות בחגים, כמגורים עם בעלה כמשמעותם בתקנה.

לכן, בנסיבות העניין מדובר בביקור משפחתי ארעי, כאשר מקום מגוריה הקבוע של התובעת נותר בארץ, בבית אמה בבני ברק. טענת התובעת לפיה בעלה אינו מכלכל אותה משך תקופה ארוכה, לא נסתרה. כך גם אין חולק, כי בעלה של התובעת מתגורר בחוץ-לארץ בעוד שהתובעת מתגוררת בארץ ומפרנסת את עצמה.

בנסיבות העניין אין מקום לשלול את זכאותה של התובעת להבטחת הכנסה, אך בשל העובדה, כי בחרה שלא לנתק קשר עם בעלה, אשר, ככל הנראה בשל מצוקה כלכלית, אינו תומך בה.

פרשנות דווקנית לפיה ביקורי התובעת את בעלה בחוץ-לארץ מפסיקים את הרצף בתקופת המגורים בנפרד - גורמת עוול לתובעת. נוכח עדותה של התובעת לגבי מצבו הכלכלי הקשה של בעלה, אשר לא נסתרה, סביר להניח, כי לו התגורר עימה בארץ היו מתקיימים גם בו תנאי הזכאות לגמלה, והתובעת היתה זוכה להבטחת הכנסה.

מאחר ובעלה של התובעת מתגורר בחוץ-לארץ - לא ניתן לבחון את תנאי הזכאות לגביו ובכך נפגעת זכותה של התובעת לגמלה, אף שהיא עצמה עומדת בתנאי הזכאות. מנגד, גם לא ניתן להחיל על התובעת את הוראות תקנה 7(5) לתקנות הבטחת הכנסה, שכן בעלה {שאינו תושב ישראל בשל שהייתו הממושכת בחוץ-לארץ} אינו מתגורר עימה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי בנסיבות העניין יש לראות בתובעת כמתגוררת בנפרד מבעלה, שלא תחת קורת גג אחת, במשך תקופה של למעלה מ- 12 חודשים. בהתאם לכך יש לבחון את זכאותה של התובעת להבטחת הכנסה בנפרד מבעלה. אשר-על-כן התביעה התקבלה.

18. גמלת הבטחת הכנסה - אסיר משוחרר במעצר בית - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 16044-09-09 {ישי פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(4), 8788 (2012)} התובע שהה בביתה של חברתו במעצר בית והיא חתמה על התחייבות בנדון. כן הוטלה עליה חובת הפיקוח והדיווח על תנאי המעצר.
במהלך תקופת השחרור חברתו נדרשה להתייצב אחת לשבועיים במרכז לשיקום בפתח תקווה, על-מנת לדווח על מהלך המעצר והתנהגות התובע בביתה. חברתו של התובע נחקרה על-ידי חוקר מטעם המוסד לביטוח לאומי על ניהול משק בית משותף עם התובע.

בהמשך הנתבע החליט לדחות את תביעת התובע לגמלת הבטחת הכנסה רטרואקטיבית מיום 04.11.08 בגין ניהול משק בית משותף עם חברתו, וכן הודיע כי "עקב קבלת גמלת הבטחת הכנסה שלא כדין נוצר לתובע חוב אצל הנתבע בסך של 6,014 ש"ח.

בית-הדין קבע, כי עצם המגורים של אדם, ובכלל זה אסיר משוחרר ברישיון המחוייב בפיקוח, תחת קורת גג אחת עם אדם אחר, אינה שוללת כשלעצמה את הזכות לגמלה, אלא רק מקום בו מדובר במגורים משותפים על דרך ידועים בציבור.

אולם יכול שתעלה הטענה כי יהיו מקרים שהאופציה היחידה שתעמוד בפני אסיר משוחרר ברישיון תהיה לחיות עם בת זוג - בין אם מדובר בבת זוג לה הוא נשוי, ובין אם מדובר בבת זוג עימה הוא יחיה כידוע בציבור. במקרה כזה, האסיר המשוחרר "נאלץ" כביכול להיות בפיקוח הכולל חיים כידוע בציבור.
בית-הדין הוסיף, כי גם במקרים אלו, אין היועץ המשפטי לממשלה סבור כי יש להחריג את האסיר המשוחרר ברישיון מהוראות החוק.

לאור האמור לעיל, התייחס בית-הדין לעדות חברתו של התובעת וקבע, כי התובע ישן עמה בחדרה, וכי הם גם קיימו יחסי אישות ולעיתים גם אכלו יחדיו. גם התובע העיד כי ישן בחדרה של חברתו, יחד עמה, ושהם אכלו יחדיו ארוחות בביתה. כמו-כן אישר התובע, כי היו ביניהם יחסי אישות, התובע נהג לכבס ולבשל בהיותו טבח במקצועו, היה מנקה, שופך את הזבל והמקרר בבית היה חופשי לשימושו.

בנסיבות המקרה, קבע בית-הדין, כי יתכן שהתובע וחברתו לא תכננו לחזור ולהיות בני זוג כפי שהיו בעבר, אך ברגע שהתובע חזר להתגורר בביתה, מערכת היחסים ביניהם חזרה לקדמותה. התובע אומנם לא תרם מבחינה כספית למשק הבית של חברתו, אך במהלך שהותו בביתה הוא תרם תרומה משמעותית מבחינת בישול, ניקיון וחברה לבעלת הבית. מדובר כאן במערכת יחסים זוגית של מגורים משותפים באותו חדר, כולל יחסי אישות.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובע וחברתו חיו כיחידה משפחתית חיי שיתוף במשק בית, אשר כלל גם יחסי אישות, מגורים באותו החדר. על-כן יש לראותם כבני זוג על-פי חוק הבטחת הכנסה, אשר שולל את זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה.
19. גמלת הבטחת הכנסה - בחינת אופי הראיות והמסכת העובדתית - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (ב"ש) 25905-12-12 {סלימאן אבו עליון נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 7455 (2013)} התובע הגיש תביעה נגד המוסד לביטוח לגמלת הבטחת הכנסה.

הנתבע הודיע לתובע על דחיית תביעתו לקבלת גמלת הבטחת הכנסה החל מחודש מאי 2012 בנימוק שעל-פי בדיקה שנערכה נמצא שהוא מתגורר בתל שבע עם גרושתו.

התובע טען, כי הוא גרוש כ- 15 שנה. גרושתו קטועת רגליים ואין לו קשר עמה. התובע מגיע אחת לשבועיים לבקר את ילדיו המתגוררים עם גרושתו אולם אינו חי עמה ואין לו זכויות בבית מיום 30.07.00 על-פי הסכם גירושין עימה.

התובע ריצה כעשר שנות מאסר ולתובע יש צו הרחקה מביתה של הגרושה.

בית-הדין קבע, כי לא נמצאה כל ראיה פוזיטיבית לכך שהתובע מקיים משק בית משותף עם גרושתו. לתובע ולגרושתו לא נולדו ילדים משותפים לאחר הגירושים, הם לא נצפו יחד ולא הוכח כל חוט מקשר בין השניים.

לכן, משלא הוכח בראיות פוזיטיביות כי התובע מתגורר עם גרושתו וחולק עמה משק בית משותף ומשהעידו התובע ובנותיו שהתובע וגרושתו מסוכסכים, כי אינו מדבר איתה ואינו ישן אצלה וכי יש לו צו הרחקה מהבית בתל-שבע. בית-הדין קיבל את התביעה.

ב- ב"ל (יר') 7197-09-10 {מרינה סרביקיאן ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים ואח', תק-עב 2012(4), 10901 (2012)} נדונה החלטת הנתבע, להפסיק את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה, החל מחודש מרץ 2009, נוכח הטענה שהיא מנהלת חיים משותפים עם בן זוג.

בעקבות המידע שנאסף בביקור החוקרים בדירה, הנתבע הודיע לתובעת, כי על-פי ממצאיו היא מנהלת חיים משותפים עם מר ברייזמן, ועל-כן אינה זכאית עוד לגמלת הבטחת הכנסה בנפרד וזאת, החל מחודש מרץ 2009. כן הודע לתובעת, כי באפשרותה לבקש כי תיבדק זכאותה וזכאות מר ברייזמן לקבלת גמלה כבני זוג.

הנתבע טען, כי הוא הוכיח, מן הפן העובדתי, שהתובעת ומר ברייזמן הם בני זוג ידועים בציבור. בעניין זה הדגיש המוסד לביטוח לאומי, כי אין מחלוקת שהתובעת ומר ברייזמן התגוררו תחת קורת גג אחת. על-כן השאלה היא אם קיימו גם משק בית משותף ויחסים שדומים ליחסי משפחה. בשים-לב לכך שעניין זה צריך להיבחן לאור מכלול נסיבות העניין, ולא על-פי כללים קשיחים, טען הנתבע, כי התשובה לכך היא בחיוב.

התובעת ומר ברייזמן שכרו דירה יחד, מתגוררים באותו חדר, ישנים באותה המיטה וחולקים את ארון הבגדים.
בית-הדין קבע, כי הקביעה שהתובעת ומר ברייזמן היו בני זוג ידועים בציבור בתקופה שמיום 01.03.09 ועד לתום חוזה השכירות ביום 28.02.10, היא המסקנה ההגיונית והסבירה. כך, מערכת היחסים בין התובעת לבין מר ברייזמן, כפי שעלה מהראיות בפני בית-הדין, מתיישבת יותר עם המסקנה, כי מדובר בבני זוג ידועים בציבור ולא בשותפים לדירה בלבד.

ועוד הוסיף בית-הדין, כי התובעת ומר ברייזמן קיימו מיום 01.03.09 ועד ליום 28.02.10 אורח חיים האופייני לבני זוג: מגורים בדירה משותפת, כאשר שניהם משתמשים בכל הדירה ולא כל אחד מהם משתמש בחלק אחר של הדירה. כך, לא רק שלמר ברייזמן לא יוחד חלק בסלון הדירה אלא שהתובעת והוא חלקו את אותה מיטה מדי לילה. מר ברייזמן והתובעת ניהלו משק בית משותף, לפחות חלקית, בענייני כביסה, קניות וסעודה משותפת והכל עד אשר עלו היחסים על שרטון, מפתח הדירה נלקח ממר ברייזמן ובהמשך אולץ לעזוב.

לאור האמור, צדק הנתבע משקבע, כי לא ניתן לבחון את זכאותה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה כיחידה {עם ילדים}, אלא יש לבחון את זכאותה וזכאות מר ברייזמן כבני זוג וכדין הופסקה זכאותה הרטרואקטיבית מחודש מרץ 2009. עם-זאת לדידנו מצב דברים זה נמשך רק עד ליום 28.02.10 ולא עד מועד הגשת כתב התביעה בתחילת חודש ספטמבר 2010 כפי שטען הנתבע מלכתחילה. בתוך כך בדין נדחתה התביעה מלכתחילה עת נמנעה התובעת מלהודיע לנתבע כי שינתה את מקום מגוריה ובתוך כך גם את מצבה האישי וזאת בניגוד לחוק.

אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי דין התביעה להתקבל חלקית ובמובן זה שנקבע כי התובעת היתה בת זוגו וידועתו בציבור של מר ברייזמן מיום 01.03.09 ועד ליום 28.02.10, אולם לא היתה בת זוג וידועה בציבור של מר ברייזמן מיום 01.03.10 ואילך.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגדרות (סעיף 1 לחוק)