הוראות עזר לביצוע - חובת התובע (סעיף 19 לחוק)

1. הדין
סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, התשמ"א-1980 קובע כדלקמן:

"19. חובת התובע (תיקונים: התשס"ב, התשס"ה (מס' 2))
(א) לצורך קביעת הזכאות לגמלה או המשך תשלומה, חייב התובע גמלה או המקבל גמלה, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי:
(1) למסור למוסד לביטוח לאומי כל ידיעה או מסמכים שברשותו או שבאפשרותו לקבלם, לרבות תצהירים;
(2) לעמוד לבדיקה רפואית או לבדיקה של פסיכולוג, של מומחה תעסוקה, של מומחה שיקום או של מומחה אחר, הכל לפי העניין;
(3) להופיע לפני מי שהמוסד לביטוח לאומי קבע לכך ולמסור לו כל מידע שיידרש.
(ב) כל עוד לא קויימה דרישה לפי סעיף-קטן (א), רשאי המוסד לביטוח לאומי לעכב את הטיפול בתביעה, להפסיק תשלומה של גמלה או להחליט על אי-מתן הגמלה.
(ג) (בוטל)."

2. דחיית בקשה לגמלת הבטחת הכנסה של מבוטח המעלים מידע או לא מוסר מידע מלא
בית-הדין הארצי דן בשאלה, האם רשאי המוסד לביטוח לאומי לדחות בקשה לגמלת הבטחת הכנסה של מבוטח המעלים מידע או לא מוסר מידע מלא ואימץ את שיקול-דעתו של המוסד לביטוח לאומי לעשות כן. בפרשת שמואל חדד קבע בית-הדין כי:

"ב) אנו דוחים את פירוש המערער של סעיף 20 לחוק (לפיו נטען כי יש חובה לדווח על שינוי, רק מקום שבו ישפיע השינוי על תשלום הגמלה - י.א.ש.), סעיף זה מחייב מבוטח להודיע 'על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגמלה או של שיעורה.'
...

ג) זאת ועוד, אין זה סביר כי המחוקק השאיר בידי כל מבוטח את האפשרות להחליט אם מידע חשוב, כגון הפסקת עבודה של מקבל הגמלה, תימסר למשיב מכוח סעיף 20 לחוק, אם לאו. מטרת הסעיף היתה להביא לפני המשיב כל מידע רלבנטי, על-מנת שיישקל המשך תשלום הגמלה. המחוקק רצה למנוע המשך קבלת הגמלה על-ידי מבוטח שחל שינוי במצבו ולאור השינוי אין הוא זכאי עוד לגמלה."
{דב"ע מט/38-04 חדד שמואל נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כ' 263}.

מפסק-דין זה ניתן ללמוד, כי היה ולא יודיע מבוטח על שינוי פרטים, שינוי שיכול וישפיע על זכאותו, יש לנתבע שיקול-דעת להפסיק את תשלום הגמלה ובית-הדין לא יתערב בהחלטתו זו. בית-הדין הארצי חזר על עמדתו זו גם ב- דב"ע מח/04-94 ביארסי נ' המוסד לביטוח לאומי, {ניתן ביום 03.11.88}, שם נקבע כי המוסד לביטוח לאומי רשאי לדחות בקשה לגמלת הבטחת הכנסה ממבוטח שמעלים מידע או לא מוסר מידע מלא {ראה גם: עב"ל 618/07 כאזם ג'ראדאת נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(4), 221 (2008); עב"ל 157/07 אנה פירוגובסקי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(3), 251 (2008); עב"ל 755/08 אנעאם שאמא נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2009(3), 90 (2009); ב"ל (ב"ש) 21369-04-14 אבו גראראה בהיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 6607 (2015)}.

דרך המלך במקרים של אי-המצאת מסמכים היא להשעות את תשלום הגמלה עד לקבלת המסמכים, זאת בהנחה שמדובר בעיכוב סביר. וכן, כי "אם לאחר המצאת המסמכים מסתבר, שלגופו של עניין, היה מקום לשלילת תשלום הגמלה, תומר ההחלטה להשעיית תשלום הגמלה בדחיית תשלומה. אם לעומת-זאת יסתבר, שהמצאת המסמכים מאשרת את עמדת המבוטח, יש לשלם, בדרך-כלל, את הגמלה למפרע מיום הפסקתה" {עב"ל 224/07 אניס עומר מחאמיד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(1), 84 (2008); ב"ל (יר') 60494-01-12 אבו רמילה אחמד דיב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 13452 (2015)}.
3. זכות השימוע בטרם דחיית תביעה לגמלה על-ידי המוסד לביטוח לאומי
הלכה פסוקה היא, כי כאשר רשות אשר הוסמכה על-פי דין להכריע בעניינו של אדם עושה שימוש בסמכותה זו, שומה עליה לאפשר לאותו אדם שבעניינו מתקבלת ההחלטה, לטעון את טענותיו, בטרם תתקבל ההחלטה.

הלכה זו אינה טעונה עיגון בחיקוקים והיא קיימת ומחייבת גם כאשר החיקוק הרלוונטי אינו קובע במפורש את חובת מתן זכות הטיעון, וזאת מאחר שהחובה לאפשר לאדם שהחלטה בעניינו אמורה להתקבל, להשמיע את טענותיו, הינה חלק מעיקרי הצדק הטבעי.

גם המוסד לביטוח לאומי, כגוף ממלכתי המכריע בעניינם של מבוטחים, אינו פטור מקיומה של החובה לתת זכות טיעון.
אמנם, בדרך-כלל, כאשר המוסד לביטוח לאומי מחליט בתביעות המוגשות לו, לגופן, אין צורך בקיום הליך מיוחד של "שימוע" לשם מיצוי זכות הטיעון. החומר מובא בפני פקיד התביעות, ופקיד התביעות אמור להחליט בתביעה. אלא שבמקרים הרגילים, כאשר המוסד לביטוח לאומי מקבל את החלטתו לגופה של תביעה, נתונה למבוטח הזכות לפנות בתובענה על כך לבית-הדין לעבודה, ובית-הדין מוסמך להכריע בתביעה עצמה. באותם מקרים רגילים, המוסד לביטוח לאומי אמור לבחון את התביעה ולראות אם לדעתו יש זכאות לגמלה הנתבעת - או אם לאו. אין כאן מקום להפעלת שיקול-דעת במתחם כלשהו, אלא בחינה האם מתקיימים תנאי הזכאות.

שונה המצב כאשר המוסד לביטוח לאומי מחליט בעניינם של מבוטחים על-סמך שיקול-הדעת שהמחוקק הקנה לו.

במצב הרגיל, אמור פקיד התביעות לבחון אם מתקיימים תנאי הזכאות ולהחליט החלטה "בינארית". כלומר, אם מתקיימים התנאים התביעה מקבלת, ואם אינם מתקיימים, התביעה נדחית.

לעומת-זאת, כשפקיד התביעות מפעיל שיקול-דעת, הוא אמור לתת את החלטתו באופן שונה, הוא אמור לפעול בתוך מתחם מסויים של שיקול-דעת, ולהחליט כיצד לפעול. מדובר בהחלטה עניינית, שיש לה תוכן, החורג מאשר ההחלטה בשאלה אם התקבלו תנאי הזכאות או אם לאו.

יש דוגמאות שונות להחלטות של פקיד התביעות שבהן הוא אמור להפעיל את שיקול-דעתו ולא רק לבחון את קיומם של תנאי הזכאות. כך למשל, כשמוגשת בקשה להיוון קיצבת נכות מעבודה. כך גם כשמוגשת בקשה לשיקום מקצועי. כך גם נתון לפקיד התביעות שיקול-דעת בהתאם לסעיף 84(3) לחוק הביטוח הלאומי. יש גם דוגמאות נוספות.

כאשר הנתבע מחליט לדחות תביעה בהסתמך על שיקול-דעת שניתן לו על-פי חיקוק, ולא בהסתמך על בחינה לגופה של הזכאות לגמלה, הרי שעליו להקפיד הרבה יותר לקיים את חובתו ליתן למבוטח זכות שימוע, בטרם קבלת ההחלטה.

הטעם לכך ברור. במקרים אלה, הנתבע אינו מחליט על דחיית תביעה בשל מסקנה על כך שתנאי הזכאות אינם מתקיימים בתובע הגמלה, אלא עומד לקבל החלטה על דחיית תביעה בשל טעמים שהם חיצוניים לשאלת הזכאות עצמה.

בנסיבות אלה, ייתכן מצב שבו הנתבע מחליט לדחות תביעה לגמלה כלשהי למרות שבתובע מתקיימים תנאי הזכאות, ורק בשל טעמים צדדיים {כגון: אי-המצאת מסמכים תוך מועד מסויים}. נובע מכך שעל הנתבע להשתמש בסמכות שניתנה לו, באופן זהיר ביותר, כדי למזער ככל הניתן את מספר המקרים שבהם מי שבאופן עקרוני זכאי לגמלה, לא יקבל אותה.

סעיף-קטן (ב) לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, מקנה לפקיד התביעות את הזכות לעכב טיפול בתביעה, להפסיק את תשלום הגמלה או להחליט על אי-מתן הגמלה. מובן שפקיד התביעות זכאי גם שלא לנהוג על-פי אחת מהאפשרויות האמורות בסעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה.

ההחלטה כיצד לפעול כאשר המבוטח מפר את חובתו על-פי סעיף 19(א) לחוק הבטחת הכנסה {בהנחה שהמבוטח אכן הפר את החובה האמורה}, היא החלטה אשר מצריכה שיקול-דעת. בלא הפעלת שיקול-דעת, לא יוכל פקיד התביעות להגיע להחלטה מושכלת בשאלה אם להפעיל את סמכותו על-פי סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה או אם לאו. ואם-כן, באיזו מהאפשרויות נכון לבחור. האם להשהות את מתן הגמלה, האם לעכב את הטיפול בתביעה או האם להחליט על אי-מתן הגמלה.

בטרם ההחלטה בכל העניינים האמורים, אמור פקיד התביעות לתת למבוטח הזדמנות לטעון את טענותיו {ב"ל (נצ') 5502-08-12 פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 3910 (2014)}.
4. המערערת לא מסרה פרטים והבהרות הנדרשים -לבחינת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 26771-12-12 {סעאדה אנעאם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2014(4), 1134 (2014)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בחיפה שבו נדחתה תביעתה של המערערת להבטחת הכנסה.

בנוגע לגמלה מכוח חוק המזונות קבע בית-הדין האזורי, כי למערערת שולמה גמלת מזונות שלא הגיעה לה, נוכח העובדה שבעלה לא היה תושב ישראל ביום מתן פסק-הדין למזונות או במשך עשרים וארבעה חודשים לפחות מתוך ארבעים ושמונת החודשים שקדמו בתכוף ליום פסק-הדין למזונות. בהתאם לפסיקה {עב"ל 298/07 בסאם אבו אחמד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2008(2), 110 (2008)} דרישת המוסד לביטוח לאומי להחזר כספים על-פי החוק אינה מותנית בקיומו של חוסר תום-לב מצד המבוטח, וגם שגגה שיצאה מלפני המוסד בתום-לב מקנה למוסד זכות להחזר כספים, אם קיבל המבוטח כספים שאינו זכאי להם.

בית-הדין האזורי דחה גם את טענת המערערת כי היא זכאית לגמלת הבטחת הכנסה בעד התקופה בה נשללה זכותה לגמלה מכוח חוק המזונות, וזאת מכוח תביעתה להבטחת הכנסה מיום 01.02.07, הן לגופה והן מחמת התיישנות.

בית-הדין האזורי דחה את טענתה של המערערת, כי לא קיבלה את מכתבו של המוסד מיום 06.03.07, הן בשל כך שעל-פי האמור במכתב הוא נשלח בדואר רשום למערערת, לכתובת בה נתקבלו מכתבים שנשלחו בדואר רגיל למערערת, והן בשל כך שאין זה סביר שהמערערת לא ביררה מה עלה בגורל תביעתה במשך פרק זמן בן למעלה משנה. לפיכך קבע בית-הדין, כי דין התביעה לבית-הדין שהוגשה בחודש אוגוסט 2008 להידחות מחמת התיישנות.

בית-הדין האזורי הוסיף וקבע, כי המערערת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה לסירוגין במשך תקופה ממושכת, ואף התייצבה בלשכת שירות התעסוקה, ולכן חובה זו היתה ידועה לה. משאין מחלוקת, כי המערערת לא התייצבה בשירות התעסוקה בתקופה הרלוונטית, המערערת אינה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה. לפיכך, קבע בית-הדין, כי דין התביעה לגמלת הבטחת הכנסה להידחות גם לגופה.

המערערת טענה בנוגע לקביעה, כי תביעתה התיישנה שמעולם לא קיבלה לידיה את החלטת המוסד לביטוח לאומי, בו נדחתה תביעתה להבטחת הכנסה, ולא הוכח כי קיבלה את המכתב. בהקשר זה נטען, כי על-פי תדפיס מדואר ישראל אין אישור כי המכתב שנשלח בדואר רשום למערערת נמסר לה. היה על המוסד לשלוח את המכתב לבא-כוחה של המערערת. משהמערערת לא פנתה אליו, הניח בא-כוחה כי העניין סודר. בכל מקרה, ככל שיש ספק בדבר המסירה הספק פועל לטובת המערערת.

לגופו של עניין טענה המערערת כי היא לא ידעה ולא נאמר לה, כי היא חייבת להתייצב בשירות התעסוקה כתנאי לאישור זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה. נוכח העובדה שהמכתב מיום 06.03.07 {שבו הובהרה חובת ההתייצבות} לא נמסר למערערת, לא ניתן לשלול ממנה גמלת הבטחת הכנסה בשל כך. לא ניתן לשלול מאדם זכות מותנית בקיום תנאים מסויימים מבלי שהובהרו לו אותם תנאים.

זאת, כשם שעל-פי חוק ההוצאה לפועל המצאת אזהרה לחייב נגדו היא תנאי מהותי לנקיטת הליכי הוצאה לפועל. לו המערערת היתה מקבלת את מכתב הדחיה היתה מתייצבת בשירות התעסוקה. התנאים לתשלום גמלת הבטחת הכנסה בין השנים 1993 עד 2001 היו שונים, במיוחד בעניין חובת ההתייצבות בשירות התעסוקה, ולכן המערערת לא היתה מודעת לחובה זו.

המוסד לביטוח לאומי טען, כי המערערת קיבלה גמלת הבטחת הכנסה בשנים 1993 - 2001, ולכן היתה מודעת לתנאים לתשלום גמלת הבטחת הכנסה. המכתב מיום 06.03.07 נשלח הן בדואר רגיל והן בדואר רשום, ובית-הדין האזורי לא קיבל את גרסתה העובדתית של המערערת, כי לא קיבלה מכתב זה. אין שום הסבר מדוע המערערת, שהיתה מיוצגת, לא פנתה למוסד לביטוח לאומי עד חודש ינואר 2008, במיוחד נוכח טענותיה, כי סבלה ממצוקה כלכלית קשה. תביעת המזונות הוגשה לאחר שנדחתה התביעה להבטחת הכנסה בשל אי-התייצבות בשירות התעסוקה, ולכן אין לראות בתקופה זו כאילו התייצבה, לאחר שזכאותה לגמלת מזונות פטרה אותה מחובת ההתייצבות.

בית-הדין הארצי קבע, כי אין מחלוקת שהמערערת לא התייצבה בשירות התעסוקה כנדרש בתקופה בעדה היא תבעה גמלת הבטחת הכנסה, דהיינו מחודש פברואר 2007 עד חודש פברואר 2008. התייצבות בשירות התעסוקה היא תנאי מהותי לתשלום גמלת הבטחת הכנסה, ולא ניתן לאשר למערערת תשלום גמלת הבטחת הכנסה בניגוד להוראות החוק.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי נשלח למערערת מכתב ובו נדרשה למלא פרטים ולהגיש מסמכים להוכחת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה, והמערערת לא עשתה כן, וגם מטעם זה נדחתה תביעתה, על-פי סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה. המערערת לא התייחסה כלל לעניין זה בתצהירה, ולא הבהירה מדוע לא המציאה את הפרטים הנוספים שנדרשה להמציא במכתב.

זאת ועוד. בטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי הצהירה המערערת, כי מצבה המשפחתי הוא "נשואה" ולא "פרודה". על-פי הצהרתה למוסד לביטוח לאומי היא ובעלה הפסיקו להתגורר תחת קורת גג אחת החל מיום 01.08.07. גם במכתב בא-כוחה מיום 07.01.08 נאמר, כי המערערת עזבה את דירת בעלה בחודש אוגוסט 2007.

לאור האמור, קבע בית-הדין, היה על המערערת להמציא פרטים וראיות בעניין זה למוסד לביטוח לאומי בזמן אמת, במועד הגשת תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה בחודש פברואר 2007, והדבר לא נעשה על ידה, שכן המערערת לא הגיבה למכתב מיום 05.02.07 שבו נדרשה להמציא פרטים נוספים. למעשה, עד חודש ינואר 2008, לא המציאה המערערת פרטים למוסד לביטוח לאומי, ולא הבהירה את מצבה המשפחתי כ"נפרדת".

לאור האמור, משלא המציאה המערערת פרטים והבהרות הנדרשים לבחינת זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה, ובעיקר פרטים והבהרות הנדרשים לבחינת זכאותה כ"נפרדת", קבע בית-הדין, כי דחיית תביעתה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה היתה כדין, גם לפי סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה.

לסיכום, הוסיף בית-הדין, כי נוכח העובדה שדין תביעתה של המערערת לגמלת הבטחת הכנסה להידחות לגופה, אין צורך להידרש לטענות המערערת בעניין ההתיישנות, דהיינו האם אכן קיבלה את מכתב הדחיה מיום 06.03.07. עם-זאת, נוכח העובדה שהמערערת היתה מיוצגת החל משלהי שנת 2006, וכי תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה הוגשה לאחר פניית בא-כוחה למוסד לביטוח לאומי, העובדה שהמערערת או בא-כוחה לא פנו למוסד עד חודש ינואר 2008 לברר מה עלה בגורל תביעתה להבטחת הכנסה מעוררת תמיהה, וספק משמעותי בגרסתה, כי לא קיבלה את מכתבו של המוסד מיום 06.03.07.

5. אי-מסירת מידע לביטוח לאומי אודות מקומות עבודה - זכאות לקבלת גמלת הבטחת הכנסה - הערעור התקבל {הוחזר לבית-הדין האזורי לבחינה האם המשיבה חייבת כספים למוסד לביטוח לאומי}
ב- עב"ל 41149-05-12 {המוסד לביטוח לאומי נ' נעמי ארז, תק-אר 2014(3), 1550 (2014)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל-אביב, שבו נתקבלה תביעתה של המשיבה בעניין חוב נטען של המשיבה למוסד לביטוח לאומי בגין תשלומי הבטחת הכנסה.

המוסד לביטוח לאומי הודיע למשיבה, כי נוצר על שמה חוב בסך של 9,316 ש"ח, עקב תשלומים שלא הגיעו לה על-פי חוק הבטחת הכנסה. על-פי המכתב, סיבת החוב היא "עדכון הכנסות מעבודה בשנים 2007 - 2008.

בית-הדין האזורי קיבל את תביעתה של המשיבה וקבע בפסק-דינו, כי המשיבה אכן לא דיווחה על כל הכנסותיה מעבודה בשנים 2007 ו- 2008, ולכן בדין נערך חישוב מחדש של זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה בשנת 2010, מועד בו קיבל המוסד לביטוח לאומי דו"חות מהמחשב.

אולם, המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח מה גובה החוב של המשיבה, ובתעודת עובד ציבור אין פירוט של החוב אלא אמירה כללית. במסמכים שצורפו יש חישובים מחישובים שונים, בכתב יד, אך אלה אינם ברורים, ולא ניתן לעקוב אחריהם או לבדקם. עורך התחשיבים לא התייצב למתן עדות ולא ניתן היה לחוקרו. גם בסיכומים אין פירוט של גובה החוב וממה הוא מורכב.

נוכח האמור, למרות שהבדיקה נערכה כדין עקב העובדה שהמשיבה לא דיווחה על כל הכנסותיה מעבודה, דין התביעה להתקבל, נוכח העובדה שהמוסד לביטוח לאומי לא הוכיח מה גובה החוב של המשיבה, המסמכים שצירף לתעודת ציבור אינם מובנים, ולא ניתן לעקוב אחר האמור בהם. לפיכך, התקבלה תביעתה של המשיבה בהתייחס לחוב בגין הכנסה מעבודה. בית-הדין האזורי הבהיר, כי "אין בפסק-דין זה כדי לקבוע מסמרות בטענת חוב אחרת, ככל שקיימת".

המוסד לביטוח לאומי טען בערעורו, כי בהתאם לסעיפים 19 ו- 20 לחוק הבטחת הכנסה, חלה חובה על המשיבה למסור למוסד לביטוח לאומי את כל המידע על הכנסותיה, ולעדכנו בכל שינוי אשר יש בו כדי להשפיע על זכאותה לגמלה. בית-הדין האזורי טעה בקובעו, כי המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח את גובה החוב. בהיעדר דיווח מצד המשיבה, בדין הסתמך המוסד לביטוח לאומי על דיווחי הכנסה שנמסרו לו על-ידי המעסיקים השונים, לצורך תשלום דמי ביטוח לאומי.

כמו-כן, טען המוסד לביטוח לאומי, כי הואיל ודיווחי ההכנסה כוללים מידע אודות הכנסתו השנתית של העובד וחודשי ההעסקה בהם עבד, חילק המוסד לביטוח לאומי את ההכנסה שדווחה על-ידי כל המעסיקים של המשיבה במספר החודשים לגביהם דווחה המשיבה כעובדת, וזאת על-מנת לקבל את ההכנסה החודשית של המשיבה בכל אחד מהחודשים הרלוונטיים.

אופן חישוב זה עלה מתעודת הציבור שהגיש המוסד לביטוח לאומי, וצורפו אליה פלטי מחשב, ועליהם הסברים בכתב יד שנערכו על-ידי פקיד התביעות. יש לראות בפלט המחשב שצורף לתעודת עובד ציבור כרשומה מוסדית כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות, וככזו הרי שהאמור בה מעיד על אמיתות תוכנה. לפיכך, הנטל להוכיח שההכנסות שנזקפו על-ידי המוסד לביטוח לאומי למשיבה אינן נכונות מוטל על המשיבה.

במסגרת דיון קדם ערעור טענה באת-כוח המוסד לביטוח לאומי, כי הנהלים השתנו, ועל-פי הנוהל היום אגף הבטחת הכנסה מגיש תעודת עובד ציבור מפורטת. גם אם חסרים מסמכים, בית-הדין היה יכול לבקש מסמכים נוספים. המשיבה לא הגישה חישוב נגדי. לחלופין, נטען שניתן להשיב את הדיון לבית-הדין האזורי, שלפניו תעיד עובדת בכירה של האגף, ולחייב את המוסד לביטוח לאומי בהוצאות סבירות בשל הדיון הנוסף.

בתגובה לטענת המשיבה, כי בכל מקרה בו הופנתה לעבודה על-ידי שירות התעסוקה נדרשה להמציא למוסד לביטוח לאומי אישורים מהמעסיקים על הכנסתה, ורק לאחר המצאת אישורים מהמעסיקים שולמה לה גמלת הבטחת הכנסה, טענה באת-כוח המוסד לביטוח לאומי, כי לא נטען שלא דיווחה על כל המעסיקים אצלם עבדה אלא רק על חלק מהם.

בא-כוח המשיבה טען, בין היתר, כי בית-הדין האזורי קבע במפורש, כי הן בתעודת עובד ציבור והן בסיכומים לא ניתן פירוט ממנו ניתן ללמוד על גובה החוב. בית-הדין האזורי לא קבע, כי למשיבה יש חוב, אלא שהמשיבה לא קיימה את חובת הדיווח.

בית-הדין הארצי קבע, כי דין הערעור להתקבל. בית-הדין הרחיב והסביר, כי המוסד לביטוח לאומי לא הוכיח את גובה החוב הנטען על-ידו. מעבר לכך שמדובר בקביעה עובדתית שאין מקום להתערב בה, מסקנה זו עלתה גם מתעודת עובד הציבור שהוגשה לתיק, אשר אינה מפורטת, ומתדפיסי המחשב ועליהם חישובים שונים בכתב יד, אשר כפי שקבע בית-הדין האזורי הם "אינם ברורים, לא ניתן לעקוב אחריהם או לבדקם". מסקנה זו גם עלתה מעדותו של מר אלקיים, אשר לא יכול היה לתת הסברים קונקרטיים בנוגע לחוב. כאמור, המוסד לביטוח לאומי לא זימן לעדות את פקיד התביעות שערך את החישובים, והיה יכול להסביר אותם.

עוד הוסיף בית-הדין, כי גם טענת המוסד לביטוח לאומי, כי יש לראות את פלט המחשב שצורף לתעודת עובד ציבור כרשומה מוסדית כמשמעותה בסעיף 36 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, וככזו הרי שהאמור בה מעיד על אמיתות תוכנה, דינה להידחות.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי יש בעייתיות בתשלום גמלת הבטחת הכנסה למשיבה, ככל שאינה זכאית לה על-פי דין. נוכח האמור, נקבע, כי יש להחזיר את עניינה של המשיבה לבית-הדין האזורי לבירור השאלה אם אכן קיים לה חוב בגין גמלת הבטחת הכנסה, אולם נוכח מחדלי המוסד לביטוח לאומי יש לחייבו בהוצאות משמעותיות.
6. המערער לא שיתף פעולה עם המוסד לביטוח לאומי ולא הוכיח כי הנכסים אינם רשומים על שמו - גמלת הבטחת הכנסה - הערעור נדחה
ב- עב"ל 21992-10-10 {רינאוי רינאוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2011(4), 1118 (2011)} נדון ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי לעבודה בנצרת, אשר קבע, כי הפחתת גימלת הבטחת ההכנסה של המערער על-ידי המשיב, עקב היותו בעלים של נכס, נעשתה כדין.

במכתב, נדחתה תביעת המערער, בטענה שהוא אינו משתף פעולה, לאחר שלא התקבלו מסמכים שנדרשו ממנו, המעידים על רישום דירת אביו ודירת אחיו על שמם, בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה. בעקבות כך תשלום הגמלה הופסק.

לצורך בחינת זכאות המערער לגמלת הבטחת הכנסה, חישב המשיב את שוויים של מחצית מבית האב, והאח שאינו בעלים, ומחצית משווי החצר העודפת, כנכסיו של המערער ובהתאם לכך נקבעה הכנסתו של המערער.

בוצעה שומה למקרקעין שעל-שם המערער. מחישוב הכנסות המערער במחצית משווי זכויות הבניה של דירת האב ובמחצית משווי זכויות הבניה של דירת האח וכן בחצי משווי חצר עורפית, נמצא שהכנסת המערער עולה על גובה גמלת הבטחת הכנסה.

המשיב הודיע למערער על הקטנת סכום גמלת הבטחת הכנסה, באופן רטרואקטיבי החל מחודש ספטמבר 2004 ועד לחודש ספטמבר 2006, בהתאם להוראת סעיף 5 לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קמא קבע, כי המערער לא הצליח לסתור את חזקת רישום הבעלות בקרקע על שמו, ועל-כן נדחתה התביעה. לא נסתרה החזקה לפיה המערער הוא בעלי הנכס, בהיותו הבעלים הרשום.

בית-הדין הוסיף, כי לעניין חישוב הכנסות המערער, יש לקחת בחשבון את הנכס שבבעלותו. עוד הוסיף בית-הדין, כי כלל הוא, שחישוב הכנסות יכלול הכנסה רעיונית, אף אם אין בעל הנכס מפיק מכך הכנסה, ובכלל זאת דירות נוספות המצויות על חלקת המבוטח, שאינן משמשות למגוריו.

מכל הטעמים הללו דחה בית-הדין קמא את תביעת המערער בקובעו, כי הפחתת גמלת הבטחת ההכנסה בגין הבעלות בנכס נעשתה כדין.

המערער טען בין היתר, כי שגה בית-הדין קמא בקביעותיו בדבר חוסר המהימנות של עדויות המערער ואביו, ובכך שהסתמך בפסיקתו רק על אישור מס רכוש לפיו המערער הוא הבעלים הרשום של הנכס, תוך שהתעלם מיתר הראיות שהוצגו בפניו, המלמדות כי לא כך היא.

בית-הדין הארצי קבע, כי היתר בניה על שמו של האח, אינו מעלה ואינו מוריד לעניין שאלת הבעלות של המערער בנכס, אשר נבחנה על-ידי בית-הדין קמא. בהיותם של המערער ואחיו בעלים במשותף, יכול ויינתן היתר כזה על-שם אחד מהם, מבלי שהדבר יאיין את זכות הבעלות של האחר. לאור כל האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי פסק-הדין של בית-הדין האזורי ראוי להתאשר מטעמיו והערעור נדחה.
7. אי-גילוי מלא של זכויות התובע בנכסים שונים - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (יר') 10249/09 {שבאנה מוחמד נ' ביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2015(3), 12056 (2015)} התובע הגיש תביעה כנגד החלטות שניתנו על-ידי הנתבע, לפיהן הופסקה זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה.

מבחינה פורמלית, דחיית תביעת התובע לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה התבססה על אי-המצאת מסמכים כפי שנדרשו מן התובע. עם-זאת, המחלוקת המהותית בין הצדדים, עניינה בהיקף זכויותיו של התובע בנכסי מקרקעין ובעסקים שונים. הנתבע טען, כי התובע מסתיר מן הנתבע את זכויותיו בנכסים שונים וכי במסגרת חקירותיו ועדותו בבית-הדין מסר ידיעות כוזבות בקשר להן. בשל מידע שהגיע לנתבע בשנת 2007 בעניין נכסים ועסקים של התובע, הנתבע פתח בחקירה בעניינו של התובע.

בית-הדין קבע, כי התובע מסר מידע כוזב לנתבע במהלך חקירותיו ובהליך זה. הדבר בלט בנושא רישיון הרוכלות. גם לגבי נכסים מסחריים נוספים, חנויות בשער שכם, בית-הדין העדיף את עדותו של מר אבו סביח בדבר שכירת החנות מהתובע ולא מאמו, חרף היותה של אמו צד לחוזה שכירות של הנכס מהוואקף, וזאת, בין היתר, על-פי ההלכה הפסוקה לפיה לעניין חוק הבטחת הכנסה, שאלת הבעלות בנכס, בין מקרקעין ובין מיטלטלין לסוגיו {כולל "זכויות ראויות או מוחזקות"}, אינה נבחנת על-פי מבחנים פורמליים-רישומיים, אלא על-פי מכלול הראיות.

עוד הוסיף בית-הדין, כי גם לגבי נכסי מקרקעין בהם לתובע זכויות, התובע לא גילה למוסד לביטוח לאומי את מלוא זכויותיו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי בדין הופסקה זכאות התובע לגמלת הבטחת הכנסה, בשל אי-שיתוף פעולה ואי-גילוי מלא של זכויות התובע בנכסים שונים.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 3587-10-10 {עראבי אשקיר נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים גופים על-פי דין, תק-עב 2013(3), 14147 (2013)} בית-הדין קבע, כי מסתברת יותר גרסת הנתבע לפיה לתובע זכויות בנכס בענתא מאשר גרסת התובע לפיה אין לו זכויות כאלה. התובע מסר במהלך ההליך מספר גרסאות אודות המועד בו מכר לכאורה את הנכס בענתא.

בית-הדין הוסיף, כי אף לגרסת התובע, גם אם הוא מכר את זכויותיו בנכס בענתא, הרי שתמורת אותן זכויות קיבל התובע תוספת לזכויות שירשה אשתו באזור חברון, זכויות שאף אותן נמנע מלגלות לנתבע בעת שהגיש את תביעתו לגמלת הבטחת הכנסה. אשר-על-כן, קבע בית-הדין, כי לא שגה הנתבע משדחה את תביעת התובע לגמלת הבטחת הכנסה.
8. אי-שיתוף פעולה עם הנתבע {לא הומצאו המסמכים שנדרשו} - גמלת הבטחת הכנסה - המצאה באיחור - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ב"ש) 21369-04-14 {אבו גראראה בהיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(3), 6607 (2015)} הנתבע דחה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, מהסיבה שהתובעת לא המציאה את המסמכים כפי שהתבקשה.

התובעת טענה, כי היא המציאה לנתבע את כל המסמכים שנדרשה להמציא ובטרם התקבלה החלטה בדבר דחיית התביעה, לא ניתנה לה זכות טיעון טרם הדחיה, התביעה לא נבדקה כראוי, פקידת הנתבע סרבה לקבל ממנה מסמכים ולא הופעל בעניינה שיקול-דעת הולם.

הנתבע טען, כי התובעת לא מסרה מסמכים כפי שנדרשה וזאת למרות דרישות חוזרות ונשנות. הנתבע הוסיף וטען, כי פעל על-פי הוראות הדין עת דחה את תביעת התובעת.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להציג את המסמכים במועד. התובעת לא נתנה כל הסבר מדוע לא עשתה כן.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי משחלפו חודשים רבים מהמועד שבו נדרשה התובעת להצגת המסמכים וניתנו לה מספר אורכות להגשתם ועד למועד שבו הוגשו בפועל, לאחר הגשת התביעה ולאחר שהתקיים דיון ההוכחות בבית-הדין, רשאי היה הנתבע כעולה מהוראות סעיף 19 לחוק הביטוח הלאומי, ובמיוחד לאחר שהתריע לתובעת, לדחות את התביעה בשל היעדר שיתוף פעולה.

במקרה נוסף, ב- ב"ל (ת"א) 6991-09-13 {עפרה משמרתי בוליג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 8486 (2015)} נדונה החלטת הנתבע, לדחות את תביעתה של התובעת לגמלת הבטחת הכנסה לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, משהתובעת נתבקשה להמציא מסמכים במכתב הנתבע ולא המציאה אותם.

בית-הדין קבע, כי התובעת לא הציגה אסמכתאות להוכיח, כי גרסתה לחוקר הנתבע, בטעות היא, ובנסיבות אלה משהחבות בתביעה הנדונה היא על התובעת לדווח מיידית על כל שינוי בתנאי זכאותה ומשהנתבע פעל לפי דבריה של התובעת, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 7881-06-12 עלי אסדי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 15194 (2014)} קבע בית-הדין, כי מהמועד האחרון שבו נדרש התובע למסור פרטים לגבי הדחיה הראשונה ועד למועד בו הגיש התובע את כל המסמכים בפועל חלפה שנה, מועד עיכוב בלתי-סביר.

לו היה פועל התובע וממציא את כל המסמכים להם נדרש תוך זמן סביר, היה מקום לחזור ולבחון את החלטת הנתבע לדחיית התביעה, אף שהדבר נעשה בהתאם לסמכויותיו על-פי דין. אולם, משהתובע לא ביצע את המוטל עליו והתעכב שנה שלמה, ממילא לא יכול היה הנתבע להשלים את הטיפול בתביעתו, ממילא לא יכול היה לשלם לו את גמלת הבטחת ההכנסה ולא היה מקום אלא לדחות את התביעה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי אף שלא הוגשו המסמכים לפקיד התביעות אלא במסגרת בית-הדין, ומשמדובר בדחיה טכנית במהותה, יש בנסיבות העניין מקום להקל ולראות במסמכים כאילו הוגשו לנתבע במצורף לתביעה החדשה שהוגשה ביום 11.10.11 {לאחר מועד הגשת המסמכים בפועל}.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לאור כל האמור, פעל פקיד התביעות על-פי הוראות החוק ובהתאם לסמכותו בדחותו את תביעת התובע לגבי התקופה שמחודש יולי 2010 {עיכוב בהמצאת המסמכים}. לעומת-זאת, לגבי הדחיה השניה {הדחיה הטכנית}, ובאשר לתקופה שממועד הגשת התביעה השניה, הורה בית-הדין, על החזרת התביעה לפקיד התביעות על-מנת שיבחן אותה לגופה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 10987-10-10 {באסם סעיד נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים גופים על-פי דין, תק-עב 2013(3), 10398 (2013)} אחת הסיבות לדחיה על-ידי המוסד לביטוח לאומי היתה אי-שיתוף פעולה מצד הנתבע. התובע מכר נכס, והיתה מחלוקת באשר לגובה ההכנסה הרעיונית שהיתה לתובע.

בית-הדין קבע במקרה זה, כי אין כל חוסר סבירות בחישוב הפחת של הסכום החד-פעמי, הנובע מהוצאות הקיום, בהתאם ל"סכום הקובע" לפי סעיף 7 לחוק הבטחת הכנסה, שכן מי שאין לו הכנסה ממקור זולת נכס ואינו מוכיח את טענותיו בדבר הוצאותיו, אינו יכול לצפות באופן סביר שהקופה הציבורית תישא בכלכלתו כאשר הוא מקיים אורח חיים שאינו מצטמצם למינימום הנדרש לקיום בכבוד על-פי חוק הבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 21555-01-11 {מרים גבארין נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב (3), 7002 (2013)} נדונה הסוגיה האם כדין דחה המוסד לביטוח לאומי את תביעת התובעת בגין אי-שיתוף פעולה ואי-המצאת מסמכים.

נשלחה לתובעת פעמיים דרישה למסמכים. שתיהן לאותה כתובת ושתיהן לא נענו, ב- 22.04.10 נשלחה לאותה כתובת הודעה על אי-שיתוף פעולה, לפי סעיף 19 ועל הפסקת הגמלה מאפריל 2010..

במסמך הבא מיום 15.06.10 אושר, כי התובעת העבירה חלק מן המסמכים. בית-הדין קבע, כי לא ניתן לטעון, שהתובעת לא שיתפה פעולה לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה. התובעת מסרה את כל מה שהיה ביכולתה.

לכן, קבע בית-הדין, עד ה- 06.06.10 כדין נדחתה התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, בגין היעדר שיתוף פעולה מצידה של התובעת. אולם, משעה שהגיעו המסמכים והתצהיר מטעמה, הרי שגם אם לא המציאה מסמך ספציפי שלא היה בידה להמציאו גם בפני בית-הדין, אין בכך לומר שלא שיתפה פעולה. לכן, ככל הנוגע למחלוקת זו, התקבלה התביעה חלקית ונקבע, כי הדחיה בגין אי-שיתוף פעולה ואי-המצאת מסמכים החל מ 06.06.10 היתה שלא כדין.

יחד-עם-זאת, קבע בית-הדין, כי הדחיה על-פי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה נעשתה כדין בכל הנוגע להתנהלות התובעת עד ליום 06.06.10.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי יש לזקוף לתובעת הכנסה מעזבון חמיה בנכס בשעיר באזור חברון. נדחתה טענת התובעת בדבר היעדר הכנסה או הכנסה רעיונית מנכס זה.

עוד נקבע, כי המוסד לביטוח לאומי דחה כדין ביום 22.04.10 את תביעת התובעת הראשונה להבטחת הכנסה, בגין אי-שיתוף פעולה מאחר ולא נענתה לדרישות מיום 11.03.10 ומיום 06.04.10. בעניין זה נדחתה טענת התובעת, כי הדחיה נעשתה שלא כדין.

כמו-כן, התקבלה טענת התובעת, כי התביעה שהוגשה ביום 03.11.10 נדחתה שלא כדין בגין אי-שיתוף פעולה. על-כן נקבע, כי ככל שתשולם הגמלה, לאחר שתהא שומה על ההכנסה הרעיונית, יהא זה על-פי התביעה שהוגשה ביום 03.11.10.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 29484-06-12 {פרדיננד נזקנדה ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2013(3), 8042 (2013)} התובע הגיש תביעתו להבטחת הכנסה אליה צירף מסמכים. הנתבע הוציא לתובע מכתב דרישה ביום 15.12.10 וכן תזכורת ביום 05.01.11 ורק לאחר שלא נענה על-ידי התובע התקבלה ההחלטה בדבר דחיית התביעה על-פי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה.

בית-הדין קבע, כי התובע לא טען, כי לא קיבל את מכתב הדחיה של הנתבע מיום 13.02.11 ואף לא סיפק כל הסבר בתשובתו מדוע לא פנה עם המסמכים לנתבע או לסיוע המשפטי לאחר קבלת מכתב הדחיה.

יתרה-מכך, התובע נמנע מלצרף לתשובתו לבקשה תצהיר המסביר איזה מסמכים הוא מסר ומתי לפקיד התביעות ואף כל הסבר נוסף אחר מדוע נמנע מלפעול או להגיש תביעה מחודשת להבטחת הכנסה במשך שנה ושלושה חודשים.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי נקבע בפסיקה שתביעה להבטחת הכנסה היא תביעה המתחדשת מידי חודש בחודשו ועל-כן משבחר התובע שלא לפנות אל הנתבע מאז קבלת מכתב הדחיה ועד לפנייתו לסיוע המשפטי, אזי יש לראות בכך זניחת תביעותיו להבטחת הכנסה.

לאור כל האמור, לא הובאה ולו ראשית ראיה אשר יש בה כדי ליתן הסבר ראשוני, מדוע הוגשה התביעה באיחור כה ניכר, או כל מסמך המאשש, כי התובע פנה לנתבע בתקופה ממועד מכתב הדחיה ועד להגשת התביעה לבית-הדין.

על-כן, קבע בית-הדין בדחותו את התביעה, כי משעסקנן בתביעה לגמלת הבטחת הכנסה שהיא גמלת קיום מתחדשת, יש לקבל את טענת הנתבע, כי תביעת התובע התיישנה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 30651-05-12 {אתי פרנקל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 15167 (2013)} קבע בית-הדין, כי על-פי הנטען במכתבי התובעת, העיכוב בהעברת תלושי השכר נבע מאי-קבלת התלושים מאת המעסיק. על-פי האמור במכתב הדרישה הראשון, ובמכתב התזכורת, התובעת נדרשה להודיע בכתב ככל שאין באפשרותה להמציא מסמך כלשהו מסיבה שאינה תלויה בה. בנסיבות אלה התובעת פעלה בהתאם להנחיות הנתבע והודיעה בכתב כי מסמכים מסויימים אינם מצויים ברשותה. התובעת דאגה להעביר את המסמכים, עם קבלתם במכתבה מיום 28.10.10.

לכן, קבע בית-הדין, כי בנסיבות המתוארות לא ניתן לקבוע, כי התובעת לא קיימה את דרישת הנתבע להמצאת מסמכים. התובעת הגיבה למכתבי הדרישה שקיבלה, המציאה את המסמכים שהיו מצויים ברשותה והסבירה את העיכוב בהעברת המסמכים הנוספים. התובעת לא ידעה על דרישת הנתבע להמצאת מסמכים נוספים שהועלתה במכתב הדחיה ובמכתב מ- 01.11.10. לאור האמור, קבע בית-הדין, כי אין להחיל בעניינה את הוראת סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה ולא היה מקום להפסיק את תשלום הגמלה החל מחודש ספטמבר 2010.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי לא היה מקום לחייב את התובעת בהגשת תביעה נוספת לצורך חידוש זכאותה לגמלת השלמת הכנסה. לאור האמור לעיל, התביעה התקבלה. ונקבע, כי התובעת זכאית להשלמת הכנסה לתקופה ספטמבר 2010 עד מרץ 2011.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 42618-06-11 {נסרין סלימי ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי גופים על-פי דין ואח', תק-עב 2013(2), 16128 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובעת המציאה את המסמכים האמורים לידי המוסד לביטוח לאומי מה שאפשר למוסד לביטוח לאומי לשוב ולבחון את עניינה, כפי שאף הודיע במכתבו ללשכה לסיוע משפטי.

בית-הדין, קיבל את טענת התובעת, כי הגיונם של דברים מחייב, כי במועד זה {19.09.10} כל המסמכים המבוקשים הומצאו לידי הנתבע. הדעת אכן מחייבת כי התובעת לא היתה טורחת להשיג מכתב מרואה החשבון ועותקים משומות המס המבוקשות, בתחילת חודש ספטמבר 2009, לולא ביקשה להגישן למוסד לביטוח לאומי וכך עשתה בפועל.

המסקנה המתחייבת היא שבסופו-של-דבר התובעת שיתפה פעולה עם הנתבע הן בהמצאת המסמכים המבוקשים על ידו והן במתן מענה מלא לשאלותיו. אשר-על-כן, בית-הדין לא מצא טעם מספק לדחיית תביעתה על רקע חוסר שיתוף פעולה. בהקשר זה הוסיף בית-הדין, כי צדקה התובעת בטענתה, כי מקום בו מי שנחקר מתייצב לחקירה, מוסר הודעתו ומשיב תשובה מלאה על השאלות שנשאל, וגם אם מלכתחילה סירב לחתום על הודעתו או על הזמנה לחקירה, אין מקום להפעיל את הסנקציות הקבועות בסעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה.

לסיכום קבע בית-הדין, כי התובעת שיתפה פעולה עם הנתבע ועל-כן לא היה מקום לדחות תביעתה מטעם זה. עם-זאת, בית-הדין קבע, כי הנתבע היה רשאי ליחס לתובעת בתקופה הרלוונטית להליך זה הכנסה מעבודת בן זוגה בגובה שכר מינימום חודשי. בכפוף לאמור, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 19605-12-10 {אמאני הדיב נ' המוסד לביטוח לאומי - סניף ירושלים, תק-עב 2013(2), 9527 (2013)} בית-הדין קבע, כי כאשר התובעת טענה לראשונה לנפרדות בתביעתה, היה עליה להמציא מסמכים התומכים בטענתה ואף להתייצב לבירור, שכן סעיף 19(א)(1) לחוק הבטחת הכנסה מחייב תובע גמלה להגיש, לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי, "כל ידיעה או מסמכים שברשות או שבאפשרותו לקבל, לרבות תצהירים". התובעת לא סיפקה כל הסבר סביר להימנעותה מלעשות כן בסמוך לאחר שנדרשה לעשות כן. לאור זאת, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל 31547-06-11 {נגיב אבו עאבד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 14418 (2013)} בית-הדין קבע, כי העובדה שהמוסד לביטוח לאומי בא לקראת המבוטחים ומאפשר להם, למרות שלא פעלו כנדרש ותביעתם נדחתה, לתקן הדרוש תיקון ולסלול בכך הדרך לקבלת הגמלה, אינה מאיינת את האמירה המפורשת ביחס לדחיית התביעה. התובעים לא ניצלו את ההזדמנות שניתנה להם והציגו את האישור החסר מבנק הדואר רק לאחר שחלפו 60 יום. לפיכך, היה עליהם להגיש תביעה חדשה, ממש כפי שצויין במפורש במכתב הדחיה שנשלח אליהם. בעניין זה אין לתובעים להלין אלא על עצמם.

נוכח האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי לא היה פגם בהחלטת המוסד לביטוח לאומי לשלול את זכאות התובעים לגמלה, לאחר שהתובעים לא העבירו למוסד לביטוח לאומי את מלוא המידע שנדרש מהם, כאמור בסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה. כמו-כן, בית-הדין לא מצא אף פגם בכך, שלאחר שהמידע הועבר במלואו, הוחלט לאשר לתובעים גמלת הבטחת הכנסה, אך זאת רק ממועד התביעה החדשה, כלומר מחודש יוני 2011 ואילך.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 747-06-11 {צבי לובל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(1), 5822 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובע, בתביעתו הראשונה, לא עשה כל מאמץ על-מנת לסייע לנתבע לברר את תביעתו בזמן אמת, ואף לא ביקש ארכה להמצאת מסמכים בטרם תדחה התביעה. לנוכח האמור, בית-הדין לא מצא כל פגם בהחלטת המוסד לביטוח לאומי לדחות את התביעה הראשונה.

באשר לתביעה השניה, קבע בית-הדין, כי התביעה השניה שהגיש התובע אושרה ביחס לחודשים מאי ויולי 2011, ונדחתה ביחס ליתר החודשים, וזאת מחמת אי-התייצבות בשירות התעסוקה. טענתו של התובע לפיה לא יכול היה להתייצב בשירות התעסוקה מחמת מצבו הבריאותי לא נתמכה באישורים רפואיים. בית-הדין לא קיבל את טענת התובע לפיה היו בידיו אישורים רפואיים אשר הומצאו לנתבע בזמן אמת, באשר אישורים רפואיים ניתנים לשחזור בקופת-חולים, והדעת נותנת, כי אילו ניתנו לתובע אישורים רפואיים, ניתן היה להמציא העתק שלהם לתיק. לנוכח האמור לעיל, קבע בית-הדין, כי דין שתי התביעות להידחות.
9. חובת התובע לשתף פעולה ולמסור מסמכים נדרשים - גמלת הבטחת הכנסה - אורח חיים בדואי {פוליגמיה} - התביעה התקבלה
ב- ב"ל (יר') 15016-01-14 {נסאר עמראן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(2), 18976 (2015)} נדונה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה. תביעת התובע נדחתה על-ידי הנתבע בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה.

חוקר המוסד לביטוח לאומי טען, כי התובע לא שיתף עימו פעולה. הוא לא הציג בפניו תעודת זהות שנטען כי אבדה או נגנבה. הוא לקח את החוקר לבית הגיס. להערכתו של החוקר כעולה מדוח סיכום החקירה התובע לא התגורר בבית הגיס. הוא לא יכול היה להציג שם את בגדיו וחפציו שלו ושל בת זוגו אמל.

בחדר בו נטען שהוא גר לא נמצא הדברים שצפויים היו להימצא שם. החוקר רשם בזכרון-הדברים, כי אחותו של התובע מסרה, שהבגדים שנמצאו במקום שייכים לבעלה ולא לתובע. כמו-כן, השכנים שנשאלו אודותיו לא ידעו לומר כי הוא גר שם - בבית הגיס. במהלך הנסיעה המשותפת של החוקר עם התובע ניסה האחרון לספר שהוא גר למעשה במקום אחר ואף כיוון את החוקר למקום האחר אך נמלח בו.

התובע טען, כי הוא שיתף פעולה באופן מלא עם החוקר. הוא גר עם בת זוגו אמל בבית גיסו בתקופה הרלבנטית. אכן אותה עת לא מצא את תעודת הזהות אך זו נמצאה בשלב מאוחר יותר. הוא לקח את החוקר לכיוון המקום בו גר קודם לכן - צריפים של הפזורה הבדואית בסמוך לרהט, כדי להראות לו את המקום בו גר קודם לכן. כיוון שהוא מעורב בסכסוך דמים שבו "מבקשים את ראשו" הרי שהוא חייב לגור בתוך רהט שם הוא מוגן יותר. בכל אופן הוא ממעט להסתובב בין הבריות ומסתיר את מקום מגוריו כדי להגן על חייו. הציוד שנמצא בבית הגיס הוא הציוד שהיה לו ולבת זוגו אמל.

בית-הדין קבע, כי התובע קשור כאמור למספר נשים שעימם יש לו קשר במקביל. מדובר בצורת חיים שקיימת בחברה ובתרבות אליה שייך התובע. בעת הגשת התביעה היה זה זמן קצר לאחר שלקח לו לבת זוג את אמל והוא בחר להתגורר עימה. בחירתו לגור בתוך הישוב רהט חלף מגורים בפזורת רהט כדי להגן על חייו היא סבירה וברורה. כך גם הסברו באשר לאי-הכרתו על-ידי שכניו - מה שקרה בשל הסתתרותו מפני מבקשי נפשו. מטבע הדברים כאשר התובע מסתתר וממעט לצאת ולבוא בין הבריות לא יכירוהו שכניו.

לסיכום קבע בית-הדין, כי עדותו של התובע ואחיו עשו על בית-הדין רושם מהימן והן תומכות זו בזו. דברים אלה לא נסתרו בחקירות שנחקרו נשותיו. לנוכח זאת קבע בית-הדין, כי התובע שיתף פעולה כדבעי בחקירתו ולא היה מקום להפסיק את תשלום הגמלה בהתאם לסעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 14589-07-11 {סאלם אבו גאבר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2012(4), 8106 (2012)} בית-הדין דחה את פירוש המערער של סעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה {לפיו נטען, כי יש חובה לדווח על שינוי, רק מקום בו ישפיע השינוי על תשלום גמלה}. סעיף זה מחייב מבוטח להודיע "על כל שינוי שחל במצבו המשפחתי ובהכנסותיו ועל כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגמלה או על שיעורה".

בית-הדין קבע, כי מאחר והתובע לא פעל על-פי הוראות סעיף 20 דין תביעתו להידחות. לא ניתן להשאיר למבוטח את שיקול-הדעת מה לדווח ומה לא. מה עוד, שלאור אי-דיווח אודות הנישואים הנוספים לא נחקרה אשתו של התובע אודות רכושה, הכנסותיה וכדומה וזאת בין היתר לאור סעיף 11 לחוק הבטחת הכנסה.

עוד הוסיף בית-הדין, כי התובע סירב לאפשר לחוקר מטעם הנתבע להגיע אל הכניסה מאחורי הבית וטען שהרכב שייך לביתו והתחייב להמציא את המסמכים אודות הרכב ואת פרטי דו"חות התעבורה שלו ולא עשה כן. הוראות סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה קובעות, כי התובע גמלה חייב למסור לפי דרישת המוסד לביטוח לאומי את כל המסמכים שמבקש המוסד לביטוח לאומי, התובע לא המציא מסמכים אודות דו"חות התעבורה שלו כפי שהתבקש ובכך לא פעל על-פי חובתו לפי סעיף 19.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לאור האמור, מאחר והתובע לא פעל על-פי סעיפים 19
ו- 20 לחוק הבטחת הכנסה דין התביעה להידחות.
10. חוסר שיתוף פעולה בהמצאת מסמכים והסתרת מידע - גמלת הבטחת הכנסה - הכנסה רעיונית - התביעה התקבלה בחלקה
ב- ב"ל (יר') 60494-01-12 {אבו רמילה אחמד דיב נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2015(1), 13452 (2015)} תביעותיו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה נדחו על-ידי הנתבע נוכח חוסר שיתוף פעולה מצידו בהמצאת מסמכים.

לאחר הגשת התביעה הסכים הנתבע לדון בתביעת התובע לגמלה מחדש, בכפוף לביצוע שומת מקרקעין לנכס בכפר עקב אשר בבעלות התובע. נוכח חוות-דעת שמאי מטעם הנתבע, נקבעה לתובע הכנסה חודשית בסך של 667 ש"ח והחל מחודש פברואר 2011 אושרה זכאותו של התובע לגמלה תוך ייחוס ההכנסה האמורה.

לעניין אי-שיתוף הפעולה, טען התובע, כי תשלום הגמלה הופסק ללא התראה כנדרש, כשמכתב הדחיה מיום 05.10.10 הגיע לידיו כעבור כשלושה חודשים, בחודש דצמבר 2010. בנוסף טען התובע, כי חשב בטעות שכספי הגמלה עוקלו על-ידי עיריית ירושלים ולכן לא פנה לנתבע, אולם משכן פנה לבסוף, נאמר לו שהתביעה נדחתה משום שבבעלותו נכסים ועליו להגיש תביעה חדשה. משכך טען התובע, קיצבתו נשללה שלא כדין כאשר לפני ואחרי התקופה בה נשללה הוא כן נמצא זכאי לגמלה והמסמכים הנדרשים הוגשו תוך פרק זמן סביר בהינתן העיכוב במשלוח מכתב הדחיה.

לעניין הנכס אשר בבעלות התובע, טען התובע, כי אין לייחס לו הכנסה רעיונית מהנכס בשל כך שהנכס אינו ראוי למגורים. שווי השיפוץ עולה על שוויו של הנכס ולא ניתן להפיק ממנו הכנסה בפועל. בנוסף מתקיים סכסוך משפטי עם בעלי הדירה שמעל הנכס, דבר המפחית מערכו של הנכס עוד יותר. כמו-כן, הנתבע לא הוכיח שניתן להפיק הכנסה מהנכס וכי ניתן למכור אותו בשוק החופשי בנסיבות דנן.

הנתבע טען, כי התובע נמנע מלשתף פעולה ולכן נשללה זכאותו כדין. כל מכתבי הנתבע נשלחו לכתובת התובע אשר עודכנה במשרד הפנים ועליה הצהיר התובע בכל תביעותיו שהגיש לנתבע. מעולם ובכל שנות קבלת הגמלה, לא טען התובע, כי אינו מקבל את מכתבי הנתבע ומשכך תמוהה טענתו, עם הגשת התביעה, כי לא קיבל את המכתבים. בנוסף טענה באת-כוח הנתבע, כי טענות התובע לפיהן סבר כי כספי הגמלה עוקלו אינן מבוססות.

כמו-כן, טען הנתבע, כי לעניין זקיפת הכנסה רעיונית מהנכס בבעלות התובע, גם שמאי מטעמו של התובע הסכים להערכת השווי של 100,000 ש"ח וזאת לאחר ניכוי עלויות השיפוץ. בנוסף, התובע בעדותו הודה, כי אינו משכיר ואינו מוכר את הנכס מבחירתו ומשיקוליו שלו, ולכן אין מניעה לזקוף הכנסה רעיונית מנכס זה.

לבסוף טענה באת-כוח הנתבע, כי התובע העלים מידע מהותי בדבר בעלותו בנכס. הוא מסר מידע כוזב בטופס שמילא בשנת 2007 עבור הנתבע, על-אף שהנכס בבעלותו משנת 1973. לפנים משורת הדין הסכים הנתבע לזקוף את הנכס רק משנת 2007, על-אף שמן הראוי היה לעשות כן מעת שהתחיל לקבל את הגמלה בשנת 2000.

בית-הדין קבע, כי אין חולק שהתובע נמצא זכאי לגמלה בטרם נשללה גמלתו בחודש ספטמבר 2010, והחל מחודש פברואר 2011, אושרה זכאותו מחדש לאחר שהומצאו המסמכים הנדרשים. אמנם, במסגרת שלב ההוכחות נטען, כי התובע העלים מידע בכל אותן שנים בהן קיבל גמלה בנוגע לנכס, אך לגופו של עניין, זכאותו של התובע לגמלה אכן אושרה מחדש, והיה מקום על-פי ההלכה הפסוקה, לאשרה רטרואקטיבית מיום דחייתה בחודש ספטמבר 2010, מה גם שדובר בתקופה בת כחמישה חודשים בהם נשללה הגמלה, ולא בפרק זמן בלתי-סביר.

משכך, קבע בית-הדין, כי גמלת התובע נשללה שלא כדין ולכל היותר ניתן היה להשעותה עד לקבלת המסמכים, ואז משהתברר, כי התובע אכן זכאי לגמלה, לשלמה באופן רטרואקטיבי.

לעניין הטענות בדבר העלמת מידע מהותי על-ידי התובע, קבע בית-הדין, כי שלל גרסאות התובע לעניין העלמת המידע בדבר הנכס לא יכולות להתקבל ויש להניח שהתובע שהיה מודע לאפשרות שהנתבע ינכה מגמלתו משום בעלותו בנכס, פשוט לא דיווח על קיומו. בנוסף לעדות התובע לעיל, טענו הצדדים לעניין זה בסיכומיהם, ונמצא כי אין מחלוקת בין הצדדים לגופו של עניין על כך שהתובע אכן העלים מידע בדבר קיומו של הנכס.

עוד הוסיף בית-הדין, כי הטענה שהתובע לא יכול היה להתגורר בנכס משום שמדובר בחורבה, אינה יכולה להתקבל, אף שאין מחלוקת שמדובר בדירה הזקוקה לשיפוץ.

לסיכום, קבע בית-הדין כי התביעה מתקבלת בחלקה, ונקבע, כי הנתבע ישיב לתובע את הגמלה שנשללה עבור החודשים ספטמבר 2010 עד ינואר 2011.

התביעה נדחתה לעניין ייחוס הכנסה רעיונית בגין הנכס בכפר עקב ולעניין הייחוס הרטרואקטיבי של אותה הכנסה משנת 2007.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 16587-08-10 {עבד אל לטיף גאנם נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 15650 (2013)} קבע בית-הדין, כי בנסיבות העניין החלטת הנתבע בדבר הפסקת תשלום הגמלה בחודש אפריל 2008 ניתנה כדין, עקב אי-המצאת מסמכים במועד על-ידי התובע ובהתאם לסמכותו של הנתבע לפי סעיף 19(ב) לחוק הבטחת הכנסה.

עוד קבע בית-הדין, כי אין מחלוקת כי בנו של התובע הוא שנשא בעלויות הבניה של הדירה מעל דירתו של התובע. זאת ועוד, לאור טענת התובע, כי הקרקע עליה עומד המבנה אינה רשומה על שמו אלא על-שם אביו, כלל לא היה ברור אם ניתן היה לעשות העברת בעלות מסודרת של הדירה על-שם הבן. מכל מקום, כאמור, הוכח בפני בית-הדין, כי אין לתובע כל אפשרות להפיק הכנסה מזכויות הבניה שעל גג ביתו ושאלת הבעלות ב"נכס המשובח" אינה משליכה על מסקנה זו.

לאור האמור, קבע בית-הדין, כי אין לקחת בחשבון את הכנסותיו של התובע לצורך קביעת שיעור הגמלה, את שווי זכויות הבניה של הדירה שמעל ביתו, בה מתגורר בנו. אשר-על-כן התביעה התקבלה באופן חלקי. נקבע, כי בהתאם להודעת הנתבע מיום 13.06.13, זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה היא החל מחודש מרץ 2009, בהתאם לתביעה שהגיש בחודש מרץ 2009. עוד נקבע, כי שיעור הגמלה ייקבע על-ידי הנתבע מבלי לקחת בחשבון הכנסותיו של התובע את שווי זכויות הבניה של דירת בנו.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 13288-12-10 {אבראהים טקש נ' המוסד לביטוח לאומי סניף ירושלים גופים על-פי דין, תק-עב 2013(3), 10912 (2013)} בית-הדין קבע, כי לא הומצאו מסמכים אלא רק לאחר דחית התביעה על-ידי הנתבע. יחד-עם-זאת, בסופו- של-דבר {וגם אם באיחור} התקבלו המסמכים הרלבנטיים בעניין הבית בשכונת הדואר, על פיהם בית-הדין קבע, כי לתובע אין זכויות בנכס זה. ולעניין בנכס באטור, קבע בית-הדין, כי ניתן כיום, גם אם בדיעבד, לבצע בדיקה של שווי ההכנסה הרעיונית של התובע מדירות הבנים שבנכס זה. לא תתקבל טענה של התובע, כי מדובר בנכס אחד שאינו ניתן לחלוקה, וכי לאור הצהרותיו שלו, יש לראות בכל אחת מהדירות של הבנים כדירה נפרדת לצורך חישוב ההכנסה הרעיונית.

עוד הוסיף בית-הדין, כי לעניין הנכס באטור, כל עוד לא נרשמה עסקת המתנה במס רכוש ולאור כל האמור לעיל, יש לראות את הנכס באטור כנכס השייך לתובע, לצורך בדיקת שווי ההכנסה הרעיונית ממנו. לעניין שכונת הדואר, קבע בית-הדין, כי אין לראות בנכס שבשכונת הדואר כשייך לתובע, לא בדרך של בעלות ולא בדרך של ירושה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התביעה מתקבלת באופן חלקי. לגבי הנכס באטור, התביעה נדחתה, ונקבע, כי יש לחשב מנכס זה הכנסה רעיונית כאמור לעיל. לעניין הנכס בשכונת הדואר, נקבע, כי התביעה מתקבלת ולפיכך אין לראות בתובע כבעלים של כל חלק שהוא בנכס, ואין לחשב מנכס זה הכנסה רעיונית לצורך חישוב זכאותו להבטחת הכנסה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 2736-03-11 {אחמד אבו טיר נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 8953 (2013)} התובע הגיש תביעה לגמלת הבטחת הכנסה מלאה. התובע קיבל במשך שנים רבות ברציפות גמלת הבטחת הכנסה בשיעור של 80% הואיל ובבעלותו נכס.

הנתבע טען, כי התובע נתבקש להגיש מסמכים לצורך המשך תשלום הגמלה, ומשלא נענה למכתבי הדרישה ולא שיתף פעולה לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה, הנתבע דחה את תביעתו.

בית-הדין קבע, כי התובע לא הוכיח, כי החלקה שירש הועברה לשלושת ילדיו כמתנת היבה {מתנת הסב} מסבם המנוח לפני מותו. המסמך שהוצג נסתר גם נוכח מצבו של הסב, במועד כתיבתו, בין היתר מעדות שכנים והחוקרים, וגם ובעיקר בשל עדויות התובע ובניו לפיהם הסכם זה נעשה לאחר חקירת המוסד לביטוח לאומי וכדי לאפשר המשך קבלת הבטחת הכנסה.

הוסיף בית-הדין, כי יש לזקוף לתובע הכנסה בגין זכויות הבניה והדירות בהם מתגוררים בניו עבד נור וח'ליל ובני משפחתם. הוכח, כי התובע הוא זה שנשא בנטל הכספי לפחות בחלקו, של בניית כל הנכסים מה שמצביע על מקורות הכנסה.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי לו התקבלה טענת המוסד שמסמך ההיבה נועד למנוע אפשרות של פגיעה בקיצבת הבטחת הכנסה אף שהנכסים נותרו של הנתבע, היה בכך כדי להצדיק על-פי חוק הבטחת הכנסה, הפחתה נוספת בגמלה, או שלילתה כליל. אולם בעניין זה בית-הדין לא מצא מקום לפסוק הפחתה מאחר ובמילא כל גרסת התביעה הופרכה בסתירות פנימיות בין עדי התביעה והתביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל 5959-08-10 {אמינה עטייה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 17065 (2013)} קבע בית-הדין, כי די בעובדה שהתובעת לא מסרה את המידע הדרוש בזמן אמת כדי לקבוע שהנתבע זכאי לנכות את הסכומים שקיבלה התובעת שלא כדין.

יתירה-מכך, הוסיף בית-הדין, כי עדותה הפתלתלה של התובעת, חוסר העקביות בגרסאותיה והפערים במידע שמסרה הצביעו על חוסר תום-לב ועלו גם ספקות באשר למהימנותה. גם בזאת בלבד, היה די כדי לקבוע שהנתבע זכאי לנכות את הסכומים שהתקבלו ביתר. על-כן התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 2247-03-11 {עואד ג'אבר ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי ואח', תק-עב 2013(2), 6501 (2013)} הופסקה זכאותו של התובע בעילה של אי-המצאת מסמכים לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה בדבר העברת הנכסים על-שם ילדיו.

בית-הדין קבע במקרה זה, כי לתובע נכס בבעלותו ובו מספר דירות. נדחתה גרסתו בעניין העברת בעלות משלא הרים את נטל ההוכחה המוטל על כתפיו. על-כן, התביעה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 35982-04-11 {יחיה דלאל נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 10797 (2012)} בית-הדין קבע, כי אין לראות בהמצאת המסמכים שמנה התובע משום מילוי חובתו למסור את כל המידע הדרוש לבירור זכאותו לגמלה. ההיפך, בית-הדין קבע, כי המסמכים, ובפרט האישור מאת לשכת רישום המקרקעין, היה בהם כדי להטעות את המוסד לביטוח לאומי. שכן נרשם בו, כי אין בבעלות התובע נכס כלשהו.

בית-הדין הדגיש, כי עצם הפעולה הפיסית של המצאת מסמכים אינה מעידה על שיתוף פעולה מקום בו מתברר, שמדובר במסמכים שאינם תומכים בגרסת המבוטח לגבי בעלי הזכויות בהם ואף נמצאים כמטעים.

לסיכום קבע בית-הדין, כי החלטת הנתבע לדחות את תביעת התובע לגמלה בשל חוסר שיתוף פעולה ואי-מסירת כל העובדות הרלוונטיות, נתקבלה כדין ואין עילה להתערבותו של בית-הדין בה. לא הוכח, כי ההחלטה התקבלה תוך פגם מינהלי כלשהו.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ת"א) 2166-10 {אביבית גור נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2012(3), 12747 (2012)} בית-הדין קבע, כי התובעת המציאה את המסמכים למוסד לביטוח לאומי ביום 25.03.12 לאחר קבלת תזכורת ביום 16.03.09 וקודם למכתב מיום 30.03.09 בדבר "הפסקת הגמלה בגין אי-שיתוף פעולה". לפיכך, קבע בית-הדין, כי הנתבע פעל שלא כדין עת שלל מהתובעת גמלה בגין שנת 2008 בשל טענות בעניין אי-שיתוף פעולה.

באשר לשנים 2007-2006, קבע בית-הדין, כי בשנים אלה התובעת עבדה, גם אם באופן חלקי. אין לקבל את טענתה על-פיה "טענתי שלא עבדתי כי 3 פעמים בחודש מבחינתי זו לא עבודה". התובעת נשאלה בצורה ברורה בטופס "האם אתה עובד/עבדת בשנה האחרונה?" היה עליה להשיב לפי המצב לאשורו אף אם מדובר בעבודה חלקית ביותר. יתר-על-כן בסמוך למילה "לא" רשום "נמק", התובעת לא ציינה דבר, ככל שהתובעת אכן סברה כי עבדה במשך שלוש פעמים בחודש אינה בגדר עבודה, היה עליה לציין זאת מפורשת בשורת ההנמקה.

משהתובעת פעלה בניגוד להוראות סעיפים 19 ו- 20 לחוק הבטחת הכנסה, קבע בית-הדין, כי רשאי היה הנתבע לשלול את הגמלה ולפעול בהתאם להוראות סעיף 19(ג)(1) לחוק הבטחת הכנסה ביחס לתקופה זו.

11. אי-דיווח על שינוי במצב המשפחתי {נישואים לפי הדת המוסלמית וידועים בציבור} - גמלת הבטחת הכנסה - זכות הטיעון - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (נצ') 5502-08-12 {פלונית נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2014(3), 3910 (2014)} הנתבע דחה תביעה לגמלת הבטחת הכנסה, מהסיבה שלפי חקירתו התובעת היתה נשואה, והיא הסתירה זאת ולא דיווחה על השינוי במצבה המשפחתי. זכאותה לגמלה נשללה מחודש מרץ 2010.

התובעת עצמה, לא חלקה על כך שהיא נשואה, אלא שלטענתה נישואין אלה התקיימו רק ביום 15.08.11, ורק ממועד זה החל ניהול משק הבית המשותף לה ולבן זוגה.

בית-הדין קבע, כי הנתבע, בדחותו באופן רטרואקטיווי את תביעת התובעת, עשה זו בלא שהוא נתן לה זכות לטעון בעניין זה. בכך, פגע הנתבע בזכות הטיעון של התובעת, ופעל בניגוד לחובתו על-פי עיקרי הצדק הטבעי שעוגנו, מפורשות, בהלכה הפסוקה.

למרות הפגיעה בזכות הטיעון, קבע בית-הדין, כי אין לקבל את התביעה, אלא נכון לראות את התובעת ואת ח' כמי שהיו "בני זוג" כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק הבטחת הכנסה, גם בתקופה שממרץ 2010 ועד יולי 2011.

כמו-כן, הוסיף בית-הדין, כי אין כלל צורך להכריע בשאלת תקפות נישואיהם של התובעת ושל ח' בתקופה הנדונה, וזאת מאחר שבהתאם לעובדות, נכון לראות את השניים כמי שהיו "בני זוג", בתקופה שמאז שנערך אותו טקס עם הסכם נישואין חיצוני, גם אם יתברר שאין מדובר בנישואין שלמים או תקפים על-פי ההלכה המוסלמית, שכן לאחר אותו טקס, השניים היו "ידועים בציבור" כבני זוג והם התגוררו יחדיו.

במקרה אחר, ב- ב"ל (ב"ש) 3449-12-11 {דני זגורי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(4), 2026 (2013)} נקבע, כי התובע התגורר עם בת זוגתו ובהתאם, התביעה שהגיש כיחיד, לא שיקפה נאמנה את מצבו המשפחתי.

בית-הדין קיבל את טענת המוסד לביטוח לאומי ביחס למגוריו של התובע עם הגב' כהן בתקופה שמחודש יוני 2009 ועד מאי 2010, וקבע, כי אכן לא היה מקום להעניק לו גמלה לאותה תקופה כיחיד. עם-זאת, בית-הדין דחה את טענות המוסד לביטוח לאומי ביחס להעלמת פרטים בדבר הכנסות מעבודה וביחס למסירת מידע מטעה בדבר מקום מגורים, וקבע, כי לא היה מקום לשלול את זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה מחודש יוני 2010.

במקרה אחר, ב- ב"ל (חי') 17778-01-11 {ג י ת.ז. **** נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 16985 (2013)} הנתבע הודיע לתובעת על דחיית תביעתה לגמלת הבטחת הכנסה ליחיד, רטרואקטיבית החל מחודש ספטמבר 1988, בנימוק שהיא מתגוררת עם ס' שהוא אבי בנה ומנהלת עימו משק בית משותף, מצב השולל את זכאותה לגמלת הבטחת הכנסה כיחידה.

הנתבע הגיע למסקנה זו, לאחר שביום 11.06.08 שלח חוקר מטעמו לכתובת בית המגורים של התובעת, כפי שהיא מופיעה אצלו ברישומים. על-פי הצהרתה של התובעת בעצמה בטופס התביעה לגמלת הבטחת הכנסה, ומצא את ס' בדירתה.

בית-הדין קבע, כי התובעת התגוררה ביחד עם ס' החל משנת 1989 ועד לחודש מאי 2000 החודש בו נכנסה להריון עם בנה י'.

לאור זאת, קבע בית-הדין, כי אין מנוס אלא לדחות את תביעת התובעת ביחס לשנים 1994-1989 בהן על-פי הודאתה של התובעת בפני חוקר הנתבע, אבי שני ילדיה גר ביחד איתם בביתה ולכן לא היתה זכאית לגמלת הבטחת הכנסה ליחיד.

באשר ליתר התקופות בהן קיבלה התובעת גמלת הבטחת הכנסה מהנתבע, קבע בית-הדין, כי לא הוכח על-ידי הנתבע, כי באותם תקופות, התובעת ניהלה משק בית משותף עם ס', או עם בן זוג אחר.

במקרה אחר, ב- ב"ל (יר') 10650/09 {נטליה ביאלוצקי ואח' נ' המוסד לביטוח לאומי -סניף ירושלים, תק-עב 2013(1), 6487 (2013)} התובע הגיש תביעה להבטחת הכנסה ביום 25.04.99, בה דיווח כי הוא גרוש עם ילד. בהתאם קיבל גמלת יחיד פלוס ילד. בפועל, התובעים ביאלוצקי וקגנוביץ נישאו ביום 26.04.97 והינם גרושים מראשית שנת 2009.

לנתבע נודע, בבדיקה במשרד הפנים, בדבר מועד הנישואין. הנתבע דחה את תביעתו של התובע לתקופה ממאי 1999 עד נוב' 1999 ונוצר חוב בגין תקופה זו שעמד על 13,804 ש"ח.
בית-הדין קבע, כי דין שתי התביעות להידחות מכל וכל. החוב קוזז כדין ולא קמה לתובע כל זכות להחזר הקיזוז.
12. אי-דיווח למוסד לביטוח לאומי - היעדר דיווח על עבודה וסיום עבודה - זכאות לגמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (חי') 14209-07-12 {יוסף רוזן נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 15642 (2013)} בית-הדין קבע, כי התובע קיבל בחודש מרץ 2011 אישור על חוסר עבודה חלופית, על בסיס היקף ההעסקה שהוצהר על ידו. התובע הפסיק את עבודתו כבר בחודש מאי 2011 ולא דיווח על כך בזמן אמת ובמועד לשירות התעסוקה או לנתבע ואף החל בעבודתו הנוכחית בחודש ינואר 2012 מבלי לדווח על כך כנדרש. לפיכך, קבע בית-הדין, כי משלא התייצב התובע בשירות התעסוקה כנדרש, הרי שלא התמלאו בו תנאי הזכאות בחודשים יוני 2011 עד דצמבר 2011 ובדין נשללה זכאותו לגמלת הבטחת הכנסה בתקופה זו.

כמו-כן, קבע בית-הדין, כי טענת התובע כי היעדר הדיווח גרם לו למעשה נזק, שכן לו היה מדווח על הפסקת עבודתו באמיגוס, היה למעשה זכאי לגמלה בסכום גבוה יותר, אף היא אינה נכונה, שכן לו היה התובע מדווח על השינוי בהעסקתו וחוזר להירשם כדורש עבודה בשירות התעסוקה, ייתכן שהיה נמצא לו מקום עבודה, דבר שלא התאפשר נוכח עבודתו בהיקף המשרה בו עבד באמיגוס.

בנסיבות דנן, נוכח החלטת הוועדה לביטול חובות על ביטול חלק הארי בחובו של התובע ומשלא הוצג בפניהם כל פגם שנפך בהחלטה זו, קבע בית-הדין, כי יש לדחות את התביעה.

13. אי-דיווח למוסד לביטוח לאומי על כתובת עדכנית - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה נדחתה
ב- ב"ל (ת"א) 34203-10-10 וילי לוסטיג נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 9592 (2013)} הנתבע טען, כי התובע הודה שהסתיר את כתובתו מחשש לנושים, כלומר לא מסר פרטים שהיה עליו למסור על-פי דין ומשום כך מנע אפשרות לבחון נתונים כגון מצבו המשפחתי או נתונים אחרים הנבדקים כאשר מוגשת תביעה להבטחת הכנסה. בנוסף, התובע לא הציג ולו מקרה אחד בו עדכן את כתובתו כנדרש. עדכוני הכתובת נעשו רק בתגובה להודעות דחיה של הנתבע. בנסיבות אלה, על-פי הודאתו של התובע, תביעתו נדחתה כדין.

בית-הדין קבע, כי אין לקבל את טענת התובע, כי אם הסיבה לאי-מסירת הכתובת היא חשש שהנתבע יפעיל הליכי גביה כנגד התובע, יש בכך הצדק לאי-מסירת הפרטים על-פי החוק. קבלת גמלת הבטחת הכנסה מחייבת בדיקה של הנתבע לגבי נכונות הפרטים שנמסרו, לרבות פרטים שיש בהם להשפיע על גובה הגמלה, כגון מצב משפחתי. קבלת הטיעון של התובע משמעה מתן פטור למבוטח שיש לו חובות לנתבע או לגורם אחר, ממסירת פרטים שעל הנתבע לברר טרם אישור הגמלה. מדובר בתוצאה בלתי-סבירה, לפיה יהיה ציבור מסויים שהנתבע לא יוכל לבדוק את פרטי התביעות שיוגשו על ידו.

בנסיבות אלה, קבע בית-הדין, כי הדברים האמורים ביחס לתביעה הראשונה, יפים אף לגבי התביעה השניה. בנוגע לתביעה השניה התובע העיד בתצהירו שלא יכול היה לדווח על כתובת מגוריו מחשש שהנתבע ישלח מעקלים לדירה. היינו, התובע עצמו הודה בכך שלא מסר את הכתובת, כנדרש על-פי דין.

במקרה דומה, ב- ב"ל (ת"א) 20517-06-12 {יעקב הלוי נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(3), 9447 (2013)} הנתבע דחה תביעה לגמלת הכנסה שהתובע הגיש ביולי 2011, בנימוק שבבדיקה שנערכה, התובע אינו מתגורר בכתובת שמסר.
עמדת הנתבע היתה, שנערכו חקירות רבות בתיק וגם בתיקים קודמים של התובע ובכל המקרים בהם החוקרים ביקרו בכתובת שהנתבע מסר, התובע לא נמצא. בנוסף, מחקירה סביבתית הסתבר שבכתובת שהתובע מסר לא גר איש. התובע אף לא ענה לשיחות טלפוניות במספר הטלפון שמסר.

בית-הדין קבע, כי למעט טענתו של התובע שהוא גר בכתובת שמסר ועדותו הכללית של השכן, לפיה "אני רואה אותו שם בבקרים, בצהרים בערבים, בכל שעות היום", לא היתה כל ראיה לכך שהתובע אכן התגורר בכתובת שמסר.

זאת לעומת הראיות שהנתבע הציג, לפיהן במספר רב של פעמים נשלח חוקר אל הכתובת שהתובע מסר והתובע מעולם לא נמצא במקום. בנוסף, נעשו נסיונות להתקשר אל התובע למספר הטלפון שמסר, אך גם שם לא היה מענה. כמו-כן, החוקר השאיר בכתובתו של התובע הזמנות לסור לסניף, במועדים מסויימים, אך התובע לא התייצב בסניף במועדים אלה. כלומר, אף כל נסיונות הנתבע ליצור קשר עם התובע באמצעות הכתובת שמסר בתביעתו, עלו בתוהו.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התובע לא התגורר בכתובת שמסר, ביחס לתביעתו לחודש יולי 2011 ועל-כן התביעה נדחתה.
14. אי-מסירת מידע על הכנסות בן הזוג - גמלת הבטחת הכנסה - התביעה התקבלה באופן חלקי
ב- ב"ל (יר') 41493-01-12 {אחמד עבאסיה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2013(2), 16617 (2013)} בני הזוג החלו לגור יחד רק לאחר אישור נישואיהם בבית-הדין השרעי. קודם לכן הם קיימו קשר זוגי ללא מגורים משותפים. התובע התגורר בירושלים ואמאל התגוררה באל-בירה עם ילדים מנישואין קודמים שלה. הקשר התבטא בין היתר בכך שאמאל הגיעה לבקר את התובע בביתו בירושלים וביצעה עבודות של משק הבית.
הנתבע דחה את תביעת התובע לפי סעיף 19 לחוק הבטחת הכנסה בשל אי-המצאת פרטים אודות עבודת אשתו אמאל. בעקבות מכתב הדחיה המציא התובע אישור של ד"ר עארף אבו גוש מרמאללה לפיו אמאל עבדה אצלו והשתכרה 800 ש"ח בחודש. הנתבע הודיע לתובע, כי החלטתו עומדת בעינה בשים-לב למידע שעלה בחקירות התובע לפיו אמאל עובדת במפעל מפיות ברמאללה.

בית-הדין קבע, כי התובע מסר לנתבע מידע מטעה בקשר להכנסותיה של אמאל במועד מאוחר לאישור נישואיו עם אמאל על-ידי בית-הדין השרעי. עם-זאת, בית-הדין לא ראה בכך טעם מספיק לשלילת זכאותו של התובע לגמלת הבטחת הכנסה עד לחודש שלפני החודש בו הפכו התובע ואמאל ל"בני זוג" במובן החוק.

בקביעה זו הסתמך בית-הדין על פסק-הדין עב"ל 1362/04 {שלום אוחנה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2006(2), 118 (2006)}, שבו תובע גמלת הבטחת הכנסה הגיש אישור מחלה כוזב להצדקת אי-התייצבות בשירות התעסוקה כאשר התברר שהוא שהה בחוץ-לארץ במועדים שטען כי חלה בהם. עם-זאת, התברר, כי לגופו של עניין התובע קיים לגבי אותו חודש את חובת ההתייצבות בשירות התעסוקה. מפסק-הדין של בית-הדין הארצי לעבודה עלה כי החובה למסור מידע מלא למוסד לביטוח לאומי באה למנוע תשלום גמלה למי שאינו זכאי לה, אך אין בהוראות סעיפים 20-19 לחוק הבטחת הכנסה כדי לשלול זכות לגמלה בנסיבות בהן קיימת זכאות לגמלה, אף אם התובע לא קיים את חובתו למסור מידע נכון למוסד לביטוח לאומי.

לסיכום, קבע בית-הדין, כי התביעה מתקבלת חלקית. נקבע, כי הנתבע ישלם לתובע גמלת הבטחת הכנסה עבור החודשים אוגוסט-ספטמבר 2011.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הוראות עזר לביצוע - חובת התובע (סעיף 19 לחוק)