botox
הספריה המשפטית
דיני הפצה - הפצה בלעדית - דין ופסיקה

הפרקים שבספר:

מתן חשבונות - עריכת חקירה או חשבון - גילוי מסמכים -יחסי יצרן-מפיץ

הסעדים הנ"ל של תביעה למתן חשבונות והסעד על-פי תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי ישמשו כלים הולמים לבירורים שונים ביחסים שבין היצרן והמפיץ ככל שהדברים נוגעים הן לבירורי חשבונות כמו גם לכימות סכומי פיצויים כתוצאה מהפרות הסכם או עילות האחרות בהם דנו לעיל.

ב- ע"א 687/76 {בנו בלייויס נ' יחיאל מאיר פיק ואח', פ"ד לב(2), 721 (25.06.78)} נדון ערעור של מי שהיה סוכן עצמאי של החברה הנתבעת מס' 2, שהיא הבעלים של מפעל לייצור שמיכות ואשר שימש כסוכנה החל משנת 1957 ועד למחצית השניה של שנת 1969. הערעור מופנה כלפי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי (כב' השופט ח' דבורין), שבו נדחתה תובענתו של המערער על כל עילותיה.

המערער היה סוכן עצמאי של החברה המשיבה מס' 2, שהמשיב מס' 1 הוא בעליה ומנהלה. כסוכן עצמאי היה זכאי המערער לקבל מהחברה עמלה עקב הרכישות ממנה של שמיכות שנעשו על-ידי לקוחות שהגיעו אליה באמצעותו.

ביום 10.10.69, לאחר שהמשיבה מס' 2 הודיעה למערער שהיא מפסיקה את יחסיה המסחריים עימו, נשלח מכתב (ת/1) בנוסח זהה לכל לקוחותיה שהקשרים עמם נוצרו באמצעות המערער, ושעדיין היו לקוחות החברה, וזו היתה לשונו:
"נתכבד להודיעכם כי מר בנו בלייויס חדל לשמש כסוכננו ואין הוא יותר מוסמך לקבל עבורנו הזמנות, לגבות כספים או לטפל בענייננו בכל צורה שהיא.
בעקבות הפסקת שרותיו של מר בלייויס כאמור נודה לכם אם תואילו להמציא את הזמנותיכם ישירות למפעלנו."

בית-המשפט קבע מפי כב' השופט עציוני כי:

"נותרו אם-כן שתי שאלות שלגביהן התנצחו הצדדים באריכות בבית-המשפט המחוזי, והן: תביעת התובע לתשלום פיצוי בסך 120,000 ל"י כאמור לעיל, וכן הבקשה לקבלת צו למתן החשבונות.
אדון בשתי השאלות הללו כסדרן.
תביעת המערער לפיצוי בסך 120,000 ל"י, בגין הפרת ההסכם עמו, שינתה כאמור מאופיה והפכה לשאלת עצם קיומו של הסכם מעין זה, וסופה שהתגלגלה לשאלה אחרת, שנדונה בהסכמת הצדדים, והיא אם קיים מנהג או נוהג, שמכוחו בכלל זכאי המערער לתבוע פיצוי בגלל הפסקת הסוכנות, כאשר שני הצדדים הסכימו ביניהם כי אם אכן מנהג או נוהג כזה קיימים, כי אז יחוייבו המשיבים בתשלום פיצוי מתאים למערער.
שאלה נספחת לדיון זה היתה, אם אין המערער מנוע, אפילו הוכח קיומו של נוהג או מנהג שבשל הפסקת סוכנות מגיעים פיצויים, מלזכות בהם בשל התנהגותו כלפי המשיבים, ומחמת שהתחרה בחברה המשיבה מס' 2.
השופט המחוזי המלומד מקדיש לעניין הוכחת הנוהג לשלם פיצויים, הדומים באפיים לפיצויי פיטורין, עקב הפסקת סוכנות, חלק ניכר מפסק-דינו, ואחרי ניתוח ממצה ומעמיק הוא מגיע למסקנה שנוהג כזה לא הוכח.
אין ברצוני להיכנס כאן לניתוח שאלה זו של הנוהג לשלם פיצויים אחרי הפסקת קשרי המסחר בין סוכן וחברה שאותה הוא מייצג. בנסיבות העניין נראה לי שניתן להשאירה בצריך עיון, שכן אפילו קיים נוהג שכזה, ואפילו זכאי היה לכאורה המערער לתשלום פיצויים, לאור התנהגותו של המערער כלפי החברה אין הוא זכאי לקבלם.
השופט המחוזי המלומד מתייחס כמה פעמים למהימנותו ולאישיותו של המערער, שעשה עליו רושם רע בעדותו שהיתה מלאה סתירות, והוא לא נמנע גם מלומר שחלקים שלמים של עדותו היו שקרים שנאמרו במצח נחושה.
מכל מקום נקבע כעובדה על-ידי השופט, כי התנהגותו של המערער היתה מנוגדת לאתיקה המקובלת ביחסים שבין יצרן וסוכן, וכי הוא גרם בהתנהגותו זו נזק ממשי לחברה, וזו היתה למעשה סיבה להפסקת הקשרים המסחריים עמו. המערער היה אמנם סוכן מכירות של החברה, אך הוא עצמו ייצר גם כן שמיכות והתחרה עמה. המערער היה מייצר שמיכות זולות שהיו פחותות בטיבן משמיכות שהחברה המשיבה היתה מוכרת באמצעותו, והיה מוכר אותן ללקוחותיה של החברה, מבלי להביא כלל לידיעתם שגם החברה מייצרת ומוכרת שמיכות זולות מאיכות נמוכה יותר.
בהתנהגותו זו הפר המערער את חובת האמון שהיתה לו כלפי החברה, וכמו שמציין נכונה השופט המחוזי, יתכן ואף הסב לה נזק בכך שלא זו בלבד שמכר ללקוחות החברה את השמיכות שהוא עצמו ייצר, בשעה שאילולא כן היו קונים אותן מהחברה, אלא שגם גבה מאותם לקוחות עצמם את התשלומים עבור שמיכותיו ועבור שמיכות החברה וקיימת האפשרות שמתוך הגביות הללו, לקח המערער לעצמו את כספי המזומנים ולחברה נתן שטרות והמחאות לטווח ארוך.
בהתנהגותו של המערער יש משום הפרת ההסכם שהיה לו עם החברה. ובין אם היה ההסכם הזה מפורש או מכללא, הרי על-ידי הפרתו והפרת החובות המוטלות על כל עובד כלפי מעבידו, ועל כל סוכן כלפי העסק שהוא מייצג איבד המערער את זכותו לפיצויים.
ב- ע"א 81/64 "רינה" י' זמל את י' אורן, ואח' נ' חיים אוירבך וערעור שכנגד, פ"ד יח(3), 567, 576, 577 (1964), נדון מקרהו של אדם שהיה סוכן של עסק ושהפיץ עבורו מכונות כביסה. הוא התחייב לא למכור כל מכונת כביסה אלא רק את אלו שיוצרו על-ידי אותו בית-החרושת שהעסיקו, ומשהפר את ההסכם הפסיק בית-החרושת את הקשר עימו.
בנדון זה אומר שם השופט ח' כהן את הדברים הבאים:
"... היתה בהתנהגותו של התובע משום הפרה חמורה של ההסכם שבינו לבין המערערים... (בעמ' 576).
... התנהגותו של התובע אינה עולה עוד בקנה אחד עם מעמדו ותפקידיו כסוכנם של המערערים. פשיטא שרשאים המערערים לומר לו, אתה הראית בהתנהגותך שאותו ההסכם שנעשה בינינו אינו קיים עוד ואינו מחייב אותך; ממילא אינך יכול להישמע בטענה כאילו הוא מחייב עוד אותנו. לשון אחרת, התנהגותו של התובע היה בה משום סירוב לקיים את עיקרו ותכליתו של ההסכם כולו, ועל-כן אינו יכול עוד לתבוע על פיו."
(בעמ' 577)
ודברים אלה יפים גם בענייננו. המערער אינו יכול להפר את חובותיו כסוכן כלפי מעסיקיו, ולאחר מכן לבוא ולהלין מדוע אין מפצים אותו על הפסקת הקשר המסחרי עימו.
באותו עניין טוען המערער, כי בנוסף לפיצוי עבור הפרת ההסכם עימו, או כמו שהוא מכנה זאת - פיצויי פיטורין, מגיע לו תשלום עבור המוניטין של עסקו, משום שאלה הם רכוש יוצרם ומשלקחו אותם ממנו יש לשלם עבורם, וזאת ללא כל קשר לנוהג המקובל בענף מסחרי זה או להתנהגותו, המונעת ממנו לזכות בפיצויים על הפסקת הסוכנות עימו.
גם בטענה זו אין ממש, שכן יש להפריד בין מקרהו של אדם אשר מוכר את עסקו לאחר, והאחרון משלם לו בעבור המלאי העסקי המצוי בעסק, ובעבור המקרקעין שבהם שוכן העסק, ובנוסף על-כך גם עבור המוניטין שרכש העסק במשך השנים, ובין מקרהו של אדם המנהל עסקיו באמצעות סוכן, שתפקידו המוצהר הוא להשיג לקוחות בעבור העסק, ולאחר זמן מפסיק קשריו עם הסוכן. כאשר המערער הפסיק לעבוד עבור המשיבה מס' 2, הרי ממילא לא קיים עוד עסקו של הסוכן כמייצגה, ואם היו לו מוניטין כסוחר או סוכן יישארו לו אלה לעסקיו האחרים. ואילו החברה לא תשתמש במוניטין שלו כסוכן אם תמכור בעצמה ישירות ללקוחות את השמיכות, או אפילו תעבוד באמצעות סוכנים אחרים, שכן לאלה יש עסקים השונים מעסקו של המערער, ומוניטין שונים לטוב או לרע מאלה שלו.
ואם תאמר כי המערער הוציא כסוכן החברה מוניטין לשמיכותיה, הרי זה היה תפקידו כסוכן ועל-כך קיבל שכר, ומוניטין אלה כשנרכשו - לתוצרת החברה נרכשו ולא לסוכניה. אשר-על-כן גם דין טענה זו להידחות.
נותרה אם-כן לדיון בקשת הצו למתן חשבונות.
בבית-המשפט המחוזי העיד המערער כי עד לשנת 1964 נערכו עימו החשבונות כסדרם, והחל מתחילת השנה הזו ואילך לא נערך אתו אף פעם חשבון סופי, ותמיד היתה עמלתו משתלמת לו רק "על החשבון".
בשנת 1969, לפי עדותו, ביקש לערוך עם החברה חשבון סופי, אולם אז שלחה זו את המכתב (ת/1) ללקוחותיה ובו הודיעה על הפסקת הקשרים המסחריים עימו.
השופט המחוזי המלומד הקדיש גם לשאלה זו דיון מעמיק וממצה מכל צדדיה, והגיע למסקנה שהמערער נהג שלא ביושר כלפי החברה המשיבה מס' 2, הגיע לבית-המשפט בידיים שאינן נקיות ועל-כן אינו זכאי לסעד של מתן חשבונות (ראה גם דברי בית- המשפט בנדון זה ב- ע"א 81/64, הנ"ל).
גם אני סבור שהמערער אינו זכאי לקבלת התרופה של צו למתן החשבונות, ודי בבחינת מערכת העובדות הנוגעת לפרשה זו של החשבונות, כפי שקובע אותן השופט המחוזי, על-מנת שנגיע למסקנה זו.
וכזו היתה התנהגותו של המערער כפי שהיא מתוארת בפסק-הדין:
א. המערער טען שפנקסי החשבונות, המתייחסים לאותן השנים שלגביהן הוא מבקש את הסעד, נלקחו ממנו על-ידי החברה לצרכי ביקורת, ולא הוחזרו לו יותר, בנימוק שהם נעלמו. בפנקסים אלה, כך טען המערער, לא נרשמה יתרה סופית לזכותו.
לגבי גרסה זו נקבע שלא זו בלבד שהיא לא הוכחה, אלא שהוכח בעליל שהיא היתה כוזבת.
ב. אחרי העדויות בנוגע לגרסה הנ"ל הביא המערער כראיות צילומים שנעשו לדבריו מן הפנקסים הללו, ובהם היתה לכאורה תמיכה בטענתו שלא נערך עמו חשבון סופי.
לגבי צילומים אלה קבע השופט כי הם לא היו אלא זיוף.
לגבי כל הדברים הללו מסכם השופט המלומד את מסקנתו במילים אלו (בפסקה 20 לפסק-דינו):
"מסקנתי היא איפוא, שלא היו דברים מעולם; שהתובע מעולם לא נתבקש למסור, ולא מסר, לחברה את הפנקסים המקוריים המתייחסים לחמש השנים האמורות ; ולכן לא היה צורך שיכין לעצמו צילומים מן הפנקסים הללו, כי לי ברור שהפנקסים הללו עודם בידו ושהוא העלימם בזדון מבית-המשפט, אך ורק כדי שיוכל לבסס את טענתו שזכאי הוא למתן חשבונות מכיוון שהפנקסים נעלמו, כביכול.
וכי תשאל מה פשר הצילומים שהוגשו כראיה כאמור? הרי תשובתי היא, שהם הוכנו על-ידי התובע לצרכי המשפט בלבד, ובמהלך המשפט, תוך העלאתה של גרסת סרק שכאילו מחמת חשד הכין התובע את הצילומים כביכול עוד בשנת 1968 או 1969. אבל, לשקר אין רגליים, כפי שנסיתי להראות לעיל תוך כדי ניתוח עדותו של התובע."
קיצורו של דבר, עילתו של התובע לבקשתו למתן החשבונות אין לה דבר להיאחז בו, שכן הפנקסים שלטענתו נעלמו ועל-כן אינו יכול לערוך את החשבונות, כנראה לא יצאו מעולם מתחת ידיו. למבקש כזה, הבא לבית-המשפט לא רק בחוסר נקיון כפיים, אלא ממש בשקרים ובראיות כוזבות, אין להיענות במתן סעדים ותרופות.
דין הערעור לכן להידחות, והמערער ישלם למשיבים הוצאות המשפט ושכר-טרחת עורך-דין בסך של 10,000 ל"י."
כב' השופט י' כהן קובע לעניין מתן החשבונות כי:
"בעניין התביעה לעריכת חשבונות קבע השופט המלומד, על-פי ראיות כשרות שהיו לפניו, שהמערער אינו זכאי לצו לעריכת חשבונות מכיון שהמשיבה מסרה לו את החשבונות הדרושים. כפי שהוסבר בסעיף 16 של פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי, קיבל המערער מאת המשיבה פנקסים, שבהם נכללו כל הפרטים הדרושים לשם עשיית חשבון והמתייחסים לתקופה שעבורה הוא דרש עריכת חשבונות, היינו לשנים 1968-1964. השופט המלומד קבע כעובדה שפנקסים אלה עדיין נמצאים ברשותו של המערער ודחה ככוזבת את טענתו שהחזיר אותם לחברה. על-כן היה בידי המערער חומר מספיק לעריכת חשבונות ולא היה כל צורך לתת צו למתן חשבונות. היה די בנימוק זה כדי לדחות את תביעת המערער לעריכת חשבונות, ואינני מוצא צורך לדון בשאלה אם העדר נקיון כפיים והתנהגות רעה של התובע חשבונות יש בכוחם לשלול את זכותו לקבל צו לעריכת חשבונות."

ב- ע"א 3416/13 {טל-יד מצויינות בשירות בע"מ ואח' נ' וויזקום תקשורת בע"מ, תק-על 2013(3), 1716 (17.07.13)} נדונה בקשה לעיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (השופט ד"ר ע' בנימיני) ב- ת"א 2042/08 מיום 02.04.13, במסגרתה נקבע כי המבקשים הפרו את זכויות היוצרים של המשיבה וניתן צו מניעה קבוע האוסר עליהם לעשות שימוש בזכויות אלה וכן צו למתן חשבונות על השימוש המפר שעשו.

בקבלו את הבקשה לעיכוב קובע כב' השופט י' דנציגר:

"תמצית הרקע העובדתי
1. חברת קונג'י בע"מ (להלן: "קונג'י") עסקה בפיתוח, ייצור ושיווק מרכזיות תקשורת מסוגים שונים. קונג'י פיתחה גם שתי תוכנות, PCPו- E-Manager לתמיכה במרכזיות התקשורת ששיווקה (להלן: "התוכנות"). פיתוחן של התוכנות התחיל בשנות ה- 90 של המאה הקודמת על-ידי חברת טלרד תעשיות טלקומוניקציה ואלקטרוניקה בע"מ ששינתה שמה בהמשך לטלרד נטוורקס בע"מ (להלן: "טלרד נטוורקס"). טלרד נטוורקס חתמה בשנת 2001 על הסכם מיקור חוץ עם טלרד טנקס בע"מ (להלן: "טלרד טנקס") ששינתה לבסוף את שמה לקונג'י. ביום 24.09.07 התקשרה המבקשת 2, טל-יד מצויינות בשירות בע"מ (להלן: "טל-יד"), עם קונג'י בהסכם הפצה שמכוחו הוענקה לה זכות הפצה לא בלעדית של מרכזיות קונג'י וכן רישיון לשימוש בתוכנות לצורך מתן שירות ללקוחות. בהסכם זה צויין כי טל-יד מצהירה שידוע לה שהקניין הרוחני בתוכנות הוא של קונג'י וכי עם ביטול ההסכם ייאסר עליה לעשות בהן שימוש. המבקש 2, יואב דדון, הוא מנהלה ובעליה של טל-יד (להלן: "דדון").
ביום 22.01.08 התקשרה המשיבה, וויזקום תקשורת בע"מ (להלן: "וויזקום"), עם קונג'י בהסכם הפצה בלעדי, אשר נחתם מחדש ביום 30.07.08, ובמסגרתו הומחו לה על דרך השעבוד כל זכויות התביעה של קונג'י בגין הפרה של קניינה הרוחני כנגד צדדים שלישיים (להלן: "הסכם המחאת הזכויות"). בתמורה להמחאה זו שילמה וויזקום לקונג'י סכום של 1,250,000$.
בהמשך השנה נקלעה חברת קונג'י להליכי פירוק וביום 31.12.08 מונה לה מפרק זמני. ביום 10.5.09 רכשה וויזקום מהמפרק את כל נכסיה ופעילותה של קונג'י, לרבות קניינה הרוחני, תמורת 8.7 מיליון ש"ח (להלן: "הסכם הרכישה"). רכישה זו בוטלה בהמשך ביום 09.02.12 בשל העובדה שוויזקום לא היתה יכולה לעמוד בתנאי הסכם הרכישה, והביטול זכה לאישור בית-המשפט לפירוק. עם-זאת, בהסכם הביטול נקבע כי זכויותיה של וויזקום מכוח הסכם ההפצה שלה עם קונג'י ממשיכות להתקיים.
וויזקום הודיעה למבקשים, ביום 20.08.08 ועוד בטרם הליכי הפירוק של קונג'י, על ביטול הסכם ההפצה של טל-יד עם קונג'י מכוח זכויות התביעה שלה, בשל טענתה שהמבקשים הפרו אותו. המבקשים המשיכו לעשות שימוש בתוכנות ולתת שירות למרכזיות קונג'י על-אף הודעת הביטול ועל-אף התראה נוספת מיום 27.05.08, ולכן הוגשה נגדם תביעה על-ידי וויזקום. יש לציין כי לאחר הגשת התביעה, המשיכו המבקשים להתקשר עם לקוחות חדשים ולכן הגישה וויזקום בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על המבקשים לעשות שימוש בתוכנות ולתת שירות ללקוחות באמצעותן. בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה מטעמי שיהוי אך בית-משפט זה קיבל אותה בחלקה במסגרת רע"א 5727/09, והוציא צו מניעה זמני האוסר על המבקשים להמשיך לתת שירותים ללקוחות חדשים בלבד ממועד מתן ההחלטה ואילך (להלן: "צו המניעה הזמני").
2. וויזקום טענה לפני בית-המשפט המחוזי כי רכשה את הזכויות בתוכנות מקונג'י, בין בהסכם המחאת הזכויות ובין בהסכם הרכישה, וכך גם את הזכויות לתבוע בגין הפרתן. וויזקום טענה כי המבקשים הפרו את הסכם ההפצה בעילות שונות ולכן אין להם עוד זכות לעשות שימוש בתוכנות ולתת שירות באמצעותן ללקוחות ולכן מעשיהם מהווים הפרת זכויות יוצרים, הפרת חוזה והפרה של זכויות נוספות. וויזקום ביקשה מבית-המשפט צו מניעה קבוע וצו למתן חשבונות בנוגע לשימוש המפר בתוכנות, וכן תבעה פיצויים בסך 400,000 ש"ח.
המבקשים התגוננו כנגד התביעה במספר טענות. המבקשים טענו כי התביעה מיועדת לפגוע בתחרות בשוק מרכזיות התקשורת וכי טענותיה של וויזקום נוגעות למעשה אך ורק להפרת הסכם ההפצה שלהם עם קונג'י ולא להפרת זכויות יוצרים. המבקשים הוסיפו וטענו כי כלל לא הפרו את הסכם ההפצה וכי ביטולו מהווה הפרה בפני עצמו. המבקשים טענו גם להיעדר עילה בתביעה שכן וויזקום לא היתה בעלת הזכויות בתוכנות בשלב הגשת התביעה שכן הסכם המחאת הזכויות בטל בשל העדפת נושים בשל סמיכות הזמנים לפירוקה של קונג'י וכיוון שמדובר בהסכם למראית עין. המבקשים טענו גם כי המחאת זכויות התביעה אינה מקנה לוויזקום בעלות בתוכנות וזו נתונה למשתמשי הקצה שרכשו אותן. עוד טענו המבקשים כי לקונג'י כלל אין זכויות בתוכנות שכן אלה שייכות לטלרד נטוורקס ולא הועברו אליה מעולם, וכי התוכנות כלל לא עונה להגדרתה של "יצירה" כדי ליצור בה זכויות יוצרים. עוד טענו המבקשים כי הם מחזיקים ועושים שימוש בתוכנות מכוח רישיונות תקפים ממקורות שונים.
תמצית החלטתו של בית-המשפט המחוזי
3. בית-המשפט המחוזי ניתח את מהימנותם של העדים השונים וקבע כי המצהירים מטעם וויזקום היו מהימנים והציגו גרסה סדורה באשר לשאלת רכישת זכויות היוצרים בתוכנות על-ידי וויזקום. אשר לגרסת המבקשים, קבע בית-המשפט כי זו היתה "מתפתחת" כאשר העלו בהזדמנויות שונות טענות שונות באשר להיעדר תוקפן של המחאות הזכויות בין קונג'י לבין וויזקום. בית-המשפט קבע כי עדותו של דדון היתה מופרכת והותירה רושם שלילי.
בית-המשפט קבע כי לוויזקום היתה הזכות להגיש את התביעה וכי בידיה זכויות היוצרים בתוכנות, הן מכוח הסכם הרכישה בתקופה בה היה בתוקף ותנאיו התקיימו, והן מכוח הסכם המחאת הזכויות שנערך בינה לבין קונג'י המגבש המחאת זכויות תביעה לגיטימית כפי שנקבע בפסיקה, וכי למעשה מדובר ברישיון ייחודי לעשות שימוש בתוכנות לטובת וויזקום. בית-המשפט דחה את טענת המבקשים לפיה המחאת הזכויות אינה יכולה להוביל להגשת תביעה בשם וויזקום בלבד וכי התביעה היתה צריכה להיות מוגשת בשם קונג'י ולכן נדרש גם צירופה לתביעה. בית-המשפט קבע כי על-פי סעיף 54(ב) לחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק") יש לבית-המשפט סמכות לפטור צירופו של צד כאמור וכי בכל מקרה בעל הזכויות המקורי יכול להסמיך אדם אחר להגיש תביעה בשמו. בית-המשפט דחה את טענות המבקשים לפיהן הסכם המחאת הזכויות היה למראית עין וכי היווה העדפת נושים אסורה. בית-המשפט התייחס גם לטענת המבקשים, שהועלתה לראשונה בסיכומיהם, לפיה התוכנות אינן מהוות "יצירה" ודחה אותה לגופה.
4. בית-המשפט המחוזי התייחס לטענת המבקשים לפיה לקונג'י עצמה אין זכויות בתוכנות שכן הן נוצרו על-ידי טלרד נטוורקס ומעולם לא הועברו אליה. בית-המשפט הפנה לסעיף 7.5 להסכם מיקור החוץ שנחתם בין טלרד נטוורקס לטלרד טנקס (שלימים הפכה לקונג'י כאמור), משנת 2001, במסגרתו הוסכם כי כל הזכויות בפיתוחים של טלרד נטוורקס יהיו של טלרד טנקס. בית-המשפט קבע גם כי טענת המבקשים מהווה הרחבת חזית אסורה וכי היא סותרת טענות אחרות שלהם לפיהן הם עצמם קיבלו את הזכויות בתוכנות מקונג'י. עוד הוסיף בית-המשפט כי מעדותה של אחת ממפתחות התוכנות עולה כי פיתוח התוכנה המשיך גם בטלרד טנקס וכך גם בקונג'י עצמה. בית-המשפט הפנה גם לסעיף בהסכם ההפצה בין טל-יד לבין קונג'י בו היא מצהירה כי היא מכירה בזכויותיה של קונג'י בתוכנה. בית-המשפט ציין גם כי בהליכים שונים שניהלה וויזקום נקבע כי הזכויות בתוכנה הועברו לבעלות קונג'י. לבסוף, בית-המשפט דחה את טענותיהם השונות של המבקשים לפיהן הם מחזיקים ברישיונות תקפים ממקורות שונים וכי השימוש שהם עושים בתוכנות הוא חוקי גם לאחר הפרת הסכם ההפצה.
לכן, העניק בית-המשפט לוויזקום צו מניעה קבוע האוסר על המבקשים לעשות שימוש בתוכנות ללא רישיון וצו למתן חשבונות בנוגע לשימוש שעשו בתוכנות בתקופת ההפרה.
תמצית טענות המבקשים
5. המבקשים טוענים כי מאזן הנוחות במקרה דנא נוטה לטובתם ומצדיק את עיכוב ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי. לטענתם, מתן צו למתן חשבונות יפגע בפרטיות טל-יד וכי בבית-משפט זה נקבע בעבר שאין לאלץ בעל דין לפתוח ספריו כל עוד לא נקבעה חבותו בערכאת הערעור. גם באשר לצו המניעה הקבוע, טוענים המבקשים כי באם לא יעוכב לא יוכלו להמשיך לתת שירות ללקוחותיהם באופן שיציב בפני טל-יד קשיים מסחריים ויחשוף אותה לתביעות בגין הפרת הסכמים מצד לקוחותיה הקיימים, וזאת, בניגוד להחלטת בית-משפט זה להעניק לוויזקום צו מניעה זמני רק באשר למתן שירות ללקוחות עתידיים. נזקים אלו, לטענת המבקשים, הינם בלתי-הפיכים ולכן מטים את מאזן הנוחות לטובתה.
אשר לסיכויי הערעור, טוענים המבקשים כי ערעורם אינו משולל יסוד והסיכויים לקבלתו אף גדולים, שכן הם משיגים על עצם בעלותה של וויזקום בזכויות היוצרים בתוכנות ומצביעים על-כך שקיימת פסיקה סותרת בבית-המשפט המחוזי לפיה וויזקום אכן אינה מחזיקה בבעלות בזכויות היוצרים. המבקשים טוענים גם כי הערעור מופנה נגד מסקנותיו המשפטיות של בית-המשפט על בסיס עובדות שקבע, ובעיקר נגד הקביעה כי קונג'י היא בעלת זכויות היוצרים בתוכנות. לטענתם, על בסיס התשתית הראייתית שהוצגה לפני בית-המשפט, לא ניתן היה לקבוע כי קונג'י היא בעלת זכויות היוצרים בתוכנות שכן לא הוכחה העברת הזכויות מטלרד נטוורקס לטלרד טנקס במסגרת הסכם מיקור החוץ ביניהן. המבקשים מוסיפים גם כי ערעורם כולל טענות משפטיות נוספות הנוגעות למעמדו של בעל רישיון שימוש ייחודי והיחס בינו לבין בעל הזכויות ביצירה וכן בשאלה האם הצהרתם לגבי בעלותה של קונג'י בזכויות בתוכנות במסגרת הסכם ההפצה שלהם איתה עולה כדי "הודאת בעל דין", כפי שקבע בית-המשפט. עוד מפנים המבקשים לטענותיהם בערעור לפיהן כלל לא הפרו את הסכם ההפצה עם קונג'י וכי בית-המשפט לא דן בשאלה האם הסכם ההפצה הבלעדי שחתמה קונג'י עם וויזקום לא עלה כדי הפרת חוזה ההפצה איתם.
תמצית טענות וויזקום
6. וויזקום טוענת כי אין כל מקום לעכב את ביצוע החלטתו של בית-המשפט המחוזי. לטענתה, הלכה היא כי רק במקרים חריגים יעוכב ביצוע של פסק-דין וכי הכלל הוא שהזוכה בדין זכאי לקבל את פירות זכייתו באופן מיידי. באשר לסיכויי הערעור, טוענת וויזקום כי בית-המשפט קבע כממצא עובדתי ועל סמך בחינת הראיות כי הזכויות בתוכנות הן של קונג'י. בהקשר זה טוענת וויזקום כי בית-המשפט קבע כממצא עובדתי שזכויות אלה הועברו אליה בשתי הזדמנויות שונות, הן במסגרת הסכם המחאת הזכויות והן במסגרת הסכם הרכישה, וכי גם לאחר ביטול הסכם הרכישה נותרו זכויותיה של וויזקום מכוח הסכם המחאת הזכויות. וויזקום טוענת כי עצם קיומו של פסק-דין אחר של בית-המשפט המחוזי, הקובע כי לוויזקום אין בעלות בזכויות היוצרים בתוכנות לאחר ביטול הסכם הרכישה, אינו רלבנטי לענייננו. זאת, שכן פסק-דין זה אינו מהווה מעשה בית-דין בין הצדדים וממילא אינו קובע כי לוויזקום אין זכויות מכוח הסכם המחאת הזכויות. בכל הנוגע לצו למתן החשבונות, טוענת וויזקום כי גם אם תתקבל טענת המבקשים לפיה לאחר ביטול הסכם הרכישה אין לה עוד זכויות בתוכנות, הרי שסעד זה מתחייב מכוח הפרת הזכויות בתקופה בה הסכם הרכישה היה בתוקף.
אשר למאזן הנוחות, טוענת וויזקום כי לאור התנהלותם ה"פיראטית" של המבקשים אין כל מקום לאפשר להם להשתמש בתוכנות תוך הפרת זכויות היוצרים בהן וכי הגנת הפרטיות שלהם נדחית אל מול אינטרס וויזקום לממש את זכויות היוצרים שלה. בהקשר זה, טוענת וויזקום גם כי אם יעוכב צו מתן החשבונות יוכלו המבקשים להעלים ראיות. עוד טוענת וויזקום כי המבקשים לא הוכיחו את טענתם לפיה פעילותם העסקית עלולה להתמוטט בשל מתן צו מניעה קבוע, וכי ממילא פתוחה בפניהם הדרך, כפי שהיתה פתוחה לאורך כל השנים, להתקשר עימה בהסכם שיסדיר את זכויותיהם ויאפשר את המשך פעילותם.
דיון והכרעה
7. לאחר שעיינתי בפסק-הדין מושא הערעור, בהודעת הערעור, בבקשה ובתגובה לה על צרופותיהן, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי, כפי שיפורט להלן.
8. כידוע, הנחת המוצא לדיון בבקשת עיכוב ביצוע פסק-דין עד להכרעה בערעור, הינה כי אין בעצם הגשת הערעור כדי לעכב את ביצוע פסק-הדין, וכי הזוכה זכאי ליהנות מפסק-הדין בסמוך למועד נתינתו מבלי להמתין להכרעה בערעור. עם-זאת, בית-המשפט רשאי לעכב ביצועו של פסק-דין, כחריג לכלל, אם הוכיח מבקש עיכוב הביצוע קיומם של שני תנאים מצטברים - כי סיכויי הערעור טובים וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו, קרי שביצוע פסק-הדין על אתר יגרום לו לנזק בלתי-הפיך וכי לא ניתן יהיה להשיב את המצב לקדמותו (ראו תקנות 467-466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. ראו למשל: ע"א 1981/13 בהה נ' חליל (04.06.13), פסקה 6 והאסמכתאות המופיעות שם).
9. אשר לסיכויי הערעור; מחד, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, המשתרע על פני 33 עמודים, הינו מקיף ומעמיק ונקבעו בו ממצאים עובדתיים וממצאי מהימנות על בסיס הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, ממצאים אשר בית-משפט זה אינו נוטה להתערב בהם, למעט במקרים נדירים בהם מתגלים פגם או טעות שיורדים לשורשם של דברים בהערכת הראיות ובקביעת העובדות (ראו למשל: ע"א 6534/09 ברג'ות נ' אבו אחמד, פורסם באתר האינטרנט נבו (02.02.11), פסקה 4 והאסמכתאות המופיעות שם). משכך, ניצבת בפני המבקשים משוכה לא פשוטה במסגרת הערעור. מאידך, נראה כי חלק מטענותיהם של המבקשים בערעורם נוגעות למסקנות המשפטיות אליהן הגיע בית-המשפט על בסיס הממצאים העובדתיים שקבע, ואין הם מבקשים להתערב בקביעות העובדתיות עצמן. כך למשל, טוענים המבקשים כי גם על בסיס הממצאים העובדתיים שנקבעו על-ידי בית-המשפט, לא התגבשה השרשרת העובדתית המעידה על העברת זכויות היוצרים בתוכנות מטלרד נטוורקס לטלרד טנקס כך שלמעשה קונג'י אינה הבעלים בזכויות היוצרים בתוכנות. מבלי להביע כל עמדה באשר לנכונות טענה זו, מדובר בטענה הנוגעת להסקת המסקנות המשפטיות שהסיק בית-המשפט מהעובדות שקבע, ודינה להתברר בשלב הערעור בין היתר אל מול טענותיה של וויזקום לפיהן המבקשים מושתקים מלהכחיש את זכויותיה של קונג'י בתוכנות. לטענה זו מצטרפות טענות משפטיות נוספות של המבקשים הנוגעות למעמדו של בעל רישיון ייחודי בזכות יוצרים והשפעת כריתתו של חוזה הפצה בלעדי על חוזה הפצה לא בלעדי שעודנו בתוקף. בשל כל אלה, נראה שלא ניתן לקבוע בשלב זה כי ערעורם של המבקשים הינו משולל יסוד באופן השולל מהם "על-הסף" את האפשרות לבקש את עיכוב ביצוע ההחלטה.
10. אשר למאזן הנוחות; ראשית, יש להפריד בין צו המניעה הקבוע לבין הצו למתן חשבונות. בכל הנוגע לצו המניעה הקבוע, נראה כי המבקשים לא הוכיחו שכניסתו לתוקף תגרום להם לנזק בלתי-הפיך, שכן משמעותו אינה שלא יוכלו לעשות שימוש בתוכנות במסגרת עסקם מכאן ואילך, אלא כי לא יוכלו לעשות זאת תוך הפרת הזכויות בהן, קרי, ללא רישיון בתוקף. נראה כי לנוכח הצהרתה של וויזקום בתגובתה, לפיה המבקשים יוכלו להתקשר איתה בהסכם למתן רישיון לשימוש בתוכנות, הרי שמשמעות צו המניעה היא למעשה כספית, שכן ביכולתם של המבקשים להתקשר עם וויזקום בהסכם שיסדיר בשלב זה את רישיונם לשימוש בתוכנות ויהיה מותנה בתוצאות הערעור. כך, וככל שיתקבל הערעור, יוכלו המבקשים לתבוע את השבת התשלום עבור הרישיון בתקופת הערעור. כידוע, הנחת המוצא היא שפסק-דין שמשמעותו כספית אינו יוצר נזק בלתי-הפיך שכן, ככלל, אם הערעור יתקבל הרי שניתן יהיה להשיב את הכספים ששולמו. לפיכך הנטל להוכיח שחיוב כספי יגרום לנזק בלתי-הפיך בשל העובדה שלא ניתן יהיה לגבות את הכספים בחזרה מן הזוכה מוטל על הטוען זאת, ואין די בהפרחת טענות בלתי-מבוססות (ראו, למשל: ע"א 7673/12 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' גבעולים מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.01.13), פסקה 16 להחלטתי והאסמכתאות המופיעות שם; ע"א 8227/12 י. ד. לוי אלברט (2000) חברה לבניין (1997) בע"מ נ' ד"ר מיכאל שפטלר, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.02.13), פסקה 14 להחלטתי; בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.02.12), פסקה 9 להחלטתי). זאת ועוד, במקרה דנא טענתם של המבקשים לפיה פעילותם המסחרית צפויה להתמוטט ככל שצו המניעה הקבוע ייכנס לתוקף נטענה בעלמא ולא גובתה באסמכתאות כלשהן. נראה כי במצב דברים זה, הצהרת וויזקום כי תסכים להתקשר עם המבקשים בהסכם למתן רישיון שימוש בתוכנות מהווה את האיזון הראוי, בעיקר ביחס ללקוחות התלויים כרגע בשירותיהם של המבקשים, ובהתאם לכך יהיה מקום לאפשר למבקשים להגיע להסדר המתאים חרף קיומו של צו המניעה הקבוע (ראו: ע"א 7798/10 דב (דובי) גל נ' אבירמה גולן, פורסם באתר האינטרנט נבו (07.11.10), פסקאות 13-11 להחלטתי).
בכל הנוגע לצו למתן חשבונות, נראה כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המבקשים, שכן נקבע בבית-משפט זה כי ככל שסיכויי הערעור אינם קלושים, ביצוע צו למתן חשבונות בטרם הוכרע הערעור יקים קושי בהחזרת המצב לקדמותו באופן המטה את מאזן הנוחות לטובת המבקש את עיכוב הביצוע (ראו: ה"מ 103/81 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד לה(2), 666, 672 (1981); ע"א 8935/01 פרידמן נ' יורי נחושתן, עו"ד, כונס נכסים זמני של מובייל קום תקשורת בע"מ, פ"ד נו(2), 769, 772 (2002)). זאת, שכן פתיחת ספרי החשבונות של צד לעיונו של הצד שכנגד פוגעת בפרטיותו של הראשון, וייתכן שאף בקניינו, פגיעה שלא ניתן להשיבה לאחור שכן את המידע שיצטבר אצל הצד שכנגד לא ניתן יהיה להשיב.
11. אשר-על-כן, אני מורה על עיכוב ביצוע הצו למתן חשבונות כנגד המבקשים עד להכרעה בערעור. צו המניעה הקבוע יוותר על כנו. ואולם, ככל שיסדירו המבקשים את רישיון השימוש בתוכנות מול וויזקום, לא ייאסר עליהם לעשות שימוש חוקי בתוכנות. בנסיבות העניין, אינני עושה צו להוצאות."