ייצוג על-ידי סניגור

1. כללי
מאחר שהדיון במעצר הנאשם עד תום ההליכים נגדו, עניינו בהגנה על זכות היסוד של חירות האדם, נוספה בתיקון התשיעי הוראה בדבר זכותו של הנאשם להיות מיוצג על-ידי סניגור בעת הבקשה למעצר עד תום ההליכים.

על-פי סעיף 21(ב)(2) לחוק המעצרים, בית-המשפט לא יורה על מעצרו של נאשם עד תום ההליכים נגדו, אלא, אם יש לו סניגור או "שהנאשם הודיע לבית-המשפט, שברצונו שלא להיות מיוצג על-ידי סניגור" {י' קדמי, על הדין בפלילים, 202}.

יוער, כי בית-המשפט לא מסתפק בכך שהנאשם הסכים שלא להיות מיוצג, אלא, הנאשם צריך להביע רצונו שלא להיות מיוצג. י' קדמי גורס בספרו כי "לא בוויתור על סניגור מדובר כאן, אלא, ברצון שלא להיעזר בסניגור".

סעיף 21(ג) לחוק המעצרים קובע כי במקרה ו "לא היה לנאשם סניגור והוא לא הודיע" על רצונו שלא להיות מיוצג, "ימנה לו בית-המשפט סניגור ויחולו לעניין זה הוראות פרק ב', לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 או הוראות חוק הסניגוריה הציבורית, לפי העניין".

סיפא סעיף 21(ג) לחוק המעצרים קובעת כי "כל עוד לא נתמנה סניגור", בית-המשפט רשאי "לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על 7 ימים כל פעם, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 30 ימים". בכל תקופת ה- 30 ימים על בית-המשפט להבטיח מינוי סניגור לנאשם ולו רק לדיון בבקשה למעצרו.

2. מעצר ביניים - סעיף 21(ג) סיפא לחוק המעצרים
סעיף 21(ג) סיפא לחוק המעצרים קובע כי "כל עוד לא נתמנה סניגור, רשאי בית-המשפט לצוות על מעצרו של הנאשם לתקופות שלא יעלו על 7 ימים כל פעם, ובלבד שסך כל התקופות לא יעלו על 30 ימים".

ב- בש"פ 1289/91 {יוסי בן מאיר הררי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2), 759 (1991)} עסקינן בערר על החלטת בית-המשפט המחוזי, לפיה הורה לעצור את העוררים עד להחלטה אחרת. בבית-משפט קמא ביקש הסניגור לדחות את מועד הדיון מחמת העובדה כי לא קיבל את כל חומר החקירה. במקביל ביקש הסניגור לאפשר למרשיו להשתחרר בערבות.

בית-המשפט המחוזי קיבל את בקשת הדחיה אולם החליט לעצור את העוררים מבלי לאפשר להם להשתחרר בערובה. בהמשך ההחלטה ציין בית-המשפט המחוזי כי בעילות המעצר איננו דן כלל ועל הסניגור לקבוע מועד דיון קרוב.

הסניגור טען בערר כי "בית-המשפט המחוזי לא היה מוסמך לצוות על מעצרם של העוררים מבלי שהובא בפניו חומר הראיות הרלבנטי לעניין התיק הנדון". בקבלו את טענת הסניגור, קבע כב' השופט ג' בך:

"4. נראה לי, כי הערר בדין יסודו.

החיקוק הדן בסמכותו של בית-משפט לעצור נאשם לאחר שהוגש נגדו כתב אישום הינו סעיף 21א לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 (להלן: "החוק"). סעיף-משנה 21א(א) מונה את המקרים, בהם רשאי בית-המשפט לעצור נאשם כזה, ולאחר מכן בא סעיף-משנה 21א(ב) וקובע לאמור:

'לא יתן בית-משפט צו מעצר לפי סעיף-קטן (א), אלא אם נוכח לאחר ששמע את הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה...'

זוהי הוראה מנדטורית, אשר חלה על כל סוגי האישומים, לרבות החמורים שביניהם, המנויים בסעיף 21א(א)(2) בחוק, ושהעבירות המיוחסות לעוררים נכללות בהם.

5. מה, אם כן, המצב, כאשר שופט נוכח לדעת, עם הגשת כתב האישום, שמסיבה זו או אחרת, אין לאל ידו לתת באופן מיידי החלטה בדבר בקשת התביעה לעצור נאשם עד תום ההליכים?

שאלה זו עלתה לדיון בפני חברי הנכבד השופט מלץ, ב- בש"פ 595/89 יוסף כהן נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ובהחלטתו בעניין זה נקבע לאמור:

'על-פי הוראות סעיף 21א(ב) שצוטט לעיל, שופט איננו מוסמך ליתן צו מעצר עד תום ההליכים בטרם נוכח לדעת, לאחר שמיעת הצדדים, שיש ראיות לכאורה להוכחת האשמה. זהו תנאי בל יעבור. המדובר הוא בהליך שיפוטי שבו מביאים הצדדים בפני השופט את טיעוניהם וראיותיהם לכאורה. הליך זה יכול שיהיה קצר ויכול ששמיעתו תחל והמשכו יידחה. משהחל הדיון יכול השופט לדחות את המשכו וליתן צו על מעצרו של החשוד עד שייגמר הדיון ותינתן החלטתו. אך כל זאת בתנאי שהדיון אכן החל ושהובאה בפני השופט לפחות תשתית כלשהי לקיומן של ראיות לכאורה להוכחת האשמה. עצם הנחת כתב אישום ובקשה למעצר עד תום ההליכים בפניו אינה יכולה להוות תשתית כזו.'

בית-המשפט הגיע איפוא למסקנה, כי הצו בדבר מעצרו הזמני של הנאשם ניתן ללא סמכות.

יצויין, כי גם במקרה ההוא החליט בית-המשפט על דחיית הדיון בעניין מעצרו של הנאשם על-פי בקשת הסניגוריה, על-מנת לאפשר לה להתכונן לדיון כראוי.

אמנם לא היתה להחלטת השופט מלץ ב- בש"פ 595/89 הנ"ל תוצאה מעשית משמעותית, שכן באותו יום, בו ניתנה ההחלטה האמורה, עמד כבר להתקיים הדיון בפני בית-המשפט המחוזי בעניין מעצרו של הנאשם לגופם של דברים. אך ההחלטה העקרונית בעינה עומדת, והיא מקובלת עלי.

ובמקרה שלפנינו יש ליישום עיקרון זה גם תוצאות מעשיות.

6. הייתי מוסיף עוד הערות אלה:

כמו ביחס להחלטות רבות אחרות, הרי גם כאן רשאי בית-המשפט, אשר דן בבקשה מהסוג הנדון, ליישם את הכלל האמור תוך שימוש בחוש הפרופורציה והשכל הישר. בה במידה שהשופט מודע לכך, שהדיון לגופו נקבע למועד מוקדם יותר, הרי שיוכל להסתפק בסקירה מצומצמת יותר של התשתית הראייתית. כך, אם יקבע את שמיעת בקשת המדינה למעצר הנאשם למחרת יום הגשת כתב האישום, הרי מספיק שיהיה מודע לשלד תמציתי של פרשת התביעה בכדי שיוכל בינתיים להורות על מעצר הנאשם למשך אותה יממה. וזאת במיוחד, כאשר, כמו במקרה דנן, מחליט בית-המשפט על דחיית שמיעת הבקשה על-פי בקשת הסניגוריה. אך אם מסתבר, שהמדובר במעצר למשך תקופה ממושכת יותר, של ימים אחדים או אף של שבועות, אזי חובה על השופט, בטרם יצווה על מעצר, אפילו לתקופת ביניים, לקבל מהתביעה פרטים מלאים יותר בדבר הראיות, אשר היא רואה בהן משום הוכחה לכאורה, או לעיין בתיק החקירה בעצמו.

במקרה שבפנינו עולה מהחלטת בית-המשפט, שהתובעת אכן הציעה לנהוג כך, אך השופט לא ראה צורך להיזקק להצעה זו ונמנע מלקבל מידע כלשהו בדבר התשתית הראייתית לתביעה הנדונה. החלטה זו אינה מקובלת עלי.

אציין עוד, כי מתוך טיעון באי-כוח הצדדים התרשמתי, כי המדובר בתיק זה בראיות מורכבות, אשר בבדיקתן עשויות להתעורר שאלות עובדתיות ומשפטיות לא מבוטלות.

7. אשר-על-כן מחליט אני לקבל את הערר, במובן זה שיאופשר לעוררים להשתחרר בשלב זה בערובה, וזאת בתנאים הבאים..."
(ההדגשות אינן במקור)

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ייצוג על-ידי סניגור