כתב ערובה

סעיף 49 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"49. כתב ערובה (תיקון התשנ"ז)
(א) כתב ערובה יפרט את תנאי השחרור וייחתם בפני שופט, רשם או מזכיר בית-המשפט, או בפני שוטר או סוהר שהוסמך לכך בפקודות המשטרה או שירות בתי הסוהר.
(ב) בכתב הערובה החתום בידי צד שלישי יפורטו גם התנאים המיוחדים שלמילוים ערב צד שלישי."

ב- בש"פ 4348/99 {צבי ארוך ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 99(3), 526 (1999)} נדונה טענה לפיה נפלו פגמים בטופס מילוי הערובה כמו באופן חתימתו של הנאשם על כתב הערובה.

כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בדחותה את הטענה קובעת כי מן הראוי הוא, כי טופס הערובה ימולא באופן קפדני ודקדקני. זאת ועוד. על-אף שנפלו מספר פגמים בעת שמילאו את טופס הערובה, פגמים אלה הינם פגמים טכניים, "שאינם מעלים ואינם מורידים לשאלת תוקף הערובה".

ב- ת"פ (ת"א-יפו) 1882/04 {מדינת ישראל נ' ב' א', תק-של 2004(4), 9836, 9843 ואילך (2004)} נפסק מפי כב' השופטת רביד גיליה:

"במקרה שלנו, כעולה מעדותה של השוטרת חלי גראור אשר טיפלה בשחרורו של הנאשם והחתימה אותו על כתב הערובה, היא קיבלה את אישור הקצין הממונה, פקד ירון בן נפתלי לתנאי הערובה. עדותה של חלי גראור לא נסתרה ואין סיבה להטיל ספק בדבריה.

לטענת בא-כוח הנאשם, חלי גראור היתה רשאית לשחרר את הנאשם רק בתנאי שהקצין הממונה נעדר מהתחנה או נבצר ממנו לדיון בשחרורו של הנאשם, ותנאי זה, שהקנה לה את הסמכות לשחרר את הנאשם, לא צויין על גבי כתב ערובה, ומכאן שהוא לא התקיים.

השאלה מה היו הנסיבות שבהן טיפלה חלי גראור בשחרורו של הנאשם והאם ירון בן נפתלי נעדר מן המקום או שמא נבצר ממנו לדון בשחרורו של הנאשם, היא שאלה עובדתית.

השאלה אם התמלאו בהליך השחרור התנאים הקבועים בחוק, אינה פונקציה של דרך מילויו וסימונו של המסמך ת/2, שהוא בסך הכל כתב הערובה שנועד לשקף את התנאים שבהם הוחלט לשחרר את העצור. כידוע, שחרור עצור יכול שייעשה גם ללא ערובה (ראה סעיף 25(ד)) ובנסיבות מעין אלה לא יהא בנמצא כתב ערובה כלל.

בעניין זה ראוי להפנות גם אל הוראת סעיף 49 לחוק המעצרים, שם נקבע, שכתב הערובה יפרט את תנאי השחרור וייחתם על-ידי שופט, רשם או מזכיר בית-משפט או שוטר או סוהר שהוסמכו לכך. לא נקבע בחוק, כי על כתב הערובה להכיל פרטים נוספים מעבר לתנאי השחרור על-מנת שיהווה מסמך מחייב ותקף.

במצב דברים זה שבו כתב הערובה ת/2 מקיים את דרישת סעיף 49 לחוק המעצרים והוא נחזה על פניו להיות כתב ערובה ערוך וחתום כדין, הרי שאם ביקש בא-כוח הנאשם לערער על תקפותו, בטענה שנפל פגם בדרך קבלת ההחלטה שמכוחה הוצא כתב הערובה, היה עליו להציב את התשתית העובדתית הנדרשת כדי להתמודד עם טענה זו.

חלי גראור לא נשאלה מפורשות בנושא נוכחותו או היעדרו של ירון בן נפתלי בתחנה ולכן לא התייחסה לכך מפורשות בדבריה. דווקא הנאשם העיד בנושא זה, כי לא ראה את פקד בן נפתלי במקום בשום שלב, מה שנותן בסיס למחשבה, שהוא אכן נעדר או היה עסוק בעניין אחר.

על-מנת שתשמע טענת הנאשם כי טיפולה של חלי גראור בשחרור הנאשם היה שלא כדין, עליו להראות שירון בן נפתלי היה בתחנה והיה זמין ופנוי מכל מלאכה כדי לטפל בשחרורו, ולמרות זאת לא עשה כן. אין בראיות שהובאו בפני כל אינדיקציה המאפשרת לקבוע כאמור לעיל.

אשר-על-כן אני דוחה את הטענה וקובעת כי לא הוכח בפני שנפל פסול או פגם בקבלת ההחלטה על דרך שחרורו של הנאשם."

ב- ב"ש (יר') 2623/98 {יוסף לותם נ' מדינת ישראל, תק-מח 99(2), 3213 (1999)} קבע בית-המשפט מפי כב' השופט דוד חשין כי:

"17. כאמור, טענת בא-כוח העוררים כי כתב הערבות אינו תקף אינה נראית לי.

סעיף 49(ב) לחוק המעצרים קובע:

'כתב ערובה יפרט את תנאי השחרור וייחתם בפני שופט, רשם או מזכיר בית-המשפט, או בפני שוטר או סוהר שהוסמך לכך בפקודות המשטרה או שירות בתי הסוהר.'

לטענת בא-כוח העוררים, הדיבור 'בפקודות המשטרה או שירות בתי הסוהר' כוונתו לדברי החקיקה הראשיים הידועים בשמותיהם המלאים כפקודת המשטרה (נוסח חדש), וכפקודת בתי הסוהר (נוסח חדש).

לעומתו, בא-כוח המשיבה טוען כי בדיבור האמור התכוון המחוקק לפקודות הפנימיות של המשטרה (או שירות בתי הסוהר), והוא אף צירף כנספח ה' לתגובתו בערר העתק מפקודת המטה הארצי מס' 14.01.34, סעיף 7(א), שם נאמר כי כתב ערובה יכול שייחתם 'בפני... איש משטרה' (ואין מחלוקת כי השוטר יעקובוביץ עונה לתיאור "איש משטרה").

במחלוקת זו דעתי כדעת בא-כוח המשיבה.

ראשית, סעיף 49 לחוק המעצרים מפנה לפקודות המשטרה או שירות בתי הסוהר (להלן: שב"ס). דא עקא, שלא ידוע לי על דבר חקיקה ראשי הנושא את השם "פקודת שירות בתי הסוהר" (להבדיל מפקודת בתי הסוהר). על כרחך אתה אומר, במילה "פקודות" נתכוון המחוקק לפקודות הפנימיות של המשטרה או שב"ס.

שנית, המחוקק הראשי הוא הריבון בענייני חקיקה, ואין כל צורך שיסמיך עצמו בחוק ראשי אחד (חוק המעצרים) להסמיך גוף אחר (משטרה או שב"ס) בחוק ראשי אחר (פקודת המשטרה או פקודת בתי הסוהר להסמיך שוטר או סוהר להחתים ערב על כתב ערובה. מכל מקום, ומעבר לצריך, גם מכוח סעיף 6 לתוספת לכללי המשטרה (הענקת סמכויות לבעלי תפקידים), התשנ"ב-1992, ניתן היה, במסגרת פקודת המשטרה, להסמיך שוטר להחתים ערב על ערבותו.

מוסיף בא-כוח העוררים ומשיג על הוראת הסמכה זו, באומרו כי היא מהווה הסמכה גורפת של כל אנשי המשטרה להחתים על כתב ערובה, ועל-כן היא מחטיאה את מטרת החוק, שביקש להבחין בין אנשי משטרה המוסמכים להחתים על כתב ערובה, לבין כאלה שלא מוסמכים.

טענה זו מצאתי לדחות: עינינו הרואות כי על-פי פקודת המשטרה הרלבנטית מוסמך היה הצוער יעקובוביץ להחתים את העוררים על הערבות, ואם טענת העוררים היא שהוראה זו בפקודות המשטרה אינה עולה בקנה אחד עם החוק, הרי שאין בידי לקבלה. מכוח חזקת הכשרות המינהלית מוטל הנטל על העוררים להראות כי פעולת המשטרה נעשתה בלא סמכות (בש"פ 2708/95 שפיגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 221, 236 מול א'), קרי, שאותו צוער לא היה מוסמך להחתים את העוררים על כתב הערבות. זאת לא עשו. לחילופין, מוטל היה עליהם להראות כי הסמכה גורפת של כל איש משטרה להחתים על ערבות חורגת ממתחם הסבירות - וגם בנטל זה לא עמדו. שכן, מכוח חזקת הכשרות המינהלית, אין לי אלא לצאת מן ההנחה כי ההסמכה לכל איש משטרה הוענקה לאחר שנחה דעתו של מפכ"ל המשטרה כי במסגרת הכשרתו הבסיסית כשוטר מקבל כל איש משטרה גם את ההכשרה הדרושה להחתמת ערבים (בדומה לכל מזכיר של בית-המשפט - ולא דווקא המזכירים הראשיים: בש"פ 653/98 גרבי נ' מדינת ישראל, דינים עליון ע 4).

גם בטענות האחרות לעניין תוקף כתב הערובה לא מצאתי ממש, ומבלי להידרש כאן לכולן, אתייחס בקצרה לעיקריות שבהן. ראשית, אין כל ראיה כי הנאשמת שוחררה דווקא על-ידי הצוער יעקובוביץ ולא על-ידי קצין משטרה שהיה נוכח במקום, או בידיעתו של קצין כאמור ועל-פי פקודתו (וראו השם גדעון גבאי בפתח כתב הערובה). גם בעניין זה פועלת לטובת המשיבה חזקת הכשרות המינהלית והעוררים לא סתרו אותה. אעיר גם, כי לא ברור איזה משקל יכולה להיות לטענה זו לעניין חיוב העוררים בערבותם, גם לו התבררה כנכונה, בשים-לב לכך שגם הצוער יעקובוביץ היה מוסמך להחתימה על כתב הערובה. שנית, הטענה כי החלטת השופט פרקש הפקיעה את תוקף הערבות אינה נהירה לי כל צורכה, שהרי החלטה זו מעולם לא שוכללה, שכן היא בוטלה על-ידי ערכאת העורר בטרם מולאו תנאיה. שלישית, טענת העוררים לפיה אין תוקף לערבותם, משום שיכולתם הכלכלית לא נבדקה ולא הוסברה להם מהות הערבות, אינה מקובלת עלי: מעבר לכך שהמשיבה מכחישה טענה זו מכל וכל (סעיף 21 לתגובתה בערר), הרי שגם בעניין זה עומדת לזכותה חזקת הכשרות המינהלית, המטילה על כתפי העוררים את הנטל להראות כי פעולת הרשות אינה כדין, וזאת לא עשו. יוער גם, כי טענות אלה (אי-בדיקת היכולת הכלכלית וחוסר הבנה של מהות הערבות) לא הופיעו במכתב שהגישו העוררים לבית-המשפט קמא. יתירה מזאת: מהמכתב עולה כי העוררים הם אנשים מן היישוב, אינטליגנטיים, זה לומד הנדסת מכונות ואחיו תכנות מחשבים, וחזקה כי שניהם היו מודעים טוב יותר מכל אדם אחר למצבם הכלכלי והרפואי. אך סביר הוא להניח, איפוא, כי משמעות כתב הערבות היתה נהירה להם היטב, וכי בטרם חתמו עליו הבינו לאשורה את משמעות ערבותם לכך שהנאשמת תמלא אחר תנאי השחרור בערובה.

18. לא זו אף זו: הגם שמקובלת עלי טענת העוררים, כי כאשר נעצרה אחותם הנאשמת בנמל התעופה הם נקלעו ללחץ ולמצוקה רגשית ורצו לסייע לה ככל שניתן, הרי שהנאשמת שהתה בישראל לא פחות מחודש וחצי עד שנמלטה, ובמהלך תקופה זו גם הוגש נגדה כתב אישום המייחס לה עבירות הונאה חמורות. אך סביר הוא להניח, כי במהלך תקופה זו - ובמיוחד על רקע העובדה שהוגש כתב אישום - נתחוור לעוררים פחות או יותר מה מייחסת המשיבה לנאשמת, והכל על רקע העובדה, שהיתה ידועה להם, שמרכז חייה של הנאשמת הוא בדרום אפריקה.

מעבר לכך, העוררים הרי יכלו להשתחרר מערבותם: לו היו מתייצבים בבית-המשפט קמא מלווים באחותם ומצהירים על רצונם להשתחרר מערבותם היה בית-המשפט אנוס לקבל את בקשתם, ואף רשאי היה לקבל את בקשתם לו היו מתייצבים בבית-המשפט ללא הנאשמת (ראו סעיף 50(א) לחוק המעצרים). דא עקא, שהעוררים בחרו להחריש, ובכך קיבלו על עצמם במשנה-תוקף את האחריות לערבותם."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

כתב ערובה