השיקולים לקביעת ערבות

סעיף 46 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996 {ייקרא להלן: "חוק המעצרים"} קובע כדלקמן:

"46. שיקולים לקביעת ערובה (תיקון התשנ"ז)
(א) ציווה שופט לשחרר אדם בערובה או להטיל עליו ערובה, יקבע את סוג הערובה, גובה הערובה, וכן את תנאי הערובה ומשך תוקפם; והכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה.

(ב) בהחלטתו לפי סעיף-קטן (א) ישקול השופט גם את אלה:
(1) מהות העבירה;
(2) המידע שבידי התביעה;
(3) עברו הפלילי של האדם;
(4) מצבו הכלכלי של האדם ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת;
(5) האפשרות שהאדם יוכל לעמוד בתנאי הערובה.

(ג) בקביעת תנאי הערובה של קטין יתחשב השופט, בין השאר, בצרכיו המיוחדים כקטין."

בבוא בית-המשפט "לאפשר חלופת מעצר רגילה, אחד השיקולים החשובים אשר ראוי להביאם בחשבון, הוא זה: האם תנאי חלופת המעצר יישמרו במלואם, באופן שהנאשם לא ייצא ממקום חלופת המעצר, ובכך יסכן את הציבור ויימלט מאימת הדין" {דברי כב' השופט משה דרורי ב- ב"ש (יר') 9094/04 מדינת ישראל נ' עקיבא קשמן ואח', תק-מח 2005(4), 5947 (2005)}.

לצורך זה נקבע מנגנון של מתן ערובה והשיקולים לקביעת סוג הערובה גובהה, תנאיה ומשך תוקפה קבועים בסעיף 46 לחוק המעצרים ו"הכל במידה שאינה עולה על הנדרש כדי להשיג את מטרות הטלת הערובה", כאמור בסעיף 46(א) סיפא לחוק המעצרים.

י' קדמי, גורס בספרו {שם, בעמ' 289} כי "הרשימה המופיעה שם איננה ממצה, והיא כוללת, בין היתר, את הגורמים הבאים: מהות העבירה; המידע שבידי התביעה; עברו הפלילי של הנדון, מצבו הכלכלי ויכולתו להמציא את הערובה; והאפשרות שהאדם יוכל לעמוד בתנאי הערובה".

כאשר הגיע בית-המשפט למסקנה כי ניתן לשחרר נאשם בערובה, עליו לקבוע תנאים אשר הנאשם יכול לעמוד בהם. יחד-עם-זאת, על בית-המשפט לבחון את התנאים שהוא משית הוא על הנאשם ולבדוק האם תנאים אלה יבטיחו את השגת תכלית המעצר.

אחת האפשרויות של בית-המשפט היא להטיל על הנאשם הפקדת מזומן או ערבות בנקאית בקופת בית-המשפט. אפשרות זו, מיועדת בדרך-כלל, כדי להבטיח כי הנאשם לא ימלט מהדין. כמו-כן, בעשותו כן, על בית-המשפט לקבוע את הסכום ביחס ליכולתו של הנאשם.

הסכום שנקבע על-ידי בית-המשפט צריך שיעמוד ביחס ליכולתו של הנאשם, אך שלא יהיה בו משום פיתוי לוותר על הערבות ולהימלט מן הדין.

סעיף 46 לחוק המעצרים, מנחה את בית-המשפט ביחס לשיקולים בקביעת הערבות תוך שהוא מחייב את בית-המשפט לשמור על איזון בין יכולתו של הנאשם לעמוד בתנאי הערובה שייקבעו על-ידי בית-המשפט ובין הצורך להשיג את תכליתה של הערובה.

אין כל צל של ספק כי ככל שניתן להבטיח התייצבותו של נאשם למשפטו באמצעות ערבויות כספיות ממשיות, כך פוחת החשש מפני הימלטותו מן הדין. יחד-עם-זאת, על בית-המשפט לקחת לתשומת-ליבו שמא יחייב את הנאשם בהעמדת ערובות שמעבר ליכולתו ושתפגענה בזכויותיו, מעבר לנדרש {ראה גם ב"ש (יר') 7241/04 מדינת ישראל נ' עודד (בן אליעזר) גולן, תק-מח 2005(1), 2851 (2005)}.

הוראת סעיף 46(ב)(4) קובעת כי בית-המשפט יקבע את סוג הערובה בהתחשב, בין היתר, ב"מצבו הכלכלי של האדם ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת". אולם "אין פירוש הדבר שבית-המשפט חייב תמיד לקבוע סכום ערובה על-פי טיעונו של נאשם בדבר יכולתו הכלכלית. בית-משפט אמור ליצור איזון בין יכולתו הכלכלית של נאשם לבין הסיכון הצפוי משיחרורו בערובה, ואיזון זה הוא שיקבע ויכריע" {דברי כב' השופט מ' חשין ב- בש"פ 2072/98 רחמים לוי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(2), 23 (1998); ראו גם דברי כב' השופט י' זמיר ב- בש"פ 6591/97 וזאנה נ' מדינת ישראל, תק-על 97(3), 851 (1997)}.

ב- ב"ש (ב"ש) 20231/06 {פוזי שואמרה ואח' נ' מדינת ישראל, תק-מח 2006(1), 13104 (2006)} קבעה כב' השופטת רחל ברקאי כי "מקום שהעוררים הובאו בפני שופט, מכוח סעיף 46 לחוק המעצרים, היה זה מחובתו של בית-משפט קמא לבחון מקרוב את הסוגיה הכלכלית של העוררים" ומשבדיקה שכזו לא נעשתה יש לקבל את הערר ולהחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, כדי שיבחן את יכולתם הכלכלית של העוררים ותוך "שמירה על האיזון הראוי אשר יבטיח את הסיכון מפני הימלטות מן הדין".

ב- בש"פ 2420/97 {רומנובסקי אלכסנדר נ' מדינת ישראל, תק-על 97(2), 489 (1997)} בית-משפט קמא הפחית את הפיקדון שעל הנאשם להפקיד לסך של 50,000 ש"ח. כמו-כן, בית-משפט קמא הפחית את סכום הערבויות של צד ג'.

העורר טען כי אף לאחר הקטנת סכום הערבות זו כאמור, אין ביכולתו לעמוד בתנאי הערובה ואף מתקשה בגיוס ערבויות צד ג' למעט אשתו. טענה נוספת מפי העורר היא כי "משהחליט בית-המשפט לשחרר נאשם בערובה, מן הראוי כי התנאים שיושתו עליו יאפשרו לקיים את החלטת השחרור ולא ירוקנו אותה מתוכן".

כב' השופטת ד' בייניש בדחותה את טענות העורר קבעה כי התנאים של הערובה נועדו להבטיח מפני הימלטות העורר מן הדין וכי אין בערובה של האישה כדי להבטיח מטרה זו שכן, החשד להימלטות מן הדין מבוססת ואיננה ערטילאית. בנוסף, "אשתו של העורר היא חסרת כל. היא עצמה ואף אביה היו קורבן לחלק ממעשי המרמה המיוחסים לעורר, וקשה להניח שחיובה כערבה יהיה בו כדי להניא את העורר מלהימלט מן הדין".

על-אף האמור, כב' השופטת ד' בייניש קיבלה את הערר בחלקו תוך שהיא קובעת כי על הנאשם להפקיד סך של 10,000 ש"ח והערבויות צד ג' יעמדו על 20,000 ש"ח.

הלכה ידועה היא, שככל שאמצעיו של נאשם רבים יותר ומצבו הכלכלי טוב יותר, כך צריכה הערובה להיות גבוהה יותר {ב"ש 892/86 מיכלסקו נ' מדינת ישראל, דינים עליון סד 487 (1986)}.

ב- ב- ב"ש 2316/03 {מדינת ישראל נ' אסלאן ואח', תק-מח 2003(3), 254 (2003) (להלן: פרשת אסלאן)} עמד בית-המשפט על הקושי במימוש נכסי מקרקעין וחייב במתן ערבויות נוספות על נכסים אלה. באותו מקרה, היה מדובר בשיעבוד דירות שבהן התגוררו המשיבים וילדיהם הקטינים ופינויים במקרה של מימוש השיעבוד הוא משימה קשה במיוחד, שכן, אדם זר למשפחה - לא ירצה לרכוש בו זכויות.

בניגוד לפרשת אסלאן ב- ב"ש (יר') 7241/04 {מדינת ישראל נ' עודד (בן אליעזר) גולן, תק-מח 2005(1), 2851 (2005)} לא היה מדובר בדירות מגורים, אלא, בנכסי מקרקעין שהשימוש בהם הוא מסחרי-עסקי, ועל-כן, לדעת בית-המשפט במקרה דנן, לא צפוי קושי מיוחד לממש את הבטחות כאמור.

ב- ב"ש (חי') 2316/03 {מדינת ישראל נ' פייסל בן חליל אסלאן, תק-מח 2003(3), 254 (2003)} קבעה כב' השופטת שושנה שטמר כי "על בית-המשפט לשקול בבואו להטיל ערובות על נאשם, בין-יתר, את השיקולים של מהות העבירה, של המידע שבידי התביעה, עברו הפלילי של האדם, מצבו הכלכלי ויכולתו להמציא את הערובה הנדרשת והאפשרות שיוכל לעמוד בתנאי הערובה".

כמו-כן, "שיקולים אלה ואחרים ייעשו בהתחשב בפגיעות בזכויות-היסוד של הנאשם, כמו בזכות לחירות, לקניין, לחופש היציאה מהארץ ואף לחופש העיסוק".
ידוע כי לקטין, במקרים מסויימים, ישנן צרכים מיוחדים מעבר לאלה של אדם מבוגר, והכול גם תלוי בגילו של הקטין, ולכן הוראת סעיף 46(ג) לחוק המעצרים קובעת כי "בקביעת תנאי הערובה של קטין יתחשב השופט, בין השאר, בצרכיו המיוחדים כקטין".

אנו סבורים כי ה"בדיקה" שעל בית-המשפט לעשות צריכה להיות זהה לזה שאצל אדם בוגר, כאמור בסעיף 46(ב) לחוק המעצרים, ובכפוף לצורכיו המיוחדים של קטין - באם ישנן בכלל וכל מקרה ידון לגופו.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

השיקולים לקביעת ערבות