עילות תביעה - מבוא

הפרות בתחום דיני הקניין מציבות את המפר תחת מטרייתם של עילות תביעה שונות שהוכחתן תביא לחיובו בתשלום פיצויים, סילוק ההפרות ועוד סעדי-משנה שמטרתם חשיפת היקף ההפרות.

עילות התביעה יצוקות בשלל דברי חקיקה, למעשה יכול תובע שעילתו פגיעה בזכות יוצרים שלו למקם את תביעתו בדלת אמותיה של אחת מן העילות הבאות: עילה שהורתה בפקודת סימני מסחר שבה דנו לעיל ארוכות בשער ב', עילה שהורתה בדיני עשיית עושר ולא במשפט, עילה מכוח חוק עוולות מסחריות ודיני הנזיקין.

קיים שוני בין יסודות העילה בין העילות השונות. ההלכה הפסוקה, בהבחינה בין עילה המושתתת על הפרת סימן מסחר לבין עילה בעווולת גניבת העין, קבעה כי כבר נפסק כי קיים שוני מהותי בין שתי העילות עליו עמד בית-המשפט {רע"א 5454/02 טעם טבע (1988) טיבולי בע"מ נ' אמברוזיה סופהרב בע"מ, פ"ד נז(2), 438 (2003)}.

בפרשת טעם טבע הנ"ל נפסק כי על-אף הזהות בין המבחנים לקיומו של דמיון מטעה בעילה של הפרת סימן מסחר ובעוולת גניבת עין, קיים בכל זאת שוני מהותי בין שני המקרים.

ההבדל נעוץ במושא הבדיקה: בעוד שבעוולת גניבת עין בודקים אם מכלול מעשיו של העוסק גרמו להטעיה ביחס למקור המוצר, הרי שבתובענה בדבר הפרת סימן מסחר מכוונת הבדיקה אך ורק לקיומו של דמיון מטעה בין הסימנים עצמם.

כלומר, בתביעת הפרה יש ליתן משקל נמוך יותר, או במקרים מסויימים לא ליתן משקל כלל, למידת הדמיון בחזותם של המוצרים או של אריזותיהם {ע"א 563/11 ADIDAS SALOMON A.G נ' ג'לאל יאסין ואח', תק-על 2012(3), 9000 (2012)}.

עוד נפסק כי כוונה להטעות מצד הנתבע אינה יסוד הכרחי לגיבוש עוולת גניבת העין, אף שהיא עשויה להטות את הכף לחובת המחקה ולהקל על התובע את הוכחת החשש להטעיה.

על-כן, בהחלט ייתכן כי החשש להטעיה יתקיים גם אם הנתבע לא התכוון לחקות את הנכס או את השירות של התובע אך גם ההיפך נכון - הוכחת כוונה לחקות את הנכס או השירות של התובע היא לבדה אין די בה מקום שבו אין מתקיימים שני היסודות המרכיבים את העוולה - המוניטין והחשש להטעיה.

החוק במדינת ישראל, מעניק הגנה לבעל סימן בשתי חזיתות, בחזית הרשומה ובחזית שאינה רשומה. כאשר הסימן רשום בפנקס, יקבל בעל הסימן הגנה גם מכוח פקודת סימני המסחר.

כאשר הסימן לא רשום, יקבל בעל הסימן הגנה מכוח עוולת גניבת עין, מקום בו יוכח קיומו של מוניטין שנרכש בסימן וקיומו של חשש מפני הטעיה של הציבור.

עוולת גניבת העין מלווה את הסימן עד למועד רישומו כדין, ובמקביל אף לאחר הרישום בפנקס סימני המסחר, בהיותה רשת הביטחון של יסוד המוניטין {עמיר פרידמן סימני מסחר - דין, פסיקה ומשפט משווה}.

עוולת גניבת עין דומה מבחינות מסויימות לעוולת הפרת הסימן הרשום. אך להבדיל מעילת התביעה בגין הפרת הסימן הרשום המעוגנת בפקודה, עוולת גניבת העין לא נועדה במהותה להגן על הצרכן מפני התקיימותה של סכנת ההטעיה ביחס למקור הטובין נושאי הסימן, אלא להגן על המוניטין ועל האינטרס הקנייני של העוסק {ע"א 9070/10 טלי דדון-יפרח נ' א.ת. סנאפ בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.03.12) העוסק בעוולה של גניבת עין}.

בניגוד לעוולת גניבת עין, בכל הנוגע להפרת סימן מסחר אין צורך להוכיח קיומו של מונטין לבעל הסימן. די בעצם השימוש בסימן דומה.

השאלה העיקרית המתעוררת בהקשר של הפרת סימן מסחרי היא שאלת הדמיון המטעה בין סימן התובע לסימן הנתבע, אשר מבסס את החשש שציבור הצרכנים יבלבל בין סחורת התובע לסחורת הנתבע {רע"א 1400/97 פיקנטי תעשיות מזון נ' אסם תעשיות מזון, פ"ד נא(1), 310 (29.04.97)}.

עוד נקבע על-ידי בית-המשפט, כאשר אדם משתמש בסימן זהה לחלוטין, שאלת ההטעיה אינה מתעוררת, אך כאשר מדובר בסימן דומה, המבחן לקיומו של דמיון זה הוא מידת הסכנה שהציבור יטעה לחשוב שמדובר בסימן המסחרי הרשום והמוגן.

בשער ב' לעיל מיקדנו את הדיון בבחינת הפרתו של סימן המסחר על-פי הפקודה והסעדים. להלן נבחן את העילות במסגרתן יביא תובע את עילתו להפרת סימן המסחר שיסודותיה מעוגנים בעיקרים אחרים מאלה הנדרשים על-פי הפקודה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עילות תביעה - מבוא