סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• מבוא
• תפקידיהם של ההורים
• הסכם בין הורים החיים בנפרד וסמכותו של בית-המשפט באין הסכמה
• חזקת הגיל הרך בבית-משפט לענייני משפחה ובבית-הדין הרבני
• עיקרון "טובת הילד" בבית-משפט לענייני משפחה ובבית-הדין הרבני
• רצון הילד
• שינוי נסיבות
• משמורת ילדים ומסוגלות הורית
• הכרעת בית-המשפט וסמכותו הכללית להורות על אמצעי שמירה
• משמורת משותפת
• הגשת תסקיר על-ידי פקיד הסעד בתביעות למשמורת
• סדרי דין בתביעות משמורת
• משמורת ילדים וכריכתה בתביעת הגירושין
• הלכות בית-המשפט לענייני משפחה ובית הדין הרבני

רצון הילד

רצונו של הקטין מהווה שיקול מנחה בהתייחס לקביעת ההורה המשמורן. רצונו של הקטין נשקל כמרכיב אחד ממכלול המרכיבים המתייחסים לקביעת ההורה המשמורן {תמ"ש (יר') 9642/04 פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2005(3), 244 (2005)}.

ממקרא הפסיקה עולה, כי בתי-המשפט מייחסים חשיבות רבה לרצונם של ילדים שמלאו להם 10 שנים ויותר.

על-כן, בתי-המשפט נוטים לכבד את העדפה שמעדיפים הקטין בדבר הסדרי המשמורת וקבלת החזקה, כאשר על-פי גילו הכרונולוגי קיימת הצדקה לכך.

לעניין זה יודגש, כי במקרים מסויימים, על-אף שרצון הקטין נוגד את טובתו, יתייחס בית-המשפט לרצונו של הקטין ולא יכפה עליו את החלטתו {ע"א 241/57 פלטיאל נ' פלטיאל, פ"ד יג 599 (1959); בג"צ 391/71 פלונית נ' אלמוני, פ"ד כו(1), 85 (1971); ע"א 433/67 גדעון צבר נ' היועץ המשפטי לממשלה ומרים צבר, פ"ד כב(1), 162 (1968)}.

רצונו של קטין לא בהכרח מתיישב עם טובתו, כשהאספקט האחרון מחייב ראיה נרחבת יותר ובחינת שיקולים משיקולים שונים, כגון המשכיות, הרגל, סביבה, גיל, תנאים כלכליים ושורה נוספת של גורמים אשר רק בחינתם המקיפה והכוללת עשויה ליצור תמונה מה באמת מחייבת טובתו של קטין מסויים בנסיבותיו המיוחדות הנוגעות רק לו – וזאת להבדיל מהרצון, גם אם כנה הוא, שעשוי להיות זמני, סובייקטיבי ואפילו אימפולסיבי {ע"א 740/87 אילת מזר נ' יהודה קביליו, פ"ד מג(1), 661 (1987)}.

פרופ' ד' שניט גורס במאמרו {"החוק, הפרט ושירותי הרווחה" האוניברסיטה העברית (התשמ"ח), 216-215} כי כאשר עסקינן בקטינים בני 10-7 – אין לייחס לרצון הקטין כל משמעות שהיא.

פרופ' שאקי {"עיון מחדש בטיבה של 'זכות ההורים למשמורת ילדיהם הקטינים'" עיוני משפט ט' (תשמ"ג-ד), 59 ואילך} מציע למיין את תקופת הקטינות הסטטוטורית {עד גיל 18} לארבע תקופות, לעניין המשמורת, תוך שהינו מדגיש כי החלוקה שלהלן איננה מדוייקת ומשקפת את מצב הקטין ואת מידת החשיבות שיש להעניק לרצונו באורח גס:

האחת, תקופת שלטון חזקת הגיל הרך {מינקות עד גיל 6};

השניה, תקופת ביניים: בתר-חזקה וטרום אבחנה {מגיל 6 ועד גיל 12-10};

השלישית, תקופת ההבחנה של רצון הילד {מגיל 12-10 ועד גיל 16-14};

הרביעית, תקופת שיקול-הדעת של הקטין {מגיל 16-14 ועד גיל 18}.

בנוסף, פרופ' שאקי {שם, 59, 76} גורס כי "קיימת מעין-הנחה לגבי תקופה שקשה לתחום אותה בתחומי-זמן מדוייקים, כי בגיל 10 לערך אצל ילד בעל התפתחות שכלית ונפשית מצויה, מזדהה רצונו, המובע בצורה צלולה, ואינו נראה על פניו קאפריציוזי או מעושה, עם טובתו האמיתית. היינו, בתי-משפט ייטו במתח הגילים שבין 12-10 ועד לגילים 16-14, לתת משקל-יתר להעדפותיו של הילד – את ההורה האחד על פני משנהו, או להעדפת גורם זר, שלישי, על פני שניהם כאחד; העדפות הנתפשות כאינדיקאטור חשוב, לפחות לכאורה, בדבר טובתו ואושרו העתידיים של הילד".

ב- ע"א 241/57 {פלטיאל נ' פלטיאל, פ"ד יג(1), 599 (1959)} הביעה הילדה, בת 11, את דעתה להישאר עם אביה. חרף, צו זמני שהוצא כנגד הילדה, הקובע כי עליה לעבור לידי אימה, קבע בית-המשפט כי הילדה "עומדת במריה, והחזקתה אצל המערערת אינה ניתנת לביצוע", ועל-כן קבע כי טובתה של הילדה מחייבת להתחשב ברצונה להישאר אצל אביה.

ב- בג"צ 391/71 {פלונית נ' אלמוני, פ"ד כו(1), 85 (1971)} קבע בית-המשפט, ברוב דיעות, כי על שתי הבנות לחזור לארצות הברית עם אימם ואילו הבת השלישית, בת ה- 12, תישאר אצל אביה בארץ וזאת משום שמגלה היא התנגדות ושינאה כלפי האם.

ב- ע"א 503/60 {יולן וולף נ' אנדור וולף, פ"ד טו(1), 760 (1961)} התחשב בית-המשפט ברצון הילדה, בת 12 להישאר עם אימה.

לגילו של הילד יש השפעה גם באשר להוצאה לפועל של צווי משמורת שכן, לא כופים בהוצאה לפועל צווי משמורת כאשר הילדים, כשהם בגיל שבו יש לתת משקל לדעתם, מתנגדים לכך.

כלומר, במידה והקטין מסרב לפעול לפי מצוות הצו, רשאי לפנות ראש ההוצאה לפועל לבית-המשפט שינחה אותו כיצד עליו לנהוג.

על הצורך של בית-המשפט לדאוג לטובת הילד בדיוני משמורת והקושי בקביעת טובת הילד בסכסוכי גירושין, ניתן ללמוד מדבריו של כב' השופט כהן {חיים ה' כהן מבוא, בתוך: רונן יאיר "שיתוף הילד בקביעת משמורתו" (1997)}:

"אין לך משימה שיפוטית קשה, לעיתים קורעת לב, מזו של קביעת גורלו של ילד קטן... אין מחלוקת בין השופטים שכאשר גורלו של ילד עומד להכרעה ביניהם – חייב השופט לשמש לו לפה ולערוך לו דינו, כל בית-דין הוא "אביהם של יתומים" ... ילד העומד לפני שופט, אין מרות הוריו עליו; והשופט נוטל מרות של אם ואב, והוא נאמן לדאוג לטובת הילד כמו שהורה אוהב, מבין ורחום דואג לילדיו. אמנם ההורים הם האפוטרופוסים על ילדים והם חייבים לנהוג לטובתו... אבל בשעה שהם מתדיינים זה עם זה על משמורת ילדם, הדעת נותנת והניסיון מוכיח, שאין הם יודעים להבחין תמיד די הצורך בין האינטרסים של עצמם לבין טובתו של הילד. תמיד קיים חשש שהורה המתדיין על גורל ילדו מתכוון להיטיב לעצמו ולהרע ליריבו. במקרה הטוב – משלה הורה את עצמו, בתום-לב, באשליה כי קבלת הילד למשמורתו והוצאתו ממשמורת בן זוגו זהה עם טובת הילד... על כל פנים אין בה (- בטענה זו) כדי לפתור השופט מחובתו, ולשחררו מאחריותו לברר מה היא באמת טובת הילד, ומהי הדרך הטובה להבטיחו לו."

כאשר דנים בנושא קביעת טובתו של הילד בהחלטות הנוגעות לגורלו דוגמת החלטה לגבי משמורת הילד, יש לבחון האם טובתו של הילד יכולה להיקבע רק על-ידי גורם חיצוני דוגמת בית-המשפט.

למרות תפיסתו של בית-המשפט את תפקידו כ"אבותיהם של יתומים", יש לבחון את הזכות הניתנת לילד להביע את רצונו בסכסוכי משמורת ואת מידת שיתופו בתהליכים של קבלת החלטות בענייניו.