botox

ישיבה מקדמית (תקנה 214יא)

תקנה 214יא לתקסד"א קובעת כי:

"214יא. ישיבה מקדמית (תיקון התשס"א (מס' 5))

(א) בית-המשפט רשאי לקיים ישיבה מקדמית אחת, אם ראה שיש צורך בכך כדי לייעל את הדיון, לפשטו ולהחישו וכדי לברר את הדרך המתאימה ביותר לבירור התובענה.

(ב) מועד הישיבה המקדמית יהיה, ככל הניתן, לא מאוחר משלושים ימים ממועד הגשת כתב ההגנה האחרון.

(ג) השופט או הרשם הדן בישיבה המקדמית לא יהיה, במידת האפשר, השופט או הרשם הדן בתובענה.

(ד) בישיבה מקדמית רשאי בית-המשפט, מבלי לגרוע מכלליות האמור בתקנת-משנה (א) -

(1) לבדוק את התאמת התובענה לסדר דין מהיר, ולהעביר תובענה או תביעה שכנגד למסלול דיון רגיל;

(2) לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין ואם צורפו אליהם תצהירים מטעם בעלי הדין והמסמכים שיש לצרף כאמור בתקנה 214ח;

(3) לברר מהן השאלות שהן באמת שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין ולערוך רשימת הפלוגתות;

(4) לדון בבקשות ביניים, ובבקשת רשות ליתן הודעת צד שלישי, וליתן בהן החלטה;

(5) למנות מומחה מוסכם או מומחה מטעם בית-המשפט;

(6) לקבוע מועד להגשת תצהירי עדות ראשית על-ידי העדים;

(7) לקבוע את רשימת העדים שיתייצבו לדיון;

(8) להציע לבעלי הדין הסדר פשרה, לפסוק בתובענה בדרך של פשרה כאמור בסעיף 79א לחוק בתי-המשפט, או לתת, לבקשת בעלי הדין, תוקף של פסק-דין להסדר פשרה שעשו ביניהם;

(9) להפנות תובענה לבוררות כאמור בסעיף 79ב לחוק בתי- המשפט או לפישור כאמור בסעיף 79ג לחוק בתי-המשפט, בהסכמת בעלי הדין;

(10) להטיל הוצאות על בעל דין, לטובת בעל דין שכנגד או לטובת אוצר המדינה, בשיעור שיראה לנכון בנסיבות העניין, אם ראה כי בשל אי-קיום הוראה מהוראות תקנות 214ג, 214ד או 214ח, הדיון מתעכב שלא לצורך.

(ה) בעלי הדין יתייצבו לישיבה המקדמית, אלא-אם-כן קבע בית- המשפט אחרת; היה בעל הדין המדינה או תאגיד יהיה הוא פטור מהתייצבות לישיבה מקדמית, ובלבד שהגיש לבית-המשפט, לא מאוחר משבעה ימים לפני הישיבה המקדמית, התחייבות בכתב, כי נציג מטעמו הבקיא בפרטי התובענה ומוסמך להחליט בעניינה, יהיה זמין בטלפון בזמן הישיבה המקדמית (להלן: התחייבות בעל דין).

(ו) דין אי-התייצבות לישיבה מקדמית או הפרת התחייבות בעל דין - כדין אי-התייצבות למשפט על-פי תקנה 157;

(ז) אין באמור בתקנה זו די לגרוע מסמכויות בית-משפט הדן בקדם- משפט בתובענה שאינה בסדר דין מהיר לפי תקנה 143."

בהתאם להוראת תקנות 214יא(ה) ו-(ו) לתקנות: "בעלי הדין יתייצבו לישיבה המקדמית, אלא-אם-כן קבע בית-המשפט אחרת", ו-"דין אי-התייצבות לישיבה מקדמית או הפרת התחייבות בעל דין - כדין אי-התייצבות למשפט על-פי תקנה 157".

בשים-לב למהותה של התובענה ומשנכשלו ניסיון הגישור ונסיונות הפשרה ראה בית-המשפט שלא לקיים ישיבה מקדמית, וכי יש לשמוע העדים ולקיים את הדיון לגופו. יצויין כי על-פי התקנות ניתן קיומה של ישיבה מקדמית לשיקול-דעת בית-המשפט.47

התקנה מבחינה בין בעל דין "פרטי" לבין בעל דין שהוא המדינה או תאגיד. את אלו האחרונים פוטרת התקנה מחובת התייצבות ומסתפקת שבעל סמכות מטעמו יהיה זמין בטלפון.

חובת ההתייצבות של בעל דין גם היא אינה דבר חדש במשפטנו. לפי תקנה 147 לתקנות:

"שופט בקדם-משפט רשאי להורות שבעל דין פלוני יתייצב בעצמו, ואם היה תאגיד - מנהלו, מנהל עסקיו או אדם אחר הממלא בו תפקיד, הכל לפי ראות עיני השופט."

גם לולא הזדקקות לתקנה 214יא(ה) לתקנות (וגם לולא הותקנה), תקנה 147 חלה גם על תקנות "סדר דין מהיר" לפי תקנה 214ב(ג), ומשכך, אין בהוראת תקנה 214יא(ה) שינוי מהותי בזכויותיו של בעל הדין. אכן, "ברירת המחדל" בדיון בקדם-משפט לפי פרק י"ג לתקנות הינה אי-חובת התייצבות בעל הדין עצמו ואילו לבית-המשפט הסמכות להורות על התייצבותו. נכון גם, כי בית- המשפט ישתמש בסמכותו להורות על התייצבות בעלי הדין עצמם מקום בו נוכחותם האישית עשויה לתרום תרומה של ממש להמשך ניהולו היעיל וההוגן של ההליך, וכאשר אין בייצוגם על-ידי באי-כוחם כדי לפתור את הסוגיה הדורשת פתרון.48

עם זאת, לית מאן דפליג שהתקנה האמורה אינה פוגעת בחירותו של בעל הדין. כל מה שעשה מתקין התקנות בתובענות המתנהלות ב-"סדר דין מהיר" היה הפיכת "ברירת המחדל" באופן שעל בעל הדין חובת התייצבות בה בעת שבית-המשפט יכול לקבוע אחרת. ביסוד התקנה עמדה ההנחה, כנראה, שדווקא בתביעות שסכומן נמוך יחסית, שנוכחותו האישית של בעל הדין עשויה לתרום את אותה תרומה ממשית להמשך ניהולו היעיל וההוגן של ההליך, מה שלא קיים, דרך אגב, לגבי תאגיד אשר באופן טבעי אינו מתנהל על-ידי אדם ספציפי אלא באמצעות אחד מנציגיו. ברור הוא, שעל בית-המשפט לפעול בתוך מתחם "ברירת המחדל" ועל בעלי הדין עצמם להתייצב לישיבה המקדמית, ואולם בנסיבות מיוחדות, יכול לקבוע בית-המשפט אחרת כדוגמת מקרה שבעל הדין מצוי במדינת ים רחוקה.

האם התקנה מפלה בין בעל דין פרטי לתאגיד? אין המדובר באפליה, אלא בהבחנה בין שני סוגי המתדיינים. ואין לכחד, שונה המדינה כבעלת דין וחברת ביטוח (לדוגמה) כבעלת דין מאדם פרטי. למשל, בעת ובעונה אחת חברת ביטוח יכולה למצוא עצמה מתדיינת בעשרות תובענות בכל בתי-המשפט בכל רחבי המדינה כשכל אותם תיקים נמצאים בטיפולו של פקיד תביעות אחד. הדרישה שאותו פקיד תביעות יתייצב בפועל בכל בתי-המשפט, גזירה היא שאין הציבור יכול לעמוד בה. אין צריך לומר גם, כי אם ידרש שאורגן של התאגיד יתייצב לדיון (כדוגמת המנכ"ל), שגזירה זו, לא רק תהיה גזירה שאין יכולת לעמוד בה, אלא היא תהיה בלתי-ישימה בעליל. מתן פטור לתאגיד להתייצב באמצעות אורגן בשר ודם, נוצר לא רק מכורח הנסיבות, אלא גם מפאת הנימוקים הנעוצים בגופו של עניין, כאמור. עם זאת, יוטעם ויודגש כי קיימת חשיבות שתימסר התחייבות בכתב של התאגיד כי נציג מטעמו הבקי בפרטי התובענה ומוסמך להחליט בעניינה, יהיה זמין בטלפון בזמן הישיבה המקדמית ואין די בהתייצבות עורך-הדין של התאגיד בלבד.49

ב-בר"ע (ת"א-יפו) 1898/0250 נדונה טענת המבקש המשיג על כך. על-פי טענתו לא נהג בית-המשפט כמצוות הוראת תקנה 214יא(ג).

בהחלטתו נשוא בקשת רשות הערעור נימק השופט א' ד' גולדס את סירובו להעביר את התיק לשופט אחר, כפי שהתבקש על-ידי בא-כוח המבקש, בכך שאין הוא רואה מקום לפסול את עצמו משום שאת דעתו הביע על החומר שהיה בפניו באותה עת, כאשר עדיין לא היו תצהירים מטעם הצדדים אלא כתבי טענות בלבד.

נפסק מפי כב' השופט דן ארבל:

"נוכח החשיבות המשפטית הנוגעת למהות תקנות סדר הדין המהיר, החלטתי ליתן רשות ערעור בבקשה זו ולדון בה כבערעור גופו.

המדובר בישיבה מקדמית על-פי תקנה 214יא לתקנות סדר הדין, במסגרת סדר הדין בדיון מהיר.

אין חולקים כי בתיק שבפניי התקיימה לפחות ישיבה מקדמית אחת אם לא יותר, אשר הדיון בה נוהל על-ידי כב' השופט גולדס בבית-משפט השלום בראשון לציון.

בתום הישיבה המקדמית, משלא הגיעו הצדדים להסדר פשרה, נקבע התיק להוכחות בפני אותו שופט.

המבקש משיג על כך. על-פי טענתו לא נהג בית-המשפט כמצוות הוראת תקנה 214יא(ג), אשר קובעת כדלקמן:

'השופט או הרשם בישיבה המקדמית לא יהיה במידת האפשר השופט או הרשם הדן בתובענה.'

בהחלטתו נשוא בקשת רשות הערעור נימק השופט גולדס את סירובו להעביר את התיק לשופט אחר, כפי שהתבקש על-ידי בא-כוח המבקש, בכך שאין הוא רואה מקום לפסול את עצמו משום שאת דעתו הביע על החומר שהיה בפניו באותה עת, כאשר עדיין לא היו תצהירים מטעם הצדדים אלא כתבי טענות בלבד.

בכל הכבוד, סבור אני, כי הנימוק אינו ממין העניין. אין המדובר בבקשת פסילה, אלא בהעברת התיק לשופט אחר כפי שקובעות תקנות סדר הדין המהיר.

הרעיון העומד בבסיס התקנות הינו, מיצוי הישיבה המקדמית מעל ומעבר למה שהיה נהוג ד היום בישיבות קדמי משפט.

במילים אחרות, כוונת מתקין התקנות היתה, לאפשר לשופט הדן בישיבה המקדמית להיכנס לעובי הקורה עד כדי שיוכל להביע דעתו הן בשאלות עובדתיות והן בשאלות משפטיות, כל זאת על-מנת לצמצם עד כמה שניתן את השאלות השנויות במחלוקת, ולהביא את הצדדים להסדר פשרה.

רק כאשר לא צלח הדבר בידו, והנחת התקנות היא שבמקרים רבים בשל אופי הדיון וסמכותו של השופט לחדור לעובי הקורה ולהתייחס לשאלות השנויות במחלוקת באופן ענייני, עמוק וממצה נוכח העובדה שמונחים בפניו תצהירי העדות הראשית, לפחות של בעלי הדין, קיים סיכוי סביר שהתיק יסתיים בהסדר פשרה כבר בשלב הישיבה המקדמית, סיכוי שנראה לכאורה גדול יותר מהסיכוי בדיון על-פי סדר הדין הרגיל.

נוכח מגמה זו, סבר מתקין התקנות, כי מוטב שבשלב ההוכחות, כאשר הצדדים לא הגיעו להסדר פשרה, ידון בתיק שופט אחר, וזאת לאחר שהשופט שדן בישיבה המקדמית, הביע דעתו ונכנס באופן מעמיק לגופו של עניין.

השיטה שמתקין התקנות ראה לנגד עיניו, הינה שיטת שופט המוקד (ראה תקנות המנ"ת), שבה שופט אחד מרכזי מרכז את הדיונים המקדמיים בתיקים רבים אשר נדונים בסדר דין מהיר, ורק באותם תיקים שבהם הצדדים אינם מגיעים להסדר פשרה, מועבר הדיון להוכחות לשופטים אחרים.

זו השיטה שיש לנהוג בה. יחד עם זאת, השאיר מתקין התקנות פתח בקובעו את הנוסח הבא:

'השופט או הרשם הדן בישיבה המקדמית, לא יהיה במידת האפשר, השופט או הרשם הדן בתובענה.'

במילים "במידת האפשר" ראה מתקין התקנות לנגד עיניו סיטואציות שבהן עקב קושי מינהלי כגון מיעוט שופטים בבית-המשפט, או חוסר יכולת להעביר לשופט אחר בשל עומס התיקים הרובץ עליו וכדומה, שבהן לא ניתן יהיה להעביר את התיק לשופט אחר, ועל-כן השאיר פתח לשיקול-דעת, על פיו רשאי שופט המוקד או השופט הדן בישיבה המקדמית, להמשיך ולדון גם בישיבת ההוכחות.

כפי שהודיעני עורך-דין צפדיה מסתבר, כי השופט גולדס הבהיר שכך הוא נוהג בדרך-כלל וזוהי השיטה בבית-המשפט בראשון לציון.

אם כך הדבר, ואינני משוכנע שאכן כך הם פני הדברים, שכן לא הובאו בפניי ראיות לכך, השיטה הנוהגת איננה השיטה שנקבעה בתקנות.

יהיו הדברים אשר יהיו, נימוקיו של בית-המשפט קמא אינם עומדים במבחן תקנות סדר הדין באשר קשורים הם בשאלות של פסלות ואילו כאן מדובר בשיטה שנקבעה על-פי תקנות סדר הדין שבה השופט מונחה באופן ברור ומפורש להעביר את הדיון לשופט אחר, אם הצדדים לא הגיעו להסדר פשרה.

אין בהחלטת בית-המשפט קמא נימוק איזה שהוא מדוע במקרה זה דווקא, אין מקום להעביר את התיק לשופט אחר וכאמור, אין עומדת כאן שאלת פסלות.

אין לי ספק, שהשופט גולדס אינו פסול מלהמשיך ולדון בתיק, אלא שעל-פי מצוות התקנות עליו להעביר את התיק לשופט אחר.

אשר-על-כן, ראיתי מקום לקבל את הערעור לגופו ולהורות על העברת התיק לשופט אחר.

החלטתי זו תועבר לעיון בית-משפט השלום במחוז מרכז אשר יבחון ויבדוק מדוע אין מקויימת השיטה הקבועה בתקנות, או שמא היא מקויימת אך לא קויימה רק במקרה זה. אין צו להוצאות."

ב-ת"א (שלום-ת"א) 707984/0851 הוגשה תביעה בסדר דין מהיר. בית-המשפט החליט כי בנסיבות העניין, סבור הוא, שמן הדין לסיים את ההליך באיבו כבר בשלב זה ולא לקבוע אותו להוכחות. את הסמכות לסיום ההליך הסביר בית-המשפט כבר בשלב מקדמי זה יש לשאוב מכוח הוראת תקנה 214יא(ז) לתקנות, ומתוך פסק-הדין:

"את סמכותי לסיום ההליך כבר בשלב מקדמי זה שואב אני מכוח הוראת תקנה 214יא(ז) לתקנות סדר הדין האזרחי המפנה לתקנה 143 (וראה לעניין זה את הספר סדר דין מהיר בבתי-משפט השלום בהוצאת נבו הוצאות לאור בע"מ, עמ' 44) תקנה 143 דנה בסמכויותיו של שופט בקדם-משפט בסדר דין רגיל. הוראת תקנת 9(143) קובעת שבקדם- משפט מוסמך שופט ליתן פסק-דין, לרבות פסק-דין חלקי בתובענה, במידה שנתברר כי אין לנתבע הגנה בפני תביעה. משהסמיך המחוקק את בית-המשפט ליתן פסק-דין מלא או חלקי בסדר דין רגיל קל וחומר כי בית-המשפט רשאי ליתן פסק-דין בתובענה בסדר דין מהיר אשר מוגבלת בתביעות עד לסך של 50,000 ש"ח כבר בשלב המקדמי ולא להאריך את הדיון על-ידי קביעתו להוכחות, תוך גרימת הוצאות ובזבוז זמן מיותרים לצדדים. עניין זה אף עולה בקנה אחד עם מטרות תיקון התקנות והכנסת פרק מיוחד בקשר ל-"סדר דין מהיר". מתקין התקנות הושפע מהרפורמה באנגליה בעקבות דו"ח הלורד WOOLF אשר הגיש את המלצותיו... לאור כל האמור לעיל, הנני מקבל את התביעה כבר בשלב זה."

_________________
47. ת"א (כ"ס) 2023/04 ברוך גלרמן ואח' נ' חברת מלונות דן בע"מ, תק-של 2004(3) 8787, 8788 (2004).
48. רע"א 7340/01 סיגנל טורס בע"מ נ' שלמה יובל, תק-על 2001(3) 2398 (2001); ע"א 274/74 רוזנברג נ' פריימן, פ"ד כח(2) 733 (1974).
49. בש"א (י-ם) 6419/02 מוריה נ' עורך-דין מנשה הס, תק-של 2002(3) 446, 447 (2002).
50. בר"ע (ת"א-יפו) 1898/02 נועם עמיאל נ' אננס עיצוב, תק-מח 2003(1) 2036 (2003).
51. ת"א (שלום-ת"א) 707984/08 איי.אי.ג'י, ביטוח זהב בע"מ נ' ענאבוסי בלאל, תק-של 2008(4) 26066, 26067 (2008).