botox
הספריה המשפטית
תקשורת, מחשבים, אינטרנט והרשתות החברתיות

הפרקים שבספר:

פרסום מהו?

1. כללי
סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

"2. פרסום מהו
(א) פרסום, לעניין לשון הרע - בין בעל-פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים בפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע."

מלשון סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע עולה כי הביטוי החיצוני הנדרש לביסוס עוולת לשון הרע אזרחית או פלילית, הינו הפרסום, שיצא מן הנתבע או הנאשם. בית-המשפט יבחן כל טענה בדבר הוצאת לשון הרע האם מדובר בפרסום כנדרש בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע.

אולם מלשון סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע עולה כי הגדרת הפרסום בחוק לשון הרע היא ייחודית לחוק איסור לשון הרע, כאמור בסעיף: "פרסום, לעניין לשון הרע...". אולם קיימים חוקים אחרים בהם אימץ המחוקק את הגדרת הפרסום שבחוק איסור לשון הרע {ראה למשל סעיף 3 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; סעיף 58(ב) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש)}.

ומכאן, סעיף 2 לחוק איסור לשון הרע, המגדיר מהו פרסום, אינו הסעיף היחיד בחוק איסור לשון הרע העוסק בהוראות הקשורות לפרסום.

המחוקק הבחין בחוק איסור לשון הרע בין פרסום הנדרש לביסוס העוולה האזרחית לבין פרסום לביסוס העבירה הפלילית.

סעיפים 2 ו- 7 לחוק איסור לשון הרע מגדירים את הפרסום הנדרש לביסוס העוולה האזרחית. סעיפים 2 ו- 6 לחוק איסור לשון הרע מגדירים את הפרסום הנדרש לביסוס העבירה הפלילית.

בעוולה האזרחית הדרישה היא שהפרסום הגיע לאדם אחד אחר זולת הנפגע. בעבירה פלילית הדרישה היא שהפרסום יהיה לפחות לשני אנשים או יותר זולת הנפגע.

אם הפרסום הגיע לנפגע בלבד לא ניתן יהיה לתבוע בשל כך על-פי חוק איסור לשון הרע. כלומר, חוק איסור לשון הרע לא נועד על-מנת למנוע עלבון של אדם בינו לבין עצמו, ולכן יש דרישה בחוק איסור לשון הרע כי לשון הרע תתפרסם כלפי אנשים אחרים זולת הנפגע.

אך ראוי להדגיש כי במקרה שבו אדם הוציא לשון הרע בפני הנפגע בלבד ואחר-כך חזר על דברי לשון הרע באוזני אדם נוסף זולת הנפגע, הדבר ייחשב לפרסום לאדם אחר זולת הנפגע. גם במקרה שאדם השמיע דברי לשון הרע בפני מספר נפגעים, כל אחד מן הנפגעים לצורך העניין יראה כמי ששמע את לשון הרע על הנפגעים האחרים, ובכך לשון הרע תיחשב שהגיעה לאדם אחר זולת הנפגע.

ב- ע"פ (ת"א) 1643/89 {רם דורון נ' מנחם נחושתן, פ"ד מה(1), 146 (1991)} נקבע כי על-מנת להוכיח כי יותר מאודם אחד שמע את הדברים אין צורך להעיד בבית-המשפט יותר מאדם אחד, וכלשון בית- המשפט:

"על-מנת להוכיח כי יותר מאדם אחד שמע את הדברים, אין צורך להעיד יותר מעד אחד. בית-המשפט יכול היה לעשות את אשר עשה, דהיינו - לקבוע על-סמך עדות יחידה כי השומעים את לשון הרע היו שנים או יותר. בית-המשפט קבע, על-סמך עדותו של סמ"ש הקנזרי, כי שעה שהמערער אמר את הדברים, היו במקום מלבדו, גם הגשש חסן, בנו של משיב 1, וכן אנשים נוספים שהתקהלו במרחק 4-3 מ' מהם. כאשר בית- המשפט קבע, כי דברי לשון הרע נצעקו בקול על-ידי המערער, רשאי היה בית-המשפט לקבוע, כי כל שהיה בקרבת מטרים ספורים מהמערער, אכן שמע את צעקותיו."

סעיף 23 לחוק איסור לשון הרע קובע את דרך הוכחת פרסום ברבים:

"23. הוכחת פרסום ברבים
הוגש עותק של עיתון או של דבר דפוס אחר המופץ ברבים שבו נדפסה לשון הרע, ישמש הדבר ראיה לכאורה שאכן נעשה הפרסום באותו עיתון או דבר דפוס."

בתביעה המוגשת לבית-משפט בגין לשון הרע, לשם ביסוס העילה, יש להוכיח את הפרסום, היינו, להציג לפני בית-המשפט את הפרסום שלגביו נטען כי הוא מהווה לשון הרע. לדוגמה אם מדובר בכתבה בעיתון, יש להציג את העיתון שבו הקטע השלם הכתוב ואין להציג רק חלקים מסויימים מן הקטע, או אם מדובר בקטע מתכנית טלוויזיה יש להציג לפני בית-המשפט את הקטע המוקלט, וכך לגבי כל פרסום שלגביו נטען כי יש בו משום לשון הרע.

וכך נקבע בעניין הוכחת הפרסום ב- ע"א (יר') 4375/97 {חי לטיף נ' אברהם בירנבאום, תק-מח 98(2), 2128 (1998)}:

"כלל הוא כי מרכיב ראשון בביסוס עילת תביעה בגין הפרת איסור לשון הרע מחייב את הוכחת הפרסום הכולל, על-פי הטענה, תוך הפרסום המהווה לשון הרע."

הפרסום יכול שייעשה במספר דרכים, בעל-פה, בכתב, ציור ודמות, תנועה, צליל ובכל אמצעי אחר. היינו, המחוקק קבע כי פרסום יכול לעשות במספר דרכים, כאמור, ומעבר לכך הוסיף המחוקק בכל אמצעי אחר, ולכן מדובר בהגדרה רחבה הכוללת בתוכה כל אמצעי להעברת מידע.

אם-כן, בסעיף 2 לחוק איסור לשון הרע קיימים שני יסודות מצטברים: האחד, ייעוד הפרסום לאדם אחר זולת הנפגע. השני, הוכחה כי הביטוי הנאמר אכן הגיע לידי אדם אחר. ויודגש, כל האמור לעיל יחול גם בעבירה פלילית אך בשינויים המחוייבים. נטל הוכחת היסודות שהוזכרו לעיל מוטל על כתפי התובע {ראה גם ת"א (יר') 2286/03 עורך-דין בוטח יהונתן נ' עורך-דין גבל ישראל ואח', תק-של 2005(1), 5664 (2005); ת"א 2441/89 קוק נ' סקאלר, פ"מ נב(ד), 3; ת"א 19769/91 קורפו נ' התנועה לשינוי שיטת הממשל בישראל ואח', פ"ד נד(4), 309}.

המלומד אורי שנהר בספרו {דיני לשון הרע, תשנ"ז-1997, 87} דן בסוגיה מעניינת, האם פרסום, המקים עילה על-פי חוק איסור לשון הרע, חייב להתבטא במעשה אקטיבי, או שמא יתכן פרסום לשון הרע במחדל, וכדבריו:

"שאלה מעניינת היא, האם פרסום, המקים עילה על-פי החוק חייב להתבטא במעשה אקטיבי, או שמא יתכן פרסום לשון הרע במחדל. מההגדרה שבסעיף 2(א) לחוק עולה, שהפרסום בו עוסק החוק חייב להתבטא בהבעה הנעשית באמצעות הגוף או בהבעה שבה נעשה שימוש באמצעי המופעל על-ידי הגוף. מכאן משתמע שמעשה הפרסום חייב להיות אקטיבי. עמדה זו אינה מקובלת על פרופ' פלר, הסבור כי אדם עשוי לשאת באחריות לפרסום לשון הרע אם גרם לפרסום במחדל, למשל כאשר היתה 'מוטלת על אדם חובה להעלים מעיני האנשים נתונים מסויימים הנוגעים לזולתו; הוא לא עשה זאת ונתונים אלא הגיעו לידיעתם של אחרים'."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 68845/06 {עורך-דין זבולוני שמואל נ' וואלה תקשרת בע"מ ואח', תק-של 3(2007), 5738 (2007)} נקבע לעניין הפרסום באינטרנט כי:

"רשת האינטרנט הינה בגדר יסוד הפרסום... 'סוגיה זו של הגדרת אתר באינטרנט כ"עיתון" נדונה עד כה, למיטב ידיעתי, רק בפסק-דין של בית-משפט השלום בתל-אביב (השופטת רייך שפירא) בתיק ק"פ 145/00 ויסמן נ' גולן (ניתן ביום 16.10.01, טרם פורסם). באותו עניין היה מדובר בקובלנה פלילית נגד עורך עיתון הגלובס בגין פרסום לשון הרע בעיתון ובמהדורת האינטרנט שלו. אני מסכים עם קביעת בית-המשפט שם, ש"פרסום" בחוק איסור לשון הרע כולל גם פרסום באינטרנט. החוק לא קבע רשימה סגורה של דרכי פרסום - והאינטרנט הוא בפירוש אחת הדרכים האפקטיביות לפרסום' (ת"א 7830/00 בורוכוב ארנון נ' פורן אלישי, דינים שלום יט 309).

'נוכח המפורט לעיל, בכל הקשור לאשר הוחלט ואשר נטען בקדמי המשפט ולמעלה מהנדרש, נציין, שלכאורה, עצם הפרסום באינטרנט הינו בגדר "פרסום" לפי החוק וכשב- ת"א 7380/00 בבית-משפט שלום בכפר-סבא בורוכוב נ' פורן, תק-של 2002(2), 1216 (להלן: "בורוכוב"), אכן נדונה השאלה בהקשר של אחריות לפרסומים בפורום להבדיל מהמקרה דנן וכן, ראה את אשר נקבע ב- ק"פ 145/00 ויסמן נ' גולן, דינים שלום יח 89. מכל מקום, משהנתבעים הסכימו שהם אחראיים בכל הקשור לפרסום, אין צורך להיזקק לאותן שאלות המתעוררות ואשר התעוררו בפסק-דין או בהחלטה האמורה, וזאת, בהתייחס לכתבה עצמה, להבדיל מתגובות הקוראים.' (ת"א 6161/01 נעמי רייכמן נ' רמי יצהר, דינים שלום כג 864)."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 60625/06 {זוהר עמרם ואח' נ' מגן דוד אדום ואח', תק-של 2008(1), 27345 (2008)} למרות שפסק-הדין בוטל ותיק ההוצאה לפועל היה אמור להיסגר, מגן דוד אדום, הנתבעת בתיק דנן, הגישה בקשה לעיקול על חשבונות הבנק של התובע ואשתו ועל כך הם תבעו את מגן דוד אדום בתיק דנן.

התובע הוא מנהל יחידת גביה בבנק הפועלים והוא טען, בין שאר הטענות, כי הנתבעת הוציאה לשון הרע וזאת בהתרשלות חמורה אשר גרמה לנזקים ולפגיעה בשמם הטוב של התובע ואשתו.

התובע ציין, כי הוא מנהל בכיר בבנק הפועלים וכאשר התקבלה הודעת העיקול ונרשמה בספרי הבנק, הוא "זכה" לטלפונים רבים ביחס להודעת העיקול תוך הבעת תדהמה ותמיהה מצד גורמים בבנק הפועלים.

בית-המשפט קבע כי היה פרסום, בהטלת עיקול ברישום, כהגדרתו בסעיפים 1 ו- 2 לחוק איסור לשון הרע.

ב- ת"א (נת') 8502/04 {מפעל הפיס ואח' נ' ווקס שמעון, תק-של 2008(2), 5670 (2008)} תובעת מס' 1 מפעל הפיס, תובע מס' 2 מר סוטניק, מנכ"ל מפעל הפיס בתקופה הנדונה {להלן: "תובע מס' 2"}.

במקרה דנן, נטען שהנתבע שהיה זכיין של מפעל הפיס הפיץ כרוזים זדוניים שמטרתם לבזות ולהשפיל התובעים בתיבות הדואר ועל לוחות המודעות ברחבי עיר מגוריו של תובע מס' 2.

לשון הכרוז:

"אזהרה לציבור, משטרת ישראל המליצה להעמיד לדין את מנכ"ל מפעל הפיס שאול סוטניק על עבירות חמורות ביותר שביצע במסגרת עבודה במפעל הפיס. לתגובות: 'שמעון ווקס, ת.ד. 1944'."

עוד נטען שהנתבע פרסם את אותו הכרוז שהובא לעיל, והחנה מכוניתו שעליה מודבק הכרוז מתחת לבית התובע מס' 2.

בית-המשפט לא השתכנע לעניין תובעת מס' 1 כי הפרסום כוון אל מפעל הפיס או שהיה בו כדי לפגוע במפעל הפיס, שכן הפרסום נועד ישירות כנגד תובע מס' 2.

לעניין תובע מס' 2, קבע בית-המשפט כי, אין ספק שפרסום הכרוז בראש חוצות ובו אזהרה לציבור מפני אדם הממלא תפקיד ציבורי שכן המשטרה החליטה להעמידו לדין מהווה משום פרסום אסור בהתאם לחוק איסור לשון הרע שכן כל מטרת הפרסום הינה לבזות, להשפיל ולפגוע בתובע מס' 2 שהחזיק בתפקידו כמנכ"ל מפעל הפיס.

ב- תמ"ש (יר') 20670/04 {ב' ה' א' נ' ב' מ', תק-מש 2008(1), 688 (2008)} תביעת בעל {להלן: "התובע"} כלפי אשתו לשעבר {להלן: "הנתבעת"} לקבלת פיצוי כספי בגין פרסום לשון הרע.

עיקר טענותיו של התובע הן שבמהלך כל אותן שנים מעולם לא התבקש ליתן גט לנתבעת, ולמרות זאת, במספר הזדמנויות פרסמה עליו שהוא "סרבן גט" ובכך הוציאה דיבתו רעה. עיקר טענתה של הנתבעת היא שבמהלך אותן שנים אכן היתה מסורבת גט ואף נגרם לה סבל רב עקב עגינותה ולפיכך קמה לה, בנוסף להגנות נוספות, הגנת "אמת דיברתי".

דובר בארבעה מקרים שונים, שבהם פעלה הנתבעת, לטענת התובע, להוצאת דיבה בגנותו:

1. הנתבעת פרסמה כי התובע "סרבן גט" במסגרת תלונה שהגישה במשטרה ביום 23.10.03 בה ציינה כי היא "מסורבת גט". במסגרת אותה תלונה אף פרסמה, כי התובע מטריד אותה טלפונית בתדירות גבוהה, כמעט כל יום.

2. הנתבעת פרסמה כי התובע "סרבן גט" בפניה בכתב-ידה לראש עיריית ירושלים לשעבר, מר טדי קולק, אותה כתבה בעילום שם. בפניה כתבה, כי התובע מבצע עבודתו בזלזול ואף האשימה אותו בהחתמת כרטיס העבודה ללא ביצוע העבודה בפועל, מעשה המהווה עבירה פלילית של מרמה והפרת אמונים.

3. הנתבעת פרסמה שהתובע "סרבן גט" ו"סחטן" בפנייתה לראש ההוצאה לפועל בה כתבה כי 'הוא מנסה במצח נחושה לסחוט את הילדים במשך כל השנים ואפילו גט אינו מוכן לתת במשך 23 שנים'.

4. הנתבעת השמיצה אותו וכינתה אותו "סרבן גט" בפני חברים ושכנים שאינם מעורים ביחסי בני הזוג, וכן פנתה למשטרה וללשכה לסיוע משפטי.

לאחר שהטענה השניה נזנחה כי לא הוכחה וכך גם לגבי הטענה הרביעית, בית-המשפט התמקד בטענה הראשונה והשלישית וקבע כי:

"בהתייחס לשני האירועים אשר הוכח כי אכן ארעו, תלונת הנתבעת במשטרה ופנייתה ללשכת ההוצאה לפועל, הרי שפרסום כמשמעו בחוק איסור לשון הרע אכן היה."

בעניין השאלה האם בעצם פרסום האמירות היה משום לשון הרע קבע בית-המשפט כי עצם האמרות על-ידי הנתבעת אכן מהווים "פרסום לשון הרע".

2. פרסום בכתב ופרסום שאינו בכתב
סעיף 2(ב) לחוק איסור לשון הרע מאבחן, במסגרת הגדרת הפרסום, בין פרסום בכתב לבין פרסום שאינו בכתב.

כאשר עילת התביעה האזרחית מבוססת על פרסום שאינו בכתב, התובע יצטרך להוכיח בפני בית-המשפט שהמפרסם ייעד את הפרסום לאדם זולת הנפגע. אך יודגש, כי הנתבע יחוייב בדין גם אם הפרסום הגיע לאדם שאליו הפרסום לא כוון, ונראה כי אין חשיבות אם הפרסום הגיע לאותו אדם ברשלנות או בטעות.

האחריות מותנית בכך שהמפרסם התכוון לכך שהפרסום יגיע לידי אדם כלשהו שאיננו הנפגע.

כאשר עילת התביעה מבוססת על פרסום בכתב, אין צורך להוכיח כי הנתבע ייעד את הפרסום לאדם כלשהו, ודי בכך שיוכח כי הכתב עשוי היה, לפי הנסיבות, להגיע לאדם זולת הנפגע. כלומר ניתן להטיל אחריות על הנתבע בשל פרסום לשון הרע בכתב, גם אם הכתב לא הגיע בפועל לידיעת אדם אחר זולת הנפגע.

בעניין העבירה הפלילית, על-פי סעיף 6 לחוק איסור לשון הרע, הדורש כי הפרסום ייעשה לשני אנשים לפחות זולת הנפגע, השוני נעוץ בנטיית החוק להחמיר בכל הנוגע לעבירה הפלילית בחוק איסור לשון הרע, נראה כי אין נפקות לכך אם הפרסום בעבירה פלילית הגיע לשני אנשים באותה הזדמנות או בהזדמנויות שונות.