פרסומים מותרים

1. כללי
חוק איסור לשון הרע חוקק בעיקר בכדי להגן על-שמו הטוב של אדם, המחוקק קבע כי המפרסם לשון הרע על אדם יישא באחריות פלילית או אזרחית בגין הפרסום.

אמנם חוק איסור לשון הרע בא להגן על-שמו הטוב של האדם אך המחוקק הביא לידי ביטוי בחוק גם ערכים אחרים הראויים להגנה, ולעיתים יצדיקו הערכים האחרים כי המפרסם לשון הרע יזכה להגנה.

פרק ג' בחוק איסור לשון הרע, בסעיפים 13, 14, 15, עוסק בהגנות שונות שיכולות לעמוד לנתבע במשפט בגין לשון הרע וזאת אם ישכיל לעמוד בתנאים שהמחוקק הציב.

כל ההגנות המפורטות בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע יכולות להתקיים יחד, או רק בחלקן, והן אינן תלויות זו בזו, כל הגנה בחוק איסור לשון הרע עומדת על "רגליה שלה". היינו, בתביעות לשון הרע יש להבחין היטב בין הגנה להגנה, כל הגנה עומדת על רגליה באופן בלתי-תלוי ויש לבחון כל הגנה לגופה.

בחוק הוגדרה רשימה של פרסומים שהם מותרים הגם שיש בהם לשון הרע {סעיף 13 לחוק}. בנוסף, נקבעו בו הגנות הפוטרות את המפרסם מאחריות בגין לשון הרע. אלה יחולו על פרסומים שהם אמת ושיש בהם עניין לציבור {ראו, סעיף 14 לחוק, שעניינו הגנת אמת הפרסום} או על פרסומים שנעשו בתום-לב בנסיבות המנויות בחוק {ראו, סעיף 15 לחוק שעניינו הגנת תום-הלב}.

משמעות הדברים היא כי המחוקק הגדיר מראש מצבים מסויימים שבהם יהא זה מוצדק להעדיף את חופש הביטוי וזכויות ואינטרסים ציבוריים חשובים נוספים על פני השם הטוב וכבוד האדם. כפי שהובהר בפסיקה, "במקרים אלה ההנחה היא כי הפרסום הפוגע מגשים ערך או אינטרס אחר בעל חשיבות, באופן שהפגיעה בשם הטוב נתפשת כ'מחיר נסבל' למען הגשמתו של אותו ערך או אינטרס" {ע"א 10281/03 קורן נ' ארגוב, פורסם באתר נבו (2006)}. בסופו של התהליך, לאחר שנקבע כי המפרסם אכן אחראי בגין לשון הרע, יידונו הסעדים הרלוונטיים {ראו, ע"א 89/04 נודלמן נ' שרנסקי, פורסם באתר נבו (04.08.08); דנ"א 2121/12 פלוני נ' ד"ר אילנה דיין אורבך, תק-על 2014(3), 12107 (2014)}.

על ההגנות הקבועות בחוק איסור לשון הרע נפסק ב- רע"א 2572/04 {רפאל פריג' נ' "כל הזמן" ואח',תק-על 2008(2), 3675 (2008)} כי:

"החוק תר אחר נקודות איזון ראויות בין שתי זכויות יסוד חוקתיות - חופש הביטוי והזכות לשם טוב - שלא תמיד יכולות להתקיים זו לצד זו מבלי שהאחת תכרסם באחרת (וראו למשל: רע"א 4740/00 אמר נ' יוסף, פ"ד נה(5), 510, 518 (2001); ע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ', פ"ד נח(3), 558, 566-565 (2004); ע"א 9462/04 מורדוב נ' ידיעות אחרונות בע"מ, תק-על 2005(4), 3500 (28.12.05)).
'זו גם זו טבועות ב"קוד הגנטי" של המשטר הדמוקרטי, והוא מחוייב להגנה עליהן ולקיומן גם באותם מקרים בהם פוגעת זכות אחת במרחב המחיה של רעותה ומכאן הצורך במלאכת מחשבת של איזונים בכל מקרה ומקרה.' (פסק-דיני בעניין בן-גביר, פסקה 3)
נקודת האיזון הראויה, נפסק כבר, היא זו המגשימה באופן המיטבי את ערך כבוד האדם, ממנו נובעות שתי הזכויות גם יחד (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, פ"ד נו(4), 72, 91 (2002)).
ההגנות הקבועות בחוק מגלמות נקודות איזון שונות, במישורים ובמצבים שונים, בין הזכות לשם הטוב לבין אינטרסים שונים שהמחוקק מצא לנכון להגן עליהם, גם במחיר פגיעה בזכות החוקתית לשם טוב. זאת, מתוך התפישה הגורסת כי ערובה לקיומם של אינטרסים אלו הוא שיח ציבורי פתוח וחופשי. בין האינטרסים הללו ניתן למנות את ההתבטאות חופשית של בעלי תפקידים ברשויות השונות, זכות הציבור לדעת פרטים אודות פעולותיהן של הרשויות ואודות עניינים שיש בהם עניין ציבורי, האינטרס של גופים ורשויות שונות בקבלת תלונות ועוד (שנהר, עמ' 33). האיזונים שמציג החוק בהגנות השונות אינם אלה ביטוי ליחסיותם של הזכות לשם טוב וחופש הביטוי (ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3), 840, 861 (1989); ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 623 (2002); ע"א 4534/02 הנ"ל, בעמ' 568-567). כמובן, את ההגנות הקבועות בחוק ניתן להציג גם מהכיוון ההפוך, ולפיו חרף מרכזיותו של חופש הביטוי במדינה דמוקרטית, אין הוא חסר גבולות ויש ולמען הגנה על אינטרסים אחרים שמדינה דמוקרטית מבקשת לקדם ולהבטיח, תוטלנה מגבלות על חופש הביטוי, אשר על היקפן ניתן ללמוד מן החוק, ובפרט מן ההגנות הקבועות בו."

2. מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת ההגנה
נטל ההוכחה מוטל על הנתבע או הנאשם כי הוא זכאי לאחד מן הפרסומים המותרים שקובע סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע. אולם משגילה התובע בעצמו בכתב התביעה או בכתב האישום כי המעשה המיוחס לנתבע או לנאשם נהנה מההגנה המוחלטת, אזי יכול הנתבע או הנאשם לבקש את מחיקת ההליך האזרחי או את ביטולו וכל זאת ללא צורך בהבאת ראיות מצידו {ע"א 241/60 תיק נ' קריניצי ואח', פ"ד יד, 2489, 2492 (1960)}

ב- ע"א (יר') 1003/96 {מיכאל בן חורין נ' רן לוי ואח', תק-מח 98(1), 1667 (1998)} נקבע באשר למידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת ההגנה בפני הפרת איסור לשון הרע כי:

"אשר למידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת ההגנה בפני הפרת איסור לשון הרע, מקובלת הדעה כי על כמות ההוכחה לעמוד ביחס מתאים לרצינות תוכן הדיבה (ע"א 670/79 "הארץ" נ' מזרחי, פ"ד מא(2), 169, 186 (1987); ע"א 475/81 זיקרי נ' "כלל", פ"ד מ(1), 589 (1986). כמות הראיות שיש בה כדי להטות את ההסתברות נקבעת על-פי מבחני שכל ישר, וקשורה במהותו ובחומרתו של הנושא..."

סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, על 11 תתי-הסעיף, קובע מהם הפרסומים המותרים:

"13. פרסומים מותרים (תיקונים: התשכ"ז, התשנ"ה)
לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי:
(1) פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951;
(2) פרסום בישיבת הממשלה;
(3) פרסום על-ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על-פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו;
(4) פרסום על-ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו;
(5) פרסום על-ידי שופט, חבר של בית-דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על-פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם, או בהחלטתם, או פרסום על-ידי בעל דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
(6) פרסום על-ידי חבר ועדת חקירה, כמשמעותה בסעיף 22 לחוק יסוד: הכנסת או בפקודת ועדות חקירה, שנעשה תוך כדי דיון בפני הוועדה, או בדין-וחשבון שלה, או פרסום על-ידי אדם שעניינו משמש נושא לחקירת הוועדה, בא-כוחו של אדם כזה או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;
(7) דין-וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע כאמור בפסקאות (5) או (6) בישיבה פומבית, ובלבד שהפרסום לא נאסר לפי סעיף 12;
(8) דין-וחשבון נכון והוגן על מה שנאמר או אירע בישיבה פומבית של ארגון בין-לאומי שמדינת ישראל חברה בו, של ועידה בין-לאומית שאליה שלחה ממשלת ישראל נציג, של בית-דין בין-לאומי, או של מוסד ממוסדותיה הנבחרים של ההסתדרות הציונית העולמית - הסוכנות היהודית לארץ ישראל;
(9) פרסום שהמפרסם חייב לעשות על-פי דין או על-פי הוראה של רשות המוסמכת לכך כדין או שהוא רשאי לעשות על-פי היתר של רשות כאמור;
(10) העתק או תמצית נכונה והוגנת ממרשם המתנהל על-פי חיקוק או ממסמך אחר הפתוחים על-פי חיקוק לעיון כל דורש;
(11) פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם-לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10) ופרסום חוזר כאמור של מה שפורסם בישיבת הממשלה והממשלה התירה לפרסמו."

בניגוד לניסוח ההגנות בחוק איסור לשון הרע בסעיף 14 ו- 15, אשר מנוסחים כטענות הגנה, סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עוסק בפרסומים מותרים שפרסומם לא ישמש עילה למשפט אזרחי או פלילי.

רוב תתי-סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מתייחסים לפרסום על-פי חוקים אחרים. כמו חוק יסוד: מבקר המדינה, חוק יסוד: הכנסת וכדומה. הפרסומים המותרים מתייחסים לפרסומים של רשויות ממשל השונות, כמו-כן עוסק סעיף-קטן 11 בהענקת היתר לפרסום חוזר על פרסומים קודמים.

המחוקק בסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגן על אינטרסים ציבוריים. המחוקק סבר שישנם מצבים, שאותם הגדיר, כפרסומים מותרים, שבהם יש אינטרסים ציבוריים חשובים בהתבטאות חופשית, עד שכל התבטאות באותן נסיבות צריכה להיות מוגנת מפני תביעת לשון הרע ואין חשיבות מהם כוונותיו של המפרסם. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע זכה לכינוי בפסיקה סעיף "ההגנות המוחלטות".

אך יודגש כי על-פי לשון סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע עולה כי הפרסומים המוגדרים כמותרים לא באים לשלול את לשון הרע שבפרסום אלא שהפרסומים שמונה הסעיף לא יכולים לשמש עילה במשפט פלילי או אזרחי. היינו, גם אם מדובר בפרסום לשון הרע, כמשמעותו בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, אם הפרסום נכנס לגדר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הוא יחשב פרסום מותר ולא יהיה ניתן לתבוע על-פיו.

המשמעות היא כי המפרסם לשון הרע, אם הוא ימצא זכאי להיכנס לגדר סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, הוא יזכה להגנה גם אם הפרסום אינו אמת, או אם נעשה בחוסר תום-לב, או אפילו אם נעשה מתוך כוונת זדון. משכך, קבעה הפסיקה כי יש לפרש את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע באופן דווקני ואין מקום להרחיב את תחולתו של הסעיף.

3. מהותה של הגנת סעיף 13 לחוק - האם הגנה מוחלטת אם לאו
סוגיית ההגנה המוחלטת, והמגבלות על החסינות, נדונה בפסיקה בעיקר בהקשר של סעיף 13(5) בפרט אך היא יפה גם לגבי סעיף 13 בכלל על כל תתי-סעיפיו.

הגנה שמקנה סעיף 13 לחוק היא בבחינת "הגנה מוחלטת" הניתנת למפרסם, הגנה ללא כל סייג, בלא תלות באמיתות התוכן וביסוד הנפשי של המפרסם. נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 13, כי אז חוסה המפרסם תחת ההגנה, גם אם היה הפרסום כוזב, ואף אם פעל בזדון {רע"א 1104/07 עו"ד ח'יר נ' עו"ד גיל, פ"ד סג(2), 511 (2009); רע"א 8629/08 עטר נ' אשל, פורסם באתר נבו (05.10.11); דנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל, פורסם באתר נבו (03.07.04); רע"א 3614/97 אבי-יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26 (1998); ע"א 348/85 בן-ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), 797 (1988); א' שנהר דיני לשון הרע (1997), 193-191; ע"א (נצ') 56435-03-15 דוד אזולאי נ' מועצה מקומית מטולה, תק-מח 2015(2), 36175 (2015)}.

ב- דנ"א 6077/02 {דרור חטר-ישי נ' עדנה ארבל, תק-על 2003(2), 341 (2003)} נפסק בעניין כי:

"ההלכה שנפסקה בפסק-הדין שלערעור, ככל שיש בה חידוש, מתיישבת עם ההלכות שנקבעו בעבר בדבר פרשנותם של סעיפי-המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אשר פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם... כך, למשל, נקבע, כי סעיף 13(7) לחוק - שעניינו פרסום של דברים שנאמרו או אירעו כאמור בסעיפי-המשנה (5) ו- (6) במהלך ישיבה פומבית - מעניק הגנה מוחלטת לכל פרסום שיש בו חזרה נכונה והוגנת על ההליכים אליהם הוא מתייחס, ללא תלות במידת אמיתותו או ביסוד הנפשי של המפרסם (ראו: רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26, 67-66 (1998)). בדומה נקבע, כי על-מנת שפרסום יחסה בצלה? של ההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק - שעניינו פרסומים חוזרים של פרסומים קודמים - די בכך שהפרסום יחזור באופן נכון והוגן על מה שפורסם בפרסום המקורי, ואין דרישה שהפרסום הקודם יעמוד בעצמו בדרישת הנכונות וההוגנות (ע"א 348/85 בן ציון נ' הוצאת מודיעין בע"מ, פ"ד מב(1), 797, 801-800 (1988)). ההלכה שנפסקה בענייננו הולמת את הקונספציה הבאה לידי ביטוי בפסקי-הדין הללו, לפיה ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות. הנחת המוצא בבסיסה היא שפרסום על-ידי בעל תפקיד מעין שיפוטי נעשה במסגרת תפקידו ולכן נהנה מחסינות מוחלטת. בטענה שהפרסום כוזב או שנעשה בזדון אין כדי לפגוע בחסינות זו, מאחר ועצם בחינתה תחייב עריכתו של דיון לגופם של דברים, שהוא כשלעצמו נושא השפעה מרתיעה על בעל התפקיד.
6. על חשיבותה של הזכות לשם הטוב אין צורך להכביר מילים. אכן, 'כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר' (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3), 840, 856 (1989)). אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק. החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיבית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על-שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה."

בית-משפט ב- ת"א (ראשל"צ) 3803/03 {עו"ד דולב עמית נ' עו"ד נפתלי קפשוק, תק-של 2007(4), 2774 (2007)} קבע, כי החסינות שבסעיף 13(5) אינה גורפת. אין היא חלה על כל התבטאות באולם בית-המשפט, יהא טיבה אשר יהא, עוד נקבע כי מתן חסינות מוחלטת לכל התבטאות שנעשתה במסגרת הליך משפטי עלולה לאפשר לא רק פגיעה בשם הטוב, אלא גם פגיעה בתקינות ההליכים המשפטיים עצמם.
במקרה דנן, עיקר המחלוקת בין הצדדים נסבה על תחולת ה"חסינות" המוקנית להתבטאויות של עורכי-דין אגב דיון שיפוטי, לפי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. הנתבע טען, כי אמירותיו חוסות בצל החסינות. לטענת התובע - הן חורגות מגדרה. בית-המשפט קבע:

"12. הרציונאל הטמון ביסוד "חסינות" זו הוא לאפשר התבטאות חופשית בדיון שיפוטי, הנחוצה לבירור עמדות הצדדים ולליבון האמת. המטרה היא לאפשר 'ניהול משפט תקין באורח חופשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי' (כב' השופט ברנזון, ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(ב), 620, 624). יחד-עם-זאת, החסינות אינה גורפת. אין היא חלה על כל התבטאות באולם בית-המשפט, יהא טיבה אשר יהא. בעניין זה מקובל להבחין בין אמירה שנאמרה 'במהלך הרגיל של המשפט', ואשר נעשתה 'לצורך הדיון ובקשר איתו', לבין אמירות החסרות זיקה לתוכן הדיון, ואשר הן חורגות 'מעבר לנדרש'...
13. יוער, כי סעיף 13(5) תוקן בשנת 1967, על-ידי מחיקת המילים 'לצורך הדיון ובקשר אתו' (ראה ה"ח התשכ"ו מס' 693, עמ' 122 וכן דברי הכנסת, ישיבה תק"ב, מיום 21.07.65, עמ' 2726-2704 היסטוריה חקיקתית זו מלמדת על כוונה להרחיב את תחומי החסינות. למרות זאת, מקובל בפסיקה לדרוש כי ההתבטאות תהא קשורה לדיון וכרוכה בזיקה תכנית אליו... הטעם לכך נעוץ בצורך לאזן בין שני אינטרסים המושכים לצדדים: מצד אחד - האינטרס שבניהול המשפט ללא חשש מפני "תביעות נלוות". מן הצד שני עומדת החובה שבכיבוד שמו הטוב של אדם, ושמירה על ניקיון הטיעון בהליך השיפוטי. א' שנהר עמד על המתח בין האינטרסים הנוגדים (בספרו דיני לשון הרע (נבו, 2001), בפסקה 16.5.1):
'מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמו-כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל'מתדיינים תאבי משפט' להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי-נפסקת של התדיינויות. שיקולים אלה מחייבים מתן חסינות למעורבים בהליכים המשפטיים מפני תביעה בגין דברים שאמרו או עשו במהלכם. מצד שני, פרסומים הנעשים במסגרת הליך משפטי עלולים לפגוע בנפגע לא פחות ואולי אף יותר מפרסומים הנעשים במסגרת אחרת, וחסימת דרכו של נפגע מקבלת סעד בגין הפגיעה עלולה לגרום לו עוול. זאת ועוד: יש חשיבות רבה בכך שהליכים משפטיים יתנהלו תוך הקפדה על תרבות דיבור והתנהגות נאותה, ומתן חסינות מוחלטת לכל התבטאות שנעשתה במסגרתם עלולה לאפשר לא רק פגיעה בשם הטוב, אלא גם פגיעה בתקינות ההליכים המשפטיים עצמם.'
14. אין ספק, כי ההתרופפות בתרבות הטיעון באולמות בית-המשפט מחייבת הקפדה על לשון נקיה ומניעת התלהמות. בית-המשפט העליון עמד על כך, ש'סגנון בלתי-ראוי בדברי עורך-דין יכול כשלעצמו לגבש עבירה משמעתית על-פי כללי לשכת עורכי-הדין. הלכה זו מושרשת היא, וכך גם דחיית הטענה כי חופש הביטוי כולל גם דיבור בסגנון משתלח ובלתי-ראוי' (כב' השופטת שטרסברג-כהן, כתארה דאז, ב-על"א 8838/00 ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(2), 169, 172 (2001)). יחד-עם-זאת, ההקפדה על לשון מנומסת ומאופקת אינה צריכה לעקר את כוחו של עורך-הדין להציג טיעון חריף לגופו של עניין, אף אם אין הוא נעים לאוזנו של הצד שכנגד. כמובן, על עורך- הדין לטעון 'בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד' (ת"א (חי') 15943/02 כבירי נ' שקיב עלי (לא פורסם), 30.01.03, סעיף 22 לפסק- הדין). ואולם אין בכך כדי למנוע טיעון "בלשון חריפה", מקום בו מדובר ב'טענות ענייניות ודרושות לעצם הדיון' (ת"א (יר') 5004/01 זריפי נ' כהן, תק-של 2006(1), 9031, 9036 (2006)).
15. הנה-כי-כן, האינטרסים המושכים לצדדים יאוזנו באמצעות נוסחת האיזון הבאה: ראשית, יש לבחון אם ההתבטאות נדרשה לגופו של הדיון השיפוטי והיתה קשורה אליו. זוהי מגבלה של רלוונטיות. היא נועדה לבחון את השייכות של האמירה לדיון. מקום בו האמירה כלל לא היתה רלוונטית - אין מקום להגן עליה באמצעות הקנית חסינות. לעומת-זאת, כאשר מדובר באמירה השייכת לדיון ונאמרה כדי לקדמו - יש לראות בה משום פרסום 'שנעשה תוך כדי דיון', כאמור בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. ואולם, בכך אין די. שנית, יש לבחון את מידתיות האמירה, ואם חריפותה לא חרגה 'מעבר לנדרש'. זוהי מגבלה של תוכן. היא בוחנת את תוכן האמירה לגופה, את טיב הביטויים שנבחרו וסגנונם. היתר גורף להתבטא בבוטות מטעמי "רלונטיות" עלול לפתוח פתח לסגנון כוחני ובלתי-מנומס. כך גם אין לאפשר לעורך-דין להעלות טענות פוגעניות כנגד יריבו, מקום בו הן חסרות אחיזה במציאות. ככל הניתן, יש לבכר טיעון בלשון ממעטת וצנועה."
גם ב- ת"א (ראשל"צ) 5171/06 {עורך-דין גוטפריד ערן נ' עורך-דין פרוינד יצחק, תק-של 2007(4), 30583 (2007)} נפסק כי החסינות אינה גורפת.

התובע, עורך-דין במקצועו, עתר לחייב את הנתבע לפצותו בגין "דברי גנאי" שהנתבע השמיע כנגדו. דברי הגנאי נאמרו על-ידי הנתבע במהלך "ביקור במקום" שהתקיים ברמת השרון ביום 19.09.06, במסגרת דיון בפני כב' השופטת א' מני-גור. במהלך אותו ביקור כינה הנתבע את התובע "טינופת, שקרן", והוסיף: "אינך ראוי לאביך". בית-המשפט קבע:

"5. דברי הגנאי נאמרו בנוכחות שופטת בית-המשפט ומתמחיה, עורכי- דין ממשרדי הצדדים, וכן לקוחותיהם (סעיף 8 לתצהיר התובע; סעיף 18 לתצהיר הנתבע). מדובר בקללה ('טינופת'), ובהתבטאות מעליבה העלולה לפגוע בשמו הטוב של עורך-הדין ('שקרן'). האמירה 'אינך ראוי לאביך' היתה אישית ופוגענית במיוחד, שכן היא מרמזת כי 'התובע לא ניחן בתכונות הטובות שהיו לאביו' (כפירושו של הנתבע עצמו בסעיף 72 לסיכומיו). שרבוב האב להתבטאות, והרמיזה כאילו הבן היה מאכזב את אביו, נשאו במקרה דנא נופך פוגעני במיוחד על רקע פטירת האב כחודשיים קודם-לכן (ראה דברי התובע בפרוטוקול הדיון בהליך הנ"ל, נספח א' לתצהירו, בעמ' 7). הנתבע ציין כי היה חברו של האב (שם).
6. דברי הגנאי הנ"ל מהווים הוצאת לשון הרע. היה בהם - במבחנו של האדם הסביר - כדי להשפיל את התובע ולבזותו (סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). בעניין זה, אין מוקנית לנתבע החסינות המעוגנת בסעיף 13(5) לחוק. אמנם, יש לראות ב"ביקור במקום" חלק מן הדיון בפני שופט. ואולם, במקרה דנא לא נסתרה טענת הנתבע, לפיה הדברים נאמרו לאחר תום ה"ביקור", בעת שהמשתתפים נעו בחזרה לכלי הרכב (סעיף 9 לתצהיר התובע; סעיף 8 לתצהיר עורך-דין עוזיאל- אנגל; סעיף 4 לתצהירו של מר שבדרון; סעיף 4 לתצהירו של מר אסייג).
7. אין לקבל את הטענה לפיה הוראת סעיף 13(5) לחוק מקנה "חסינות טוטלית" (סעיף 76 לסיכומי הנתבע). החסינות אינה גורפת. היא אינה חלה על כל התבטאות שאמר עורך-דין בדיון משפטי, יהא טיבה והקשרה אשר יהא. החסינות נועדה להקנות לעורך-הדין חופש דיבור, באופן שיוכל להגן על לקוחו, ואף להטיח דברים קשים כנגד בעל דברו, ללא מורא של תביעה בלשון הרע. ואולם, תנאי להקנית החסינות הוא שההתבטאות "שייכת לעניין". ההתבטאות צריכה להאמר בקשר עם נושאי הדיון בהליך המשפטי (ראו, למשל: ע"א 6356/99 חטר-ישי נ' ארבל, פ"ד נו(5), 254, 265 (2002); ת"א (חי') 15943/02 כבירי נ' שקיב עלי (לא פורסם), 30.01.03, סעיף 15; ת"א (יר') 5004/01 זריפי נ' כהן, תק-של 2006(1), 9031, 9036 (2006)). זאת ועוד: גם כאשר ההתבטאות נאמרת 'לצורך הדיון', אין מקום לאפשר 'דיבור בסגנון משתלח ובלתי-ראוי' (כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, על"א 8838/00 ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד נו(2), 169, 172 (2001)). הלכה פסוקה היא, כי על עורך-הדין לטעון 'בדרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד' (ת"א (חי') 15943/02 כבירי נ' שקיב עלי, 30.01.03, סעיף 22 לפסק-דינו של כב' השופט א' אליקים).
8. אין צורך לאמר כי דברי הגנאי שהטיח הנתבע בתובע אין להם ולא כלום עם ה"ביקור במקום" או עם הדיון שהתקיים בפני כב' השופטת מני-גור. מדובר בקללות גרידא, ובהתבטאויות אישיות כנגד בא-כוחו של הצד שכנגד. דברי גנאי מסוג זה אינם חוצים אף אחד משלבי הסף של מטרית החסינות המשפטית - לא שלב הרלוונטיות ולא שלב המידתיות בסגנון הדיבור (והשוו: ת"א (ראשל"צ) 3803/03 עורך-דין דולב נ' עורך-דין קפשוק (14.01.07), סעיף 15 לפסק-הדין).
9. המסקנה היא כי הנתבע עוול כלפי התובע בעוולת לשון הרע."

אך ב- בש"א (יר') 8954/07 {עורך-דין פז רימר נ' עורך-דין אריאל יהודה לשם, תק-של 2008(1), 11885 (2008)} בית-המשפט קבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) היא הגנה מוחלטת.

התובע טען כי הוראת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע אינה שוללת באופן מוחלט קיומה של עילה לפי חוק איסור לשון הרע. על-פי טענה זו, קיימות נסיבות של חוסר תום-לב או היעדר קשר ענייני בין הפרסום ובין הדיון, בהן עשויה להישלל הגנה זו מפרסום אשר נעשה במהלך דיון משפטי. בית-המשפט דחה טענה זו.

ב- ת"א (עכו) 3123/06 {טיראן שי ניב נ' אריך שאול ואח', תק-של 2007(2), 24688 (2007)} נפסק כי:

"באשר לחסינות שמקנה סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, כבר נפסק כי החסינות שמקנה הסעיף הנ"ל הינה חסינות מוחלטת, והתנאי היחיד שהחוק מציב לתחולתה הוא שהפרסום ייעשה תוך כדי דיון בפני הגוף המשפטי, ללא תלות בנכונותם של הדברים או בהגינותם (ראו לעניין זה: השופט י' עמית ב- ע"פ (מחוזי חי') 2098/02 אעלימי נזאר, עורך-דין נ' מדינת ישראל, דינים מחוזי לג(4) 336).
ההגנה המוחלטת המוענקת בסעיף 13(5) נתונה לעורך-דין המופיע בפני בית-המשפט והיא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב, לרבות על כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט וכן על כתבי טענות, תצהירים, מסמכים המוגשים-לבית-המשפט וכן מסמכים כאלה המוחלפים בין בעלי הדין לפני הגשתם..."

ב- ת"א (חי') 19513/03 {פלונית נ' הנתבעות, תק-של 2008(1), 24755 (2008)} נפסק בעניין סעיף 13(5) כי:

"27. ההגנה האמורה מבטאת את איזון בין שני אינטרסים: מחד, האינטרס במתן אפשרות לנהל הליכי משפט ללא שאיום מפני תביעת דיבה תצנן את השיח, ומאידך, הצורך להגן על-שמו הטוב של אדם. סעיף 13(5) לחוק מבטא העדפה ברורה לטובת האינטרס בניהול דיון המשוחרר ממגבלות של איסור הוצאת לשון הרע על פני ההגנה על-שמו הטוב של אדם. העדפה זו עולה בקנה אחד עם תפקידם המרכזי של הליכי משפט כזירה החשובה ביותר ליישוב סכסוכים בחברה האזרחית וקביעת זכויות וחובות בין פרטים בה. במקרה דנן, הדיון שהתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה עסק בסוגיות חשובות ורגישות הנוגעות לזכויות מהותיות ביותר של הצדדים: קביעת הסדרי ראיה וחוקיות של הסכם יחסי ממון בין בני הזוג אשר עסק בין היתר בזכויות הבעלות בדירת מגורים. אין צריך לומר כי דיון כאמור אינו יכול להתנהל כראוי תחת איום אפשרי של תביעות לשון הרע של הצדדים כלפי גורמים הפועלים בשם בית-המשפט.
28. קיים אינטרס ראשון במעלה בשמירה על אפשרות לקיים הליכי משפט פתוחים וממצים ללא שמרחף מעליהם איום אפשרי של הגשת תביעות דיבה. דיון פתוח אינו דיון בלתי-מרוסן וכפי שיפורט בהמשך, קיימים כלים דיוניים אשר נועדו לשמור על הסדר ועל כבוד המשתתפים, אלא כי תביעות לשון הרע אינן חלק מהכלים האמורים.
29. 'על חשיבותה של הזכות לשם הטוב אין צורך להכביר מילים. אכן, 'כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר' (ע"א 214/89 אבנרי ואח' נ' שפירא ואח', פ"ד מג(3), 840, 856 (1989)). אך המחוקק הכיר בקיום אינטרסים וערכים הגוברים על הזכות לשם הטוב. הכרה זו מצאה את ביטויה, בין היתר, במסגרת "ההגנות המוחלטות" הקבועות בסעיף 13 לחוק. החסינות שסעיף זה מעניק לפרסום הנעשה על-ידי בעל סמכות מעין שיפוטית במסגרת מילוי תפקידו היא אחת מההגנות הללו, והיא מבטאת את הכרעתו הנורמטיבית של המחוקק, שלפיה באיזון בין זכותו של אדם להגנה על-שמו הטוב לבין האינטרס לשמור על הגינותו ועל יעילותו של ההליך המעין שיפוטי, ידו של האינטרס האחרון על העליונה. הרציונל לכך הוא, כאמור, להבטיח שנושא המשרה המעין שיפוטית יאמר דברו ללא מורא וללא חשש מפני תביעות עתידיות בגין הוצאת דיבה' (דנ"א 6077/02 דרור חוטר ישי נ' עדנה ארבל (נבו)).
30. אמנם נקבע במספר מקרים כי, ההגנה מפני הגשת תביעות דיבה על דברים הנאמרים במסגרת הליך משפטי, על-אף שהיא רחבה, לא תחול בכל מקרה; כך, למשל, כאשר הביטוי נעשה בחוסר תום-לב ותוך כדי שימוש לרעה בהליכי משפט, או כאשר הביטוי אינו שייך לליבו של ההליך המשפטי אלא מהווה זירת התגוששות נפרדת ומיותרת שאינה שייכת למשפט..."

בבית-משפט המחוזי ב- ע"א (חי') 3564/06 {פנחס זמיר ואח' נ' עורך-דין דן שפריר, תק-מח 2007(4), 16136 (2007)} נפסק בעניין ההגנה המוחלטת כי:

"פרסום מותר זה הקבוע בסעיף 13(5) לחוק, כמו גם הפרסומים הנוספים באותו סעיף הוא בגדר הגנה מוחלטת, במובן זה שפרסום הנכנס בתחולת הסעיף, אפילו יכול היה להחשב כפרסום המקים לשון הרע, מוצא מכלל תחולתו של החוק ואין הוא יכול עוד להוות עילה להליך פלילי או אזרחי. בית-המשפט העליון חזר ופסק כי 'סעיפי-המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע... פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם' (ראה דנ"א 6077/02 חוטר ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2), 341 (2003)). כב' השופט מצא אף ציין מפורשות כי 'ההגנות שנקבעו בסעיף 13 לחוק הינן מוחלטות' (ראה גם ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1), 210, 215 (1986)).
עוד יוער כי בנוסח המקורי של סעיף 13(5) לחוק, הופיעו אף המילים 'לצורך הדיון ובקשר איתו', ואולם, בשנת התשכ"ז (1967) תוקן הסעיף, ומילים אלה הושמטו. מכאן, שגם אם בנוסח המקורי של הסעיף היתה מגבלה מסויימת על דברים שנאמרים במסגרת דיון משפטי, הרי התיקון הסיר את המגבלה, ולמעשה, החוק, בנוסחו כיום, מחיל את הגנת "הפרסום המותר" על כל דבר הנאמר תוך כדי דיון בבית-המשפט, ללא כל הגבלה."

בית-המשפט ציין כי:

"... עם-זאת, יש להדגיש כי גם אם ביקש המחוקק ליתן לאמירות מסוג זו נשוא הערעור שבפנינו לחסות תחת הגנת "הפרסום המותר", משנאמרו בבית-המשפט, וללא כל הגבלה, ראוי כי ימנעו בעלי הדין ובאי-כוחם מהתבטאויות שלוחות רסן ושיש בהן כדי לפגוע במושאן, הן במסגרת כתבי הטענות והן במהלך המשפט."
ב- בש"א (נצ') 6250/07 {יעל אשל נ' אילנה חייט ואח', תק-של 2008(1), 2521 (2008)} נפסק לעניין ההגנה המוחלטת בדיון לגבי סעיף 13(9) כי:

"12. עוד טוענת המבקשת כי היא נהנית מהחסינות המוענקת לה במסגרת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965. המבקשת טוענת כי המדובר בהגנה מוחלטת וגם אם הפרסום נעשה בזדון ובחוסר תום-לב ואפילו היה פרסום כוזב עדיין תחול הוראת סעיף 13(9).
13. אכן צודקת בא-כוח המבקשת כי ההלכה הפסוקה לגבי סעיף 13 קבעה כי מדובר בחסינות מוחלטת ואין נפקא מינה אם הפרסום נעשה בזדון או ממניעים לא כשרים."

לצד הפסיקה של בית-המשפט העליון ב- דנ"א 6077/02 {חוטר ישי נ' ארבל, תק-על 2003(2), 341 (2003)}, עינינו רואות כי קיימות פסיקות לא אחידות בנושא זה של בית-המשפט.

ההלכה לעת עתה היא כפי שפסק בית-המשפט העליון בעניין חוטר ישי כי סעיפי-המשנה של סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע, פורשו - כלשונם - כמעניקים הגנה מוחלטת לפרסומים הבאים בגדרם. אך יחד-עם-זאת, ראוי כי בעלי הדין בהליך משפטי ימנעו מהתבטאויות שלוחות רסן וינהגו בנימוס. נראה כי ייתכנו מקרים, חריגים ויוצאי-דופן שבהם לא יוכל פרקליט או בעל דין להסתתר מאחורי החיסוי שבסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, מקרים שבהם הזדון והרשעות בהטחת דברי עלבון קשים וגלויים לעיני כל, שאם לא כן, תיווצר תוצאה שלא תעלה על הדעת שלפיה ניתן יהיה להשתלח באופן בלתי-מרוסן ובתת-רמה.

4. הבחנה בין פרסומים מותרים לבין ההגנות וההקלות
קיימת הבחנה בין פרסומים מותרים שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע לבין ההגנות וההקלות, שבסעיפים האחרים בפרק ג' לחוק איסור לשון הרע. ולעניין זה יפים דבריו של בית-המשפט ב- ת"א (חי') 1346/98 {ארבל עדנה נ' חטר ישי דרור, תק-מח 3(99), 1599 (1999)}:

"פרק ג' לחוק איסור לשון הרע עניינו, על-פי כותרתו ותוכנו: 'פרסומים מותרים, הגנות והקלות'. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע שעניינו "פרסומים מותרים" מפרט בהמשך מהם "פרסומים מותרים". בהתייחס אליהם, ממשיך המחוקק וקובע, ובלשונו: 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי...'.
סעיפים אחרים באותו פרק דנים ב"הגנות והקלות". ובהתייחס אליהם ממשיך המחוקק וקובע, ובלשונו: 'תהא זאת הגנה טובה'.
ג. ההבחנה בין שני אלה חדה וברורה. ב"פרסומים מותרים" נאמר: 'לא ישמש עילה למשפט...', מלכתחילה. לא הגנה יש כאן, אלא איסור כניסה אל היכל המשפט פנימה. לא כן בפרק של "הגנות והקלות".
כאן ניתנת למתדיין הזכות להיכנס אל היכל המשפט פנימה ובנסיבות המתאימות 'תהא זאת הגנה טובה...'.
ד. יודגש. הדיעה הרווחת היא כי אין לפרש את הסעיף, כאילו הפרסומים הנכנסים בגדרו אינם מהווים כלל עוולה או עבירה של פרסום לשון הרע, שכן הם "מותרים", אלא יש לפרשו ככלל מעין דיוני, המונע הסתמכות על פרסומים אלה כעילה למשפט פלילי או אזרחי. הסעיף אינו בא לשלול מאותו פרסום את טבעו כלשון הרע הפוגעת באדם, אלא נועד למנוע את האפשרות לנקוט הליכים פליליים או אזרחיים בגין אותו פרסום (לעניין זה ראה: אורי שנהר דיני לשון הרע (נבו - הוצאה לאור), עמ' 191)."

5. שילוב סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 20 לחוק איסור לשון הרע
את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע העוסק בפרסומים מותרים יש לקרוא יחד עם סעיף 20 לחוק איסור לשון הרע הקובע כי:

"20. שמירת דינים
חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על-פי דין אחר ואינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על-פי דין אחר."

היינו, משילוב סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע וסעיף 20 לחוק איסור לשון הרע עולה כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע אינו בא להתיר פרסום שנאסר על-פי חוק אחר, כמו-כן אינו בא לגרוע מחסינות הניתנת על-פי חוק אחר.

ב- ע"פ (חי') 2098/02 {עורך-דין אעלימי נזאר נ' מדינת ישראל, תק-מח 2002(2), 11231 (2002)} נפסק כי:

"תמיכה נוספת בעמדה השוללת תחולת סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע על עבירה של העלבת עובד ציבור, אני מוצא בסעיף 20 לחוק איסור לשון הרע הקובע כי 'חוק זה אינו בא להתיר פרסום האסור על-פי דין אחר...'.
מסקנת שופטי הרוב בפרשת זיו (ודעת המיעוט בפרשת סובול בערכאת בית-המשפט המחוזי), לפיה החסינות בסעיף 13 חלה לאור לשון הסעיף על כל "פרסום", ולאו דווקא על "פרסום לשון הרע" מוקשית, שהרי לשיטתם, כל מעשה המהווה "פרסום" ואסור על-פי חוק אחר, יהיה מותר אם נעשה באחת הנסיבות המפורטות שבסעיף 13 לחוק איסור לשון הרע כך, קשה להלום כי עבירה של עדות שקר, הנעשית באמצעות "פרסום" בנסיבות הקבועות בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע תהא מוגנת, שאם לא כן, נמצאת מבטל את עבירה של עדות שקר (א' שנהר דיני לשון הרע, עמ' 180-179)."

6. סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע
ב- בש"א (ת"א) 177544/06 {ח"כ כהן רן נ' הרב אבינועם הורוביץ, תק-של 2007(1), 10735 (2007)} הוגשה בקשה לדחות על-הסף תביעה מחמת חסינותו העניינית של חבר הכנסת, רן כהן {להלן: "הנתבע" או "המבקש"), בהיותו חבר כנסת, וזאת בהתאם להוראות סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951 {להלן: "חוק חסינות חברי הכנסת"}, והוראת סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע, הקובע כי פרסום המוגן לפי סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.

בפרסום באתר האינטרנט נענע, בשנת 2006, שכותרתו: חבר כנסת רן כהן נגד הרב, צויין כי הנתבע פנה לשרת החינוך יולי תמיר וביקש ממנה לחקור התבטאויות של הרב אבינועם הורביץ {להלן: "התובע" או "המשיב"}. לדברי הנתבע, התובע שיבח באוזני תלמידיו את התאבדותו של החייל.

בהמשך הפרסום הנ"ל דווח כי:

"בשיחה עם כתב חדשות נענע אמר הנתבעכי לא יעלה על הדעת שדמות חינוכית תשבח מעשה של התאבדות וונדליזם."

הנתבע ציין עוד כי בעבר שיבח התובע את מעשיו של רוצח ההמונים ממערת המכפלה ברוך גולדשטיין, והוסיף כי אף שהרקורד של מערכת החינוך בהתמודדות עם רבנים מסיתים אינו מרשים... תמיר היא שרה חדשה והוא מקווה שהיא תוכל להרחיק את הרב מתפקידו.

בפרסום באתר האינטרנט NFC {להלן: "NFC"} אף הוא משנת 2006, שכותרתו: רב שיבח את החייל שתאבד במסגד, נמסר כי הנתבע טוען כי בהרצאה שניתנה השבוע בפני תלמידיו, שיבח התובע והעלה על נס את החייל שהתאבד השבוע במסגד.

בהמשך הפרסום הנ"ל דווח כי הנתבע אמר ל- NFC כי התובע שהעלה על נס גם את מעשה הטבח של ברוך גולדשטיין, מהלל עכשיו מתאבד בתוך מסגד וזו פרובוקציה ברורה לחלוטין.

התובע טען כי דבריו של הנתבע מהווים לשון הרע נגדו. הנתבע טוען כי דין התביעה להידחות על-הסף, לאור הוראות סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת ולאור הוראת סעיף 13(1) לחוק לשון הרע. בית-המשפט קבע כי:

"10. העיקרון בדבר חסינותם העניינית של חברי כנסת, שואב את תוקפו מסעיף 17 לחוק יסוד: הכנסת ומהווה עיקרון יסוד במשפט החוקתי הישראלי.
11. מכוח הוראת סעיף 17 לחוק יסוד: הכנסת, הוסף לספר החוקים שלנו סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, הקובע כדלהלן...
עיקרון זה אף מוצא ביטוי נוסף וספציפי לענייננו בסעיף 13(1) לחוק איסור לשון הקובע כי לא ישמש עילה למשפט אזרחי:
'פרסום לפי סעיף 28 לחוק יסוד: הכנסת, או פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951.'
12. חסינותו העניינית של חבר הכנסת, יש לאזן עם העקרונות הכלליים או התכליות הכלליות העומדות ביסוד כל הוראת חוק במדינה דמוקרטית, כמו עיקרון שלטון החוק, במובן של שוויון הכל בפני החוק, וזכותו של אדם להגנה על-שמו הטוב, כחלק מכבוד האדם. ברור לכל כי לא כל פעולה או אמירה אשר תבוצע על-ידי חבר כנסת, ובכלל זה אמירה המהווה לשון רע, יראוה אוטומטית כאילו נעשה 'במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו, כחבר כנסת' לפי מובנו של סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת.
13. קיימים שיקולי צדק המגינים על אדם שניזוק, המוצא עצמו שרוי חסר אונים על לא עוול בכפו, בשל אי-יכולתו לתבוע את עלבונו, כבודו וצדקתו. חסינות מוחלטת מאחריות משפטית מייצגתנסיגה חדה מהעיקרון לפיו אדם אחראי לנזק שהוא גורם לאחר, וכן סטיה מהעיקרון שניזוק זכאי לפיצוי ממעוולו..."

ובהמשך פסק-הדין נקבע כי:

"24. בנסיבות ענייננו, אמירותיו של המבקש, מהוות חלק מהותי מתפקידו הציבורי כחבר כנסת. תפקידו של המבקש כחבר הכנסת הוא בין היתר להביע את עמדותיו בנושאים שונים אף באמצעי התקשורת. זהו תפקידו של המבקש. פנייתו של המבקש לשרת החינוך שתחקור התבטאויות של המשיב, בין אם התבטאויות אלה נאמרו ובין אם לאו, מהווה חלק מובהק מפעילותו הציבורית-הפרלמנטרית, ולבטח שאינה חורגת ממילוי תפקידו כחבר כנסת. המבקש, חבר כנסת, ותוך מילוי תפקיד זה - העלה באתרי האינטרנט לדיון ולבחינה ציבורית וכן בפני שרת החינוך - תכני התבטאות של דמות חינוכית (ראש ישיבה תיכונית) לתלמידיו, ביחס למעשה של התאבדות חייל במקום תפילה (מסגד) והעלאה על נס את מעשיו של ברוך גולדשטיין ז"ל במערת המכפלה. אמירות אלה מהוות באופן ברור פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת ובהתאם הן חוסות תחת ההגנה המצויה בסעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע."

ב- ת"א (יר') 18427/08 {יואב הס נ' ח"כ אביגדור ליברמן, תק-של 2009(2), 8803, 8807 (2009)} נפסק מפי כב' השופט עודד שחם:

"1. התובעים הם חמישה במספר. התובע 6 הוא ארגון בשם "יש גבול" (להלן: "יש גבול"). על-פי האמור בכתב התביעה, התובעים האחרים הם פעילים בארגון האמור (להלן ייקראו כל התובעים ביחד: "התובעים"). הנתבע הוא ח"כ אביגדור ליברמן (להלן: "הנתבע"). עילתה של התביעה בדברים שאמר הנתבע בראיון טלוויזיוני ששודר ביום 05.10.07 בתכנית "יומן" בערוץ הראשון. הראיון שודר בשידור ישיר. העתק מלא שלו הוגש לתיק בית-המשפט. צפיתי בו מספר פעמים.
2. הנתבע התייחס בראיון למספר נושאים. הראיון היה מחולק לשנים. החלק הראשון, מעין קדימון קצר, היה בפתיח של התכנית. הוא עסק בסוגיה האיראנית. התביעה אינה נוגעת אליו. החלק השני החל כ- 11 דקות לאחר תחילת התכנית. הוא נמשך כעשר דקות. התביעה מתמקדת בדברים שנאמרו ב- 4 הדקות האחרונות של חלק זה. נוכח חשיבות הדברים, להלן תמליל מלא של הקטע האמור...
3. הנתבע הגיש בקשה לסילוק התביעה על-הסף, בנימוק שעומדת לו חסינות עניינית ביחס לדברים נשוא התביעה. כאמור, הוגש נוסח מלא של הראיון. התובעים ביקשו תחילה לחקור את הנתבע על תצהיר שהוגש על ידו על-פי החלטת בית-המשפט (בש"א 12850/08). בדיון שהתקיים בבקשתם, לא עמדו התובעים על בקשה זו, והיא נמחקה (פרוטוקול והחלטה מיום 19.03.09). יוצא, כי התשתית העובדתית העיקרית לצורך הדיון מצויה בהקלטת הראיון.
4. מהלך הדיון יהיה כדלקמן. תחילה, אעמוד על המסגרת הנורמטיבית החולשת על סוגיית החסינות העניינית של חברי כנסת, בהיבט הרלוונטי להליך זה. אחרי-כן, אבחן את עובדות המקרה על רקע הדין החל. מסקנתי היא, כי עומדת לנתבע חסינות עניינית לגבי הדברים נשוא התביעה, אשר נאמרו בראיון. אבהיר להלן את שיקולי.
המסגרת הנורמטיבית
5. (א) אין מחלוקת, כי בעת עריכת הראיון, היה הנתבע חבר כנסת. סעיף 1(א) לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951 (להלן: "חוק החסינות") קובע כי...
(ב) הוראה זו מעניקה לחבר הכנסת חסינות עניינית, בין היתר, בגין מעשה או הבעת דעה. החסינות חלה גם אם הבעת הדעה או המעשה נעשו מחוץ לכנסת. זאת, אם נעשו במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו כחבר כנסת. החסינות חלה גם על הליכים אזרחיים, כגון ההליך שבפניי.
(ג) להשלמת התמונה יצויין, כי סעיף 13(1) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק איסור לשון הרע") קובע כי 'לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי... פרסום המוגן לפי סעיף 1 לחוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, התשי"א-1951'. התמונה העולה משילובן של שתי ההוראות האמורות היא, כי קיומה של חסינות עניינית ביחס לפרסום פלוני שולל את קיומה של עילת תביעה בלשון הרע לגבי הפרסום. מתעוררת, איפוא, השאלה האם עומדת חסינות עניינית ביחס לדברים שאמר הנתבע בראיון.
6. החסינות העניינית 'לא ניתנה לחברי הכנסת לרווחתם האישית. אין היא פריבילגיה שלטונית ממנה נהנה חבר הכנסת מתוקף מעמדו הרם. החסינות העניינית ניתנה לחברי הכנסת על-מנת להבטיח אינטרסים ציבוריים חיוניים' (דברי כב' הנשיא א' ברק ב- בג"צ 11225/03 בשארה נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 2006(1), 1398 (2006), בפסקה 8). בפירושה של הוראת סעיף 1(א) יש להביא בחשבון את התכליות והאינטרסים העומדים ביסוד החסינות העניינית. מפסיקת בית-המשפט העליון עולים בהקשר זה כמה תכליות ואינטרסים.
7. תכלית אחת היא '... הגנה על הרשות המחוקקת וחבריה. החסינות העניינית נועדה לאפשר את פעילותה התקינה של הכנסת... היא באה להבטיח את תפיסתו של המשטר בישראל, הרואה בחבר כנסת 'יחידה חוקתית' הנהנה מחופש פעולה... ביסודה עומד הרצון לאפשר לחבר הכנסת לפעול בתפקידו כחבר כנסת, בלא חשש מתביעות מצד הרשות המבצעת, המפלגה, הבוחר או אזרח מהשורה... תכליות אלה באות 'לאפשר פעילות תקינה של הרשות המחוקקת'...' (דברי כב' הנשיא א' ברק ב- בג"צ 11298/03 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, פ"ד נט(5), 865 (2005), בפסקה 15).
8. בפרשת בשארה הנ"ל עמד בית-המשפט על תכליות נוספות של החסינות העניינית. נפסק, כי:
'חסינות זו חיונית על-מנת להבטיח את זכותם של האזרחים כולם לייצוג פוליטי מלא ואפקטיבי. החסינות העניינית מגנה על זכותם של האזרחים כולם שדעותיהם והשקפותיהם תישמענה, באמצעות נציגיהם הנבחרים, במסגרות השונות של הדיון הציבורי בכלל, ובבית-הנבחרים בפרט. הגנה זו חיונית היא בעיקר לאזרחים חברי קבוצות המיעוט באוכלוסיה. במובן זה, החסינות העניינית אף מקדמת את השוויון האזרחי, בכך שהיא מגנה גם על זכותם של חברי קבוצות המיעוט באוכלוסיה לייצוג פוליטי מלא ואפקטיבי, ומגנה עליהם, על-ידי כך שהיא מגנה על חבר הכנסת המייצג את ענייניהם ואת השקפותיהם, מפני כוחו של הרוב... החסינות העניינית חיונית היא על-מנת להבטיח שוק חופשי של רעיונות ודעות. גם כאן, חשובה חסינות זו במיוחד כאשר מדובר בדעות וברעיונות מרגיזים ומקוממים, והיא דרושה במיוחד לנבחרי ציבור המבטאים דעות הנתפסות, בעיני רוב הציבור, ככאלה.' (בפסקה 8)
9. (א) בהקשר זה נודעת חשיבות מיוחדת ליכולתו של חבר הכנסת להתבטא בחופשיות בפומבי בנושאים העומדים על סדר היום הציבורי. עמד על כך כב' הנשיא אגרנט ב- ע"פ 255/68 מדינת ישראל נ' בן משה, פ"ד כב(2), 427 (1968), בעמ' 435, בקבעו כי:
'זכותו של חבר בית הנבחרים להשמיע, בפורום הזה או מחוצה לו, את השקפותיו שלו על השאלות הפוליטיות 'המנסרות' ללא הרגשת מורא ופחד ובלי חשש בליבו, פן יבולע לו על-ידי מאן דהוא, אשר אותן ההשקפות אינן אהודות עליו או המשוכנע שהן הרות סכנה לעם - זכות זו אינה אלא בבואה מוחשית של הקשר ההדוק הקיים בין העיקרון של חופש הביטוי והוויכוח לפעולתו התקינה של ההליך הדמוקרטי.'
(ב) באופן דומה צויין שם, בעמ' 439, כי:
'...לפנינו זכות יתר בעלת חשיבות קונסטיטוציונית ממדרגה ראשונה, באשר היא נועדה להבטיח לחברי המוסד המחוקק של המדינה את חופש הדעה, הביטוי והוויכוח, למען יוכלו למלא את תפקידם, בתורת שכאלה, ללא הרגשת מורא ופחד ובלי שיחששו, פן יהא עליהם לתת את הדין על כך לאדם או רשות כלשהם; כי לכל העם אינטרס חיוני מובהק בהמחשת הזכות הזאת, לבל תיפגע פגיעה קטנה או גדולה על-ידי מאן-דהוא; ושבלעדיה לא יתכן דבר התקיימותו היעילה של התהליך הדמוקרטי והוא יתרוקן מערכו.'
(ג) ברוח זו פסק בית-המשפט העליון גם ב- בג"צ 620/85 מיעארי נ' יושב-ראש הכנסת, פ"ד מא(4), 169 (1987). כב' הנשיא שמגר ציין שם (בעמ' 207), כי:
'דבריו של חבר הכנסת במילוי תפקידו או למען מילוי תפקידו הם אמצעי לליבון של השקפות ודעות והם מעצבים את דעת הקהל... חבר הכנסת אשר אינו יכול להתבטא ללא חשש מפני התוצאות המשפטיות של דבריו, לא יוכל למלא שליחותו לבוחר. נציגי העם, כשמם גם ייעודם, ובתקופה שבין בחירות לבחירות, הם נושאים במטלה של ניהול הוויכוח המדיני. חירות הוויכוח המדיני דורשת שלא יושם מחסום על היכולת ועל כושר הביטוי החופשי של הנבחרים.'
(ד) בהמשך (בעמ' 209) הדגיש כב' הנשיא שמגר כי חירות הביטוי הנתונה לחבר הכנסת אינה מאבדת מעוצמתה כאשר מדובר בהתבטאות הנעשית מחוץ לכתליי הכנסת. כב' הנשיא שמגר פסק, בהקשר זה, כי:
'... יש לפרש את סעיף 1 לחוק החסינות, כהוראה הבאה להעניק לחבר הכנסת חופש דיבור בכל דבר שיש בו קשר למילוי תפקידיו הפרלמנטריים, והתבטאויותיו הפוליטיות - בכנסת ומחוצה לה - הן בכלל זה. תפקידו של חבר הכנסת כולל, ללא ספק, הבעת דעה בשאלות פוליטיות. לפי האמור בסעיף 1 לחוק החסינות אין לאבחן בין התבטאות הנעשית מעל במת הכנסת - ואשר מוגנת אליבא דכולי עלמא על-ידי החסינות המהותית - לבין התבטאות כזו הנעשית מעל במה אחרת... ההגנה על התבטאויותיו של חבר הכנסת יסודה, כאמור, בשיקולים נורמטיביים כבדי משקל, ולפי החוק החל אצלנו, אלה אינם נעלמים רק משום שהשתנה מקום אמירתם. זכותו של חבר הכנסת להתבטא כמיטב אמונתו בנושאים העומדים על סדר יומו של הציבור, ולעניין זה קובע סעיף 1 לחוק החסינות כי אין במקום השמעת הדברים כדי לקבוע בלעדיות במתן ההגנה ודין דברים המושמעים מחוץ לכנסת כדין דברים המושמעים בכנסת... חבר הכנסת הוא אישיות שהעיסוק הפוליטי הוא תפקידו ושליחותו ועיסוק זה אינו מותחם לגבולות משכן הכנסת. ביטויו הטבעי והרגיל של העיסוק הוא גם בנאומים ובהרצאות מחוץ לכותלי הכנסת.'
(ה) באופן דומה ציינה כב' המשנה לנשיא בן פורת באותה פרשה, כי (בעמ' 222):
'... לצורך מילוי תפקידו ראה המחוקק חשיבות עליונה להעניק לחבר הכנסת חופש ביטוי מוחלט.'
עוד פסקה כב' המשנה לנשיא, כי חופש ביטוי מוחלט זה חל:
'... אפילו מנוצל חופש זה לעיתים לרעה ואף גורם נזק לזולת.'
(בעמ' 224)
היא הוסיפה כי:
'עיקר הפעילות עליה חלה החסינות היא בבית-המחוקקים אך שלוחותיה מגיעות גם לדיונים ולפעילויות למיניהם מחוצה לו, אם אלה עומדים במבחן התנאי בלעדיו אין והוא שמדובר במעשה המבוצע 'במילוי תפקידו, או למען מילוי תפקידו, כחבר כנסת.'
(בעמ' 223)
(ו) דברים אלה מבהירים גם מדוע שמה הפסיקה דגש, בכל הנוגע לחסינות העניינית, על עבירות שעניינן חופש הביטוי, ובהן עבירות לפי חוק איסור לשון הרע. בית-המשפט עמד בהקשר זה על הצורך למנוע הרתעת יתר של חברי כנסת, וריסון עצמי שלהם מפני התבטאות חופשית, בשל חשש מפני אחריות בלשון הרע. בעניין בשארה הנ"ל ציין לעניין זה כב' הנשיא א' ברק כי:
'לנוכח הלשון הרחבה בה מנוסחות, בדרך-כלל, העבירות הקשורות בחופש הביטוי, כגון הוצאת לשון הרע, הסתה, המרדה, ואמירת דברי שבח לארגון טרור, ישנו חשש שאם יהיו חברי הכנסת חשופים לאישומים פליליים אלה, יהיה בכך כדי "לצנן" את יכולתם להתבטא ללא חשש, גם במקרים בהם דבריהם אינם מהווים עבירה פלילית. תוצאה זו תפגע פגיעה קשה בחופש הביטוי הפרלמנטרי ובחירויות היסוד הפוליטיות הקשורות בו... אכן, עבירות הקשורות בחופש הביטוי כרוכות, מטבען ומטיבן, בביצוע תפקידו של חבר הכנסת. הביטוי הפוליטי - הנאום, המאמר, והראיון - הם כלי עבודתו העיקריים של חבר הכנסת. באמצעות הביטוי הפוליטי מתאפשר לחבר הכנסת לבטא את עמדותיו ועמדת ציבור בוחריו בסוגיות ציבוריות. זהו תפקידו המרכזי של חבר הכנסת. חבר כנסת המתבטא בעניינים פוליטיים מצוי בלב ליבה של הפעילות הפרלמנטרית. הגנה על חבר הכנסת בפעילות זו היא תכליתה המרכזית של החסינות העניינית. העוסק בביטוי פוליטי כחלק מרכזי מתפקידו ממילא מצוי בסיכון גבוה להיתפס באיסורים הקשורים בחופש הביטוי...'
(בפסקאות 10-9 לפסק-הדין)
10. אל מול תכליות אלה, יש להביא בחשבון, בעיצוב היקפה ותוכנה של החסינות העניינית, תכלית כללית, אשר עניינה בשלטון החוק ובשוויון בפני החוק. לעניין זה נפסק, כי:
'... חיזוק המשטר הדמוקרטי... מונח גם ביסוד התכלית השניה, שהיא התכלית הכללית של החסינות העניינית. משטר דמוקרטי מבוסס, בין השאר, על שלטון החוק ועל זכויות אדם. חסינות עניינית פוגעת בשלטון החוק (הפורמאלי): אף שחבר הכנסת ביצע עבירה, לא ניתן לממש את אחריותו הפלילית. כן נפגע שלטון החוק (המהותי). זכויות האדם נפגעות. אכן, התנהגותו האסורה של חבר הכנסת עשויה לפגוע בכבוד האדם (כגון, פגיעה בשמו הטוב), בפרטיותו ובקניינו. מעל לכל, החסינות פוגעת בשוויון שבין בני-האדם. אחריותו של כל אחד מבני החברה ניתנת למימוש, פרט לאחריותו של חבר הכנסת... כל אלה אף פוגעים באמון הציבור ברשות המחוקקת.'
(דברי כב' הנשיא א' ברק בעניין התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ועדת הכנסת, בפסקה 16)
11. (א) על רקע תכליות אלה, נדרשה הפסיקה לאמת-המידה לקביעה האם חלה חסינות במקרה פלוני. בית-המשפט העליון עמד, בהקשר זה, על מתח בין שני שיקולים שונים:
'מחד גיסא, תפקידו של חבר הכנסת הוא לבצע פעולות מותרות בלבד... מאידך גיסא, התנהגותו של חבר הכנסת, המעניקה לו חסינות (עניינית) היא התנהגות אסורה...'
(דברי כב' הנשיא א' ברק בפסקה 12 לפסק-דינו בפרשת התנועה למען איכות השלטון בישראל)
(ב) ב- בג"צ 1843/93 פנחסי נ' כנסת ישראל, פ"ד מט(1), 661 (1995) נפסק, כי:
'סביב תפקידו של חבר הכנסת, הכולל בחובו פעולות חוקיות בלבד, קיים מתחם או מעטפת או מעגל של פעולות בלתי-חוקיות, עליהן ורק עליהן משתרעת החסינות. פעולה בלתי-חוקית מעבר למתחם, מעטפת או מעגל אלה לא תעניק לחבר הכנסת חסינות עניינית.'
(שם, בפסקה 13)
(ג) כיצד נקבעים גבולותיו של אותו מתחם עליו חלה החסינות העניינית? רוב השופטים בעניין פנחסי ובעניין התנועה למען איכות השלטון, אמצו מבחן שעניינו "מתחם סיכון" בפעולתו של חבר הכנסת. בית-המשפט פסק, כי תפקידו של חבר כנסת משתרע על פעולות מותרות בלבד. עם-זאת, נפסק כי:
'פעולות מותרות אלה יוצרות מטבען אפשרויות של גלישה לביצוע הבלתי-ראוי והבלתי-חוקי. גלישה זו תזכה לחסינות עניינית אך ורק באותם מקרים שבהם הפעולה הבלתי-חוקית נופלת לגדר מתחם הסיכון שהפעילות החוקית כחבר כנסת יוצרת מטבעה ומטיבה. אכן, סביב תפקידו כדין של חבר הכנסת מצוי מתחם של התנהגות, המשתרע על כל אותן פעולות אסורות - שאינן חלק מתפקידיו של חבר הכנסת - אך אשר התאוצה של ביצוע התפקיד יוצרת סיכון שהוא טבעי לתפקיד... פעולות אלה כה קשורות ושזורות בתפקידו, עד כי קיים החשש כי אם חבר הכנסת יידרש ליתן את הדין על פעולות בלתי-חוקיות אלה, הדבר ישפיע במישרין על יכולתו לבצע את תפקידיו כחוק ויגביל אותן... מטרת החסינות למנוע מצב דברים שבו חבר הכנסת נמנע מביצוע פעולות מותרות בשל החשש כי הן תגלושנה, בשוליהן, לעבר פעולות אסורות. החסינות 'מכסה' שוליים אלה... חסינות זו מוענקת לו לעניין כל פעולה בלתי-חוקית שניתן לראות בה אופן ביצוע בלתי-נאות של פעולה חוקית שהיא בגדר תפקידיו של חבר הכנסת, ובלבד שפעולה בלתי-חוקית זו כה קרובה מבחינה עניינית לתפקיד של חבר הכנסת, עד כי ניתן לומר כי היא כרוכה לה והיא מהווה חלק מהסיכון הטבעי שכל חבר כנסת נתון לו.'
(בעמ' 685, 686)
(ד) על-פי גישה זו, החסינות העניינית חלה מקום בו 'חבר כנסת משתתף בדיון בכנסת על מערכת בתי-המשפט. הוא מותח ביקורת נוקבת על פסיקה של בית-המשפט העליון. בלהט הוויכוח הוא אומר דברים שהם בגדר זילות בית-דין... החסינות העניינית תעמוד לו. הוא הדין אם תגובתו הספונטאנית היא מחוץ לכנסת... ' (שם, בעמ' 687).
(ה) זו גם התוצאה על-פי גישתו של כב' הנשיא שמגר בעניין פנחסי. על-פי גישה זו יש לבחון, 'האם מדובר בעבירה או עוולה המתבצעת במהלך הפעולות כחלק אינטגרלי מן הפעילות הלגיטימית וכעניין נגרר או משני לה' (שם, בעמ' 727). ביישומו של מבחן זה, פסק כב' הנשיא שמגר, תוכר חסינות עניינית כאשר 'חבר הכנסת אשר בשעת נאומו, וכחלק מהותי ממנו, יעבור עבירה על איסור לשון הרע או אף על איסורים בעניין גילוי ידיעות חסויות' (שם, בעמ' 722).
12. אמת-מידה זו עומדת ביסוד פסק-דין אחר, בו הוכר קיומה של חסינות עניינית כאשר חבר כנסת הקריא מעל בימת הנואמים מתוך מסמך מסווג (בג"צ 5151/95 כהן נ' שר המשטרה, פ"ד מט(5), 245 (1996)). מסקנת בית-המשפט התבססה על כך, שהקראת המסמך לא תוכננה מראש, והיתה בבחינת תגובה ספונטאנית לטענה כי המסמך אינו קיים (בפסקה 12). נפסק, כי בנסיבות אלה, 'הגילוי הבלתי-חוקי של המסמך הוא סיכון טבעי שלפניו ניצב הנואם לאור דבריו הקשים של שר החוץ כלפיו. זוהי אותה גלישה מהמותר לאסור, המאפיינת סיכון כרוך וטבעי לתפקידו של חבר הכנסת. הוא חלק מהסיכון הטבעי של חבר כנסת המשתתף בלהט הוויכוח הפרלמנטארי' (בעמ' 254).
13. על רקע עקרונות אלה, אף הכיר בית-המשפט בקיומה של חסינות עניינית מקום בו היה מדובר בסדרה של שלושה ראיונות שניתנו על-ידי חברת כנסת, במועדים שונים, אשר תוכנם היה דומה, ואשר לכאורה היה באמור בהם משום זילות בית-המשפט (בג"צ 433/87 רכטמן נ' לשכת עורכי-הדין, תל-אביב, פ"ד מא(4), 606 (1987), במיוחד בפסק-דינו של כב' הנשיא שמגר). לפיכך, נדחו שם העתירות, אשר ביקשו להורות על העמדה לדין פלילי, וכן דין משמעתי לפי חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961. יצויין, כי האמרות הפוגעניות באותה פרשה היו הן במישור העובדתי, והן במישור הבעת הדעה. בית-המשפט לא נמנע מביקורת מפורשת על הדברים שנאמרו. בכל האמור לא היה כדי למנוע את הקביעה כי החסינות העניינית חלה על העניין.
14. יוצא, כי החסינות העניינית אינה מקנה הגנה מוחלטת בגין התבטאויות. ביטוי אשר יש בו עבירה, ואשר תוכנן מראש, יוצא מגדרה של החסינות העניינית. עם-זאת, החסינות העניינית מקנה הגנה רחבה להתבטאויות בעניינים ציבוריים, ככל שאין בהן עבירה מתוכננת מראש.
יישום
15. (א) הדברים נשוא התביעה שבפניי נאמרו בראיון טלוויזיוני. באותו מועד, היה הנתבע חבר כנסת. מתוכן הראיון עולה כי הוא נערך על רקע היותו של הנתבע נבחר ציבור, ועל רקע פעילותו הפוליטית ועמדותיו הפוליטיות. בראיון נשאל הנתבע על עמדתו בשורה של סוגיות בעלות חשיבות ציבורית. הדברים נשוא התביעה מהווים התבטאות פומבית בנושא השנוי במחלוקת ציבורית. בנסיבות אלה, אף שהראיון נעשה מחוץ לכותלי הכנסת, המדובר בפעולה במסגרת תפקידו של הנתבע כחבר כנסת ולמענו. מסקנה זו מתייחסת לראיון בכלל, ולדברים נשוא התביעה בפרט.
(ב) לא נעלם מעיני, כי במהלך הראיון פנתה המראיינת אל הנתבע תוך שימוש בתואר שר, ולא בתואר חבר כנסת. גם בכתובית שהופיעה על המסך במהלך השידור נכתב כי הנתבע הוא שר לעניינים אסטרטגיים. לא ניכתב כי הוא חבר כנסת. אין בכך כדי לגרוע מן הקביעה כי הראיון, ובמיוחד חלקו הרלוונטי, היה פעולה במסגרת תפקידו של הנתבע כחבר כנסת ולמענו. אין טענה כי ההתייחסות בראיון לנושא התובענה קשורה בדרך כלשהי לתפקידו של הנתבע כשר לעניינים אסטרטגיים. על-פי טיבם של הדברים, המדובר בהבעת דעה של חבר כנסת בנושא שנוי במחלוקת ציבורית, אשר אינו נופל לגדר הפונקציה אותה הוא ממלא כשר.
(ג) לא למותר להזכיר, כי בחירתו של חבר כנסת לתפקיד שר אינה שוללת, מניה וביה, את מעמדו כחבר כנסת. בתוך כך, מינוי לשר נתפס כחלק מתהליך פוליטי, ומבוסס בין היתר על '... שיקולים פרלמנטריים, פוליטיים ומפלגתיים' (דברי כב' השופטת פרוקצ'יה ב- בג"צ 5853/07 אמונה - תנועת האישה הדתית לאומית נ' ראש הממשלה, תק-על 2007(4), 5189 (2007), בפסקאות 22-21; ראו גם דברי כב' השופט ריבלין ב- בג"צ 1993/03 התנועה למען איכות השלטון נ' ראש הממשלה, תק-על 2003(3), 1982 (2003), בפסקה 19)). יוצא, כי העובדה שהנתבע כיהן כשר לא שללה את זכותו כחבר כנסת, לייצג את ציבור בוחריו, לרבות בדרך של התבטאויות בנושאים ציבוריים שנויים במחלוקת. כך היה גם במקרה שבפניי. לכן, אין בכך שהנתבע כיהן גם כשר במועד הראיון, כדי לשנות מן המסקנה כי הדברים נשוא התביעה נאמרו במסגרת ולמען תפקידו כחבר כנסת.
16. (א) זאת ועוד. מצפיה בראיון כולו, מתחילתו ועד סופו, עולה כי הדברים נשוא התביעה נאמרו על-ידי הנתבע בלהט הדו-שיח שניהל הנתבע עם המראיינת. הדברים נשוא התביעה נאמרו בחלקו האחרון של הראיון. מן הצפיה עולה, כי הנתבע ניהל דו-שיח, בטונים גבוהים והולכים, בנושא נשוא התביעה. הוא נקטע על-ידי המראיינת לא אחת, ואף קטע את דבריה לא אחת. המסקנה כי דבריו של הנתבע נאמרו בלהט הוויכוח עולה בבירור גם מהשוואה של טון הדיבור ושפת הגוף של הנתבע בתחילת הראיון, לחלקו האחרון, בו נאמרו הדברים נשוא התביעה.
(ב) יצויין, כי במהלך הראיון לא היה מונח בפני הנתבע חומר כתוב כלשהו. הראיון שודר בשידור ישיר. הנתבע לא יזם את העיסוק בנושא התביעה. האמירה העיקרית, בה נזכרת התובעת 5, היא בתשובה לשאלה שהנתבע נשאל.
17. נוכח כל האמור, עולה כי הדברים נשוא התביעה היו בבחינת "גלישה" של הנתבע, אשר לא תוכננה מראש. אכן, הנתבע חזר על חלק מן האמירות, ובמרכזן אלה הנוגעות להשוואה בין פעולות מסויימות ובין הקאפו. הוא עשה כן גם לאחר שניתנה לו הזדמנות לחזור בו מן הטענות. עם-זאת, אין בכך כדי לגרוע מן הרושם הבולט, העולה מצפיה בהקלטה כמכלול, כי המדובר באמירות שנאמרו בלהט הדברים, כחלק מוויכוח סוער, על נושא הנתון במחלוקת ציבורית של ממש.
18. (א) התובעים טוענים, כי הנתבע פעל באופן מכוון במהלך הראיון, על-מנת לפגוע בהם. הם שמים בהקשר זה דגש על הדברים שנאמרו לקראת סוף הראיון, ובהם משתמש הנתבע בדימוי של קאפו. לעניין זה אעיר, כי בעניין פנחסי נפסק כי 'עשויות להיות פעולות של חבר הכנסת הנעשות מתוך מחשבה פלילית, והן בכל זאת נופלות לגדר החסינות העניינית' (פסק-דינו של כב' הנשיא ברק, בפסקה 25). אכן, המבחן שנקבע באותה פרשה אינו מתמקד ביסוד הנפשי של חבר הכנסת בעת ביצוע הפעולה, כי אם בשאלה האם מדובר בפעולה המצויה במתחם הסיכון הסביר של פעילותו של חבר הכנסת. בהקשר זה, הבחינה מתמקדת בהיבט של תכנון מראש של הפעולה, להבדיל מן היסוד הנפשי, במובן דיני העונשין.
(ב) זאת ועוד. לא שוכנעתי גם במישור העובדתי, כי דבריו של הנתבע בחלקו האחרון של הראיון נועדו לפגוע בתובעים או במי מהם. דבריו של הנתבע לקראת סוף הראיון, בהם הוא מאזכר על דרך ההקבלה את הקאפו, הם חריפים. יש בהם פוטנציאל פגיעה ממשי. עם-זאת, בדברים האמורים לא מתייחס הנתבע במפורש אל "יש גבול", או אל מי מן התובעים. מצפיה בהקלטת הראיון עולה כי "יש גבול" מאוזכרת על-ידי הנתבע בדבריו פעם אחת בלבד, בתחילת הקטע הרלוונטי. אזכיר, כי הקטע הרלוונטי בראיון נמשך כ- 4 דקות, מתוך ראיון באורך של כעשר דקות. יוצא, כי קיים פער משמעותי, במישור הזמן, בין אזכורה של "יש גבול", ובין האמירות בסופו של הראיון. ניתן להניח, כי אם היתה כוונה לפגוע בתובעים, או במי מהם, היתה "יש גבול" נזכרת בסוף הראיון באופן מפורש וברור. במצב זה, קשה לייחס לנתבע, על-פי התשתית שבפניי, כוונה לפגוע בתובעים, או במי מהם.
19. (א) לא נעלם מעיני, כי האמירה שנאמרה בתחילת הקטע הרלוונטי בראיון, הנוגעת לחלקה של "יש גבול" בהגשת תלונות בלונדון על קצינים בכירים בצה"ל, היא אמירה במישור העובדתי. חוק החסינות מדבר על הבעת דעה של חבר הכנסת. בדיני לשון הרע קיימת הבחנה בין אמירות שבעובדה ובין אמירות שהן בבחינת הבעת דעה (ראו ע"א 323/98 שרון נ' בנזימן (2002), בעיקר בפסקה 16 ואילך לפסק-דינו של כב' השופט א' מצא). במסגרת דינים אלה, הבחנה זו היא בעלת חשיבות ניכרת. היא משליכה במישרין על ההגנות העשויות לחול במקרה מסויים. במקרים רבים, היא מחייבת את הטוען טענה שבעובדה הפוגעת בשם הטוב להוכיח את אמיתות הטענה ואת העניין הציבורי בפרסום (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע). נטל זה עשוי להיות נטל כבד, בהתאם לחומרת הטענה.
(ב) ברם, הבחנה זו אינה רלוונטית לעניין שבפניי. בהקשר שבפניי, תכליתו של סעיף 1(א) לחוק החסינות היא להקנות לחבר הכנסת הגנה מקום בו הוא מתבטא בפומבי בסוגיות השנויות במחלוקת ציבורית. כפי שעולה מפרשת רכטמן הנ"ל, כמו גם מפסקי-דין אחרים עליהם עמדתי, החסינות העניינית חלה, על-פי מהותה ותכליתה, גם על אמירות עובדתיות הנופלות לגדר זה. הדברים בוודאי אמורים במקרה שבפניי, בו אמירות אלה שזורות באמירות שיש בהן משום הבעת דעה.
(ג) אכן, טיעון במישור העובדתי הוא, במקרים רבים, הכרחי לצורך הבעת דעה. קשה לנתק בין השניים. מכך עולה, כי גם טיעון כזה מהווה חלק מן ה'...סיכון המקצועי של חבר הכנסת כנואם וכמביע דעה' (עניין פנחסי, בפסקה 23). יש להזכיר, כי במשפט הישראלי התקבלה גישה מרחיבה ביחס להיקפו של חופש הביטוי. נקבע, כי:
'חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, בין פוליטי, בין ספרותי, בין מסחרי ובין אחר. הביטוי יכול שיהא מילולי, ויכול שיתבטא בהתנהגות (סמלית או אחרת) כגון: הפגנה... במסגרת חופש הביטוי אין בוחנים אם הביטוי הוא אמת או שקר. על-כן, עקרונית, גם ביטוי שיש בו לשון הרע, 'מכוסה' על-ידי חופש הביטוי... חופש הביטוי משתרע על כל ביטוי, יהא תוכנו אשר יהא, תהא השפעתו אשר תהא, ויהא אופן הבעתו אשר יהא.'...

בית-המשפט פסק באותה פרשה גם, כי דברים הנוגעים למשקלו של חופש הביטוי 'תופסים במיוחד לעניין חופש הביטוי באשר לנושאים ציבוריים' (בפסקה 25).
(ד) שיקול זה תואם גם את תכליתה של החסינות העניינית. בספרות צויין, כי:
'בקביעת היקף הביטויים הנכללים בעיקרון החסינות נכללות התבטאויות ציבוריות ופוליטיות אף אם יש בהן משום עבירה' (ס' נבות "חסינותו של חבר כנסת בגין 'הבעת דעה ומעשה במילוי התפקיד'" המשפט ד' 61 (1998) בעמ' 90)
דברים אלה חלים גם על הוצאת לשון הרע, אשר אינה בעלת אופי אישי או פרטי (שם, שם). שיקולים אלה תומכים במסקנה כי החסינות העניינית חלה גם על טענות שבעובדה, המושמעות על-ידי חבר הכנסת במסגרת תפקידו או למען תפקידו.
(ה) תמיכה נוספת במסקנה אליה הגעתי עולה מן הספרות, שם צויין כי:
'למרות שבסעיף 1(א) לחוק החסינות נקבע כי החסינות חלה על 'הבעת דעה', הפרשנות המקובלת היא כי החסינות חלה גם על מסירת מידע: החסינות חלה על מסירת מידע ככל שמסירת המידע נחוצה לצורך הבעת הדעה בסוגיה בעלת חשיבות ציבורית.' (ראו א' רובינשטיין, ב' מדינה המשפט החוקתי של מדינת ישראל, רשויות השלטון ואזרחות (תשס"ה-2005), בעמ' 669)
בהתייחסו לעניין זה, ציין בית-המשפט העליון כי קמה חסינות עניינית על פעולה של חשיפת פרטים מתוך מסמך סודי, מעל דוכן הכנסת, בנימוק כי:
'העבירה של גילוי סודות רשמיים נעברה... כחלק אינטגראלי מהפעילות הלגיטימית של נאם מעל דוכן הכנסת המנמק את עמדת מפלגתו... וכעניין נגרר או משני לה.' (פרשת כהן הנ"ל, בעמ' 254)
מכך עולה, כי התיבה "הבעת דעה" מתפרשת באופן תכליתי, הכולל גם טיעון שבעובדה הכרוך בהבעת הדעה. יוצא, כי גם המקרה שבפניי נופל לגדר "הבעת דעה".
(ו) אכן, ביטוי עובדתי בלתי-נכון, אשר יש בו משום לשון הרע, אינו ביטוי מוגן על-פי חוק איסור לשון הרע. ברם, אין בכך כדי להקרין על-פירושו של סעיף 1(א) לחוק החסינות. נוכח השיקולים עליהם עמדתי, אני קובע כי אין לפרש סעיף זה באופן היוצר, לצורך החסינות העניינית, הבחנה בין אמירות במישור הדעה ובין אמירות במישור עובדתי.
(ז) יוצא, כי העובדה שהתבטאויותיו של הנתבע בראיון כללו גם מרכיב עובדתי, אינה שוללת את תחולתה של החסינות העניינית בנסיבות העניין.
20. המסקנה העולה מכלל הדברים לעיל היא, כי עומדת לנתבע חסינות עניינית ביחס לדברים נשוא התביעה.
התוצאה
א. התביעה נדחית, נוכח החסינות העניינית העומדת לנתבע ביחס לדברים נשוא התביעה."

7. סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"א (עכו) 2934/91 {מונזר רמזי חורי נ' אריה קיזל ואח', תק-של 2007(2), 19838 (2007)} התובע טען בהתבסס על חוק לשון הרע, כי הנתבעים פרסמו ידיעות שקריות וחסרות בסיס בכל הקשור להודאות שהודה כביכול בחקירתו במשטרה בשל חשד לביצוע מעשה אונס במתנדבת ובכך שהוא הציג את עצמו בפני המתנדבת כיהודי בשם רוני וכן בכל הקשור לשיחזור ששיחזר, כביכול, את מעשה האונס מול מצלמות הוידיאו של המשטרה וכתוצאה מפרסומים שיקריים אלה נגרמה פגיעה קשה בשמו הטוב ונגרמו לו נזקים. ועל כך לכן הגיש התובע ביום תובענה נגד הנתבעים, בה עתר לחייב אותם לפצותו בסכום של 100,000 ש"ח. אחד מהנתבעים, נתבע מס' 10, היה דובר מרחב הגליל של המשטרה.

בית-המשפט דן בהיקף ההגנה שסעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע מעניק ביחס לנתבע מס' 10, וקבע כי:

"אין חולקין שנתבע 10, בהיותו בתפקיד דובר מרחב הגליל, לא היה "ממשלה" ולא היה "חבר ממשלה". לא הובאה כל ראיה לכך שהפרסום שהוא עשה במקרה זה, כמו במקרים אחרים בהם הוא פרסם הודעות דובר, נעשה על-פי הוראת הממשלה או על-פי הוראת שר משריה.
עורך-דין גליק מבקש לראות בנתבע 10, בפועלו כדובר מרחב הגליל, כמי שפועל בהוראת הממשלה כאשר הוא מפרסם "הודעת דובר", זאת משום שמשטרת ישראל הינה גוף ממשלתי ומפכ"ל המשטרה מתמנה על-ידי הממשלה ומקבל סמכותו ממנה והמפכ"ל הוא זה שמאציל לדובר את הסמכות לדברר את המשטרה. עם כל הכבוד, אין לקבל פרשנות זו.
ראוי לזכור שסעיף 13(3) נועד להעניק לממשלה ולשריה - אלה הפועלים בתוקף תפקידם - חסינות מפני אחריות פלילית ואזרחית בגין לשון הרע שהם מפרסמים. חסינות זו מוענקת, מכוח הוראות סעיף 13(3) גם למי שמפרסם על-פי הוראת הממשלה ו/או על-פי הוראה שנותן שר משריה בתוקף תפקידו. חסינות זו מוצדקת שכן, כדברי המלומדים חאלד גנאיים, מרדכי קרמינצר ובועז שנור בספרם לשון הרע - הדין המצוי והרצוי חסינות זו '... הינה הכרחית ומתחייבת מעיקרון הדמוקרטיה. הממשלה וחבריה אינם יכולים לקיים את תפקידם כלפי האזרחים כראוי אם יהיו מאויימים מפני תוצאות משפטיות בשל התבטאויות הקשורות בתפקידם'.
קבלת פרשנותו של עורך-דין גליק, מכוחה הוא מגיע למסקנה שההגנה לפי סעיף 13(3) חלה גם על הודעת הדובר, תביא לכך שכל פרסום של פקיד ממשלתי כלשהו, ויהיה הזוטר ביותר, שיעשה בתוקף תפקידו, יהנה מחסינות מוחלטת זו. זוהי פרשנות מרחיקת לכת ביותר, שתוביל להפרת האיזון שבין הצורך להגן על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס לאפשר לממשלה ולשריה להתבטא, במסגרת מילוי תפקידם, באופן חופשי וללא חשש כי יהיו צפויים לשאת באחריות אזרחית ו/או פלילית בשל התבטאויותיהם. אין ספק בעיני שלא זו היתה כוונת המחוקק בחוקקו את סעיף 13(3) הנ"ל. כאן המקום להזכיר את דברי כב' השופט מר א' גולדברג ב- ע"א 211/82 ננס נ' פלורו, פ"ד מ(1), 210 (1986) לפיהם יש לפרש את סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע באופן דווקני 'ואין מקום להרחיב את תחולתו מעבר למתבקש מלשונו' (שם, בעמ' 215, סעיף 11)."

ב- ת"א (ת"א-יפו) 1320/97 {וינשטוק בלה נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח', תק-מח 2008(2), 6051 (2008)} התובעת, שירתה תקופה ארוכה במשטרת ישראל, בתפקידים בכירים. ענייניה של התביעה בסדרת כתבות ודיווחים שפרסמו הנתבעים בשנת 1997, במסגרתן סוקרה פרשת מעצרה ושחרורה של התובעת ממעצר בלונדון. התובעת תבעה מספר גופי תקשורת, בגין פרסומן של מספר ידיעות וכתבות שמהוות לשון הרע לטענתה.

הנתבעים, טענו מלבד הגנת אמת הפרסום, להגנה נוספת על-פי סעיף 13(3) לחוק איסור לשון הרע, בית-המשפט קבע כי:

"באשר להגנת הפרסום המותר, סעיף 13(3) לחוק קובע כי לא יהווה עילה בלשון הרע 'פרסום על-ידי הממשלה, או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, או פרסום על-פי הוראת הממשלה או הוראת חבר ממשלה בתוקף תפקידו'.
ברי, כי העיתון עצמו אינו עונה על הגדרת אחד מארבעה הגופים הזכאים להגנה על-פי סעיף זה, שכן אינו פועל על-פי הוראת הממשלה או הוראת חבר בה. לפיכך אין הגנה זו, כשלעצמה, רלוונטית לנתבעים.
הגנה אפשרית לכלי תקשורת בהקשרו של הסעיף האמור תיתכן לאור הוראת סעיף 13(11) לחוק, הקובע כי לא תקום עילה בלשון הרע בגין 'פרסום נכון והוגן - מלא, חלקי או תמציתי - של מה שפורסם קודם-לכן בנסיבות האמורות בפסקאות (1), (3), (4), (7), (8), (9) או (10)...'.
כלומר, להבדיל מההגנה המוחלטת הנתונה בסעיף 13(3) לממשלה ולחבריה עצמם, הרי שלדיווחים על דברי חברי הממשלה מקנה החוק הגנה מסוייגת בלבד, אשר קיומה תלוי בהוגנות ונכונות הדיווח, וכן בהיותו של הביטוי המקורי ביטוי מוגן על-פי סעיף 13(3).
אולם, נראה כי גם הגנת סעיף 13(11) אינה יכולה לעמוד לנתבעים בענייננו. הנתבעים טענו כי המידע עליו הסתמכו בפרסום האמור הגיע ממשטרת ישראל, בעקבות מכתב האינטרפול, ומשגרירות ישראל בלונדון. הנתבעים טענו כי גופים אלו מהווים את 'ידם הארוכה' של הרשות המבצעת ושל משרד החוץ, בהתאמה, ולפיכך חוסים דבריהם תחת הגנת "פרסום מותר" על-פי סעיף 13. איני מקבלת טענה זו. המערערים לא הראו כי הפרסום נעשה על-פי הוראה ישירה מאת הממשלה או חבר ממשלה בתוקף תפקידו, כדרישת סעיף 13(3). הרחבתה של הוראה זו כך שתכלול בה הגנה אוטומטית על כל התבטאות מצד כל נושא משרה ציבורית, מהווה פרשנות מרחיקת לכת אשר אינה עולה בקנה אחד עם האיזון המצוי בבסיס סעיף זה, בין ההגנה על-שמו הטוב של אדם לבין האינטרס הציבורי שבפרסום דברי הממשלה ושריה. הרחבה כזו עשויה להביא למצב בו עיתונאי יזכה בחסינות עבור פרסום כל ציטוט מפיו של פקיד ממשלתי כלשהו, ובכך ישוחרר למעשה מכל חובה עיתונאית של בדיקה עצמאית, וידוא העובדות עם נשוא הפרסום וכיוצא באלה. בעוד שמתן ההגנה לממשלה ולשריה עצמם עשוי להימצא מוצדק לאור מעמדם, תפקידם והיקף חשיפתם לתקשורת, נראה כי אין הצדקה להרחבת הגנה זו לכלל עובדי הציבור (ראו ע"א (יר') ידיעות אחרונות בע"מ נ' אלי כרמי, תק-מח 2005(4), 9055 (2005)). מכאן, שאין הפרסום האמור מהווה "פרסום מותר" המוגן לפי סעיף 13 לחוק."

8. סעיף 13(4) לחוק איסור לשון הרע
ב- בג"צ 652/75 {יום-יום עיתון לענייני נ' מבקר המדינה, פ"ד ל(2), 348 (1976)} בדו"ח מבקר המדינה שפורסם בשנת 1975, על-פי סעיף 27 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (נוסח משולב), חיווה מבקר המדינה דעה שלילית בעניין תשלום סכום של 20,000 לירות על-ידי החברה הממשלתית למדליות ולמטבעות בע"מ 'לעיתון כלכלי בארץ שהוצא לאור על-ידי חברה ב'.' העותרת השניה, שהיא מוציאה לאור של עיתון יומי אשר עוסק בענייני כלכלה, טוענת בעתירתה שכתוצאה מהפרסום הנ"ל עלול להיווצר רושם מוטעה בציבור שאותו עיתון כלכלי שעל התשלום לו נמתחה הביקורת הוא העיתון שהיא מוציאה.

לטענת העותרים, הפגיעה בהם היא בעלת סבירות גבוהה ביותר, הואיל ובעת פרסום הדו"ח היו קיימים רק שני עיתונים כלכליים בארץ וכן מכיוון שבעיתון של העותרת השניה מתפרסם מזה שנים מדור המוקדש למטבעות ולמדליות.

העותרים ביקשו ממבקר המדינה, שהוא יפרסם מיד את שם העיתון שעליו מדובר בדין-וחשבון הנ"ל ושלטענתם איננו העיתון של העותרת השניה, ומשלא ענה להם מבקר המדינה, פנו בעתירה לבית-משפט.

אחרי הגשת העתירה התקבלה אצל העותרים תשובה לפנייתם ובה מודיע היועץ המשפטי של מבקר המדינה לעותרים, כי מבחינת חוק מבקר המדינה אין כל מניעה שהעותרים בעצמם יפרסמו דברים בדבר קשר או חוסר קשר ביניהם ובין הממצא הנ"ל שבדו"ח המבקר. בית-המשפט פסק:

"מדיניות זו של מבקר המדינה אינה נראית לנו בלתי-סבירה. אמת הדבר ששיטת "האנונימיות" עלולה במקרים מסויימים לפגוע בשמם הטוב או ביוקרתם של אנשים שלא היה להם כל קשר עם העניין אשר שימש נושא לביקורת, ובמיוחד חשש של פגיעה זו הוא גדול כאשר חוג האנשים שאליו יכולים להתייחס דברי הביקורת איננו נרחב, כמו במקרה דנא, שבו מספר העיתונים הכלכליים הוא לפי גרסת העותרים שניים, ולפי מה שאמר לנו ד"ר חשין ארבעה או חמישה. אולם לו היה מבקר המדינה נוקט במדיניות הפוכה, היינו היה מפרסם את שמותיהם של אנשים שאינם בין הגופים המבוקרים ואשר ממצאי הביקורת מעמידים אותם באור שלילי, הרי על-ידי כך הוא היה חושף אותם לביקורת שלילית על-ידי דעת הקהל, מבלי שלאנשים אלה היתה הזדמנות נאותה להתגונן בפני הדברים השליליים שנאמרו לגביהם. מן הראוי לציין, שהמחוקק אף פטר את מבקר המדינה מכל אחריות אזרחית או פלילית על-פי חוק איסור לשון הרע בעד 'פרסום על-ידי מבקר המדינה בתוקף תפקידו או פרסום כאמור מטעמו' (סעיף 13(4) לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965). במצב עניינים זה אין להגיד, שהשיטה שבה בחר מבקר המדינה היא בלתי- סבירה ונראה שהחשש לגרימת עוול לפי אותה שיטה הוא קטן יותר מאשר על-פי שיטה של פרסום מלא. בסופו-של-דבר, יכול כל מי שחושש פן יפול עליו חשד שווא עקב פרסום בדו"ח מבקר המדינה להביא לידיעת הציבור שאין לו כל קשר עם האמור בדו"ח ועל-ידי כך למנוע במידה רבה את ההשפעה השלילית של חשד מעין זה.
לאור האמור לעיל אנו מחליטים לדחות את העתירה."

9. סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע
ההגנה שניתנה בסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע נועדה להגן על אינטרס ציבורי חשוב ולפיו, משתתף בהליך משפטי יוכל להשתתף בהליך ללא מורא ומבלי לשקול מה יהיו התוצאות של כל מילה ומילה שיוציא מפיו.

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע דומה במהותו לסעיף 8 לפקודת הנזיקין הקובע כי:

"8. רשות שופטת
אדם שהוא גופו בית-משפט או בית-דין או אחד מחבריהם, או שהוא ממלא כדין חובותיו של אדם כאמור, וכל אדם אחר המבצע פעולות שיפוט, לרבות בורר - לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי."

סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע מבטא העדפה ברורה לטובת האינטרס בניהול דיון המשוחרר ממגבלות של איסור הוצאת לשון הרע על פני ההגנה על-שמו הטוב של אדם. העדפה זו עולה בקנה אחד עם תפקידם המרכזי של הליכי משפט כזירה החשובה ביותר ליישוב סכסוכים בחברה האזרחית וקביעת זכויות וחובות בין פרטים בה.
אם-כן, ראינו כי קיים אינטרס ראשון במעלה בשמירה על אפשרות לקיים הליכי משפט פתוחים וממצים ללא שמרחף מעליהם איום אפשרי של הגשת תביעות דיבה. אך יודגש כי דיון פתוח אינו דיון בלתי-מרוסן, וקיימים כלים דיונים שקבע המחוקק, אשר נועדו לשמור על הסדר ועל כבוד המשתתפים, אלא כי תביעות לשון הרע אינן חלק מהכלים האמורים.

המלומד אורי שנהר,כותב בספרו {דיני לשון הרע (תשנ"ז-1997), 197}, כי הטעם להגנה שבסעיף זה, הוא מניעת פגיעה אפשרית בניהול התקין של ההליך המשפטי וכלשונו:

"כיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים."

פסיקת בתי-המשפט אימצה מבחן מרחיב לצורך הגדרת דרכי הפרסום שעליהן תחול ההגנה המוחלטת. ההגנה תחול על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה" {ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620, 624}. יחד-עם-זאת, ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) לא תחול על פרסום למי שאינו צד למשפט. כך, למשל, נפסק כי ההגנה לא תחול על בקשה לפסילת שופט שהוגשה למנהל בתי-המשפט ולשר המשפטים {עניין זיידמן}.

ב- ע"א (יר') 4508-09-15 {אליהו שני נ' שלום כהן, תק-מח 2016(2), 30208 (2016)} המערער פנה לבית-הדין הרבני לענייני ממונות, שלו אין סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על-פי דין. סמכותו של טריבונל זה כבורר נקנית בהסכמת הצדדים, להבדיל, למשל, ממעמדו בענייני המעמד האישי, שם סמכותו הוקנתה לו בדין.

במקרה דנן, המשיב לא נתן הסכמתו להליך הבוררות שביקש המערער לפתוח בבית-הדין, ומכאן שבית-הדין לא קנה סמכות לדון כבורר בין הצדדים, ובעניין זה אין לו מעמד שיפוטי.

בית-המשפט בדחותו את הערעור קבע, כי הרחבת ההגנה האמורה במקרה זה אל מעבר לתחומו של הליך שיפוטי או מעין שיפוטי אינה מגשימה את תכלית החקיקה, שנועדה לאפשר ניהול הליך שיפוטי בצורה חופשית וללא חשש שהנאמר במסגרתו יחשוף את האומר לתביעה בגין פרסום לשון הרע.

ב- ע"פ (ת"א) 546/92 {דורון נ' טריינין-גורן, עורך-דין, פ"ד נד(1), 441 (1993)}
נקבע כי:

"... פרשנות הולמת של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, צריכה לאזן את חופש הביטוי של בעל דין או פרקליטו המגנים על עניינם בהליך שיפוטי, לבין זכותו של בעל דין, בא-כוחו, או עד במשפט, להגנה על כבודו ושמו הטוב, ולכן ראוי להימנע מקביעה שהאינטרס הראשון גובר בכל מקרה... שרטוט קו הגבול בין אמירה הנכללת בחיסיון לבין אמירה שלא תיכלל בו, עשוי, לעיתים, להיות קשה, אבל לא יהיה קושי לקבוע, שמקרה, בו אלמוני, אשר לו סכסוך משפטי עם פלוני, מטיח בו דברי דיבה אשר לא ניתן למצוא להם כל הצדקה או קשר להליך משפטי, לא ייכלל בגדר החיסיון... התיקון שהשמיט את חיסויו של הפרסום רק 'לצורך הדיון ובהקשר לו' לא הסיר את תחולת חוק איסור לשון הרע מהמתדיינים, אלא התיר את חרצובות לשונם לנוע בחופשיות, ללא חשש, בתחום השייך לדיון המשפטי כל עוד הם עושים כך בתום-לב ובאמונה שדבריהם אמנם קשורים לדיון..."

הפסיקה הרחיבה וכללה במסגרת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע את משמעות המונח "דיון" וכללה בחובו את כל מה שמתרחש במסגרת ההליך, החל מכתבי הטענות וכלה בסיכומים שבכתב.

ועל הפירוש הרחב שהעניקה הפסיקה לסעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע נקבע ב-בש"א (יר') 8954/07 {עו"ד פז רימר נ' עו"ד אריאל יהודה לשם, תק-של 2008(1), 11885 (2008)}:

"הוראת סעיף 13(5) קובעת היעדר חבות ביחס לפרסומים הנופלים בגידרה. היא נתפרשה בפסיקה פירוש רחב. היא חלה על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620 (1974)). פירוש מרחיב זה אומץ נוכח הרציונל העיקרי שביסוד ההוראה, והוא 'לאפשר למעורבים בהליך שיפוטי להתבטא בחופשיות, ללא צורך לשקול את דבריהם מחשש לתביעות עתידיות'... עוד נאמר על הגיונה של ההגנה, כי 'מצד אחד קיים אינטרס ציבורי חשוב בכך שהמשתתפים בהליכים משפטיים יוכלו להתבטא ללא מורא ומבלי שיהיה עליהם לשקול כל מילה ומילה. מכיוון שהליכים משפטיים הם מטבעם זירה לעימות מילולי, הכרוך לרוב בהתבטאויות שיש בהן לשון הרע, מפורשת או משתמעת, הרי שהחשש מפני תביעה בגין פרסום שנעשה בהליך משפטי עלול לפגוע באפשרות הניהול התקין של ההליכים. כמו-כן, התרת הגשה של תביעות לשון הרע בגין התבטאויות שנעשו במהלך הליכים משפטיים, עלולה לאפשר ל'מתדיינים תאבי משפט' להפוך כל התבטאות במשפט בו היו מעורבים לעילה למשפט נוסף ובכך ליצור שרשרת בלתי-נפסקת של התדיינויות.'..."

ב- ע"א (ב"ש) 228/95 {תקוה בבילה ואח' נ' איריס בבילה, תק-מח 96(2), 502 (1996)} המערערים הינם ההורים של מר אברהם בבילה, בעלה של איריס בבילה, שהיא המשיבה בתיק זה. הבעל, אברהם, הגיש כנגד אשתו, המשיבה, תביעה לגירושין בבית-הדין הרבני באשדוד. המשיבה הגישה בבית-הדין כתב הגנה וכן תביעה שכנגד. בכתב הגנה זה העלתה המשיבה טענות כנגד הורי בעלה, הם המערערים בתיק זה. המערערים ראו בטענותיה של המשיבה בכתב ההגנה משום הוצאת לשון הרע כנגדם, ולכן הגישו בבית-משפט קמא תביעה לפיצויים על-פי חוק איסור לשון הרע.

המשיבה הגישה בבית-משפט קמא וביקשה למחוק על-הסף את התובענה. בית-המשפט קמא נעתר לבקשה בהסתמך על-פי סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע.

המערערים טענו כי הפטור הניתן בקשר לפרסום על-ידי בעל דין בכתב טענות, מתייחס רק לפרסום הנוגע או הקשור לבעל הדין שכנגד, אך לא לאנשים זרים לדיון המתקיים, באותו הליך, בפני בית-המשפט.

בית-המשפט של הערעור סבר כי בית-המשפט קמא טעה בקביעתו, ומתוך פסק-הדין:

"יש לפרש הוראה בחוק על-פי תכלית החקיקה. נראה לי, כי כוונת המחוקק בבואו להגן על צד להליך במשפט אזרחי מפני תביעה על-פי החוק, לא באה אלא כדי לאפשר לצד בהליך אזרחי להעלות כנגד הצד שכנגד כל טענה הדרושה לסעד המבוקש מבלי לחשוש מתביעה כנגדו על-פי החוק. אין מקום להעניק חסיון לגבי טענות שמעלה צד כנגד אנשים זרים, שאינם צדדים לדיון, באשר טענות כאלה אינן דרושות ואינן צריכות להליך המתקיים בין הצדדים לדיון. בספרו של יונה יהב לשון הרע, שם, בעמ' 60, מציין המחבר: 'תנאי לחיסוי הוא שהפרסום אינו נעשה לזרים, כלומר לאנשים שמחוץ למשפט'.
לכן ומבלי להתייחס לשאלה אם הדברים שציינה המשיבה בכתב ההגנה, כלפי המערערים, מהווים לשון הרע, אם לאו, נראה לי כי יש לקבל את הערעור לבטל את פסק-הדין ולהחזיר הדיון בתיק, לדיון לגופו, לבית- משפט קמא."

ב- רע"א 1104/07 {עורך-דין פואד חיר נ' עורך-דין עודד גיל, תק-על 2009(3), 2464 (2009)} נפסק מפי כב' השופט א' ריבלין:

"לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על 'כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה' (ע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח(2), 620, 624; עניין אבי יצחק הנ"ל, בעמ' 93-88)...
מכל מקום, הדין המצוי - סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע - אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהיתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות. ברי לחלוטין כי המחוקק ביקש לחסום את כניסתו של חוק איסור לשון הרע לאולם המשפט (במובן הרחב), וזאת ככל הנראה מתוך השקפה שסדקים במחסום עלולים להחדיר מורא ללב המשתתפים בדיון המשפטי ולהקשות עליהם למלא את תפקידם. אין בית-המשפט יכול ואין זה ראוי שיצוק אל החוק תוכן רצוי, לדעתו, העומד בניגוד ברור לכוונה המפורשת של המחוקק. במקרה זה, כאמור, הבהיר עצמו היטב המחוקק הן בדרך החיוב הן בדרך השלילה - וכל ניסיון להתנער מכוונת המחוקק אינו ראוי. חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק - אין בה כדי להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל בשל אי-חוקתיות ובוודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל וחומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי הן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי. משזו כוונתו הברורה של החוק אין לקבוע חריג או סייג להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) - הגנה שאינה שוללת, כאמור, קיומו של הליך מתאים אחר:
'סעיף 13(5) (לחוק איסור לשון הרע) נתן אפשרות לעורך-דין ולבעל דין שיטענו בבית-המשפט בלי חשש שיוטרדו על-ידי משפטים פליליים בשל טענותיהם.
אך לגבי עורך-דין, בין טוען הוא לעצמו, בין טוען הוא ללקוחו, מוטלת חובה נוספת והיא לשמור על כבוד המקצוע ולהתייחס בנימוס ובדרך ארץ, הן כלפי בית-המשפט והן כלפי הבריות... אחד הדברים שמקצוע עריכת-דין דורש הוא להימנע מלזרוק בחלל בית-המשפט דברים שעורך-הדין יודע או חייב לדעת, שאינם רלונטיים בבית- המשפט או שאינו רשאי להוכיחם באותה ערכאה בה הוא אומר את דבריו, וכן כי כל דבריו ינוסחו בסגנון ההולם את המקצוע.'
(על"ע 7/70 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו נ' סולומון, עורך-דין, פ"ד כה(2), 729, 732 (1971))
ובפרשה אחרת - על"ע 736/04 הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין נ' מזרחי, עורך-דין, פ"ד נח(6), 200 (2004) - פסק בית-המשפט העליון:
'בית-המשפט הוא זירת ויכוח העלול, מטבע האנוש, להתלהט. המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל-פה. זו עלולה, במיוחד בעל-פה, אך גם בכתב, להגיע לכלל התלהמות. לפיכך נקבעו, בחוק לשכת עורכי-הדין ובכללי האתיקה, וכך גם במדינות תרבות אחרות, נורמות וכללים הבאים לתחום את הגבולות. אכן, הם מגבילים את חופש הביטוי במידה מסויימת, אך יש הכרח בהם... המקצוע המשפטי, שכוחו בפיו ובעטו, וההתנצחות מצויה בו תדיר, זקוק במיוחד לכללים כאלה, גם אם לא היו מזיקים גם בתחומים נוספים. הלשכה אמונה על כיבודם, וכך בית-משפט זה כערכאת ערעור. לפרהסיה הציבורית הישראלית נטיה להתלהמות, לכן נוספת חובת עורך-הדין באשר להתנהגותו, לרבות המילולית, בכתב ובעל-פה, לחובתו של מי שאינו עורך-דין, לנהוג בדיבורו על-פי החוק, פן יילכד בהליכי לשון הרע הפליליים והאזרחיים וכיוצא בהם. משנה-תוקף מתווסף לכך בזכרנו, כי על-פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, בין הפרסומים המותרים מצוי (סעיף 13(5)) 'פרסום על-ידי בעלי דין, בא-כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון... (בפני שופטים - א"ר)'. דבר אחרון זה מצדיק הקפדה יתרה, וכבר נפסק, כי 'יש התבטאויות ויש סגנון, שהם לעולם פסולים ואינם יכולים להלום התנהגות של עורך-דין במצב כלשהו', למשל מילות גידוף, אבל במקרים גבוליים טעון הדבר בדיקה.' (הנשיא שמגר, על"ע 5/85 מרים שמש נ' הוועד המחוזי בתל-אביב, פ"ד מ(2), 721, 724 (1986))
הנה-כי-כן, הצורך להתבטא באורח תרבותי ותוך שמירה על כבוד המקצוע לא ייכפה באמצעות הסנקציה הפלילית או התרופה האזרחית דווקא, כי אם בדרך של התוויית אמות-מידה חינוכיות שראשיתה בבתי-הספר למשפטים וסופה בדיון המשמעתי. יש לציין כי לבית-המשפט עצמו נתונים כלים לקבוע, במקרים רבים, את רמת הדיון ואת מסגרת השיח תוך כדי ההליך המשפטי (ראו והשוו חאלד גנאים, מרדכי קרמניצר, בועז שׁנוּר לשון הרע - הדין המצוי והרצוי 338-335 (2005)).
11. ולענייננו: כיוון שאין מחלוקת כי ההתבטאויות נשוא ההליך נעשו על-ידי עורך-דין תוך כדי הליך משפטי, הרי שמדובר בפרסום מותר לפי סעיף 13(5) ולא קמה למשיב עילה לפי החוק."

ב- בש"א (יר') 1510/09 {דהאן ציון נ' עורך-דין חביליו, תק-של 2009(1), 7093, 7094 (2009)} קבע בית-המשפט:

"12. מסקנתי, נוכח האמור לעיל, היא כי הוראת סעיף 13(5) מקנה הגנה מוחלטת לאמירות המושמעות במהלך דיון משפטי. אני ער לכך, שקיימת פסיקה בדרגה של בית-משפט מחוזי, אליה מפנה התובע, אשר קראה סייגים מסויימים לתוך הוראת סעיף 13(5) לחוק. פסיקה זו נסוגה מפני פסיקתו המפורשת של בית-המשפט העליון. בכל מקרה, התובע אינה סומך על פסיקה זו, ובנסיבות אלה אין לי צורך להידרש אליה בפירוט."

10. סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע
ב- ע"א (נצ') 56435-03-15 {דוד אזולאי נ' מועצה מקומית מטולה, תק-מח 2015(2), 36175 (2015)} קבע בית-המשפט:

"9. משבאנו לכך שסעיף 13 לחוק מגן באורח מוחלט על המפרסם מפני תביעה על-פי החוק, אין לנו כי אם לבחון האם נתקיימו התנאים הקבועים בסעיף 13(9) שבחוק (זו ההגנה לה טוענת המשיבה), וזו לשונו...
10. טענותיו של המערער מכוונות לשלושה נדבכים של פרסום:
- עצם העלאת ההצעה להחלפתו על-ידי ראש המועצה, כנושא על סדר היום בישיבה;
- רישום ההצעה והנמקתה (הפוגענית, לפי הטענה) בפרוטוקול הישיבה;
- פרסום הפרוטוקול באתר האינטרנט של המועצה.
אדון באלה לפי סידרם.
11. אשר להעלאת הנושא בידי ראש המועצה לסדר יומה של ישיבת המליאה:
סעיף 5 לחוק המועצות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976 מסמיך מועצה מקומית למנות ועדת ערר, ובכלל זה להחליף חבר בוועדת הערר. ראש המועצה מוסמך לקבוע את סדר יומה של ישיבת המועצה, הפועלת לפי סעיף 24(א) לתוספת השלישית לצו המועצות המקמויות (א), התשי"א-1950 (להלן צו המועצות המקומיות). סעיף 35 לתוספת השלישית קובע, כי "המגיש הצעה להצבעה רשאי לנמקה לפני ההצבעה". כיוון שראש המועצה היה מי שהעלה את ההצעה, הוא רשאי היה לנמקה. וכבר ראינו, סעיף 13(9) לחוק מעניק הגנה למי שרשאי היה לפרסם על-פי היתר של הרשות, והיתר שכזה היה בידי ראש המועצה, מכוחה של התוספת השלישית כאמור. יוצא איפוא, עצם העלאתה של ההצעה להחליף את המערער, והנמקתה של ההצעה, חוסים תחת הגנתו של סעיף 13(9) לחוק.
12. מכאן לרישום ההצעה והנמקתה בפרוטוקול הישיבה:
סעיף 130 לצו המועצות המקומיות, יחד עם התוספת השלישית לאותו צו, מסדירים את ניהולה של ישיבת מועצה, ובכלל זה מחייבים רישום פרוטוקול, ובו - בין היתר - תירשמנה "ההצעות והנמקתן" (סעיף 53(א)(6) לתקנון שבתוספת השלישית הנ"ל). וכך בדיוק עשתה המשיבה: ראש המועצה ביקש להעלות "הצעה" להחלפתו של המערער כחבר בועדה, והצעה זו יש לרשום בפרוטוקול, כפי שיש לרשום בו את הנמקתה של ההצעה. יוצא איפוא, חובה היתה על המועצה לרשום את ההצעה והנמקתה בפרוטוקול. על-כן חוסה הרישום תחת הגנתו של סעיף 13(9) לחוק.
13. לבסוף אנו מגיעים לפרסום פרוטוקול הישיבה באתר האינטרנט של המועצה, וגם כאן קיימת חובה שבדין לפרסם פרוטוקול של ישיבת מועצה (סעיף 248ב לפקודת העיריות (נוסח חדש), החל על מועצה מקומית מכוח סעיף 13ו לפקודת המועצות המקומיות (נוסח חדש)). מכאן שפרסום זה חוסה אף הוא תחת הגנת סעיף 13(9) לחוק.
14. בטרם סיום אעיר, כי לא יכולתי לקבל את עמדת המערער, לפיה הגנת סעיף 13(9) לחוק אינה חלה על נפגע שהינו "זר" למועצה או לישיבת המועצה. לטענה זו אין כל אחיזה בלשון החוק, ואינני רואה לה כל תמיכה אפשרית מתוך תכליתה של ההגנה שמעניק סעיף זה למפרסם. אין לי כי אם לדחות את הטענה.
15. סוף דבר, משום הטעמים שהטעמתי הנני דוחה את הערעור..."

ב- ת"א (שלום-חי') 15113/07 {אסתר פורקוש נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2009(4), 5360 (2009)} נפסק מפי כב' השופטת עדי חן-ברק:

"44. משחרג החשבון (בהרבה) ממסגרת האשראי שלו - הרי החזרת ההמחאות ואי-כיבוד חיובי האשראי נעשה כדין (ודוק - במועד בו הוחזרו חיובי כרטיס האשראי היתה יתרת החובה בסך כ- 44,000 ש"ח, ובמועד בו הוחזרו ההמחאות עמדה יתרת החובה על כ- 39,000 ש"ח. ונזכיר כי מסגרת האשראי עמדה על-סך של 30,000 ש"ח).
מכאן שאין כל בסיס לתביעה על-פי חוק לשון הרע, ומשההחזרה נעשתה כדין מדובר בפרסום מותר שעל הבנק חובה לבצע מכוח חוק שיקים ללא כיסוי כאמור בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. לחילופין נגיע לתוצאה זהה בישום הגנת אמת בפרסום."

ב- ת"א (מחוזי) 2247-08/07 {בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' שגב תאילנד בע"מ, תק-מח 2009(4), 6181, 6210 (2009)} נפסק מפי כב' השופט אחיקם סטולר:

"ההגנות
195. התובע טען להגנה על-פי סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע לפיו...
196. הנתבע 3 טען שאין להידרש לטענת התובע בדבר הגנה זו מאחר שהיא לא נטענה בכתבי הטענות ולכן מדובר בהרחבת חזית אסורה.
197. המדובר בטענת הגנה שהיא טענה משפטית. משכך, לצורך קיומה או שלילתה אין צורך בהבאת ראיות. לפיכך לא נגרם לנתבע 3 כל נזק מהעובדה שהטענה לא נטענה בכתבי הטענות. על-פי תקנה 74(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, מותר להביא בכתב טענות כל הוראת דין שהטוען מתכוון להסתמך עליה, אך אין בעל דין מנוע מלהסתמך על הוראת דין כאמור, מחמת שלא הביא אותה בכתב טענותיו. לכן אין ממש בטענת הנתבע 3 בדבר הרחבת חזית וניתן, איפוא, לדון בטענת התובע בדבר הגנת סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.
198. אין מחלוקת בין הצדדים שהוטל עיקול ביום 20.06.03, שבוטל בהחלטה של כב' השופט אזר ז"ל מיום 10.12.03. השופט אזר ביטל את צו העיקול הזמני שהוטל בשל העובדה שלמרות שהצו ניתן ביום 20.06.03 הוא נמסר רק ביום 04.07.03 דבר המנוגד לתקנה 370(3) הקובעת כי צו העיקול יפקע אם לא תבוצע מסירתו בתוך 3 ימים. השופט אזר ז"ל דחה את טענת ההכבדה על ביצוע פסק-הדין. לאור קביעה זו לא היה מקום לצו העיקול שכן באין הכבדה נופל הצידוק להטלת צו עיקול. הצו בוטל, איפוא, בשל העובדה שהומצא באיחור רב וכן בשל הקביעה של היעדר הכבדה. יש לשים אל לב שלמרות שצו העיקול ניתן ביום 20.06.03 והומצא כאמור רק ביום 04.07.03 הבקשה לביטולו הוגשה על-ידי הנתבע 3 רק ביום 21.09.03 - כחודשיים וחצי מעת ההמצאה. לכן יש ממש בטענת התובע שככל שיש לשון הרע בנסיבות העניין, כי אז לנתבע 3 אשם תורם משמעותי בכך שלא הזדרז לפנות לבית-המשפט בבקשה לביטול העיקול שבוטל לבסוף כחצי שנה לאחר נתינתו.
199. באשר להגנה מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. הרציונאל הוא שמדובר בפרסום של צו שהוצא כדין של רשות שיפוטית שפעלה מכוח הסמכות שהיתה מסורה לה כחוק. יש לראות, איפוא, פרסום של צו עיקול זמני כפרסום שנעשה מכוח חובה משפטית. הדבר הוסבר בספרם של ח' גנאים, מ' קרמניצר ו- ב' שנור לשון הרע - הדין המצוי והרצוי, עמ' 340 (2005) כדלקמן:
'פרסום מכוח חובה או היתר על-פי דין, סעיף 13(9) - מדובר בפרסומים של רשות של רשויות המדינה, או בפרסומים מטעם רשות שכזו שנעשו על-פי היתר או חובה משפטיים. מכוח העיקרון של אחדות השיטה המשפטית יש לראות בפרסום המותר לפי חוק של המדינה כמותר בכל תחומי המשפט, וממילא אין הוא עשוי לגרור אחריו סנקציות משפטיות... לאור קיומה של הגנה כללית לכל פרסום שנעשה מכוח חובה משפטית, אין טעם בקיום הגנה מיוחדת לפרסום שנעשה מכוח חובה חוקית.'
200. במקרה דנן הודעת העיקול הוצאה כדין ובוטלה לאחר-מכן מפני שלא הומצאה בזמן ומפני שלא נטענה טענת הכבדה משכנעת. לפיכך כל אימת שהודעת העיקול היתה בתוקף נהנה התובע מהגנת סעיף 13(9) הנ"ל. מילים אחרות פרסום ההודעה בדבר העיקול חוסה תחת הגנה המנויה בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע.
אשר-על-כן, מן המקובץ עולה כי דין טענתו של הנתבע 3 בדבר קיזוז להידחות, באשר התובע נהנה מהגנת "הפרסום המותר" כמשמעותו בסעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע."

ב- ת"א (יר') 12577/07 {מאיר תורג'מן נ' עורכת-דין שלומית רובין, תק-של 2009(3), 2304, 2310 (2009)} נפסק מפי כב' השופט יצחק מילנוב:

"דומני, כי הנסיבות בהן נעשה הפרסום בענייננו מובילות למסקנה הברורה והחותכת, שהפרסום דנן נעשה מכוח חובה שהיתה מוטלת על הנתבעת, ועל-כן הוא נופל לגדרו של סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע:
המדובר בפרסום שנעשה על-ידי הנתבעת, שהינה מבקרת פנים בעיריית ירושלים, בו מתוארים מעשי התפרעות ואלימות של עובדי העיריה (עובדי רשות הכבאות), כמו גם מחדלים וליקויים שנפלו בתפקודם המקצועי של אנשי הביטחון של העיריה. במכתב קוראת המבקרת לראש העיר להביא להשעייתם המיידית של המתפרעים ושל אנשי הביטחון, תוך שהיא מותחת ביקורת גם על הנהלת העיריה ועל 'ההתדרדרות ביחסים שאותה מפגינים בכירים בהנהלת העיריה הן כלפי הביקורת והן כלפיהיועץ המשפטי לעיריה'. אזכור שמו של התובע במכתב נעשה על-ידי הנתבעת מתוך אמונתה, שהתובע נטל חלק בהפגנה ו/או הזדהה עם המפגינים (כאמור, אינני מקבל גרסתה לפיה דובר בתיאור עובדתי-ניטראלי). המדובר, ללא ספק, בפרסום שנעשה על-ידי הנתבעת בתוקף תפקידה כמבקרת העיריה, מכוח חובתה לפרסם קלקולים ומחדלים שהיא מוצאת במהלך עבודתה. השאלה, בדבר מקור החובהשל מבקר פנים ברשות מקומית לפרסם פרסומים כגון דא - עלתה בפני בית-המשפט המחוזי בעניין חייט נ' אשל. באותו מקרה עמד לבחינה דו"ח ביקורת שהגישה מבקרת הפנים של המועצה האיזורית גלבוע, בנושא ניגוד עניינים של נבחרי הציבור במועצה, בו נכללהגם ביקורת על ניגוד עניינים של עובדי המועצה, על-אף שהמבקרת לא התבקשה להתייחס בדו"ח לעובדי המועצה (להבדיל מנבחריה). בבית-המשפט טענה הנתבעת, כי מדובר ב"פרסום מותר" הנופל בגדר סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע. בית-משפט השלום קיבל את טענת ההגנה הנ"ל, כשאת מקור החובה של הנתבעת לפרסם את הפרסום הוא מצא בסעיף 170ג לפקודת העיריות (נוסח חדש), הקובע את סמכויותיו של מבקר הפנים בעיריה, ובהן הסמכות לבדוק את פעולות עובדי העיריה ואת טוהר המידות בפעולתם (הוראותיה של פקודת העיריותחלות גם על מועצות איזוריות בעניין זה). מכוח סעיף זה קבע בית-משפט השלום, כי המבקר רשאי ליזום פעולת ביקורת משל עצמו, אף אם לא התבקש לעשות כן על-ידי ראש הרשות או ועדת הביקורת.
הערעור שהגישו המערערים על פסק-הדין לבית-משפט המחוזי בנצרת נדחה, תוך שבית-המשפט קובע, כי המדובר בחובה טבועה של מבקר פנים:
'החובה של מבקר פנים לבקר, ולפרסם את פרסומיו על קלקולים שהוא מגלה, נובעת מטיבו ומטבעו של התפקיד. מבקר, הבודק דבר מה, אם נתבקש על-ידי ראש הרשות או אם עשה כן ביוזמתו, ותוך כך מגלה קלקולים אלה או אחרים, שאותם לא נתבקש לגלות, חובה עליו לפרסמם. זה הוא מקור החובה. אין כל צורך באמירה מפורשת בהוראת חוק, על-מנת שנאמר על חובה זו, כי היא חובה שבדין. המבקר עושה, מכוחו של דין, תפקיד, שלפי טיבו וטבעו כולל חובה לפרסם קלקולים, אותם מוצא המבקר במהלך עבודתו. בכך יש כדי לעשות את החובה משום חובה שבדין לפרסם, כמשמעות הדבר בסעיף 13(9) לחוק.' (כב' השופט א' אברהם ע"א (נצ') 57/08 אילנה ועמנואל חייט נ' יעל אשל ואח', תק-מח 2008(4), 3300 פסקה 6 לפסק-הדין מיום 12.10.08, פורסם באתר בתי-ה משפט)
על מהותו של תפקיד ביקורת ציבורי ועל הפרשנות הרחבה שיש ליתן לסמכויותיו של מבקר פנים - עמד בית-המשפט העליון בפרשת אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים, באומרו:
'פועל יוצא של פרשנות רחבה זו של החוק הוא כי תפקיד המבקר לבדוק את תקינות פעולות העיריה מחייב בדיקת כל גורם הפועל במסגרת העיריה הקשור לפעולה הנבדקת ומעורב בה. לצורך כך אין חשיבות לשאלה מהו מעמדו של אותו גורם - אם הוא עובד עיריה, אם הוא נבחר מועצת העיריה, או אם מדובר בוועדות תכנון ובניה, את מי מייצג חבר ועדת התכנון אשר מעשיו נבדקים בקשר לפעולת הוועדה - אם הוא נציג שר או אם הוא נציג הרשות המקומית, ומה מעמדו ברשות המקומית... עולה מכך כי סמכותו וחובתו של המבקר לבדוק את תקינות פעולות העיריה מסמיכות אותו ומחייבות אותו לבדוק כל גורם הקשור לנושא הביקורת ומעורב בו, כאשר במוקד הביקורת עומדת פעולת העיריה במובן הרחב, ופעילותו של בעל התפקיד נבחנת ככל שהיא נוגעת לפעולת הרשות המקומית או אורגן מהאורגנים שלה ומשליכה עליה.' (כב' השופטת א' פרוקצ'יה בג"צ 7805/00 רוני אלוני נ' מבקרת עיריית ירושלים ואח', פ"ד נז(4), 577, 592 (2003))
המדובר, גם בענייננו, בפרסום שנעשה על-ידי הנתבעת מכוח חובתה להתריע על ליקויים שהתגלו במהלך עבודתה. אמנם, בדיעבד התברר, כי התובע כלל לא נטל חלק בהפגנה ולא היה קשור אליה בכל דרך שהיא ואולם, לצורך ההגנה המוחלטת של "פרסום מותר" - אין צורך שתוכן הפרסום היה אמת, ודי בכך שהפרסום אודות הנפגע נעשה מכוח חובה שהיתה מוטלת על המפרסם לעשות את הפרסום: הלכה היא, כי פרסום העונה לתנאים הקבועים בסעיף 13 לחוק על חלופותיו נהנה מהגנה, אף אם הפרסום כוזב, ומוּנַע ממניעים שלא ממין העניין. משום כך זכתה ההגנה שבסעיף זה לכינוי "הגנה מוחלטת" (כב' השופט א' אברהם, ע"א 57/08 הנ"ל, פסקה 8).
מאחר והיה לנתבעת חשד שהתובע נטל חלק בהפגנה - הרי שהיתה מוטלת עליה חובה לפרסם חשד זה, והפרסום מוגן, למעשה, מכוח סעיף 13(9) לחוק איסור לשון הרע, ועל-כן הפרסום דנן לא יכול לשמש עילה למשפט פלילי או אזרחי.
יובהר ויודגש, כי אין המדובר בענייננו בפרסום שיסודו בזדון, ואף לא בפרסום שנבע ממניעים שלא מן העניין.
לאור מסקנה זו, מתייתר הצורך לדון בשאלת התקיימותן של ההגנות האחרות שהעלתה הנתבעת."

11. סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע
ב- ת"א (יר') 4329/07 {דרור בר לבב נ' אורי יבלונקה, תק-של 2009(2), 34924, 34934 (2009)} נפסק מפי כב' השופט יצחק מילנוב:

"אכן, אין ספק שד"וח טליה ששון נופל לגדר סעיפים 13(3) ו- 13(9) לחוק איסור לשון הרע. ואולם, כדי ש"פרסום חוזר" יהנה מההגנה הקבועה בסעיף 13(11) לחוק - נדרש שהפרסום החוזר יהיה "נכון והוגן", דהיינו - שיישקף את הפרסום המקורי... אמנם, הדרישה אינה לחזרה מילולית מדוייקת ויבשה על מה שפורסם קודם-לכן, ודי בכך שהפרסום החוזר יבטא את רוח הדברים של הפרסום המקורי, אך נדרש שהפרסום החוזר לא ישנה את תוכן הדברים שבפרסום המקורי. לעניין דרישת ההוגנות, נקבע בפרשת בן ציון הנ"ל, כי חזרה הוגנת על פרסום קודם היא כזו 'שלא תוציא דברים מהקשרם, לא תיתן להם ביטוי חד-צדדי ובלתי-מאוזן ולא תציג אותם באור אחר או תיתן להם משמעות שונה מאלה שבפרסום הקודם'... משכך, גם "רושם" לא נכון הנוצר עקב "הפרסום החוזר" - עשוי להופכו לפרסום לא "הוגן", אפילו אם הוא מהווה פרסום "נכון".
הדיווח, לפיו ששת המאחזים (הכוללים את המאחז "מעלה רחבעם") הוכרזו בדו"ח טליה ששון כבלתי-חוקיים, בין השאר (קרי: "גם משום") שהם הוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות - אינו עומד לא בדרישת הנכונות, ולא בדרישת ההוגנות של סעיף 13(11) לחוק איסור לשון הרע. עיון בדו"ח טליה ששון מלמד, כי בדו"ח נקבעו ארבעה קריטריונים מצטברים להגדרתו של מאחז כמאחז חוקי, ובהם הקריטריון של הקמה על אדמות מדינה, וכי מאחז שלא עומד באחד מהקריטריונים הללו - הוא מאחז בלתי-חוקי. בדו"ח לא נקבע, כי המאחז "מעלה רחבעם" הוא מאחז בלתי-חוקי משום שהוא לא הוקם על אדמות מדינה, וכריכתו של המאחז מעלה רחבעם עם יתר המאחזים שהוקמו על אדמות פלשתיניות פרטיות בכתבה - מהווה, איפוא, חזרה בלתי-נכונה, בלתי-מדוייקת ובלתי-הוגנת על מה שנאמר בדו"ח טליה ששון. בניגוד לטענת נתבעים, לפיה אי-דיוק זה אין בו כדי לשנות את רוח הדברים העולים מדו"ח טליה ששון - סבור אני, כי אי-דיוק זה משנה לא רק את רוח הדברים, אלא גם את תוכן הדברים שנאמרו בדו"ח טליה ששון."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרסומים מותרים