הגדרות (סעיף 2 לחוק)

1. הדין
סעיף 2 לחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 קובע כדלקמן:

"2. הגדרות (תיקונים: התש"ע (מס' 2), התשע"ד, התשע"ה, התשע"ו)
בחוק זה:
"וועדה משותפת" - וועדה משותפת של ועדת החוקה חוק ומשפט וועדת החוץ והבטחון של הכנסת;
"חברה עירונית" - חברה עירונית וחברת בת עירונית כהגדרתן בסעיף 21 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985;
"מוסד להשכלה גבוהה" - אחד מאלה:
(1) מוסד מוכר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק המועצה להשכלה גבוהה, התשי"ח-1958 (להלן: "חוק המועצה להשכלה גבוהה");
(2) מוסד שניתן לו היתר או אישור לפי סעיף 21א לחוק המועצה להשכלה גבוהה;
(3) מוסד שהתואר שהוא מעניק הוכר לפי סעיף 28א לחוק המועצה להשכלה גבוהה;
"מידע" - כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב;
"ממונה" - מי שמונה לפי סעיף 3;
"קבלת מידע" - לרבות עיון, צפיה, האזנה, העתקה, צילום, קבלת פלט מחשב או קבלת מידע בכל דרך אחרת בהתאם לסוג המידע וצורת החזקתו;
"רשות ציבורית":
(1) הממשלה ומשרדי הממשלה, לרבות יחידותיהם ויחידות הסמך שלהם;
(2) לשכת נשיא המדינה;
(3) הכנסת;
(4) מבקר המדינה, למעט לגבי מידע שהגיע אליו לצורך פעולות הביקורת ובירור תלונות הציבור;
(4א) ועדת הבחירות המרכזית לכנסת, למעט לגבי מידע המפורט בסעיף 79א לחוק הבחירות לכנסת (נוסח משולב), התשכ"ט-1969;
(5) בתי-משפט, בתי דין, לשכות הוצאה לפועל, וגופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על-פי דין - למעט לגבי תוכנו של הליך משפטי;
(6) רשות מקומית;
(7) חברה עירונית;
(8) תאגיד שהוקם בחוק;
(9) חברה ממשלתית וחברה-בת ממשלתית כהגדרתן בחוק החברות הממשלתיות, התשל"ה-1975, שקבע שר המשפטים, למעט חברות שקבע שר המשפטים באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; קביעה כאמור יכול שתהיה לגבי כל פעילותה של החברה או לגבי פעילויות מסויימות;
(9א) התאחדות ואיגוד, כאמור בסעיף 9ב לחוק הספורט, התשמ"ח-1988;
(9ב) מוסד להשכלה גבוהה שהמדינה משתתפת בתקציבו בהתאם להוראות סעיף 17א לחוק המועצה להשכלה גבוהה;
(9ג) החטיבה להתיישבות, במסגרתה הפעלת סמכויותיה לפי סעיף 6ב לחוק מעמדן של ההסתדרות הציונית העולמית ושל הסוכנות היהודית לארץ ישראל, התשי"ג-1952, בכל הנוגע לניהול ענייניה הכספיים של החטיבה להתיישבות, לרבות מידע על אודות הוצאותיה, הכנסותיה, דוחותיה הכספיים, קביעת תקציבה וביצועו, וכן מידע לעניין מכרזים והתקשרויות בחוזים לביצוע עסקאות בטובין או עבודות או לרכישת שירותים, שהיא צד להם;
(10) גוף אחר, הממלא תפקיד ציבורי, שהוא גוף מבוקר כמשמעותו בסעיף 9 לחוק מבקר המדינה, התשי"ח-1958 (נוסח משולב), שקבע שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת; קביעה כאמור יכול שתהיה לגבי כל פעילותו של גוף כאמור או לגבי פעילויות מסויימות;
"ראש רשות ציבורית" - המנהל הכללי, ובאין מנהל כללי - בעל התפקיד המקביל באותו גוף; ברשות מקומית - ראש הרשות המקומית;
"תאגיד בשליטת רשות מקומית" - (נמחק);
"תושב" - כהגדרתו בסעיף 1 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965, וכן תאגיד שהתאגד לפי הדין בישראל."

2. כללי
סעיף 1 לחוק חופש המידע קובע כי לכל אזרח ישראלי או תושב הזכות לקבל מידע מרשות ציבורית. סעיף 2 לחוק מגדיר "רשות ציבורית" לצורכי החוק. פריט (5) להגדרת "רשות ציבורית" כולל תחת הגדרה זו "בתי-משפט, בתי דין, לשכות הוצאה לפועל, וגופים אחרים בעלי סמכות שפיטה על-פי דין - למעט לגבי תוכנו של הליך משפטי".

ההגדרה אינה נוקבת אמנם במפורש בהנהלת בתי-המשפט כרשות ציבורית, אך משהיא חלה על "בתי-משפט", אין ספק כי גם המערערת 1 נכנסת תחתיה. בנוסף, המידע המבוקש - נתונים באשר למספר התיקים המתנהלים בפני כל שופט ובאשר למועד פתיחת כל תיק - הינו מידע מינהלי באופיו ואינו נוגע לתוכנו של הליך משפטי, כדרישת הסיפא להגדרת "רשות ציבורית" {דברי בית-המשפט ב- עע"מ 3908/11 מדינת ישראל הנהלת בתי-המשפט נ' עיתון דה מרקר באמצעות עיתון הארץ בע"מ, פורסם באתר נבו (22.09.14)}.

3. חשיפת נתונים בדבר היתרים שניתנו להאזנת סתר על-ידי שירותי הבטחון הכללי
ב- עע"מ 4349/14 {האגודה לזכויות האזרח בישראל נ' משרד ראש הממשלה, תק-על 2015(4), 4481 (2015)} נקבע מפי כב' השופטת ע' ברון:

"8. כפי שקבע בית-המשפט המחוזי ולא נטען אחרת על-ידי המערערת, במישור העובדתי אין מחלוקת כי המידע המבוקש - מספר היתרי האזנות סתר ביטחוניות שניתנו על-ידי ראש הממשלה - מוחזק אך ורק בידי השב"כ. בתוך כך, לא זו בלבד כי הבקשות למתן היתרים להאזנות סתר ביטחוניות וההחלטות בהן נשמרות בשב"כ, אלא שגם המעקב על אודות היקף ההיתרים שניתנו מתבצע בשב"כ. כפועל יוצא מן האמור, אף הדיווחים ליועץ המשפטי לממשלה ולוועדה המשותפת בהתאם לחובות הדיווח - מועברים ישירות על-ידי השב"כ. עם-זאת כנטען על-ידי המערערת, ובצדק, המידע המבוקש "נוצר" על-ידי ראש הממשלה. שכן על-אף שמקורו של המידע העומד ביסוד ההיתרים להאזנות סתר ביטחוניות הוא בשב"כ- ההיתרים עצמם ניתנים על-ידי ראש הממשלה; והמידע המבוקש נוגע להיקף ההיתרים שניתנו ולא למידע העומד בבסיסם. עוד יוזכר בשלב זה, כי סעיף 14(א)(2) לחוק חופש המידע מחריג מתחולתו את השב"כ, וכן כל "מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק" על ידו.
לפיכך, השאלות הניצבות בפנינו הן שתיים בעיקרן: האחת, אם הנסיבות שתוארו, בהינתן סעיף 14(א) לחוק האזנת סתר הקובע כי סמכויות לפי חוק זה "אינן ניתנות לאצילה", מהוות עילה להכרה בהחזקה "נורמטיבית" (כלשון המערערת) של ראש הממשלה במידע המבוקש לצורך תחולת חוק חופש המידע? השניה, שאליה נידרש אך אם התשובה לשאלה הראשונה תהיה בשלילה - מה דינו של המידע המבוקש המצוי בידי השב"כ?
המסגרת הנורמטיבית
9. זכותו של הפרט לקבל מידע על פעילותן של רשויות ציבוריות היא "מאבני היסוד של חברה חופשית" (עע"מ 9135/03 המועצה להשכלה גבוההנ' הוצאת עיתון הארץ, פ"ד ס(4), 217, 230 (2006)). הזכות לקבלת מידע נסמכת על תפיסת הרשות הציבורית כנאמן הציבור, וכמי שהמידע המצוי בידיה איננו קניינה הפרטי, אלא קניינו של הציבור. לשון אחר - המידע מוחזק בנאמנות עבור הציבור ולפיכך עליו להיות חשוף בפניו, ואין הרשות הציבורית יכולה לנהוג במידע זה כאילו היה קניינה שלה. הזכות למידע נגזרת מן הערך של חופש הביטוי, שכן בטרם יביע הפרט את דעתו, עליו לקבל מידע שיאפשר לו לגבש את עמדתו. תכלית מרכזית נוספת היא הצורך במידע לשם הפעלת ביקורת ופיקוח אפקטיביים על פעולותיהן של הרשויות הציבוריות. הנגישות למידע מהווה תנאי לגיבוש עמדה כלפי פעולות הרשויות ולתפקודו התקין של המשטר הדמוקרטי. נוסף על כך, ידיעת הציבור כי פעולות הרשויות הציבוריות נתונות לביקורתו, תורמת לאמונו של הציבור ברשויות...
אין חולק איפוא על מעמדה וחשיבותה של הזכות למידע, כאשר היותו של חופש הביטוי בבסיס הזכות למידע וכרוך בה, הביא אף להכרה בזכות למידע כזכות בעלת אופי חוקתי (עניין דה מרקר, שם; עניין התנועה לחופש המידע, בפסקה 9 והאסמכתאות שם). עם-זאת, בדומה לזכויות אחרות, גם הזכות לקבל מידע אינה מוחלטת. חוק חופש המידע כולל בחובו מתווה של איזונים שנועדו להבטיח את קיומה של הזכות למידע, מזה; והגנה במקרים מתאימים על זכויות ואינטרסים המצויים מנגד, מזה. לענייננו קובע סעיף 9(א) לחוק חופש המידע כדלקמן...
עוד רלוונטי לענייננו סעיף 14(א), המונה את רשימת הגופים שחוק חופש המידע לא חל עליהם, לרבות "מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק בידיהם". וכך מורים סעיף-קטן (2) וסעיף-קטן (5)...
בנוסף לכך, מכוח סעיף 14(א)(5) ניתן צו יחידות מוחרגות במשרד ראש הממשלה. צו זה מונה את הגופים במשרד ראש הממשלה שחוק חופש המידע לא יחול עליהם, וכן על "מידע שנוצר, שנאסף או שמוחזק בידיהם"; ובהם המזכירות הצבאית...
10. זאת ועוד, כאמור לעיל פרק ב' לחוק האזנת סתר עוסק בהאזנות סתר ביטחוניות. וכך קובע סעיף 4 במסגרתו...
סעיף 1 לחוק האזנת סתר מגדיר "שר" כ"ראש הממשלה או שר הבטחון", ו"רשות בטחון" מוגדרת כ"אגף המודיעין במטה הכללי של צבא הגנה לישראל" או "שירות הבטחון הכללי". בהתאם לכך, במסגרת סעיף 4 שצוטט לעיל מוקנית לראש הממשלה ולשר הביטחון ("שר") הסמכות להתיר האזנות סתר ביטחוניות. בקשה למתן היתר נדרש כי תוגש בכתב על-ידי ראש אגף המודיעין הכללי או ראש שירות הביטחון הכללי ("רשות בטחון"). היתר כאמור יינתן אך לאחר שראש הממשלה או שר הביטחון "שוכנע לאחר ששקל גם את מידת הפגיעה בפרטיות כי הדבר דרוש מטעמי בטחון המדינה" (סעיף 4(א)). בנוסף, בהתאם לסעיף 4(ד) שומה על שר הביטחון או ראש הממשלה להודיע ליועץ המשפטי לממשלה אחת לשלושה חודשים "על היתרים שניתנו". על-פי סעיף 4(ה) על ראש הממשלה או שר הביטחון לדווח מידי שנהלוועדה המשותפת "על מספר ההיתרים שניתנו" ("חובות הדיווח"); כאשר הוועדה המשותפת תדון בנושא בדלתיים סגורות. כמו-כן, בהתאם לסעיף 14(א) לחוק האזנת סתר "סמכויות של שר (ראש הממשלה או שר הביטחון - ע' ב') לפי חוק זה אינן ניתנו לאצילה".
מן הכלל אל הפרט
11. בפתח הדברים מן הראוי להתייחס להתפתחות בעמדתו של המשיב. כמפורט לעיל, בהחלטת הממונה מיום 06.06.13 סמך המשיב את נימוקו לדחיית בקשת המערערת על סעיפים 9(א)(1) ו- 9(א)(4) לחוק חופש המידע, תוך שצויין כי הדברים נכתבים "לאחר בירור מול כלל הגורמים הרלוונטיים". לעומת-זאת, בבית-המשפט המחוזי - כמו גם בבית-משפט זה - נימוקו המרכזי של המשיב נסמך על סעיפים 14(א)(2) ו- 14(א)(5) לחוק חופש המידע; כאשר לטענתו, היעדר ההתייחסות לסעיף 14 בהחלטת הממונה נעשתה בשגגה, ומכל מקום הנימוק הנסמך על סעיף 9 לחוק חופש המידע בעינו עומד.
מושכלות ראשונים הם כי שומה על החלטה של רשות ציבורית לכלול את ההנמקה בכללה העומדת בבסיס ההחלטה. הנמקה חלקית מצידה של הרשות פוגעת באפשרות אפקטיבית מצד הפרט להתעמת עם הרשות שקיבלה את ההחלטה. פרט הפונה לרשות יודע על עמדת הרשות אך מתוך מה שהובא לידיעתו. הנמקה ראויה ומלאה היא איפוא חיונית לשם תקיפה יעילה של ההחלטה המנהלית... על-אף שהדברים נעשו בשגגה, כנטען על-ידי המשיב, יש להצר על כך שכלל הנימוקים לדחיית בקשת המערערת לא הובאו לידיעתה במלואם עובר להגשת העתירה לבית-המשפט המחוזי.
12. ולגופם של דברים. סעיף 2 לחוק חופש המידע מגדיר "מידע" כ"כל מידע המצוי ברשות ציבורית, והוא כתוב, מוקלט, מוסרט, מצולם או ממוחשב". בהתאם לדברי ההסבר להצעת החוק "המידע שעליו חל החוק המוצע (חוק חופש המידע) הוא כל מידע המצוי בידי הרשות הציבורית, בכל צורת אחסנה שהיא, כגון מידע ממוחשב. הגדרה זו מתייחסת למידע קיים בלבד כלומר למידע הנמצא בידי הרשות הציבורית בעת קבלת הבקשה למידע"...
אמנם חוק חופש המידע כולל במסגרתו גם את האפשרות כי הרשות תפעל באופן אקטיבי מצידה לצורך גילוי מידע. כך למשל, סעיף 11 לחוק, אשר פורש בפסיקה כמעין כלל של מידתיות, קובע בין היתר כי אם לאחר שינויים או השמטת פרטים יהיה ניתן למסור מידע שאסור למוסרו בהתאם לסעיף 9 - מחוייבת הרשות לעשות כן (עניין גישה, פסקה 10 לפסק-דינו של השופט י' עמית); בהתאם לסעיף 7(ה) הרשות אינה "חייבת" לעבד את המידע לצרכיו של המבקש, אך ודאי שהדבר לא נאסר עליה; וסעיף 8(1) מורה כי רשות רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע אם הטיפול בה מצריך הקצאת משאבים בלתי-סבירה - משמע, כי לא זו בלבד שהקצאת משאבים סבירה אינה עילה לאי חשיפת המידע, אלא שגם הקצאת משאבים בלתי-סבירה לא גוררת בהכרח דחיית בקשה לקבלת מידע... ואולם, גם אם לשם חשיפת המידע נדרשת פעולה אקטיבית מצד הרשות, כגון עיבוד או השמטת פרטים - חוק חופש המידע מתייחס אך למידע המצוי בפועל אצל הרשות הציבורית, כהגדרת "מידע" שבסעיף 2 לחוק. "הדבר נועד לקבוע, ש'מידע' הוא אך ורק מידע הקיים והנמצא בידי הרשות הציבורית בעת קבלת הבקשה למידע" (סגל - הזכות לדעת, 118); כאשר ביטוי לכך ניתן למצוא אף במסגרת הוראות החוק עצמו. כך, למשל, סעיף 7(ה) לחוק חופש המידע קובע כי "המידע יועמד לרשות המבקש כפי שהוא מצוי בידי הרשות הציבורית..."; וסעיף 8(3) מורה כי רשות ציבורית רשאית לדחות בקשה לקבלת מידע אם "לאחר שנקטה אמצעים סבירים, התברר לה שלא ניתן לאתר את המידע או שאינו מצוי ברשותה".
יוער, כי אין מקום בהקשר זה להקיש מ- ע"פ 1761/04 שרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4), 9 (2004)), שאליו הפנתה המערערת. באותו מקרה נדונה בין היתר שאלת פרשנות הצירוף "בהחזקתו או ברשותו" המופיע בסעיף 43 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט-1969, שעניינו הזמנה להציג חפץ לצרכי חקירה או משפט. אמנם נקבע כי יש לפרש את הצירוף דנן באופן רחב מעבר להחזקה פיזית בלבד, ברם הפרשנות הרחבה דשם נלמדה בהתאם לתכלית הסעיף הקונקרטי ולהיסטוריה החקיקתית שלו. על-כן, אין הנדון דומה לראיה ואין בכך כדי להעיד על פרשנות נדרשת במקרה דנן. ויודגש, אין מדובר במצב שבו המידע המבוקש מצוי גם אם באופן תיאורטי אצל הרשות, ולענייננו במשרד ראש הממשלה, ברם על-מנת לתיתו בפועל עליה לבצע עבודת עיבוד לחומרים המצויים ברשותה; אלא שעסקינן במצב שבו הן המידע המבוקש, קרי מספר ההיתרים, הן החומרים שעומדים בבסיסם (הגם שהם לא נתבקשו) - מצויים כל כולם בידי השב"כ.
13. אף סעיף 14(א) לחוק האזנת סתר המורה כי סמכויות ראש הממשלה בהתאם לחוק "אינן ניתנות לאצילה", אינו משנה לעניין זה. כזכור, בית-המשפט המחוזי קבע כי ליבת הסמכות של ראש הממשלה היא מתן ההיתרים להאזנות סתר ביטחוניות; וכי זו אמנם אינה ניתנת לאצילה. עם-זאת נקבע כי חוק האזנת סתר אינו מונע מראש הממשלה להסתייע בגופי עזר לצורך ביצוע פעולות טכניות הסובבות למתן ההיתרים.
אכן, כפי שטענה המערערת, הסתייעות אינה מעבירה את הסמכות לגורם המסייע ובעל הסמכות אינו מתפרק על-ידי כך ממילוי תפקידו. כך, ומבלי להביע עמדה באשר לחוקיות שאלת הסתייעותו של ראש הממשלה בשב"כ לצורך חובות הדיווח - האחריות לביצוע חובות הדיווח נותרת אצל ראש הממשלה, הגם שאלה מתבצעים בפועל על-ידי השב"כ... כך למשל, אם לא ידוּוח לוועדה המשותפת מידי שנה על מספר ההיתרים שניתנו להאזנות סתר ביטחוניות לפי סעיף 4(ה) לחוק האזנות סתר - לכאורה הגורם שיישא באחריות לכך הוא ראש הממשלה. ואולם, כפי שקבע בית-המשפט המחוזי "עתירה לפי חוק חופש המידע בוחנת את בקשת המידע באספקלריה של הרשות המחזיקה במידע בפועל. עניינה אינו בשאלה איזו רשות צריכה היתה להחזיק במידע אך בפועל נמנעת מלעשות כן".
יצויין בהקשר זה, כי בניגוד לטענת המשיב, אין בעובדה כשלעצמה כי בהתאם לסעיף 4(ה) לחוק האזנת סתר הדיונים לפני הוועדה המשותפת מתקיימים בדלתיים סגורות כדי להעיד "על כוונתו הברורה של המחוקק כי הנתון הנוגע למספר היתרים להאזנות סתר הניתנים מידי שנה, יוותר חסוי". עצם העובדה שהדיונים הם פנימיים ואין לפרסמם, אינה מחייבת - ובוודאי לא בהכרח - חיסיון על מספר ההיתרים.
14. הנה-כי-כן, כפי שהוברר ככלל מיקומו של המידע לצורך תחולת חוק חופש המידע ייקבע בהתאם להיכן שבו מצוי המידע בפועל - ובענייננו, המידע המבוקש אינו נמצא ברשות ראש הממשלה אלא ברשות שירות הביטחון הכללי בלבד. ואולם כידוע את לשון החוק יש לפרש לאור תכליתו (ברק - חופש המידע, 102). על-אף שחוק חופש המידע מתייחס למידע המצוי בפועל אצל הרשות, במקרים חריגים כגון המקרה שלפנינו, קרי: מקרה שבו המידע נוצר ברשות אחרת מזו שבה הוא מוחזק ושעה שלרשות שיצרה את המידע סמכויות ייחודיות בעניין שאינן ניתנות לאצילה - יש להוסיף ולבחון אם מהותו של המידע תואם לאופיו ולתכליתו של הגוף שבו הוא מצוי. הדבר נובע מתכליות החוק, ובבסיסן ההכרה בזכותו של כל אזרח ותושב לקבלת מידע הנמצא בידי רשות ציבורית; וזאת מתוך הכרה כי המידע מוחזק על-ידי הרשות כנאמן של הציבור, כאשר החשיפה והנגישות למידע מטרתן לקדם ולשמר את ערכי הדמוקרטיה ובראשם הגנה על חופש הביטוי. מעמדה וחשיבותה של הזכות למידע מחייבים את בית-המשפט לבחון כי החזקת המידע בגוף פלוני ולא אלמוני, אינה נעשית משיקולים הנעוצים בחוק חופש המידע - ובענייננו, כנטען, על-מנת "לחמוק" מגדר חובת הגילוי שבחוק, בבחינת מציאת "עיר מקלט" בשב"כ למידע המבוקש, כהתבטאות המערערת.
ייאמר מיד, כי ביטויים אלה שבהם נקטה המערערת וחומרתם בצידם, אינם ממין העניין בנסיבות המקרה, ולא הונח בסיס למיוחס למשיב; ואבאר. הגם שהמידע המבוקש מתייחס להיקף ההיתרים להאזנות סתר ביטחוניות ולא למידע שבבסיסם, עסקינן על פניו במידע ביטחוני במהותו. אין מדובר במידע "זר" לתחומי עיסוקו של השב"כ ולפועלו; ולא ניתן לומר, בלא שהונחה לכך תשתית עובדתית ולו לכאורה, כי שמירתו בשב"כ נעשית משיקולים הנוגעים לחוק חופש המידע. לטענת המשיב המידע המבוקש חוסה תחת סעיפים 9(א)(1) ו- 9(א)(4) לחוק חופש המידע, ולא ניתן לגלותו אף לגופו ולא רק משום מקום אחסונו; ומכל מקום, כפי שהוברר ההליך כולו הכרוך בבקשה לקבלת היתר להאזנות סתר בטחוניות מופקד בידי השב"כ ומבוצע על ידו - מהחל ועד כלה. אכן, מפאת משמעותו של ההליך ורגישותו, כאשר הוא כרוך בראש וראשונה בפגיעה בזכות מושא ההאזנה לכבוד ולפרטיות - בקשה כזו המוגשת על-ידי השב"כ כשהיא מנומקת, עוברת את שבט ביקורתו של ראש הממשלה, שבידו מופקדת הסמכות על-פי דין ליתן את ההיתר או לסרב לתיתו. לא רק זאת, אלא שקיימים מנגנוני פיקוח על-ידי היועץ המשפטי לממשלה והוועדה המשותפת שכלפיהם קיימות חובות דיווח כפי שפורט. ואולם, פרט לאותו מקטע הזמן המצומצם שבו מצוי המידע אצל ראש הממשלה, המידע מצוי ונותר באמתחתו של השב"כ, שהוא הגוף שיוזם את ההליך וגם זה שמבצע את הפעולות שהותרו מכוחו. האחסון של המידע כולו בידי השב"כ, במצב דברים זה, אינו נדמה כמהלך לא טבעי; וניתן לומר כי הוא אף מובנה ומתבקש, אם כי אינני קובעת מסמרות בעניין. בוודאי ועל פני הדברים, לא ניתן לראות בהליך זה משום ניסיון לחמוק מגדרי חובת הגילוי מכוח חוק חופש המידע.
זאת ועוד. גם בפרק הזמן המצומצם שבו מצויים החומרים הנוגעים להיתרים להאזנות סתר ביטחוניות במשרד ראש הממשלה - הם מוחזקים אצל המזכירות הצבאית; שאף היא, מטעמים ביטחוניים, מוחרגת מתחולת חוק חופש המידע בהתאם לצו יחידות מוחרגות במשרד ראש הממשלה. יתרה-מכך, כנטען על-ידי המשיב, אם הרישום על אודות מספר ההיתרים להאזנות סתר ביטחוניות היה מתבצע במשרד ראש הממשלה - הוא היה מתנהל על-ידי המזכירות הצבאית.
15. בהינתן כל האמור, הפקדת המידע בידי השב"כ, לרבות היקף ההיתרים שניתנו, אינה יכולה כשלעצמה ללמד על ניסיון ל"חמוק" באופן זה מגילוי המידע המבוקש, כטענת המערערת. בנסיבות אלה, הטענה כי המידע מצוי "נורמטיבית" בידי ראש הממשלה היא יצירתית, אך לא הונחו לה תימוכין בעובדות והיא אינה המסקנה המתבקשת מהן. נמצא, אם-כן, כי טענת המערערת שלפיה יש לראות במידע המבוקש כמצוי אצל ראש הממשלה - דינה להידחות.
מהו איפוא דינו של המידע המבוקש המצוי בידי השב"כ? כמפורט לעיל, בהתאם להוראת סעיף 14(א)(2) לחוק חופש המידע, השב"כ וכך גם כל מידע "שנוצר, שנאסף או שמוחזק" בידיו - מוחרגים מתחולת החוק. לשיטת המערערת, יש לפרש את סעיף 14 לחוק חופש המידע "בצמצום רב", ולפיכך אי-גילוי המידע יהא אך במקרה של "ודאות קרובה לפגיעה קשה, רצינית וחמורה באינטרס הביטחוני (בהתאם לסעיף 9 לחוק)". עוד נטען על-ידי המערערת כי "אכן, לעיתים ישנם טעמי ביטחון שעלולים לגבור על העיקרון החוקתי של שקיפות שלטונית, אבל המשיב אינו מציג טעמים כאלה (...) ב'נימוקים' של המשיב אין כדי להרים את הנטל ועל-כן יש לדחות את טענתו בדבר חיסיון המידע המבוקש". אפנה כעת לדון בכך.
16. יש להבחין בין סעיף 9 וסעיף 14 לחוק חופש המידע. יפים לענייננו דברים שנאמרובעניין המוסד לביטוח לאומי:
"חוק חופש המידע, התשנ"ח-1998 (להלן: "חוק חופש המידע" או "החוק") משול למכונה שבעורקיה זורם המידע בצינור ראשי. מידע שנוצר, נאסף או מוחזק על-ידי הגופים המנויים בסעיף 14 לחוק לא נכנס כלל למכונה ואיננו עוסקים בו, מאחר שהוצא לחלוטין מגדר תחולתו של החוק, אך כל מידע אחר מוזרם אל תוך הצינור, חלקו נעצר על-ידי מסננות מיוחדות בדמות סעיפים 8 ו- 9 לחוק, משם המידע עובר למסננות נוספות בדמות סעיפים 11-10 ו- 17 לחוק, ומכאן מוזרם המידע לאחר "טיהור" במלואו או בחלקו אל הצינור הראשי, או שמוחזר אחר כבוד אל המסננות של סעיפים 9-8 שם הוא נעצר...
סעיף 14(א) לחוק חופש המידע קובע איפוא כי הגופים המנויים בו יוחרגו באופן מוחלט מחוק חופש המידע. בהתאם לדברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע "אין להתעלם מכך שבפני מדינת ישראל עדיין ניצבות סכנות בטחוניות של ממש מצד גורמים עוינים, אשר עלולים לנסות לעשות שימוש בחוק המוצע לצרכים העלולים לפגוע במדינה" (דברי ההסבר להצעת חוק חופש המידע, 406). כפי שקבע גם בית-המשפט המחוזי, תכלית ההחרגה המוחלטת היא ביטחונית. החוק אינו קובע סייגים להחרגה זו, ואין גם כל התייחסות לתוכנו של המידע המבוקש (סגל - הזכות לדעת, 235-234; עניין ג'ולאני, פסקה 4 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל (יוער כי הדברים הובאו במסגרת דעת יחיד, אך לא לעניין זה); עניין המוסד לביטוח לאומי, שם).
בהתאם לכך, ומשנקבע כי המידע המבוקש מצוי אצל השב"כ, לנוכח סעיף 14(א)(2) לחוק חופש המידע - החוק לא חל עליו, ולא חלה על המשיב חובה מכוח חוק חופש המידע לחשוף את היקף ההיתרים שניתנו על-ידי ראש הממשלה להאזנות סתר ביטחוניות. משכך, על-אף שהמשיב עודנו עומד כאמור על טענתו כי לא ניתן לגלות את המידע המבוקש אף משום סעיפים 9(א)1 ו- 9(א)4 לחוק חופש המידע - אין כלל מקום להידרש, ובית-המשפט המחוזי ממילא גם לא נדרש, לשאלת תחולתו של חיסיון המידע מכוח סעיף 9 לחוק, ובכלל זה לשאלות הנוגעות לעמידה בנטל הוכחה כפי שטענה המערערת.
17. אמנם בכל הקשור לפרשנות תחולתו של חוק חופש המידע, השאיפה היא לשקיפות בהתנהלות השלטונית. גילוי המידע הוא הכלל והחיסיון הוא החריג (עניין ג'ולאני, פסקאות 20 ו- 45 לפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז). ואולם, במקרה דנן אין מדובר בעיבוד או תוצרים של מידע שבא בגדרו של סעיף 14 לחוק חופש המידע, אשר בוצעו על-ידי גוף שאינו מוחרג בגדר סעיף זה (והשוו: עניין ג'ולאני, פסקה 26 לפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז). בענייננו עסקינן במקרה שבו החומרים הנוגעים להיתרים להאזנות סתר ביטחוניות על כלל גלגוליהם - דהיינו החל מהחומרים העומדים בבסיס ההיתרים, ההיתרים עצמם ואף המעקב המספרי אחריהם - מצויים בידי שירות הביטחון הכללי. יתרה-מכך, מבלי להמעיט מהחשיבות של גילוי המידע המבוקש, אין מדובר באינטרס אישי של המערערת אלא באינטרס כללי יותר - ועל-כן ואף שהדברים נאמרים למעלה מן הצורך, גם מטעם זה נוטות כפות המאזניים לעבר חיסוי המידע (ראו והשוו: עניין ג'ולאני, פסקה 25 לפסק-דינה של השופטת ד' ברק-ארז והאסמכתאות שם; עניין המוסד לביטוח לאומי, פסקה 11 לפסק-דינו של השופט נ' הנדל; עע"מ 10845/06 שידורי קשת בע"מ נ' הרשות השניה לטלוויזיה ורדיו, פסקה 66 (11.11.08); עניין סגל, פסקה 34).
יצויין כי המערערת הפנתה בהקשר זה, בין היתר, ל- ה"פ (מחוזי יר') 282/00 עציון נ' סגן המנהל הכללי למשרד לביטחון פנים (22.06.00). באותו מקרה, נסבה העתירה על סירובה של הממונה על חופש המידע במשטרת ישראל ליתן לעותר מידע על פרוייקטים שביקש הוואקף המוסלמי לבצע בהר הבית. במסגרת הודעת הסירוב נטען כי הבקשה מתייחסת לדברים שנאמרו על-ידי ראש הממשלה בישיבה שהתקיימה בראשותו, ולכן יש להפנותה למשרד ראש הממשלה. המערערת ביקשה להסתמך על קביעת בית-המשפט שלפיה "כאשר מידע נוצר בידי גוף שאינו חסוי ומוחזק בידי שתי רשויות שלטוניות - האחת חסויה והשניה אינה חסויה - לא ייהנה המידע מחיסוי אוטומטי...". ואולם, המערערת נמנעה מלציין כי שתי פסקאות קודם לקביעה זו, ובסופו של מהלך פרשני, קבע בית-המשפט כי "העולה מן המקובץ, שיש לקבוע כי סעיף 14 (לחוק חופש המידע - ע' ב') אינו מוציא מתחולתו של החוק עניינים הנוגעים באופן כללי לעבודת אחד הגופים החוסים בצלו, אלא רק מידע שנוצר, נאסף או מוחזק באופן בלעדי על-ידי אחד הגופים הללו" (ההדגשה במקור - ע' ב'). לפיכך, אף מקרה זה יש בו משום חיזוק למסקנה שאליה הגעתי, שכן בענייננו קבע כאמור בית-המשפט המחוזי כממצא עובדתי, ולא נטען אחרת על-ידי המערערת - כי המידע המבוקש מצוי בפועל ובאופן בלעדי בשב"כ.
18. ויודגש, אין בענייננו כדי להעיד על הכלל. הווי אומר, אין פירושה של הכרעתי זו כי בכל מקרה שבו מידע כלשהו "נוצר" בגוף שאינו מוחרג מחוק חופש המידע, אך מצוי בפועל בגוף שמוחרג מכוח החוק - יביא הדבר לכך כי אפריורי לא ניתן יהיה לגלות את המידע. אמנם עניינו של חוק חופש המידע הוא ככלל במידע המצוי בפועל אצל הרשות, ואולם אין בכך כדי לומר שלא ייתכן מצב שבו עצם אחסון המידע על-ידי הרשות במקום "מוגן" המוחרג מתחולת החוק, לא יהא בו כשלעצמו כדי לפטור אותה מחובת גילוי המידע. כך, למשל, מקום שהאחסון כאמור נעשה אך כדי לחמוק מקיום חובת הגילוי של המידע; וכך במיוחד מקום שאין כל קשר ענייני או הגיוני בין מקום אחסון המידע לבין המידע גופו. כל מקרה ייבחן לפי נסיבותיו, אך כאמור המקרה דנן לא בא בגדר איזה מהמקרים הללו.
בשולי הדברים יצויין, כפי שגם העיר בית-המשפט המחוזי, כי אין בכל האמור כדי למנוע מן המערערת לנסות ולפנות באפיקים נורמטיביים אחרים, שלא מכוח חוק חופש המידע, לשם קבלת המידע שהתבקש. וזאת מבלי שיש בדברים אלה משום הבעת עמדה באשר לסיכוייה של פנייה ממין זה.
סוף דבר, אם תישמע דעתי, דין הערעור להידחות. בנסיבות העניין אין צו להוצאות."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הגדרות (סעיף 2 לחוק)