רשלנות או התרשלות בנק

1. הדין
ב- ע"א 7168/03 {עניין שלמה חבר} המערערים טענו, שגם לבנקים ישנה אחריות לטעות שנפלה בכתבי הערבות, וכי הם התרשלו בכך שלא ביצעו את הבדיקות הפשוטות הנדרשות בעת הוצאת כתבי הערבות. בהקשר זה טענו המערערים, כי טרם הוצאת הערבות, היה על הבנקים לעיין בהסכמים נשוא עסקאות היסוד וכן לבדוק את זהות המוטב באמצעות עיון ברשם החברות או במרשם רלוונטי אחר. כן, משהבנקים גרמו בהתרשלותם לטעות, אין לאפשר להם ליהנות מטעותם ולבטל את כתבי הערבות.

לעניין הטענה בדבר התרשלות הבנקים, לא נקבעו בהחלטה קביעות חד-משמעיות, למעט הקביעה, שהתנהגות הבנקים אינה עולה כדי "התרשלות רבתי".

בית-משפט זה קבע, כי גם אם יונח כי יש ממש בטענה כי הבנקים התרשלו בהוצאת הערבויות וכי טעותם נגרמה, בין היתר, בשל התרשלותם, אין בכך כדי לשלול את זכותם לבטל את הערבות.

לעניין זה, הגישה המקובלת היא כי בהתרשלות הצד הטועה אין כדי לשלול את זכותו לביטול החוזה לפי סעיפים 14(א) ו- 15 לחוק החוזים {ראה: נ' זלצמן "הצהרה כוזבת רשלנית בשלב משא ומתן לכריתת חוזה", עיוני משפט ח' (תשמ"א-ב), 55, 62}. עמדה על כך פרופ' ג' שלו בספרה {פגמים בכריתת חוזה (פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, תשמ"א), 39}: "בהיות הטעות מעצם טיבה סובייקטיבית, יש להתחשב בה גם כאשר היא נגרמת עקב רשלנות או תרומת רשלנות של הטועה". גם האפשרות לפנות לבית-המשפט על-מנת לבטל חוזה לפי סעיף 14(ב) לחוק החוזים, הדן במקרים בהם הצד השני לא ידע ולא היה עליו לדעת על הטעות ויסודיותה, אינה נשללת בשל רשלנותו של הטועה ומידת רשלנותו מהווה אחד משיקולי הצדק המנחים את בית-המשפט {שלו, 290; ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4), 817, 830 (2003)}.

לכלל האמור קיימים חריגים. כך למשל, ייתכנו מקרים בהם שימוש בזכות הביטול חרף התרשלות חמורה של הטועה, תהווה שימוש בזכות בחוסר תום-לב {ראה: שלו, 244}. במקרים אחרים, ייתכן כי התרשלותו של הטועה תעלה כדי נטילת סיכון להתרחשות טעות, מצב המונע שימוש בזכות הביטול {שלו, 280, ע"א 8972/00 שלזינגר נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(4), 817, 842 (2003)}. התרשלות חמורה של הטועה, אף עשויה לנתק את הקשר הסיבתי בין הטעות לבין כריתת החוזה {זלצמן, בעמ' 62}. בענייננו לא התקיימו חריגים אלו. גם המערערים לא טענו זאת.

לאור כך, אף אם הבנקים התרשלו בכך שלא גילו את אי-ההתאמות וכי התרשלות זו גרמה לטעותם נקבע, כי בכך בלבד אין כדי למנוע את ביטול הערבויות.

עוד נקבע, כי המסקנה דלעיל, המאפשרת ביטול חוזה חרף התרשלותו של הצד הטועה, עשויה לעורר קושי במקום שבו הפגם שנפל בהתנהגותו של הצד האחר, מקורו אף הוא בהתרשלות.

אחת ממגמות היסוד של דיני הפגמים בכריתת חוזה, הנה איזון האינטרסים בין הצדדים לחוזה. הנחת היסוד הנה כי באם נפל פגם בכריתת חוזה, אחריות הצדדים לכך אינה שווה, שכן "הצד האחד הנו פגום רצון ומשנהו הוא נייטרלי במקרה הטוב, וגורם הפגם במקרה הגרוע {בתווך מצויים מקרים שבהם לא גרם הצד השני לפגם, אם כי ידע עליו בפועל או בכוח...}" {שלו, 248}. הפער בין הצד הטועה לבין הצד השני עומד בבסיסו של סעיף 14(א) לחוק החוזים. מקום בו צד הצד השני יודע או צריך לדעת על הטעות, ניתן לומר כי "דבק בצד זה פגם כלשהו, מוסרי או משפטי, הניתן לתיקון ולאיזון על-ידי הקנייה מיידית של זכות הביטול לטועה" {שם, 286}.

זאת ועוד, הקניית זכות ביטול אוטונומית לצד הטועה מוצדקת מבחינה מוסרית ומבחינה כלכלית. ההצדקה המוסרית כלכלית לביטול חוזה בגין טעות חד צדדית טמונה בידיעה בפועל של הצד השני. מבחינה מוסרית, צד לחוזה היודע על טעות רעהו ולא עושה דבר כדי לשחררו ממנה אינו זכאי ליהנות מן החוזה. מבחינה כלכלית, מי שיודע על הטעות יכול למונעה ובכך לחסוך משאבים של הצד הטועה ושל החברה בכללותה {שלו, 284}.

נימוקים אלו נחלשים, מקום בו הן הצד הטועה והן הצד השני התרשלו. במקרה כזה, במסגרת איזון האינטרסים בין הצדדים, לא קיים צורך לאזן את הפער בין הצד הטועה לבין הצד השני. הפגם המוסרי אשר דבק בצד השני יהיה זהה בדרך-כלל, לפגם אשר דבק בצד הטועה וגם מבחינה כלכלית אין זה ברור מאליו כי הצד השני הוא מונע הנזק הזול.
במקרה שלפנינו, קבע בית-משפט, כי הקושי האמור אינו התעורר. זאת, משום שגם אם הבנקים התרשלו באי-גילוי הטעות, התנהגותו של חבר, איש עסקים ממכסיקו ומוטב הערבות הבנקאית, כפי שנקבע בבית-המשפט המחוזי עלתה לפחות כדי עצימת עיניים, היתה חמורה הרבה יותר, והיא עלתה גם למצב שבו היה עליו לדעת על הטעות. בהתקיים פער כזה בין התנהגות הצדדים, ודאי שאין מניעה מלאפשר לצד הטועה לבטל את הערבות.

בסופו-של-יום הבנקים היו רשאים להימנע מפירעון הערבויות הבנקאיות האוטונומיות לטובת המערערים, וזאת הן בשל היעדר התאמה בין זהות המערערים ובין זהות המוטבים על-פי כתב הערבות והן בשל קיומה של טעות בכתב הערבות עצמו, המאפשרת לבנקים לבטל את חוזה הערבות.

לאור האמור, הערעור נדחה.

ב- ת"א (אש') 55601-03-11 {בנק מזרחי טפחות בע"מ נ' נאג'י מסאמרה, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.15)} בית-המשפט קבע כי ניתן לראות בהתנהלות הבנק במשך שנות פעילות החשבון כביטול בהתנהגות של ערבות הנתבע, שכן לא הוכח שניתן האשראי על-סמך ערבותו, לא שותף הוא בהתנהלות החשבון ולא דווח לו על מתן מסגרות האשראי, והתובע התעלם מקיומו ומעמדו כערב.

כן ראו תא"ק (ת"א) 1388-05-10 {בנק מרכנתיל דיסקונט בעמ נ' תלמוד- עמותה לעידוד, פורסם באתר האינטרנט נבו (03.03.15)} נוכח הפרת חובת הגילוי מצד הבנק בוטלה ערבותו של הנתבע.

2. תביעה בגין פירעון ערבות בנקאית
ב- ע"א (ת"א) 1499/05 {יורם בן עמי נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (26.04.06)} הוגש ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בתל-אביב, שבו קיבל בית-המשפט תביעה בסך 485,730 שקלים שהגיש המשיב {להלן: "הבנק"} נגד המערער {ת"א 197070/02} בגין יתרת חוב שנצברה בחשבונו בבנק, ודחה תביעה בסך של 1,671,655 שקלים {ת"א 212596/02} שהגיש המערער נגד המשיב בגין נזקים. בית-משפט קמא חייב את המערער בהוצאות משפט ובשכר טרחת עורך-דין בסך 100,000 שקלים.

ביום 06.04.97 פתח המערער חשבון בבנק, וביום 07.08.98 חתם על בקשה להוצאת ערבות בנקאית אוטונומית על סך 700,000 דולר {להלן: "הערבות הבנקאית"} לטובת Fibi Bank (UK) PLC {להלן: "בנק פיבי"}. ביום 09.08.98 הוצאה הערבות ונשלחה לבנק פיבי. כבטוחה לפירעון סכום הערבות הבנקאית שיעבד המערער תוכניות חיסכון שקליות צמודות מדד שהחזיק המערער בבנק. תוקף הערבות הבנקאית הוגבל ל-6 חודשים והוארך מפעם לפעם לתקופות בנות 6 חודשים כל פעם, לפי דרישת בנק פיבי לפירעון הערבות או הארכתה.

כשנה לאחר הוצאת הערבות הבנקאית חלה עלייה בשער הדולר ביחס לעליית המדד באופן שיצר פער הולך וגדל בין שווי הבטחונות השקליים שהיו בידי הבנק להבטחת פירעון הערבות הבנקאית לעומת סכום הערבות. הבנק דרש מהמערער להוסיף ביטחונות, אך דרישותיו העלו חרס.

ביום 23.01.02 התקבלה בבנק דרישה נוספת של בנק פיבי להארכת תוקף הערבות הבנקאית או חילוטה. ביום 06.02.02, לאחר שהמערער סרב לדרישת הבנק להגדיל את שווי הביטחונות, או ליתן לוח זמנים מוגדר להגדלתם, פרע הבנק את הערבות. בד-בבד עם פירעון הערבות מימש הבנק את הביטחונות שהיו מופקדים אצלו ושלא הספיקו לתשלום מלוא סכום הערבות. בגין יתרת החוב שנוצרה הגיש הבנק את התביעה לבית-משפט השלום {ת"א 197070/02}.

המערער לא הסתפק בהתגוננות נגד התביעה והגיש תביעה משלו נגד הבנק {ת"א 485730/02}, שבה טען שהבנק התרשל וגרם לו נזקים בין היתר בכך שפרע את הערבות הבנקאית מבלי שנדרש לעשות כן ומבלי שהמערער נתן את הסכמתו להארכת תוקפה של הערבות הבנקאית מפעם לפעם. המערער הוסיף וטען שלא היתה לבנק סיבה לדרוש ממנו להגדיל את הבטחונות מאחר שמלכתחילה, במועד הוצאת הערבות, כבר היה קיים פער בין שווי הביטחונות לבין שווי הערבות הבנקאית. בנוסף, הדרישה להגדלת הביטחונות היא תנאי מקפח בחוזה אחיד, וכי הבנק לא הודיע לו זמן סביר מראש על כוונתו לחלט את הערבות.

בית-משפט קמא דחה את טענות המערער אחת לאחת. טענת המערער שהבנק פרע את הערבות מבלי שנדרש לעשות כן על-ידי בנק פיבי נדחתה הואיל והוצגה לבית-משפט קמא דרישה של בנק פיבי לחדש את תוקף הערבות או לחלטה. באשר לטענת המערער שהבנק האריך את תוקף הערבות ללא הסכמתו קבע בית-המשפט שהמערער הציג גרסות עובדתיות אחדות, ומכל מקום הודה בחקירתו שידע על הארכות תוקפה של הערבות והארכות אלו נעשו בהסכמתו.

יחד-עם-זאת, בית-משפט קמא דחה את טענת המערער שהועלתה לראשונה בסיכומים והיתה בבחינת עדות כבושה, שהוא הגיע לסיכום עם אישיות בכירה בבנק שתוכניות החיסכון בלבד ישמשו להבטחת הערבות הבנקאית. טענת המערער שלא היה מקום להגדיל את שווי הביטחונות כיוון שמלכתחילה היה קיים פער בין שוויים לבין שווי הערבות נדחתה מהטעם שלא הוכחה. המערער הציג גרסאות שונות גם בנקודה זו - גרסאות שהראו שבין מועד הוצאת הערבות למועד מימושה נוצר פער, שהלך וגדל עם האמרתו של שווי הדולר ביחס לשקל. בית-המשפט קבע שב"זמן אמת", כשנדרש הבנק לשקול אם לחדש את הערבות הבנקאית או לחלטה לפי דרישת המוטב, כאשר שער הדולר החל לעלות בשיעורים משמעותיים, נהג הבנק באופן סביר כשדרש מהמערער לצמצם את הפער שנוצר בשווי הבטחונות.

עוד נקבע שזכותו של הבנק לדרוש תוספת לביטחונות הקיימים היתה מעוגנת בתנאי ההתקשרות שבין הצדדים. בית-משפט קמא דחה את טענת המערער בדבר תנאי מקפח בחוזה אחיד הן מפני שלא נטענה בכתב התביעה, הן לגופה - שהרי אין לשלול את זכותו של הבנק לדרוש הגדלת שיעור הבטחונות במקום שנוצר פער בין שווי הבטחונות לבין התחייבותו של הבנק שאותה הם נועדו להבטיח. המערער הוא איש עסקים, והיה עליו לצפות שאם ייווצר פער בין שווי הביטחונות לסכום הערבות, יהא עליו להגדיל את שווי הבטחונות.

זאת ועוד, דרישת הבנק להגדיל את שווי הבטחונות לא היכתה בתובע כרעם ביום בהיר, ומעדות נציגי הבנק עלה שהבנק עשה מאמצים ניכרים כדי להימנע מחילוט הערבות. למימוש הערבות קדמו התראות בכתובים, ואף התקיימה פגישה בין המערער לבין נציגי הבנק, כל אלה ללא הועיל. על-כן קבע בית-המשפט, שאין לומר שהמערער לא הוזהר, ולא ניתנה לו שהות מספקת לשם הגדלת שווי הביטחונות כתנאי להארכת תוקף הערבות.

לטענת המערער, המחלוקת בערעור נסבה על שלוש שאלות מרכזיות. האחת, האם היה הבנק רשאי, בנסיבות העניין, לדרוש את הגדלת שווי הבטחונות; השניה, האם היה הבנק רשאי לממש את הערבות הבנקאית מבלי שהתקיים תנאי למימושה, קרי אי-עמידה בפירעון ההלוואה שנתן בנק פיבי לחברה שבבעלות המערער או בלי דרישה קטגורית של בנק פיבי ובניגוד להוראה מפורשת של המערער? או שמא בנסיבות העניין היה הבנק צריך להאריך את תוקף הערבות, וככל שהיה סבור שיש להגדיל את הביטחונות היה צריך לנקוט בדרכים אחרות; השלישית, האם היה הבנק רשאי לחייב את חשבון העו"ש של המערער בסכום הפער ואגב כך לדרוש מהמערער ריבית מרבית גבוהה במיוחד.

לטענת המערער מענה לשלוש השאלות הנ"ל מוביל למסקנה שהבנק פעל שלא כדין. לאחר עיון בטיעוני הצדדים שוכנע בית-משפט כי דין טענות המערער להידחות.

הצדדים אינם חלוקים שהפער שנוצר בין השווי השקלי של הערבות הבנקאית לשוויים של הביטחונות השתנה עם הזמן, ובמועדים מסויימים, אליבא דמערער עצמו, הגיע ל- 25%. מר בן-ששון מטעם הבנק הצהיר שהחל מחודש אוגוסט 1998 חלו עליות משמעותיות בשער הדולר באופן שהגדיל את הפער האמור, ובשל כך {ולא מסיבות אחרות} דרש הבנק מהמערער להוסיף על הביטחונות. עדותו של מר בן ששון היתה מהימנה על בית-משפט קמא, ועל-כן נקבע כי אין להתערב בקביעה המעדיפה את גירסת הבנק. בית-משפט דחה איפוא את טענת המערער שמניעיו של הבנק היו אחרים מאלה שטען מר בן ששון בתצהירו.

זאת ועוד, בית-משפט סבר שהבנק היה רשאי לדרוש את הגדלת שווי הביטחונות והדבר מעוגן במסמכי ההתקשרות שבין הצדדים. אין לבוא אל הבנק בטרוניה על שביקש מהמערער להוסיף על הבטחונות, לנוכח החשש שנוצר שמא יידרש לממש את הערבות הבנקאית כשאין בצידה בטחונות העולים כדי סכומה.

גם בטענות המערער בדבר תנאים מקפחים בחוזה אחיד לא נמצא ממש. טענות אלו לא הועלו בכתב התביעה, ודי בכך שבא-כוח הבנק התנגד לשינוי חזית כדי לדחותן.

עוד נקבע, כי הבנק היה רשאי לממש את הערבות הבנקאית בהסתמך על מסמך הדרישה ששלח בנק פיבי לבנק, ביום 23.01.02, סמוך למועד פקיעת תוקפה של הערבות הבנקאית.

הדברים מלמדים שסמוך למועד פקיעת תוקף הערבות הודיע בנק פיבי לבנק שהמערער לא פרע את חובו לבנק, ודרש ממנו לשלם את סכום הערבות. מקובל על בתי-המשפט שיש לראות בנוסח הודעתו של בנק פיבי דרישה למימוש הערבות, שכן הבנק היה רשאי שלא לממשה, אך ורק אם היה מסכים להאריך את תוקפה. מאחר שהבנק לא התכוון להאריך את תוקף הערבות, לנוכח אי-הסכמת המערער להגדיל את שיעור הבטחונות, היה הבנק חייב לפרוע את הערבות. המסקנה המתבקשת היא, שהבנק פעל כדין כשפרע את הערבות, ולא "התנדב" לעשות זאת, כפי שטוען המערער.

טענת המערער שלא ניתנה לו התראה מספיקה לפני שמומשה הערבות - נדחתה אף היא. במכתב הבנק למערער, מיום 03.09.01 נכתב מפורשות: "לפיכך, הנך נדרש בזה להשלים את חוסר הבטחונות בגין הערבות, והננו מתכבדים להודיעך כי אם במועד פרעון הערבות, נקבל מהמוטב בקשה לשלם הערבות, ולחילופין להאריך תוקפה, ובאותו המועד לא יהיו בידינו בטחונות מלאים לשביעות רצוננו המלאה, לא נאריך את תוקף הערבות. ואם יתמלאו התנאים הנקובים בה, אנו נשלם למבקשים את בקשתם".

הדברים מדברים בעד עצמם. נציגי הבנק גם קיימו פגישה עם המערער ודנו עמו בנושא הפער שנוצר, וסירובם להאריך את תוקפה של הערבות. ואם לא די בכך נקבע, כי יום לפני פירעון הערבות שלח הבנק מכתב למערער והודיע על כוונתו לפורעה. תשובת המערער למכתב הבנק הסתכמה בזו הלשון: "במענה למכתבכם הנ"ל, אנו מבקשים להאריך את הערבות במסגרת ההסדר הקיים" הא ותו לאו. בנסיבות אלו אין לומר שהבנק לא נתן למערער התראה סבירה.

בנסיבות אלו נדחה הערעור.

3. השבת ערבות שחולטה
ב- ת"א 1589/00 {חטיב איוב הנדסה ובניין בע"מ נ' מיקי גיא ייזום והשקעות בע"מ, פדאור 06(7), 501 (2006)} התובעת בהליך זה היא הנתבעת 1 ב- ת"א 1827/03 {להלן, גם "חברת איוב"}, היא חברה לקבלנות בניין. הנתבעת בהליך זה היא התובעת ב- ת"א 1827/03 {להלן, גם "חברת גיא"}, היא חברה ליזמות בניה.

בין חברת גיא לחברת איוב נכרת חוזה {במועד בלתי-ידוע}, בגדרו התחייבה חברת איוב לבצע עבור חברת גיא עבודות בניית דירות בשני בניינים בקרית אתא. בכל בניין אמורות להיות בנויות 11 דירות באופן שהפרוייקט היה בגין בניית 22 דירות. אין חולקין כי חברת איוב ביצעה העבודות בגין הבניין הראשון, הגם שישנה מחלוקת באשר להיקף וטיב העבודה. בעקבות הפרוייקט האמור התגלעו בין בעלי הדין סכסוכים שהולידו את התובענות.
תחילה הגישה חברת איוב לביצוע שיק של חברת גיא. חברת גיא ביקשה וקיבלה רשות להתגונן ובעקבות זאת הגישה חברת איוב כתב תביעה מתוקן על סך 618,532 שקלים, הכולל אף את העילה השטרית בגין השיק הנ"ל. חברת גיא התגוננה בפני התביעה. בהמשך הגישה חברת גיא תובענה כספית נגד חברת איוב, וכן כנגד מנהליה ובעליה, הם הנתבע 2 ב- ת"א 1827/03 {להלן, גם "חאלד"} והנתבע 3 בתובענה שם {להלן, גם "ג'מאל"}. בגדר התובענה ההיא טענה חברת גיא לחיוב העולה לסך של 624,818 שקלים, ואולם התביעה הועמדה על סך 300,000 שקלים. חברת איוב, ומנהליה ובעליה הנ"ל, התגוננו בפני התביעה.

בית-משפט הורה על הגשת תצהירי עדויות ראשיות. מטעם חברת איוב הוגשו תצהיריהם של חאלד וג'מאל. מטעם חברת גיא הוגש תצהיר מנהלה, מר מיקי גיא {להלן: "מיקי"}. תצהירי העדויות היו משופעים בנספחים לרוב. בהסכמת באי-כוח הצדדים, סוכם כי יינתן פסק-דין מנומק בדרך הרגילה על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות.

לגרסת חברת איוב חאלד מציין כי העבודות בבניין הראשון החלו ביום 04.12.97 והסתיימו לשביעות רצון חברת גיא בחודש דצמבר 98'. העבודות התבצעו באופן מושלם ומיטבי. חברת גיא ראתה לפנות לראשונה בתביעות וטענות רק ביום 10.10.99 ודרישתה נדחתה בתוקף. בגדר המוסכם בין הצדדים נמסרה לחברת גיא ערבות בדק על 50,000 שקלים. חרף העובדה שלא היה כל מקום לחילוטה של ערבות זו, מימשה חברת גיא את הערבות ועל-כן, חברת איוב דורשת את השבת הסכום שחולט.

בנסיבות העניין בית-משפט קיבל טענה זו.

חברת גיא אחזה בערבות בנקאית של חברת איוב. הותנה בערבות הבנקאית כי היא "(ערבות בדק) ביצוע 22 יח' דיור" (נספח ג' לתצהיר חאלד). ביום 10.01.00 דרשה חברת גיא מן הבנק לחלט את הערבות האמורה. גם בגדר מכתב הדרישה היא דנה בפרוייקט של 22 דירות ואף רשמה כי "במסגרת הפרוייקט הנ"ל נגרמו לחברתנו נזקים כספיים עקב מעשי ו/או מחדלי חברת חטיב איוב הנדסה בע"מ".

חברת איוב הגישה עתירה לצו מניעה נגד חילוטה של הערבות הבנקאית. בסופה של דרך סוכם כי הערבות תמומש תוך שמירת זכותה של חברת איוב לתבוע השבה.

בכך נקבע, כי זכתה חברת גיא ביתרון הדיוני המשתמע מאופיה העצמאי והאוטונומי של הערבות הבנקאית תוך שמירת זכותה המהותית של חברת איוב להיפרע בגין מימוש זה. בית-משפט בחן את הנתונים שהובאו בפניו וקבע כי אין ספק כי מימוש הערבות הבנקאית נעשה בדרך נפסדת באופן שחברת איוב זכאית להשבת הסכומים בגין מימוש הערבות האמורה.

הצדדים התקשרו בהסכם פשרה. מכלול הנזקים הנטענים שגרמה חברת איוב לחברת גיא, ככל שהיו כאלה, ברורים וניצבים לנגד עיניה של חברת גיא, הן בהסכם הראשון והן בהסכם השני. עוד לפני כריתתו של ההסכם השני, כך טענת חברת גיא, היא יודעת-גם-יודעת על ליקויי בניה ונזקים שהוסבו לה על-ידי חברת גיא. חרף כל אלו, ובגדר הסדרי פשרה המנוסחים על-ידי מיקי, היא מחליטה לשלם, ולא לגבות, סכומים לחברת איוב.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

רשלנות או התרשלות בנק