מבוא

עמוד 1 בספר:

בשנת 1996 נחקק חוק זכויות החולה, התשנ"ו-1996 (להלן: "חוק זכויות החולה"), חוק משפטי-רפואי מובהק, שנתפס כמגילת זכויות החולה.

חובת הרופא לספק למטופל את המידע שבידו, באשר לטיפול הניתן לו ולתוצאותיו האפשריות, נגזרת מחובת הזהירות הכללית אשר הרופא ובית החולים חבים למטופל. היא נגזרת מזכותנו לדעת על עצמנו, המהווה ביטוי לאוטונומיה של הרצון הפרטי של האדם המבטאת את כבודנו כאדם.

מקום שהבחירה במסלול הרפואי או קבלת טיפול רפואי כרוכים בסיכונים מהותיים, חלה על הרופא חובה, הכפופה אומנם לחריגים, לספק למטופל את המידע שבאופן סביר דרוש לו לגיבוש החלטה אישית מושכלת בשאלה, אם לבחור במסלול הרפואי המסויים תוך נטילת הסיכונים הכרוכים בכך ואם לאו.

יחסי רופא-חולה - כמותם: יחסי מטפל-מטופל - מעיקרם ומטיבעם אין הם יחסים בין גורמים שווי-כוחות.

הרופא, מחזיק בסמכות, ובידו אף הכוח, הידע, המיומנות והכלים לאבחון מצבו של המטופל ולטיפול בו.

עמוד 2 בספר:

בה בעת נעדר המטופל על הרוב ידע, מיומנות וכלים הנדרשים להתמודד עם מצבו; נזקק הוא לרופא ותלוי הוא בו. רווחתו, נוחותו ובריאותו של החולה - לעיתים: חייו ממש - תלויים ברופא.

במארג כללי זה מוצאת מקומה הסוגיה הנסבה על זכותו של החולה כי יימסר בידו מידע על אודות מצבו הרפואי, על מצב גופו ועל מצב נפשו.

מעבר מזה, מתייצבים במלוא קומתם והדרם כבוד האדם, חירותו של האדם והאוטונומיה שכל אדם באשר הוא אדם זכאי לה.

האדם, על דרך העיקרון, אדון הוא לגופו ולנפשו, וזיקתו הבלתי-אמצעית לגופו ולנפשו מזכות אותו, לכאורה, בקבלת מידע על-אודות גופו ונפשו. מידע שרופא מחזיק בו בעניינו של חולה ומטופל, מחזיק הוא בו בנאמנות עבור החולה והמטופל, ונדרש מכאן, שוב, לכאורה, כי מידע זה יעמוד לרשות החולה והמטופל, לבקשתם.

משפטנים, רופאים, פילוסופים ואנשי דת היו מעורבים בהליכי חקיקת החוק, שקבלתו עוררה סערה ומחלוקות, ואשר נועד לעגן בחקיקה את העיקרון של אוטונומיית החולה ולשנות את התנהגות הרופאים בנושא זה.

נעיר כי אין זה סוד כי החוק זכה לעויינות מצד חלק מהרופאים, שראו בו התערבות בוטה ביחסי רופא-חולה {ראה לדוגמה, משה לוטם "הרהורים על חוק זכויות החולה" רפואה ומשפט, 16, 118 (אפריל 1997) (להלן: "משה לוטם"); "חוק זכויות החולה - שנה אחרי" רפואה ומשפט, 17, 22 (1997)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מבוא