סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הליכי ערעור בבית-הדין הרבני הגדול - מבוא
• הערעור וסדרי הדין (תקנות קלב עד קנג לתקנות הדיון)
• צוואה
• הכתובה
• גירושין
• חלוקת רכוש
• צווי הגבלה מכוח חוק בתי הדין הרבניים (קיום פסקי-דין של גירושין)
• שלום בית
• מתנה
• מזונות
• הסכם גירושין
• היתר נישואין

גירושין

1. האם בית-דין יכול לסדר גט כאשר האישה הגישה תביעת נזיקין נגד בעל?
בתיק מס' ‏936594/2‏ (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2014 (2), 106 (2014)} קבע בית-הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב מסעוד אלחדד‏, הרב נחום שמואל גורטלר, הרב ישראל שחור} כדלקמן:

"פסק-דין
בפני בית-הדין הגדול ערעור על החלטה של בית-הדין האזורי בחיפה מיום ל' בניסן התשע"ג (10.04.13)‏ בתיק 899861/2. בהחלטה נאמר:

תביעת פיצויי נזיקין כנגד הבעל

לקראת תום הדיון, מעיר ב"כ הבעל: האישה הגישה תביעה לפסיקת פיצויי נזיקין לבית ‏המשפט לאחר הדיון האחרון בבית-הדין, תביעה בסך- 30,000 ש''ח.‏

ב"כ האישה מאשר כי לאחר הסכמת הבעל להתגרש בדיון הקודם, האישה הגישה תביעת ‏פיצויי נזיקין לבית-המשפט בגין עיגון שלה, לאור העובדה שהוא הסכים לגרש אך לא מגרש ‏בפועל.‏

ובכן, בשלב זה בית-הדין לא יוציא החלטה לגופה של תביעה. בטרם קידום הליך ‏הגירושין כולל דיון בשאלת הכתובה, על האישה להמציא אסמכתא לבית-הדין כי תביעתה ‏לפסיק פיצויי נזיקין נמחקה וכן התחייבות האישה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף ‏בעתיד.‏

ונפרט מעט בעניין זה בשילוב ציטוטים מהחלטה אחרת שהוציא בית-דין זה בתיק אחר:‏

כדי שהצדדים ייפרדו לדרכם וכל אחד מבני הזוג יוכל להינשא לאחר יש לסדר ביניהם גט כשר כדמו"י. לא די בכך שיייערך טקס של מתן גט אלא בית-הדין צריך לאשר ב"מעשה בית-דין" כי הצדדים נפרדו בגט כשר כדמו"י והריהם מותרים להינשא לעלמא.

בנידון דנן, בית-הדין לא יוכל לקדם הליך גירושין בין הצדדים, לאור תביעה המונחת לפתחו של הבעל לתשלום פיצויי נזיקין בגין עיגונה של האישה, כטענת האישה - דבר שגורם כי הגט אינו ניתן מתוך רצון טוב לפי גדרי דין תורה.

ידועה הפסיקה הרווחת בבתי הדין הרבנים כי תביעת נזיקין היא בגדר כפיית גט על הבעל שלא כדין כל עוד שלא נפסקו הפיצויים או הקנס על-פי החלטת בית-הדין, והדבר בגדר "גט מעושה", אשר הוא גט בטל לשיטת רוב הפוסקים. וראה בעניין זה מש"כ הגר"א לביא שליט"א (אב"ד צפת-טבריה) במאמרו "סידור גט לאחר חיוב הבעל בפיצוי כספי לאשתו", תחומין כו, עמוד 160 (התשס"ו), אשר תיאר הבעיה שבכפייה כספית שלא על-ידי בית-הדין, בכתבו (...).

ובמסקנת ההחלטה נכתב:
לאור האמור בית-הדין קובע: בשלב זה, בטרם קידום הליך הגירושין כולל דיון בשאלת ‏הכתובה, על האישה להמציא אסמכתא לבית-הדין כי תביעתה לפסיקת פיצויי נזיקין נמחקה וכן ‏התחייבות האישה כי לא תגיש תביעה כעין זו כנגד הבעל אף בעתיד, כדי שלא יהיה הדבר ‏בגדר "חרב המתהפכת" מעל ראשו של הבעל, איום אשר לכשעצמו פוגם בכשרות הגט, כמובא ‏בפסיקה ההלכתית, וכפי שצויין לעיל.‏

על החלטה זו הוגש ערעור בו כותב ב"כ המערערת:

"בית-הדין הרבני האזורי החליט כי עד שלא תסיר האישה את תביעת הנזיקין לא ימשיך לדון בתביעה". כנגד זה קובלת האישה ואלו הם נימוקיה מדוע יש להפוך את החלטת בית-הדין מיום 09.04.13 :

א. קביעת בית-הדין הרבני האזורי המחייבת את האישה למחוק את תביעת הנזיקין היא גורפת הנובעת ממדיניות בתי הדין הרבניים שהגיעה הזמן לשנות את המדיניות. מדובר במדיניות הנגועה בחוסר סבירות קיצוני.

ב. קביעת בית-הדין נשוא בקשת רשות הערעור מפרה את עיקרון כיבוד ערכאות השיפוט.

ג. בית-הדין הרבני האזורי בהחלטתו מונע מהאישה לפתוח בחיים חדשים בעוד הבעל עשה כן בעצמו.

ד. קביעת בית-הדין נשוא בקשת רשות הערעור פוגעת בזכות הגישה לערכאות שהיא זכות חוקתית לכל דבר, הנובעת מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ראה ע"א 733/95 ארפל אלומיניום בע"מ נ' קליל תעשיות בע"מ, פ"ד נא (3) 577, 629 (1997):

דעתי-שלי היא כי זכות הגישה לבית-המשפט אין היא זכות-יסוד במובנו הרגיל של המושג זכות-יסוד, שייכת היא למיסדר נורמות אחר בשיטת המשפט. ניתן לומר וכך אומר אני כי נעלה היא על זכות-יסוד, לא עוד, אלא שקיומה היא תנאי הכרחי וחיוני לקיומן של שאר זכויות-היסוד, זכות הגישה לבית-המשפט היא צינור החיים של בית-המשפט. התשתית לקיומם של הרשות השופטת ושל שלטון החוק. בזאת נשתנתה הרשות השופטת משתי אחיותיה - הרשות המחוקקת והרשום המבצעת - ששתי אלו האחרונות יוזמות ועושות, אם בתחום החקיקה ואם בתחום המעשה, בעוד אשר הרשות השופטת יושבת על מושבה ומצפה כי יבואו אליה לקבל את חוות-דעתה ואת הכרעותיה. וכנאמר על משה: "ויהי ממחרת וישב משה לשפוט את העם ויעמוד העם על משה מן הבוקר עד הערב" (שמות יחי ג). שניים אלה הם הנדרשים לשיפוט: שופט היושב על מושבו ומדיינים העומדים לפניו. באין מתדיינים יישב בית-המשפט בטל וחסר-מעש, ובית-משפט שאין מתדפקים על שעריו כמוהו כמו-לא-היה.

ה. אין בתביעת הנזיקין משום התערבות בסמכות בית-הדין או פגיעה בסמכותו.

ו. תביעת הנזיקין אינה יכולה לגרום לגט מעושה בענייננו מקום בו המשיב הוא זה שבחר לעזוב את הבית כדי לגור עם הפילגש ולהגיש תביעות לבית-המשפט לענייני משפחה והביע את רצונו להתגרש.

ז. תביעת הנזיקין אינה יכולה לגרום לגט מעושה בענייננו מקום שהסכום המשיב הוא נמוך.

ח. בית-הדין הרבני האזורי אינו מוסמך להפסיק לדון בתביעת גירושים תוך התניה של מחיקת תביעה לרשות שיפוטית אחרת.

עברנו על החלטת בית-הדין האזורי על נימוקיו ועל הערעור ועל טיעוניו.

בית-הדין דוחה את הערעור מחמת האמור בנימוקים הארוכים של בית-הדין האזורי.

בית-הדין האזורי ציין גם שבית-הדין הגדול כבר דן בשאלה זו בתיק מספר 7041-21-1 (פורסם באתרים משפטיים) ופסק שבית-דין אינו יכול לסדר גט כאשר האישה הגישה תביעת נזיקין נגד הבעל, ומחמת תביעה זו הבעל נאלץ לתת גט. בית-הדין הגדול צירף נימוקים ארוכים לקביעתו, ומסקנת בית-הדין הגדול היתה לדחות את הערעור.

הרינו להבהיר שאין אנו קובעים שלאישה אין זכות להגיש תביעת פיצויים עקב מעשה של הבעל, או מחמת סירובו של הבעל לתת גט. אין אנו מתערבים בתביעות הנידונות בפני בית-המשפט. במקרה הנידון שבפנינו אין אנו יכולים לחייב את בית-הדין האזורי שיסדר גט בין הצדדים, כיוון שגט שיינתן במקרה כזה לא יהיה גט כשר, ובית-הדין לא יוכל לכתוב בתעודת הגירושין שהאישה מותרת להינשא לעלמא."

2. אימתי ייחשב מועד הקרע בין הצדדים?
בתיק מס' 900490/1 (רבני){פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(4), 188 (2013)}קבע בית-
הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב ציון אלגרבלי‏, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
בפנינו ערעור האישה על החלטת בית-הדין האזורי מיום ל' בניסן תשע"ב (22.4.12), כדלהלן:

א) האישה חייבת להתגרש.

ב) האישה הפסידה מזונותיה ועליה להשיב את מזונותיה רטרואקטיבית מזמן הפסיקה שניתנה בעניינם. סכום זה יקוזז מחלקה בדירה.

ג) על האישה להשיב 60% ממחצית שכר הדירה מחלקו של הבעל (לאחר קיזוז 40% מדור הילדים), כל זאת מזמן הקרע.

ד) מבוטל בזאת הצו למדור ספציפי.

ה) מועד הקרע 01.09.09.

ו) על הצדדים להוציא את ביתם למכירה שיימכר עד 6 חודשים. אם מי מהצדדים יעכב או יפריע לדבר, או אם יעברו הזמן הנזכר לעיל, בית-הדין יכריז על כינוס נכסים.

ז) כל הרכוש והזכויות יחולקו בשווה בין הצדדים.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום י"ד בטבת תשע"ג (27.12.12) הגיעו הצדדים להסכמות כדלהלן:

א. הצדדים יתגרשו זה-מזו בגט פיטורין עוד היום.

ב. בית-הדין יקיים דיון לשמיעת הערעור והתשובה לערעור ויחליט בערעור.

ג. אין בסידור הגט בין הצדדים, ויתור של אף אחד מן הצדדים על טענותיו בערעור לגופו.

בית-הדין האזורי יקבע את היקף הרכוש והכספים המיועדים לחלוקה על-פי חוק יחסי ממון.

הצדדים התגרשו. נקבע מועד לדיון אליו לא הופיעו המשיב ובא-כוחו, ומבירור שנעשה הוברר שלא קיבלו זימון לאותו יום, והוסכם שהצדדים יגישו בכתב בקצרה את עיקרי הטיעונים שנותרו בערעור.

הערעור שנותר הוא בנוגע לשלושת הסע' ב', ג' וה' בהחלטת בית-הדין האזורי.

טענות המערערת
א. מועד הקרע
בית-הדין האזורי קבע כי מועד הקרע הוא מתאריך 01.09.09 ולא מאוחר יותר מיום 01.11.09 שהוא יום פתיחת תיק הגירושין על-ידי הבעל.

בית-הדין האזורי התבסס בהחלטתו על התכתבות במייל בתאריך המוקדם בין האישה לחברתה (י' ב"א) בה נראה כיצד האישה מתכננת כיצד לגרום לבעל שיפתח את תיק הגירושין דבר המראה שהאישה כבר מאז תכננה ורצתה את הליך הגירושין.

לטענת המערערת באותו מכתב היא כותבת שלא מאמינה שבעלה יפתח בהליך גירושין ולטענתה אכן נדהמה כשהבעל פתח את תביעת הגירושין.

ומשום כך טוענת שיש לקבוע את מועד הקרע מיום פתיחת התיק בפועל ולא כל מועד ערטילאי אחר.

ב. חיוב המערערת בהשבת 60% ממחצית שכר הדירה מחלקו של הבעל
טוענת המערערת כי בית-הדין האזורי לא חייב את הבעל בתשלומים עבור מדור האישה שאלה נפסקו בבית-המשפט במסגרת תביעת מזונות שהוגשה שם.

מכוח כיבוד הערכאות אין ערכאה אחת מתערבת או מבטלת פסקי-דין של ערכאה אחרת.

בנוסף טוענת ששכר הדירה שנפסק כלל הוצאות החזקת המדור עבור כלל בני המשפחה.

ובנוסף טוענת שגם לאחר הגשת התביעה עדיין הצדדים גרו באותה דירה ואין לחייב עבור תקופה זו.

ג. חיוב המערערת בהשבת דמי מזונותיה מיום פסיקתם ושיקוזזו מחלקה בדירה
חיוב המזונות לאישה נפסק על-ידי בית-הדין האזורי בתאריך 06.07.10 בסך- 2,250 ש''ח לחודש וזאת בנוסף למזונות שני הילדים שנפסקו בבית-המשפט בסך- 3,500 ש''ח לחודש.

טוענת המערערת כי סכום המזונות היה נמוך ונאלצה להשתמש בתשלומי מזונותיה עבור הוצאות בני הבית וזאת בנוסף לתמיכה שקיבלה מאמה.

עוד טוענת המערערת, רכוש הצדדים הוא מגרש ולא דירה שרובצים עליו חובות ומיסים כך שלאחר ניכוי כל החובות ישאר לכל צד כ- 250,000 ש''ח, האישה זקוקה אנושות לסכום זה מאחר שאינה עובדת בעוד הבעל עובד ומשתכר כ- 30,000 ש''ח לחודש.

טענות המשיב
מנגד טוען המשיב כי צדק בית-הדין האזורי בפסק-הדין שניתן לאחר שבמשך שנתיים וחצי התקיימו שמונה דיונים, הוגשו עשרות ראיות ובצדק קבע בית-הדין "כי המערערת פעלה בחוסר תום-לב ובערמומיות" וכי נמצאנו למדים מהתנהלותה של המערערת כי תעשה כל דבר בעורמה כדי להרויח במהלך התביעות".

המערערת החלה את פעילותה בכת המסיונרית במסגרת "ספר הידע" כבר בשנת 2005 דבר שהביא להרס המשפחה, ובצדק קבע בית-הדין את מועד הקרע מיום 01.09.09 שכן האישה תכננה את הגירושין בערמה מאחורי גבו של המשיב הרבה לפני שהוגשה תביעת הגירושין.

המערערת ניהלה רומן עם ערבי מקלנסואה כפי העולה מיומנה שנכתב בכתב ידה.

דיון והכרעה
מועד הקרע
לשון המחוקק בחוק יחסי ממון סעיף 5א (2):

"קיים קרע בין בני הזוג או שבני הזוג חיים בנפרד אף אם תחת קורת גג אחת במשך תקופה מצטברת של תשעה חודשים לפחות מתוך תקופה של שנה."

המחוקק לא הגדיר מהי מהות הקרע והשאיר זאת כנראה לשיקול-דעת הערכאה השיפוטית.
ונראה בשאלה שלפנינו לקבל את עמדת המערערת בזה.

"קיים קרע בין בני הזוג" משמעותו שהקרע כבר קיים בין שני הצדדים ונעשה מעשה שמהווה התחלה של ניתוק ופירוק השותפות. אולם כאשר צד אחד רק מתכנן בליבו ובמחשבתו ליצור קרע בלי ידיעת הצד השני כאשר יתכן שהצד השני באותו זמן עדיין מעונין להמשיך את חיי הנישואין אין זה נחשב שקיים קרע. וכי אדם שיתכנן לקרוע בגד האם נאמר שהבגד כבר קרוע.

נוסיף ונאמר שכפי העולה מהתיק שני הצדדים מודים שחיו בנפרד תחת קורת גג אחת לפחות כשנה לפני מועד הגשת התביעה כך שגם מטעם זה יש לקבל את טענת המערערת.

ולכן נראה שיש לקבוע את מועד הקרע מיום 01.11.09 היום שבו נפתח תיק הגירושין.

דמי המדור
מעיון בהחלטת ביה'ד האזורי מיום 06.07.10 עולה שהבעל חוייב בסך- 2250 ש''ח עבור מזונות ומדור אישה:

"הבעל ישלם בעבור מזונות ומדור זמני אשתו סך- 2,250 ש"ח עד לדיון ההוכחות בתביעת הגירושין."

ולא כפי שטוענת המערערת שהחיוב עבור מדור אישה נפסק בבית-המשפט.

ככל שנפסק חיוב עבור מדור בבית-המשפט הוא במסגרת תביעת מזונות הילדים שהוגשה שם ואין זה נוגע לערעור.

הטענה שדמי המדור וכן המזונות שנפסקו הם נמוכים היתה צריכה להיטען בזמן ולהגיש עליה ערעור במועד ולא כיום כמה שנים אחר-כך.

בנוגע לטענה שהצדדים המשיכו לגור באותה דירה זמן מה גם לאחר פתיחת התיק יש להעלות טענה זו בפני בית-הדין האזורי.

חיוב השבת דמי המזונות מיום פסיקתם

בית-הדין האזורי בהחלטתו מיום 06.07.10 שבה חייב את הבעל בדמי מזונות ומדור אישה כתב:

ד) הבעל ישלם בעבור מזונות ומדור זמני אשתו סך- 2,250 ש"ח עד לדיון ההוכחות בתביעת הגירושין.

ה) בית-הדין יחליט על קיזוז המזונות למפרע לאור תוצאות הדיונים ולפי שיקול-דעתו.

ובפרוטוקול הדיון מיום ט"ו בשבט תשע"א (20.01.11):

"בא-כוח הבעל: יש לי עוד מלא הוכחות, אז שיופסקו המזונות.

בית-הדין: אם תחוייב בגט אז זה למפרע."

ובהחלטה נשואת הערעור מיום ל' בניסן תשע"ב (22.04.12) לאחר קיום דיון הוכחות וסיכומי הצדדים הגיע בית-הדין למסקנה שהצדדים חייבים להתגרש ובהתאם חייב את האישה בהשבת דמי המזונות למפרע.

נימוקי ההחלטה המובאים באריכות בפסק-הדין עוסקים העיקר בשאלת חיוב האישה להתגרש אולם יש להם השלכה גם לדיונינו בנוגע לחיוב האישה בהשבת תשלומי מזונות ומידור האישה.

נבחן את הנימוקים אחד לאחד.

הצדדים מורדים זב''ז ושיטת ר' ירוחם

בית-הדין הגיע למסקנה שטענות האישה שאינה חפצה בגירושין אינן אמיתיות ושלמעשה האישה חפצה בגירושין ותיכננה אותם עוד לפני שהוגשה תביעת הגירושין על-ידי הבעל.

ומשכך מאחר ששני הצדדים אינם רוצים זב''ז יש להחיל את דינו של ר' ירוחם שמחייבים את הצדדים להתגרש והאישה הפסידה תוספת כתובתה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה.

והנה בשאלה האם כשהצדדים מורדים זע''ז האם האישה הפסידה מזונות נתבאר בפד''ר ח''ו ע' 5 ואילך בהרכב הדיינים ש' י' אלישיב ח' עבודי ש' ישראלי.

ושם דנו האם כל מורדת מפסידה מזונות רק לאחר שהפסידה כתובתה או שמיד עם תחילת מרידתה וכתבו שם:

והנה הא דמורדת לית לה מזונות לכאורה פליגא ביה רבוותא, אי מדינא מפסדת את המזונות או משום לתא דקנס קאתינן עלה, ורק אחרי שהפסידה כתובתה.

עיין ירושלמי פ"ה דכתובות ה"ח: ר' סימון בשם ריב"ל המורדת והיוצאת משום ש"ר =שם רע= אין לה מזונות ולא בלאות, מדלא נקיט דרק אחרי שהכריזו עליה ואחרי שהפסידה כתובתה לית לה מזונות, משמע שבכל גווני הפסידה מזונותיה.

וברא"ש כתובות פ"ה כתוב: - ומשהן לה תריסר ירחי שתא ולית לה מזוני מבעל, תקנה זו נעשית בימי האמוראים והאחרונים כאשר ראו, "תקנו שתשהה שנה ואם יגרשנה בתוך השנה שלא תהא מחילתה מחילה ויצטרך ליתן לה כתובה,, וכיוון שתיקנו כך לאומרת מאס עלי שהיתה ראויה להתגרש מיד בלא כפייה, כ"ש למורדת, ואינה ניזונית אותה שנה אבל הוא אוכל פירות וחייב בפרקונה דבמזונות קנסו אותה דרוב נשים אין מספיק מעשה ידיהם למזונותיהן, אבל היתה חפצה שלא יאכל הבעל-פירות נכסיה ולא יתחייב בפרקונה לאו כל כמינה, הלכך הוא אוכל פירות וכיוון שאוכל פירות חייב גם בפרקונה.

ממ"ש הרא"ש: דבמזונות קנסו אותה למד החזו"א בה' כתובות סי' ס"ט אות ט"ו דדעת הרא"ש: דהא, דבמורדת לית לה מזוני משום קנסא הוא, ולכן במורדת בעינא לי' יש לה מזונות תוך ארבע שבתות. לכאו' בפשוטו איכ"ל דהרא"ש לא נחית כאן כלל להגדיר הטעם דמורדת מפסדת מזונות אם היא מדינא או מטעם קנסא, אלא לפי שהקדים הרא"ש ז"ל שבתוך השנה חייב בפרקונה, ומ"ש פרקונה, מ"ש מזונות, וע"ז כתב דשלילת חיובו בפרקונה יגרור אחריו גם הפקעת זכותו בפירות נכסי מלוג,: וכל אישה היתה חפצה שלא יתחייב בפרקונה ולא יאכל פירותיה, ולאו כל כמיניה להפקיע זכותו, משא"כ שלילת זכות המזונות זהו קנס בשבילה דרוב נשים אין מספיק מע"י =מעשה ידיהן=.

וכמו-כן הרשב"א בתשו' הו"ד בב"י סי' ע"ז:... אבל אם היא מעכבת אף מחמת פירעון מה שלותה בזה יראה שאינו חייב לזונה... וכ"ז שאבדה מזונות במרדה זהו לדעת הר"ם ז"ל והרי"ף ז"ל אבל מעיקר הגמ' אינו נראה כן שלא נראה כן בגמ' בשום מקום ואין במורדת אלא פחת כתובה בלבד, ומזונות ומע"י שהם זה כנגד זה, ובחזו"א שם /הל' כתובות סי' ס"ט/: דמורדת אינו חייב לזונה לדעת הר"מ והרי"ף והיינו אע"ג דעדיין לא הכריזו עליה ארבע שבתות ועדיין לא הפסידה כתובתה מ"מ כ"ז שהיא במרדה אינו חייב לזונה, ואם כי הרשב"א מפקפק בזה דלא מצינו זה בגמ', מ"מ למעשה לא חלק עליהם וכן השיב לשואליו דאם לא רוצה לחזור לבית בעלה באיזו טענה שהיא אינו חייב לזונה, ולא הזכיר כלל שיש צורך בהכרזה, ושזה דווקא לאחר שהפסידה.

יעו' שם שהדבר שנוי במחלוקת לדעת הירושלמי הרשב''א המאירי, עדות ביעקב סי' ל''ה בשם פני משה ח''א סי נ''ו מורדת מפסידה מזונות מיד עם מרידתה גם אם עוד לא הפסידה כתובתה ולדעת הרא''ש, שו''ת המיוחסות לריטב''א סי' ק''נ ודעת י''מ שסובר בחידושי הריטב''א כתובות המורדת אינה מפסידה מזונות רק לאחר שהפסידה כתובתה.

וכתבו שם לאחר שהביאו שיטת הריטב''א:

מזה נראה דבמקום דלא הפסידה כל כתובתה, הבעל חייב במזונותיה, ולפי"ז יש לדון במקרה והאישה סירבה ומסרבת להשלים עם בעלה והבעל גם הוא לא רוצה אותה, - אשר בכה"ג נראה דלא הפסידה כתובתה שהרי אין מקום באופן כזה להכריז עליה כמורדת לאלץ אותה עי"ז לחזור ולהשלים אתו בזמן שהבעל גם הוא לא רוצה בה, וא"כ לפי"ד התשובה הנזכר לעיל יש לדון שהבעל חייב במזונותיה.

ועיין ברבינו ירוחם נתיב שלשה ועשרים חלק שמיני: - וכתב מורי ראב"א כי נראה לו שאישה שאמרה לא בעינא ליה ייתן לי גט וכתובה והוא אומר אנא נמי לא בעינא לך אבל איני רוצה ליתן גט, מסתברא דאין דנין אותה כמורדת להפסידה כלום מעיקר כתובה,, והפסידה תוספת וכל מה דיהיב לה מדיליה דאדעתא למשקל ולמיפק לא יהיב לה, ויש לדון דהוא הדין במקרה אשר לפנינו."

ומסקנת דעת הרוב שם מאחר שדעת רוב השיטות שהפסידה מזונות לאלתר:
"מכ"ז נראה דאי-אפשר לחייב את הבעל ולהוציא ממנו מזונות כשאשתו מסרבת להשלים אתו, וכן מורין בבי דינא לא לפסוק מזונות לכל אישה המסרבת לחיות עם בעלה חיי אישות גם בטרם הכריזו עליה ובטרם הפסידה כתובתה."

ונראה שפסק דינם הוא מדין מוחזק מכיוון שהבעל מוחזק והאישה באה להוציא ממנו מזונות, אין מוציאים ממנו מזונות מכיוון שישנה מחלוקת בדבר והבעל מוחזק.

ולפי זה בנידונינו שהמדובר על תשלומי מזונות שכבר שולמו לאישה וכיום באים להוציא מהאישה הרי האישה מוחזקת ואם-כך נראה שאין להוציא ממנה ולא מחלקה במגרש שגם בו היא מוחזקת אלא רק בהתחשבנות הסופית בחלוקת הזכויות לפי חוק יחסי ממון אם הבעל יצטרך להעביר לה מחלקו בזכויותיו הרי שבזה הבעל מוחזק ואז יש לקזז את דמי המזונות ששולמו מתוך הסכום שעליו יהיה להעביר לאישה.

אמנם כל דברינו הם אם אנו יוצאים מתוך נקודת הנחה שהאישה לא הפסידה עיקר כתובה אלא רק תוספת כתובה כדינו של ר' ירוחם אולם בגוף פסק-הדין של בית-הדין האזורי מנימוקים נוספים קבעו שהאישה הפסידה גם עיקר כתובתה ואם-כך עלינו לבחון האם צדקו בזה.

מומרת
בית-הדין האזורי קובע שהשתייכותה של האישה לכת הנזכרת-לעיל מחשיבה את האישה לפי ההלכה כמומרת ומציין לדברי השו''ע אהע''ז סי' ז' וסי' קט''ו:

"ובשו"ע (אבהע"ז סי' ז סעיף יא) ברמ"א כתב:

"ואם אשתו נשתמדה לחוד אסורה לבעלה אפילו ישראל וכל-השאר. ויש מקילין ואומרים דלא חיישינן שמא זינתה וכל-השאר."

וכתב הח"מ (סק"כ):

"ויש מקילין וכל-השאר, דברי המקילים תמוהים דהא קי"ל (חולין ה,א) משומד לע"ז הוי מומר לכל התורה. ואם-כך בוודאי הפקירה עצמה וזינתה וכל-השאר מכ"ש זאת שיצאת מן הכלל לגמרי וכל-השאר ולא ידעתי באיזה מקום מצא הרב המקיל בזה וכל-השאר."

ומדבריו משמע שאפילו משומדת שלא יצא מן הכלל לגמרי כדוגמת המקרה דנן היא בכלל האיסור. וכדברי הח"מ כתב גם הב"ש שם סק"ל. וכמו-כן הנוב"י תנינא אבהע"ז סי' כד צויין בפת"ש שם סק"ט. וכמו-כן שם הגר"א סק"לד וכ"כ בספר ראש פינה ובעוד פוסקים.

ובסי' קט"ו סעיף ג' ברמ"א כתב:

"אישה שהשתמדה וחזרה בה אינה אלא כעוברת על דת ולא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה."

ובח"מ סק"ח כתב:

"אבל כל שהשתמדה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה וכל-השאר ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה."

וכ"כ הב"ש סק"ח וכ"כ הט"ז סק"ד.

ובשו"ע שם (סי' קטו סעיף א) נפסק:

"אלו יוצאות שלא בכתובה העוברת על דת משה ויהודית, ואיזו היא דת משה שהאכילה את בעלה שאינו מעושר או אחד מכל האיסורים או ששימשתו נדה וכל השאר."

החשש של זינתה מתחזק עם הראיות בעניין מר סובחי. לא נקבע מסמרות בעניין אולם אל מול טענותיה שאין בהן ממש בעניין הבעל, עליה להתמודד עם טענות קשות וחמורות כהנה וכהנה ביחס לעצמה.

נמצא לסיכום שרק בשל סיבה זו ניתן אף לכפות את האישה על גט וכמו שנאמר לחייבה בכל דרך.

והנה הרמ''א בסי' ז' מחלק בין ישראל שהמיר הוא ואשתו וחזרו בהם שאז לא נאסרה על בעלה לבין אם האישה המירה לבדה שאז נאסרה ודבריו לקוחים מהגהות מיימוניות פי''ח מאיסורי ביאה אות א' בשם הרשב''א (הר''ש משאנץ) הובא גם בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג חלק ד (דפוס פראג) סימן אלף כ':

"נפלאות בישראל שנשתמד הוא ואשתו וחזרו בהן איך מותר בה הא ודאי זונה היא דאדעת' לזנות (נשתמדה) כיוון שהפקירה את עצמה לעבור על כל עבירות שבתורה ואי משום דאמרי' פ"ק דחולין (אף) בניו ממזרי' ואידך אשתו לא מפקר כתבת' אף-על-פי שהוא מין אין אשתו מזנה אבל פשיט לך שאין המין שומר את אשתו ולא שום גוי יכול לשמור את אשתו אשתמיטתך ההיא דאמר פ' אלו הן הנשרפי' (פ"א ע"ב) כי אתא רב דימי אמר בבית-דין של חשמונאי גזרו הבא על הגויה חייב משום נשג"א כי אתא רבין אמר משום נשג"ז פי' משום זונה ואידך רב דימי סבר נשייהו לא מפקרן אלמא רב דימי פליג אפשיטות ואפי' (רבין) לא פליג אלא משום גזירת בית חשמונאי וכאן גבי בעלי תשובה אין ראוי לאסור דבסתמא לא היו עוברים על איסור דאו' כיוון שחזרו בהן ואין אישה נאסרת על בעלה בלא עדים אלא על-ידי קינוי וסתירה כדאמרי' פ"ק דכתובות ואף-על-פי (שבנשתמדה) לבדה בלא בעלה מודינא לך שאסורה לחזור לבעלה אבל נשתמדו שניהם מותר כדפי' ושלום כנ' שמשון בר' אברהם.

ובהמירו הוא ואשתו כתב שם הטעם דאפילו עכו''ם "נשייהו לא מפקרו" היינו שבעלה משמרה שלא תזנה ואימת בעלה עליה, וכמו-כן בביאור הגר''א כאן ס''ק ל''ב.

וצריך-לפרש שבהמירה לבדה היינו שאינה תחת בעלה אלא ברחה ממנו ושהתה בין הגויים זמן מה כפי שמובא בהרבה מספרי השו''ת שדנים באישה שהמירה יעו' באוצר הפוסקים בסי' ז' שאז לא שייך לומר שבעלה משמרה.

ויעו' בתשו' נו''ב תניינא סי נ''ד הובא בפת''ש סי' ז' ס''ק ט''ז שכתב על דברי הרמ''א שיש מקילין באישה שהמירה לבדה שדבר זה נדחה מכל האחרונים (וכפי שכתבו הח''מ והב''ש) ובתשובת הנו''ב מדובר ב"אישה נשואה לאיש זה כמה שנים יצאה מדתינו ועזבה דת והלכה לדת הישמעאלים והיתה שם לערך ז' שבועות אצל ישמעאל אחד ואחר-כך חזרה לבית אביה וכו'.

וכ''כ בשו''ת האלף לך שלמה סי' י''ג על דברי הר''ש משנץ: "ומה שאסר שם בנשתמדה לבדה נראה דכיוון דהיתה ימים רבים עם הגוי בלי בעלה חיישינן שזינתה משא''כ בהיה בעלה עמה..."

ובנידונינו אמנם האישה המירה לבדה ללא בעלה אך למרות זאת המשיכו לחיות ביחד כבעל ואשתו תחת קורת גג אחת ואין עדויות שהאישה שהתה והתייחדה עם הגויים (למעט מכתב שכתבה בכתב ידה על ערבי שאמר לה מילות חיבה) ויותר יש לדמות זאת להמירו הוא ואשתו ששייך לומר נשייהו לא מפקרי ולא חיישינן לזנות.

עוד יש לדון כאן ע'''פ דברי הרמ''א בהמשך דבריו שם שכתב:
"ואם אישה נדרה להמיר עצמה ולא המירה עדיין וחזרה בה מותרת לבעלה (מהרי''ק שורש ק''ס)."

ויעוין בשו"ת חתם סופר חלק ג (אבן העזר א) סימן כא (הובא בפת''ש שם סקט''ז) שכתב:

"ע"ד אישה אשר מחמת קטט ומריבה לקחת מאשר לבעלה והלכה אל הכומר ונדרה להמיר וגם ראו כמה ישראלים שהולכת לבית התורפה ושהתה עמהם י"ט שבועות. ויען לא עברו על האישה מי הידועים היה ברשותה לחזור וחזרה ובוכת ומייללת על העבר ואומרת לא נטמאתי ובעלה ישראל שואל אם מותרת לו או לא."

ומסקנתו שם שאין לכוף הבעל להוציא ע''ש.

ואם-כן בנדונינו אף שהאישה התחברה לאותה כת אך בפועל לא עשתה מעשה המרה ממש ולא עברו עליה המים הזידונים ויש לדמותה לנדרה להמיר שאינה נאסרת.

ומכל האמור לא נראה שיש להפסידה כתובתה מטעם זנות.

עוברת על דת
בעניין האם יש לדון את האישה כעוברת על דת הבאנו לעיל מפסק-הדין האזורי שכתבו:

"ובסי' קט"ו סעיף ג' ברמ"א כתב:

"אישה שהשתמדה וחזרה בה אינה אלא כעוברת על דת ולא הפסידה כתובתה אלא אחר התראה."
ובח"מ סק"ח כתב:

"אבל כל שהשתמדה ברצון נאסרה על בעלה והוי כזינתה וכולי ומפסדת כתובתה ואין צריכה התראה."

וכ"כ הב"ש סק"ח וכ"כ הט"ז סק"ד.

לאור מה שנתבאר לעיל אין לדונה כזינתה ואם-כן הרי היא לכל היותר כעוברת ע''ד שצריכה התראה ובנידונינו לא ברור שהיתה כאן התראה, וגם אם נאמר שעצם הדיונים בבית-הדין בתביעת הבעל הרי היא כהתראה לאישה שתחדול ממעשיה הרי ברור שלא היתה כאן התראה מפורשה שתפסיד כתובתה, ונחלקו הראשונים האם צריך להתרות בה במפורש שתפסיד כתובתה כמובא בב''ש סי' קט''ו סקי''ז.

עוד יש לדון כאן לפי המבואר בב''ש שם סק''ח שאישה שהמירה דינה כעוברת על דת משה ואם-כן קשה מה מכשילתו שייך בזה, ותי' הב''ש "מיהו איכא למימר בזה איכא תקלה לבעלה ולבנים אשר תלד ממנו גם אפשר שיהיה סכנה לבעלה לדור עמה במקום שהמירה.

ולכאורה הטעם של תקלה לא שייך באנשים שאינם שומרי תומ''צ ובפרט שמהעולה בתיק לבעל לא הפריע כלל הצד ה"איסורי" שבדבר והחשש של איסור עבודה זרה אלא כל מה שהפריע לו זה העובדה שהאישה השקיעה את כל כולה בהתעסקות בענייני הכת ואנשיה והזניחה את הבעל וילדיה. כמו-כן הטעם של סכנה לא נראה ששייך בעניינינו.

ואף שדעת רש''י במס' סוטה שעוברת ע''ד משה אינה צריכה התראה כבר כתב הב''ש שם שזו דעת יחיד.

לאור האמור לא נראה שהאישה הפסידה כתובתה מדין עוברת על דעת.

עוד נכתב בפסק-הדין:

"הבעל אינו חייב לא בכתובה ולא בתוספתה כיוון שהאישה היא זו שיצרה את הליך הגירושין וכפי שהוכח."

גם אם נאמר שהתעסקות האישה עם הכת היא זו שהביאה להרס הנישואין, הרי זה לכל היותר כטענת מאיס עלי וכפי שכותב בית-הדין האזורי בהמשך דבריו:

"בשלהי פסק-הדין יש להוסיף כי הבעל מאס בחיי הנישואין עקב כל הנטען על-פיו והתעסקותה של האישה בספר הידע והריסת התא המשפחתי וכפי שהוכח בהרחבה. ועניין זה נחשב כמאיס עלי באמתלא מבוררת."

ואין בזה סיבה להפסיד את הכתובה.

עוד נכתב בפסה''ד:

"עוד כתב הבעל, על-פי הדין אין אישה זכאית למזונות אלא אם היא חייה יחד עם בעלה. הבעל עזב את הבית מחמתה של האישה אשר ניצלה הליכי משפט, הצהירה כי תתגרש וחזרה בה לאחר שהבעל עזב את הבית והתחייב לדמי שכירות לשנה.

האישה פעלה בחוסר תום-לב ובערמומיות להוצאת הבעל מהבית ועל-כן איבדה זכותה, גם מטעם זה, למזונותיה."

גם אם נכונים הדברים שהאישה פעלה בערמומיות להוצאת הבעל מהבית הרי האישה לא הוציאה צו הרחקה כנגד הבעל והבעל יכול היה לשוב לביתו בכל עת.

לסיכום הערעור מתקבל בחלקו:

מכל האמור לעיל נראה שצדק בית-הדין האזורי בקביעה שהצדדים מורדים זה-בזה ולכן הפסידה האישה תוספת כתובתה כדעת ר' ירוחם אולם בנוגע לעיקר כתובתה נראה שלא הפסידה - שלא כמסקנת בית-הדין האזורי.

ולכן כפי האמור לעיל כשהצדדים מורדים זה-בזה ישנה מחלוקת האם האישה הפסידה מזונותיה כל עוד לא הפסידה עיקר כתובתה ולכן בשלב זה אין להוציא מהאישה את תשלומי המזונות ומדור אישה ששולמו לה, וכן אין לקזז סכום זה מחלקה במגרש כפי שקבע בית-הדין האזורי מכיוון שבזה האישה מוחזקת.

רק לאחר פסק-הדין הסופי בעניין חלוקת זכויות הצדדים על-פי חוק יחסי ממון כפי הסכמת הצדדים, אם יחוייב הבעל לשלם לאישה יש לקזז מחלקו את תשלומי המזונות והמדור ששולמו לאישה.

מועד הקרע הוא מיום 01.11.09 - היום בו נפתח תיק הגירושין.

הרב ציון אלגרבלי
לאחר שמיעת הערעור ודברי התשובה והעיון בחומר שבתיק כולל בפרוטוקול בית-הדין האזורי מיום כ''ד תמוז תש''ע 06.07.10 מתברר כי הצדדים קיבלו עליהם בקניין במסגרת הסכם בפני דיין יחיד את הנאמר בסע' ה' שם "בית-הדין יחליט על קיזוז המזונות למפרע לאור תוצאות הדיונים ולפי שיקול-דעתו."

משכך אחרי קבלה זו על-ידי הצדדים בקניין, לדעתי אין מקום לערעורה של האישה שהרי בית-הדין לא טעה לא בפסיקה ולא בשיקול-דעתו, ועל-כן הערעור נדחה.

באשר למועד הקרע לדעתי הקובע הוא יום פתיחת התיק לגירושין.

אין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד
עברתי על מה שכתבו עמיתי הגאונים, ודעתי שמאחר שבעת שנפסקו המזונות הבהיר הדיין לאישה, שייתכן והיא תצטרך להחזיר את המזונות, הרי שהיה לדיין ספק באותה שעה אם מגיע לאישה מזונות, והספק היה באופן שלא היה ניתן לפסוק לה מזונות עד שיתברר לבית-הדין שאמנם מגיע לאישה מזונות, אחר-כך מה שבית-הדין חייב מזונות הכול נעשה לכתחילה בתנאי, שהאישה תזכה בתשלום זה רק אם יהיה ברור שעל-פי דין מגיע לה מזונות. ובזכות בית-הדין לתת כספים לאישה ולקבוע מתחילה שאם יתברר בעתיד שבית-הדין לא היה יכול לחייב את הבעל במזונות, הרי שהאישה תצטרך להחזיר כספים אלו, ולא תוכל לטעון לאחר קבלת הכספים עתה הנני מוחזקת ואיני צריכה להחזיר את הכספים.

במקרה שלנו הדיין רצה להבטיח את עצמו שאם הכספים שיחייב את הבעל יהיו שלא כדין הרי שהאישה תצטרך להחזיר כספים אלו, הצדדים קיבלו בקניין במסגרת הסכם בפני דיין יחיד את הנאמר בסע' ה' שם "בית-הדין יחליט על קיזוז המזונות למפרע לאור תוצאות הדיונים ולפי שיקול-דעתו". ועל-כן במקרה זה ודאי שאם מתברר שבעת שבית-הדין חייב את הבעל במזונות אישה, לא היה ניתן מבחינה הלכתית לחייב אותו הרי שהאישה חייבת להחזיר כספים אלו.

הרב נחום גורטלר
לאור האמור לעיל, הערעור נדחה בדעת הרוב."
3. צדק בית-הדין האזורי שאין לחייב את האישה להתגרש עד שהבעל יתפשר עמה ויפצה אותה
בתיק מס' 930812-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(3), 174 (2013)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הרב ציון אלגרבלי, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
בפני בית-הדין הערעור על החלטת בית-הדין האזורי נתניה בתיק ‏822201/4 מיום כ"ו בשבט התשע"ג (06.02.13), כדלהלן:

יח) לפיכך לאור כל האמור לעיל נראה שאין מקום לחייב, ולא כל שכן לכוף את האישה בקבלת גט.

יחד-עם-זאת לאור העובדה שהבעל חי חיי אישות כבר למעלה משנתיים עם הגברת (מ' ב') בבית אחד כבעל ואישה לכל דבר ואף נכנסה להריון ממנו (אפשר שכבר ילדה), הרי שנראה שאין ספק שאין תקוה יותר לשלום בית בין בני הזוג. לפיכך בית-הדין קורא לאישה לראות נכוחה את המציאות החדשה ולגבש עם בעלה בהקדם הסכם גירושין שיביא לסיום קשר הנישואין ביניהם כדת משה וישראל לטובתה ולטובת הילדים.

לאור כל האמור לעיל בית-הדין פוסק:

א) דוחים תביעת הבעל לחייב את אשתו בגט.

ב) צו למדור ספציפי שהוציא בית-הדין נותר על כנו.

ג) בית-הדין קורא לאישה לראות נכוחה את המציאות שנוצרה ואת טובת הילדים ולהגיע עם בעלה להסכם גירושין בהקדם.

ד) אין צו להוצאות.

ב"כ המערער טען בפנינו בין היתר:

אנו הוכחנו שמדובר באישה רעה, שהבעל לא יכול לחיות עמה, היתה מקללת ומעליבה אותו. אומרת לו אפס ועוד ביטויים שאיני מזכירה אותם מפאת כבוד בית-הדין ולמרות זאת תביעת שלום-בית של האישה מזכה אותה למדור ספציפי אישה שרוצה שלום-בית מחליפה את המפתח של הבית?... הטכסיס הבא הוא להחליף את הקוד של האזעקה כך שלא יכול להיכנס, לא עזב סתם המערער עזב ב- 10.10, כי היא אישה שמסרבת לקיים יחסי מין... הסכימו לגירושין ובינתיים האישה הלכה לעו"ד ומכינה תביעה נגדו. הסיפור עם המפתח היה הרבה אחר-כך, דבר נוסף לא מדובר על דירה של 100,000 דולר אלא בניין של שלוש קומות, שמונה חדרים, ערכה בין שלושה וחצי מיליון לארבעה מיליון ש"ח. הוא צריך לגור בדירה קטנה שכורה והיא בשמונה חדרים.

ב"כ המשיבה: מדובר בבעל שכאשר חזרו יום אחד קם ועזב אותה עם תינוקת בת שנה ולא הסביר מדוע אחר-כך התברר שהוא בגד בה עם גב' (מ' ב) וזה הוכח, ולא הוכחה שום עילת גירושין נגד האישה. הוא ניסה לטעון שהוא לא סובל אותה ולכן רוצה לגרש אותה. יותר מזה האישה הוכיחה באופן אמיתי וכן את הרצון שלה לשלום-בית, גם העדים של הבעל לא שכנעו את בית-הדין והם בעצמם לא תמכו בגרסת הבעל, מה הוא טוען - אין שלום-בית לכן צריך להיות גירושין! מה זה אומר - שלמרות שהוא נשוי אם עוזב את הבית זו עילה להתגרש! אין שום עילה לחייב את האישה. בית-הדין שש-שבע פעמים דן וחקר בעניין נושא המדור... בזמן שהאישה עמדה על דוכן העדים אמר לה בדיון שאמר לבא כוחו שתודיע לאישה שגב' (מ' ב) בהריון...

הוא מנצל את עניין החלפת המנעול כדי לנגח את האישה, והיא הודיע לבית-הדין שנאבד הפתח ומשיקולי ביטחון החליפה את המפתח ואני הודעתי לו שיבוא לקחת את המפתח ולא בא ובסופו-של-יום נמסר המפתח לבא כוחו. לגבי קוד האזעקה, הקוד אף פעם לא שונה והשמרטפית עצמה הצהירה שהקוד לא הוחלף מעולם... מה שחורה לי - אף פעם הבעל לא אמר לה תיקחי כתובה ופיצויים, אין עילת גירושין והיא באמת רוצה שלום-בית ויחזרו אליו, לחילופין היא מבקשת כתובה שנכתב בה 180,000 דולר נישאו בשנת 1998. בית-המשפט העליון הוציא פסק-דין שכתובה יש להצמיד, וגם מבחינה עובדתית, שנה וחצי לפני שעזב הם בנו את בית החלומות, והיא השקיעה בבית ארבע מאות אלף מזכויות סוציאליות שהיה לה מלפני הנישואין ומבקשת פיצויים.

לאחר העיון, המדובר בנישואין שהתרוקנו מתוכנם הבין-זוגי כאשר מחוג הזמן המתמשך והלא-פתיר לא משרת טובת אף צד כולל האישה שנעזבה ללא תוחלת ותקווה לשיקום התא המשפחתי. ויש להניח שהמערער שהיכה שרשים בבגידתו מואס באשת נעוריו, ומשכך על הצדדים להתגרש, ובית-הדין האזורי יקבע אחרי הגט גובה הפיצויים והכתובה בשים-לב לנסיבות התפרקות המשפחה. באשר למדור הספציפי ימשיך להיות בתוקף עד הגירושין בפועל ולאחר מכן הערכאה המוסמכת לדון בחלוקת הרכוש תחליט בעניין המשך מגורי האישה והילדים בדירה.

הרב ציון אלגרבלי
ראיתי מה שכתב הגאון הרב ציון אלגרבלי אולם דעתי שבית-הדין הגדול צריך לדחות את הערעור. צדק בית-הדין האזורי שאין לחייב את האישה להתגרש עד שהבעל יתפשר עמה ויפצה אותה.

בעל שעזב אישה צעירה שפרנסה אותו לטובת אישה אחרת, אין הוא ראוי לחמלה, ואם אשתו דיברה אליו בגסות - הוא היה ראוי לכך לפי כל אמת-מידה. וגם אם החליפה את הצילינדר בדירה שלא יחזור אליה עד שיעזוב את האישה האחרת, אין לראות בכך מרידה או התנהגות חריגה.

המדור הספציפי שנפסק לאישה, היה ראוי כיוון שאין עליה להיטלטל מהדירה שהיא גרה בה רק מחמת שהבעל נתן עיניו באחרת. האישה זכאית לדור בדירה, עד שתקבל פיצוי ראוי, ועד שהיא תחליט שאין תוחלת ותקווה שבעלה יחזור אליה לשלום בית.

ראוי שבית-הדין האזורי יפסוק לאישה סכום גדול וראוי והגון לכתובתה ולפיצוי לפי נכסי המשפחה. ולאור התנהגותו של הבעל שגרם לאשתו שתתגרש בגיל צעיר ללא מעשה עוול.

הרב נחום גורטלר

אולם היות ובסוף הדיון בית-הדין הציע כי הבעל יתן לאישה סך של 250,000 ש"ח וזה יכלול כתובתה ופיצוי וב"כ האישה לא שללה הצעה זו, על-כן בית-הדין ממליץ לצדדים לסיים בפשרה זו ובית-הדין האזורי יזמין הצדדים לסידור הגט בהקדם.

הרב מסעוד אלחדד

הוחלט כדעת הרוב."

4. בית-הדין לא מצא מקום לשנות מפסיקתו של בית-הדין האזורי כי על הצדדים להתגרש זמ"ז והבעל חייב בכתובתה
בתיק מס' - 925536-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(2), 299 (2013)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הרב ציון אלגרבלי, הרב מסעוד אלחדד, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
לפנינו על פסק-דין בית-הדין האזורי בתל אביב מיום י"ד טבת ע"ג 27.12.12, שבו פסק:

א. הצדדים יתגרשו זה-מזה במועד הראשון שיקבע על-ידי בית-הדין.

ב. במעמד סידור הגט הבעל ישלם את כתובתה ותוספת.

ג. לאור האמור הבעל פטור ממזונותיה.

ד. ניתן לפתוח תיק לסידור גט.

לטענת ב"כ האישה, בית-הדין טעה בקבעו שהצדדים יתגרשו זה-מזה ושפטור ממזונותיה, שהרי האישה רצונה בשלום-בית ויש לבטל את פסק-הדין של האזורי כי על האישה להתגרש. כמו-כן להורות על דחיית תביעת הגירושין של הבעל והחזרת התיק לבית-הדין קמא כדי שייתן פסק-דין סופי למזונותיה.

לטענת ב"כ הבעל, גם האישה אין רצונה בשלום-בית ושנים רבות בפירוד ועל-כן יש להשאיר את פסק-הדין האזורי על כנו.
לאחר העיון בחומר שבתיק ובכתב הערעור והתשובה, בית-הדין לא מוצא מקום לשנות מפסיקתו של בית-הדין האזורי כי על הצדדים להתגרש זה-מזה והבעל חייב בכתובתה (סכום שבית-הדין האזורי יקבע אחרי דיון בעניין זה).

נציין שהצדדים כבר חיים בפירוד משנת 2006, וכבר ביום כ"ב אייר תש"ע (06.05.10) קבע בית-הדין הגדול - בערעור שהוגש על-ידי הבעל ובו ביקש לחייב האישה בגט - כי כעבור שישה חודשים נוספים (בהיעדר השלום) רשאי הבעל להגיש שוב תביעתו לחיובה בגט, ומאז עברו שלוש שנים נוספות והשלום המיוחל לא הגיע. אי לכך, אין מקום שבית-הדין יתערב בפסיקתו של בית-הדין האזורי בעניין זה, והערעור נדחה.

אין צו להוצאות.

הרב מסעוד אלחדד - דיין

עברתי על כל מה שכתב עמיתי הגאון הרב מסעוד אלחדד ואני מסכים עם דבריו, רק יש לי הערה אחת על מה שכתב בית-הדין האזורי.

בפסק-הדין של בית-הדין האזורי נאמר:

"בעניין מזונות האישה, חל עליהם הכלל "אין מקרבין ואין מרחיקין", ומשום כך הבעל פטור ממזונות האישה."

אני איני מבין פסקה זו. בעבר פסק בית-הדין לאישה מזונות, ובמסקנת פסק-הדין בית-הדין כותב שמגיע לאישה כתובתה, ולפי זה האישה הזו אינה מפסידה מזונותיה עד שבעלה לא יאמר לה הא גיטיך וכתובתיך. נראה שכוונת בית-הדין האזורי היא שהיות שהאישה חלתה במחלה שהבעל חושש שהיא מדבקת, על-כן הוא פטור ממזונותיה. ברם, נראה לי שגם מחמת דבר זה אין הבעל פטור ממזונותיה עד שיאמר לה הא גיטיך וכתובתיך, כיון שהאישה חלתה במחלה זו בשנת 2004 בתוך שנות הנשואין - הרי נסתחפה שדהו. ועל-כן דעתי שהבעל חייב במזונות האישה עד שיאמר לה הא גיטיך וכתובתיך ויראה שיש לו אפשרות קרובה לגבות ממנו את הכתובה.

ולכאורה היה מקום לומר שהבעל כאן יכול לחייב את האישה שתקבל את גיטה, וכמו שכתב הרא"ש בתשובה שכאשר האישה נכפית דזכותו של הבעל שייתן את הגט תחילה, ולאחר מכן תגבה האישה את כתובתה. ברם, נראה לי שאין הדברים דומים כלל דשם ממדובר שהיה ידוע שהאישה נכפית, אולם כאן האישה הביאה חוות-דעת רפואית, שמחלתה אינה מדבקת כלל, והבעל יכול לחיות עמה, אלא שהבעל טען שראה באינטרנט שיש דעות אחרות שטוענות שמחלה זו יכולה להדביק. מכל-מקום מצד הדין במקרה זה היה מוטל על בית-הדין לפנות לרופאים מומחים שיביעו דעתם אם מחלה זו מדבקת, ולא להסתמך על דעות שאין אנו יודעים מה היא מומחיותם בדבר זה. ועל-כן במקרה זה האישה אינה מפסידה מזונותיה ואי-אפשר לחייבה לקבל גט עד שהבעל יאמר הא גיטיך וכתובתיך, ובמיוחד שלבני זוג אלו יש חדר"ג בודאי שכך היה ראוי לנהוג - אולם עתה שאין בידינו להעמיד דת על תילה, ובני הזוג גרים כמה שנים בנפרד, ועל-כן בית-הדין קבע שעליהם להתגרש, מכל מקום אין להקל כאן לפטור את הבעל ממזונות האישה, אלא הבעל חייב במזונות האישה עד שיאמר הא גיטיך וכתובתיך. ואציין כאן מראה מקומות מקוצר לעניין זה: עיין חלקת מחוקק סי' קי"ט ס"ק ח' ופרי חדש שם ס"ק ח'. ובשו"ת עין יצחק אבע"ז ח"א סי' ע"ד.

הרב נחום גורטלר - דיין

ראיתי מה שכתבו עמיתי ונראה לי שכל שחייבת האישה להתגרש שאז הכתובה נגבית רק לאחר הגט - יש לפטרו ממזונות כשהבעל נחוש בדעתו להתגרש. יצויין כי בנידוננו האישה מסרבת להתגרש, כמשתקף מהחומר שבתיקים, ולעומת-זאת הבעל נחוש בדעתו להתגרש.

עיין אבהע"ז ס' קי"ט בהגהה "ואפ' אין לו לשלם לה כתובתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין", וזאת בהתייחס לדברי המחבר שכתב בסעיף ו' הנזכר לעיל: "יכול לגרשה בלא דעתה." אולם הלכה זו נאמרה כאשר אין חרגמ"ה, ולחילופין מנהג הקהילות שלא לגרשה בעל-כורחה, אלא-אם-כן בית-הדין מחייבים את האישה בעילות שונות. ולכן במקרה שלא נקבע חיוב על האישה להתגרש, ולעומת-זאת, האישה היתה יכולה לדרוש לחייב הבעל בגט כדין מורד, בוודאי שהלכה זו לא נאמרה שיש להקדים הגט לפני הכתובה, ומזכותה של האישה כל זמן שהיא לא מורדת לדרוש הכתובה עובר לגט. וכן משמע גם מדברי השו"ע בס' ע"ז בדין מורד "בהגה"ה וי"א דאם רוצה לגרש מיד ולתת הכתובה אין מוסיפים על כתובתה". משתמע מכך שכשהוא מורד, זכותה של האישה לדרוש גטה ומלא הכתובה, כתנאי לגט, אולם לא חייבת להתגרש. והזכות היחידה שנותרה לבעל במצב זה, היא רק שלא להוסיף על הכתובה, היות וכל זכויותיה לגט מצטמצמות במתן גט וכתובה, משמע שיש לשלם הכתובה עובר לגט.

ואין לראות בדברי הרמ"א סתירה בין מ"ש בקי"ט סעיף ו' לבין מ"ש בע"ז סעיף א' בהגהה, דהרמ"א בס' ע"ז כנראה מדבר בזמן הזה שיש חרגמ"ה ולכן כדי להיפטר מהוספה על הכתובה יש צורך בהשלשת גט וכתובה, משא"כ בזמן התלמוד י"ל דמספיק הרצון להתגרש ויש העיכוב מצד האישה כדי לפוטרו מהוספה.

ועיין ח"מ בס' הנ"ל סק"ט דס"ל דכתב דדין הרמ"א הוא לא מוסכם, והרשב"א ס' אלף רנ"ד חולק, וגם מדברי הראש בתשובותיו בנכפית דס"ל דיתן גט ולאחר מכן תתבע הכתובה אין הוכחה, דשאני התם דחייבת האישה להתגרש, משא"כ במוציא מרצונו, אולם מדברי הריב"ש בס' צ"א משמע דבכל גווני מהני כלומר גם במוציא מרצונו.

ועיין ב"ש דס"ל דהרמ"א בס' קי"ט מדבר בזיווג שני ושונא אותה, משא"כ אם אינו שונא אותה דחייב ליתן לה כתובה, וכן אחרי חרגמ"ה או כשיש מנהג הקהילות דאין חיוב לגרש, כל זמן שבית-הדין לא חייב אותה, לא יכול לדרוש השארת הכתובה אחרי הגט, מאחר ויכולה להתנגד כל זמן שאין חיוב.

ועיין ברא"ם דס"ל כל שמוכן להתגרש והוא אנוס מתקנת הקהילות או חרגמ"ה פטור ממזונות ולא הצריך השלשת כתובה וקל-וחומר בנידוננו שחייבת להתגרש, ובוודאי מאוסה על הבעל באמתלא מבוררת, שיש לפטרו ממזונות, כשהאישה מסרבת להתגרש, וזאת אפילו לדעת החולקים על הרא"ם הסובר שבאופן גורף ניתן להיפטר ממזונות כשהבעל נחוש בדעתו להתגרש ומצריך אמתלא מבוררת למאיסות כדי להיפטר ממזונות. בנידוננו יש אמתלא מבוררת, שלאישה ישנה מחלה קשה, שלדבריו יש חשש הידבקות. ומשכך דון מיניה דהרא"ם ואוקי באתרין, שכשיש אמתלא מבוררת לא צריך השלשת כתובה לפטרו ממזונות. וקל-וחומר כשחייבת להתגרש דאפושי פלוגתא לא מפשינן בחילוקי הדעות שבין השיטות ומשכך פטור הבעל ממזונות ולמרות שיש חולקים ומצריכים השלשת כתובה הבעל מוחזק. ומשכך הערעור נדחה.

הרב ציון אלגרבלי - דיין

עברתי על מה שכתבו עמיתיי הגאונים, ברם יש לי שתי הערות על כך: א. בני הזוג הם אשכנזים, ובני אשכנז נהגו לפסוק דלא כהרא"ם; ב. הרבה פוסקים סוברים שגם לרא"ם בעל שטוען על אשתו שמאוסה בעיניו דגם לחדר"ג שאינו יכול לגרשה בעל כורחה מכל-מקום הוא פטור ממזונותיה, כוונתו שהוא יכול להיפטר ממזונותיה רק כאשר הוא טוען אני מוכן לגרשה והא כתובתה. והעתקתי מתחומין מראה מקום לעניין זה:

תחומין/כרך כ"ג/הרב מאיר בטיסט/עמוד 129 הערה 13 שו"ת משכנות-יעקב אה"ע סי' ט"ז; שו"ת חתם-סופר חלק ה' סי' קצ"ח. בפד"ר כרך ג עמ' 289 ועמ' 297 מתנגד בית-הדין הגדול לפסקו של בית-הדין האזורי, ש"כאשר הבעל יצהיר בבית-דין שהוא מוכן מיד לתת לה גט ולסלק לה סכום הכתובה, הרי הוא נפטר ממזונותיה." לדעת בית-הדין הגדול: "הואיל ולא נאמר שהבעל השליש את כתובתה, הרי אין זה נימוק לפטור אותו ממזונותיה." כך נפסק גם בפד"ר כרך א עמ' 193, וכן בכרך ה עמ' 292: 'לא מספיק במה שהצהיר הבעל בפני בית-הדין כי הוא מוכן לתת לה לחלוטין את דירתם, שזה למעלה מסכום הכתובה. כל עוד הבעל לא פרע לאשתו את הכתובה, אכתי בחיובו עומד."

וראה גם בפד"ר כרך יא עמ' 4.

הרב נחום גורטלר - דיין

ראיתי מה-שכתבו ידידיי הגאונים וגם מה שהוסיף כבוד ידידי הגאון הרב נחום גורטלר, אך גם בזה דעתי לא השתנתה, שהרי נכון הדבר אם הבעל היה אומר שאין רצוני לקיים פסק-דין בית-הדין האזורי המחייב אותי בכתובתה במתן הגט כי היה מקום לחייבו במזונותיה, אולם מכיוון שהבעל מוכן לכך, ומצדו אינו מעכב והראיה שהערעור הוגש על-ידי האישה והבעל לא הגיש כל ערעור על פסיקתו זו הרי זה בבחינת בטל.

כמו-כן הבעל פתח תיק לסג"פ כהחלטת בית-הדין, וביום 24.01.13 הבעל הופיע למתן הגט ואילו האישה לא הופיעה. ופשוט הוא כתובתך וקחי גיטך ואם גם כשהבעל מוכן לשלם כתובה ולתת גט נחייבו במזונות עד שהאישה תרצה באדיבותה באחד הימים לקחת גיטה - א"כ לקחה מידת הדין שהרי לא יהיה לה שום סיבה לקחת גיטה כשיש למה מזונות קבועים מדי חודש מבעלה שהיא פרודה ממנו שבע שנים, ואין שום סיכוי לשלום-בית.

יש להוסיף שאחרי פסיקת בית-הדין שלאישה מגיע כתובתה ודאי שזה יקוזז מחלקו של הבעל ברכושו או מזכויותיו כפי שהציע עוד בזמנו ביום 09.02.06 והוי כהשליש כתובתה.

בפרט לאור מצבה הרפואי שחושש הבעל מהידבקות ממנה שלזה ודאי אי-אפשר לחייבו גם-כן לחיות אִתה.

אשר על-כן פסק-הדין של בית-הדין האזורי בתוקפו, והערעור נדחה.

הרב מסעוד אלחדד - דיין

הריני להבהיר כי עיקר השגתי הוא על קביעת בית-הדין האזורי שהפסיד לאישה את מזונותיה, לפני שהבעל הציע לתת לאישה את כתובתה.

הרב נחום גורטלר - דיין

למסקנה, בית-הדין מחליט שאין מקום שבית-הדין יתערב בפסיקתו של בית-הדין האזורי בעניין זה, והערעור נדחה בכללותו."

5. היה מהראוי שהבעל יציע וייאות לטיפול זוגי אצל מומחה בנושא או לחילופין לבקש בדיקה פיזיולוגית כמקובל בזוג בראשית נשואיו שנתקל בבעיות מהסוג הזה
בתיק מס' 873340-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2013(2), 246 (2013)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הרב ציון אלגרבלי, הרב ציון בוארון, הרב נחום שמואל גורטלר} כדלקמן:

"פסק-דין
לפנינו ערעור על פסק-הדין של בית-הדין האזורי ירושלים, ובו כתבו בין היתר:

"הצדדים נשואים מיום כ"ב בסיון תשס"ט, ללא ילדים משותפים. לאישה אלה נישואין שניים ולבעל נישואין ראשונים. חיים בנפרד מיום ב' שבט תש"ע. מתדיינים בתביעת הבעל לגירושין ובתביעת האישה למזונות."

לאחר שמיעת הצדים וב"כ ולאחר העיון והשיקול פסקנו ברוב דעות:

א. מחייבים את האישה (פלונית) לקבל את גיטה מהבעל (פלוני).

ב. האישה אינה זכאית לכתובה ולתוספת כתובה, וכן אינה זכאית למזונות מן הבעל ו/או לשאר זכויות הנובעות מקשר הנישואין.

ג. קובעים מועד לסידור הגט בין הצדדים ליום י"ח כסלו תשע"ב (14.12.11) שעה 9:00 ויש להביא כתובה, תעודת נישואין ועדי הכרה.

ד. אם האישה לא תופיע למועד סידור הגט ו/או תסרב לקבל את הגט במועד הראשון שייקבע על-ידי בית-הדין, רשאי הבעל להשליש את הגט בבית-הדין, ובית-הדין ידון בבקשתו להיתר נישואין.

ה. מחייבים את האישה לשלם לבעל מחצית הוצאות בדיקת הפוליגרף ועוד סך- 5,000 ש"ח הוצאות משפט ושכר-טירחת עורך-דין.

לדעת המיעוט:

ממליץ לאישה להתגרש ולהסתפק בכתובה על-סך מאה ואחד אלף ש"ח, וזה בעובדת הפירוד וחוסר האימון וההערכה שביניהם.

נימוקים מצורפים.

ב"כ המערערת טען לפנינו בין היתר כי דעת המיעוט מפרטת ומציינת מדוע מגיעים לאישה דמי כתובתה ומזונותיה. אמנם קבעה שמגיעים לאישה 101,000 ש"ח ולא דולר כפי שצויין בכתובתה של האישה. קביעת בית-הדין הן על דעת הרוב והן על דעת המיעוט, שהכתובה היא כשרה וצויין עליה 101,000 דולר. כפי שציינתי יש דעת המיעוט. הבעל הוא שתבע גירושין ולא האישה. לכן לפחות ישלם מזונות מיום הגשת תביעתו 22.05.10 ועד ליום 14.12.12 מועד הגט. כל פסק-הדין בדעת הרוב מסתמך על בדיקת הפוליגרף. לשאלת בית-הדין אם היה קניין על פנייה לפוליגרף ושבית-הדין יכריע לפי מה שהפוליגרף יקבע, הגיב ב"כ המערערת שלא היה קניין. היתה הסכמה. המשיך ב"כ המערערת וטען שמדובר במכונה שאין להסתמך עליה. לחץ דמו של הנבדק משתנה. כל אחד מגיב אחרת בעת הבדיקה. רוצחים עברו את מכונה זאת. כיצד בית-הדין האזורי מסתמך רק על תוצאות פוליגרף? לפי הלכה אין להסתמך על פוליגרף. לשאלת בית-הדין: בית-הדין האזורי מציין בפסק-דינו, גם את אמירת האישה כנגד הבעל שהוא אימפוטנט. הגיב ב"כ המערערת: האישה לא אמרה זאת אף פעם בשום מסמך. כמו-כן לשאלת בית-הדין אם האישה בתולה כיום, הגיב ב"כ המערערת: הרופא דוקטור בוקר אמר שאחר ניסיונות רבים שעשינו, צריך לבדוק את זה. לבעל היתה לו חרדת ביצוע, ותמיד האבר שלו נפל... דעת המיעוט מציינת שהבעל הודה שהיתה חדירה. בדעת המיעוט מצויין שהבעל אמר שהיתה חדירה אבל היא ברחה. כמו-כן לשאלת בית-הדין עובדה שהאישה מקבלת עליה את התוצאות של הבדיקה הגיב ב"כ המערערת: בית-הדין בהחלטתו מיום 10.5.10, אמר שלא יסתמך רק על תוצאות הפוליגרף, אלא יקבל גם עדים. טיפול קצר היה יכול לסייע לו להיות לפחות כאחד מן הגברים, ואף יותר מהם. הרב בוסו שטיפל בצדדים אמר לו שיילך לטיפול ולא הסכים. גם אם נקבל טענותיו לגירושין, ההלכה קובעת שיש להתרות באישה. גם את זאת לא עשה. מיד תביעה לגירושין. כל טענותיי כתובות בדעת המיעוט. הן ביחס לפוליגרף, הן להודאת הבעל שהיתה חדירה, וכן שלא הוכחה טענת הבעל שהאישה לא נורמאלית. דעת המיעוט מנמקת מדוע על הבעל לתת לאישה דמי כתובתה 101,000 דולר ולא בשקלים כדעת הרוב... אשלים לגבי החדירה. בבית-דין קמא שאלתי את הבעל, והשיב הבעל שהתחיל חדירה אבל שפך בחוץ. שאלתי אותו כמה פעמים ניסיתם ואמר ארבע פעמים.

מנגד ב"כ המשיב טוען כי אין מקום ובסיס לערעור זה. פסק-הדין אינו מסתמך אך ורק על הפוליגרף. אלא שהאישה עדיין בתולה למרות שני הנישואין שלה, ואלו רגליים לדבר כפי שהבעל טוען. טענה נוספת, היא טענה שהבעל אלים. למה ביקשה שלום בית, או למה לא פנתה למשטרה. הבריחה שלה בלילה הראשון ארעה ברגע שראתה בארון ויאגרה. זה דבר שכל מדריך נותן לחתן. זה לא סימן לשום דבר. התחילה לבכות, עוד לפני שעת מעשה. לא אמת שהיתה חדירה. היא השתמטה, ולא יכול היה להחדיר. הפוליגרף היה בהסכמת שני הצדדים. היא נכשלה בכולם, והבעל דובר אמת בכולם. אחר הלילה הראשון, התרה בה הרב בוסו שלא תהיה לה כתובה אם לא תלך למקווה ואם תוריד כיסוי ראש. אם באמת שהבעל אלים ולא מפרנס, כיצד רצתה שלום בית? דעת המיעוט סומכת על תוצאות הפוליגרף בשאלה ג' ואילו בשאלה ד' לא מסכים לפוליגרף. עד כאן מטענות באי כוח הצדדים.

לאחר העיון נראה שלא שייך להסתמך על הפוליגרף מאחר ומעולם האישה לא קיבלה על עצמה שתמחל על כתובתה כתוצאה מתוצאת הפוליגרף משום עילת אלימות וכדומה, וגם לו היתה מקבלת בלא קניין כדבעי נראה שמחילתה היא בגדר אסמכתא או טעות, שאז יש לדון שגם לו היתה מקבלת בקניין לא מהני, מחוסר ידע על טיב מהימנות הפוליגרף שהלכתית לא ניתן לסמוך עליו בשים-לב שהבדיקה לא אובייקטיבית, והיות והפרמטרים בסובייקט הנבדק משפיעים על תוצאתה, משא"כ במה שמבואר שאם נתבע קיבל עליו את אבי התובע כעד או כדיין, שהויא קבלה והולכים אחריה - שם המקבל מודע ליושרו של העד הקרוב. וכן נראה בהתייחס למה-שכתב בית-הדין בדעת הרוב שלדברי שני הצדדים הויא לה חופה דלא חזיא לביאה מאחר ולדברי שניהם בוודאי שהיתה העראה ואפשרות לקירוב אברים בוודאי שנחשבת נשואה.

באשר לטענת המרידה בעקבות השתמטות האישה במהלך קיום יחסים, היה מהראוי שהבעל יציע וייאות לטיפול זוגי אצל מומחה בנושא או לחילופין לבקש בדיקה פיזיולוגית כמקובל בזוג בראשית נשואיו שנתקל בבעיות מהסוג הזה, בהיעדר ניסיון הדדי, ואז אם היתה האישה מסרבת היה מקום לדון בנושא מורדת ולהפסידה כתובתה אחרי התראה.

עיין בספר יפה ענף (פאלומבו) באישה שנשאת ואינה רוצה להבעל ואינה לא מאיס עלי ולא בעינא ליה אלא שאינה רוצה לבעול וצועקת ע"ז אין דין מורדת אלא תקח לה בית אצל שכנים אולי תפותה ויוכל לבוא עליה ואחר שתבעל פעם או שניים אם עמדה במרדה אז יש לה דין מורדת וכ"כ המבי"ט ח"א סי שמ"ד ובדין מודדת מה מפסיד אחר ההתראה וזמן י"ב חדש אם הוא מזמן ההתראה ע' פ"נ א"ה סי ט"ו.

ועיין שו"ת הרשב"ש סימן מה:

"שאלת. בחור אחד נשא בחורה ולא יכול לבא עליה כדרך כל הארץ מחמת שבכל עת צועקת מרה כשרואה אותו ואפילו כשהיא בבית אביה והולך לשם בורחת ממנו. והוא טוען שהיא מואסתו ומחמת שהיא מואסתו עושה כך. וקרוביה טוענים שהיא אינה מואסת אותו אך שהיא מתפחדת ממנו כי דרך נשים הקטנות להתפחד מהבעילה הראשונה, ושאלת מה הדין הזה.

תשובה. המורדת היא על ב' דרכים, או שאומרת בעינא ליה ומצערנא ליה, או שאומרת מאיס עלי, כדאיתא בגמרא בפרק אע"פ במסכת כתובות. וזו בודאי אינה טוענת בעינא ליה ומצערנא ליה שהרי הוא טוען שמואסתו. וכן נראה שהוא האמת שאינה רוצה בו ומצערתו, שאלו היתה זו נשואה זה ימים היה אפשר לטעון כך, אבל זו עדיין לא נבעלה והדעת נוטה שאין הדבר הזה מחמת שמצערתו. ואע"ג דבארוסה ג"כ מצינו בעינא ליה ומצערנא ליה, היינו כשאומרת כך בפירוש, אבל זו אינה טוענת טענה זו. וגם טענת מאיס עלי אני אומר שאינו בנדון זה, שיותר הוא נמצא דבר זה בארוסים או בנשואים אחר שנבעלה ולא בזו שעדיין לא נבעלה, שיותר יש לתלות שמחמת יראת הבעילה היא בורחת ולא מחמת שהוא מאיס עליה.

על-כן אני אומר שטוב הדבר שלא למהר לחתוך הדין אלא להחמיצו ולפייסו, שבכמו הדבר הזה אמרינן בגמרא במסכת יבמות יעשו דרך בקשה, כלומר שיעשו סעודה ויפייסו זה לזה ומתוך כך תתרצה ותבעל לו. אך אם מתקוטטים עמה ומריבים בה בחזקה קרובי האיש אף היא תקשה ערפה, וכ"ש אם דרה עם חמותה ועם חמיה. ועל-כן יוציאנה מאצל חמיה וחמותה אם אינה רוצה לדור עמהם וידורו עם שכנים טובים אולי תפותה ויוכל לבא עליה. וכיון שתבעל לו פעם ראשונה ושניה אם עמדה במרדה והיא מואסת בו ואומרת מאיס עלי תפסיד כתובתה והתוספת וכל מה שעשה לה הבעל, אך הנדוניא שהכניסה לו לא תפסיד ממנה כלום. וכך היא הסכמת הר"מ והרא"ש ז"ל, וכן היה דן א"א הרשב"ץ ז"ל, וכל זמן שאינה עמו אינו חייב במזונותיה, ושלום על דייני ישראל."

ודון מינה ואוקי באתרין שהו-הדין בנידון דיש צורך בטיפול זוגי שאינה נחשבת מורדת אפילו תתקבל גרסתו של המשיב.

ועיין גם שו"ת שואל ונשאל ח"ד אבהע"ז סימן י"ד בדין מורדת אנוסה שלא נחשבת מורדת היות ויש לה אמתלא מבוררת וה"ה בנידו"ד שיש צורך בטיפול נחשבת אנוסה.

יחד עם האמור, מאחר וכידוע כתובה גדולה מורכבת מתוספות שונות שיש להניח שחלקן של התוספות התחייב בהן מאילוצים סביבתיים, כבוד וכדומה - יש להניח שלא התחייב בתוספות מהסוג הזה על דעת נסיבות אלו (עיין משפטים ישרים רס"ב; הלכה למשה; שאלו לברוך; דבר שמואל), ומשכך יש להתחשב בכך ולפשר תוך העמדת גובה הכתובה על-סך 100,000 ש"ח ובסכום הנזכר לעיל מגולמים המזונות הנתבעים בערעור.

(-) הרב ציון אלגרבלי

עברתי על מה שכתב עמיתי הגאון הרב ציון אלגרבלי שליט"א ואני מסכים לדבריו שאין לדון אישה זו כמורדת, או כאישה שאינה שפויה בדעתה והוי מקח טעות.

אני מסכים גם לדעתו שאין לקבל את הפוליגרף כהוכחה, ואף אם הצדדים קיבלו עליהם את תוצאותיו, היות ולא קיבלו עליהם בקניין המועיל מעכשיו בפני בית-הדין חשוב דלא כאסמכתא, הרי שקבלת פוליגרף הוי קבלת דבר באסמכתא. ועוד שהיו צריכים תחילה להבהיר לצדדים שיש פעמים שהפוליגרף אינו אמין, או שהשאלות לא נשאלות כראוי. ברם, מה שכתב שמעיקר הדין יש לאישה זו תוספת כתובה, יש לי השגה על זה כאשר אבאר לקמן.

תחילה יש לדון במקרה שלנו בכמה שאלות:

א. אם הבעל שלנו נחשב שיש לו גבורות אנשים.

ב. אם הוא בא על האישה אפי' מקצת ביאה.

ג. אם נניח שבא עליה מקצת ביאה, האם זה מזכה את האישה בתוספת כתובה.

ד. ונבאר תחילה מה הדין אם בעל זה, לא בא על האישה.

א

שנינו בגמ' כתובות דף נ"ו עמוד א:

והלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה. (הכוונה שאם החתן כתב לאישה כתובה בארוסין ולא נכנסה לחופה דאין לה תוספת כתובה). בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעלה מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה תא שמע דתני רב יוסף שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון אי אמרת בשלמא חיבת חופה קונה היינו דאמר לילה הראשון אלא אי אמרת חיבת ביאה קונה ביאה בלילה הראשון איתא מכאן ואילך ליתא ואלא מאי חופה חופה בלילה איתא ביממא ליתא ולטעמיך ביאה בלילה איתא ביממא ליתא הא אמר רבא אם היה בבית אפל מותר הא לא קשיא אורח ארעא קא משמע לן דביאה בלילה אלא חופה קשיא חופה נמי לא קשיא כיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קא משמע לן דבלילה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נידה מהו אם תימצי לומר חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזיא לביאה לא או דלמא לא שנא תיקו.

והנה הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש פסקו שחובת חופה קונה, ועל-כן אדם שכנס אישה לחופה ולא בא עליה, זכתה האישה בעיקר כתובה ובתוספת כתובה. וכן פסק השו"ע אבע"ז סי' ס"א סעי' א.
ברם, בתשובות מיימוניות נשים סימן ו' הביא תשובת הריצב"א שכתב וז"ל:

ואף על-פי שכתבתי דבאינו יכול להתקשות יוציא ויתן כתובה, תוספת מיהא לא יתן, דהא בנכנסה לחופה ולא נבעלה מיתוקים בתיקו בריש אף על-פי (נ"ו א) שמא לא כתב לה אלא על חיבת ביאה. ומיהו לפי רב האי גאון שכתב שכל תיקו חולקין, שייך כאן דין חלוקה ואין לסתור פירושו. ובה"ג (הל' כתובות ד"ו דף ע ע"ד) פוסק דחיבת חופה קונה מדפשט רב אשי (שם) את"ל חיבת חופה קונה. ולא הבנתי.

הנה דעת הריצב"א שהספק בגמ' בכתובות אם חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, לא נפשטה ונשארה בתיקו. ולפ"ז אין להוציא מנתבע שהוא מוחזק, ולפי דעת ר' האי גאון הדין יחלוקו.

ואחר-כך כתב הריצב"א: "ובה"ג (הל' כתובות ד"ו דף ע ע"ד) פוסק דחיבת חופה קונה מדפשט רב אשי (שם) את"ל חיבת חופה קונה. ולא הבנתי".

והנה דעת בה"ג שחיבת חופה קונה משום שרב אשי הסתפק באם תמצא לומר שחובת חופה קונה, ועל זה כתב הריצב"א ולא הבנתי. ולכאורה דבריו תמוהים דידוע שדעת הגאונים לפסוק כאם תמצא לומר, ותמוה לומר שהריצב"א לא ידע בכך. ונראה שהריצב"א פירש את הגמ' כדעת ר"י, שפירש שאע"פ שהגמ' מביאה את האיבעיא של רב אשי בלשון אם תימצי לומר, מ"מ מאחר והספק של רב אשי אינו שייך כלל לספק של רבין, בזה לא אמרינן שאם תימצי לומר הוי פשיטות של הספק הקודם.

ואבאר את הדברים. בהגהות אשר"י (כתובות פרק ה סימן ו הגהה א) כתב וזה לשונו:

ור"י פירש הא דבעי רב אשי נכנסה לחופה וכו' היינו חופה שהחתן סבור שהיא טהורה בשעת חופה ונמצאת נדה משום הכי מספקא ליה אי קניא דשמא חיבת בעילה קונה ואילו ידע החתן שאין יכול לבעול עתה שמא לא היה כונס עתה. גם רגילים היו אז לכנוס טהורות ולא היו כונסין נדות כדאמרי' בפ"ק אם פרסה נדה אין מעלה לה מזונות. אבל אם מודיעין אותו שהיא נדה ואף על-פי כונסה לחופה האי ודאי קנויה לו מיד דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה. לכן אומר ר"י שיש להודיע לחתן כשכונס אם היא טהורה מיד אם לאו וכן נכון לעשות. מרדכי.

ביאור דברי הריצב"א דלדעתו שרב אשי לא בנה את ספיקו כלל על ההנחה בספקו של רבין שחיבת חופה קונה. רבין הסתפק אם חופת חופה קונה או חיבת ביאה קונה, לגבי השאלה אם אישה שנכנסה לחופה ולא נבעלה אם היא זוכה בתוספת כתובה. והראיה שספקו היה רק לעניין זה, דהגמ' הביאה את ספקו לאחר שהגמ' פסקה "והלכה למעשה כרבי אלעזר בן עזריה", ור' אלעזר בן עזריה אמר שאם כתב לה תוספת כתובה באירוסין, דהכלה אינה זוכה בתוספת עד שתכנס לחופה. ברם, רב אשי הסתפק דבר אחר וכפי שפירש ר"י בעל התוס', אם כלה פירסה נדה, והחתן כנס אותה ולא ידע מכך שפירסה נידה, אם מה שכנס את האישה נחשב לחופה. והספק שלו הוא לכל עניין שחופה קונה, כגון ליורשה, ליטמא לה, להפרת נדריה, ואם הוא מתחייב במזונותיה. מאחר וספקו של רב אשי אינו המשך לספקו של רבין ומה שהשתמשה הגמ' בלשון אם תימצי לומר, אינו בא לומר שספקו של רבין נפשט שחיבת חופה קונה. ולדעת הריצב"א לא נפשט שום ספק, וכל הספיקות עלו בתיקו.

ועתה יש לדון אם נתבע יכול לומר קים לי כריצב"א. ובעניין זה אביא את השו"ע ואת הפ"ת.

השולחן ערוך אבן העזר הלכות קידושין סימן ס"א סעיף א פסק וז"ל:

כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה, אף על גב שלא נבעלה, הרי היא כאשתו לכל דבר, וגובה עיקר כתובתה ותוספת, אם תתאלמן או תתגרש.

הנה השולחן ערוך פסק בצורה חד-משמעית שחתן שכנס את כלתו לחופה אע"ג שלא נבעלה יש לה עיקר כתובה ותוספת כתובה.

ברם, הפתחי תשובה שם ס"ק א כתב וז"ל:

אף על-פי שלא נבעלה וכו' - (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל והראנ"ח ח"א סי' ס"ז כת' דהוי ספיקא דדינא דלכל הפוסקים דס"ל דאת"ל לאו פשיטות הוא (עב"ש סי' קל"ז סק"ו) הוי אבעיא דלא איפשטא. ותמיהני אף דהביא שם דעת תשו' מיימוני בשם ריצב"א דהוי אבעיא דלא איפשטא מ"מ הא הרא"ש כתב דנפשטה מדתני רב יוסף ע"ש עכ"ל):

ועיינתי בראנ"ח וראיתי שכתב שהריצב"א אינו דעת יחיד במה שכתב שהבעל יכול לומר קים לי, כיון שכל הראשונים הסוברים דאם תמצי לומר אינו פשיטות של האיבעיא סוברים כריצב"א. ועל זה תמה הרע"א שאין לומר שכל ראשונים אלו סוברים כריצב"א, שהרי לדעת הרא"ש האיבעיא נפשטה מדתני ר' יוסף וכפי שכתב הרא"ש. ברם, נראה לי שגם הריצב"א וגם הראנ"ח סוברים שהגמ' דחתה את הראיה מדתני ר' יוסף באופן גמור, ואדרבה הפשטות של הברייתא "דתני רב יוסף שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון", מסתבר יותר לומר שכוונת הברייתא לחיבת כל ביאה, ומה שנקטה הברייתא שלא כתב לה אלא על חיבת לילה הראשון, כיון שהרגילות לעשות ביאה בלילה. אולם מאידך חופה הרבה פעמים עושים ביום, ואם כוונת הברייתא היתה לחיבת חופה היא היתה משתמשת בלשון שלא כתב לה אלא משום חיבת חופה.

ועתה למעשה אם יכולים לומר קים לי כריצב"א, הנה כבר כתב התומים שדעה שלא הובאה להלכה בשו"ע וברמ"א דאין לומר קיים לי כמותה. ברם, כל האחרונים לימדונו שכאשר קיימת שיטה חשובה שכמה ראשונים סוברים כמותה והיא מיושבת בדבריה ואין לה סתירה בסברא ואינה מוקשית מגמ', יכולים לומר קיים לי כמותה. והנה את שיטת הריצב"א הביאו התוס' ביבמות דף ס"ו (ותוס' זה הינו לרבינו אליעזר מטוך) ותוס' לא הקשו דבר על דבריו של הריצב"א, וגם התוס' בסוף נדרים דף צ"א ע"א (ותוס' זה הינו לר' פרץ) הביאו דבריו וגם שם לא הקשו על דבריו. ואת דברי הריצב"א הביא גם הרשב"א בסוף נדרים ולא הקשה על דבריו, והביאו עוד בתשובותיו (ח"א סי' אלף רנ"ה) ובשו"ת הרשב"א החדשות מכ"י סי' ר"כ, ושם כתב על דבריו וכן דעת מקצת הראשונים, ובתשובות שם נראה שסמך גם על דבריו להלכה. ואת דברי הריצב"א הביא גם המאירי בסוף נדרים ולא הקשה עליהם. ועיל הבאנו שהראנ"ח כתב שאפשר לומר קים לי כריצב"א. ומצאתי עוד בשו"ת זרע אברהם (יצחקי אברהם בן דוד) בסימנים י"א י"ב שכתב שם שבמקום שנהגו לומר קים לי, שיכולים לומר קים לי כריצב"א, וכן כתב שם בתשובה מהר"י זין. וגם הב"ש סי' קנ"ד ס"ק י"ט הביא את דברי הריצב"א וכתב שלפי דבריו שהדבר נשאר ספק בגמ' ותועיל תפיסה, ולא ציין ששיטתו דחוייה. הרי שלא דחה את דבריו לגמרי.

העולה מכל מה שכתבתי לעיל, בעל שכנס את אשתו ולא בא עליה הוא יכול לומר קים לי כריצב"א ואי-אפשר להוציא ממנו תוספת כתובה.

ב

הנה הבעל שלנו כנראה שיש לו גבורות אנשים מבחינה עקרונית וכפי שהראו הבדיקות הרפואיות, וכנראה שהיו לו הפרעות פסיכולוגיות או אחרות שמנעו ממנו לבוא על האישה. ברם, גם בכל המקרים שדברו בהם הראשונים אין לנו בירור שאצל הבעלים לא היו הפרעות דומות והם דנו אדם זה כמי שאין לו גבורות אנשים, דהכול תלוי על התקופה שהיה עם אשתו, ובמקרה שלנו הם היו יחד כשבעה חדשים.

והנה בבעל כזה נחלקו הראשונים (גם אלו שלא סוברים כריצב"א) אם יש לאישה תוספת כתובה, דעל דעת למשקל למיפק לא אקני לה, ואמרינן דבר זה גם כאשר האישה אנוסה. ונראה לי שהעיקר להלכה בדבר זה שלראשונים החולקים על הריצב"א, ולא מצריכים חיבת ביאה יש לאישה גם תוספת כתובה דהיות והיא אנוסה, ודורשת גירושין מחמת שאין לה בעל לבוא עליה, בכהאי גוונא לא אמרינן דלמישקל ולמיפק לא אקני לה.

אולם בשו"ת ברב פעלים חלק ד, אבן העזר סימן י"ב כתב על מקרה כזה, וז"ל:

אך לעניין תוספת כתובה יש בזה מחלוקת בין הפוסקים וכיון דאיכא פלוגתא בזה ולא נתברר בזה דעת מרן ז"ל בש"ע שקבלנו הוראותיו על-כן אין יכולים להוציא תוספת כתובה מן הבעל כי הוא מוחזק ויש לו טענת קי"ל. עכ"ל.

ג

דעת היחיד בפסק-הדין נשוא הערעור, שלבעל שלנו יש גבורות אנשים והראיה שלטענתם היה מקרה אחד שהיה מקצת ביאה, לאישה היה כאב והיא נשמטה מתחת בעלה שלא לגמור ביאתו. ואנו צריכים לדון לשיטת הריצב"א אם יש לאישה זו תוספת כתובה.

לכאורה בעלי התוספות חלקו בזאת. התוספות בנדרים (דף צא ע"א ד"ה קסבר רב המנונא) כתבו וז"ל:

דאף דקי"ל כי העראה חשובה כגמר ביאה לעניין חיוב עריות הכא לעניין חיבה לקנות תוספת אינה ביאה וכן מי שאינו בריא להתקשות אפילו למ"ד משמש מת בעריות חייב מ"מ אין כאן חייבת ביאה.

מדבריהם משמע שאם בא על אשתו באבר קשה בהעראה, אין לאישה תוספת כתובה. ברם, התוספות יבמות דף ס"ה ע"ב כתבו וז"ל:

"ומיהו אם יכול להתקשות ויש כאן לכל הפחות הכנסת עטרה אבל אין לו כח למרק על זה נראה לו דיש תוספת דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה."

מדבריהם משמע שאם בא על אשתו באבר קשה מקצת ביאה, יש לאישה תוספת כתובה. וכבר עמד על סתירה זו הב"ש סי' קנ"ד ס"ק כ'. ברם, נראה לי שאין מחלוקת בין בעלי התוספות, אלא כל תוספות העתיק רק מקצת מתשובת הריצב"א, ואם נראה את דבריו בשלמות יתבארו דבריו.

תשובת הריצב"א נמצאת בתשובות מיימוניות ספר נשים סי' ו' וזה לשונו שם, הנוגע לעניין זה:

"מיהו אם יכול להתקשות ויש כאן ביאה לכל הפחות הכנסת עטרה אלא שאין בו כח במירוק, על זה ראוי לומר שיש לה תוספת, דיש כאן חיבת ביאה בהכנסת עטרה כדרכה וביאה גמורה שלא כדרכה."

ונראה כוונתו שאם בא עליה באבר קשה בהכנסת עטרה, ולא יכול היה לגמור הביאה באבר קשה במירוק, דיש לה תוספת כתובה, כיון שמקצת ביאה היתה באבר קשה, ושאר הביאה גם היתה אלא שלא יכול היה למרק. ולפי זה יש לומר שאין מחלוקת בין תוס' ביבמות לתוס' בנדרים, שברור שמקצת ביאה אינה מקנה לדעתו תוספת כתובה, אלא שאם בא עליה ביאה שלימה אלא שהיה קשה רק בתחילת הביאה במקרה כזה יש לאישה תוספת כתובה.

בפסק-הדין נשוא הערעור, בדעת הרוב כתבו שהאישה הודתה שלא היתה ביאה כלל והיא עדין בתולה. ודעת המיעוט כתבו ששני הצדדים הודו שהיתה מקצת ביאה, אלא שלא גמר ביאתו. לפי העולה מהאמור לעיל נראה לי שהבעל יכול לומר קים לי כריצב"א, ואין לאישה במקרה זה תוספת כתובה.

במקרה שלנו אף שלא ניתן לפסוק לאישה תוספת כתובה, מ"מ מאחר והאישה דרשה ללכת לטיפול ונאלצה להתגרש מחמת שהבעל לא רצה בה ניתן לפסוק לה פיצוי.

למסקנה: מגיע לאישה עיקר כתובה אשכנזית (הבעל אשכנזי וכתב כתובה אשכנזית שהם 960 גרם כסף), ומזונות החל מהתאריך שהאישה בקשה שבית-הדין יפנה אותם לטיפול זוגי.

ולאור האמור לעיל שהאישה אינה מורדת ניתן לקבוע לה סכום לפיצוי על שהסכימה להתגרש מ"מ אין לקבוע לה סכום גדול לאור הספיקות שגורמת בדיקת הפוליגרף.

ולכן נראה לי לפסוק לאישה 42,000 ש"ח לכתובתה לפיצוי ולמזונות.

הרב נחום גורטלר - דיין

מעיון בתיק הגירושין הקודם של האישה נראה שמדובר לכאורה באותה בעיה הנטענת בתיק זה. זאת ועוד, אין להתעלם מבדיקת פוליגרף שהאישה הסכימה לה וגם כאשר אין קניין הרי שיש כאן לפחות בירור מסויים בעניין הנדון. אי לכך לעניות דעתי אין אפשרות לחייב בדמי כתובה ותוס'. כפשרה מאד מסויגת, נראה שיש להסתפק בסך 20,000 ש"ח כולל הכול - לא יותר.

הרב ציון בוארון - דיין

כאמור לעיל, דעות הדיינים נחלקו בתביעה זו והלכה כדעה האמצעית, ועל-כן בית-הדין מחייב את המשיב (פלוני) לשלם למערערת (פלונית) סך של 42,000 ש"ח (ארבעים ושניים אלף ש"ח)."

6. כאשר בית-הדין מבקש להשתמש במנהג פיצויים בגירושין, שנהגו בו בתי הדין, עליו להיות צמוד לאופן ולתנאים שבמסגרתם פעלו ונהגו ואין לכך במנהג אלא חידושו, מה שנהגו בו בפועל
בתיק מס' 8860-21-1 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(2), 15 (2010)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הרב אברהם שרמן, הרב חגי איזירר, הרב ציון אלגרבלי} כדלקמן:

"פסק-דין
בכך-היה באדר א' תשס"ה 06.03.05 ניתן פסק-דין על-ידי בית דיננו על-פיו נדחה ערעור האישה על פסק-הדין שנתן בית-הדין האזורי בתל אביב ביום א' בסיון תשס"ב 01.06.03 בו נפסק:

א. לפלוני מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר בניגוד לעמדתו אותה הביע במהלך כל השנים.

ב. מחייבים את פלונית לשלם לפלוני סך- 60,000 שקל. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום בפועל.

המערערת הגישה עתירה לבית דין גבוה לצדק על פסק-הדין של בית-הדין האזורי וכן על החלטת בית דיננו הנזכר לעיל.

נתקבלה בפנינו הודעה מטעם ב"כ היועץ המשפטי לממשלה בה נתבקש בית דיננו להבהיר ולפרט עניינים אלו:

א. החידוש שבהלכה - פסיקת פיצויים במסגרת גירושין קיימת בהלכה רק כאשר היא לטובת האישה (כתוספת לכתובה) בענייננו הפיצוים ניתנו לטובת הגבר.

ב. גדרי ההלכה - אם וככל שניתן לפסוק פיצויים במסגרת גירושין (בין לטובת האישה בין לטובת הגבר), נשאלת השאלה מהם גדריה של הלכה זו, ומהם הקריטריונים המשמשים את בית-הדין במסגרת פסיקת פיצויים.

כמו-כן נתבקשה התייחסות לקביעת בית-הדין האזורי שחייב את האישה בתשלום פיצויים ע"ס 60,000 שקל לבעל "כדמי הסכמה" עבור הגט. וכן התייחסות לשאלה האם אין הבדל בין קביעת פיצוי בגין עצם ההסכמה למתן גט לבין פיצוי בגין נזקים והוצאות שייגרמו לצד המסכים. כמו-כן נתבקשנו להבהיר במה עסק פסק-דינו בפיצוי בגין הסכמה לגט או שמא כפיצוי בגין נזקים והוצאות.

ג.החשש מסחטנות - פסיקת פיצויים תמורת הגט יכולה לעורר חשש מפני סחטנות.

ד.טענת החריגה מסמכות - הושמעה טענה לפיה בפסיקת הפיצויים לבעל לאחר מתן הגט חרג בית-הדין מסמכותו נוכח ההלכות שנפסקו ב- בית-המשפט-העליון 6103/93 סימה לוי ואח' נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים, מח(4) 591, ב- בית-משפט-העליון 8638/03 סימה עמיר נ' בית-הדין הרבני הגדול בירושלים (לא פורסם, פורסם במאגרים)

ב"כ המערערת בטיעונים משלימים לערעורו טוען כי פסק הדין של בית-הדין האזורי יוצר עילה הלכתית חדשה שלא היה מעולם כדוגמתה ולפיה יש להעניק פרס כספי לבעל ש"מסכים" להתגרש מאשתו, והוסיף שבמקרה דנן התקדים חמור עוד יותר שכן הפרס ניתן לבעל מעגן.

לטענתו, פסק-הדין יוצר עיוות קשה ביותר במונחים של דין וצדק. הבעל מעגן, מקבל גושפנקא ופיצוי כספי על התנהגות רעה. מסקנתו שפסק-הדין הוא בגדר "ליקוי מאורות של ממש", והוסיף כי פסק-דין זה הינו בלתי חוקי ובלתי-מוסרי ונוגד את תקנת הצבור.

לאחר שמיעת הצדדים וב"כ ועיון בכל החומר שבפנינו כולל הטיעונים המשלימים של ב"כ המערערת והודעת ופנית ב"כ היועץ המשפטי לממשלה להבהרת פסקי-הדין של בית-הדין האזורי ובית-הדין הגדול.

ראשית נשיב על דבריו "המתלהמים" של ב"כ המערערת כלפי פסק-הדין של בית-הדין האזורי והתעלמותו מהנאמר בהחלטת בית דיננו והנימוקים, הן מהבחינה ההלכתית והן מהבחינה המשפטית שמסבירים את דחיית ערעורו ואי התערבותנו בפסק-דינו של בית-הדין האזורי.

מעיון מדוקדק בפסק-דינו של בית-הדין האזורי ניתן לקבוע שבית-הדין לא קבע עילה הלכתית חדשה, ודאי שאין פסק-הדין יוצר עיוות קשה ביותר במונחים של דין וצדק, ואין בחיוב הפיצויים של המערערת כל נתינת פרס לבעל מעגן.

מי שמעיין בפסק-הדין לאור הבהיר של ההלכה והמשפט לא יוכל למצוא בפסק-הדין "ליקוי מאורות" או כפסק-דין בלתי חוקי ובלתי-מוסרי הנוגד את תקנת הצבור ונבאר דברינו:

בית-הדין האזורי בפסק-דינו מיום א' בסיון תשס"ג 01.06.03 נשוא הערעור מתאר את הנסיבות והאירועים המהווים את הבסיס לפסיקתו לחייב את האישה לשלם למשיב סך- 60,000 שקל כפיצוי.

א. ביום ז' באדר תש"ס נדחתה תביעת האישה לחייב את הבעל בגירושין.

ב. שנתיים לאחר מכן במסגרת תביעה מחודשת של האישה לחייב את הבעל בגירושין מביא בית-הדין את הצדדים להסכמה להתגרש לאלתר ובסעיף ב' להסכם נאמר, לאחר סידור הגט יחליט בית-הדין על-סמך החומר שבתיק האם מגיע לבעל תמורה או פיצוי תמורת הגט וכמה. בסעיף ג' להסכם נאמר שהבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האישה על נזקים, ועגמת נפש והוצאות ושאר תביעות נגד האישה, ובית-הדין יפסוק בתביעות הבעל.

הצדדים קבלו בקנין המועיל על הסכמה זו.

הקבלה בקנין של האיש והאישה מלמדת על הסכמות בגמירות דעת מלאה ליתן לבית-הדין את הסמכות להחליט ולפסוק בתביעות הבעל הכספיות הכוללות: תביעת נזקים, עגמת נפש, הוצאות ופיצוי. לעניין תביעת הפיצוי הסכימה האישה כאמור בסעיף ב' להסכמה, שזכותו של הבעל לתבוע בבית-הדין את תביעת הפיצויים תמורת קבלת וביצוע הגט לאלתר, וזאת על בסיס הקביעה ההלכתית והמשפטית שנפסקה על-ידי בית-הדין שאין מקום לחייב את הבעל ליתן גט פשוט לאשתו.

לאור האמור הבסיס ההלכתי לפסיקת בית-הדין בעניין חיוב האישה ליתן לאיש פיצוי הוא הסכמתה והתחייבותה בקנין, של האישה בהסכם לקבל את שיפסוק בית-הדין בעניין הפיצוי, וכך כתבנו בפסק דיננו שדחה את הערעור - שהבסיס ההלכתי לתביעת פיצוי אחר הגט הושתת על קנין שנעשה לפני מתן הגט. הלכה פשוטה שבענייני ממון רשאי אדם לקבל ולהתחייב מרצונו החופשי, כאשר הוא מתחייב בגמירות דעת מלאה. בזה נדחית מכל וכל אמירתו של ב"כ שחיוב בית-הדין הינו משולל בסיס הלכתי, ומשולל נימוק או הסבר. אין לקבל את קביעתו של ב"כ המערערת שמדובר בנתינת פרס לבעל מעגן. בעל מעגן הוא בעל שבית-הדין חייבו בגט פשוט ומסרב לקיים את פסק-הדין, בנדון דנן לא היה על הבעל כל חיוב לגט פשוט. אמנם בית-הדין האזורי המליץ לצדדים עוד בשנת תש"ס להתגרש והצדדים המשיכו כל השנים את המאבקים המשפטיים הקשים ביניהם שנמשכו כשבע שנים וזה שהשאיר את המצב ששני הצדדים נשארו מעוגנים במצבם הקשה.

בית-הדין האזורי מציין בפסק-הדין שפסיקתו לחיוב האישה בפיצויים לאחר העיון בתיקי הצדדים, ולאחר שבחנו היטב את צדדי ההלכה ושקלו גם את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסידור הגט.

בית-הדין שמלוה את הצדדים בתביעותיהם שמע את הצדדים וראה את כל הוכחותיהם מזה שנים רבות, יש בידו את שיקול-הדעת המתאים לפסוק בעניין הפיצויים ואין אנו יכולים להתערב בשיקול-דעתו. יש לציין שאין בפסיקת בית-הדין האזורי כל יצירת תקדים הלכתי משפטי, לחייב אישה בפיצוי תמורת הסכמת הבעל ליתן גט. החיוב ניתן רק בנסיבות המיוחדות שבתיק זה כאשר ניתנה הסכמה גמורה של האישה שבית-הדין ידון בתביעת הפיצוי של הבעל תמורת קבלת הגט, וכאמור בלעדי הסכמתה לא היה יוצא פסק-דין לחיוב הפיצוי.

יש לציין שאין כל מקום לדמות את נדוננו למנהג חיוב פיצוי גירושין, שנהגו בתי הדין לחייב בעל ליתן פיצוי לאישה בנוסף לכתובה, במסגרת גירושין, כאשר אין חיוב לאישה להתגרש, ובית-הדין במטרה לבצע גירושין בין הצדדים ולהביא את האישה להסכם גירושין למרות שאין עילה הלכתית לחייבה להתגרש וזאת בחיוב הבעל ליתן פיצוי לאישה על-מנת שתסכים לבצע את הגירושין. מנהג זה של בית-הדין קיים גם בלי שמתקבלת הסכמת הבעל והתחייבותו שישלם פיצוי תמורת הסכמת האישה לקבל את הגט. בית-הדין כופה ומחייב את הבעל לשלם פיצוי תמורת הסכמת האישה לבצע את הגט מכח עצם מנהג בית-הדין להגיע למצב של גירושין ביניהם.

(עיין במאמרי היסודות בהלכה לפיצוי גירושין לאישה, פורסם בקובץ שורת הדין מאמרים ופסקים כרך י' קכ"ד-קל"ה בו מתבררים כל סוגי זכות תביעת פיצוי גירושין לאישה והיסודות ההלכתיים לחיובם).

לאור האמור הערעור נדחה.

באשר לפניית ב"כ היועץ המשפטי לממשלה להבהיר ולפרט את פסק-הדין שניתן על-ידו ביום 06.03.05, בעניינים שפורטו בתחילת דברינו.

נתחיל בעניין החידוש שבהלכה:

פסק דיננו התייחס לפסק-דינו של בית-הדין האזורי בתל אביב מיום א' בסיון תשס"ג 01.06.03 בו נפסק כדלהלן:

לאחר העיון בתיקי הצדדים ולאחר שבחנו היטב את צדדי ההלכה ושקלנו גם את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסדור הגט אנו פוסקים:

א. לפלוני מגיע פיצוי תמורת הסכמתו להתגרש לאלתר בנגוד לעמדתו אותה הביע במהלך כל השנים.

ב. מחייבים את פלונית לשלם לפלוני סך- 60,000 שקל. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום בפועל.

ב"כ המערערת טען שאין לפסיקה, לחייב אישה לשלם פיצוי לבעל תמורת הסכמתו להתגרש, אח ורע בכל הפסיקה הרבנית המוכרת.

התשובה לטענה זו נמצאת בפסק דיננו שפסק הפיצויים שנתן בית-הדין האזורי מושתת על ההסכמה שנעשתה בין הצדדים. הסכמתם, הן של הבעל והן של האישה והתחייבותם בפני בית-הדין שתמורת סדור הגט לאלתר יהיה בית-הדין רשאי לדון ולפסוק בתביעת הבעל למתן פיצוי ולהכריע על-פי שקול דעתו כמה פיצוי יזכה הבעל ותחוייב האישה לשלמו.

כפי שנכתב בפסק-הדין מבחינה משפטית הלכתית היתה לבעל הזכות להמשיך את מצב הנישואין ולא להפסיקם בגט וכפי שבית-הדין פסק בז' באדר א' תש"ס 13.02.00 בו נדחתה תביעת האישה לחייב את הבעל בגירושין. על פסק-דין זה לא הוגש ערעור וכיום הוא חלוט. כך שבידי האישה לא היתה כל אפשרות הלכתית משפטית לאלץ ולחייב את הבעל ליתן לה גט פשוט על-מנת להפסיק את מצב הקשר וזיקת הנישואין שהיתה נתונה בו. ולאחר שנים של מאבקים משפטיים החלטת האישה שכדאי לה להסכים שתמורת הגט שתקבל ותשתחרר מבעלה תאפשר לבית-הדין לדון ולשמוע את תביעות הפיצויים של הבעל ולפסוק על-פי שקול דעתו מהו גובה הפיצוי שתשלם לבעל והתחייבה בקניין גמור ליתן לבעל את שיפסוק בית-הדין - הסכמתה והתחייבותה מהוים את הבסיס ההלכתי משפטי לפסק-הדין של בית-הדין האזורי. דבר ברור ומוסכם על הכל, שבענייני התחייבויות ממוניות יכול כל אדם על-פי שקול דעתו האינטרסי להטיל על עצמו חיובים.

הסכמת הצדדים היא הבסיס ההלכתי היחיד לחיוב הפיצוי שהטיל בית-הדין על האישה ובלעדיו לא היה יכול בית-הדין לחייב את האישה בפיצוי.

בית-הדין האזורי כותב זאת במפורש שלאחר שבחן היטב את צדדי ההלכה היינו שדבר ממוני שמסכימים ומתחייבים יש לו תוקף הלכתי מחייב ושקלנו את המצב המשפטי של הצדדים עובר לסדור הגט היינו שלא ניתן לחייב את הבעל ליתן גט פשוט. וכן לא ניתן לחייב האישה לחזור לשלום בית, מצב שהביא את הצדדים להגיע להסכמה הממונית ולקבל את פסיקתו של בית-הדין בעניין הפיצוי.

יש להדגיש שבית-הדין האזורי ביסס את פסיקתו אך ורק על האמור בהסכם שבין הצדדים בסעיף ב' בלבד. למרות שהצדדים בסעיף ג' שהבעל זכאי להגיש תביעות כספיות כנגד האישה על נזקים ועוגמת נפש והוצאות ושאר תביעות כספיות נגד האישה. כלומר שהאישה נתנה הסכמתה והתחייבותה גם לאפשרות שבית-הדין יחייבה על תביעות הבעל, על נזקים ועוגמת נפש והוצאות ושאר תביעות כספיות, ויתכן שמבחינה הלכתית באופן עקרוני יכל בית-הדין לחייב האישה מכח התחייבותה לפיצויים בנושאים אלו המפורטים בסעיף ד', בפועל בית-הדין חייב הפיצוים רק על בסיס ההסכמה שבסעיף ב'. מזה תשובה לשאלת ב"כ היועץ המשפטי-לממשלה בסעיף ב' שבפנייתו, בה נתבקשנו להבהיר במה עסק פסק-הדין, בפיצוי בגין הסכמה לגט או שמא בפיצוי בגין נזקים והוצאות.

לאור האמור, אין בפסיקתו של בית-הדין האזורי כל חידוש שבהלכה, אין לדמות את פסק-דינו של בית-הדין האזורי לחיוב פיצוי על האישה תמורת גט, למנהג לחיוב פיצוי שנהגו בתי הדין לחייב את הבעל ליתן לאישה תמורת הסכמתה לקבל גט פשוט מבעלה, כאשר לא קיים פסק-דין שמחייב אותה להתגרש. מנהג זה של בתי הדין קיים גם בלי שמתקבלת הסכמת הבעל והתחייבותו לשלם פיצוי תמורת הסכמת האישה לקבל את הגט.

בהתייחס לשאלת ב"כ היועץ המשפטי-לממשלה מהם גדרי ההלכה לפסיקת בתי הדין ומנהגם לחייב פיצוים לטובת האישה, במאמרי "היסודות בהלכה לפיצויי גירושין לאישה", שמתבסס על חלק מנימוקי פסק-הדין בתיק ערעור סב/337 מ.כ נ. ס.כ (2337-22-2, לא פורסם), נתבררו בהרחבה גדרי ההלכה שעומדים בבסיס מנהג בתי הדין לחייב בעל ליתן לאישה פיצויים.

להלן קטעים מהמאמר שיש בהם תשובה לשאלת ב"כ היועץ המשפטי-לממשלה.

"לעצם קביעת הנסיבות והתנאים בהם מצינו המנהג לחייב הבעל בפיצויי גירושין, יש למצוא את הנסיבות, בהם הפעילו בתי דין את חיוב נתינת פצויי גירושין לאישה. מצינו בתי דין שחייבו נתינת פיצוי גירושין במטרה להגיע לבצוע הגירושין בין הצדדים ולהביא את האישה להסכים לגירושין, למרות שהיא אינה חפצה להיפרד מבעלה ואין עילה הלכתית לחייבה להתגרש. כלומר הפיצויים הם חלק מדרכי ביצוע הגירושין. מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצוי גירושין לאישה במטרה שכתוצאה מהגירושין תצא עם זכויות ממוניות הנובעות מחלקה של האישה בצבירת נכסים ורכוש אצל בעלה במשך חייה המשותפים עם בעלה. פיצויים אלו נוגעים לתחום הממוני רכושי שנקבע עם הגירושין. כ"כ מצינו בתי דין שנהגו לחייב הבעל בנתינת פיצויים לאישה כעין תוספת לכתובתה, בעיקר עם ירידת שער המטבע הרשומה בכתובה מאז כתיבתה עד לזמן הגירושין לפי מצב יוקר החיים. זה מתבסס על חובת הבעל לפייס האישה ולהבטיח קיומה בעתיד, וכן לחזק את העקרון שמונח ביסוד הכתובה שלא תהיה קלה בעיניו לגרשה."

לסכום מצינו שלושה סוגי פיצויי גירושין:

א. פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין.

ב. פצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.

ג. פיצויים הקשורים בירידת ערך שער המטבע הרשומה בכתובה.

פיצויים הקשורים לביצוע הגט
פיצויים מהסוג הראשון מצינו בספר תעלומות לב, לרבי אליהו חזן זצ"ל אבן העזר ח"ב סי' א', שדן באיש שמאס באשתו ללא סיבה ובא בעלילות שכביכול היא חולה, נבדק הדבר ולא נמצאו דבריו נכוחים והאישה אינה רוצה להפרד מבעל נעוריה. כתב הרב תעלומות לב, שאין זה תקנה לאישה שנחייב אותו במזונותיה, והיא תשב עגונה בודדה וגם הוא ישב לבדו ולא ינצל מהרהורי עברה. לאחר שכל ההשתדלויות, שיחזור אליה לא נשאו פרי, ועברו י"ח חודש שאין ביניהם קשר (כמו שכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר חיים ושלום, שלאחר י"ח חודש ראוי להשתדל שיהיה גט בין הניצים). בנסיבות אלו פסק שבזה יש לבית-הדין לחייב את הבעל שיפייס אותה במתן הדמים וליתן לה הגט, ושם בתעלומות לב ח"ב דף ל"ו ע"ג הביא הסכמה של בית-הדין שבטרבולוס (לוב) על עניין זה. כתבו הרבנים הסכמה של בית-הדין צדק נאמרה כשאדם מגרש את אשתו ללא סיבה מוצדקת (אלא שכתב שבנכפית או לא ילדה י' שנים או נסמית וכיוצא בזה דאז מותר לו לגרש ללא כל פיוס ופיצוי כדין תורה), וכשאין לבעל כל סיבה נראית לעין ינסו בית-הדין לדחות הגירושין זמן בה, שאולי יתפייסו ביניהם ואם מתמשך הזמן ואין שלום, אזי יחייבו אותם להתגרש ויוסיפו לה שתות על כתובתה.

התעלומות לב מביא שם בתשובתו את דברי הריב"ש סי' צ"ח צ"ט שמשתמש במושג פיצוי שיתן הבעל לאשתו, אך לא מדובר כשמוש בפיצוי לחיוב גט אלא פיצוי לאישה שתאפשר לבעל לשאת אישה שניה על פניה, בנגוד למוסכם עמה בחרם ונדוי. אין הריב"ש שם מעלה את עניין הפיצוי בהצעה לבעל ולא כדבר שיש בכוחו של בית-הדין לחייב את הבעל בנגוד לרצונו.

גם הרדב"ז חלק א' סי' שכ"ז, שהובא ע"י התעלומות לב אינו מעלה את עניין פיצוים לאישה במסגרת הסדר גירושין אלא במסגרת פיצוי לאישה שתסכים לאפשר לו לשאת אישה שניה בנגוד לשבועתו. ובזה העלה הרדב"ז הצעה לבעל שכפיוס לאישה יתן לה דברים וזאת בדומה לריב"ש הנ"ל. בפד"ר ט"ו עמודים 211 מובא פסק-הדין של בית-הדין הרבני בחיפה של הרה"ג הרב ש.י. כהן אבה"ד, הרב מ.א. אוריה והרב חיים ש. שאנן שעוסק בהרחבה בעניין הפיצוי גירושין ומביא את דברי הריב"ש והרדב"ז הנ"ל כראיה לשמוש במושג פיצוי גירושין. כאמור הריב"ש והרדב"ז לא עוסקים כלל בפיצויי גירושין וגם לא עוסקים בחיוב פיצויים על הבעל בנגדו לרצונו, כך שאין ללמוד מדבריהם על עניין מנהג פיצוי גירושין למטרת בצוע גט. כידוע, מנהג מחייב ובר כח, רק כאשר קיימים הנתונים והתנאים שעל-פיהם הוא הונהג. בשו"ת משפטי עוזיאל אהע"ז ח"ה סי' צו כתב שבדורות האחרונים הנהיגו ברוב בתי הדין בארץ ישראל שאין אפשרות לשלום בית, מחמת פשיעתה של האישה, עצה ותושיה לפייס את האישה בקבלת גיטה בהוספה על דמי כתובתה לפי ראות עיני בית-הדין לעשות תקנת האישה ולפי מצב יכולתו של הבעל כדי שתתפייס האישה לקבל גט מרצונה".

וכן כתב בשו"ת ישכיל עבדי ח"ה סי' ה', באישה שלא נבנתה בזרע של קיימא במשך עשרים שנה, והבעל רוצה להתגרש אלא שתעודות רפואיות שהגישה האישה מצביעות שלאישה אין מניעה מלהתעבר, כך שיתכן שהגורם לכך שהיא לא נתעברה נובע ממנו, ולכן אין לחייב את האישה לקבל גט ללא כתובה ופיצוי וכתב שם הרב על פסק בית-הדין האזורי, וזה לשונו "היא הנותנת שמפני שאין מן הדין לחייב האישה בגט לכן על הבעל מוטל לפצותה עד שתסכים. קיימות תשובות נוספות בשו"ת ישכיל עבדי - שעוסקות בעניין פיצוי גירושין, ח"ו סי' ע"ה ושם סי' ע"ט ושם סי' פ"א. המשותף לכל תשובות אלו שמדברות כשהאיש תובע גירושין בלא עילת חיוב גט ובית-הדין מפעיל את "מנגנון" הפיצוים על-מנת שהאישה תסכים לבצע את הגט.

פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי
הסוג האחר של מנהג בית-דין ליתן פיצוי גירושין קיים כאשר אישה תובעת פיצויים במסגרת הגירושין. סוג זה של מנהג לפיצויי גירושין מצינו בעיקר בפסקי-דין שיצאו מלפני בית-הדין הגדול לערעורים שישבו בהם הרבנים הראשיים לישראל הגרי"א הלוי הרצוג זצ"ל והראשל"צ הגר"י עוזיאל זצ"ל, פסקים אלו ברובם נמצאים בקובץ אוסף ורהפטיג.

בפסק-דין בית-הדין הגדול לערעורים של הרבנים הראשיים לישראל והגאון הרב משולם ראטה זצ"ל (מובא בקובץ הנ"ל עמוד קנ"ז מספר תיק 1/24/707) דן בפסק-דין של בית-הדין אזורי על-פיו חייב בית-הדין את האישה לקבל גט פיטורין מבעלה ועל הבעל לשלם מאה לא"י לאשתו תמורת כל תביעותיה. זאת בתביעת בעל, שפנה מספר שנים שהאישה תחזור הביתה והאישה אינה חוזרת ומעמידה פנים כאילו רוצה בשלום ודורשת דרישות מופרזות ואינה חוזרת לבעלה ומצב זה נמשך שנים כשהבעל שרוי בלא אישה. האישה בערעורה בפני בית-הדין טענה שהאשמות נגדה אינם צודקות וקובלת כנגד פסק הדין שאחרי שלושים שנות נשואין זורקים אותה מביתה כחפץ שאין חפץ בו. בפסק-הדין כותב בית-הדין בזה"ל: "בית-הדין הגדול מוצא שאי-אפשר לפטור אישה שחייתה עם בעלה עשרות שנים וילדה וגדלה בנים ובנות, בלי פצויים מתאימים ולכן מחזירים הדבר לבית-הדין הראשון לדיון בדבר מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו. ובמסקנה כותב שם בית-הדין: "במקרה של גירושין, האישה, נוסף לכתובה זכאית לפיצוים מתאימים לרכוש הבעל, לתקופת הנישואין ולמסבותיהם. בית-הדין הגדול דחה את ערעורה על עצם חיוב הגט, אבל קיבל את הקובלנה שלה שאין זורקים אישה לאחר שלושים שנות נשואין בהם חיו יחדיו בלי לפצותה, ובית-הדין מבקש מבית-הדין האזורי שיקבע את מדת הפיצויים אחרי הערכת רכושו, ניתן לפרש דברי בית-הדין שיש להתחשב בתרומתה של האישה לרכושו של הבעל שנצבר במשך שנות חייהם המשותפים, ובית-הדין על-פי שקול דעתו יקבע את גובה סכום הפיצוי שנתן לחייב את הבעל עם הגירושין. ניתן גם לפרש אחרת שהערכת רכושו באה לקבוע את גובה הפיצויים בהתאם להערכת רכושו ולא ששנות החיים המשותפים יזכו זכויות שיתוף לאישה.

באוסף ורהפטיג הנזכר לעיל מובא פסק דין נוסף של בית-הדין הגדול בהרכב הרה"ר והגאון הרב יעקב קלמנס זצ"ל שם עמודים פ"ג-פ"ה. בית-הדין דן בבני זוג שיסדו מסעדה במרכזה של עיר והמסעדה הכניסה רווחים נאים. ברם החיים המשפחתיים היו מלאים ריב ומחלוקת, בית-הדין האזורי הכיר בעובדה שחיי בני הזוג קשים יחד ופסק שעליהם להתגרש ושעל הבעל לשלם לאישה סך- 600 לא"י עבור כתובתה ופיצויה. שני הצדדים הגישו ערעורם לבית-הדין הגדול כאשר האישה טוענת א' כנגד עצם חיוב הגט ובנוסף לכך טענה שהסכום של- 600 לא"י, הוא נמוך בהתחשבות עם הרווחים הגדולים שהמסעדה מכניסה והיא האישה עמלה רבות ביסודו והתפתחותו של העסק, בפסק-דינו דוחה בית-הדין את ערעורה של האישה לגבי הגירושין אבל מקבל את ערעורה לגבי תביעת הממון של האישה ומחייב את הבעל אלף ומאה לא"י בכתובתה ופיצויים ושם בנמוקי פסק-הדין נאמר בסעיף ב' "ואשר לגובה הפיצויים, יש להביא בחשבון את העובדה שהאישה השקיעה ממיטב כוחותיה בעסק בעלה. הגם שלפי הדין מחייב (כל זמן שהרבנות הראשית לא תיקנה תקנה כזאת) אין יסוד בגלל זה לתת לאישה את חצי הרכוש כדין שותף שווה בשווה, הרי בכל אופן יש להביא בחשבון עובדה זו כגורם חשוב בקביעת הפיצויים שעל הבעל לשלם במקרה של גירושין כפי הנהוג בכל בתי הדין של כנסת ישראל בארץ".

באותו קובץ מובא פסק-דין נוסף של בית-הדין הגדול בהרכב הרבנים הראשיים זצ"ל הגאון הרב יוסף לוי זצ"ל (עמודים ק-ק"ב), שדן בערעור האישה שעל בית-הדין האזורי לדון במסגרת הגירושין בתביעתה לפיצויים, בית-הדין הגדול החזיר את הדיון בתביעה זו לבית-הדין האזורי "לדון בנוכחות הצדדים ולקבוע סכום הפצויים שהבעל צריך לתת לאשתו בהתחשבות עם מצבו ויכולתו". בית-הדין האזורי הגדיל חיוב הבעל לתשלום הכתובה והפיצוים בתוספת של- 250 לא"י על הסכום הראשון שקבל וזאת על בסיס העובדה שמשכורתו של הבעל כקצין בדרגתו, הוגדלה בלמעלה מ- 150 אחוז בהשוואה למשכורת שקבל בדיון הראשון שהיה בבית-הדין. האישה ערערה על פסק זה בחלק הנוגע לגובה הפיצויים בטענה שאין סכום זה הולם למצבו ויכולתו של הבעל בדרגתו הצבאית והיותו מהנדס בהשכלתו המדעית שמאפשרת לו לקבל משרה גבוהה מתאימה גם לעתיד בחיים באזרחיים, ותבעה הגדלת גובה סכום הפיצויים. בית-הדין הגדול קבל את ערעורה ומגדיל את סכום גובה הפיצויים ומנמק זאת שם בסעיף ג' לנמוקים, "ואשר לסיבות עצם הפיצויים וקביעת סכומם מצא בית-הדין הגדול טענת המערערת צודקת ביסודה שאם אמנם אין לבעל היום איזה רכוש קרקעי או שוה כסף שהוא ידוע לבית-הדין, אבל השכלתו, ידיעותיו המקצועיות וכן מצב משפחתו והקשרים שיש להם - יש בידם כדי להבטיח לו עתיד כלכלי איתן. משום כך, יש להגדיל את סכום הפיצויים בהתאם להוראה הקודמת של בית-הדין הזה... לקבוע סכום פיצויים בהתחשב עם מצבו ויכולתו של הבעל.

בפסק-דין של בית-הדין הרבני בחיפה פורסם בפסקי-דין בתי הדין הרבניים כרך א' עמודים 129-139, שהובא בפסק-הדין דנן נשוא הערעור כמקור הלכתי לחיוב הפיצויין, עוסק גם-כן בעניין תביעת פיצויים של אישה כאשר יש דרישה של שני הצדדים להתגרש כל אחד מסיבתו. על בסיס מה שנוהגים בתי הדין הרבניים בישראל לקבוע פיצויים לאישה. קביעת גובה הפיצוי מסורה לשקול דעת בית-הדין וכפי שנאמר שם עמוד 137 כותב בית-הדין, "והנה בנוגע לעיקר שאלת הפיצויים, כבר נהגו בבית-הדין בישראל לקבוע פיצוים לאישה, לפי שקול דעת בית-דין, בהתאם לכל המסיבות ובהתאם לגודל הרכוש והמצב הכלכלי של הצדדים. נוהג זה הוא גם במקום שאין מחובת הבעל לתת גט אלא הגט בא כתוצאה מהמצב האוביקטיבי הקיים ביניהם. ההבדל הקיים במקרים של חיוב הבעל לתת גט, לגט הניתן מתוך הסכמה הדדית, הוא רק בנוגע לגובה הפיצויים המסור לשקול דעת בית-הדין. ומאחר שנהגו כך, יש ללכת אחרי המנהג. ועי' אהע"ז סי' ס"ו סעיף י"א. לאחר שבית-הדין בדק את הנסיבות והמצב הכלכלי של הבעל בא בית-הדין לכלל מסקנה שעל הבעל לתת פיצוים וכתובה לאישה בסך של- ארבעת אלפי לירות. העולה מפסקי-דין הנזכרים-לעיל שאותם בתי הדין נהגו לחייב את הבעל-פיצויים כאשר האישה תובעת בתוספת לכתובתה לקבל מבעלה כספים שנמצאים אצל הבעל, בטענה שבמסגרת חייה המשותפים והשתתפותה בשמירת וטיפוח רכושו ונכסיו ותרומתה לתוספת הנכסים שנרכשו גדל ערכם בתקופת נשואיהם.

ביסוד תביעת האישה לפיצוים ומנהג בתי הדין לחייב הבעל בפיצוים, מונחת הקביעה שחייה המשותפים של האישה עם בעלה, תרמו לנכסים, לרכוש וליכולת הכלכלית של הבעל. בית-הדין אלו נהגו לקבל את הבסיס לתביעה ממונית זו של האישה לא מכח תביעה של בעלות קנינית דוגמת נכסי מילוג או נכסים וזכויות ממוניות שנמצאות אצל הבעל והם בבעלותה של האישה, אלא מכח הטענה המוסרית שלא ניתן להוציא את האישה בלא קבלת זכויות ממוניות שנמצאת אצל הבעל כתוצאה מחייהם המשותפים ותרומתה לקיומם שמירתם ושגשוגם. וכמו שכתב בספר "ויען את אביהם" לרבי אברהם פאלאג'י ח' אה"ז סי' א', "הלא צריך אתה לדעת שיכול להיות שמזלה גרם לו להתעשר", על-כן כתנאים להפעלת מנהג פיצויים אלו, קבעו בתי הדין שיש להעריך את רכושו, זכויותיו הכספיות ואף כח השתכרותו, שגדל

במסגרת החיים המשותפים עם האישה. בית-הדין בקביעת גובה סך הפיצויים מתחשב במשך שנות הנישואין, אופן השיתוף הישיר והעקיף של האישה בנכסים אלו, ויכולתו הכלכלית של הבעל במועד הגירושין. שקול דעתו של בית-הדין לקביעת מנהג הפיצויים מותנה בבדיקת כל הנתונים הרכושיים כספיים אלו והם מהוים את המסגרת המחייבת של מנהג חיוב פיצוי גירושין. מנהג זה של בתי הדין שתלוי ומסור לשקול דעתו של בית-הדין, אין בו לתת לבית-הדין להכריע ע"פ שקול דעת שאינו בנוי על בדיקת הנתונים האמורים.

חיוב הפצויים נקבע מכח מנהג בתי הדין
הלכה ברורה היא שכאשר בית-דין מבקש להשתמש במנהג פיצויים בגירושין, שנהגו בו בתי הדין, עליו להיות צמוד לאופן ולתנאים שבמסגרתם פעלו ונהגו ואין לכך במנהג אלא חידושו, מה שנהגו בו בפועל. ומאחר וחיוב פיצויים זה נוגע לממון חלים עליו כללי המנהג כפי שנפסק בשו"ע אה"ע סי' ס"ו סעיף י"א שבענייני ממון שבין איש לאישה יש לנהוג כפי המנהג כפי שכתב שם בשו"ע "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה" וכפי שנתבארה הלכה זו בשו"ע בשו"ת הר"א מזרחי סי' ט"ז (דף ל"ב, טור ב') ובשו"ת מהרשד"ם ח' אה"ע סי' קל"ד וכפי שכתב שם בבאור הגר"א ס"ק מ"ח ד"ה והוא שיהיה דטעם דמנהגא בכל דנסיב אדעתא דמנהגא כמ"ש בריף ב"ר פ"ז ביבמות, לכן צריך שיהיה ידוע המנהג ההוא לכל.

דברים אלו יש-לומר גם ביחס למנהג בתי דין הנוגע לענייני ממון בין בני זוג. תוקף המנהג שנוהגים בית-הדין נובע מכך שהצדדים קבלו על עצמם שיתנהגו על-פי מנהג בית-הדין ויראו עצמם מחוייבים לפעול בהתאם לזה שבית-הדין יחייבם מכח המנהג. בית-הדין עצמו יכולים על-פי מנהג לחייב פיצויים כשהם כפופים לתנאים ולאופן הנוהג חיוב פיצויי גירושין.

כפי שמצינו היו בתי דין שחייבו לשלם לאישה פיצויי גירושין והתבססו על הקביעה שקיים מנהג בבתי הדין לחייב, ומכוחו יכול בית-הדין לחייב, במסגרת אותם צורות ומסגרות ועל-פי כללי המנהג, במנהגים שעוסקים בענייני ממון. ובזה מתעוררת שאלה עקרונית, כלל נקבע בשו"ע אה"ע סי' סו סעיף י"א בהלכות מנהג. "והוא שיהיה אותו מנהג פשוט בכל המדינה". מתוך עיון בפסקי-הדין של בתי הדין הרבניים מתברר שמנהג פיצוי גירושין, מסיבה ממונית, לא נתקבל על רבים מבתי הדין ובפועל כאשר הועלתה שאלת פיצויי גירושין לא פעלו על-פי מנהג זה ואף נמנעו מלדון בו. בקונטרס שצרף המערער בעניין מנהג פיצוי גירושין, מובאים פסקי-דין הנמצאים בקובצי פסקי-הדין הרבניים כדלהלן:

ועיין פד"ר א' ע' 113 בפס"ד שניתן ע"י הגאונים הרב א. גולדשמידט זצ"ל הרב ש.ש. קרליץ זצ"ל הרב י. בבליקי זצ"ל) בית-הדין לא התיחס כלל לתביעת פיצויים מסיבה של ממון, פד"ר ח"ב עמוד 46 בתביעת אישה לפיצויים על סבל שנגרם לה מבעלה במישרין ובעקיפין ובית-הדין לא פסק לה פיצויים מעבר לסכום הכתובה.

עיין פד"ר ב' עמוד 46, פד"ר ד' עמוד 131, פד"ר ח"ה עמוד 306, בפני הרבנים הגאונים הראשל"צ הגר"ע יוסף שליט"א, הגר"א ולדינברג שליט"א והגר"י חזן זצ"ל שלא התיחסו לתביעת פיצויים, פד"ר ח"ח עמוד 17 וכולה.

וכן לא מצאנו שבתי דין אחרים בארץ ובחוץ לארץ שאינם שייכים למערכת בתי הדין הרבניים מחייבים פיצויי גירושין, שיסודם ממון. כך שניתן לומר שמנהג זו אינו פשוט בין כל הדיינים, אדרבא רובם של הדיינים לא מתנהגים ליתן פיצויים לאישה

בעת גרושיה, שתובעת אותם על יסוד טענות לזכויות ממוניות, על-כן אין במנהג זה כח ליצור חיוב על בעל ליתן פיצויים וצריך לדון בתביעת פיצויים אלו על-פי הדין.

פניתי לכבוד מרן הגאון הרב י.ש. אלישיב שליט"א לשמוע דעתו ביחס לפיצוי גירושין והשיב לי, שכאשר מדובר בפיצויים שמטרתם להביא את האישה להסכים להתגרש יש מקום לנהוג לחייב הבעל ליתן לאישה בנוסף לכתובתה תוספת כפיצויים (זה מתאים לסוג א' של פיצויי גירושין כפי שנבאר לעיל) אולם תביעת פיצוים המתבססת על זכויות ממוניות הקשורות לתרומתה של האישה לממון ורכוש הבעל בחיים המשותפים (זה מתאים לסוג ב' של פיצויים בשעת גירושין כפי שנבאר למעלה) קבע מרן שליט"א שאין לנהוג כך בבית-הדין לחייב הבעל בתביעת פיצויים מסוג זה.

עמדה זו משתקפת מכמה פסקי-דין של בית-הדין הגדול שכבוד מרן הרב שליט"א היה יו"ר ההרכב או חבר בהרכב (עיין פד"ר ח"ו, עמוד 257 פד"ר ח"ז עמוד 111, פד"ר ח"ח עמוד 36 פד"ר ח"ט עמוד 65).

שיקול בית-הדין להפעלת חיוב הבעל ליתן לאישה פיצויים תמורת הסכמתה לקבל הגט פשוט, ולסיים בזה את מצב הנישואין שביניהם, נובע הן מטובת האישה והן מטובת הבעל למצבם האישי והרוחני.

חיוב הפיצויים על הבעל ניתן הן לטובת האישה והן לטובת הבעל
בקונטרס שצרף המערער, שדן בנושא חיוב פיצוי גירושין מובאים דברי פוסקים שדנים בחיוב פיצוים ומעלים בשקול דעתם סיבות לחיוב בצורך לבצוע הגט על-מנת להציל הבעל מאסורים ולזכותו במצות. ונציין כמה מהם.

בשו"ת תעלומות לב להר' אליהו חז"ל זצ"ל (הובא דבריו לעיל, כדוגמא לחיוב פיצויים על-מנת לבצע גירושין הוא עסוק בנסיבות דומות לנדון דנן שרצונו של הבעל בגירושין אינו מבוסס על עילות שמצדיקות חיוב גירושין על האישה והאישה אינה רוצה להפרד. וקביעת חיוב פיצוי לאישה על-מנת שתסכים להתגרש כפי שכתב בסכום התשובה שם. (אה"ע סי' א') וזאת במטרה להפסיק את המצב שהאישה אישה גלמודה והוא יושב לבדו ואינו ניצול מהרהורי עבירה כלומר שנתינת הגט פעל גם לטובתו להצילו מהרהורי עבירה ולהצילה והיותה גלמודה.

ושם בתשובתו מביא שנצטרפו עליו רבנים דייני העיר טראבלס וכתבו וחתמו בפנקס בית-דין הצדק הסכמתם שכאשר הבעל מסרב לרצון האישה לשלום בית ורוצה בגט בלא נמוק צודק והאישה מסרבת לקבל הגט, כתבו שם בזה-הלשון:

"והבית-דין יבינו בחכמתם שא"א לשניהם לדור עוד במקום אחד כי אז כדי שלא להניח באישה עגונה אלמנות חיות והאיש גם-כן שרוי ללא אישה יזדקקו הבית-דין לתת גט בתנאי שמלבד סכום כתובתה נדוניא ותוספת שישלם במעות מדודין בעין. עוד זאת יתן לה פיוס שתות נוסף על כתובתה דיני-מזונות אם כתובתה מאה ועשרים בין הכל יתן לה מאה וארבעים וכן על זה הדרך לפי ערך כתובתה ולמען תהיה לעדה ולמזכרת לדור אחרון כתבנו וחתמנו פה העירה טראבלס".

כלומר הבסיס לשקול הדעת של התעלומי לב וחברי בית-הדין לחיוב הבעל בפיצוי ופיוס לאישה שיש בזה, טובת האיש שלא יהיה באסור, וטובת האישה שלא תהיה אלמנה חיה.

בשו"ת גבעת פנחס להפלאה סימן ב' בבעל ששהה עשר שנים ולא ילדה לו אשתו שכאשר האישה אינה רוצה בגירושין שיש לחייב הבעל לפצות את האישה שתסכים לגירושין. שעל-ידי זה יוכל לקיים מצוות פרו-ורבו, דאז משערין את הערך הפיצוי לפי עשרו בעת קיום מצות פרו ורבו ושעור זה יהיה מחוייב לתת לה לרצותה. על-פי זה הדברים קל-וחומר אם לקיום מצוה פרו-ורבו קובעין את ערך הפיצוי על-פי עושרו. קל-וחומר בנדון דנן שסיבת חיוב הפיצוי היא להצילו מאיסורים חמורים של הפרת שבועה ותקיעת כף שעובר בהם בכל שעה שיש לחייבו שעור פיצוי שמתאים לעושרו ורכושו, שכן על-מנת להנצל מאסורים דאורייתא משלם אדם כל ממונו על-מנת להנצל מהם. (עיין שו"ע או"ח סי' תרנ"ו סעיף א' ברמ"א).

גם מהמובא שם בשם ספר "פדה את אברהם" לרב אברהם פלאג'י (בן הגר"ח פלאגי) כפי שהביא בקונטרס שצורף לערעור, שברור הדברים הם דברי הג"ר יוסף פלאגי (בנו) ששיתף בהם את חכמי ישיבת בית הלל לבקש למצוא את בסיס לפיצוי שהבעל צריך ליתן פיצוי לאישה על-מנת שהוא יוכל לקיים מצות פרו-ורבו שהוא מצוה בה. וכן דן שם שסיבת הפיצוי שחיוב ליתן לאישה משום בושתה של האישה מעצם הגירושין.

מדברי הפוסקים הנזכרים-לעיל נראה שהמרכיב העיקרי בשקול דעת בית-הדין לחייב הבעל ליתן פיצוי לאישה לביצוע הגט נובע מסיבות ששייכות לבעל בתחום המצות שהוא מצוה בהם ומסיבות שקשורות לאישה שבגינם תקבל את הפיצוי לשם בצוע הגט".
ב"כ היועץ המשפטי לממשלה מבקש לדעת מדוע בית-הדין שקבע חיוב הפיצוי על האישה עבור הסכמת הבעל ליתן הגט לא התחשב בעובדה שתביעת הבעל לחייב האישה בשלום בית נדחתה.

יש לציין שכל בקשת שלום בית מורכבת משני חלקים החלק האישי והחלק המשפטי. החלק האישי ענינו הבקשה מבן הזוג השני שיחזור לחיי השיתוף מלאים לשמירת מצב שישכון שלום ביניהם להמשכת חיי הנישואין באופן תקין, ובחלק המשפטי בקשת שלום הבית עניינה פניה לבן זוג במישור המשפטי שיחזור וימלא את חובותיו כלפיו, שכן מיד עם הנישואין נוצרות התחייבויות של בני הזוג כל אחד כלפי השני וכלפי חיי הנישואין המשותפים, וזכותו של כל בן זוג לדרוש מבן זוגו מילוי התחייבויות אלו על-מנת ששלום הבית יתקיים ביניהם.

וכאשר בית-הדין כפי שנפסק בנדון דנן דחה את תביעת הבעל לחייב את האישה בשלום בית הדחיה מתייחסת לתחום המשפטי וקובעת שהאישה לא חלים עליה החובות שנוצרו עליה עם הנישואין כלפי הבעל ואין הבעל זכאי לתבוע מהאישה למלא חובותיה כלפיו. אין בפסיקה זו כל הוראה לבעל לפרק את הנישואין ולהתגרש בגט פשוט. אמנם יש לפסיקה זו השלכה לתהליך שמביא לפרוק הנישואין ולגירושין אבל אין היא נוגעת באופן ישיר בעניין ביצוע הגירושין.

לאור דברים אלו אין לקשור נסיבות אלו לעצם עניין חיוב פיצויים הקשורים לבצוע הגירושין כפי שנתבאר לעיל.

באשר לחשש הסחטנות שהעלתה ב"כ היועץ המשפטי לממשלה כפי שהסברנו בתחילת דברינו שיסוד חיוב האישה לפיצוי הבעל בנדון שבפנינו נובעת מהסכמתה בלבד, שתביעת הפיצוי תמורת הגט תידון וללא הסכמתה לא היה עולה על דעת בית-הדין לחייבה בפיצוי תמורת הגט. מה גם שהמצב המשפטי ההלכתי היה שבית-הדין דחה את תביעתה לחייב את הבעל בגט ולסיים את מצב הנישואין וכפי שכתבנו בפסק דיננו שמבחינה משפטית הלכתית היתה לבעל זכות להמשיך להיות נשוי והסכמתו לוותר על זכות זו תמורת הזכות שתביעת הפיצויים שלו תידון אין לראות בזה סחטנות.

בנוסף לאמור, מאחר ובימינו לא ניתן לחייב לכפות על גט הן על הבעל והן על האישה, כאשר אין עילה לחיוב והגט חייב להתבצע בהסכמת שני הצדדים, בית-הדין לא מאפשר להשתמש בגט כאמצעי סחיטה.

באשר לטענת החריגה מסמכות, לאור ההלכות שנפסקו ב- בית-דין גבוה לצדק 6103/93 סימה לוי וב-בית דין גבוה לצדק 2638/03 סימה אמיר.

פסיקת הפיצויים לבעל נקבעה במסגרת הסכם הגירושין ולפני בצוע הגט כאשר ההחלטה לבצוע הגט לאלתר נקבע על-סמך ההסכמה שעניין הפיצויים ידון לאחר הגירושין, ובזה סמכות בית-הדין נמשכת גם לאחר הגט.

בנוסף לאמור פסק-הדין לעניין הפיצויים ניתן בא' בסיון תשס"ב 01.06.03 לפני פסקי-הדין שניתנו ב- בית-דין גבוה לצדק 6103/93 סימה לוי, וב- בית-דין גבוה לצדק 8638/03 סימה עמיר.

(-) אברהם שרמן

בהתייחס לשאלת היועץ המשפטי לממשלה מהו הגדר שעל-פיו בית-הדין מחייב הבעל בפיצוי? לענ"ד המושג "פיצוי" הוא מושג מושאל, מאחר ופיצוי במובנו הרגיל הוא תשלום בעד עוולה שנעשתה, כלשון התלמוד (כתובות צב ע"א) במקרה שאחד קנה קרקע ובא בע"ח של המוכר ולקחה ממנו, שאז המוכר "מפצי ליה" משום שנעשתה לקונה עוולה שהדבר שקנה נלקח ממנו באשמת המוכר שלא שילם את חובותיו (ועיין גם ב"מ יד ע"א). משא"כ בנידון שלפנינו שמדובר בבעל שאינו חייב להתגרש ומפסיד את נשואיו בגלל דרישת האישה שנהנית כשמשתחררת מכבלי נשואין, למרות שהגירושין הללו אינם מחוייבי המציאות מצד שאין עילה שמכוחה ניתן לחייב הבעל לגרש את אשתו, במקרה זה אין לדון במתן פיצוי, שהרי לא נעשה לבעל שום עוול בזמן הנשואין ורק האישה במשך זמן הנשואין אבדה את הרגש כלפיו ולכן יש לדון בחיוב האישה בתשלום מדין אחר, משום שהבעל עשה פעולה שאינה מחוייבת להנאת האישה, ולחובתו כאשר נישואיו באים אל קיצם. ותשלום זו הוא כשכר פעולה ולא כפיצוי במובנו הרגיל.

ובעניין זה עיין בספר משפטים ישרים (ח"ב סי' קכ"ט) שדן במקרה של ראובן שמרדה עליו אשתו ולפי הדין לא היה חייב לגרשה, והוא לא רצה לתת לה גט (יש להדגיש שהמנהג במקום מושבו של הרב המחבר "מקנס" וכן בכל ערי מרוקו שאדם יכול לישא אישה על אשתו גם בלי תנאי שיגרש את המורדת לפני כן, ובניגוד למנהג כיום בארץ שלא מאפשרים לבעל לשאת אישה על אשתו המורדת כל זמן שהמורדת מסכימה להתגרש, והדבר מצוי במורדת דבעינא ליה ומצערנא לה), ופיתתה אותו שיתן גט על-ידי שחייבה את עצמה לזון את בנו ובתה עד זמן מה, וגם הוא נתחייב זמן מה, וקודם לכן מסרה מודעה שאין רצונה להתחייב. וכתב הרב המחבר: "נראה שכיון שאין צריך ליתן (את הגט), והיא פיתתה אותו על-ידי שחייבה עצמה לזון בנו ובתו עד זמן מה, לא יועיל לה אם מסרה מודעה על זה, דהו"ל כההיא דסימן קס"ט סעיף נ' דחליצה מוטעית כשרה, ואף על-פי שהחליצה כשרה מ"מ חייבת ליתן לו כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתו. וכן נידון זה שאמר לו שיפטרנה בגט ולזון בניו הו"ל כשכר שכיר כי שכור הוא ליתן גט בעד שתזון בניו כי היכי דבשאר שכר שכיר המודעה אינה כלום".

יצויין שבתשובה האמורה מדובר במקרה שהבעל לא חייב לתת גט, אבל כאשר חייב לתת גט התמונה ההלכתית היא אחרת לגמרי, שאז יש להשוות לדין השני שכתב השו"ע שם (סי' קסט סעי' נ): אבל אם יש טענה שאינה חפיצה בו מפני שאינו הגון לה, והוא חייב לחלוץ אלא שאינו רוצה, והטעוהו שיחלוץ לה על-מנת שתתן לו ק"ק זוז, אינה חייבת ליתן לו כלום. והטעם משום שיכולה לומר לו "משטה אני בך". ובעניין זה עיין בהרחבה בחו"מ סי' פ"א בקצות (סק"ד) ובש"ך (ס"ק ו) האם אדם שמחוייב לעשות איזו פעולה יכול לתבוע עבורה שכר מדין שכירות פועלים כאשר זה שכנגדו התחייב לשלם לו ואמר "אתם עדי". שלדעת הש"ך יכול לטעון "משטה אני בך", משום שהיה חייב לעשות את אותה פעולה. ומשווה למה שכתב הרמ"א שם (סעי' א) במי שאמר לחתנו שילמד עם בנו וישלם לו, שפטור, משום שהחתן חייב בלאו הכי ללמוד עם בנו. והש"ך משווה לדין האמור במי שחייב לחלוץ ואמרו לו חלוץ לה על-מנת שתתן לך מאתיים זוז. והקצות חולק וסובר שאינו יכול לטעון "משטה אני בך".

ובאשר למה-שכתבו עמיתי שישנם 3 סוגי פיצויים:

א. פיצויים הקשורים לביצוע הגירושין.

ב. פיצויים הקשורים לתחום הממוני רכושי.

ג. פיצויים בירידת ערך שער המטבע.

עמיתי בנימוקיו לדחיית הערעור מבדיל בין הבעל לאישה בכל מה שנוגע לסוג הפיצוי הראשון, שכאשר מדובר באישה, אין לחייבה בפיצוי אם לא קדמה לכך הסכמה, כמו בנד"ד שהאישה התחייבה בקניין לפצות את הבעל, וכאשר מדובר בבעל, אפשר לחייבו גם בניגוד לרצונו כדי לקדם את עניין הגירושין. וכאן דעתי חלוקה, שהבעל כמו האישה, אין לחייבם בפיצוי אם לא קדמה לכך הסכמה והתחייבות בקניין.

יצויין שלעניות דעתי שמלבד הסוגים השונים של הפיצויים כאמור, ישנן בפוסקים עוד סיבות לפסוק פיצויים:

א. כאשר המשבר לנישואין נגרם בעטיו של הבעל בגלל מאיסות וישנו פירוד ממושך המהוה הוכחה לפירוד. ובעניין זה עיין תעלומות לב ח"ב הלכות גיטין סי' א', שלמרות שסבר שאפשר לחייב את האישה בגט, יש לחייב הבעל במקביל כפיצוי הנראה לבית-הדין.

ב. במקרה שהבעל מואס באשתו בגלל מומין שנמצאו בה, כשלפי הדין אם רוצה לגרשה צריך לתת לה את הכתובה והתוספת משום שנסתחפה שדהו, כמו למשל ברואה דם מחמת תשמיש או שיש בה חולי המדבק או ששהתה 10 שנים ולא ילדה, עיין במה שכתב בספר נופת צופים (סימן רסב) שלא מחייבים את הבעל בתוספת שהוא מצד מה שנהגו במקומו להוסיף אלא בתוספת שהוא מרצונו הטוב באופן שחפצים להביא את המצב לגירושין בלי שיממש את כל התחייבותו.

ובעניין זה עיין גם במה שכתב במשפטים ישרים (ח"א סימן רסב) שמפשרים בתוספת. וז"ל:

"אישה אחת שהיתה בה חולי הצרעת שהוא חולי המדבק אם יוכל בעלה לישא אישה אחרת עליה. וגם אם כופין אותו לגרש וליתן כתובה אם אינו רוצה להתקרב אצלה?."

וכתב בהמשך:

"ומ"מ צ"ע אם יש לה תוספת ונראה דיש לה כיון שנסתחפה שדהו וכמ"ש מרן /אהע"ז/ סי' קי"ז באישה שרואה דם מחמת תשמיש ויתן הכתובה כולה אלא די"ל דלא חייבוהו אלא בתוספת שמוסיף מדעתו ורצונו אבל תוס' שהוא מנהג ובעל כרחו עושה אותו נראה דלא נהגו כן אלא שלא יגרש חנם. אבל אם מוכרח לגרש מחמת שאומרים לו שיש לו סכנה וחמירא סכנתא מאיסורא נר' דאדעתא דהכי לא הנהיגו. וכעין זה חלקו הרבנים מהריב"ץ זלה"ה והרב א"ז המשבי"ר זלה"ה דאף דקי"ל בממאנת יש לה תוס' ה"מ בתוס' שמוסיף מרצונו אבל התוס' שבע"כ מצד המנהג אין לה ואפשר דה"ה הכא כיוון שמוכרח להוציאה אין לה תוספת וצ"ע וראוי לפשר."

ועיין גם בשאלות ותשובות שאלו לברוך (אבן העזר סימן ג) בנידון תובע לגרש את אשתו משום שלא ילדה ופסק וסתה ופסק המחבר שיש להתחשב בבעל כפסק-דין מעין תקנה שלא לחייבו מעבר לכתובה והנדוניא ולא לחייבו בתוספת

ועיין גם בשאלות ותשובות הלכה למשה (סימן ה) שדן במקרה שנתגלו באישה בהרות (מין צרעת), והבעל שהה עם אשתו זמן רב. וכתב שלמרות שמצד הדין הבעל צריך לשלם את כל הכתובה, בכל זאת יש לפסוק ולפשר כראות עיני בית-הדין וכפי כח הסבל. והרב הסתמך על דברי הרב יעבץ שדן במקרה שראובן טען על אשתו שמשתנת במיטה, ופסק שיש להתחשב בבעל ואין לחייבו את מלא הכתובה, וכמו שכתוב בזמן הזה שהכתובות גדולות, שראוי שתיטול רק את הנדוניא והבעל יוסיף קצת כפי כח הסבל.

ג. פיצוי נוסף שמוזכר בפוסקים, פיצוי בגלל הבושת שהגירושין גורמים לאישה, ובעניין זה עיין ברב פעלים ח"ב אבהע"ז סי' ג' שדן בראובן שקידש אישה ולאחר כמה חדשים רצה לגרשה לפני הנישואין בלי שנתן טעם מדוע הוא מואס בה, והטעם שבכל זאת נתן שהאישה היא בת מלמד תינוקות, למרות שידוע לנו שידע מזה לפני הקידושין. ופסק הרב שיש לחייב אותו בדמי בושת משום שאירס אישה בפומבי ובפרסום גדול ואחר כך יגרשנה. ועוד שגרם לה הפסד שנעשית גרושה. ובסוף התשובה כתב: "שיש לקונסו בממון לפי המבייש והמתבייש וכן בדין למען יווסרו כל האנשים הבוערים בעצת אדם ולא יזידון להתעולל בבנות ישראל הכשרות".

ד. פיצוי נוסף, פיצוי המוביל לגירושין. עיין רב פעלים ח"ד סי' ט' שדן ופסק במקרה שאיש אירס אישה על אשתו בלי שיקבל את רשותה ואת רשות בית-דין, שכופים אותו לשלם מזונות לארוסתו כדי שיגרשה ולא חיישינן לגט מעושה, הואיל והבעל רוצה לקחתה בניגוד לרצון חכמים. ועיי"ש שכתב שאפשר לחייבו במזונות ארוסה שלא מעיקר הדין משום תקנת בנות ישראל ולא נחשב גט מעושה מאחר והחיוב בא משום תקנת בנות ישראל הנושאים ארוסה על נשותיהם.

ה. עוד מוזכר בפוסקים, פיצוי בעקבות הפרת הסכם קודם הנישואין. עיין בדברי יוסף (סימן לז בנידון של שני מחותנים שהתחייבו שכל צד שירצה לעלות לארץ ישראל (וממילא יגררו את החתן והכלה אחריהם), שאם הורי הכלה ירצו לעלות ואב החתן יעכב את בנו, יהיה עליו לרצות הבעל ברצי כסף על-מנת לשכנעו לגט בנוסף למתן כתובה ובאם לא יעלה בידו לשכנע הבעל לגט ישלם קנס מאתים מתקאלים כסף לפצות את האישה בנוסף למתן הגט, ואם להיפך שהורי הכלה יעכבו את בתם, יוטל קנס גם על צד האישה, שתקבל רק עיקר הכתובה ונדוניא בלבד. וכן עיין בדברי יוסף (סימן יא) שדן במקרה שהבעל רצה לשאת אישה על אשתו לאחר 10 שנים שלא ילדה, והאישה העדיפה להתגרש ולכן הסכימה למחול על כתובתה אם יגרשה לאלתר, ואז סוכם ביניהם שאם יגרשה לאלתר, יהי כן, ואם לאו אז יתחייב לה בכמה דברים, ראשית שלא ישא אישה אחרת אלא אם-כן יגרשה קודם וישלם לה את סך כתובתה, או לחלופין שישלם לה מיידית את סך כתובתה כאשר ישא אחרת. והבעל בחר בסוף לא לגרשה מייד. ואחרי זמן השלים עם האישה ובאותו מעמד הצדדים ויתרו על הסיכום הראשון, וחזרו שוב על החלק שמחייב את הבעל במקרה שהאישה לא מתגרשת מיד, כאמור שלא ישא אחרת וכולה, אלא שעל הסיכום הזה הבעל מסר מודעה. והרב שם דן האם אפשר לחייבו מכח הסיכום הראשון, משום שיש אומדנא שהאישה לא היתה מוותרת על זכויותיה מכח הסיכום הראשון אם היתה יודעת שהבעל ימסור מודעה על הסיכום השני. וגם זה מעין חיוב פיצוי לאישה בגלל הפרת ההסכם.

כמו-כן מצאנו שמפצים אישה בהקדמת פרעון הכתבה כאשר בעלה מגרשה בלי סיבה ומחייבים אותו לשלם לה את הכתובה לפני מתן הגט. או כאשר מגרשה בגלל שרצונו לעבור לגור בעיר אחרת בניגוד לדין או למה שהוסכם, שפוסקים שהבעל צריך לפצותה ולהקדים לה את כתובתה.
וכמו-כן נציין לדברי הפוסקים שהובאו בשו"ע בסי' קלד שדנו האם בעל שהתחייב לשלם פיצוי לאישה אם לא יתן גט, יכול לתת את הגט, או שיש כאן חשש של גט מעושה. וגם לדעת האוסרים, מכן מקום הבעל צריך לקיים את התחייבותו ולשלם לאישה, כמו שמבואר בשו"ע שם. ובעניין זה עיין גם שו"ת נופת צופים.

זה בתמצית, ובמידת הצורך אפרט יותר על סוגי הפיצויים שכתבתי לעיל תוך ציטוט המקורות.

למסקנא אני מצטרף לדעת חברי שבנידו"ד מכיון שישנה התחייבות של האישה בקניין, יש לחייבה בפיצוי המהוה תשלום בגין ההסכמה לגט שהבעל לא היה מחוייב בו.

(-) ציון אלגרבלי

ראיתי מה שכתבו עמיתי הרה"ג היו"ר הדיין א. שרמן והדיין צ. אלגרבלי.

לעניין המקרה הנדון אין ביניהם מחלוקת ואני מצטרף לדעתם.

בהסבר מנהג הפיצויים מהבעל לאישה נחלקו עמיתי מחלוקת יסודית. לדעת הגר"א שרמן הרי במקום שהבעל תובע גט, ואין מקום לחייב את האישה בקבלת הגט הנהיגו האחרונים וגם בתי הדין לחייב את הבעל בפיצוי על-מנת להביא את האישה להסכמה להתגרש, ודבר זה תקנה לאישה ותקנה לבעל.

עדיין יש לדון בפרטים. למרות החיוב בפיצוי אין ספק שהאישה יכולה לומר שאינה מסכימה להתגרש ואז נראה פשוט שהחיוב של הבעל לפיצוי יוגבל. איני יודע אם כל אימת שהאישה תסכים גם כעבור שנים עדין יחוייב הבעל בפיצוי או שיש להגביל חיוב זה אם האישה מסכימה להתגרש תוך זמן שבית-הדין קוצב.
לדעת הגר"צ אלגרבלי, אין בכלל חיוב של פיצוי על הבעל והחוב חל רק בהסכמה ובקנין ואם-כן אין לנו אלא מה שהסכימו וקנו.

כמו-כן יש לדון לדעת הגר"א שרמן אם בית-הדין פסק שהאישה אינה מחוייבת לקבל גט ובכל-זאת עמדה ונתגרשה לפני שבית-הדין פסקו לה פיצוי אם יכולה לתבוע הפיצוי לאחר הגירושין. נראה שכאן לא שייך טעם התקנה שהרי לא היה צריך לשכנע את האישה להתגרש על-ידי פיצוי, או שמא לא נחלק במנהג והמנהג מחייב באופן כללי כל מי שתבע את אשתו והיא סירבה ובית-הדין קבע שאינה חייבת.

בין עמיתי יש גם מחלוקת בכיוון של פיצויים מהאישה לבעל.

הגר"צ אלגרבלי קובע בפסקה המתחילה "כאשר בפיצוי" שבין בפיצוי מהבעל לאישה או מהאישה לבעל אין חובת פיצוי ללא הסכמה וקנין. מאידך הגר"צ אלגרבלי מסביר בראש דבריו שהפיצוי מהאישה לבעל כאשר הבעל לא חוייב במתן גט נמצא שמתן הגט הוא צער לבעל ואילו האישה נהנית ממנו, ואם-כן מתן הגט לפי דרישת האישה הוא עבודת שירות (פועל) שהבעל עושה לאישה לטובתה והרי הוא כשכיר שלה וכנותן לה שרות שעל זה היא צריכה לשלם.

דבריו סותרים לכאורה שהרי אם בעינן הסכמה וקנין למה צריך גדרי פועל וגדרי הנאה.

ואולי דעתו שבפיצוי מהבעל לאישה צריך הסכמה וקנין אבל בפיצוי מהאישה לבעל צריך רק הסכמה על הפיצוי ואין צורך בקנין כמו שבשכירות פועלים אין צורך בקנין ואם עשה העבודה על-פי המוסכם זוכה הפועל בשכרו גם ללא קנין.

הפיצויים שמזכיר הגר"צ בסעיפים א-ב שבעמוד 11 הולכים לשיטת בני ספרד המקילים במתן היתר לבעל לשאת אישה על אשתו, או לחייב אישה בגט.
לשיטתם, יש מקרים שבט' מאיס עלי לבד הוא מחייבים אישה בגט אולם מתנים את רשות הבי"ד להית"נ או לחיוב גט במתן פיצוי.

לסיכום, לעניין מנהג הפיצויים המקובל בבתי הדין מקובלת עלי דעת עמיתי הגר"א שרמן שכן הוא מבסס אותה על פסקי-דין של בתי הדין הרבניים ועל דעת גדולי זמננו.
(-)חגי איזירר

לסיכום: בית-הדין חוזר על החלטתו מכ"ה באדר א' תשס"ה 06.03.05 שדינו של הערעור להידחות."

7. ערעורו של הבעל על פסק-הדין שמצב הפרוד בין הצדדים שנמשך כשלוש וחצי שנים לא נשמעה זעקת הבעל שנמצא מעוגן עקב סרובה של האישה להתגרש ובית-הדין בדחותו את תביעת הגירושין מנציח מצב זה של עגינות
בתיק מס' 7639-21-1 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2010(2), 1 (2010)}קבע בית-הדין הרבני הגדול {מפי כב' הרב יונה מצגר, הרב אברהם שרמן, הרב ציון אלגרבלי} כדלקמן:

"פסק-דין
הופיעו בפנינו הצדדים וב"כ בערעור הבעל על פסק-הדין של בית-הדין הרבני בתל אביב מיום ה' בכסלו תשס"ט 02.12.08 בו פסק בית-הדין כדלהלן:

א. דוחים את תביעת הבעל.

ב. מגיעים לאישה כל הזכויות המגיעות לאישה נשואה מבעלה.

ג. מייעצים לאישה לנהל משא ומתן עם בעלה על-מנת להגיע להסכם גירושין הוגן.

עיקר ערעורו של הבעל על פסק-הדין שמצב הפרוד בין הצדדים שנמשך כשלוש וחצי שנים לא נשמעה זעקת הבעל שנמצא מעוגן עקב סרובה של האישה להתגרש ובית-הדין בדחותו את תביעת הגירושין מנציח מצב זה של עגינות, וזאת למרות העובדה שהאישה נתנה הסכמתה לגירושין.

לטענתו, טעה בית-הדין בקביעתו שהבעל בגד באשתו עם אישה זרה לפני שפתח תביעתו לגירושין. לדבריו, בגידותיו של הבעל עם נשים אחרות החלו רק לאחר שנפרד מאשתו.

לאור דברים אלו טוען ב"כ המערער שהיתה צריכה להתקבל טענת מאיס עלי של הבעל.

כמו-כן ביקש שבית-הדין יבטל את סעיף ב' שבפסק-הדין על-פיו לאישה מגיעים כל הזכויות המגיעות לאישה נשואה מבעלה ויפטור הבעל מחיוב מזונות וכן יבטל את הפסיקה למדור ספציפי.

ב"כ המשיבה טען שמדובר במקרה של בעל בוגדני שהחליט לזרוק את אשת נעוריו ואשתו הנאמנה לטובת מאהבת, וכל עילות הגירושין שהעלה לא הוכחו על ידו. ולמעשה מטרתו האמיתית של הבעל הינה להשליך את האישה עמה חי מעל 20 שנה על-מנת לחיות עם חברתו לחיים.

לסכום, מבקש ב"כ המשיבה להשאיר את פסק-הדין נשוא הערעור על כנו להשאיר לאישה את כל הזכויות הממוניות שיש לאישה נשואה, מזונותיה וכן זכות מדור ספציפי.

לאחר שמיעת הערעור ועיון בכתבי הערעור ובתגובת האישה לערעור ושאר החומר שבתיק, דינו של הערעור להידחות.

צדק בית-הדין האזורי בפסק-דינו המנומק שיש לדחות את תביעת הבעל לגירושין ויש להשאיר ביד האישה את כל זכויותיה למזונות ולמדור ספציפי. ב"כ המערער לא הצליח להעלות כל טעון או עילה שתצדיק חיוב האישה בגירושין.

אינני יכול לקבל את מסקנתו של כבוד עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א שיש לקבל את ערעור הבעל ולחייב האישה בגירושין.

כבוד עמיתי שליט"א ביסס את פסיקתו על העובדה שמאחר וחיי הנישואין הגיעו לקיצן ובטלו התנאים המינימליים לקיום תא משפחתי לשלום בית, הצדדים חייבים להיפרד ויש לחייב בגירושין האישה דלא גרע מדבר (ערוה או דבר) שלדעת בית הלל שפוסקים כמותם יש לאפשר גירושין, והפנה לנימוקים שכתב לאחרונה באריכות בפסקי-דין שונים.

כוונתו לפסק-דין שכתב בתיק (...) 4796-64-1 שעוסק במקרה דומה בו הצדדים היו בנפרד 15 שנה והסיבה לפירוד עזיבת הבעל את הבית לטובת נשים אחרות, ואין סיכוי שהבעל יחזור לאשתו, והאישה טוענת שמחכה שהבעל ישוב אליה לשלום ולא הוכח שאינה אומרת אמת. שם בפסק-דינו, כדעת יחיד (דעת הרוב לא הסכימה עם מסקנת פסה"ד), הביא שם מדברי אחרונים בעניין איסור לגרש בעל-כורחו בטרם התקבל המנהג שלא לגרש בעל-כורחו וחרגמ"ה. הלא הם, שו"ת איש מצליח ג' סי' ס"ט שדן בדברי הפוסקים באבן העזר סי' קי"ט סעיף ב' לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם-כן מצא בה ערות דבר, ופרש הט"ז שם דהיינו או ערוה או דבר. וכתב שם הכלל עולה... לדעת הט"ז הגר"א והמהר"ש יונה והרב אמרות טהורות ומהרי"ט ודעת הרמב"ם ומרן כרש"י שיכול לגרש לב"ה אפילו בזיווג ראשון משום דבר ולא רק משום ערוה והביא שם דעת הח"מ והפר"ח והרא"ם.

וכן הביא שם מספר "די השב" אבהע"ז סי' א' אבהע"ז לרב שלמה ברדוגו שבאר כוונת הרמב"ם במ"ש שלא יגרש אא"כ מצא בה ערות דבר דהיינו או ערות או דבר דאם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כופין אותה לקיימה וכ"כ הרשב"ש סימן תי"א דאין בי"ד נזקק לו לגרש אשתו וחייב במזונות האישה ומדבריהם.

ועל-פי דבריהם הגיע למסקנה שבנדו"ד שכתוצאה מהפירוד הממושך בטלו התנאים המינימלים ולהמשך החיים המשותפים זהו מצב שנתן להגדירו כדבר, וכנימוק שאין אסור לגרש גם אישה ראשונה.

על בסיס סכום דבריהם של המפרשים והפוסקים הנזכרים-לעיל פסק כבוד הגר"צ אלגרבלי שליט"א בזה"ל:

"ובסכום בנידונינו שהנישואין הגיעו לקצן והם רק על הנייר בלבד ומצב תלוי זה טומן בחובו חשש איסור לשני הצדדים שהאישה לא תעמוד ללא איש ואיסור לבעל שחי עם פנויה ואסור נוסף שאסור לחיות עם השנואה לו אם יחוייב לחזור לשלום בית בוודאי דלא גרע מהקדיחה תבשילו ויש לחייב האישה בגט אחרי מתן פיצוי בדמים."

עיון דברי המפרשים הפוסקים עליהם נשען כבוד הרב שליט"א מלמד שכולם עוסקים בהלכות שנקבעו בשו"ע אהע"ז סי' קי"ט סעיף ב' וסעיף ג' המתבססות על דברי ב"ה מתי מותר ומתי אסור לבעל לגרש את אשתו, גם בפסק-הדין שכותב כבוד הרב שליט"א בנדונינו, כותב כבוד הרב שליט"א כדלהלן:

"ולכן לאור הנזכר לעיל כשבטלו התנאים המינימלים לשלום בית והצדדים חיים בנפרד יש לחייב בגירושין האישה דלא גרע "מדבר" (ערוה או דבר) שלדעת בית הלל שפוסקים כמותם יש לאפשר גירושין..."

כלומר דברי בית-הלל מהוים בסיס לחייב האישה בגירושין. ונראה ברור שדברי בית-הלל ופסיקת השו"ע שם כשיטתם, שעוסקים בשאלה מתי מותר לבעל לגרש את אשתו ומאיזה נימוקים, אינם מהוים כל מקור הלכתי לשאלה שניצבת בפני בית-הדין האם מצב של פרוד ממושך בין הצדדים כשלעצמו מהוה עילה לבית-הדין לקבל תביעת בעל לחייב האישה לקבל גט פשוט ובמיוחד שמדובר שהבעל הוא האשם בפרוד עקב בגידתו באשתו עם אישה זרה, ועזיבתו את אשתו. דברי בית-הלל שנאמרו בזמן חז"ל בטרם שנקבע החדר"ג או נתקבל המנהג שאין הבעל יכול לגרש אשתו בעל-כורחה, ועל-פיהם יכול הבעל לגרש אשתו בעל-כורחה ואין צריך את דעתה והסכמתה, אין הלכה זו אומרת כלל שיכול בית-דין לכפות על האישה את הגט בניגוד לרצונה כאשר אין עילות מיוחדות שבגינם ניתן לחייב האישה ואף לכפותה לקבל גט פשוט מבעלה.

כתב שו"ת הרשב"ש ת' תי"א וז"ל:

"והרביעית הוא שאין בגרושיה לא מצוה ולא עבירה ולא חיוב כפיה, כגון אשתו שניה שאין בה לא ערוה, ולא דבר של כאין שהקדיחה את תבשילו או ששנאה או מצא אחרת נאה הימנה. בזו אין חובה על בית-דין ליזקק לו. שאף על-פי ששנינו בפרק חרש (יבמות קי"ב, ב') האישה יוצאה לרצונה ושלא ברצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו, אין הכוונה שבית-דין יכריחוה לבוא לקבל גיטה, אלא שאם זרק לה גט בחיקה אף על-פי שהיא אינה רוצה להתגרש גירושין גירושין אף על-פי שלא ברצונה". באור הדברים שדין הגמ' שקובע שנתן לגרש אישה בעל כורחה ושלא מדעתה, רק קובע שאין דעתה ורצונה של האישה תנאי בתוקף הגט והגירושין, וגם אם הגיע אליה הגט בנגוד לרצונה ובעל-כורחה הגט גט. אין בקביעה זו כשלעצמה כל הוראה שבית-דין יכפו עליה להתגרש בלא עילה הלכתית שמחייבת אותה לגירושין. וכן כתב שם הרשב"ש בהמשך דבריו. בזה"ל "וכבר טעו בזה קצת מגסי הרוח מחמת שראו בהלכות גירושין בפ"א (ה"ב) שכתב הרמב"ם ז"ל שהאישה מתגרשת שלא ברצונה ואלו עניי הדעת חסרי מוח לא ידעו הפרש בין בעל כרחה ושלא ברצונה, לכפיית בית-דין, שאילו אמרה המשנה שהאישה מתגרשת בכפייה שכופין את האישה להתגרש, היה חובה על בית-דין לכופה להתגרש, אבל לא אמרה המשנה אלא שהיא מתגרשת שלא ברצונה. אבל הבית-דין יכפו האישה להתגרש שלא במקום מצוה, אין לנו."

הגר"א הורביץ זצ"ל הביא דברי הרשב"ש שצטט, בפסק-דין שכתב, מובא בפד"ר ח' י"ג עמוד 273. ושם בפסק-דין הביא דגם ההפלאה והנודע ביהודה כתבו בפשטות כדברי הרשב"ש.

הנודע ביהודה ח' אה"ז מהדור"ת סימן ק"י כתב בזה"ל:

"אבל האישה אף שבעלה יכול לגרשה בעל-כורחה מכל-מקום אין שום חיוב עליה שתהא מחוייבת לקבל גט, ואם יכולה להשתמט שלא יגרשנה לא ידעתי בזה עליה שום איסור."

וההפלאה בק"א סי' ע"ז אות ג' כתב וז"ל:

"... אלא משום דכיון שנאמר ישלחנה וכיון שרוצה לגרש אינו מחוייב לכופר, אבל במזון וכסות נראה דחייב עד שיגרשנה דנהי שנתנה לו תורה רשות לגרש בעל-כורחה מכל מקום היא אינה מחוייבת לומר רוצה אני וכל זמן שאינו מגרשה בעל-כורחה חייב הוא בשאר וכסות."

כבוד הגר"צ אלגרבלי שליט"א העלה נימוק נוסף לפסיקתו שיש לחייב האישה בגירושין והוא שיש מקום לקבל את טענת מאיס עלי כפי שכתב שמערכת היחסים הגרועה שהיתה גם באשמת המשיבה כאמור יש בה כדי להביא לידי מאיסות וכן העובדא שיחסי המערער עם המאהבת היכו שורשים עידן ועידנים יש לראות בהם מצד המערער מצב של אל חזור ונתק מוחלט מהמשיבה ונחשבת התוצאה הנזכרת-לעיל כמבחן המאיסות במבחן התוצאה. חיזוק לנימוק זה הביא כבוד הרב שליט"א בפסק-דינו בתיק (...) 4796-64-1 שהובא לעיל, בו הביא את דברי התעלומות לב ח"ג דיני נישואין סי' א' שכתב שם בסוף דבריו, שהאיש מעיד שכתוצאה מבגידת הבעל עם חשוקתו שמתפתחת שנאה ומאיסות לאשתו בהסתמך על מה-שנכתב חז"ל "למה נקרא שמה עכסה שכל הרואה אותה כועס על אשתו" ובפרט כיום שהוא בכבלי הנישואין המונעים ממנו להתחתן בשונה מזמן חכמינו זכרונם לברכה שמותר לו לשאת אישה על אשתו, בוודאי שמתפתחת אצלו מאיסות ושנאה לאשתו כאשר מעכבת הגירושין.

הספר הנזכר לעיל לא נמצא תחת ידי לראות דבריו אולם ברור שהשמוש במושג "מאיסות" אינו שייך כלל לטענת מאיס עלי שטוען בעל שמורד באשתו שנדונה בשו"ע אבהע"ז סי' ע"ז.

טענת מאיס עלי במהותה נוגעת לתחום חיי האישות שבין בעל לאשתו כשטוען אחד מהצדדים שהוא לא יכול למלא את חובתו לחיי האישות משום מאיסות שקיימת בליבו כלפי הצד השני.

בנדון דנן פרוק חיי הנישואין ומרידת הבעל ואי מלוי חובתו לאשתו נעשה משום שעיניו נתן באחרת וזה גרם לקרע בחיי הנישואין ולסכסוך הקשה שביניהם, וטענת המאיסות והשנאה של הבעל כפי שמעלה כבוד הרב שליט"א נוצרה עקב מערכת היחסים הגרועה שהתפתחה לאחר שהבעל פרק את נישואין, וכל זה באשמתו של הבעל.

עקרונית, כל מאיסות ושנאה שהתפתחו לאחר שפרץ הסכסוך בין הצדדים והאשם בזה הוא הבעל אינה יכולה להוות עילה שתצדיק חיובה של האישה בגט.

לחייב האישה לקבל גט פשוט ובמיוחד שמדובר שהבעל הוא האשם בפרוד עקב בגידתו באשתו עם אישה זרה, ועזיבתו את אשתו, דברי בית-הלל שנאמרו בזמן חז"ל בטרם שנקבע החדר"ג או נתקבל המנהג שאין הבעל יכול לגרש אשתו בעל-כורחה. ועל-פיהם יוכל הבעל לגרש אשתו בעל-כורחה ואין צריך את דעתה והסכמתה אין הלכה זו אומרת כלל שיכול הבית-דין לכפות על האישה את הגט בנגוד לרצונה, כאשר אין עילות מיוחדות שבגינם ניתן לחייב האישה ואף לכפותה לקבל גט פשוט מבעלה.
(-) אברהם שרמן

בהתייחס למה-שכתב עמיתי הרה"ג אברהם שרמן יש לציין שכתבתי כמה מקורות לדעתי בנושא זה, כלומר שבפירוד ממושך המחזק את טענת מאיס של הבעל יש לחייב את האישה בגט אחר פיוס בממון שיהיה מקובל על-דין בית-הדין, ולכן יש לקבל את כל מלוא התמונה המלאה מכל פסק-דין שכתבתי בנושא זה תוך מתן תשומת-לב מיוחדת לפוסקים המתייחסים בפירוש למקרה שהבעל טוען מאיס עלי כשמצטרף לכך פירוד ממושך המחזק טענה זו, שהם שו"ת תעלומות לב, יבי"א (ח"ה אב"ע סי' א), מנחת החג, וכן בשו"ת איש מצליח הביא שיטה אחת בפירוש דברי הרמב"ם פרק י' מהלכות גירושין הלכה כ"א "לא יגרש אדם אשתו ראשונה אלא אם-כן מצא בה ערות דבר, ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה".

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים דבריו מהרישא לסיפא, והסביר הפוסק המוזכר בשו"ת הנזכר לעיל שהמכוון בדברי הרמב"ם הוא שהאיסור לא לגרש משום ערות דבר (ערוה או דבר כבית הלל) מצטמצם לעניין זה שאין ראוי למהר ולגרשה, וכשאינו ממהר, באמת אין איסור. ומזה נלמד שבוודאי בנידוננו שמדובר בפירוד ממושך אין איסור.

ובאשר למנהג שלא לגרש אישה בעל כורחה, המנהג תלוי בדעת בית-הדין וכאשר בית-הדין מחליט שהמיאוס והפירוד הם עילה לגירושין, מוטלת על בית-הדין חובה להביא את הצדדים לכלל גירושין כדי למנוע מכשול, ומובן שרק אחרי שינתן פיצוי מתאים לאישה.

ולענ"ד בדברי הרשב"ש שהזכיר כת"ר לא מדובר בכה"ג שיש פירוד הטומן בחובו אפשרות למכשול שאחריתו מי ישורנו, ומה גם שהרשב"ש בסימן תי"א לא הולך בתלם הפסיקה המקובלת, שהרי כתב לגבי אישה ראשונה שהלכה כבית שמאי שיש צורך בערות דבר ממש ולא כבית הלל, ויתכן שעקב כך מחמיר גם באישה שניה שבית-הדין לא יכנס בעניין גירושין לגרש בעל כורחה. עוד יתכן לומר שברשב"ש מדובר במקרה שאין מצב של מרידה ופירוד אלא שבני הזוג חיים יחד והבעל שונאה, שאז אל לו לבית-הדין להיות זה שיגרום לגירושין, מה שאין כן כשבני הזוג פרודים, ובין כה וכה האישה לא מקבלת את העונה המגיעה לה, ומחזיקה את הבעל בטענה לא עניינית שמעוניינת בשלום בית, שודאי שיש להביאם לגירושין לאחר שהאישה תקבל פיצוי מתאים.

וראיה לדברינו ממה שכתב הרמב"ם בהלכות אישות (פרק י"ד הלכה ט"ו) שמורד על אשתו, למרות שכתובתה הולכת ונוספת הבעל עובר בלא תעשה שנאמר "לא יגרע". והרמב"ם מסיים "שאם שנא ישלח אבל לענות אסור". וכעת נשאלת השאלה כיצד הרמב"ם מציע שיגרשה הרי מדובר באישה ראשונה שאסור לגרשה אם לא מצא בה ערות דבר? ומוכרחים לומר שהאיסור לגרש אישה ראשונה הוא רק כאשר בני הזוג חיים ביחד, ולא כאשר ישנה מרידה.

ולכן לאור הנזכר לעיל נראה לומר שכל שלא חיים ביחד והמצב שמשתקף בפני בית-הדין הוא מצב של אל חזור בגלל שהבעל מואס באישה, אין כל מניעה שבית-הדין יחייב את האישה בגט אחרי שתקבל פיצוי מתאים, ומוטל על בית-הדין להזדקק לכך כדי לא להשאיר מצב של לא שלום ולא גירושין, שמלבד איסור "לא יגרע" שהבעל עובר בו, עוד עלול המצב הזה לגרום למכשולים, ומצווה על בית-הדין למונעם.

וראה כמה חכמנו זכרונם לברכה השתדלו למנוע מצב דומה, דאיתא בגמ' בגיטין (מא ע"א וב'):

"מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד, דברי בית הלל. אמרו לו בית שמאי תקנתם את רבו ואת עצמו לא תקנתם, לישא שפחה אי-אפשר שכבר חציו בן חורין בת חורין אי-אפשר שכבר חציו עבד, יבטל? והלא לא נברא העולם אלא לפריה ורביה שנאמר (ישעיה מ"ה) לא תהו בראה לשבת יצרה, אלא מפני תקון העולם כופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו. וחזרו בית הלל להורות כדברי בית שמאי."

ועיין בחידושי הרמב"ן (ב"ב עט ע"ב) שמשמע מדבריו שכופים גם במקרה שחציה שפחה וחציה בת חורין, שכתב שם: "כגון שחציה שפחה וחציה בת חורין או שנהגו בה מנהג הפקר שכופין את רבה ועושין אותה בת חורין". משמע שיש שתי סיבות לכפות את האדון, בגלל שחציה שפחה, משמע בגלל שלא מקיימת את החיוב של לא תוהו בראה לשבת יצרה, ובגלל שנהגו בה מנהג הפקר כמו שמפורש בגמ' בגיטין לח ע"ב. אמנם בשו"ע יו"ד (סי' רסז) כתב: מי שחציו עבד וחציו בן חורין, אינו יכול לישא לא שפחה ולא בת חורין, לפיכך כופין את רבו לשחררו,... אבל שפחה, תשאר כמו שהיתה ועובדת את עצמה יום אחד ואת רבה יום אחד, אולם אם נהגו בה מנהג הפקר כופין. הרי שס"ל דלא כרמב"ן, מ"מ חזינן שבי"ד טורח לתקן תקנות כדי שתתקיים מצוות פו"ר או שבת, וכדי למנוע תקלות.

ובעניין זה עיין גם בתוספות בגיטין (מא ע"ב) שכתבו שגם בשפחה יש מצווה של "לשבת יצרה" ובכל זאת לא כופים את רבה לשחררה, משום שמאחר ואינה מצווה על פרו וברו יש חשש שגם אם תשתחרר לא תקיים.

ומעתה נדון מיניה ואוקי באתרין כשהנשואין התרוקנו מתוכן ונוצר מצב של פירוד שיש למנוע את המצב התלוי הזה, שהרי "לא נברא העולם אלא לפ"ו", ויש להניח שבהיעדר מתן אפשרות לנשואין מתבטלת לרוב פ"ו אצל הבעל וקל-וחומר אצל האישה שלחלוטין אין יכולה להרות וללדת מסיבות מובנות, משא"כ אם בפועל יהיו גירושין שני הצדדים היו בונים את עצמן בנשואין. ונראה שגם לפי מה שכתבו התוספות בחציה שפחה וכולה, באישה רגילה יש יותר מקום להניח שתשקם את עצמה בנישואין שניים אם תתגרש ותקיים מצוות "לשבת יצרה", ולכן מן הראוי להביאם לכלל גירושין.
ובעניין זה עיין גם בשו"ת דברי יוסף (סי' י"ב) שדן במקרה שבני הזוג שהו יחד 10 שנים והאישה לא ילדה, ומנהגם היה להתיר לבעל לשאת אישה על אשתו מבלי שיגרש את האישה הראשונה, ואפילו כשדורשת להתגרש לא היו מחייבים את הבעל לגרשה לפני שיקבל היתר לשאת אישה שניה, אלא אם-כן ליכא למיקם בסיפוקייהו, שאז האישה יכולה לעכב את מתן ההיתר עד שיתן לה את "כל מה שהחזיק על עצמו" כלומר, את כתובתה וגטה. ובנדון שם הבעל רצה לגרשה ולישא אחרת והאישה תבעה את כתובתה ולא היה לבעל במה לפרוע את כתובתה, ונשאל בעל הדברי יוסף האם האישה יכולה לעכב עליו שלא ישא אחרת עד שיפרע לה את כתובתה? והשיב שמצד הדין יכולה לעכב עליו שלא יגרשה עד שיפרע לה את כל סכי כתובתה... זולת אם אין לו במה לשלם אז תהיה כתובה חוב עליו ואז ישא אישה...

ועיין גם במש"כ בסימן מז, שם דן במקרה דומה של איש ואישה ששהו 10 שנים והאישה לא ילדה, וכעת האיש רוצה לגרשה ולישא אחרת, וזו תובעת כתובתה, וחזר על אמור לעיל שלפי המנהג ולפי הדין יכולה לעכב אותו מלישא עד שיתן את הכתובה לפני הגירושין. ואף על-פי שכתב הרמ"א באבהע"ז בסימן קי"ט (סעי' ו) שהבעל יכול להוציאה בגט והכתובה תהיה חוב עליו, שם מדובר במי שכופין אותו לגרש, או במי שמגרש מרצונו אבל יש לו סיבה, למשל כשהאישה נכפית או כשליכא למיקם בסיפוקייהו והיוזמה לגירושין באה מצד האישה, אבל כשמגרש מרצונו כמו בנידון דידיה, האישה יכולה להתנות את קבלת הגט במתן הכתובה. ועיין עוד שם שהביא משמו של הרב יעב"ץ (הספרדי) והרב משבי"ר (ה' משה ברדוגו) שאיש שמגרש את אשתו אינו יכול לגרשה אלא אם-כן יפרע לה את כל כתובתה. ובסיום דבריו כתב שנתפשט המנהג שאפילו כאשר רוצה לגרש מרצונו, אין לעכב את הגירושין, אלא יגרש מיד והכתובה תהיה חוב עליו עד שירחמו עליו מן השמים.

זה תורף דבריו, ומשמע מהם שאין מניעה הלכתית לגרש מרצונו כשמאס באשתו, וכל הויכוח נסוב סביב השאלה אם ישלם את הכתובה לפני הגט או לאחר מכן מצד המנהג, אבל מצד עצם הגירושין אין כל מניעה לגרש כאשר מאס באשתו ומוכן לתת את הכתובה, ואין מניעה אחרת לגרש לפי מנהג הספרדים.
ועיין בהגהת השמ"ש על דברי יוסף הנזכר לעיל שחלק עליו וכתב דהמנהג לגרש מרצונו כאשר מוכן לשלם הכתובה ולא להשאיר חוב הכתובה לאחר הגט, ועיין גם בספר מליץ טוב (אבה"ע סי' קיט) שהרחיק לכת שאפשר לכפות את האישה בגט ולהשאיר חוב הכתובה לאחר הגט. ועיין גם בשו"ת ויען אברהם (אבה"ע סי' כט) המצדד בגישה המקילה בחיוב האישה בגט כשהנסיבות מזקיקות לכך, על-פי דברי ספר מעיין גנים (אבה"ע סי' קיט) "שהכריח בראיות ברורות מדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים שלא נתפשטה אותה תקנה שכן היא דעת מרן בשו"ע שכתב בסתם שיכול לגרשה שלא מדעתה. וכתב שם שאין חוששים אלא במקום שיודעים שנהגו בה".

ונראה שגם לאלו שקבלו על עצמם את חרגמ"ה, יש לדון האם לחייב בגט כאשר הבעל מואס, כשהמדובר בפירוד ממושך שמחזק את טענת המאיסות. ובעניין זה עיין בב"ח סי' עז. יצויין כי כל האמור הוא רק במה שנוגע לחיוב הגירושין, מה שאין כן במה שנוגע לכתובה לא זו בלבד שחייב לשלם את הכתובה לפני הגט אלא שיש לפצות את האישה כתנאי לחיובה בגט. ועיין גם בספר יבי"א (ח"ה אבה"ע סי' א) ובעוד מקומות שכתב בבעל שלא רוצה את אישה שיש לחייבה להתגרש, אלא שלענ"ד יש לפעול בהתאם רק כשיש פירוד ממושך המחזק טענת המיאוס.

אמנם מודע אני שישנם פוסקים שחולקים על הסברא שכתבתי וסוברים שגם כשהאישה מאוסה עליו אינו יכול לגרשה, והם, המהרי"ט ח"א סי' א' (אמנם בדבריו בחחו"מ סי' צח משמע שכל שאין הדעת סובלתה יש לחייבה בגירושין), ושו"ת שואל ונשאל ח"ה אבהע"ז ס' לב, וברית כהונה ערך גירושין, נושא האפוד סי' ג', כנה"ג אבהע"ז סי' א' בהגהות ב"י אות ל"ג, ובספרים ישיב משה, באר משה, שמחת כהן האהע"ז סי' נ"ג. מכל מקום לא בהכרח לתפוס שיטת המחמירים ולא ללכת לפי שיטת המקילים, ובפרט בזמננו שהפירוד אחריתו מי ישורנו.

ובעניין זה עיין גם במש"כ בשו"ת מהרש"ם ח"ג סי' צ"ג שהסכים עם מה שכתב בשו"ת צ"צ שיש להתיר לגרש אישה בעל כרחה כאשר הבעל טוען "מאיס עלי", והוסיף וז"ל: מכל-מקום לעניין חדר"ג דלשיטת כמה פוסקים רק דרבנן פשיטא דיש לצרף שיטת הרמב"ם וש"פ, דלא גרע כח האיש מכוח האישה כמ"ש בתשובת הרא"ש, וא"כ בדטוען מאיסא עלי מהראוי להתיר לגרש בע"כ. וכן בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ק"ז צירף טענת מאיסא עלי להיתר חדר"ג.

באשר למה-שכתב כ' עמיתי שאין ספר תעלומות לב מצוי בידו, עיין בספר שמחת כהן סי' נ"ג שכתב כמה וכתבו רבנן "ומה שאמר השואל שיש תקנה שאחר י"ב חודש מגרשים אותה בעל-כורחה כמה שאומרות התעלומות לב, הנה ספר תעלומות לב עח"א ואולי בח"ב או בח"ג ואינם מצוים תח"י".

ולאמיתו של דבר הדבר מפורש בתעלומות לה ח"ב אבן העזר סי' א' עמוד 73 ובאמצע התשובה מוזכר שם שבטוען מאיס עלי יכול להוציאה בכפיה אחרי פיוס מתאים. ועיין גם במפתחות שסיכם את התשובה בקצרה, וכתב שהמדובר באיש שרצה לגרש את אשתו הראשונה בטענה שיש לה חולי, ונשים בקיאות בדקוה ולא מצאו לה שום חולי, ולמרות זאת עומד בדעתו ורוצה לגרשה בעל-כורחה. כתב בסיכום דבריו "כיוון שהאיש עומד במרדו וימים רבים הניח גלמודה כי מאוסה בעיניו כדאי הוא הרמב"ם לסמוך עליו ולהתיר לו לגרשה. על-כן ראוי לבית-הדין לעשות דרך בקשה ואם לא נתרצה עד עבור זמן זמנם לפי ראות עיני הבית דין גבוה לצדק יפייס את אשתו במתן דמים ויגרשנה".

ועיין גם בספר מליץ טוב עמוד 437 שהרחיק לכת יותר והתיר לגרש אישה בעל-כורחה אפילו כאשר אין לבעל במה לפרוע את כתובתה. וזאת על-פי מה שכתב בחידושיו על אבהע"ז סי' קי"ט, שם הכריח דלא נתפשטה אותה תקנה (חרגמ"ה), וכתב שכן היא דעת מרן בסעי' ו שם שכתב בסתם שיכול לגרשה בלא דעתה. ומסיק דלא חוששין לאותה תקנה אלא במקום שיודעים שנהגו בה.

עיין גם בשו"ת מנחת החג סי' כ"א בנידון ראובן טוען על אשתו שהיא מאוסה עליו והוא רחוק ממנה זה 3 שנים ורוצה לגרשה ולתת כתובתה שהיא סך- 50 לא"י... וכל עוד שלא תקבל את גטה הבעל מבקש שיפטרו אותו ממזונותיה, והאישה ממאנת להתגרש ודורשת מזונות מבעלה. כתב הרב המחבר שהב"ח (סי' עז) הביא את דברי הרמב"ם (הל' אישות פי"ד הט"ו) שכתב: המורד על אשתו ואמר הריני זן ומפרנס אותה אבל איני בא עליה מפני ששניתיה וכו', וכתב ע"ז הב"ח שמשמע מדברי הרמב"ם שדין "מורד" הוא רק כשאומר בעינא לה ומצערנא לה, אבל כאשר אומר מאיסא עלי ולא בעינא לה, אף על-פי שהיא רוצה להמתין, יוציא מיד ויתן לה כתובתה, שהרי האיש מגרש את אשתו ברצונה ושלא ברצונה, וכמו-כן הביא משם הגהות הרי"ף (שלטי הגבורים כתובות כז ע"ב מדפי הרי"ף אות ב) בשם רבינו ישעיה. ומעתה בנדון דידיה כתב המנחת החג שכיון שלטענתו היא מאוסא עליו, יכול לגרשה. ועיי"ש שהרחיק לכת יותר מזה וכתב דיכול לפטור את עצמו גם מהמזונות על-סמך דברי הרא"ם שהובאו בתחילת סי' עז. ועיין עוד שם שהביא את דברי התעלומות לב ח"ב הלכות גטין סימן א' שבא מעשה כזה לפניו, ושקיל וטרי הרב בזה וסוף דבריו העלה דאם יראו הדיינים שהבעל עומד על דעתו ואין שניהם יכולים לדור יחד ראוי לפייס את אשתו במתן דמים ולהזדקק לתת לה גט שלא להניח האישה עגונה אלמנות חיים והאיש ג"כ שרוי בלא אישה, ועלה בהסכמה כי מלבד סך כתובתה יתן לה עוד תוספת לפיוס בערך של שתות נוסף על כתובתה.

ועיין בספר שמחה לאיש סי' ס"ה לגאון בעל הישא ברכה שלדעתו לפיוס זה די בתוספת של סך מה על כתובתה כדי שיוכל לגרש את אשתו ראשונה.

ולכן לאור כל הנזכר לעיל לעניות דעתי יש לפסוק כמה-שכתב הרב המחבר מנחת החג רק בנוגע לחלק שיש לפצות את האישה, ובאם לא תתרצה להתגרש למרות שהפיצוי המוצע, יש לחייבה בגט, אחרת, הלנצח ימשך הסכסוך? אולם בכל מה שנוגע למזונות, כל עוד הבעל לא הציע פיצוי מתאים ברור שלא ניתן להפסיק את המזונות, וגם אם הציע פיצוי מתאים מסופקני האם ניתן להפסיק את המזונות כאשר האישה לא הסכימה להתגרש, וכאשר מדובר בכתובה הספרדית הנהוגה בארץ ישראל שכתוב בה שלא ישא אישה על אשתו כי אם ברשות בית-הדין, ומכיון שהדרך סלולה להיתר נישואין לא שייך להפסידה מזונות כל עוד לא אשמה בגירושין. אולם מאידך יש צד לומר שכאשר הציע פיצוי מתאים שלדעת בית-הדין חייבת להתגרש, יש לנהגו בכה"ג כשיטת הרא"ם, ומה גם שיש סוברים כמ"ש לעיל בשם מנחת החג שיכול לטעון קי"ל כהרא"ם, וכמ"ש גם המהר"א ששון (עיין ב"ש סי' עז ס"ק ו) דיכול לומר קי"ל כהרא"ם, דלא מצא חולק עליו אלא המהרי"ק. ולמעשה נזכר לעיל שיש לפסוק כמה-שנכתב שכל עוד שלא פיצה אותה יש להמשיך בחיוב המזונות, ואפילו אחרי שיגיש הצעת פיצוי מקובלת על בית-הדין יש להתיישב בדבר לאור זאת שלבעל יש אפשרות הלכתית לשאת אישה על אשתו, ונטייתי היא שניתן להפסיק חיוב המזונות, אך הלכה למעשה אינני חותך את הדבר סופית.

(-) ציון אלגרבלי

מבוא
לפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-הדין הרבני בתל אביב מיום ה כסלו תשס"ט (02.12.08), בו דחה בית-הדין הרבני את תביעת הגירושין של המערער, וקבע כי המשיבה זכאית לכל הזכויות המגיעות לאישה נשואה.

הבעל הגיש תביעת הגירושין ביום טו סיון תשס"ו (22.06.05), וכרך עמה עניין מזונות האישה, רכוש, ומשמורת הבת הקטנה. לטענת הבעל, תביעתו הוגשה לאחר נסיון של שלום בית (בשנת 2004) - נסיון שנכשל. במסגרת תביעת הבעל, התקיימו מספר דיונים שבהם דבק הבעל בתביעתו לגירושין, ומנגד האישה סירבה להתגרש וביקשה שלום בית, תוך כדי שמצהירה כי עדיין אוהבת את בעלה. במהלך הדיונים התברר כי הבעל קשר קשרים עם נשים אחרות, כפי שהצהיר בעצמו בפני בית-הדין.

בפסק-דינו, קבע בית-הדין האזורי כי הבעל אשם בהרס שלום הבית בשל קשריו עם נשים אחרות. מסקנה זו מבוססת, בין היתר, על הבנת בית-הדין כי קשרים אלו אכן החלו בטרם הגיש הבעל את תביעת הגירושין, וכי קשרים אלו, שהתמשכו גם במהלך הדיונים, הם שהביאו להרס שלום הבית ומנעו את החזרת השלום על מקומו. בית-הדין מסתמך בקביעתו זו על הודאות מפורשות של הבעל, כפי שהם נרשמו בפרוטוקולים.

לאחר שמיעת הערעור, באנו כאן לבחון את פסק-דינו של בית-הדין האזורי, הן מבחינה עובדתית, והן מבחינה הלכתית.

א. בחינת העובדות
בפסק-הדין נכתב כי "הבעל בעצמו אמר לבית-הדין כי יש לו קשר עם נשים אחרות, ואמר לבית-הדין שהחל מהדיון הראשון החליט לקשור את עצמו עם נשים אחרות, כפי שאמר הבעל לפני בית-הדין".

היות ומדובר על פסק-דין עם השלכות משמעותיות לצדדים, לא נחה דעתי עד שהובא בפני התיק המקורי של בית-הדין האזורי, כדי לערוך בדיקה מדויקת ומעמיקה של קביעה זו. נקדים ונציין כי מצאתי תיק גדול במיוחד (שהובא בפני בארגז!), אך מסודר ביותר, כאשר מרבית הפרוטוקולים הוקלטו, הוקלדו והודפסו באופן מדויק ביותר.

לצורך המחשה, נציין כי בתום הדיונים שהתקיימו ביום 01.01.08, וביום 02.08.08, נדפס פרוטוקול באורך של 272 עמודים! (מלבד טיפולו של בית-הדין בתביעות נלוות כגון משמורת, רכוש, צווים שונים, מזונות ועוד - נושאים שהביאו לאוסף של למעלה מחמש עשרה תיקים שונים). כמדומני כי די בעובדה זו כדי להוכיח שבית-הדין האזורי לא חסך כל מאמץ בתיק זה בחתירתו לאמת. עיון בפרוטוקולים מלמד כי בית-הדין האזורי ניהל דיונים מרשימים וארוכים ביותר, ואפשר בכך לצדדים למצות עד תום את זכות הטיעון, החקירה הנגדית, התגובה, הזכות להציג ראיות, להשמיעה עדים ולהגיש סיכומים.

לגופו של עניין:

בפרוטוקול מיום כב אייר תשס"ו (10.05.07) נחקר הבעל על-ידי ב"כ האישה ונשאל:

ש. בדצמבר עם מי נסעת לחופשה?

ת. זה לא עניינך.

ש. אבקש שתשיב.

ת. "מאז יוני 2005, שאז אירע אירוע הטרור של האישה, ומאז אוגוסט 2005 שהתקיים כאן דיון (הערה: היינו הדיון הראשון שהתקיים בפני בית-הדין) והיא הודיעה שהיא בחיים לא תשחרר אותי, הגעתי למסקנה שחיי יקרים, וזמני יקר ומאז... הסקתי חד-משמעית שאיתה בחיים ללא אחיה, ולכן החלטתי לקשור קשרים עם נשים. גם בנותיי יודעות על כך, והן מכירות את האישה... מאז כל הנושא האינטימי שלי אינו רלוונטי.

בית-הדין: מאז אתה חי עם אישה אחרת?

ת. היום יש לי חברה, משהו פחות משנה מהיום, יצאתי עם אותה אחת בדצמבר לחוץ לארץ, זה לא סוד...

בית-הדין: אתה מתנהג עמה כגבר ואישה לכל דבר?

ת. זו חברה, מחרתיים לא נסתדר אז אמצא לי אחרת, יש לי קשר אינטימי איתה".

עוד קבע בית-הדין אזורי כי "הבעל אמר לבית-הדין כי אותה אישה שהוא קשור עמה היום כבר הכיר אותה משנת 2003". גם טענה זו בדקתי, ומצאתי כי כך אכן עולה מדברי הבעל שנכתבו בפרוטוקול מיום 01.01.08 (דף 28 ואילך). במועד זה הודה הבעל כי מכיר את אותה האישה כבר כ"חמש שנים" (שם). לשאלת ב"כ האישה האם הכיר אותה לפני הגשת התביעה השיב הבעל: "בהחלט" (שם עמוד 29).

למעשה כבר בתחילת הדיון (שם עמוד 8) רמז הבעל על קשריו עם "חברה". אב בית-הדין שהופתע כנראה מדבריו, עצר את הבעל ואמר: "לא הבנתי, ביקרת לפני שנה וחצי 'חברה' ו... לא הבנתי? ".

הבעל השיב והסביר: "אני מקיים עמה קשרים אינטימיים... כן, אני לא הסתרתי, אני לא עושה דברים מתחת לשולחן".

בהמשך הפרוטוקול הנזכר לעיל, שוב הודה הבעל כי בדצמבר 2006 הוא נסע עם אותה אישה לחוץ לארץ (שם עמוד 33). כמו-כן הודה הבעל כי במהלך שנת 2007 נסע עם אישה זו לחופשה בצימר בארץ (שם). בהמשך הדיון (שם עמוד 34) הודה הבעל כי הוא נוהג ללון אצל אותה אישה. במועד זה נשאל "מה התדירות שאתה ישן אצל א. בבית? הבעל השיב: "אני לא סופר... זה מעת לעת". הבעל התבקש לדייק יותר ונשאל: "מעת לעת, מה זה אומר פעם בשבוע, פעמיים שלוש..."?. הבעל השיב: "לפעמים פעם לפעמים פעמיים" (שם עמוד 35).

בתגובה לדברי הבעל, אב בית-הדין שאל את הבעל האם גם היום הוא בקשר עם אותה אישה? הבעל השיב באופן ברור: "כן" (שם).

לאור האמור, קשה מאד לקבל כעת את טענת הבעל כי לא היה מדובר על יחסים אינטימיים אלא ב"קשרי ידידות" בלבד. אמנם יתכן כי אכן קשר זה החל כקשר של "ידידות", אך לפי דברי המערער עצמו, הרי שמהר מאד הפך הקשר לקשר אינטימי, ומתקבל הרושם שכך היה המצב כבר בתחילת תביעת הגירושין.

מתוך דברי הבעל שסכמנו לעיל, וכן מציטוטים נוספים כפי שצוטטו בפסק-הדין, ובחינת לוח הזמנים של נסיונות הצדדים להשיג שלום בית, הוסיף בית-הדין וקבע באופן חד-משמעי כי "אם הבעל היה עוזב את הנשים האחרות, ובכנות היה מבקש לחזור לשלום בית - אף האישה היתה מסכימה לכך". עוד קבע בית-הדין כי "הבעל קשר עצמו עם אישה אחרת אשר הכיר... זמן רק בטרם הגשתו את תביעת הגירושין, וקשר זה הוא מה שערער את שלמות הבית" והכשיל את נסיונות השכנת השלום שנעשו. כפי שהעיר בית-הדין בפסק-דינו: "אין ספק שקשר של בעל עם אישה זרה הורס את קשר אהבתו של הבעל לאשת נעוריו".

ברצוני להעיר כי בפרוטוקול הנזכר (עמוד 41) נשאל הבעל האם יצא "להפלגות על אוניות". הבעל נכשל בלשונו והשיב:

"פעם אחת אחרי הגירושין".

ב"כ האישה הופתע ושאל: "איזה גירושין?".

והשיבו הבעל: "אחרי, אחרי התביעה, אחרי תביעת הגירושין".

אמנם, ככל הנראה מדובר בפליטת פה. אולם, נדמה כי התנהגותו של הבעל והצהרותיו מלמדות כי מבחינתו, עם הגשת תביעת הגירושין השתחרר הוא מכל חובותיו לאשת נעוריו, ובראשם החובה המוסרית שלא לחיות עם נשים אחרות. נדמה כי בעיני הבעל, הגשת תביעת הגירושין היתה בבחינת "גירושין" גמורים, שאין אחריהם חובות. לא פלא אם-כן שכשלו נסיונות של השכנת שלום בין הצדדים.

לאור האמור, וכאמור לאחר שעברתי בעיון מעמיק בחומר הרב שהצטבר בתיק זה, התרשמתי כי באשר לקביעת העובדות, אכן פסק-דינו של בית-הדין האזורי הינו מבוסס, אמת ויציב. על אחת כמה שטענת המערער כי "בית-הדין נתן פסק-דין קצר... אשר כולו מבוסס על קביעה שגויה בעליל... " - אינה במקומה.

לאחר עיון בדברי עמיתי, הרגר"צ אלגרבלי שליט"א, והרה"ג א. שרמן שליט"א, התברר לי שלמרות הבדלי הגישות ההלכתיות שביניהם (שאליהן נתייחס להלן), הרי שבעניין קביעת העובדות הנזכרות - מסכימים עמיתי המכובדים שלא נפל כל דופי בפסק-הדין, וכך היא כאמור גם דעתי. נוכח קביעה זו ניגש לשאלות ההלכתיות.

ב. שלא יצא חוטא נשכר
השאלה ההלכתית המרכזית שנותרה להכרעה בערעור זה, היא שאלה יסודית ביותר אשר נובעת מעצם המציאות המורכבת שאליה הגיעו הצדדים. מצד אחד, הרושם הוא כי הסיכוי להשכנת השלום - הינו סיכוי קלוש, וממילא קיימת נטייה טבעית להורות לצדדים להתגרש. מאידך, במקרה שלפנינו ברור כי צד אחד - הבעל, אשם במצב שאליו הגיעו הצדדים, כאשר גרם הוא בהתנהגותו לפירוק הבית. כעת עלינו להכריע, האם להענות לתביעת הבעל ולחייב את אשתו להתגרש (וממילא לפטרו מחובותיו כלפיה עד שתסכים לכך), שכן כאמור הסיכוי לשלום הוא קלוש, או שמא, מאחר שהבעל אשם בהפרת השלום, בהיעדר עילה מחייבת, אין לחייב את האישה להתגרש?

ביחס לשאלה זו, שהיא שאלה יסודית הנוגעת לתיקים רבים העולים על שולחננו, חלוקים כבוד עמיתי הרה"ג א. שרמן והרגר"צ אלגרבלי שליט"א. לאחר עיון בדבריהם, מצטרף אני לדברי הרה"ג שרמן שליט"א וקובע כי במציאות זו אין לבית-הדין לחייב את האישה להתגרש. מעבר לראיות ההלכתיות שהביא הרב שרמן בטוב טעם ודעת, הלא ברור כי חיוב האישה להתגרש במציאות שלפנינו, הוא בבחינת מתן פרס לבעל שבגד באשת נעוריו, ואשר במו ידיו הביא חורבן על משפחתו - ולקתה מידת הדין חלילה, ויצא חוטא נשכר. בצד ההלכה, הרי שפסק-הדין של בית-הדין האזורי מהווה מסר מוסרי חשוב וברור, ויש לקיימו.

יש להשוות את המציאות שבה מצויים הצדדים לדין בעל "המורד" באשתו. וכך פסק השולחן ערוך (סי' עז סע' א):

"המורד על אשתו ואמר... איני בא עליה מפני ששנאתיה, מוסיפין לה על כתובתה... בכל שבוע, וישב ולא ישמש, כל זמן שתרצה היא לישב... ואם היא רוצה, כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה."

למדנו שאפילו אם הבעל מורד באשתו, למרות שמבחינה הלכתית אפשר לחייב את הצדדים להתגרש, אין כופין את האישה - אלא הדבר תלוי בה. כל שכן, כאשר הבעל בגד באשת נעוריו וגרם להרס הבית, אמנם ראוי היה שיתגרשו בשל חוסר שלום הבית המתמשך, על כל פנים רק "אם היא רוצה כופין אותו". שאם לא כן, כל אדם ימרוד באשת נעוריו, ונמצא כופָה להתגרש.

ודאי שאין לסמוך במקרה זה על שיטת הרא"ם (שהביאו הפוסקים בסי' עז סע' א), המאפשרת לבעל לפטור את עצמו מחובותיו כאשר רוצה לגרש את אשתו. בעניין זה כתב בספר משפטי עוזיאל (מה"ק סי' סג) שהפוסק למעשה כדברי הרא"ם "גורם להונאת האישה, שכל שעה שבעלה ימאס בה, או שיאהב אישה אחרת יגרשנה מביתו... ואם תמאן תפסיד מזונות, ומה תעשה אישה אומללה זאת. ומצד שני זה גורם לפריצות, שיתן הבעל עיניו באחרת בתקוה שיוכל להפטר מאשתו על-ידי מניעת מזונות". וכמה שהדברים הולמים את המקרה שבפנינו.

לאחרונה מרבים לעסוק במציאות של "מוֹת הנישואין", ובשאלה כיצד ראוי לבית-הדין לפסוק במציאות כזו. על-כן כאן ראוי להדגיש: אין אנו עוסקים ב"מָוֶת טבעי", כי אם ב"הריגה". במציאות זו, שחרור הבעל מחובותיו כלפי אשתו תהיה בבחינת "הרצחת וגם ירשת?!".

ג. טענת "מאיס עלי" כאשר הבעל גרם למאיסות
באשר לטענת "מאיס עלי" שמשמיע הבעל, כבר הבהירו בפסקי בתי הדין הרבניים (ח"א עמוד 321):

"כשם שהאישה נאמנת בטענת מאיס עלי רק באמתלא מבוררת וניכרת לבית-הדין, וכשאין כל חשש שמא עיניה נתנה באחר, כן גם הבעל - אינו נאמן בטענת מאוסה עלי כל זמן שקיים חשש שמא נתן עיניו באחרת, או שטענתו אינה מבוררת לבית-הדין."

ולכן "אין לקבל טענת מאוסה עלי אלא אם-כן היא מבוססת לחלוטין ומוכחת לעין כל" (פד"ר ח"י עמוד 168).

ובהיות שתנאי זה לא קיים במקרה שלפנינו, הרי שטענת הבעל כי אשתו מאוסה עליו - דינה להידחות.

וגדולה מזו מצאנו בפסקי בתי הדין הרבניים (חלק י"א עמוד 205):

"... במקום שאנן, בית-דין, סהדי שהבעל מואס באשתו מאיסות מוחלטת שאין למעלה הימנה - לא גרע מרגליים לדבר, ועלינו לקבל את טענת הבעל שהיא מאוסה עליו, למרות שנתן עיניו באחרת... אמנם עדיין לא יצאנו מן הסבך, כי מתעוררת כאן שאלה נוספת: בטבע הדברים כל נתינת עינים באחר או באחרת, מביאה למאיסת בן הזוג השני, כך שתחילתו ברצון על-ידי נתינת עינים, וסופו באונס של 'מאיס עלי'. ויש לדון: אם הבעל גרם לעצמו את מאיסות אשתו, אם יכול לטעון מאיסא עלי? הגע עצמך, אם ישחית הבעל את פניה של אשתו, ואחר כך יטען מאיסא עלי בגלל פרצופה החבול והמושחת, האם נקבל את טענתו כן באמתלא ברורה? (ודאי שלא!), הרי... הוא נתן אצבעו בין שיניו."
אמנם באותו מקרה שנדון בפסק-הדין הנזכר (שם) כתבו כי:

"בית-הדין אינו יכול להכריע מה קדם למה, אם מאיסות קדמה ל'עיניו נתן באחרת' או 'עיניו נתן באחרת' (קדמה) למאיסות. האנן סהדי של בית-הדין קיים רק כלפי עצם המאיסות, ולא כלפי מה קדם למה. לכן נשאר הבעל במעמד של מאיסא עליו ללא אמתלה ברורה, שכן האמתלה הברורה לנו אומרת רק שהיא מאוסה עליו, אבל אין ברור לנו שהמאיסות באשתו גרמה לנתינת עיניו באחרת, כי יתכן שהאחרת היתה הגורם למאיסות - וכיון שלא הוכיח הבעל שהאישה היא הסיבה הראשונה, ואין לנו כל אמתלה מבוררת בזה, אין לפטרו מחיוב שאר וכסות, כי אמור, יש צורך באמתלה ברורה לעיני הדיינים כדי להיפטר מחיוביה כשטוען שהאישה מאוסה עליו."

על אחת כמה וכמה שכך הדין במקרה שבפנינו, שבו כבר הוכרע ספק זה כאשר בית-הדין האזורי קבע כי קשרי הבעל עם נשים אחרות החלו בטרם הוגשה תביעת הגירושין, וכי קשרים אלו הם הם שהביאו להרס שלום הבית. נמצא כי לא ה"מאיסות קדמה לעיניו נתן באחרת", אלא "עיניו נתן באחרת (קדמה) למאיסות", והרי "הוא נתן אצבעו בין שיניו". נמצא שלא זו בלבד שאין כאן אמתלא ברורה הנדרשת לפי ההלכה, אלא שאין כאן אמתלא כלל ועיקר, וממילא לא יכול הבעל לטעון כעת שאשתו מאוסה עליו. ולו היה הדבר נשאר בתורת ספק, הרי שעל כל פנים אין כאן "אמתלא מבוררת" הנדרשת לקבלת טענת "מאיס עלי" כמבואר בפסק-דין הנזכר.

אכן, במהלך הדיונים ובכתב הערעור העלה הבעל מספר טענות קשות אודות התנהגות אשתו. ברם, לא זו בלבד שלא מצאנו במעשים אלו עילה מחייבת, אלא שאפילו אם היה מתברר כי האישה כן נגררה במהלך הסכסוך למעשים שלא יעשו, הרי שבמציאות שנוצרה, לא יוכל הבעל לחייב את אשתו להתגרש מחמת מעשים אלו. בעניין זה נעתיק כאן את דברי הגר"ש ישראלי זצ"ל (פד"ר ח"ח עמוד 111) שביקש לבאר את דברי הבאר היטב (סי' קטו ס"ק יד) בדין אישה שמקללת את בעלה שכתב:
"ודוקא על מגן, אבל אם (הוא) מכה לה או מצערה הרבה (ומפני כך מקללת אותו) - אין אדם נתפס על צערו ואינה מפסדת כתובתה... וז"ל:

יסוד דברים אלה בעיקרם, הרי הם ברמ"א אה"ע סימן קנד סעיף ג, ומקורם במיוחסות סימן קב והובאו דבריו בבית יוסף סוף סימן על-דעת שנשאל:

על בעל המכה את אשתו וכולה והוא טוען שמקללתו בפניו, והיא מכחישתו, והשיב שאין לבעל להכות ולענות אשתו, דלחיים ניתנה ולא לצער. ואם טען שהיא מקללתו, בית-דין חוקרים מהשכנים מי הגורם. ואם (יתברר כי הוא הגורם, כגון ש) הוא מכה ומצער שלא כדין והיא בורחת - הדין עמה וכולה. אבל אם מקללתו חינם - הדין עמו... (עכ"ל).

הרי מבואר שאף על-פי שהמדובר במקללת, שהיא מן היוצאות בלא כתובה (כלומר שיש כאן עילת גירושין מחייבת), מכל מקום אין זה אלא במקללתו חינם, אבל אם הוא הגורם (לכך שמקללת אותו) על-ידי שמכה אותה - אין עליה טענה, והוא מטעם שכתב בבאר היטב הנזכר לעיל כי אין אדם נתפס על צערו. אם-כן, מזה נלמד גם לעניין הבא בטענה של הוצאת שם רע, שאם הוא הגורם, וזה (כלומר התנהגות אשתו) באה כתגובה על התנהגותו - אין טענתו כלום, כי אין אדם נתפס על צערו.

ולפי זה, בנידון דידן, שטענת הבעל על השמצת שמו והוצאת שם רע עליו על-ידי האישה באה לאחר שנות פירוד, וכן כל המכתבים סובבים על תביעות כספיות שלא מילא הבעל כפי שהיה צריך לעשות, אם-כן שייך בזה ללא ספק הטענה של אין אדם נתפס על צערו. ואין זה יכול לשמש נימוק לבעל לחייבה בגט, או לפטור הבעל מחיוביו, מאחר שהאישה מצהירה וחוזרת ומצהירה שמוכנה ורוצה בשלום בית.

ומעתה נראה שאין מקום גם לראות הוצאת שם רע במקרה דנן ואמתלא לטענת מאיס עלי, כיון שהצד השני גרם לכך. הא למה זה דומה, למי שאסר על אשתו להתקשט ולהתרחץ, ואחר כך יבא עליה בטענה שמאוסה היא עליו בגלל לכלוכה וכיעורה!...

אם-כן, גם אילו יתברר לבית-הדין שאין כיום הזה חשד שעיניו נתן באחרת, אין להפסידה מזונותיה, כי טענתו שמאוסה עליו אין בה ממש, מאחר שהוא היה הגורם."

על אחת כמה וכמה כאשר מתברר לאישה כי בעלה בוגד בה, דבר שכרוך בכאב נפשי שאינו נופל רחוק מכאבה של אלימות פיזית - הרי שאין לבוא בטענות כלפיה אם נגררה להתנהגות לא ראויה מצדה. הוי אומר, כי אפילו אם היה הבעל מוכיח כי אף אשתו התנהגה כלפיו שלא כראוי, מאחר שהוא הגורם לכך, אינו יכול לחייבה מחמת כך להתגרש או לפטור את עצמו מחיוביו כלפיה.

נכון הוא שגם למשיב יש טענות קשות כלפי האישה שבגינן מבקש ליצור עילת גירושין מחייבת (בין היתר בגין איומים חמורים, הוצאת שם רע ועלילות שוא בנושאים חמורים, מרידה, מאיסות ועוד, כפי שמנה הבעל בסיכומיו 26.02.08 ובכתב הערעור, אם כי רבות מהאשמות אלו כלל לא הוכחו). אך לא ברור מדוע הושמטה מסיכומי הבעל העובדה כי הוא חי עם אישה אחרת? עובדה זו כאמור, משמיטה את הקרקע שעליה עומדות טענותיו.

לאור האמור, לענ"ד צדק בית-הדין האזורי בקובעו כי במקרה שלפנינו:

"אין לקבל את טענות הבעל... כי אשתו מאוסה עליו, שהרי במקום שיש לחשוש לשמא נתן עיניו באחרת לא מקבלים טענת מאיסות... ובודאי במקרה שלפנינו שהבעל מודה שבפועל חי עם אישה אחרת, ומודה שהכיר את אותה אישה זמן רב קודם להגשת תביעת הגירושין - אין לקבל טענת מאיסות."

נעיר כי המערער קובל על כך שבית-הדין האזורי לא התייחס לטענתו כי האישה גורמת ל"שיבוש הצביון המסורתי של הבית" בכך שהיא לא מכבדת את השבת כראוי ומזלזלת באיסורי "חמץ" מזה שנתיים. נוכח הודאת הבעל על חיי אישות עם אישה זרה (דבר שכרוך באיסורים חמורים), הופתעתי מטענה זו (המופיעה הן בכתב הערעור, והן בסיכומיו לבית-הדין האזורי מיום 02.06.08). לאחר שהבעל הודה כי הוא בעצמו מזלזל באיסורים חמורים שיש בהם לא רק "לשבש" את הצביון המסורתי של הבית היהודי, אלא להחריבו כליל - טוב עשה בית-הדין שלא התייחס ברצינות לטענה זו. נזכיר כי היה זה הבעל שהצהיר בפני בית-הדין כי כיום יש לו קשר רומנטי עם אישה מסויימת, אך אם "מחרתיים לא נסתדר, אז אמצא לי אחרת!", האם זה "צביון מסורתי" ההולם בית יהודי?, אתמהה! וכלל בידינו: כאשר צד אחד פועל להרס הצביון המסורתי של הבית, לא יכול הוא עצמו להטיח האשמה כזו כלפי בת זוגו (ראה ברמ"א אה"ע סי' קטו סע' ג ובח"מ שם ס"ק ז).

ד. דין "מצא בה ערות דבר" ו"אם שנאה ישלחנה"
עוד נחלקו עמיתי באשר ליישום אותם ההלכות (שנחלקו בהם בית הלל ובית שמאי) שנפסקו בשולחן ערוך (אבן העזר) בתחילת סימן קיט, המתירים לבעל לגרש את אשתו משום "דבר" או "ערות דבר", או מכח הדין של "אם שנאה - ישלחנה", לפיהם יש מקרים שבהם מותר לבעל לגרש את אשתו. גם בעניין זה באתי לחזק את דברי הגר"א שרמן שליט"א, שאין להלכות אלו (שעניינן עצם היתר פעולת הגירושין עצמם על-ידי הבעל) שום נפקא מינה למקרה העומד בפנינו (שעניינו חיוב האישה להתגרש על-ידי בית-דין, נוכח חרם דרבנו גרשום). בנוסף על המקורות שהביא הרב שרמן, נוסיף אנו להעיר כי כן יש ללמוד גם מדברי החכמת שלמה (הגהותיו לשו"ע סי' קיט סע' ב), ע"ש.

רק לפי הבנה זו יובן מדוע הבית מאיר (סי' קיט סע' ג), לאחר שהאריך בדין מציאת "ערות דבר" והשלכותיו, סיים וכתב:

"לדידן (שאנו כפופים) לחרם רבנו גרשום - אין נפקא מינה."

ואף בעל ערוך השולחן (סי' קיט סע' ב) הדגיש בהקשר זה כי:

"לדידן שיש חרם רבנו גרשום על גט בעל כרחה - ליתא להאי דינא."

סוף דבר: אני מצטרף לדברי הרה"ג א. שרמן שליט"א, כי דינו של ערעור זה להידחות.

ה. חובת בית-הדין כאשר אין סיכוי לשלום בית.
בשולי הדברים ברצוני להעיר: לאחר עיון בחומר הרב שהצטבר בתיק זה, ובכלל זה ההאשמות ההדדיות החמורות שמטיחים הצדדים זה כלפי זו - ברור כי לא נשאר סיכוי רב להחזרת "שלום בית" על כנו. במציאות זו כבר הורה הגר"ח פלאג'י (ספר חיים ושלום ח"ב סי' קיב, וכן סי' לה), כי:

"צריך השתדלות הרבה להפרידם זה מזה ולתת גט כדי שלא יהיו חוטאים... אחד האיש ואחד האישה". מבואר בדבריו כי דבר זה "מוטל על כל דייני ישראל... כדי שלא יבואו לידי תקלה מצד האיש ומצד האישה בהיותם אסורים בכבלי העיגון על מגן בלי תקוה."

בעניין זה נראה כי בית-הדין האזורי יצא ידי חובתו בהוראתו כי נשאר הבעל חייב בכל חיוביו כלפי אשתו ובכלל זה חובת המזונות והמדור. שכן, בהיות חובות אלו רובצים על הבעל, בודאי ישכיל המערער למצוא את הדרך לשים קץ לפרשה עגומה זו. הוי אומר, כי סיומו של מקרה קשה זה נתון כעת בידי הבעל: בידיו לתקן את מעשיו ולעשות מאמץ אמיתי להשכנת השלום, או לחילופים, לפצות את אשתו בפיצוי הולם עד שתתרצה לקבלת גט. וכפי שכבר כתב בית-הדין האזורי בפסק-דינו, טוב תעשה האישה אם תיכנס עם בעלה למשא-ומתן כדי להגיע להסכם גירושין הוגן.

ברם, הגר"ח פלאג'י (שם) הוסיף וכתב:

"הנני נותן קצבה וזמן לדבר הזה, דאם יארע איזה מחלוקת בין איש לאשתו וכבר נלאו לתווך השלום ואין להם תקנה, ימתינו עד זמן ח"י חודשים... (ואם) נראה לבית-הדין שלא יש תקוה לשום שלום ביניהם, יפרידו הזוג לכופם על הגט עד שיאמרו רוצה אני..."

על-מנת שלא להנציח את המצב הקיים, ובכפוף לדברי הגר"ח פלאג'י (הנזכר לעיל), נראה שבנקודה זו יש צורך להוסיף על פסק-הדין של בית-הדין האזורי ולהכניס את המשא-ומתן למסגרת של זמן, ולא להסתפק בהמלצות בלבד. על-כן נראה להורות שאם לא יגיעו הצדדים להסכם תוך חצי שנה ממועד דחיית ערעור זה, ויסבור המערער שהציע למשיבה הסכם הוגן הכולל פיצוי הולם, וכי המשיבה מכשילה במתכוון את המשא-ומתן שלא בתום-לב, הרי שיוכל הוא להגיש תביעה חדשה, ובית-הדין האזורי יזדקק לכך ויפסוק בהתאם.

ו. בנושא הרכוש
ביחס לטענת המערער כי בית-הדין האזורי לא דן בעניין הרכוש: כאשר המשא-ומתן שבין הצדדים ישא פרי, הרי שבמסגרת אישור הסכם בעתיד, בית-הדין ידון בעניין הרכוש אם יידרש לכך.

ז. לסיכום
כאמור, דינו של הערעור להידחות. יחד-עם-זאת, לענ"ד יש להוסיף לפסק-הדין של בית-הדין האזורי הערה לפיה יש להקציב זמן של חצי שנה לצדדים להגיע להסכם גירושין. אם לא יגיעו הצדדים להסכם תוך חצי שנה ממועד דחיית ערעור זה, והיה ויסבור המערער שהציע למשיבה הסכם הוגן הכולל פיצוי הולם, וכי המשיבה מכשילה במתכוון את המשא-ומתן שלא בתום-לב, הרי שיוכל הוא להגיש תביעה חדשה, ובית-הדין האזורי יזדקק לכך ויפסוק בהתאם.

(-) יונה מצגר

עיינתי בהתייחסותו של כבוד עמיתי הגר"צ אלגרבלי שליט"א לדברי.

לאחר העיון, מאחר ודברי מושתתים על העקרונות שנקבעו בשו"ת הרשב"ש ובדברי ה"נודע ביהודה" שמפרידים בין ההלכות שדנות בשאלה מתי מותר לאדם לגרש את אשתו לבין ההלכות שנאמרות לבית-הדין על-פיהן הרשות שנתנה תורה לבעל לגרש אשתו בעל כורחה ואין צורך בדעתה ובהסכמתה איננה מאפשרת לבית-הדין לכפות על האישה להתגרש שלא במקום מצווה או חיוב, ואם בנדוננו אין כל עילה שתקבע שמצווה או חובה על האישה להתגרש, אין בית-הדין יכול לחייבה מכח ההלכות שענינן היכולת של הבעל לגרש את האישה גם בניגוד לדעתה.

עקב-כך, אין לקבל את הערת עמיתי שליט"א שהרשב"ש מדבר בנסיבות שאין חשש שהפירוד טומן בחובו אפשרות למכשול.

ובאשר להעלאת סיבה לחייב את האישה בגט משום המאיסות שקיימת אצל הבעל. אין לקבל משתי הסיבות כפי שקבענו בדברינו:

א. שסיבת הפירוד של הבעל לא היתה המאיסות אלא משום שעיניו נתן באחרת וקשר קשר עם אישה זרה.

ב. וכן מאיסות שהתפתחה כתוצאה מהמאבקים והסכסוכים שביניהם אינה שייכת כלל להלכות מאיס עלי הנאמרים במורד או מורדת.
מה גם שאין לתת כל אמון בבעל שמדבר שטוען טענת מאיסות כאשר הודה שעינו נתן באחרת.

עיינתי בפסק-דינו המקיף של כב' הרב הראשי לישראל הרה"ג יונה מצגר שליט"א, ואני מצטרף לנאמר בסכום פסה"ד שיש להקציב לצדדים חצי שנה להגיע להסכם גירושין, ובמידה ויתברר שלמרות הזמן שניתן המשיבה מכשילה המשא ומתן שלא בתום-לב, יוכל הבעל להגיש תביעת גירושין מחודשת ובית-הדין האזורי יזדקק לה ולפסוק בהתאם.

לאור זאת, אין כל עילות שבגינן ניתן לחייב האישה ואף לכפותה מבעלה. וכאמור, יש לדחות את הערעור ולקבל את פסיקתו של בית-הדין האזורי שקבע שמגיעים לאישה כל הזכויות המגיעות לאישה נשואה מבעלה.

(-) אברהם שרמן

לאור האמור לעיל, פוסקים כדעת הרוב, והערעור נדחה."

8. יש לראות בקידושין ונישואין שנעשו על-ידי רב קונסרבטיבי משום ספק קידושין
בתיק מס' 3360-21-2 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 2010(1), 39 (2010)} קבע בית הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב חגי איזירר, הרב מנחם חשאי, הרב ציון אלגרבלי} כדלקמן:

"פסק-דין
הערעור שלפנינו נסוב על פסק-דין של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים מיום כ' בתמוז תשס"ט (12.07.09) לפיו פסק:

"אין מקום לפסול את הקידושין גם אם נעשו על-ידי רב שאינו אורטודוקסי ואי-אפשר להתיר את הנישואין, אלא על-ידי גט כדת-משה-וישראל."

ב"כ המערערת טוען, הצדדים נישאו על-ידי רב קונסרבטיבי, חזקה שהקידושין לא נעשו כדת-משה-וישראל, לא היו עדים כשרים, ולפחות יש כאן ספק קידושין, ויש לחייב את המשיב ליתן גט בספק קידושין.

מבקש לקבל את הערעור, וליתן פסק-דין כי המשיב חייב ליתן גט לאשתו או להורות על התרת הנישואין.

ב"כ המשיב טוען, אין ראיות שהרב אינו כשיר לסדר חופה, וכן אין הוכחה שהעדים שחתמו על הכתובה אינם כשרים. היו עוד אנשים בטקס הנישואין מבקש לדחות את הערעור.

הנה בעניין תוקף הקידושין והנישואין שנעשו על-ידי רב קונסרבטיבי. כתב בשו"ת אגרות משה אבה"ע ח"ד סימן י"ג:
"בקידושי קונסרבטיביים אפשר שלא היו כלל עדים כשרים בחתונה, כי על חתונה כזו שנעשית אצל רב קונסרבטיבי... לא מצוי שיהיו עדים שומרי תורה...

גם עצם מעשה הקידושין, אפשר שלא נעשה כהוגן, כיוון שאינו בקי בהלכות קידושין וגם אם בקי לא איכפת לו להראביי כל כך שיעשו כדין, דהא עושין הרבי אינשי דברים שבדו מעצמן שגם הכלה נותנת טבעת לחתן תחת החופה בשעת הקידושין ואומרת גם כן איזה דבר שהרבה ראביים הכניסו זה בעניין מעשה הקידושין ולא ניכר מי מקדש למי, אם החתן את הכלה, או הכלה את החתן."

לאור האמור, יש לראות בקידושין ונישואין שנעשו על-ידי רב קונסרבטיבי משום ספק קידושין.

גם לטענת ב"כ המשיב, אין לראות בקידושין ונישואין אלה כנישואין כשרים ודאין אלא יש כאן ספק קידושין. שכן טוען אין ראיות שהרב אינו כשר לסדר חופה ואין הוכחה שהעדים אינם כשרים. גם אם נקבל דבריו הרי זה לא יותר מאשר ספק קידושין שיש להצריך גט מספק.

והנה בשו"ת מהר"ח אור זרוע סימן ק"ע כתב בשם הרב רבי מאיר הספרדי זצ"ל:

"אבל בספק אירוסין... כפינן ליה למיתב גיטא... דנהי דספיקא לאיסורא, אבל לעגנא לאיתתא כי היכא דתנסיה בעל כרחה, למאן דלא ניחא ליה בגויה לא מהני ספיקא... כיון דספק קידושין הוא ובעיא קידושין אחרינא וקאתי מחמת טענה דדלמא לא אקדשה ליה מעיקרא, ולא ניחא לה השתא לאקדושי ליה, אין לך טענה גדולה מזו, כיון דאין אישה נקנית אלא מדעתה."
לאור כך נראה שיש מקום לחייב את המשיב ליתן גט ואף לכפותו ליתן גט לאשתו.

הערעור מתקבל."

9. הבעל קידש בטבעת שנקנתה על-ידי אם האישה. במעשה זה יש בו כדי לבטל הקידושין, או לפחות שיהיו רק קדושי ספק
בתיק מס' 2433-21-1 (רבני) {פלונית נ', תק-רב 2010(1), 66 (2010)} קבע בית-הדין הרבני הגדול (מפי כב' הדיין הרב ציון בוארון} כדלקמן:

"פסק-דין
בנדון אישה אשר בעלה ברח ממנה לחוץ לארץ לפני כ- 25 שנה, ובינתיים הלכה עם איש אחר ודרה עמו בקביעות ונולדו 3 ילדים, ורק לאחרונה קיבלה גט באמצעות שליח.
והנה אחר החקירה נתברר שאת טבעת הקידושין קנתה אם האישה מכספה ונתנה לבעל שיקדש בה (ובזה מודה גם הבעל).

וכאן הגענו לעניין מה שנסתפקו בגמ' גיטין דף כ: "אם אישה ידעא לאקנויי", שלאחר העיון עולה שנחלקו בזה הראשונים אם למסקנת הגמ' איתתא ידעא לאקנויי אם לא.

דלפי הנראה מפירש"י שם מתבאר, דאישה ידעה לאקנויי, וכן נראה מפסקי הרא"ש ומדברי הר"ן שעל הרי"ף שם, וכן מבואר במאירי להדיא שם.

מאידך מדברי התוס' שם בד"ה אישה נראה שהדבר בספק, ובחידושי הריטב"א הביא ב' הפירושים ולא הכריע. דז"ל בסו"ד:

"א"נ י"ל דה"ק אלא אמר רב אשי מהכא האישה כותבת גיטה ולא משום דידעא לאקנויי אלא משום דרבנן אקנו ליה."

עד כאן לשונו.
גם בחידושי הרמ"ה ושיטת הקדמונים הביא ב' פירושים ולא הכריע. והרשב"א הביא ב' פירושים ורצה לפרש גם ברש"י דס"ל דאיתתא לא ידעה לאקנויי ומה-שכתב רש"י דמקניא ליה היינו שחז"ל הקנו לו.

יעיין שם.

ובפירוש מהרש"ך על הרמב"ם ה' גיטין (נדפס בהוצאת פרנקל) העתיק דברי הרשב"א וכתב:

"דנראה מדבריו דס"ל דטעמא דאישה כותבת את גיטה נמי משום הפקר ב"ד ולא משום דידעא לאקנויי, אבל לפי פירש"י יראה דאישה ידעא לאקנויי ולא מטעם הפקר בית-דין. וסיים דמילתא דפשיטא היא דאיכא נפקותא טובא בינייהו דאליבא דהרשב"א ז"ל אפילו לא הקנת את הטבלא לבעלה כיון שנתנתו לו אפילו בסתם, ואחר כך החזירו לה להתגרש בו עבודה זרה מגורשת, משום דאע"ג דאיהי לא הקנתה לו בפירוש, רבנן אקנויי ניהליה משום תקנת האישה. אמנם לשיטת הנך ראבוותי דפליגי עליה דהרשב"א. לא שנא בההיא דכותבת את גיטה ול"ש בהא דטבלא בעינן שתהא מקנה אותם לבעלה, ואם לא הקנת אותם בפירוש אינה מגורשת כלל."

עד כאן דבריו בקיצור.

והעולה מדברי מהרש"ך ז"ל שהוא מפרש דמה שנחלקו הראשונים אם אישה יודעת להקנות אם לאו הוא אפילו בעניין שהיא עושה קנין להדיא. דאף על-פי-כך איבעיא בגמ' אם יודעת להקנות, אבל בנותנת בסתם בהא לא איבעיא כלל אם יודעת להקנות דפשיטא שאינו כלום.

ויוצא לפי דבריו שבנדון שלפנינו שאם הכלה היא אשר קנתה את הטבעת ומסרתה בסתם לידי החתן לכ"ע אין כאן שום קנין ולא זכה החתן בטבעת כלל ונמצא שקידש בטבעת שאינה שלו כלל ולכח-עליון לא הוו קידושיו קידושין.

ועיין בשו"ת הסבא קדישא (אלפנדרי) שכתב:

"דאין לסמוך ולומר דאישה ידעא לאקנויי וגם באנשים יש כמה ע"ה שאינם יודעים מאומה ואיך נסמוך ונאמר דמסתמא דעתן ליתן מתנה."

וכדברי מהרש"ך שמפרש דגם לרש"י וסיעתו בעינן הקנאה במפורש כן נראה נמי דעת הב"ש בסי' קכ"ד סקי"ט שכתב (בדעת רש"י). דאם ידוע שלא הקנת לו אינה מגורשת, משמע דלא סגי בנתינה סתם אלא בעי הקנאה במפורש.

וכן נראה נמי מלשון הפרי"ח שכתב שם בסק"ז וז"ל:

"וצריך להקנות הטבלא לבעל, ואף על-פי שיודעת שצריך להחזירה לה, אסיקנא בגמרא דידעא לאקנויי ומקנתו הקנאה גמורה, ודעת הרשב"א לחד שינויא דאף בטבלא אקנו ליה רבנן ולא צריכים הקנאתה. ומהרש"ך כ' שגם דעת הרמב"ם כך ואינו מוכרח, ושאר הפוסקים חולקים על סברא זו, וס"ל דהכא לא אקנו רבנן מידי וצריכי להקנות להדיא לבעל ואי לא אקני ליה אינה מגורשת עכ"ד דמתבאר מלשונו דאף לרש"י דאישה ידעא לאקנויי היינו דוקא כאשר נותנת לו בלשון הקנאה להדיא אבל בנתינה סתם מידה לידו לכ"ע לא מהני."

ויוצא איפוא שבנדון שלפנינו שלא היתה הקנאה להדיא לכ"ע לא ידעה לאקנויי.

זאת ועוד שהמדובר כאן בחתן שהוא ע"ה גמור ואינו יודע כלל שצריך שהטבעת תהיה שלו. דנמצא דגם אם נחוש לומר שאם הכלה נתכוונה למתנה גמורה, מכל מקום הוא בודאי לא נתכוין לזכות בה אלא סבור שכל המעשה שעליו לעשות הוא להעביר הטבעת לידי הכלה, וסבור בדעתו שבודאי אם הכלה נתכוונה לקנות הטבעת מתנה לבתה ושהוא צריך להעבירה אליה בעת "הטקס" ותו לא מידי, ומכ"ש שבודאי נראה שכן הוא האמת שהאם לא נתכוונה כלל לתת את הטבעת למתנה גמורה אלא לצורך הבת שלה נתכוונה לקנות. (והגע עצמך אילו רצה החתן להשאיר את הטבעת לעצמו, ולקדשה בטבעת אחרת האם יש הו"א שאם הכלה היתה מסכימה לכך)...

סוף דבר, דנראה שהקידושין שבנדון שלפנינו בטלים היו מעיקרן או לפחות ספק קידושין, אם נרצה לפרש מחלוקת הראשונים דגם במסירה סתם פליגי אי ידעה לאקנויי באותה מסירה.

יש להוסיף שכאן עשינו שמסירת הגט (בתחילה) מידי השליח תהיה באופן שהאישה יכולה לשומרו ולא הוא, דהיינו חוץ מד"א ( ד' אמות) שלה דבכה"ג כתב הרשב"א בגיטין דף ע"ח שחז"ל תיקנו דמגורשת, משום דכ"מ דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקיעינהו רבנן לקידושין משום תקנת עגונות וכ"כ הרמב"ן והר"ן יעוי"ש.

והא ע"ד "גט מהרש"ם" והנה המצאתו של רבינו מהרש"ם לעשות מעשה בפועל במקום שאמרו "אפקיעינהו" אשר יסודה בהררי קדש דברים שנאמרו ע"י אבות העולם: רשב"ם, רבינו יצחק, ור"ת, בתוס' גיטין דף לג. כבר קדם למהרש"ם בשאלה הלכה למעשה שנשאל בה רבינו בעל הלבושי שרד בשו"ת נאות נשא סימן קמ"ה, שכתב שעל פי דברי הב"ש סימן ק מ"א ס"ק מו - ע. שמפרש בדעת הרמב"ם דס"ל דכל עדות שבשטר אינה מדאורייתא, דלפי"ז אישה המתגרשת על-ידיי גט שליחות אינה מגורשת מדאורייתא, ועל כרחך דהא דמהני לדעת הרמב"ם הוא רק מדין אפקיעינהו רבנן לקידושין. ועפי"ז כתב לדון בנדון שנשאל עליו שהאישה התגרשה על-ידי גט שליחות דיש כאן עניין של אפקיעינהו והילדים יהיו מותרים לבוא בקהל ואף האישה עצמה תהיה מותרת לחזור לבעלה משום שנדונת כפנויה. אלא שלאחר מכן סתר היתר זה הן משום שדעת הרמב"ם יחידאה היא והן משום שהפני יהושע בחידושיו לגיטין דף ל"ו דחה פירושו של הב"ש בדעת הרמב"ם יעוי"ש, ומ"מ מסיק בנאות דשא שם דלעניין להתיר את הילדים יש לצרף סניף זה לסניפים אחרים ולהקל. והרי דרבינו הלבו"ש ס"ל דבמקום שאמרו "אפקיענהו" עבדינן עובדא להיתר הילדים להלכה ולמעשה ואף להתיר נמי את האישה לבעל דחשיבא כזינתה והיא פנויה יעוי"ש באורך.

ונמצא איפוא שגם בעניין זה של מסירת הגט באופן שקרוב לה וכו' אשר רבותינו הראשונים הרמב"ם ורשב"א ועוד כתבו שיש בזה עניין של אפקעינהו חזי לאיצטרופי לעוד ספיקות על מנת להתיר הילדים.

בסיכום:
 עניין זה שהבעל קידש בטבעת שנקנתה על-ידי אם האישה יש בו כדי לבטל הקידושין, או לפחות שיהיו רק קדושי ספק.

 כאשר הקידושין הן קידושי ספק, יש הרבה ראשונים הסוברים דבכה"ג מוקמינן האישה אחזקה קמייתא דהיינו חזקת פנויה ומותרת מן ההתורה.

תוס' כתובות דף כג, ד"ה מאי, שו"ע א"ה סי' מ"ז בח"מ שם סק"א וב"ש סק"ב -ד. הר"ן בפ"ק דקידושין, ופרי חדש יו"ד סו"ס ק"י בכללי הס"ס. ומדברי התו"ס בקידושין דף עט ד"ה קידשה, נראה שמותרת לעלמא אף מדרבנן. וכ"כ בחדרי לב א"ה דף קע"ה.

ועיין גם רמב"ן בקידושין דף סו. ובשו"ת מהרי"ק שורש קע"א מחלק בין ספיקא דדינא שבזה נסתפק הר"ן בפ"ק דקידושין לבין ספק הבא מחמת מעשה דבזה פשיטא דמוקמינן אחזקת פנויה בלא ספק.

והנה אף שבנדון שלפנינו הוא ספיקא דדינא לכאורה אי למסקנה אמרינן דאיתתא ידעא לאקנויי אם לאו מכל מקום נלע"ד דהואיל והאי ספיקא דדינא הוא מחמת ספק שבמעשה אישה זו יודעת להקנות והקנתה לחתן את הטבעת או שלא הקנתה (וגם שבודאי החתן לא כיון לזכות בטבעת) כ"ז עושה שהספק הוא ספק במעשה הקידושין ועל-כן מוקמינן איתתא אחזקת פנויה.

ועכ"פ גם אם נתעקש ונאמר שהכל הוא ספיקא דדינא בלבד מכל מקום מכלל קידושין ספק לא יצאנו ובהצטרף ספק אחר דשמא יש כאן תקנת אפקיעינהו רבנן לקידושין (עפי"ד הרשב"א, והרמב"ן) הרי שיש כאן לפחות ס"ס להתיר את הילדים לבוא בקהל ה'.

סוף דינא שהילדים:

פלונית ילידת שנת תשמ"ז (1987)

פלוני יליד שנת תשמ"ח (1988)

פלוני יליד תש"ס (1999)

מוותרים לבוא בקהל ה' והשי"ת ינחנו ע"ד אמת וענות צדק אכי"ר.
וע"ז בעה"ח ב' מרחשון התש"ע.

(-) ציון בוארון

וכ"ז אם תהיה הסכמת מרן הגאון ר' עובדיה יוסף שליט"א.

(-) ציון בוארון
הסכמת מרן הגר"ע יוסף נר"ו

קראתי בכל לב דברי ידידי הגאון הדיין המצויין רבי ציון בוארון שליט"א בפסק-הדין הנזכר לעיל אשר כוננו אצבעותיו בטוב טעם ודעת, ואף ידי תיכון עמו, יפה דן יפה הורה, בכחא דהיתרא, איישר חיליה לאורייתא, וה' עמו שהלכה כמותו ויגדיל תורה ויאדיר."