botox

מזונות

1. חיוב אב במזונות בהיותו במאסר
בתיק מס' 4455-22-1 (רבני) {פלונית נ' פלונית, תק-רב 2009(4), 43 (2009)} קבע בית-הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב חגי איזירר, הרב מנחם חשאי, הרב ציון אלגרבלי} כדלקמן:

"פסק-דין

הערעור שלפנינו נסוב על פסק-דין של כבוד בית-הדין הרבני האזורי בחיפה שניתן ביום כ"ב באדר תשס"ט (18.03.09) בו פסק:

"אין מקום בנסיבות אלו לחייב את הנתבע במזונות ילדיו".

תמצית העובדות והטענות
הצדדים נישאו כדת משה וישראל בשנת 1994 והתגרשו בשנת 2008. נולדו להם ארבעה ילדים, הבת הגדולה בגיל 14, והקטן בגיל 9.

המשיב נידון למאסר לתקופה של שבע שנים.

ב"כ המערערת טוען, עד גיל שש שנים, חובת האב לזון בניו היא ברורה על-פי הדין. למעלה מגיל שש עד גיל חמש עשרה, התקינה הרבנות הראשית בשנת תש"ד תקנה לפיה, חייב האב במזונות ילדיו עד גיל חמש עשרה.

התקנה יצרה חיוב משפטי מוחלט ולא מדין צדקה.

כמו-כן טוען, חובת האב לזון ילדיו קיימת גם כשהוא יושב בכלא. בהסתמך על כך שהמוסד לביטוח לאומי ישלם בינתיים את דמי המזונות, וכאשר המשיב ישתחרר מהכלא ישלם לביטוח לאומי את הסכום ששולם על ידם.

מבקש לקבל את הערעור ולבטל את פסק-הדין, ולקבוע מזונות הילדים בהתאם לצרכיהם.

המשיב טוען, כי רוצה לשלם מזונות הילדים, אך אין לו כספים, ואינו יכול להשתכר בגין היותו יושב בכלא. כמו-כן טוען, שאם ינתן פסק-דין למזונות הילדים, והאישה תגבה דרך בטוח לאומי יצטבר חוב גדול, וכאשר ישתחרר מהכלא לא יוכל להחזיר את החוב.

מבקש לדחות את הערעור.

דיון
מרן השו"ע באהע"ז סימן ע"א סעיף א' פסק שחייב אדם לזון בניו ובנותיו עד שיהיו בני שש, אף על-פי שיש להם נכסים משלהם. לאחר שיהיו בני שש תיקנו חכמים שיתן להם האב מזונות עד שיגדלו. אבל אין כופין אותו, אלא שאם אינו רוצה לזונם גוערים בו ומכלימים אותו ברבים... ואם הוא אמיד בנכסים, מוציאין ממנו בעל כרחו מדין צדקה עד שיגדלו.

וכתב הב"ש בס"ק ה שאפילו הם חולים, וגרע טפי מפחות מגיל שש, מכל מקום אין חיוב עליו, אלא מכלימין אותו, או מדין צדקה.

וכתב שם הב"ש בשם "הדרישה" שהקשה שאם מדין צדקה למה נקט "עד שיגדלו"? והרי ביו"ד סימן רנ"א מבואר שאפילו לאחר שיגדלו, חייב לזון בניו מדין צדקה ותירץ, "שעד שיגדלו", מסתמא אין להם להתפרנס לבדם, אבל, אחר שיגדלו, אפשר שיתפרנסו משל עצמן, ואם אינם יכולים להתפרנס גם אחר כך, הכי נמי שהאב חייב מדין צדקה וכדין שאר קרובים".

מהן תקנות הרבנות הראשית?

בשנת תש"ד תקנו הרבנים הראשיים לישראל הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג זצ"ל והרב בן ציון מאי חי עוזיאל זצ"ל תקנות.

בתקנה ג' מובא:

"לפנים בישראל אף על-פי שמעצם הדין לא היו כופין את האב בממונו לזון את בניו ובנותיו הקטנים אלא עד גיל שש שנים, היו מכלימים אותו ומכריזים עליו כדי להכריחו לזונם עד שיגדלו. אך בזמנינו לא איכשר דרא לצערנו וכפיה מוסרית אין כוחה יפה כלל וכלל... כל המתבונן בצדק ישפוט שהמצב דורש תיקון מתאים בימינו אלה אפילו ילדים מבוגרים קודם שהגיעו לגיל של חמש עשרה סכנות מוסריות צפויות להם אם פרנסתם לא תהיה מובטחת על יסוד משפטי."

בפד"ר כרך ג' עמוד 307 כתבו הדיינים, הרב ע. הדאיה, הרב י. מ. בן מנחם והרב י. הדס:

"ואף דלפי הגמרא, הרמב"ם והשו"ע, מה שיש לחייבו אף למכור מנכסיו הוא רק לצרכי מזונות בנו הקטן שעוד לא הגיע לגיל שש שנים... אולם כל זה לפי דינא דגמרא, אבל לפי תקנות בית-הדין שדנים לפניהם בבתי הדין בארץ ישראל הכח ביד בית-הדין לדון ולחייב את האב במזונות בניו הקטנים אף בעברו גיל שש בהתאם לגדרי דין החיוב של פחותים מגיל שש לדינא לפי הגמרא והשו"ע."

ובפד"ר כרך ב' כתבו הדיינים הרב א. גולדשמיט, הרב י. קוליץ, והרב ש. מזרחי:

"אשר לתקנת הרבנות הראשית לישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מגיל שש עד גיל חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו ואין לדון על-פי תקנה יותר מהמפורש בה."

בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לישראל את צורך בתקנה נוסף לדין צדקה. כי:

"סכנות גדולות צפויות להם... אם פרנסתם לא תהיה מובטחת", וזה שייך רק אם אין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש, אלא כפיה על החיוב מתקנת חכמים אחרי שש."

וכן כתבו חברי בית-הדין הגדול בפד"ר כרך ד' עמוד 7 הרב ע. הדאיה, הרב י. הדס זצ"ל ויבדל לחיים ארוכים הרב י. ש. אלישיב.:

"גם לפי תקנת הרבנות הראשית, לחייב את האב לפרנס את ילדיו עד גיל חמש עשרה נראה שבמקרה ויש רכוש לילדים, אין חיוב על האב לפרנס אותם."

לאור האמור נראה כי תקנת הרבנות הראשית "חובת האב לזון בניו ובנותיו עד גיל חמש עשרה" יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה מדין חובת מזונות האב לבניו ואינה מוגבלת על-ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה.
עלינו לברר האם חייב האב לזון את בניו כאשר יושב בכלא.

בפד"ר כרך ב' עמוד 92 בפסק-דינו של הרב אליעזר גולדשמיט, נאמר:

"אולם שעבוד כאמור הוא במזונות האישה, אבל מזונות הילדים שאינם מכח חיוב אישות אין לכאורה לעכב להבטחת מזונותיהם להבא" ועיין בתוספות "יום טוב" פר' ד' משנה ו לעניין מזונות ילדים שכתב: "אבל ודאי אינו חייב להשכיר עצמו כפועל לפרנסם אפילו למאן דסבר דבאישה חייב, היינו טעמא דמספר כתובה נלמד אנא אפלח", הרי שחיוב מזונות ילדים אינו כחיוב מזונות האישה ואינו חייב לכן להשכיר עצמו ואם-כן גם לעניין עיכוב כך."

לאור האמור נראה בנידון דידן שאין לחייב את האב להשכיר את עצמו לזון את בניו, ובשו"ת שופריה דיעקב סימן ס' כתב:

"בידוע שאין לו כי אם כדי סיפוקו, אין עליו חיוב לזמון את בניו, דעד כאן לא חלקו חכמים בין שש לאחר שש אלא כשאינו אמיד ליתן צדקה המספקת או אמיד ליתן דבר מועט שאינו מספיק, אבל באינו אמיד ליתן כלום, אין הפרש בין שש לאחר שש ובכל גוונא פטור, וסברא היא דכיון שאין לו כי אם כדי סיפוקו פשיטא דחייו קודמים דמאין לחייבו לחזר על הפתחים ולזונם וחז"ל לא חייבוהו אלא אם יש לו מה ליתן להם אחר די סיפוקו". והסכים עמו בספר שושנים לדוד ח"ב בסימן כ"ב."

ב"כ המערערת מסתמך על פסק-דין של בית-הדין הרבני האזורי בירושלים שניתן על-ידי הרבנים, שמואל שפירא, משה יוסף מילצקי, אהרן כהן, לפיו נפסק לחייב את הבעל במזונות ילדיו גם כשהוא בכלא, בהסתמך על כך שהמוסד לביטוח לאומי ישלם בינתיים את דמי המזונות, וכאשר ישתחרר מהכלא ישלם לביטוח לאומי את הסכום ששולם על ידם.
בית-הדין האזורי מציין בפסק-דינו, שאין האב חייב ללוות כדי לשלם מזונות אשתו וילדיו ואינו חייב לעבוד כדי לפרנס ילדיו.

בנדון דידן, המשיב יושב בכלא ואינו יכול לעבוד ולזון את הילדיו אם יחוייב במזונות ילדיו סכום זה יגבה על-ידי האישה דרך ביטוח לאומי. החוב יגדל וכשישתחרר מהכלא ימצא חוב כספי גדול ויצטרך ללוות כספים כדי להחזיר את החוב לביטוח לאומי או לעבוד עבודות נוספות לשלם את החוב.

יצויין כי האישה מקבלת הבטחת הכנסה אלא שרוצה פסק-דין למזונות לא בתור הבטחת הכנסה.

לאור האמור, נראה כי בית-הדין האזורי צדק בפסק-דינו שאין לחייב את האב במזונות ילדיו כל עוד הוא יושב בכלא.

לכן, הערעור נדחה.

(-) מנחם חשאי

הערעור נסוב על פסק-דין בית-הדין האזורי שפטר את הבעל מלשלם מזונות הילדים היות שהאב כלוא בעקבות עבירות בטחון קשות ובטענה שניה שהיות שמזונות הילדים במקרנו הם מדין צדקה.

לטענת ב"כ המערערת, בשנת תש"ד כבר נפסקה ההלכה שמזונות ילדים גם בהגיעם לגיל 15 שנה, הינם חובה גמורה ולא מדין צדקה. ביחס לטענה שהאב הינו אסיר, ניתן לצפות למידה מסויימת של צדק. האב חוטא ויוצא נשכר. הוא פשע ונשפט למאסר שבע שנים. במידה שהחלטת בית-הדין האזורי תתקבל, יצא שכל פושע ואסיר יצא נשכר. בפני בית-הדין הגדול, עומדת כאן נקודה עקרונית לפיה יש לחייב במזונות כדי שלא יצא חוטא נשכר.

עוד מוסיף וטוען שהאב חייב במזונות הילדים ובטוח לאומי ישלמם לאישה, ובעת מצוא האב ישא בחוב לבטוח לאומי. האישה לא רוצה להסתמך על קבלת גימלת הבטחת הכנסה, ברצונה לצאת לעבודה. ידועה מדיניות המוסד לבטוח לאומי שבתחילה הם ישאו במזונות הילדים ולאחר מכן יבקשו מהאב לשלם החוב בסכומים זעומים לחודש.

לעומתו המשיב טוען כעולה מפרוטוקול בית-הדין, שהוא אסיר בטחוני ואיננו עובד. במשך 5 חודשים הוא בשיקום, על-מנת לעבור מאגף בטחוני לאגף פלילי. כל זאת כדי לדאוג לילדים: "במידה שאוכל לצאת לעבוד, כל משכורת שלי תעבור למזונות של הילדים": לטענת ב"כ המערערת, לפיה ניתן לחייב במזונות הילדים ויוצר חוב במוסד לבטוח לאומי, ענה המשיב "אם יהיה לי חוב לבטוח לאומי, אז לא אוכל לצאת לחופשי. יש לי חובות לבנקים שאין לו אפשרות כעת לעבוד ולשלם מזונות, ואינו מוכן שיוצר חוב נגדו במוסד הבטוח לאומי, בנוסף לחובות שיש לי כבר."

לאחר העיון, מאחר והמדובר בסוגיא עקרונית ושכיחה חדשים-לבקרים בשערי בית-הדין, יש להגדיר גדרי חיוב מזונות הילדים תוך התייחסות למחזורי גילאי הילדים המופיעים בהלכה.

בהלכה מצאנו את המונחים "קטני קטנים" (למטה מגיל שש) "קטנים" (למעלה מגיל שש) "גדולים" (גילאי בר מצוה ובת מצוה והלאה).

נבחן את הגדרתם והשלכותיהם על השאלה הנידונית בפנינו. אב שאין באפשרותו לשאת במזונות ילדיו, האם חייב במזונות הילדים או לאו? השאלה הולכת ומתעצמת בנידוננו בו הבעל מרצה עונשו בבית סוהר ולא רק שאין לו, אלא גם אין לו האפשרות להשתכר ואפשרויותיו להשגת הלוואה מוגבלות ביותר.

הרמב"ם בהלכות אישות פרק י"ב הלכה יד' כתב: "כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים וכו". כלומר דין מזונות אישה שווה למזונות ילדים עד הגיעם לגיל שש שנים.

זה ביחס לקטני קטנים, וביחס לקטנים כתב הרמב"ם (שם): מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו וכולה. הרי שס"ל שהחיוב במזונותיהם נובע מתקנת חכמים.

לשונו זו של הרמב"ם שימשה קרקע פוריה להשערות שונות מהי כוונתו האמיתית במונח תקנת חכמים. האם הוא שם נרדף לתקנת אושא או שהרמב"ם מתכוון לגערת חכמים (כתובות מט ע"ב): "עורבא בעי בניה וכו'".

כמו-כן אברר מה ההשלכה ההלכתית המסתתרת בלשון הרמב"ם, בהשוואתו מזונות ילדים למזונות אישה.

גדרי החיוב במזונות הילדים מתחת לגיל שש המופיעים מדגמית במפרשים ובספרות הפוסקים ומפרשיהם.

אפשרות א' - חיוב מזונות ילדיו למטה מגיל שש הוא מהתורה.

בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג - אבן העזר סימן י') כתב:

"עיין בשו"ת הרמב"ם הל' אישות (סי' קמט הוצאת אל המקורות, וסי' קצ הוצ' מקיצי נרדמים) שהביא שם עובדא דהוה, גבי ראובן שגירש אשתו והיה לו בת ממנה בת ארבע שנים, וביקש לקחת ביתו ולגדלה תחת כנפיו, וגרושתו מנעתה זאת באמרה אני אגדל את בתי עמי וכו', וקבלה על עצמה בקנין לזון את בתה ולפרנסה, ואחר-כך כשתי שנים נשאה האישה לאיש אחר והתנתה עם בעלה השני לזון את בתה עד זמן נשואיה, ואין יכולת האיש לזונה ואין ידו משגת ובא לבית-הדין." .

וכתב הרב רבי פינחס הדיין בשאלתו אל הרמב"ם בזה"ל:

"מה שטוענת האם ורוצה להוציא מבעלה הראשון פרנסת שנים שעברו, יש לו לטעון ולומר מכל מקום כבר פרנסה אחר תחתי ולא נחסרה הבת כלום, יש לנו לדמותה להלך בעלה למדינת הים ועמד אחד ופרנס את אשתו, דקיימא לן כחנן דאמר איבד את מעותיו והניחם על קרן הצבי, ואין הבעל חייב לשלם לו כלום ולא לה. או להנושא את הארוסה ופסקה עמו לזון את בתה חמש שנים מדמינן לה, שאם נשאת לאחר ופסקה עם השני לזון את בתה חמש שנים, שגם הראשון חייב במזונותיה ואין יכול לטעון ולומר כבר יש לה מזונות מן השני ואיני זן אותה, אף זו נמי אינו יכול לטעון, כבר יש לה מזונות מן השני. או דלמא לא דמי, דהתם חייב עצמו בתנאי וחוב יש לבת עליו ואינו יכול להשתמט עצמו מן החוב, אבל תקנת אושא אינה אלא בזמן שהבנים קטנים ואין להם במה יתפרנסו, אבל אם היה להם במה יתפרנסו, לא רבותינו חייבו בתקנת אושא."

והרמב"ם השיב להרב רבי פינחס הדיין, בזה"ל:

"ועל עיסקי המזונות שעברו, אם מדמינן לאחד שעמד ופרנס את אשתו או לזו שפסקה על מזונות הבת עם הראשון או האחרון, ודאי שדבר זה צריך עיון הרבה ואיכא לדמותה להאי ואיכא לדמותה להאי, ודעתי נוטה שהאב חייב במזונותיה שנים שעברו, שזה שעמד ופרנס הניח מעותיו על קרן הצבי ולא יקח כלום, וכן זה מתחלת פרנסתו על דעת שאין זה חייב ונמצא שהוא חייב".

ע"ש (ועי' היטב גם בשו"ת מהרש"ם ח"ב (סי' רלו). יעו"ש היטב).

ומבואר שדעת הרמב"ם נוטה שהאב חייב במזונות הבת עבור השנים שעברו, אלא שיתן אותם להבת, ואילו זה שפירנס אותה לא יקבל מתשלומי האב והניח מעותיו על קרן הצבי.

ודבריו צריכים ביאור, דהלא חיוב מזונות הבת הוא מתקנת אושא ומדין צדקה, ואם-כן למה חייב האב לתת לה המזונות עבור שנים שעברו אחרי שמישהו אחר פירנס אותה והיא אינה זקוקה לכך, ואיך יתכן לחייב לתת צדקה למי שאינו נצרך לזה?

ועי' בפסקי-דין רבניים (ח"ז עמ' קלו) שהרב הכותב שם הביא דמהכי יש לדייק שדעת היא הרמב"ם שמזונות הבת הוא חיוב מדאורייתא, וממילא הרי זה כשאר חובות שהתורה חייבתו עבור בניו ובנותיו הקטנים למטה מגיל שש שנים, ואין זה מדין צדקה, כי תקנת אושא מדין צדקה היא לאחר שהגיעו לגיל שש שנים עד שיגדלו, אבל לפני שש הוא מד"ת לדעת הרמב"ם, ולכן שפיר פסק הרמב"ם שעל האב לשלם לבתו כשהיא בת ארבע שנים את מזונותיה עבור השנים שעברו, אף שקיבלה מזונות מבעל אמה השני, כיון שהוא תשלום חוב שחייב בו אף שאינה צריכה בו עתה, ואינו כצדקה שחייב רק אם צריכה. עיי"ש.

כך סבר הרב הכותב שם, ולי נראה שמפסיקת הרמב"ם דלעיל אין להוכיח זאת שמזונות עד שש הם מן התורה שיתכן שהרמב"ם סובר שהחיוב מדרבנן וגדר החיוב הוא מצד תקנת אושא או מצד מזונות אמן נגעו בהם וגדר החיוב הוא לא מדין צדקה.

ועיין עוד בדברי הרמב"ם בהל' מעשר (פ"ג הי"ז) שניתן להביא משם הוכחה שמזונות בניו מן התורה כפי שמובא בשו"ת הנזכר לעיל, שכתב:

"תאנים וענבים שבמוקצה מותר לאכול מהן עראי במקומן, אבל אם נטל מן המוקצה והוליך למקום אחר לא יאכל מהן עראי וכו'."

ומקורו של הרמב"ם בדין זה הוא מהמשנה במעשרות (פ"ג מ"א) דתנן התם: "המעביר תאנים בחצרו בניו ובני ביתו אוכלין ופטורין". וכמו-כן הכסף משנה והרדב"ז (שם) שמשנה זאת היא מקורו של הרמב"ם, והוסיפו דבירושלמי (ריש פ"ג דמעשרות) בעו אהאי משנה דתנן בניו ובני ביתו אוכלין וכו', הוא עצמו מהו שיאכל? רב אמר אסור עולא אמר מותר, ומפרש טעמא דרב משום דאין אוכלין על המוקצה אלא במקומו. והרמב"ם פסק כרב שמותר לאכול במקומו.

ואולם הנה הרדב"ז (שם) נשאר בשאלה על הרמב"ם דהרי במשנה תנן בניו ובני ביתו אוכלין וכולה ומדוע הרמב"ם לא הזכיר זאת שבניו ובני ביתו אוכלין עראי. ויש שהביאו לרמוז בזה מה שמיישבים ומבארים בדברי הרמב"ם הללו, כי הנה בירושלמי (שם) פריך בניו ניחא, ובני ביתו ואין עליו מזונות, כלומר דבשלמא בניו מותרין לאכול עראי ואין זה פורע חובו מן הטבל משום דאין חובה מוטלת עליו לזונם, אבל בני ביתו והיינו אשתו הרי חייב במזונותיה וא"כ הוי כפורע חובו מן הטבל ומדוע מותר לה לאכול, ומשני הירושלמי כמאן דאמר אין מזונות לאישה דבר תורה, והיינו שהתנא דמתניתין דתני בני ביתו דהיינו אשתו שמותרת לאכול מהן עראי סובר דמזונות האישה מדרבנן, ולכן הקילו להאכילה עראי מדבר שלא נגמרה מלאכתו ואין זה פורע חובו מן הטבל שהרי אינו חייב לה כלל מזונות מהתורה. ומעתה מכיון שהרמב"ם פסק דמזונות האישה מהתורה הרי אסור להאכילה מן הטבל דהוי כפורע חובו מן הטבל, ושפיר השמיט דין דבני ביתו דקתני במתניתין דאוכלין עראי כיון דאין הלכה כמשנה זו הסוברת שמזונות אשתו אינם מן התורה כמו שביארו זאת בירושלמי הנזכר לעיל. וכמו-כן השמיט הרמב"ם נמי הא דבניו אוכלין מהן עראי דקתני במתניתין, משום דהרמב"ם סובר דמזון בניו נמי הוי מדאורייתא כמזון האישה, ולכן לא כתב דהם אוכלים מהטבל משום דהוי כפורע חובו מן הטבל, ולהכי שפיר השמיט הרמב"ם דין זה דבניו ובני ביתו אוכלין מן העראי, וכתב דרק הוא עצמו מותר לאכול עראי, כיון דס"ל דמזונות בניו ואשתו הוי מדאורייתא וממילא אינם יכולים לאכול דהוי כפורע חובו מן הטבל, ותנא דמתניתין ס"ל דמזונותיהם הוי מדרבנן ולהכי ס"ל דמאכילן. וממילא מדבריו אלה של הרמב"ם שפיר יש לדייק נמי דס"ל דחיוב מזונות בניו הוי מדאורייתא. וק"ל.

אפשרות ב' - חיוב מזונות ילדים למטה מגיל שש הוא מדרבנן מדין מזונות אמם שכרוכים אחריה.

רמב"ם הלכות אישות פרק יב הלכה יד כתב וז"ל:

"כשם שאדם חייב במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו ובנותיו הקטנים עד שיהיו בני שש שנים, מכאן ואילך מאכילן עד שיגדלו כתקנת חכמים, ואם לא רצה גוערין בו ומכלימין אותו ופוצרין בו, אם לא רצה מכריזין עליו בציבור ואומרים פלוני אכזרי הוא ואינו רוצה לזון בניו והרי הוא פחות מעוף טמא שהוא זן את אפרוחיו, ואין כופין אותו לזונם אחר שש."

במשנה למלך (שם) ד"ה "כשם שאדם חייב במזונות אשתו" כתב :

"מימרא בס"פ אף על-פי. וכתב הר"ן (כתובות כח ע"ב מדפי הרי"ף) וז"ל: ונראה לי דכי אמרינן הזן אותם קטני קטנים דוקא כשאמן קיימת ומדין מזונות אמם נגעו בה וכו', אבל כשאין אמן קיימת אינו חייב במזונותיהן על-כן. ומדברי הרא"ש והריב"ש שהביא מרן הב"י ס"ס ע"א בדין הבא על הפנויה שאם מודה שהוא בנו דחייב לזונו מוכח דפליגי עליה דהר"ן וסבירא להו דמזונות בניו לאו מדין מזונות אמם נגעו בה. ואפשר דאף הר"ן לא להלכה אמרה שהרי כתב בסוף דבריו אבל לא ראיתי לראשונים שאמרו כן ומש"ה הריב"ש לא חש לסברת הר"ן. (א"ה, ומדברי רבינו שכתב כשם שאדם חייב וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאל"כ למאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו)."

ועיין בספר ידי אליהו כתב:

"אמנם מה שנראה בדעת רבינו דמזונות הבנים עד שש שנים לאו מתקנת אושא הוו אלא חיובו בהם הוא מכלל מזונות האישה דבתר אמייהו שייכי וחד גופא נינהו וכדאמר רב אשי בסוף פרק אף על-פי בן שש יוצא בערוב אמו וכיון שהתורה חייבו במזונותיה והיא אי-אפשר להעמיד עצמה שלא תזון אותם ואם אתה אומר שאינו חייב במזונותם לא יספיקו מזונותיה ובפרט אם ירבו בניה או יולדת תאומים אפשר שלא יספיקו מזונותיה אפילו לבנים ותשאר היא ברעב ובצמא ובחוסר כל ובטלה ממנה דין מזונות אשר זכתה לה תורה.

וכן כתב הר"ן ז"ל בפרק אף על-פי (שם): "דמדתנא מוסיפין לה על מזונותיה משום דבעי למיכל בהדה אלמא מזונות הבן הנגרר אחריה הרי הן כמזונותיה" עכ"ד. נמצא לפי זה דמזונות הבנים מדין מזונות אמם נגעו בה.

וזה הוא שכתב רבינו (כוונתו לרמב"ם): כשם שחייב אדם במזונות אשתו כך הוא חייב במזונות בניו וכולה, דמה צורך לאריכות זה ולדמות מזונות הבנים למזונות האישה ולא כתב בקיצור חייב אדם במזונות בניו וכולה אלא כונתו לומר דמדין מזונות האישה חייב בהם.

אבל מבן שש עד שיגדלו תיקנו באושא שיזון אותם ועיקר תקנתם היתה שלא לכפות אותו ולהוציא ממנו בע"כ אלא בגערה והכלמה והכרזה בצבור ומשום דר"ל אמר דבאושא התקינו דמשמע אפילו בכפיה ככל תקנתם שכופין עליה לזה אמרו דלית הלכתא כותיה אלא דמימר אמרינן ליה ומיכף לא כייפינן כי כן היתה עיקר התקנה זה הוא מה שנראה מפשט דברי רבינו.

ולא יתחייב מפני זה שיהיו מזונות הבנים מדאורייתא כיון דמדין מזונות נגעו בה ומזונות האישה הם מדאורייתא לדעת רבינו אין הדבר כן אלא שחכמים חייבוהו במזונות הבנים שלא להפקיע זכייתה במזונות שזכתה לה תורה ולעולם הם מדבריהם."

אפשרות ג' - חיוב מזונות הילדים למטה מגיל שש הוא מדרבנן ומצד עצמם ולא מתקנת אושא או מצד האם.

בספר מעשה רוקח כתב:

"מצאתי להמל"מ ז"ל ושם כתוב: אמר המגיה מדברי רבינו שכתב כשם שחייב אדם וכו' משמע דס"ל כהר"ן דמזונות בניו מדין מזונות אמם נגעו בה דאם לא כן אמאי הלכתא אקשינהו לימא חייב אדם לזון את בניו ע"כ. ולענ"ד נראה דאין דיוק זה כדאי שהרי לא הזכירוהו הפוסקים ז"ל ואף בדברי הר"ן אין לנו הכרח.

ואפשר שמה שכתב רבינו כן היינו כלפי השש שנים ורצה להשמיענו הטעם של חכמים ז"ל לשש שנים ותו לא מפני שעד כאן הוא כרוך אצל אמו וכלישנא דגמרא שכן דרכו של רבינו ועוד דעולה עמו ואינה יורדת ואגב השמיענו דאף שמזונות אשתו מדין תורה כמ"ש בראש הפרק ומזונות הבן אינו אלא מתקנת חכמים ז"ל אלמוה רבנן להך מלתא כדאורייתא ובלשון זה העתיק ג"כ לקמן דין י"ז גבי מכירה."

אפשרות ד' - חיוב מזונות הילדים למטה מגיל שש הוא מתקנת אושא

עיין בספר ידי אליהו הנזכר לעיל:

"גם אפשר לפרש דעת רבינו כדעת הרא"ש וכל המפרשים דתקנת אושא היתה עד שש ומה שכתב כשם שאדם חייב וכו' הוא תקנת אושא בעצמה דהיינו שכופין אותו על התקנה ומה שכתב מכאן ואילך וכו' היינו מאי דמייתי בגמרא מרב יהודה ורב חסדא שגוערים ומכלימין אותו שיזון אותם עד הבאת שערות ולא כייפינן ליה ואהא הוא דקרי לה תקנה מאכילן עד שיגדלו בתקנת חכמים דהיינו מה שתיקנו בית-דין שלאחריהם גערה והכלמה בלתי כפיה כמו שסיים ואין כופין אותו לזונם אחר שש."

יצויין כי יש הסוברים, שכוונת הגמרא שאין הלכה בנוגע לתקנת אושא, היינו שתקנת אושא מתיחסת לילדים מעל גיל שש ולא למטה מגיל שש שאז החיוב מן הדין, ודעה הקודמת בגמ' סוברת שהתקנה מתייחסת גם לקטני קטנים.

אפשרות ה' - חיוב מזונות ילדים מדין צדקה

בשו"ת עטרת פז חלק א כרך ג - אבן העזר סימן י כתב וז"ל :

"וכתב החת"ס דאם הנתבע כופר ואומר שלא ממנו נתעברה או טוען איני יודע והיא תובעת אותו בעד מזונות הולד לא תוכל להשביעו אפילו שבועת היסת שאינו יודע וזה מכמה טעמים וכולה.

ובטעם שלישי כתב וז"ל: כיון שכל חיוב המזונות לבנו הוא בתורת צדקה לא תוכל להשביעו על זה. ע"ש. והיינו כיון שאין זה תביעה על דבר שבחובה אין נשבעים ע"ז היסת.
ולכאורה קשה טובא דמאי פסיק מר ותני דחיוב מזונות הבנים הוי מתורת צדקה, ומשמע מדבריו שחיוב כל המזונות של הבנים מתורת צדקה הוא, הרי מזונות קטני קטנים עד גיל שש הוי חיובא דדינא וכדחזינן מהגמ' כתובות (סה ע"ב) הנ"ל ואינו מתורת צדקה כלל (ועי' גם שו"ת ישכיל עבדי ח"ד חאבה"ע סי' טו ס"א אות ט), וממילא ע"ז לפחות כן תוכל האישה להשביעו כיון שהוא חיוב דדינא. וק"ל.

ועתה ראיתי גם בשו"ת תבואות שמש חאבה"ע (סי' קמ) שהביא כיוצא בזה בשם הרב הגם שאול שכתב דמזונות בניו בין פחות משש ובין למעלה משש מדה אחת ומשפט אחד להם ששניהם הוא מתורת צדקה, ולא העיר בזה כלום. על-שם. ולפי פשוטם של דברים התימא תהיה גם כאן הרי מזון בניו פחות מגיל שש הוי חיוב ולא צדקה. צ"ב."

ועיין בשו"ת שאלו לברוך (אבה"ע סי' טו) שכתב גם הוא דבעני פקע חיובו במזונות הילדים למטה מגיל שש משום שגדרן מגדר צדקה, ואפילו יש לו דירה אין מוכרין דירתו בהתאם לדיני צדקה המוזכרים ברמב"ם ובשו"ע ביורה דעה סימן רנג סעיף ד:

"בעל הבית ההולך ממקום למקום וכלו מעותיו בדרך ואין לו מה יאכל, יטול צדקה, וכשיחזור לביתו אינו חייב (לשלם) דהוה ליה כעני והעשיר דאינו חייב לשלם."

וביאר הש"ך (ס"ק ט):

"אינו חייב כלום - וכתב רבינו ירוחם דלאו דוקא נטל מקופה של צדקה אלא אפי' מאדם בעלמא שפרנסו דרך חסד ונתן לו די סיפוקו כיון שלא היו לו נכסים באותה שעה אמנם אם היו לו נכסים או קרקעות אפילו ביד אחר חייב לשלם אם חבירו תובעו זולת ביתום עני כמ"ש בסה"ת בשם תשובת הרי"ף שהזן יתום ויתומה בתוך ביתו אין לו עליהם שום תביעה ואפילו יש להם אם לא שכתב שבתורת הלואה זן אותם אבל בסתמא לא עכ"ל ומביאו ב"י וכך הם דברי הרב בסעיף ה'."

ועיין רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ט הלכה טו דכתב:

"בעל הבית שהיה מהלך לעיר ותמו לו המעות בדרך ואין לו עתה מה יאכל הרי זה מותר ליקח לקט שכחה ופאה ומעשר עני וליהנות מן הצדקה, ולכשיגיע לביתו אינו חייב לשלם שהרי עני היה באותה שעה, הא למה זה דומה לעני שהעשיר שאינו חייב לשלם."

יצויין שבהערות "תוספת ברכה" על ספר שאלו לברוך הנזכר לעיל הקשה על אביו, כיצד כתב לאחר מכן כשמת שיגבו חוב מזונות העבר מהדירה בעוד שלדבריו בעני פקע חיובו. וכתב שמאחר שהדיון לא נסוב על כך לא נחת לכך.

יש לציין שלדעת הסוברים שגם בלמטה מגיל שש, גדר מזונותיהם הוא מדין צדקה שהורחב חיובו לעומת מעל גיל שש גם כשהוא לא אמיד.

השואת מזונות האישה והילדים ביחס לדין:

1. "אין מסדרים לבע"ח."

2. אם נפטר האב מחיוב מזונות, במידה שיש לבניו נכסים.

3. האם חל חיוב על האב להשכיר עצמו כדי לזון ילדיו.

1. בתוספת יום - טוב כתב:
"ואם תאמר: ואם אינו אמיד מה מוציאים ממנו; ויש לומר: כמו בחיוב האישה דאפילו אי לית ליה אלא מזוני דחד יומא חייב למיזנה מינייהו או למיכל בהדיה במה דאכל, כמו שכתב הטור (אבהע"ז) סימן ע'."

הרי דעת התוספות יום - טוב היא שחוב המזונות לילדים אינו דומה לכל חוב ממון, שמסדרים לבעל חוב ומשאירים לו לצרכיו ההכרחיים, אלא הוא חייב להתחלק במה שיש לו גם אם אין לו מספיק בשבילו, ויש לחיוב זה דין חיוב מזונות האישה שאין מסדרים בו כמובא לעיל מהטור בשם הרמ"ה, מפני שאינו חיוב ממון, וכמבואר.

ועיין עוד בתוספות יו"ט, שלמרות שדעתו היא שאין האב חייב להשכיר עצמו למזונות ילדים, אולם לעניין דין מסדרין, כאשר דן בהלכה אם אב שאינו אמיד חייב במזונות ילדיו, כתב שדין מזונות האישה יש להם.

2. ועיין ברא"ש כתובות (פ"ד סי' יד), לעניין מזונות ילדים עד שש, שכתב:

"ואפילו יש להם נכסים שנפלו להם מבית אבי אמם פסק רבינו מאיר דחייב לזונם, כיון דתקנת חכמים היא זכו משלהן - דומיא דמזונות האישה, מדכלל מזונות האישה דקתני ומוסיפין לה על מזונותיה בשביל הקטן, אלמא דין אחד להם."

מדייק רבינו מאיר (מרוטנבורג) בלשון הגמרא שדין מזונות הילדים יש להם דין מזונות האישה. ונפסק כך להלכה בטור אבע"ז סימן ע"א. ועיין ב"ח שם שכתב שדברי הר"ן ולשון הרמב"ם הנ"ל הם סעד והסכמה לדינו של הר"מ מרוטנבורג ז"ל. ועיין בתשובות הרשב"א (ח"ב סימן שצ"א).

ולפי הפשטות כללו של מהר"מ מרוטנבורג הוא לאו דוקא באופן שהאם עדיין נשואה לאב, אלא כל מזונות ילדים יש להם דין מזונות האישה. באופן שראה שגדר חיובם שווה למעט נושאים שהם אופייניים לאישה כמו להשכיר עצמו מצד "ואנא אפלח" כדלהלן.

3. נדון זה האם האב חייב להשכיר עצמו תלוי בעצם בשאלה האם חיוב מזונות האישה והילדים פוקע כאשר האב/הבעל עני.

ובהתיחס למזונות האישה, כתב מהר"יט (ח"א סי' קיט):

"ועל טענת המזונות שהיא טוענ' שאינו יודע להרויח ואביו אמר כי אינו רוצה עוד לפרנסו אלא אם-כן תבא אל ביתו.

בזה יש לדון מהא דאמרי' התם בס"פ המדיר אמר רב האו' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, ופליג עלה שמואל עד שכופין אותו /להוציא/ יכופוהו לזון. ופסק הרי"ף ורבינו חננאל כשמואל. אבל הרא"ש ז"ל כתב שבה"ג פוסקים כרב וכן מסתבר שאישה בושה לבא לבית-דין בכל פעם. ומיהו ה"מ דיש לו ואינו רוצה אבל כגון זה שאין ידו משגת איכא למימר שאנוס הוא ומה בידו לעשות ובהא כ"ע מודו שאין כופין, ואיכא למימר נמי דבהא כ"ע מודו שכופין כיון דידעינן דלא מצי קאים בספוקה כלל, דע"כ לא אמר שמואל עד שכופין אותו לכתובה יכופוהו לזון אלא דיש ספק בידו לזון אבל זה הרי אנו יודעי' שאינו יכול לזון, וכבר פסק הרמב"ם ז"ל פי"ב מהלכות אישות וזה לשונו: "ואם היה עני ביותר ואינו יכול ליתן לה אפילו לחם שהיא צריכ' לו כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה עליו חוב עד שתמצא ידו" עכ"ל. וכתב הרב המגיד שכן היא סברת הרשב"א ז"ל. אלא שהרב מהר"י קארו ז"ל כתב שם בשם רבינו ירוחם ז"ל שתמהו על הרמב"ם ז"ל למה כופין אותו להוציא מאחר שאין לו ממה לזונה להוי כמו ב"ח שאין לו? וכתב ז"ל דיש לתמוה על תמיהת' דמה עניין זה לזה דבב"ח אין תקנה בדבר מה שאין כן בנדון זה שיש תקנה שיוציאנה ומאחר שא' מתנאי הנשואין הוא המזונות אם אין לו במה לזון. עד כאן דבריו.

והנני יוסיף הפלא ופלא דמה מקום לתמיה זו שתמהו ורצו לדמותו לבעל חוב שאין לו, וכי כלום מתבקש ממנו שימכר בעב' עברי או שיעבוד עבודה שהיא זרה לו, הרי אמרו האו' איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתוב', וכ"ת שאני הכא דאניס ומזל' גרם א"כ גם בנפל' לו מומי' גדולי' כגון שנסמ' בשתי עיניו או נתקטעו שתי ידיו או שנעש' מוכ' שחין ובעל פוליפוס אנוס הוא.

... ועוד אפילו תימא דדמי לבעל חוב, ב"ח כי האי גוונא כיוצא בו הוא, דנהי דלמזונות דעד השתא חשיב כב"ח שהעני שכבר נתחייב בהם אבל לגבי מזונות דמכאן ולהבא יכולה שתאמר איני רוצה שתהיה בעל חוב שלי בהם כיון שאין לך במה לפרוע, הא למה זה דומה למי שהשכיר בית לחבירו בשנים עשר דינרים לשנה בדינר לחדש לפרוע בכל חדש וחדש והרי הוא עני שאין ספק בידו לפרוע מה שעבר ומה שעתיד לבא, וכי לא יוכל לומר לו צא מביתי שעל-מנת כן לא השכרתי לך ולמה תתחייב במה שאין אתה יכול לפרוע? ואם היית ב"ח אחר פשיטא שאינו יכול להוציאנו מבית דירה שלו שהוא דר בה עד י"ב חדשים דומיא דכסו' דתנן בערכין מניחין לו מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש דדרשינן ואם מך הוא מערכך החייהו מערכך. אבל אצל ביתו נרא' דבר פשוט דמצי מסלק ליה שלא השכיר לו אלא על-מנת שיפרע לו חדש בחדש. ותו לפי דבריו דכי היכי דבב"ח לא כייפינן ליה אף בבעל לא כייפינן ליה להוציא מטעם דרב דאמר האומר איני זן ואיני מפרנ' כופין אותו להוציא, דמה עניין יציאה אצל מזונות יהא כב"ח ויכופוהו לזון כמות שהוא חייב, ואי מטעם דלא מצי קאים עמיה בכל זמנא בדינא ודיינא כייפי' ליה, אלא מעתה ב"ח שחייב לחבירו ק"ק זוז לפרוע לו בכל יום זוז אחד ואומר איני נותן יכופוהו לפרוע כל חובו בבת אחת משום דלא מצי קאי בדינא ודיינא עמיה? הא אין עליך לומר אלא אישה שאני, שלא נשאת אלא על-מנת שיזון ויפרנס בשופי ומתוך שיושם במשפט כל בני ישראל הכשרים, אף אתה אומר אם עני הוא ואין ידו משגת שעל-מנת כן לא נשאת ויפטרנה בגט."

לפי המהרי"ט, יוצא שאם הבעל עני לא פקע חיובו במזונות אישה וה"ה במזונות הילדים כאמור.

יצויין שיש לי הרהורי דברים בדבריו. מאחר ויש לומר בעני שלמרות שפקע החיוב כשהוא עני, בכל זאת כופין מצד חיוב האישות שיש במזונות. וגדולה מזו כתב בספר משחא דרבותא (סי' סט) בנידון אישה שלא רצתה להתגרש אלא אם-כן יתנה עם האישה שמתעתד להתחתן אתה שתפטור אותו ממזונותיו על-מנת שיהיה לו מהיכן לשלם את כתובתה. וכך עשה, והאישה השניה לא יכלה לעמוד בכך, ודן המחבר שיש מקום לכפות על הבעל לגרשה. וכך גם בעני ניתן לומר שנכפה אותו לתת גט מצד חיוב האישות שבמזונות, למרות שפקע החיוב מגדרי ממון. ועיין חזו"א (סי' קח אות י) שדן בשאלה אם יש להשליך מפטור ממזונות על כפיית גט כשהבעל עני.

אולם למעשה נראה בעני שחל עליו חיוב למזונות אשתו מדין לוותה שחייב לשלם למלווה כמו שנתבאר בגמרא (כתובות קז ע"ב), בשו"ע (סי' ע' סעי' ח), וכמסקנת המהרי"ט.

אולם נזכר לעיל שמהגמרא והשו"ע אין הוכחה חותכת מאחר ויתכן שהמדובר כשיש לו.

אחזור לנידון שבפנינו, שמדובר במזונות ילדים מעל גיל שש, והאב אסור בבית הסוהר.

והנה כל המדובר עד כה התיחס למזונות ילדים למטה מגיל שש. משא"כ במזונות ילדים מעל גיל שש שגדר חיובם הוא מגדרי צדקה למעט דעת מיעוט הסוברת שחיובם מצד תקנת אושא. אם-כן כשאין לו לא שייך לחייבו לשלם מזונות. אין לומר שתקנת הרה"ר יצרה חיוב חדש למזונות עבור ילדים מעל גיל שש שנים.

עיין פסקי-דין רבניים חלק ב פסקה-דין בעמוד 65

"אשר לתקנת הרבנות הראשית לארץ - ישראל משנת תש"ד במזונות ילדים מאחרי שש עד חמש עשרה, לא מוזכר בה חיוב במקרה שיש לילד להתפרנס משלו, - ואין לדון על-פי תקנה יותר מהמפורש בה. בהקדמתם מסבירים כבוד הרבנים הראשיים לארץ - ישראל את הצורך בתקנה, נוסף לדין צדקה, כי סכנות גדולות צפויות להם, אם פרנסתם לא תהיה מובטחת - וזה שייך רק באין לילד משלו, ולפי זה משמעותה של תקנה זו אינה מעין חיוב שלפני שש; אלא כפיה על החיוב הקיים מתקנת חכמים אחרי שש."

לעומת-זאת, עיין אוסף פסקי-דין של הרבנות הראשית לארץ ישראל עמוד קנ שכתבו אחרת.

"אשר לגוף העניין טען בא - כח המערער, שאף על-פי הדין מגיעות מזונות לבנות רק עד הגיל של שש שנים, וכל מה שפוסקים לטובתן של הבנות מגיל העולה על שש עד לגיל של חמש עשרה שנה, בהתאם לתקנת הרבנות הראשית לארץ - ישראל, הרי זה מטעם צדקה בלבד, שהמסגרת שלה היא מוגבלת לחומש ההכנסה, - והיות וההכנסה החדשית של הנתבע בנידון דידן היא רק שלושים ושבע לא"י, אפשר לחייבו על יסוד זה לכל היותר לתשלום של שבע וחצי לא"י לחודש. אך לפי דעת בית-הדין הגדול טענה זו איננה מוצדקת בהחלט; כי מוטעת היא ההנחה כאילו תקנת הרבנות הנזכרת-לעיל מבוססת על החיוב המוסרי של צדקה גרידא. לפי האמת אין הדבר כן, אלא התקנה בעצמה יוצרת חובה משפטית עצמאית גמורה, שהיא איננה נובעת מדיני צדקה כלל ואיננה מוגבלת, איפוא, על-ידי ההיקף המצומצם של דיני צדקה. תקנת הרבנות הראשית באה להעלות את גיל הילדים, שהאב חייב במזונותיהם, ולא מדין צדקה לעניים, אלא מדין חובת האב למזונות בניו ובנותיו, שכל המונע עצמו או משתמט מזה, הרי הוא חוטא לגבי ילדיו והורס חיי המשפחה בישראל, ואסור לו לאב לנער את חצנו מחובה אבהית זאת ולהטילה על הצבור או על האם."

על כל פנים היות שקיים ספק בהבנת התקנה האם יצרה חיוב חדש או שהתקנה נועדה לכפות על החיוב בלמעלה מגיל שש, לא ניתן לחייב האב כשאיו לו. כמו-כן יש לומר שאפילו לצד שנאמר שתקנת הרה"ר יצרה חיוב עצמאי, מכל-מקום לא הרחיקה לכת שגם כשאין לו ישאר החיוב לזון את ילדיו.

בנוסף לאמור עיין תשובות מיימוניות ספר שופטים סימן טו (להלכות ממרים פ"ו):

"על שלשה אחין והאחד אין לו כלום אך מה שמשתכר בלימוד והשני יש לו נגד י"ד זקוקין והשלישי איננו כאן והוא עשיר, ויש להם אם זקנה ענייה ותובעת פרנסתה מהם. קיי"ל כמ"ד (קידושין לב א) משל אב ולא משל בן. אלא שרב אלפס כתב דהיכא דלית לאב ואית לבן כופין את הבן לזון את האב בתורת צדקה דלא יהא אלא אחר כדאמרינן פרק נערה (מט ב) כי הא דרב(א) אכפייה לרב נתן בר אמי, והכי שדרו ממתיבתא, וכן פס' בשאילתות (יתרו סי' נו), ונראה דכל מי מבניה שנכוף לזונה ולא יוכל להסתפק ויצטרך לחזר על הפתחים אין לכופו אלא אותם שלא יצטרכו, כדמשמע לשון אמיד (בכתובות שם). כלומר אומדין אותו שיכול לעשות יציאה זו משלו כי ההיא דפרק הניזקין (נב ב) גבי עמרם צבעא קאכיל ושתי ולא אמיד פי' שיכול לעשות יציאה זו משלו, וכיון דיש לה בנים שיכולין לפרנסה בלא סיבוב תבא מאירה לבנים שיש להם משלהם לפרנסה, ויגרמו לאחד מהם לחזר על הפתחים, כדאמרינן פ"ק דקידושין (לב א) תבא מאירה וכו'. ואע"ג דמשמע התם דאי בעי לקבל עליה לטותא שפיר מצי יהיב מעשר עני לאביו ה"מ מעשר עני דיליה דמיקלע ליה אבל לחזר על הפתחים בשבילו לא כיון דאית ליה נכסי לדידיה שאני אומר כל הנופל אינו נופל ליד גבאי (תחלה) כדאיתא בנדרים פרק ר"א פותחין (סה ב) והקרוב קרוב קודם חייב לזונו, ובפ"ק דקידושין (יח א) אמרינן דעבד עברי הנמכר אי לאו משום חששא וכו' הוה כייפינן לבני משפחה וכו', והכא כיסא נקיטא עילוי שיש לה בנים עשירים כייפינן להו, ועוד דבפ"ק דקידושין (לב א) פריך גבי האב ובנו כו' ואי אמרת משל בן וכו' משמע אבל למ"ד משל אב ניחא ואמאי כיון דלית נכסי לאב מדמאכילו מעשר עני א"כ חייב הבן לזונו כדפסק האלפסי והגאונים א"כ פורע זה חובו ממעשר עני אלא משמע למ"ד משל אב אין חוב עליו לפרנסו משלו אלא אפילו ממעשר עני שלו ומקבל עליו לטותא ואפילו יש לו נכסים לבן לא כפינן לפרנסו מממון שלו אם רוצה לפרנסו ממעשר אבל למ"ד משל בן אם יש לו נכסים לא שבקינן ליה לפרנסו משל מעשר לפרוע חובו ממעשר (עני) אם לא להעדפה כדאמרינן בקידושין דהאי לאו חוב הוא דרמי עליה וכיון דקי"ל משל אב והוכחנו דלמ"ד משל אב אפילו כי אית נכסי לבן אין חוב זה מוטל על נכסיו לא שבקינן לבן דאית ליה נכסי להטיל חובו על הציבור לכוף את אחיו שאין להם נכסים לחזר על הפתחים דנמצא זה פורע חובו במעות צדקה. ונ"ל דהבנים דיש להם נכסים מחשבין לפי ממון כשאר צדקות לפום גמלין שיחנא (כתובות סז א). כללא דמילתא למ"ד משל בן אם יש לו לבן ממון אינו יכול לפרנס ממעשר שלו דהוא במקום מעשר עני או משאר צדקות ואי בעי למיעבד לא שבקינן ליה אבל להעדפה לא מחינן בידיה אבל אמרו תבא מאירה וכו' והיכא דלית נכסי לבן שרי אבל לדידן דקי"ל כמ"ד משל אב אילו היכא דאית ליה נכסי לבן ובעי למיזייניה ממעשר לא מחינן ביה אבל אמרינן תבא מאירה וכו' אבל להעדפה אין לנו כח לכופו כדמשמע בקידושין אבל מצוה איכא. מדברי מורי רבינו מאיר זצ"ל (מהר"ם ד"פ סי' תקמא)."

ניתן להסיק מדבריו, שכאשר יש חיוב על הבן מצד צדקה לאביו ויש לו, יש לגלגל החיוב על מעשר עני. ודון מינה ואוקי באתרין בק"ו בנידו"ד שאין לו, יש לגלגל החוב על ביטוח לאומי המיועד לצרכים סוציאליים ולו בצורה העקיפה של הבטחת הכנסה כפי שמקבלת האישה היום.

בנוסף לאמור כיון שאיו לו, עיין בחו"מ (סי' צ"ז, סעי' ט"ו) לעניין גביית חוב שכתב המחבר: "אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרעו."

וזה על-פי דעת הרא"ש ור"ת, שהובאה בתשו' הרא"ש (כלל עח אות ב):

"שלא ישלחו בית-הדין יד בגופו לכופו להשתעבד ולפרוע חובו. וכן כ' ר"ת בתשובה כי היכי דדרשינן (בפ"ק דקידושין י"ח) בגנבתו ולא בזממו ולא בכפילו, הכי נמי דרשינן ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו. והמשכיר עצמו נקרא מכירה. וע"ע הנמכר לשש קרייה רחמנא שכיר (פ"ק דקיד' ד)." (וע"ע תשו' הרא"ש כלל ס"ח, י').

ולכן בית-הדין אינו יכול לתת יד לצבירת חובות בביטוח לאומי, אפילו בצורה העקיפה בהפעלת חוק המזונות כשאין לו.

ובר מן דין יש פוסקים הסוברים כאמור שגם בלמטה מגיל שש גדר חיוב מזונות מדיו צדקה (וברור שהמכוון רק במובן המצומצם לעניין שפרנסתו קודמת, ועני פקע חיובו, משא"כ לעניין סדר קדימת צדקה בנו קודם לאביו בניגוד לדיני צדקה הרגילים).

כמו-כן היות ומערכת האכיפה בהוצאה-לפועל, לפיה אין מסדרים במזונות בניגוד לאכיפה על-פי השולחן ערוך , יש לדון כשאין לו אם ניתן מראש לחייב כאשר ביסוד האכיפה הכללי, קיימת התחשבות בנסיבות, והעמדת החזר החוב לסכום כמעט אפסי.

(-) ציון אלגרבלי

לכאורה, יש מקום לדחות את הערעור משום שמדובר כאן במזונות ילדים מעל גיל שש.

לפי הנוסחאות של התקנה שבאו לידי הרי מגיל שש עד חמש עשרה באה התקנה להשוות את החיוב כלפיהם לחיוב של עד גיל שש ולא מתורת צדקה.

אלא שכיון שמדובר בתקנה חדשה אין לנו אלא מה שפשוט ומבורר בתקנה. גם אם נאמר שהתקנה אינה מתורת צדקה מכל מקום לקבוע שגם אם אין לו הוא נחשב מחוייב וניתן להלוותו ולחייבו בעל-כורחו, יש מקום לומר שלא נכלל ד"ז בתקנה של הרה"ר. גם במזונות של עד גיל שש אין הדבר פשוט שכאשר אין לו הוא נחשב מחוייב והאישה יכולה ללוות ולחייבו כשיהיה לו, וכפי שנאמר מעל גיל שש. סביר לומר שהתקנה נתקנה מפני צורך הילדים ולפי יכולת האב, וכאשר אין לו יכולת כלל או שהם עשירים ואינם צריכים כלל לא תקנו בזה תקנה ולכן אי-אפשר לחייבו ללוות. לכאורה צריך לפרש שבספק תקנה אנו מעמידים על הדין. בנוסף לכך בודאי שאי-אפשר לקבוע שבית-הדין טעה ואין לנו יכולת לבטל פסק-דין אלא אם כן יוכח לנו שטעו.

לאור הנ"ל נדחה הערעור.

(-) חגי איזירר

בהתאם לאמור לעיל, הערעור נדחה."

2. לאור מצבו הכלכלי של הבעל, יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי
בתיק מס' 887868-2 (רבני) {פלוני נ' פלונית, תק-רב 2013(2), 78 (2013)} קבע בית-הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב ציון אלגרבלי, הרב יצחק אלמליח, הרב אליעזר איגרא} כדלקמן:

"פסק-דין
לפנינו ערעור על החלטת בית-הדין האזורי מיום כ''ט במרחשוון תשע''ג (14.11.12) בה נכתב:

"לאחר שמיעת האב והאם וב"כ, בית-הדין מחליט:

דוחים את בקשת האב להפחתת מזונות גם אם יש שינוי נסיבות, הואיל ויש כסף של האב שהוא בנאמנות בסך כ-350,000 ש"ח הרי יש לאב מאיפה לשלם. כמו-כן, בקשר לטענת האב שהדירה שווה יותר מהמחיר שאמר לו המתווך, הרי הוא גרם לעצמו שלא בירר היטב את מחירה של הדירה לפני המכירה.

זאת ועוד הבעל קבל בקניין על-פי הדין, והבעל אינו יכול לטעון טענות שלא הוכחו."

הצדדים התגרשו בתאריך 2011 ולהם שישה ילדים קטינים.

בהסכם הגירושין התחייב האב בסכום של- 9,000 ש''ח לחודש עבור מזונות הילדים.

בנוסף לכך לצדדים היתה דירה משותפת בירושלים, ובהסכם נקבע שהאישה תרכוש את חלקו של הבעל בדירה תמורת סך- של-400,000 ש''ח, והכסף יופקד בנאמנות כביטחון עבור מזונות הילדים אם הבעל יאחר או לא ישלם את חיובו.

לטענת המערער, עובר לכריתת הסכם הגירושין הוא שימש בתפקיד ראש ישיבה במדינת (ו'), ומשכורתו החודשית עמדה ע''ס 4,200 דולר, ובנוסף לכך התגורר בישיבה בחינם.

לאחר זמן נישא לאישה אחרת, גרושה, ובעקבות טענות רבנים מסויימים על כשרות הגט של האישה השניה אשר לטענתם היא עדיין אשת איש נשלחו מכתבים להנהלת הישיבה בה כיהן והוא פוטר מעבודתו, ובעקבות העניין הנזכר לעיל התקשה למצוא מקום עבודה.

לאחר זמן מצא מקום עבודה אחר וסך השתכרותו הוא 3,000 דולר ובנוסף צריך לשלם עבור מגוריו.

לטענתו, טעה בית-הדין האזורי בכך שלא התחשב בשינוי הנסיבות כדי להפחית את גובה המזונות, ובכך שדחה את תביעתו מהנימוק שיש בידו כספי נאמנות ויש לו מאיפה לשלם.

לטענת המשיבה, לאחר הגשת התביעה להפחתת מזונות בבית-הדין הרבני בעקבות טענת המערער לשינוי נסיבות, התקיים דיון בבית-המשפט לענייני משפחה, ובמסגרתו הסכים המערער לערוך שינויים בהסכם הגירושין ולפיהם ייגבו דמי המזונות מכספי הנאמנות לאחר איחור של חודש אחד ולא לאחר שלושה חודשים כפי שנכתב בתחילה, וכן הוסכם שיוטל עיקול על כספי הנאמנות עבור דמי המזונות השוטפים, ומכאן - לטענת המערערת - יש ללמוד שהבעל הסכים לגובה המזונות גם לאחר שינוי הנסיבות הנטען.

עוד טוען המערער בנוגע לדירה. לטענתו, לא היה בקי בזמן עריכת ההסכם במחירי הדירות בארץ וסבר שערך הדירה הוא כמליון ומאה אלף ש''ח ולכן הסכים שהאישה תרכוש את חלקו תמורת ארבע מאות אלף ש''ח, בעוד שהערך האמיתי של הדירה באותו זמן היה גבוה יותר - כמליון וארבע מאות אלף ש''ח. על כך השיב ב"כ המשיבה: בפועל, ובהתאם לנתוני רשות המסים, דירות מקבילות שנמכרו באותה תקופה באזור סמוך, נמכרו במחיר של כמליון ש"ח עבור דירות בעלות שטח 75 מ"ר. הצדדים ישבו לסכם את הסכמותיהם לגירושין, ולפרוטוקול הדיון אמר המערער עצמו שלמרות שמתווך אמר לו שהדירה שווה מיליון מאה, הוא מסכים לסכום 950,000 ש"ח ולעשות הנחה למרות שלדבריו שווי הדירה מיליון ושלש מאות ש"ח. בתחילה ביקש המערער 600,000 ש"ח עבור חלקו בדירה, ולבסוף ירד לסכום 450,000. האישה כלל לא הכירה את המתווך. שיתבע את המתווך ולא את מרשתי.

ב"כ המערער השיב כי הדירה לא עולה מליון ומאה, "לא קיים דבר כזה. אז היה יותר יקר. מכל מקום דורשים למנות שמאי ואנו נשלם עבורו. ברור לי שיקבע ששווי הדירה מליון וארבע מאות, ומרשי הוטעה על-ידי האישה. מעולם לא נטען בפני בית-הדין האזורי, שמרשי הסכים לרדת מן הסכום. בפרוטוקול הדיון לאחר מכן אמר ששווי הדירה מליון ושלש מאות."

לפנינו טענת המערער שעקב שינוי הנסיבות יש להפחית את גובה המזונות.

ויש לנו לדון האם ההתחייבות שהתחייב הבעל בשעתו, תקפה גם אם אכן חלו שינויים לרעה במצבו הכלכלי.

הנה בנדון זה יש להבחין בין שלושה סוגי התחייבויות:

א. התחייבות הבאה כתמורה.

ב. חוב שהתחייב בו אדם על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, וגם אין ההתחייבות תלויה בדעת אחר.

ג. התחייבות התלויה בדעת אחר.

והנה התחייבות רגילה הבאה בתמורה, כגון הלוואה או מקח וממכר וכיוצא באלה, אף שקיים בה הכלל של מסדרין לבעל חוב, מכל מקום יש בה כללי גביה חמורים ביותר, וכלשון הרמ״א בחו״מ (סי׳ ק״ג סעי׳ ה׳), ״ואין חוששין להפסד הלווה, ואין מרחמין בדין לומר כיצד נוציא הלוה מביתו משום דבר מועט״. והדבר ברור שגם אם הורע מצבו ונשתרגו על צווארו קשיים כלכליים חמורים, אין בכל זה כדי לפוטרו מחובו, והחוב נשאר קיים עליו כבתחילה, ואם אינו יכול כעת לשלם את חובו לכשירחיב ד׳ את גבולו עליו לסלקו, ובחוב כגון זה לא שייך כלל לומר אדעתא דהכי לא התחייב. וז״פ. (ולהלן יתבאר מה הדין כשנאנס באונס גמור אם גם בכה״ג חייב). אכן, כל זה הוא לגבי חוב הבא כתמורה, אבל חוב שהתחייב בו על דבר שאינו חייב בו מעיקר הדין, בזה אנו מוצאים כי הדין שונה, ויש ללכת בו אחר אומדנא, ובאופן שהורע מצבו יש לשקול ולדון שאם היה מגיע למצב זה לא היה מתחייב. וז״ל הרא״ש בתשובה (כלל ח׳ תשובה ד׳):

״וששאלת, ראובן ששידך בתו לשמעון ונשבע לו על דעת רבים שיתן לו עמה חמשת אלפים זהובים לסוף ששה חדשים, והיה לו לראובן. ממון רב בחובות ועל-סמך שיגבה מחובותיו נדר, ועתה נתקלקלו החובות, אם נקרא עובר על שבועתו וחייב מלקות, או אם הוא אנוס כדאמרינן (שבועות כ״ו ע״א) האדם בשבועה פרט לאנוס. תשובה. אם אין לראובן ממה לפרוע, לא מחובותיו ולא מקרקעות וחפצים, חוץ מבית דירתו וכלי תשמישו, אז הוא פטור משבועתו ואינו עובר עליה כל זמן שאין לו ממה לפרוע, דאין לך אונם גדול מזה, כי היה לו ממון רב בשעה שנשבע ועתה הפסידו ואנוס גמור הוא, ואין לומר וכו׳, אבל ביתו וכלי תשמישו אפילו עני המתפרנס מן הצדקה אין מחייבים אותו למכור ביתו וכלי תשמישו, הלכך אינו מחוייב למכרו לקיים שבועתו, דאדעתא דהכי לא נשבע ללון ברחוב ולמות ברעב."

ודברי הרא״ש הובאו להלכה בשו״ע יו״ד (סי׳ רל״ב סעי׳ ט״ז), ובתשובות מהרשד״ם (יו״ד סי, ק״ד ד״ה תשובה השני). ועיין שו״ת חתם סופר (יו״ד סי׳ רכ״ח), ואבני נזר (חו״מ סי׳ ל״ט) מ״ש בזה.

וברור שבכל חוב ממון שמחוייב לחבירו בהלוואה וכדומה לא שייך לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו לא נתחייב, וכל מה שכתב הרא״ש דאמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, זהו דווקא כשנתחייב בדבר שלא קיבל בעדו תמורה, וכגון בשידוכין, שאין זה חיוב בדרך מקח וממכר, אלא שנתחייב ליתן לבתו כך וכך, ובזה יש לומר דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב.

ולכאורה היה נראה לומר יותר מזה, דבאמת גם בחיוב שלא קבל בעדו תמורה חייב בכל גוונא, ואף אם יצטרך למכור ביתו, ולא נאמרו דברי הדא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אלא לעניין שבועה, דחיוב שבועה הוא חיוב שבין האדם למקום, ואף שהתוצאה נוגעת לעניין חיוב שבין אדם לחבירו, מכל מקום חיובו הוא מצד השבועה ובכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו אמרינן דאדעתא דהכי לא נשבע, אבל באופן שנתחייב לחברו חוב ממון יש לומר דאף בכה״ג שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו חיובו קיים, ולא מהני מה שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב. וכן כתב בשער המשפט (סי׳ ס ס״ק ד׳) דהיכא דנתחייב לבתו בשטר ובקנין באופן המועיל, או שנתחייב לאיש אחר בדבר שאינו חייב, וירד מנכסיו, חייב למכור אף בית דירתו וכלי תשמישו, ולא כתבו הרא״ש והשו״ע דפטור רק בנשבע, והביא שכן-כתב זקנו הגאון בבית הילל (אה״ע סי׳ נ׳ טעי׳ ו׳) בפשיטות, דהאי דינא די״ד סי׳ רל״ב אינו אלא לעניין שבועה.

אכן נראה דיש חולקים על זה, דהנה הרמ״א באה״ע (סי׳ נ׳ סעי׳ ו׳) כתב, וז״ל:

״י״א דמי שפוסק על בתו או על בת בתו או קרובתו שתנשא לפלוני, ואחר כך אין הבת רוצה דהפוסק פטור מן הקנס, דזה מיקרי אונס, אע״ג דלא התנה, ובלבד שלא יהא ערמה בדבר, וכן בשאר אונסים כגון שמת הפוסק אין יורשין צריכין לקיים ופטורין מן הקנס.״

וכתב הח״מ (שם ס״ק י״ז), וז״ל: ״כגון שמת הפוסק. ה״ה אם חי והעני, כמו שפוסק בי״ד סי׳ רל״ב סעיף ט'״, ע״כ. וכ״ה בב״ש שם (ס״ק י״ח).

הרי שכתבו את דין הרא״ש הנפסק ביו״ד סי' רל״ב גם לדין הפוסק קנס על בתו או קרובתו שתינשא לפלוני, שאם העני פטור, והוא מטעם שכתב הרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב, ואע״ג דהכא לא מיירי בנשבע על כך, רק בבתחייב חיוב ממון, מוכח מזה דסבירא להו דסברת חרא״ש דאדעתא דהכי לא נתחייב אינה רק לעניין שבועה אלא גם לגבי חיוב ממון, דכל שנתחייב חיוב בלא שקבל בעדו תמורה, אם העני אמרינן דאדעתא שיצטרך למכור ביתו וכלי תשמישו לא נתחייב, ומהני אומדנא לפוטרו ממה שנתחייב.

והנה הרמ׳׳א בחו״מ (סימן ס׳ סעיף ג׳) כתב, וז״ל:

״וי״א דהמקבל עליו לזון את חבירו סתם, כל ימי חייו, או כל זמן שצריך משמע.״

וביאר דבריו בסמ״ע שם (ס״ק ט״ו), וז״ל:

״אפשר לומר דה״ק, אם נדר לו כן בשעה שצריך, סתמא דעתו היה כל זמן שצריך, ואם נדר לו בשעה שאינו צריך. אז דעתו היה אכל ימי חייו, וצ״ע.״
ובט״ז שם הקשה על דברי הרמ״א:

״צ״ע מאי שנא ממי שקיבל עליו לזון את בת אשתו דאמרינן בפרק הנושא (כתובות ד׳ ק״א ע״ב) דאף על פי-כן שיש לה מזונות אחר-כך צריך לתת לה דמי מזונות.״

ובהגה שם (מבעל חכם צבי) כתב לתרץ (בתירוץ שני). וז״ל:

״וכבר היה אפשר לחלק בעניין אחר, דשאני הנושא את האישה דלאו בדידיה תליא מילתא, אלא גם בדעת האישה, והיא דעתה אפילו אם לא תצטרך הבת למזונות, משא״כ הכא דהכל תלוי - בדעת הנותן."

ויסוד דברי החכם צבי דהיכא דהחיוב תלוי בדעת אחר לא אזלינן בתר אומדנא של הנותן, מבואר בתוס׳ בכתובות פרק נערה (ד׳ מ״ז ע״ב ד״ה שלא), וז״ל:

״דהואיל ואינו תלוי אלא בנותן יש לנו ללכת - אחר דעתו. וכיון שבו תלוי ודאי אינו רוצה ליכנם; בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן אדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח; דאיינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת: מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו אם לא יפרש.״

ועיין במל״מ (פ״ו מה׳ זכיה ומתנה ה״א) שהאריך טובא בדברי התום׳ הנ״ל, והביא מדברי שאר הראשונים בזה, ובתוך דבריו כתב:

״נראה דמהר״ם חולק ע״ז וס״ל דאף היכא; דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, וכן נראה קצת | מדברי הרא״ש בתשובה, במי שנדר לנשואי בתו סך מה ונתקלקלו חובותיו, שאם אין לו לפרוע כי אם: מבית דירתו וכלי תשמישו, דאדעחא דהכי לא נדר, על-כן, (היא התשובה אשר הובאת לעיל אות י'), והרי התם דאיכא דעת המשדך דאפשר דלא היה מתרצה לשדך בלתי אם יקיים את נדרו ואף אם יוצרך למכור את ביתו ואת כלי תשמישו, ולכאורה נראה דהרא״ש בשיטת רבו מהר״ם אזיל, דאית ליה דאף דאיכא דעת אחרת אמרינן אומדנא, אך כד מעיינינן שפיר נראה דאין מדברי הרא״ש אלו ראיה שחולק על התוספות, דשאני נדון הרא״ש דלא היה שום חיוב בדבר כ״א מכח שבועה, וכיון שכן, שהם דברים שבינו ובין קונו שייך לומר אדעתא דהכי לא נשבע, והכי דייקי דבריו דלא היה שם כי אם חיוב שבועה, ומש״ה אף דאיכא דעת אחרת אמרינן אדעתא דהכי לא נשבע, אכל היכא דאיכא חיוב, כגון בלוקח מקח מחבירו, וכן באותה דמהר״ם דהיינו לאפקועי קידושין, בזה יודה הרא״ש דהיכא דאיכא דעת אחרת לא אמרינן אדעתא דהכי.״

ועיין עוד שם.

ולפי דבריו הא דלמדו הב״ש והח״מ דין פוסק קנס על קרובתו אם לא תנשא מדין הרא״ש. אע״ג דהרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא, צריך לומר דלמדו את גוף הסברא דאמרינן אדעתא דהכי לא נתחייב מדברי הרא״ש, והרא״ש איירי לעניין שבועה דוקא כיון דאיירי באיכא דעת אחרת, והתם לא מהני אומדנא רק לעניין שבועה, אבל ה״ה דאמרינן הך אומדנא גם לעניין חיוב ממון היכא דליכא דעת אחרת. ודו״ק.

עלה בידינו, דין מי שנתחייב לחבירו ואחר-כך נתחדש איזה עניין שאם היה ידוע לו לא היה מתחייב, תלוי בסוג ההתחייבות שנתחייב:

א) בהתחייבות הבאה כתמורה, כגון הלואה, מקח וממכר, חייב גם בכה״ג.

ב) בהתחייבות לאדם שאינו חייב לו מן הדין, בזה שומעים אנו את טענת המתחייב דאדעתא דהכי לא התחייבתי.

ג) אך כל זה הוא בהתחייבות שנתחייב לעצמו, אבל כשנתחייב התחייבות התלויה בדעת אחרת, אז ההתחייבות תקיפה גם כשיש אומדנא דאדעתא דהכי לא נתחייב.

בנדון דידן נתחייב האב במזונות הילדים במסגרת הסכם גירושין, והנה פעמים הרבה הסכם הגירושין כולל בתוכו סעיפים רבים, מהם הם חיובים שמתחייב הבעל לאישה, ומהם חיובים שמתחייבת האישה לבעלה, או ויתורים שמוותרת לו וכיוצא בזה, והם זה לעומת זה, שכנגד ההתחייבויות שמתחייב לה הבעל, מקבל גם-כן תמורתם חיובים ממנה וכדומה, ואם-כן יש לדון את חיובו בהסכם הגירושין כחיוב שמקבל עליו תמורה, ובחיוב כזה לא אמרינן דאם היה יודע שיורע מצבו לא היה מתחייב, דסוף סוף קבל תמורה לחיובו, והרי הוא חייב בכל גוונא.

זאת ועוד. גם אם נחשיב את חיובו כמתחייב ללא קבלת תמורה, מכל מקום כיוון שמדובר בהסכם גירושין שנעשה בין שני צדדים, הבעל והאישה, הלא נתבאר דבכל חיוב בין שני צדדים לא אזלינן בתר דעת המתחייב בלבד שנאמר דאדעתא דהכי לא נתחייב, אלא אזלינן נמי בתר דעת הצד השני, וא״כ בנ״ד פשיטא שדעת האישה שההתחייבות תהיה מוחלטת, גם אם יורע מצבו הכלכלי, וא״כ אף בכה״ג התחייבותו עומדת בעינה.

בנוגע לטענת המערער לעניין הדירה שלא היה מודע למחיר הדירה בזמן עריכת ההסכם וסבר שערכה שווה כ-מיליון ומאה אלף ש"ח ועוד שהערך האמתי היה כ-מיליון וארבע מאות אלף ש"ח - בית-הדין מקבל את עמדת ב"כ האישה בעניין זה.

לאור כל הנ"ל הערעור נדחה.

הרב יצחק אלמליח - דיין

ראיתי מה שכתב עמיתי הרה''ג אלמליח שליט''א לדחות את הערעורים.
והנה בעניין מחיר הדירה דעתי מסכמת עמו שכן הבעל היה יכול היה לבדוק ולברר בשעת חתימת ההסכם אצל מתווכים וכדומה מה מחיר הדירה ומשלא עשה כן סבר וקבל.

אולם בנוגע לתביעה להפחתת חיוב המזונות הנה עמיתי תמך יסודו בתירוץ השני של החכם צבי בהגהותיו על הט''ז חו''מ סי ס' ס''ג שכאשר ההתחייבות תלויה בדעת אחר לא אזלינן בתר אומדנת הנותן. אמנם יש להוסיף שגם לפי התי' הראשון של החכם צבי שמחלק בין התחייבות קצובה בזמן לאינה קצובה וכפי הנראה מדבריו שם דעתו לעיקר כת' הראשון הרי בהסכם הגירושין ההתחייבות למזונות הילדים היא קצובה עד גיל שמונה-עשרה שנה.

אמנם מלבד שיש לדון בכל הסכם גירושין האם יש כאן התחייבות חדשה או שההתחייבות היא במסגרת החוב הקיים היינו בגדרי צדקה בילדים למעלה מגיל שש ונחלקו בזה הדעות יעו' בפד''ר כרך י''ז ע' 311-320.

עיין בספר שושנים לדוד (צאבח).

סימן כ"ב למשפט עמדו ה"ר שמעון לכרייף וגרושתו אסתר בת דוד אלקאיים והוציאה לפנינו שט"ח שנתחייב לה שמעון הנז' במזונות שני בנותיה שיש לה ממנו סך עשרים דורוס בכח"ו עד שיבגרו. והאישה הנז' תובעת להוסיף לה על הקיצבה באומרה שהן היום עלה השע"ר והבנות גדלו קצת דהיינו הקטנה כבת שש והגדולה כבת שמונה. והאיש ענה ואמר שאין לאל ידו גם על הסך שנתחייב בו והביא עדים שהלואי ואילו מה שירויח יספיק לו להוצאותיו. גם טען שהבת הגדולה היא משרתת בבית אחת אצל אישה אחת ומסתמא אוכלת שם.

תשובה לקוצד"ן שמאחר שאין לאל ידו כמו שהעידו העדים הדבר פשוט שאין עליו שום חיוב מזונות אפי' להבת קטנה ומכ"ש להבת הגדולה ובפרט שיש לה במה לאכול אצל האישה שמשרתת אצלה והגם שמצינו להרטו"ז בסי' ע"א סק"א שכתב וז"ל חייב אדם לזון אפילו אינו אמוד יעו"ש וכן הביא הרב"ש והרב באה"ט יעו"ש.

על כל זאת נראה לקוצ"ד דהאי אינו אמוד ר"ל אינו אמוד בממון הראוי ליתן צדקה המספקת להם אב ס"ס אמוד ליתן דבר מועט שאינו מספיק. אבל בשאינו אמוד ליתן כלום אפי' בתוך שש אין עליו חיוב מזונות אפי' לחם ולפתן. וכן מצינו להרב שופריה דיעקב חא"ה.

יש לדון בהתחייב לזון חבירו ואירעו אונס גדול.

והנה דין דאונס דלא שכיח פוטר אפילו בתנאי מפורש להתחייב במקרה של אונס רגיל, היא סוגיה בגיטין ע"ב ונפסק בשו"ע חו"מ רכ"ה עיי"ש בההוא דזבן שומשמי אגודא דנהר מלכא אגור מלחי לעבורינהו קבלי עלייהו כל אונסא דמתיליד לסוף איסתכר נהר מלכא וכו' אתו לקמיה דרבא אמר להו וכו' אונסא דלא שכיח הוא.

ובאה"ע קי"ד בדין דמקבל עליו לזון את בת אשתו חייב לזונה בין אם המזונות ביוקר או בזול, וכתב שם בט"ז: נראה דהיינו על כל פנים ביוקר דשכיח אבל אם היוקר לא שכיח לא קבל עליו דזהו כמו באונס דלא שכיח דאיתא בחו"מ רכ"ה דלא מהני אפילו אם קבל עליו אחריות בפירוש. וכן כתב שם בבית שמואל.

ויעו' בפד''ר כרך ב' ע' 304 ואילך אריכות גדולה בעניין יוקר המחיה שהתייקר התייקרות גדולה לא שכיחה ומבארים שם דעת הט''ז:

"סברתו של הט"ז שאינו חייב לקיים התחיבותו ביוקר בלתי שכיח אינה משום שהוא אנוס, אלא משום שהתחייב בתנאים רגילים בלבד ולא בתנאים בלתי רגילים כאלה. ומשום כך אף אם הוא עשיר ובידו לקיים את התחיבותו אף במצב של יוקר בלתי שכיח - הוא פטור משום שלא קיבל עליו התחיבות כזו. (ד) אולם לעומת זה, אם לא נתייקרו המזונות אלא שהוא אנוס לקיים את התחיבותו, כגון שהעני, מודה הט"ז שהוא חייב, כי מכיון שחלה התחיבותו אין האונס פוטרו."

ובנידוננו הנסיבות שהביאו להרעה במצבו הכלכלי של הבעל הם בודאי בבחינת אונסא דלא שכיחא שכן הבעל נישא בשנית על-פי היתר בית-הדין א' שעה שבית-הדין ב' עורר על כשרות גירושי האישה השניה וטען שעודה אשת איש, לאחר שנישא לאישה נשלחו מכתבים על-ידי בית-הדין ב' לחוץ לארץ לישיבה בה לימד וכתוצאה מכך פוטר מעבודתו והתקשה למצוא מקום עבודה אחר בעקבות כך.

ברור שהבעל בשעת התחייבותו ההסכם לא העלה על דעתו הסתבכות כזו ואין זה נחשב כעשיר והעני כדרכו של עולם.

ומה גם לו יצויר שאם היתה האישה נשאלת בדרך לו יצויר שאם יתרחשו נסיבות כמו שקרו למערער ויבקש הפחתה אם היתה מתגרשת נראה שהיתה מסכימה לכך בשים-לב שנסיבות אלו לא שכיחות.

ומה שכתב עמיתי:

"והנה פעמים הרבה הסכם הגירושין כולל בתוכו סעיפים רבים, מהם הם חיובים שמתחייב הבעל לאישה, ומהם חיובים שמתחייבת האישה לבעלה, או ויתורים שמוותרת לו וכיוצא בזה, והם זה לעומת זה, שכנגד ההתחייבויות שמתחייב לה הבעל, מקבל ג״כ תמורתם חיובים ממנה וכדומה, ואם-כן יש לדון את חיובו בהסכם הגירושין כחיוב שמקבל עליו תמורה, ובחיוב כזה לא אמרינן דאם היה יודע שיורע מצבו לא היה מתחייב, דסוף סוף קבל תמורה לחיובו, והרי הוא חייב בכל גוונא."

יצויין כי כעין סברא זו מוזכרת בשו"ת משפטים ישרים חלק ב סימן קפט:

שאלה ראובן מרדה עליו אשתו והוא לא רצה ליתן גט ופתתה אותו ליתן גט על-ידי שח"ע = שחייבה עצמה = לזון את בנו ובתו עד זמן מה וגם הוא נתחייב לזון זמן מה וקודם מסרה מודעה שאין רצונה להתחייב רק כדי שיתרצה ליתן גט.

תשובה נראה שכיון שא"צ ליתן גט אך היא פתתו על-ידי שחייבה עצמה לזון בנו ובתו עד זמן מה וגם פ' חייב עצמו לזון זמן מה אם מסרה מודעה על זה לא תועיל ולא תציל דהו"ל כההיא /אה"ע/ דסי' קס"ט ס"נ חליצה מוטעת כשרה ואף על-פי שהחליצה כשרה מכל מקום חייבת ליתן לו כשאר שכר שכיר לעשות מלאכתן עד כאן לשונו. וכן נד"ז שא"ל שיפטרנה ותזון בניו הו"ל כשכר שכיר כי שכור הוא ליתן גט בעד שתזון בניו וכי היכי דבשכר שכיר המודעה אינה כלום ה"נ בנדון זה המו' אינה כלום ואע"ג דהתם איירי שחלץ לה על-מנת שתתן לו ר' זוז דאעפ"כ החליצה כשרה דלא מהני בה תנאי כיון שאי-אפשר לחליצה ע"י שליח משא"כ בגט דאפשר לעשות שליח ולהכי גט מוטעה דהיינו בע"מ פסול כדאיתא בפ' דק"ו ע"ש. אבל הכא לא אמר על-מנת רק התחייבה לו לבד אבל הגט נתן בלא תנאי ואף אם לא תתן הגט גט מ"מ חייבת לקיים חיובה מדין שכר שכיר וגם אם המצא תמצא שום מו' מלבד שלא תועיל ולא תציל. עוד יוציאו לעז על הגט שכל שומע ורואה יאמר כיון שהוציאה מו' על חיובה גם הגט בטל וקרוב בעיני שמדרבנן לא תנשא לכתחי' דבכל דוכתא חיישי' ללעז הגט."

וכן לכאורה בנידוננו שכור המערער להתחייבות במזונות תמורת ויתורים אפשריים שונים / הסכמה לגט מכל מקום המדובר במשפטים ישרים כשמוכח הדבר שהחיוב בא כתמורה ולא מן הסתם ובפרט שלא מדובר בהתחייבות לאישה ורק לילדים שיש להניח שהחיוב לא בא כתמורה.

ועל-כל-פנים נראה לי הלכה למעשה שהחיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים ומכיוון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.

הרב ציון אלגרבלי - דיין

ראיתי מה שכתב ידידי הגאון רבי ציון אלגרבלי שליט"א שנוקט להלכה שחיוב בהסכם גירושין לזון את ילדיו הינו המשך למצב חיובו לפני הגירושין שהוא מדין צדקה ונפק"מ לאם הורע מצבו הכלכלי שאם חיובו מדין צדקה ודאי שיש להתחשב בכך. אולם לדעתי אינו כן.

נתחייב בהסכם גירושין לזון את ילדיו, האם נשתנית מהות חיובו:

א. נתחיל בס״ד לברר את השאלה שהיא למעשה העיקרית בנדון שלפנינו, מה תוקפו של הסכם גירושין שאושר כפסק-דין, דהנה בהסכם הגירושין מתחייב הבעל גם בחיובים שהיה חייב בהם ללא התחייבותו בהסכם, ויש לברר האם אין ההסכם משנה את מהותו של החיוב שהיה קיים בלאו הכי, אלא בא לקבוע את גובה הסכום הראוי לתשלום בהתאם לנסיבות הקיימות בעת עריכת ההסכם וכדומה. או שאחר שנתחייב בהתחייבות זו בהסכם לגירושין, נשתנה מהות חיובו, ושוב אין חיובו רק מכח מה שהיה מחוייב קודם, אלא מחוייב מכח מה שהתחייב בהסכם, ודינו כחוזה וחיוב רגיל שמתחייב אדם לחבירו בשטר. ונפ״מ לנ״ד שנתחייב האב בהסכם לזון את בתו עד גיל שמנה עשרה, שהרי כל אדם מחוייב לזון את בתו מעל גיל שש, אלא שאין כופין אותו על כך, וכמבואר ברמב״ם (פי״ב מה׳ אישות הי״ד), ובשו״ע (סי׳ ע״א סעי׳ א׳), ובפשטות החיוב של האב לזון את בתו מעל גיל שש הינו רק מדין צדקה, (והארכנו בזה במק״א בדין חיוב מזונות באם עשירה), וא״כ יש לדון כשנתחייב בהסכם גירושין לזון את בתו וכעת אין ידו משגת לזונה, אם יש לפוטרו או לא, דאי נימא שכל חיוב שהיה מחוייב בו קודם ההסכם אין ההסכם משנה את מהות החיוב, א״כ גם אחר שנתחייב לזונה בהסכם הגירושין נשארת מהות החיוב כשהיתה, ואינו מחוייב אלא מדין צדקה, וא״כ כשהורע מצבו הכלכלי יש לשקול מחדש את גובה התשלום שיש לחייבו למזונותיה, אבל אי נימא דכל שנתחייב בהסכם נשתנה מהות חיובו ממה שהיה, וכעת הריהו מחוייב מכח ההסכם, א״כ שינוי במצבו הכלכלי של הבעל, לא ישפיע על ההתחייבות שבהסכם, שכיון שחייב עצמו הריהו חייב, ואף על-פי כשהורע מצבו.

ב. כתב הרמב״ם (פ״א ממלוה ולוה ה״ח), וז״ל:

״מלווה שבא להפרע שלא בפני הלווה, כגון שהיה הלווה במדינה רחוקה, ותפסה האישה מטלטלין מנכסי הבעל כדי שתזון מהן, מוציאין אותן מידה ונותנין לבעל חוב, שאפילו היה בעלה עומד לא היה יכול לזון את אשתו ובניו עד שיפרע כל חובו."

ובטעם הדין דבעל חוב קודם למזון האישה והבנים, כתבו הראשונים שני טעמים, הובאו דבריהם בב״י (חו״מ סי׳ צ״ז סעי׳ מ״ב), וז״ל:

"וכתב בעל התרומות בשער הראשון (ח"א סי׳ ד׳), וטעמא דמילתא, משום דכשם שבערכין מיעט מזון אשתו ובניו אף על-פי שקדמה לחוב המעריך, ה״ה נמי לבע״ח, דהא גמר מיכה מיכה מערכין. ויש מן הראשונים שטעו ואמרו שאם קדמה האישה למלוה שתשבע ותטול, והשיב להם הרי״ף (שו״ת הרי״ף בילגוריי סי׳ פ״א) שנשתבשו, שאין לאישה מזונות לעולם לא מקרקע ולא מטלטלין עד שיפרע המלוה, ואף שהיא קודמת, דהלכה רווחת היא (ערכין ד׳ כ"ג ע"ב) אבל לא לאשתו ובניו, הלכך לא תשבע ותטול, וגם כתב מוסיף אני לכם עוד ביאור, שטעם הדבר, מפני ששעבודו של מלוה הוא מן התורה, וכדעולא דאמר (ב"ב ד׳ קע"ד ע"ב) שעבודא דאורייתא (עי׳ רי"ף סוף פ׳ ג"פ), ומזונות אישה ובנים מדרבנן, הלכך אתי שעבודא דאורייתא ומבטל דרבנן."

ועל טעם זה הקשה הב״י:
"ומכל מקום קשה לי, כיון שכתוב בכתובות ומזונייכי, הרי נשתעבד לה בשטר, ושעבודה דאורייתא כמו שעבודא דמלוה, ולמה יקדום לה מלוה בשטר, ואפשר דטעמא משום דחיוב מזונות דמכאן ולהבא, ודאי דמלוה בשטר קודמת, משום דלא הגיע זמנם לגבות, ומזונות שלוותה ואכלה, משום דאין לבע״ח על הבעל שום שעבוד, והיא אינה תובעת מן הבעל למזונות אלא לפרוע חוב, הלכך מלוה בשטר קודמת״. "מבואר מדברי מרן הב״י דהגם שבלא שיכתוב לה כתובה חייב במזונותיה מדרבנן, מכל מקום כיוון שנתחייב לה בכתובה, החיוב בכתובה משנה את מהות התחייבותו, ואחר שנתחייב בכתובה אנו מחייבים אותו במזונות אשתו מדאורייתא. לפי״ז ה״ה בנדון שלפנינו, הגם שבלי התחייבותו בהסכם הגירושין חייב הוא לזון את בתו מדין צדקה, מכל מקום בחתימתו על הסכם הגירושין מתחייב כעת בחיוב חדש מדין חוב שחייב את עצמו, והוא חיוב מעבר לחוב הקיים של צדקה."

ג. ואמנם התומים שם (סי׳ צ״ז ס״ק כ״א) הביא קושיית הב״י שכיון שנתחייב לה בכתובה הוי חוב דאורייתא, וכתב ע״ז וז״ל:

״ולכאורה אין מובן לדבריו, בכל דוכתא דאמרינן בש"ס כתובה דרבנן אפילו בכתב לה כתובה, נימא דכיון דכתב לה הוי שעבודא דאורייתא כמו שאר שטרי התחייבות, ולמה אמרו כתובה דרבנן, אלא צריך לומר, דמה בכך דכותב, לא מלבו כותב רק מתקנתא דרבנן, ולולי תקנתא דרבנן לא היה כותב, א״כ אין כתיבתו עושה יותר שעבוד מגוף תקנתא דרבנן, ולכך תוספת כתובה שמוסיף מדעתו באמת הוא דאורייתא.״

הרי מבואר בדברי התומים שהטעם שכתובה דרבנן אף שכתב לה כתובה, משום דלא מלבו הוא כותב אלא מתקנת חז״ל, ולולי התקנה לא היה כותב, וא״כ אמרינן דמה שכתב על דעת התקנה והמנהג כתב, ואין רצונו כלל להתחייב בחיוב חדש, רק כותב מה שמחוייב מכבר. ועיי״ש מה שכתב לבאר קושיית הב״י.

ועיין בשו״ת רעק״א החדשות (סי׳ נ״א). אכן גם מדברי התומים יש ללמוד לנ״ד שיש לחייבו מכח התחייבותו בהסכם הגירושין, ולא רק מדין צדקה שמחוייב בה גם ללא חתימתו, שהרי התומים ביאר לעניין כתובה דאינו מתחייב מכח התחייבותו רק מדרבנן, כיון שלא כתב לה אלא משום תקנת חכמים ולולי התקנה לא היה כותב, ולכן אמרינן דמה שכתב על דעת המנהג והתקנה כתב, אבל בנ״ד הלא לא נאמרה תקנת חכמים שיש לכתוב בהסכם גירושין את חיובו למזון הבנות, אלא הוא מדעתו ורצונו כתב לחייב את עצמו בזה, וא״כ ברור הוא שחייב את עצמו בחיוב חדש מעבר לחיוב הקיים, דלא שייך כאן לומר שלולי התקנה לא היה כותב ובודאי כתב על דעת התקנה, שהרי אין כל תקנה לכתוב, וא״כ כשכתב לחייב את עצמו יש לנו לחייבו מכח כתיבתו, ולא רק משום חיוב צדקה.

ד. וכן משמע מדברי הריב״ש בתשובה (סי׳ ת״פ) שכתב:

״אלא ודאי אין אומרים כן בתנאי בית-דין, שהתקנה היא שיכתבו הכל, אלא שעשו חזוק לדבריהם שאף אם לא נכתב יהיה כמו שנכתב, והכותב לא הוסיף ושאינו כותב לא גורע.״

וביאור דבריו, דאם חיובו חל מכח הדין גם בלא כתיבה, אלא שתקנת חכמים היא שכולם יכתבו בשטר את החיוב, אז אין הכתיבה מוסיפה חיוב חדש שלא היה לולא הכתיבה, אלא נשאר חיובו אחר הכתיבה כמו מה שהיה מחוייב קודם הכתיבה, אבל במקום שאינו מחוייב לכתוב והוא מעצמו הלך וכתב לחייב את עצמו, בזה ודאי שחל עליו חיוב חדש מכח כתיבתו. וכן ביארו בפד״ר (כרך ב׳ עמוד 80). וה״ה בנ״ד שהתחייב בסכום כספי מוגדר כלפי מי שכל חיובו היה מתחילה רק מדין צדקה, ומעולם לא היה מחוייב לכתוב ולהתחייב חיוב זה בשטר, ודאי שכשנתחייב על כך בשטר, הוסיף בזה חיוב חדש על מה שהיה מחוייב קודם.

ה. וכן נראה דעת האבני מילואים (סימן צ״ג ס״ק כ״ה), שכתב על דברי הרמ״א (שם סעי׳ כ״א) שאם הקנה לה בקנין על המזונות מוציאה למזונות ממשועבדים.

וכתב שם האבני מילואים, וז״ל:

״ועכשיו נהגו לקנות בקנין על הכתובה ואפ״ה אין מוציאין למזונות ממשועבדים, ואפילו בחיי הבעל בעל חוב קודם, וכמבואר בחו״מ סימן צ״ז. ונראה דקנין לא מהני אלא היכא דהקנה בפירוש על המזונות, אבל עכשיו נהגו לקבל קנין סתם מן החתן על הכתובה, ואין הקנין אלא על דין הכתובה ודין תנאי כתובה הנאמר שם אנא אפלח ואוקיר ואזון יתך, ודעת החתן אינו אלא שיהיה לה דין כתובה שתקנו לה חז״ל, ואינו רוצה להתחייב בחיוב חדש, מש״ה קאי בדין כתובה ותנאי כתובה דאינו גובה ממשעבדי למזונות, כיון שלא רצה להתחייב ביותר ממה שחייבו אותו חז״ל, והקנין לאו לאטפויי קאתי, ובלא קנין נמי אית לה כתובה ותנאי כתובה, והא דכתב הרשב״א דאם הקנה לה בקנין מהני, לא איירי אלא היכא דקני באנפי נפשיה בפירוש על המזונות, אבל מה שמקבל קנין על הכתובה כמו שנהגו עכשיו, אינו אלא על דעת חז״ל בדיני כתובה."

וגם מדבריו נשמע לנ״ד, שנתחייב חיוב מזונות בהסכם גירושין שנעשה מרצונו ובהסכמתו של האב, דיש בו חיוב חדש על החיוב הקיים. וראה בפד״ר (כרך י״ז עמוד 314) שדנו בזה, ודעת הרוב שם שהתחייבות האב בהסכם הגירושין לזון את ילדיו יוצרת חיוב חדש, ודינה כבעל חוב. ועי׳ בס׳ שורת הדין (ח"א ד׳ קי"ז), ובס׳ לב אריה (סי׳ י"ט).

ו. יש שהוכיחו מהסוגיא דכתובות (ד׳ ק"ב ע"ב), שהתחייבות שבהסכם היא מעבר לחיוב הקיים בלאו הכי על-פי-דין, והוא שונה במהותו, דעיי"ש בגמ׳ שהעמידו דין המשנה (שם ד׳ ק"א ע"ב), דמתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים, בשקנו מידו, ומקשה הגמ׳ "אי הכי בנות נמי, בשקנו לזו ולא קנו לזו, ומאי פסקא, איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין, בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין", ודחתה הגמ׳ "מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, והיכי דמי כגון דגירשה ואהדרה". ופרש״י:

״מי לא עסקינן כו׳. וכי אי-אפשר שיהיו אף הבנות בשעת הקניין כגון בגרשה ואהדרה וכתב לה התנאים הללו."

ובשיטה מקובצת שם כתב, וז"ל:

״והרא״ה ז״ל כתב וז״ל, הא דאמרינן כגון שגרשה, כלומר דאע"ג שגרשה ונתבטלו הנשואין וכתובתה וכל תנאיה, לא נתבטל זכות הבנות, ואין בידה למחול, ובפ׳ נערה (ד׳ נ״ג ע״א) דאבעיא לן במוחלת כתובתה ומוכרת כתובתה, לא אבעיא לן כלל אלא לעניין מזונותיה, אבל הבנות ודאי לא אבדו מזונותיהן, וזה מבואר ואין צריך לפנים."

הרי דאם גירש את אמה והחזירה, והתנתה עמו בעת החזרה על-מנת לפרנס את בתה חמש שנים, וקנה בקנין לזון את בתה ואת בנותיו, אף על-פי שחייב לזונם בלאו הכי מדין צדקה, מכל מקום חלה ההתחייבות גם מכח ההסכם והקנין שקיבל על עצמו.

האם חיוב חל על חיוב.

ז. בשו״ת זרע אברהם (סי׳ י״ד) כתב, וז״ל:

״ראיתי ברמב״ם פי״ז אישות ה״ד, מי שגירש את אשתו ועליו שטר חוב ובא בע״ח והאישה לגבות וכולה, אם אין לו אלא קרקע שאין בה כדי לגבות שניהן, ולא היה בה דין קדימה, נותנים אותה לבע״ח וכולה, ואם לאו תדחה מפני בע״ח, שהרי בע״ח הפסיד והוציא מעותיו והאישה לא חסרה דבר.

ובאישה לא שייך לומר הגדר דחייב עצמו לבד תקנת חכמים, דזה אינו, דכיון דהחיוב מתקנת חכמים, אין חיוב חל על חיוב, ועיין כתובות ד׳ ק״ב דמשני כיון דמשועבד מדאורייתא, ופריך א״ה אמאי כתב לו, ומשני כדי לברר לו כהן, ע״ש, והרי נ״מ אם יפקע שעבוד תורה, כגון אם יתן הפדיון לאחר, ועל כרחך דאין חיוב חל על חיוב.״

מתבאר מדבריו דאין אפשרות להתחייב חיוב נוסף כשהאדם כבר חייב, כי אין חיוב חל על חיוב. ועפ״ז כתבו בפד״ר הנ״ל ליישב קושיית הב״י הנזכר לעיל (אות ב׳), שהקשה דכיון שכתב לה כתובה נשתעבד מדאורייתא, דיש לומר שכיון שכבר מחוייב הוא בכתובתה, אין יכול שוב להתחייב ע״ז, ואף על-פי שכותב לה כתובה, דאין חיוב חל על חיוב.

ח. והנה הנדון בשו״ת זרע אברהם הוא כשהאישה באה לגבות חוב כתובתה לאחר הגירושין, ויש על הבעל שטר חוב, והבע״ח תובע את חובו, ובזה כתב הרב שמאחר וחל על הבעל חיוב כתובה מתקנת חכמים, גם אם כתב כתובה וחייב עצמו, אין חיוב חל על חיוב, מאחר וכבר מחוייב הוא בחוב גמור שחייבוהו חכמים.

אולם אין ראיה מדברי הרב לנ״ד לעניין חיוב מזונות, דחיוב מזונות בבן מעל גיל שש אינו חיוב ממון גמור, אלא חיוב שמחוייב מדין צדקה לפרנס את בנו, וא״כ באופן שהאב התחייב לזון את בניו, שיש מקום לומר שחייב את עצמו בזה בחיוב ממון גמור, אין כל טעם לומר שלא יחול חיוב ממון גמור על חיוב מדין צדקה, ובזה נראה פשוט דחיוב חל על חיוב.

אשר-על-כן תמוהה דעת המיעוט בפד"ר שם, שהעלה מדברי הרב זרע אברהם שאין התחייבות הבעל בהסכם הגירושין לזון את ילדיו יוצרת חיוב חדש, ולא חילק בין פחות משש בין מעל שש, ולפמש״נ נראה ברור דבמעל גיל שש שאין חיובו אלא מדין צדקה שפיר יש לומר דחל חיוב גמור על חיוב זה.

וגוף דברי הרב זרע אברהם דאין חיוב חל על חיוב, אינם מוסכמים, שכבר נחלקו בזה הקצוה"ח ונתיבות המשפט.

הקצות (סי' ס׳׳ו ס״ק כ׳) כתב ״דאע״ג דכבר נתחייב יכול להתחייב עוד בשטר חוב", והיינו דחיוב חל על חיוב, והנתיבות (שם ס״ק כ״ג) השיג עליו, וכתב דאין חיוב חל על חיוב, ועי"ש ובמשובב נתיבות מ"ש בזה, ע"ש.

למסקנה, חיוב המזונות של האב בהסכם הגירושין בעינו עומד. אולם אני מקבל את עמדת חברי הרב איגרא שלאור מצבו הכלכלי של הבעל יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7000 ש"ח.

הרב יצחק אלמליח - דיין

ראיתי מה שכתב עמיתי ידי"נ הרה"ג יצחק אלמליח שליט"א ולענ"ד נראה לי שגם לסוברים שחל שעבוד מן התורה כשכתב לה כתובה (בניגוד למה שנראה מכל סוגיות הש"ס שכתובה דרבנן גם אם נכתבה עיין כתובות נו שכתבה דרבנן גם אם נכתבה וכן מכתובות ק"י ע"ב משמע שגם אם נכתבה כתובה חלים עליה דיני קולי כתובה לעניין גביה ממעות ששוקלות פחות ממקום הנשואין ובמה-שנכתב בפירוש בברייתה שם) הנ"מ בכתובה שנשאה על דעת כך וכל המתחייב לדעת חברו מתחייב משא"כ במזונות שאין שום הכרח שבתמורה לגירושין נכתבו המזונות כהתחייבות חדשה אלא לשם הסדרת גובהם למען שתוכל האישה לממשם בגביות שונות ובפרט ביטוח לאומי וכדומה הדורש פסק-דין חדש אחרי הגירושין, ודומים בנקודה הזאת מזונות הילדים למזונות הבנות לכל חד כדאית ליה מצד שאינן כתובין (מעיקר הדין) או מצד שאינם קצובים עיין גטין פרק הניזקין שלא גובים ממשעבדי ולא חל שעבוד נכסים מצד הכתיבה.

יצויין שמזונות האישה לסוברים שהחיוב מדרבנן אם נכתבו בכתובה אם החיוב מן התורה דנו בכך גדולי הפוסקים עיין ספר חקר הלכה (לאנדא) וספר ערך כסף ערך מזונות לאחר שהביא ספר עושה שלום שהוכיח שחיוב מזונות בכללית הוא רק מדרבנן מפרק המדיר וכיון שמשועבד לה היכי מצי מדיר לה" שמשתמע מכך שהחיוב הוא מן התורה ולכן מקשה הגמרא שהנדר לא יחול משא"כ כשהחיוב מדרבנן הנדר אמור לחול כתב:

"הכי יש לייב שפיר דאפי' למ"ד מזונות דרבנן אפ"ה כיון דתקנו מזונות לכל הנשים ותנאי בית-דין הוא וכמאן דנקיט שטרא, א"כ כל הנושא אישה ע"מ כן נשאה ונשתעבד לזונה בפירוש א"כ חל השעבוד אפי' מדאורייתא דאנן סהדי שע"מ כן נשאה, ומכל שכן אם נאמר שהיו כותבין כן בפירוש בשטר הכתובה כמו שאנו כותבין אנא אפלח ואזון וכו' יעו"ש, וכן כתב הרב מוצל מאש ח"ב סי' מ"ד דעכשיו שכותבים בכתובה ועלי מזונייכי וכו' הו"ל שעבודא דאורייתא וכו' ע"ש."

ומ"ש עמיתי להוכיח מהסוגיא דכתובות (ד׳ ק"ב ע"ב), שהתחייבות שבהסכם היא מעבר לחיוב הקיים בלאו הכי על-פי דין, והוא שונה במהותו, דעיי"ש בגמ׳ שהעמידו דין המשנה (שם ד׳ ק"א ע"ב), דמתו, בנותיהן ניזונות מנכסים בני חורין והיא ניזונית מנכסים משועבדים, בשקנו מידו, ומקשה הגמ׳ "אי הכי בנות נמי, בשקנו לזו ולא קנו לזו, ומאי פסקא, איהי דהואי בשעת קנין מהני לה קנין, בנות דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין", ודחתה הגמ׳ "מי לא עסקינן דהואי בשעת קנין, והיכי דמי כגון דגירשה ואהדרה... הרי דאם גירש את אמה והחזירה, והתנתה עמו בעת החזרה ע"מ לפרנס את בתה חמש שנים, וקנה בקנין לזון את בתה ואת בנותיו, אף על-פי שחייב לזונם בלאו הכי מדין צדקה, מכל מקום חלה ההתחייבות גם מכח ההסכם והקנין שקיבל על עצמו. לענ"ד משמע שם להיפך במסקנת הגמרא שהבנות שמזונותיהן מתנאי בי"ד אין חיוב חל על חיוב מצד צררי וכשמודי הבעל בחיים שלא היו צררי אינן כתובים או קצובים.

ועיין ספר חקר הלכה שהוכיח אחרת שגם כשנכתבה הכתובה החיוב הוא רק מדרבנן ומכלל דבריו משתמע שבמזונות לא שייך חיוב על חיוב בכתובה לכל הדעות מצד שאינן קצובים בתנאי בית-דין או כתובה הוא דרבנן. אבל בכתב לה כתובה כיון דאדם יכול לחייב את עצמו גם בדבר שאינו חייב א"כ היה ליה מדאורייתא ככל חיוב שמחייב אדם את עצמו. וגם לעניין הא דאין יכולה למחול שכתב בבית שמואל (סימן ס"ו) בסק"ט דכתובה דרבנן, משום דשם אנו רוצים לומר שעדיף משאר שטר חוב שיכול למחול אבל בכתובה הוי מתנה על מה שכתוב בתורה שם אמרינן דכתובה דרבנן, אבל לעניין שאר דברים כתובה הוא מדאורייתא אחר שכתב לה. ואולם בהיות כן יש להקשות במה שכתבו התוס' במסכת בבא מציעא דף ז' ע"ב גבי מצא שטר כתובה בזמן ששניהם מודים יחזיר לאישה, וכתבו התוס' (ד"ה בזמן) וליכא למיחש לשמא כתב ליתן בגיטן ולא נתן עד תשרי, דקודם אירוסין ליכא למיחש שמא כתב ולאחר אירוסין בלא"ה גביא מכח תנאי בית-הדין. ורשה דהא עדיין איכא למיחש לפי מה דאיתא בש"ע חו"מ סימן צ"ז סעיף כ"ר דאישה שתפסה מנכסי בעלה למזונות מוציאין מידה ונותנין למלוה משום דמזונות דרבנן ולהמלווה חייב לשלם מן התורה. ולפי"ז ה"ה להכתובה היכא דהיא גובית בתנאי ב"ד כיון שהוא רק מדרבנן הבעל חוב קודם אף שהוא מאוחר ממנה משום שהבעל חוב מדאורייתא והיא רק מדרבנן. ואולם כשהשטר כתובה בידה היא גובית מדאורייתא מכח החיוב שחייב את עצמו. ואף שכתב הסמ"ע שם (ס"ק נ"ז) דאף שהשטר כתובה בידה מכל מקום המלווה גובה שחייב לשלם מן התורה. נראה משום דבמזונות לא מהני החיוב דמזונות הוי דבר שאינו קצוב כמבואר בחו"מ סימן ס' (סעיף ב'). אבל לעניין החיוב כתובה שהוא דבר קצוב מחוייב מדאורייתא. וא"כ אכתי איכא למיחש לשמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי והיתה ארוסה ויש נפקא מינה לעניין בעל חוב מאוחר. דאי תגבה מכח תנאי ב"ד יגבה הבעל חוב מאוחר ועל-ידי שהשטר כתובה בידה היא תגבה, ובכל מקום חוששין לעניין בעל חוב מאוחר כמו ללקוחות. וצ"ל דאעפ"כ כיוון שלא כתב לה רק מכח תקנת חז"ל הוי רק מדרבנן. וכן משמע בסימן ס"ח.

ולסיכום נראה לי כמו שכתבתי שהחיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים ומכיון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.

הרב ציון אלגרבלי - דיין

לדעתי, לאחר העיון במו"מ של עמיתיי המכובדים, נשאר הדבר בספק אם ניתן להפחית את גובה המזונות לאור המורכבות של הסכמת האישה בתנאים מסויימים להתגרש ובפרט שיש כסף בעין למימוש חלקי לפחות של המזונות.

אשר-על-כן, לדעתי, יש להשאיר את החוב למזונות ע"ס 9,000 ש"ח. אולם לאור מצבו הכלכלי של הבעל יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7,000 ש"ח לחודש.

הסכום יעמוד ע"ס 7,000 ש"ח עד עשיית תחשיב שכוסה חובו של האב עבור מזונות העבר. לאחר מכן ישלם האב כל חודש על-פי התחשיב שנקבע בהסכם הגירושין.

הרב אליעזר איגרא - דיין

למסקנה:
א. בעניין הדירה הערעור נדחה.

ב. לדעת הרוב, חיוב המזונות של האב בהסכם הגירושין בעינו עומד, אולם לאור מצבו הכלכלי של הבעל, יש לשנות את פריסת התשלומים ולהפחית את התשלום החודשי ל-7000 ש"ח.

לדעת המיעוט, החיוב הוא מגדרי מזונות הילדים כתקנת חכמים, ומכיוון שמצבו הורע יש לקבל את הערעור ולהפחית את חוב המזונות בהתאם למצבו הכלכלי וגובה השתכרותו, וזאת מבלי לקחת בחשבון את הכסף המגיע לו מחלקו בדירה המשותפת שכסף זה נחשב כדירתו ולא כסף מזומן.

והלכה כדעת הרוב."