הליכי ערעור בבית-הדין הרבני הגדול
הפרקים שבספר:
מתנה
1. אין לקבל טענת הבעל ולבטל המתנה רק בגלל שלא נמצא טעם מספיק לנתינה לאישהבתיק מס' 783374-3 (רבני) {פלונית נ' פלוני, תק-רב 783374-3(3), 149 (2013)} קבע בית-הדין הרבני הגדול {מפי כב' הדיינים הרב שלמה משה עמאר, הרב ציון בוארון, הרב אליעזר איגרא} כדלקמן:
"פסק-דין
לפנינו ערעור וערעור שכנגד על החלטת בית-הדין האזורי מיום ט"ו כסליו תשס"ח, וכן ערעור על החלטת הבהרה של בית-הדין האזורי מיום ב' שבט תשס"ח.
האישה מערערת על החלטות בית-הדין האזורי בעניין הדירה, תכולתה, דמי שימוש ראויים, קיזוז כספי פנסיה, ודחיית תביעתה להחזר תשלום חובות ששולמו על-ידי משפחתה. האיש מערער על החלטת בית-הדין בעניין המגרש ב(פ').
פרק א': בית הצדדים
הצדדים נשאו בשנת 1975 ולהם שני ילדים בגירים. בשנת 1977 רכשו הצדדים מגרש ברח' (...) ב(ארץ ישראל), ובנו עליו את ביתם הראשון. בשנת 1992 קנו הצדדים מגרש (...) ב(ארץ ישראל), ובנו עליו את ביתם השני. ביום 16.10.96 העביר האיש את חלקו בבית הצדדים לאישה (להלן 'ההעברה'). וביום 18.10.96 חתמה האישה על כתב נאמנות שבו נכתב שחלקו של האיש בבית ניתן לילדי הצדדים, והאישה מחזיקה בו רק בנאמנות. עוד נכתב, שלאיש זכות מגורים בבית ללא הגבלת זמן.
האישה תבעה גירושין ביום 03.03.98 והאיש הגיש תביעת גירושין כרוכה ביום 30.03.98.
הצדדים חלוקים ביניהם באשר להעברת הזכויות בבית. האיש טוען שהעביר את הזכויות לאישה כאשר היה במצב נפשי קשה, ובגלל שחשש מגירושין. האישה טוענת שהאיש העביר את הזכויות על שמה בגלל שהבית נרכש מכספים שלה ושל הוריה, וכפיצוי על כך שמכר נכסים והעלים כספים. האישה מכחישה את טענת האיש, שבזמן שבוצעה ההעברה היה במצב נפשי קשה וחשש מגירושין, וטוענת שבאותו זמן כלל לא רצתה להתגרש.
האישה מתארת בפירוט את ענייני הכספים של הצדדים מאז נישואיהם ומצרפת מסמכים. טענתה בתמצית היא, שהבית הראשון נבנה על קרקע שניתנה לצדדים במתנה על-ידי בני משפחתה, והאיש מכר את הבית הראשון ובנה את הבית השני מבלי שהיתה מעורבת, ובינתיים העלים כספים רבים. סמוך למועד ההעברה, האיש מכר מגרש ב(פ') שהיה רשום על שמו והעלים את התמורה, כשהדבר נודע לאישה, לחצה על האיש להעביר את חלקו בבית על שמה. האישה טוענת גם, שכתב הנאמנות הוצא ממנה תחת לחץ, וכי המסמך היחיד שבתוקף הוא הסכם העברת הזכויות. האישה מוסיפה וטוענת, שגם אם נניח שההעברה אינה בתוקף, יש לתת את הדעת לכך שבכל השנים מאז שהאיש נעצר ונכלא, היא שילמה לבדה את תשלומי המשכנתא.
האיש משיב שהמגרש שעליו נבנה הבית הראשון נרכש בכסף מלא מבני משפחתה, על-ידי משכנתא שנטלו בני משפחתו. גם בניית הבית שולמה על-ידי הצדדים. אך גם אם נקבל את דברי האישה, הן המגרש ניתן לצדדים כעשרים שנה לפני ביצוע ההעברה, ובכל השנים הצדדים ניהלו משק בית משותף, וכיצד ניתן לטעון שההעברה בוצעה בגלל נתינת המגרש. האיש מכחיש את הטענה שהעלים כספים במהלך מכירת הבית הראשון, ומציע חשבון אחר, כמו-כן, האיש טוען שהאישה ידעה והסכימה למכירת המגרש ב(פ'), וטוען שתמורת המגרש שימשה להוצאות הבית, נסיעות לחוץ לארץ והוצאות היתרי בניה למגרש של האישה ועליו ידובר בהמשך. באשר לתשלומי המשכנתא, האיש מודה שהאישה שילמה את המשכנתא בכל השנים מאז שנעצר, אלא שטוען שכל עוד היו נשואים והוא במעצר, המשכנתא שולמה מכספים משותפים, ולאחר שהתגרשו, יש לקזז מהתשלומים את דמי השימוש שעל האישה לשלם עבור חלקו.
ובאשר לכתב הנאמנות, האיש מכחיש את דברי האישה, וטוען שהסכם ההעברה וכתב הנאמנות נחתמו באותו יום, וההבדל בתאריך נבע ממועד כתיבת הסכם ההעברה במשרד עורך-הדין. עוד טוען האיש, שהרישום על-שם האישה נעשה רק בתחילת שנת 1998, לאחר המעשה הפלילי.
האישה הוסיפה וטענה שלאחר הגירושין נודע לה שהאיש היה מכור להימורים, ולשם כך העלים כספים רבים. האיש הכחיש את הדבר וטען שמעולם לא היה מהמר.
בית-הדין האזורי קיבל את טענת האיש שביצע את ההעברה בזמן שהיה במצב נפשי קשה ובגלל חששו מגירושין. בית-הדין גם מציין שהאיש שייר לעצמו יד בבית, כנזכר לעיל בכתב הנאמנות, וגם זה מורה שלא היתה לו גמירות דעת לבצע את ההעברה. בית-הדין הוסיף שגם לדברי האישה, ההעברה בוצעה כדי למנוע מנושים לעקל את חלקו של האיש בבית, ויש להעברה דין של "שטר מברחת".
בהחלטה מיום ב' שבט תשס"ח בית-הדין הבהיר שהאיש זכאי למחצית הבית ולא רק למחצית שוויו.
בכתב הערעור ובדיון שהתקיים לפנינו טענה האישה שבית-הדין האזורי התעלם מטענותיה ומהמסמכים הרבים שהציגה. עוד טענה שרק לאחר הגירושין נודע לה שהאיש מהמר, כך שלא ייתכן לומר שזו היתה מטרת ההעברה.
הצדדים צרפו מסמכים שונים שתומכים בטענותיהם בעניין הבית הראשון, מכירתו, ורכישת המגרש השני, וכל אחד מהצדדים חישב בצורה שונה את ההפרש במחיר הבתים, ובעניין זה ראה גם פרטיכל הדיון בבית-הדין האזורי ביום 19.07.04 את עמדות הצדדים בפירוט, ואולם בעניין זה מקובלת עלינו הטענה המקדמית של האיש שאין לעסוק בדברים שנעשו שנים רבות לפני ביצוע ההעברה בזמן שהצדדים חיו בשלום וניהלו משק בית משותף. גם טענות האישה בעניין המגרש שנמכר סמוך לביצוע ההעברה, לא הוכחו, וגם לו היתה לאישה ראיה שהמגרש נמכר בלי ידיעתה, עדיין לא מסתבר שרק בשל כך הבעל יעביר לאישה את חלקו בבית.
האיש צירף חוות-דעת שהוגשו לבית-המשפט בתיק הפלילי ובהן נכתב שמאז ששוחרר מהצבא בשנת 1991 סבל מירידה משמעותית בתפקוד ובשלבים מאוחרים יותר היא באה לידי ביטוי גם בהרטבת לילה. עוד נכתב שהאיש סבל מהפרעה מוחית. בגין חוות-הדעת הללו נקבע לאיש עונש מופחת על המעשה הפלילי שעשה.
האישה השיבה שלא הוכח שהאיש לא היה כשיר לבצע פעולות משפטיות.
בית-הדין האזורי מנמק מדוע ביטל את ההעברה, מפני שמדובר במתנה שדי באומדנא כדי לבטלה, כדאיתא ברמ"א סי' רז סעי' ה' שבמתנה דברים שבלב הוי דברים. ועיין בסמ"ע ובביאור הגר"א שם שכתבו שבמתנה לא צריך אומדנא דמוכח, וסגי באומדן דעת כל דהו כדי לבטלה.
עיינו בתיק בית-הדין האזורי, בפרוטוקולים ובהחלטות, ובפסק-דינו של בית-הדין האזורי מיום כ"ב תמוז תש"ס והחלטת בית-הדין הגדול מיום י"ד חשוון תשס"ב, וראינו שהצדדים חזרו על טענותיהם בעניין הבית לאורך כל שנות ההתדיינות הארוכות בבית-הדין האזורי. בית-הדין קיבל את טענת האיש מהנימוק הנזכר לעיל, אך לנו מקום עיון בנימוק זה. משום שמעיון בתיק עולה שלא הוכחה טענת האיש שביצע את ההעברה בגלל מצבו הנפשי ובגלל שחשש מגירושין. אדרבא, בפרוטוקול האזורי אמר האיש שעד המעשה הפלילי הצדדים חיו באושר. ובדיון ביום 09.03.99 האישה נשאלה האם היתה מתגרשת במידה שהאיש לא היה מעביר את הבית על שמה, והשיבה שהאיש העביר את חלקו בבית ללא בעיות, הרי שלא היתה מריבה על כך. גם חוות-הדעת הרפואיות שצורפו אינן ראיה מספיקה. נציין שחודשים מספר לפני ההעברה האיש מכר את המגרש ב(פ'), ועסק בקבלת היתרים לבניה במגרש של האישה, ולא נטען שנפל פגם כל שהוא במעשיו.
ככל הנראה, בית-הדין האזורי החליט לקבל את טענת האיש על נסיבות ההעברה, בגלל שלא מצא הסבר אחר מניח את הדעת לביצוע ההעברה. בית-הדין סבר שדי בכך כדי לבטל את המתנה, אך דעתנו שונה. דהנה מקור דברי הרמ"א שבסי' רז ס"ה הוא מהש"ג כתובות נו ע"א מדפי הרי"ף בשם האו"ז. ובגר"א ציין גם לפסקי האו"ז כתובות פי"א סוף ה"א, ואיתא שם שהאו"ז למד דין זה מדינא דשכ"מ שנתן את כל נכסיו ועמד מחוליו, ומדינא דשטר מברחת, ומדינא דמי ששמע שמת בנו ונתן את כל נכסיו לאחר, ואחר-כך בא בנו.
ובשו"ע סי' רמו ס"א כתב וז"ל: לעולם אומדים דעת הנותן, אם היו הדברים מראין סוף דעתו עושים על-פי האומד אף על-פי שלא פירש. כיצד, מי שהלך בנו למדינת הים ושמע שמת, וכתב כל נכסיו לאחר, מתנה גלויה גמורה, ואחר כך בא בנו, אין מתנתו קיימת, שהדברים מוכיחים שאילו ידע שבנו קיים לא היה נותן כל נכסיו. לפיכך אם שייר מנכסיו כל שהוא, בין קרקע בין מטלטלין, מתנתו קיימת.
ובס"ג שם כתב וז"ל: יש מי שאומר דהוא הדין בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו, ואחר כך עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו, או שמתו, אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן, הואיל ונדחית השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו, בטלה המתנה.
דברי השו"ע לא א"ש עם דברי הרמ"א בסי' רז, דלגבי מי ששמע שמת בנו וכולה כתב השו"ע "שהדברים מוכיחים", משמע דבעינן אומדנא דמוכח (עיין להלן), ולגבי בורח כתב השו"ע "אם נתברר שלא כתב... אלא מחמת כן". משמע שלא מבטלים מתנה אלא אם-כן התברר שהאיש בורח מבעלי-חוב, שיש רגל"ד שלכן נתן את כל נכסיו, אבל כשאין רגל"ד, לא נאמר מסברא דנפשין שהאיש הבריח את נכסיו.
ומצאתי סמך נוסף לדברנו, דהנה בכנה"ג סי' רז הגה"ט אות לח כתב שדברי האו"ז הובאו גם בהג"א, וז"ל שם:
כתב ריב"ם דגבי מתנה דברים שבלב דברים הן דהיכא דגלי אדעתא דלא יהיב מדעתיה לא הוי מתנה כגון גבי מתנתא טמירתא ושטר מברחת והכא הואיל ובחנם יהיב אי גלי דעתיה דלא ניחא ליה אפי' לא אמר בפירוש לא קנה אבל גבי מכר וקדושין אמרי' אינן דברים דלאו כל כמיניה לומר לא היה בדעתי אפי' איגלאי בדעתיה אם לא אמר בפי' אמרי' אגב דשקיל זוזי גמר ומקני. מא"ז:
מבואר בדבריו, שרק כאשר היה גילוי דעת מוקדם, אמרינן שדברים שבלב הוי דברים במתנה (וגם במברחת יש גילוי דעת, משום שמיירי בנתנה נכסיה סמוך לנישואיה, כמש"כ הב"ש סי' צ' ס"ק כ"ח דזה הוי גילוי דעת שרוצה להבריח מבעלה), ובזה שונה מתנה ממכר, דבמכר כתב השו"ע סי' רז שם שצריך שיגלה דעתו בשעת המקח, ובמתנה סגי בגילוי דעת לפני הנתינה. אבל ללא גילוי דעת, המתנה קיימת, גם אם לא מצאנו טעם מספיק לנתינת למתנה.
שו"ר שגם מדברי הש"ג הנ"ל נראה כדברנו, דהנה ז"ל הרי"ף שם:
איבעי להו זבין ולא איצטריכו ליה זוזי מהו...משום דהוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים כדגרסינן בקדושין... ההוא גברא דזבנינהו לנכסי אדעתא למיסק לארעא דישראל ובעידן דזבין לא אמר ולא מידי אמר רבא הוו דברים שבלב ודברים שבלב אינן דברים...
ועל דברי הרי"ף הללו ציין הש"ג לדברי האו"ז הנ"ל שבמתנה דברים שבלב הוי דברים, משמע שר"ל שדברים שבלב הוי דברים במתנה רק כאשר היה גילוי דעת קודם, מעין הדין דמאן דזבין נכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל, שגילה דעתו קודם לכן ובשעת המקח לא אמר ולא מידי, כמו שכתבו הראשונים שם, אבל כאשר לא היה גילוי דעת כלל, גם במתנה דברים שבלב לא הווין דברים.
ויש לחזק את דברנו, דהנה ז"ל הטור חו"מ סי' רמו:
"וכתב הרמ"ה ז"ל וה"ה נמי בריא שכתב כל נכסיו לאחר מחמת שהיה צריך לברוח מפני בעלי חוביו או מפני אויביו ואח"כ עשה פשרה עם בעלי חוביו ואויביו או שמתו אם נתברר שלא כתב מתנה זו אלא מחמת כן הואיל ונדחה השעה מפניו והרי הוא צריך לנכסיו בטלה המתנה ודומה לשכ"מ שכתב כל נכסיו מחמת שהוא סובר למות ואם עמד מחליו חוזר בו וה"ה נמי בבריא כיוצא בזה דההוא דמי ששמע שמת בנו וכתב כל נכסיו לאחרים איירי בבריא והרמב"ן פי' דלא איירי אלא בשכ"מ אבל בבריא אפילו בא בנו מתנתו קיימת דכיון דשביק נפשיה ויהיב לאחריני לבריה נמי שביק."
ובשו"ע בסעי' ב' שם הביא את מחלוקת הרמב"ן והרמ"ה, ובסעיף ג' הביא את דברי הרמ"ה במי שהיה צריך לברוח וכתב את כל נכסיו, בלי חולק. וכתב הסמ"ע שם (ס"ק ד) שהשו"ע לשיטתו בב"י, שהרמב"ן מודה לרמ"ה במי שהיה צריך לברוח ונתן נכסיו שהמתנה בטלה, דומיא דשכ"מ ששמע שמת בנו ונתן נכסיו.
ונראה להוסיף ביאור, ששכיב מרע ששמע שמת בנו לא יכול היה להמתין עד שהדבר יתברר, מפני שדחקה לו השעה שרצה לחלק את נכסיו לפני מותו, וכך גם מי שהיה צריך לברוח מפני נושיו, שדחקה לו השעה, והיה מוכרח לחלק את נכסיו לפני לכתו. אבל בריא ששמע שמת בנו, לא היה נחוץ לחלק את כל נכסיו ולהשאיר את עצמו ללא כלום, ומדשביק נפשיה ויהיב לאחריני, סבר הרמב"ן דבודאי גמר ונתן את כל נכסיו במתנה גמורה.
ובסמ"ע שם כתב שדברי הב"י לא מוכרחים, ואדרבא, נראה מדברי הטור שהרמב"ן והרמ"ה פליגי גם במי שהיה צריך לברוח וכו'. וכ"כ הש"ך שם (ס"ק ג) בשם הב"ח.
ונראה שגם לדעת הש"ך והסמ"ע, באופן שלא היתה כל סיבה נראית לעין למתנה, הרמ"ה יודה לרמב"ן, שאינו יכול לחזור בו, מן הטעם שכתב הרמב"ן דבודאי לא שביק נפשיה ויהיב לאחריני, ויש לו בודאי איזה טעם בנתינה, ורק באופן שהנותן שמע שמת בנו, כתב הרמ"ה שיכול לחזור בו בגלל שאז יש רגל"ד שנתן בגלל שטעה וחשב שאין לו בן.
ועל כל זאת יש להוסיף, שדברי האו"ז והרמ"א אינם מוסכמים. עיין בספר פת"ח קניינים פ"כ הע' נט שהעיר ע"ד הרמ"א שפסק כאו"ז דבאומדנא כל דהו מבטלים מתנה, ובסי' רמו שם כתב השו"ע במי ששמע שמת בנו וכו' "שהדברים מוכיחים", משמע דבעינן אומדנא דמוכח כדי לבטל את המתנה.
וגם מדברי הרמ"א גופא מוכח שיש חולקים על האו"ז. שקודם שהביא את דברי האו"ז, כתב הרמ"א שם וז"ל: "מיהו אי איכא אומדנא דמוכח, נתבטל המקח". והוא מתשובת הרא"ש כלל פ"ה. ובגר"א שם הראה מקורו מהנ ג דינים, שכ"מ שנתן מתנה ועמד, שטר מברחת, ומי ששמע שמת בנו ונתן נכסיו לאחר. מבואר שהרא"ש פליג על האו"ז שחילק בין מכר למתנה, וס"ל שהטעם בהני ג' גווני הוא משום דאיכא אומדנא דמוכח שלא נתן על דעת כן שיעמוד מחוליו ושיבא בנו, ומתנה לאו דווקא, דאומדנא דמוכח מהניא גם במכר.
שו"ר בשו"ת אחיעזר ח"ג סי' סח שתמה על האו"ז שחילק בין מתנה למכר, והביא ראיה ממתנת שכ"מ, דהא פסק השו"ע בסי' רנ ס"ג שגם שכ"מ שמכר כל נכסיו חוזר? ועיי"ש איך ישב את דברי האו"ז, אך להלכה מודה שאין חילוק בשכ"מ בין מכר למתנה, ונשאר בקושיא ע"ד הרמ"א שפסק בסי' רז כאו"ז, ולא הגיהה ע"ד השו"ע בסי' רנ.
ובאמת בכנה"ג סי' רז הגה"ט אות לח כתב בשם שו"ת מוהר"ש הלוי ששאר ראשונים שלא חילקו בין מכר למתנה פליגי על האו"ז.
העולה מהאמור, שאין לקבל טענת הבעל ולבטל המתנה רק בגלל שלא נמצא טעם מספיק לנתינה לאישה.
בית-הדין האזורי כתב טעם נוסף לביטול ההעברה, שלדברי האישה האיש היה מהמר, ולפיכך דין ההעברה כדין שטר מברחת שאינו תקף.
האישה טענה שנודע לה שהאיש מהמר לאחר הגירושין, ומחד גיסא האיש הכחיש שהיה מהמר, ומאידך גיסא סתר את טענת האישה שלא ידע שהוא מהמר, והפנה לפרוטוקול האזורי מיום 09.03.99 שם אמרה האישה שההעברה בוצעה בגלל שחששה 'שגם הבית ילך' בגלל ההימורים.
לאחר העיון נראה שגם טעם זה אינו מספיק כדי לבטל את ההעברה. הן האיש מכחיש בכל תוקף שהיה מהמר, ויש לנו רק את הודאת האישה. במצב כזה בו האישה הודתה בבית-הדין, ולאחר מכן חזרה בה וטענה שלא ידעה באותה שעה על ההימורים, והאישה מוחזקת בחלקו של האיש בבית, אי-אפשר להוציא מידה. עיין שו"ע סי' עה סעי' יא ובש"ך שם, שכאשר הנתבע מודה בחוב והתובע מכחיש את דבריו, והתובע חזר בו, הנתבע פטור מדין מחילה. ובנד"ד מדובר בזכויות האישה במקרקעי, שלא מהני בזה מחילה.
כל זאת ועוד, שמעיון בתיק עולה שלא הובאה כל ראיה שהאיש מהמר. גם המסמך שהגישה האישה לתיק שבו פירוט החובות של הבעל בתקופת המאסר מורה שמדובר בבני זוג שהחזיקו בית פרטי והיו להם הוצאות רבות (ראה דברי האישה בפרוטוקול האזורי מיום 08.06.05) ולקחו הלוואות מבני משפחה, אבל בשום אופן לא הוכח שהאיש מהמר. נציין גם שעובר למאסר, בני משפחת האישה חתמו לאיש על כתבי ערבות. אם חשבו בני המשפחה שהאיש מהמר, מדוע עשו כך.
למרות כל האמור נראה שהעברת הדירה במועד ובאופן שנעשתה, מראה שהבעל ניסה להבריח נכסים. הבעל העביר את הבית על-שם האישה עם כתב נאמנות לילדיו ושמירת זכויות מגורים כל ימי חייו, ובכך שמר על זכויותיו העיקריות בנכס, שיעבור ביום מן הימים לילדיו, ככל אדם שסופו להוריש נכסיו לבניו. גם העובדה שההעברה וכתב הנאמנות נכתבו בשני מסמכים שונים, למרות שהבעל מודה שנחתמו באותו יום, מראה שהיה לבעל עניין להסתיר את כתב הנאמנות בגלל הזכויות ששמר לעצמו בנכס לפי כתב הנאמנות.
ברם, הברחת נכסים בנסיבות ובאופן שהדבר נעשה אינה מספיקה כדי לבטל את ההעברה על-שם האישה, כמו שפסק הרמ"א סי' צט סעי' ו', וז"ל: "מיהו אם נראה לבית-דין שלא כוונו לערמה, רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח."
ובנד"ד האיש כיוון למתנה גמורה, והעדיף את אשתו וילדיו על פני נושיו. יש להוסיף ולחזק את דברינו, שהבעל חתם על שני שטרות, שטר ההעברה לאישה, ושטר נאמנות שמגלה על שטר ההעברה, ומבטיח את זכויותיו כאמור. משמע שהבעל שקל היטב את מעשיו, וביטח את עצמו לאחר שהתייעץ עם אנשי מקצוע, ולא מדובר במעשה פזיז שנבע ממצבו של הבעל, או ממצב נישואיו.
ובאשר לטענת האישה שחתמה על שטר הנאמנות תחת לחץ. יש לדחות טענה זו שלא הובאה לה כל אסמכתא.
לאור כל האמור נראה שיש לקבל את הערעור ולהורות שהסכם ההעברה בתוקף בכפוף לאמור בכתב הנאמנות שנחתם בין הצדדים. ומעתה אין צורך לדון בתביעת האישה להשיב לה מחצית מתשלומי המשכנתא, ועליה להגיש תביעה זו כנגד ילדי הצדדים שזכו בחלקו של האיש בבית.
לאור האמור יש לקבל את הערעור גם בעניין תשלום דמי השימוש, ולבטל את החלטת בית-הדין האזורי שחייב את האישה לשלם לאיש דמי שימוש עבור חלקו בבית.
פרק ב': תכולת הדירה
בית-הדין האזורי חייב את הצדדים להתחלק בתכולת הדירה כפי שהיתה בזמן שהאיש נעצר.
האישה טוענת שהתכולה שהיתה בשעת המעצר התבלתה, ושהיא רכשה תכולה חדשה. כמו-כן האישה טוענת שהיתה לה ולילדיה זכות להשתמש בתכולה הישנה.
האיש משיב שהאישה השתמשה בתכולה הישנה לכן יש למרשו זכות בתכולה החדשה שרכשה.
טוב ומיטיב הצדדים בעניין זה אינן מובנות, שכן בית-הדין האזורי הורה לחלק את התכולה הישנה, ולא מדובר על-פיצוי בדמות חלק מהתכולה החדשה. האישה לא חוייבה בדמי שימוש עבור התכולה הישנה, לכן לא ברור מדוע האישה טוענת על זכותה להשתמש בתכולה.
לפיכך אין מקום לדון בעניין התכולה המסגרת הערעור.
פרק ג': קיזוז כספי הפנסיה
בית-הדין האזורי קיבל את טענת האיש שהאישה צריכה לשאת בקיזוז שהושת על כספי הפנסיה של האיש בגלל המעשה הפלילי שעשה. בית-הדין מנמק, שלא מדובר בקנס אלא בקיזוז זכויות, וכשם שהאישה מקבלת מחצית מזכויותיו של האיש, כך עליה לשאת בקיזוז זכויותיו.
בתיק ישנו פרוטוקול ביהמ"ש מיום 17.11.02, שבו הגיעו הצדדים להסכמה שכל צד ייטול מחצית מזכויות הפנסיה של הצד השני. האישה טוענת שהבעל הונה אותה, כאשר ידע כבר אז שישללו ממנו את זכויות הפנסיה שלו בגלל המעשה הפלילי. בסיכומיה הוסיפה האישה, כי הכספים שהיא מקבלת הם תשלומי חסד מהצבא עבור הילדים.
האיש משיב, שהצדדים הגיעו להסכם בבית-המשפט שכל צד יקבל מחצית מזכויות הפנסיה של השני, ולא יתכן שהאישה תקבל רק מחצי מהזכויות ולא מהחובות. האיש מציין גם, שבכתב ההגנה שהגיש לבית-המשפט כתב ברורות שנשללו ממנו זכויות הפנסיה, אם-כן כיצד יכולה האישה לטעון שהאיש הונה אותה בעניין זה.
טענת האיש מקובלת עלינו, ויש לדחות את הערעור בעניין זה.
פרק ד': משיכת כספים מהחשבון המשותף
בית-הדין האזורי קיבל את טענת האיש שהאישה משכה כספים משותפים מחשבון הבנק. מדובר בסכום של- 56,300 ש"ח ו- 40,000 ש"ח שנמשכו. בית-הדין חייב את האישה להשיב סך של- 20,000 ש"ח, ככל הנראה בית-הדין התחשב בכך שכספי החיסכון היו ערובה למשיכת היתר בחשבון המשותף שעמדה באותה עת ע"ס של 37,800 ש"ח, משיכת היתר שולמה על-ידי אח האישה שערב לחשבון המשותף כדי לאפשר את משיכת כספי החיסכון.
מעיון בתיק האזורי (עדות פקיד הבנק בפרוטוקול הדיון מיום כ"א אדר תשנ"ט) עולה שהכספים בחשבון החיסכון הועברו מהחשבון המשותף. והכסף הועבר לחשבון אח האישה (...) בחודש אוקטובר 1997, ובחודש אוקטובר 1998 העביר האח לחשבון רופא השיניים של האישה סך של- 52,000 ש"ח.
האישה טוענת שהכסף הגיע לחשבון המשותף ממשכורתה, ושתכנית החיסכון יועדה לתשלום טיפולי השיניים שלה. האישה צרפה תכנית טיפול מחודש אפריל 1998 שהסה"כ הוא 52,000 ש"ח. האישה מכחישה את האמור בפסק-הדין שמשכה סכום של- 40,000 ש"ח, וטוענת שלא הובאה כל אסמכתא לכך.
האיש משיב שהאישה לא היתה זקוקה לטיפול שיניים, שכן לצדדים היה ביטוח טיפולי שיניים. האיש מוסיף וטוען שתכנית הטיפול שהגיש הרופא אינה אמינה, והיא כוללת טיפולים שעשו בני משפחתה. האיש מפנה לפרוטוקול הדיון האזורי מיום 14.12.05 שם נחקרה האישה על כמה תמיהות בתכנית הטיפול, ולא השיבה תשובה מספקת. האיש מוסיף וטוען שעצם העובדה שהאישה המתינה שנה שלמה מאז שמשכה את הכספים עד ששילמה לרופא, מראה שמדובר בתרמית.
האישה משיבה שאכן היה לצדדים ביטוח טיפולי שיניים, ושהגישה בקשה להחזר, ובהסכמת הצדדים, ההחזר הופקד בחשבון על-שם בנם (א'). האישה צרפה הוראה לבנק חתומה על-ידיה על-ידי האיש ועל-ידי בנם. ובאשר למשיכת הכספים, טוענת האישה שהזדרזה למשוך את הכספים משום שאח האיש קיבל ייפוי כוח לפעול בחשבון, וחששה שיעלים את הכספים.
האיש משיב, שייפוי הכוח לאחיו (מ') ניתן רק בחודש ינואר 1998. ובאשר להעברה לבן (א'), האיש משיב שהאישה לא צרפה אישור על העברת הכספים מחברת הביטוח, ואין כל הוכחה שמדובר בהחזר טיפול שיניים של האישה. האיש מוסיף וטוען שהאישה כלל לא זכאית לתשלום טיפולי שיניים משום שלא נפסקו לה מזונות.
מעיון בתיק האזורי עולה כי כבר בתחילת ההליכים בין הצדדים עלתה שאלת הכספים שנמשכו על-ידי האישה (ראה פרוטוכול הדיון מיום 22.12.98). ואולם, בניגוד לדברי האיש, האישה לא הודתה שמשכה כספים מעבר לכספי החיסכון (ראה גם פרוטוקול הדיון מיום 12.05.04) שלגביהם טענה כנזכר לעיל, האישה אף הסכימה שיוצאו צווי לגילוי חשבונות הבנקים, ולמרות זאת לא נמצא בתיק אישור על משיכת הסך הנוסף של- 40,000 ש"ח, גם בית-הדין האזורי לא כתב נימוק מספיק בעניין משיכת ה- 40,000 ש"ח.
ובעניין כספי החיסכון, בדיון שהתקיים ביום 14.12.05 נחקרה האישה על עניין זה ונשאלה, מדוע פנתה לרופא פרטי כאשר יכלה לפנות לרופא של הביטוח, והשיבה שלא יכולה היתה לנסוע לרופא אחר, ושהרופא הזה אמר שהוא לא עובד עם הביטוח. האישה הודתה באותו דיון שהאיש השתמש בשירותיו של רופא מטעם הביטוח, והנימוק שהאישה נתנה - שלא יכולה היתה לנסוע לרופא של הביטוח, אינו מספק. באותו דיון, ב"כ האיש עימת את האישה עם הטענה הנזכרת-לעיל שייפוי הכוח לאח האיש ניתן לאחר שמשכה את כספי החיסכון, והאישה לא נתנה תשובה מספקת לטענה זו.
לאור כל האמור נראה לקבל את ערעור האישה בעניין משיכת סך- 40,000 ש"ח, ולדחות את הערעור בעניין משיכת כספי החיסכון ע"ס- 53600 ש"ח. לפיכך יש לקזז את יתרת החובה שהיתה בחשבון בשעת משיכת כספי החיסכון ע"ס- 37,800 ש"ח, מהסכום שנמשך, סה"כ ההפרש 15,800, ולחייב את האישה להשיב לאיש מחצית מסך זה, 8,300 ש"ח.
פרק ה': העברת כספים למעבידו של האיש
בית-הדין האזורי פטר את האיש מהשבת סכום של- 20,000 ש"ח שנמשכו מהחשבון המשותף ושולמו למעסיקו דאז מר (א').
האישה טוענת שלא ידעה על משיכת הכספים עד לאחר שהאיש נעצר.
האיש משיב שהמשיכה בוצעה ארבעה חודשים קודם לכן, ביום 19.04.97, והאישה ידעה מכך, והדבר היה בהסכמתה. החוב לדברי האיש נוצר כתוצאה מהלוואה שנטלה מהמעביד.
עניין זה התברר בפרוטוקול האזורי מיום מיום 08.06.05. האישה לא הוכיחה שהכספים נמשכו מהחשבון המשותף בלי ידיעתה, בפרט כאשר מדובר בסכום נכבד כזה, לכן נראה לדחות את הערעור גם בעניין זה.
פרק ו': החזר חובות ששולמו על-ידי האישה
בית-הדין דחה תביעת האישה שהאיש ישלם את חלקו בחובות נוספים של בני הזוג ששולמו על ידה. בית-הדין לא נימק, רק כתב בקצרה ששאר התביעות נדחות.
תביעת האישה לתשלום החובות מבוססת על מסמך בכתב ידו של הבעל שבו פורטו חובות שונים, בהם חוב המשכנתא, חובות לבנקים ואנשים פרטיים. קיימים חובות נוספים שלא פורטו במסמך, כמו חוב ע"ס- 2500$ וחוב בגין פריטת שיק שחזר. במסמך ישנם גם חובות לבני משפחת האישה, ע"ס - כולל של- 50,000 ש"ח, ואולם, חובות אלו נתבעו בערכאה אחרת (שמוסכם על הצדדים שהסמכות מסורה לה, ראה פרוטוכול האזורי מיום 08.06.05). האישה צרפה גם צילומי שיקים והוראות העברת כספים בבנק אוצר החייל שבוצעו על-ידי האיש בתקופה שקדמה למעצר.
המסמך המדובר בכתב ידו של האיש מופנה לאחיו (מ'), ובו בנוסף לרשימת החובות, מבקש האיש מאחיו שימכור את המגרש ב(פ') שרשום על-שם האישה לצורך כיסוי החובות. האיש טוען שהמסמך הוצא ממנו במרמה, והחובות שכתב אינם אמתיים, וכתיבתם נועדה רק כדי לשכנע את משפחת האישה להשתתף בהוצאות משפטו. כמו-כן האיש טוען שהאישה לא הוכיחה את תשלום אותם החובות, שברובם הם חובות לצד ג', או חובות שנוצרו לאישה בגלל התחייבויות של צד ג' שלא כובדו. כמו-כן האיש טוען שאין לבוא עמו חשבון על חובות שנוצרו בתקופה שקדמה למאסר, אז חיו הצדדים בשלום. כמו-כן טוען האיש, שבשנים האחרונות לפני שנעצר, האישה ניהלה את כל ענייני הכספים בבית בגלל שלאחר שחרורו מהצבא התקשה לתפקד.
בדיון שהתקיים בבית-הדין האזורי ביום 08.03.05 אמר הבעל שאם האישה היתה תובעת כספים שהוציא לאחר הרצח, היה מסכים לתביעתה. ובדיון ביום 08.11.05 נחקרה האישה על המסמך הזה, ואמרה שאח הבעל הוא זה שקיבל ממנו את המסמך, ולא היא. אח הבעל הציע שימכרו את המגרש וישלמו את החובות על הבית, ותיקח את הבית, והם ייקחו את מה שנשאר מהמגרש, אבל חזר בו, כאשר ראה כמה חובות יש.
בדיון שהתקיים לפנינו ביקש ב"כ האישה שבית-הדין ימנה איש מקצוע שיבדוק את החומר שבתיק.
מעיון בתיק עולה כי החובות אינן מקשה אחת. יש חובות לבני משפחת האישה שנדונו בערכאה אחרת, ואינם בסמכותנו. ויש חובות לבנקים, לבני משפחת האיש, ולגורמים נוספים, ולא ברור מאיזה תקופה הם, וכן לא הוכח שהאישה שילמה את החובות הללו. ויש חוב שנוצר כתוצאה משיק שניתן לאיש, וחזר, וכן חוב ע"ס- 2,500 $ שאותם שילמה האישה.
לאחר העיון, היות ורוב החובות נוצרו לפני המאסר, ולא הוכח שהאישה שילמה את החובות שלא מכספים משותפים (ראה פרוטוקול האזורי מיום 22.12.98 שעד דצמבר 1998 האיש העביר לאישה את הגמלה הצבאית שקיבל ע"ס- 3,000 ש"ח), ובירור מקצועי בעניין זה יגרום להוצאות מרובות שספק אם יחזירו את עצמן, בית-הדין מחליט לדחות את הערעור גם בעניין זה.
פרק ז': המגרש ב(פ')
בית-הדין קיבל את טענת האישה והותיר את המגרש ב(פ') על שמה. בית-הדין מנמק שהמגרש ניתן על-ידי אם האיש לאישה במתנה, ואין לבטל את המתנה בגלל שהצדדים הסתכסכו לאחר מכן.
האיש טוען שהוריו העבירו את המגרש על-שם האישה רק בגלל שחששו לשלום-הבית של הצדדים, וכשהצדדים התגרשו לבסוף יש לבטל את המתנה למפרע.
האיש מוסיף וטוען, שגם אם תדחה תביעתו לביטול העברת המגרש על-שם האישה, יש לתת לו זכויות במגרש שעל שמה, משום שכאשר מכר את המגרש שנרשם על שמו, השתמש בכספי התמורה כדי לשלם אגרות שונות לרשויות בין היתר עבור המגרש שעל-שם האישה, ויתרת התמורה הוצאה עבור הצדדים בשווה.
לאחר העיון מוחלט לדחות את הערעור בעניין זה, טענות האיש על נסיבות העברת המגרש לאישה לא הוכחו, ובפרט שמעשה הפשע של הבעל הם שחתכו בסופו-של-דבר את חיי הנישואין. גם עבור ההשקעות שהאיש השקיע במגרש בזמן שהצדדים חיו בשלום, אין לחייב את האישה, כדקיי"ל באבה"ע סי' פח שהמוציא הוצאות על נכסי אשתו, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל.
לאור כל האמור מוחלט לקבל את הערעור באופן חלקי ולהורות כדלהלן:
א. העברת חלקו של האיש בבית הצדדים מיום 16.10.96 בתוקף בכפוף לאמור בכתב הנאמנות שנחתם בין הצדדים ביום 18.10.96.
ב. האישה פטורה מלשלם לאיש עבור השימוש בחלקו בבית.
ג. האישה תשלם לאיש סך של- 8,300 ש"ח בגין כספי החיסכון שנמשכו על ידה.
ד. שאר הטענות שבערעור והערעור שכנגד, נדחות.
הרב ציון בוארון - דיין
בתיק שלפנינו כתב הערעור של הבעל על חלקו בדירה שנרשם על-שם האישה ולטענתו שייך לו, כאשר לטענתו הרישום נעשה מסיבות שונות כמופיע בתחילת פסק-הדין. חברי הרה"ג בוארון שליט"א האריך לדון מסימנים ר"ז ורמ"ו ביחס לאומדנא המבטלת מתנה והעלה שאין במקרה שלפנינו מספיק ראיות לביטול המתנה. ולענ"ד אין לנדון בפנינו כל קשר להנזכר לעיל. בתיק שלפנינו יש חתימת ידה של האישה האומרת במפורש שהמתנה היא לא מתנה לה אלא היא נאמנת של בעלה לטובת הילדים. בית-הדין בכל הערכאות לא ביטל את השטר הנזכר לעיל. ומי אנו בית-הדין שנערער על דברי האישה שכל הרישום על שמה הוא כחספא בעלמא. השטר הנזכר לעיל נעשה זמן רב לפני ההעברה בטאבו על-שם האישה.
וז"ל כתב האישה:
אני החתומה-מטה, (פלונית), מאשרת ומתחייבת כדלקמן:
1. בעלי, (פלוני), העביר אלי ללא תמורה את כל זכויותיו במקרקעין הידועים כ-(...) והמצויים ב(...).
2. על המקרקעין האלה בנוי ביתנו בו אנו מתגוררים ביחד עם ילדינו (להלן "הבית").
3. הנני מאשרת כי העברת הזכויות בבית מבעלי, (פלוני), אלי, נעשתה בנאמנות עבור ילדינו המשותפים, (א') ו- (ל), בחלקים שווים ביניהם.
4. בעל עת, שיראה לבעלי, יהא זכאי לכך שחלקו בבית שהועבר על שמי בנאמנות, ירשם על-שם ילדינו הנזכרים-לעיל (להלן: "הנאמנים").
5. הנני מאשרת כי ל(פלוני) נתונה זכות מגורים בבית לכל ימי חייו, וכל דיספוזיציה בנכס שתיעשה טעונה הסכמה - כל עוד יש בה כדי לפגוע ו/או לצמצם ו/או לסכן את זכות המגורים שלו.
העולה מכתב הנאמנות אשר לאחר יומיים כתבה האישה:
א. שינוי הדירה שנרשמה על שמה היא לא שלה אלא היא בנאמנות עבור שני הילדים המשותפים. כאשר לבעל נשאר הזכות של לקבוע מתי להעביר את הדירה על-שם הילדים.
ב. זכות המגורים כל ימי חייו בדירה.
ג. לא תעשה כל דיספוזיציה בדירה בלי הסכמתו, כל עוד יש בה פגיעה בזכות המגורים של הבעל.
העולה מכתב נאמנות זה שלבעל זכות מגורים בדירה כל ימי חייו גם לאחר הגירושין וזכות להעביר את נכסיו לילדיו בחייו או לאחר מותו כרצונו, והאישה לא יכולה למכור את הדירה בלי הסכמתו.
פירושו של דבר שאין לאישה כל זכות בחצי חלקו של הבעל וזאת על-פי הודאתה בכתב הנאמנות.
אשר-על-כן בין אם נקבל את עמדת הבעל שהשטר הראשון שבו הועבר הנכס על-שם האישה בטל מדין הברחה, בין אם לאו, הרי שהאישה בכתב ידה מודה ואומרת ששטר העברה על שמה הוא נאמנות, אשר היא מודה שהנכס ממשיך להיות של הבעל, והיא רק נאמנת של הבעל לשמירת הדירה לילדים כאשר אין לה כל זכות בדירה, שהרי הדבר דומה לשטר חוב שאדם מכר דירה לחברו ותנאי שהוא ימשיך להתגורר בדירה כל ימי חייו, והוא יקבע מתי למכור אותה, והוא ימשיך לקבל זכויות מגורים כל ימיו, והוא יחליט מתי תעבור הדירה לבניו.
"שטר נאמנות" הזה שנכתב על-ידי האישה מורה בפועל כאלף עדים שלא היתה כל כוונה לתת לאישה את הדירה, ואם מקבלים חבריי את העמדה ששטר הנאמנות תקף - הרי שאין כל משמעות לחתימת "המתנה" של הבעל לאישה.
אשר-על-כן, כל המו"מ של חבריי הגאונים בעניין הדין של אומדנא המספקת לביטול מתנה לא קשורה למקרה שלנו, שבו יש כתב יד של מקבל המתנה שהמתנה היא כלום. ממילא אין נפק"מ בהוראות הדברים בעניין המחלוקת האם האומדנא מספקת כדי לבטל את המתנה. אך עם-זאת לעניות-דעתי ברור כי מטרת העדות בדירה היתה למנוע מהנושים לקבל את הדירה.
אשר-על-כן יש להחליט:
א. פסיקת בית-הדין האזורי שרירה וקיימת. והבעל הוא הבעלים של מחצית הדירה ברחוב (...) (א"י).
ב. ביחס לתשלומי המשכנתא מאז הגירושין - על הבעל לשאת בתשלום המשכנתא.
ג. מאידך גיסא, הבעל זכאי בדמי שימוש בחלקו מאז הגירושין ויש מקום לזכותו על דרך הפשרה בגלל טענות הצדדים על מגורי הילדים וכולה בסך השווה למחצית המשכנתא.
ד. לאחר פסק-הדין הנזכר לעיל ועד מכירת הדירה בפועל יש לערוך שמאות מומחה המחשבת את שווי זכות המגורים מול תשלום המשכנתא ובהיעדר הסכמה יפנו לבית-הדין האזורי.
ה. אני מצטרף לשאר החלטות חבריי הגאונים.
הרב אליעזר איגרא - דיין
אני נשאר בדעתי שההעברה בתוקף אך בכפוף לכתב הנאמנות (וכמפורט בסעיף א).
הרב ציון בוארון - דיין
אחר העיון הראוי, אני מצטרף לדעתו של ידי"נ הגאון רבי ציון בוארון שליט"א.
הרב שלמה משה עמאר - נשיא (בדימוס)
ניתן ביום כ"ב באלול התשע"ג (28.08.13)."