עשיית מעשה (סעיף 63 לחוק)

1. כללי
סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967 קובע כדלקמן:

"63. עשיית מעשה (תיקון התשס"ט)
(א) הטיל פסק-הדין על החייב לעשות מעשה שלא כאמור בסעיפים 61 או 62 והמעשה ניתן להיעשות על ידי אדם אחר, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות למנהל לשכת ההוצאה לפועל לעשות את המעשה או להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשותו במקום החייב.
(ב) ההוצאות לעניין סעיף-קטן (א) יהיו חלק מן ההוצאות האמורות בסעיף 9."

סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל קובע כי כאשר התקבל פסק-דין המורה לאדם לעשות מעשה, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות למנהל לשכת ההוצאה לפועל לעשות את המעשה או לחלופין להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשותו במקום החייב.

דין פסק-דין בפשרה כדין פסק-דין רגיל לעניין אכיפתו בהליכי ההוצאה לפועל. בהיעדר הוראה נוגדת, דיני ההוצאה לפועל על פסקי-דין מוחלים על מימוש החיובים הכלולים בפסק-דין, שהושג בפשרה {ראה גם רע"א 6856/93 בנימין חוטר נ' גבריאל מוקד, פדאור 94(3), 322 (1994)}.

דוגמה למקרה בו נחה דעתו של בית-המשפט כי ההליך הראוי הוא הליך ההוצאה לפועל לפי סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל היא ב- בש"א 2727/05 {זועבי עבדאל רחמאן ואח' נ' חסן עבד אלחלים עומרי, פדאור 05(19), 371 (2005)} בו קבעה כב' השופטת ר' נדאף כי משחלף המועד והמשיבים לא ביצעו את פסק-הדין הוגשה הבקשה דנן לאכוף עליהם את ביצוע פסק-הדין לפי פקודת בזיון בית-המשפט.

במקרה דנן, עסקינן בפסק-דין לצו עשה בו חוייבו המשיבים לסלק כל מבנה קיים במקרקעין בהם מחזיקים המבקשים.

נקבע כי, גם אם ביצוע פסק-הדין, ביחס לחיובים בגינם הוגשה בקשה זו, כרוך בתשלום הוצאות הכרוכות בהריסת מבנה קיים ולסילוק יד על-ידי אדם אחר שימונה על-פי חוק ההוצאה לפועל, המבקשים רשאים בהתאם לסעיף 63(ב) לחוק ההוצאה לפועל לקבל החזר הוצאות אלו מהמשיבים.

המשיבים הוכיחו לכאורה כי פעלו בתום-לב, לאור העובדה כי בא-כוח המשיבים החל לנהל משא-ומתן רציני עם המבקשים מיד לאחר שניתן פסק-הדין.

לאור האמור בסעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל נחה דעתו של בית-המשפט כי מעשה ההריסה לרבות פינוי וסילוק יד בהתאם לפסק-הדין, ניתן להיעשות על-ידי אדם אחר, ולפיכך ברור, כי המבקשים יכולים לקבל סעד זה בדרך של פניה ללשכת ההוצאה לפועל.
במקרה דנן, בית-המשפט לא שוכנע כי יש במקרה זה להעדיף הליכים על-פי פקודת בזיון בית-המשפט, על פני הליכי ההוצאה לפועל.

2. מה דינו של "עשיית מעשה" על-פי סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל?
דין פסק-דין בפשרה כדין פסק-דין רגיל לעניין אכיפתו בהליכי ההוצאה לפועל. בהיעדר הוראה נוגדת, דיני ההוצאה לפועל על פסקי-דין מוחלים על מימוש החיובים הכלולים בפסק-דין שהושג בפשרה.

זהו הכלל הרחב. לכן, סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל חל גם על פסק-דין בפשרה.

יתרה-מזאת. פעמים אין מגע הדדי או קשר תקין בין חייב וזוכה לפי פסק-הדין. במקרים אלו, קיים חשש כי קיום החיוב לא ייעשה בצורה ראויה על-ידי החייב.

כדי לייעל ולקצר את הליך אכיפת חיובי פסק-הדין, ניתן לנקוט בהליך לפי סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל ולגבות את ההוצאות הסבירות והמאושרות מהחייב לפי סעיף 9 לחוק ההוצאה לפועל {סעיף אגרות והוצאות}.

מטרת הליכי ההוצאה לפועל היא אכיפת החיובים הטמונים בפסק-הדין. ההוצאה לפועל אינה ערכאת ערעור. חובת ההוצאה לפועל לאכוף פסק-דין בין שהוא נכון ומדוייק ובין שהוא שגוי.

אכיפת החיוב מחייבת את הבנת מהותו ומשמעותו. השלב הראשון באכיפת החיוב הינו שלב ההבנה והפרשנות. כל הפעלה של פסק-דין גוררת אחריה את פרשנותו. אולם, מקום בו יש אי-בהירות, יש לזכור כי שיקול-הדעת של ההוצאה לפועל הוא מוגבל לפי עצם טיבו וטיבעו.

מקום בו הבנת החיוב ופרשנותו אינם עולים מתוך פסק-הדין ונסיבותיו, רשאי רשם ההוצאה לפועל לפנות לבית-המשפט לצורך הבהרת פסק-הדין.

במקרים של חוסר בהירות יידרש, איפוא, השלב השני באכיפת החיוב, היינו, שלב הבהרת פסק-הדין לפי סעיף 12 לחוק ההוצאה לפועל.

פניה לפי סעיף 12 הינה של רשם ההוצאה לפועל. היא איננה פניית הצדדים עצמם {לעניין זה ראה גם רע"א 6856/93 בנימין חוטר נ' גבריאל מוקד, פדאור 94(3), 322 (1994)}.

3. אכיפתו של צו שיפוטי באמצעות פקודת בזיון בית-המשפט
עיקרון מרכזי בהחלטה האם יש להפעיל את מנגנון האכיפה על-פי פקודת הבזיון הינו כי יש לאכוף צו שיפוטי על-ידי אמצעי הכפיה החמור פחות מבין אלה המתאפשרים.

במילים אחרות, אין ליתן צו על-פי סעיף 6 לפקודת הבזיון אם יש דרך חלופית לאכיפה.

דוגמה למקרה לפיו בית-המשפט קבע כי ההליך הראוי הוא לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט היא ב- בש"א (ק"ש) 263/03 {אברהם בר ניסן נ' עמוד מוטעי, פורסם באתר האינטרנט נבו (22.10.03)} בו נדונה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט. בבקשה טען המבקש, כי המשיב לא קיים את פסק-הדין ובמיוחד החיובים המופיעים בסעיף 1 להסכם שעניינו ביצוע עבודות שונות.

מנגד, טען המשיב, כי דין הבקשה להידחות על-הסף מחוסר סמכות שכן המבקש יכול לבקש סעד בלשכת ההוצאה לפועל.

בית-המשפט דחה טענת המשיב וקבע כי דין הבקשה להידחות על-הסף מחוסר סמכות שכן המבקש יכול היה לבקש את הסעד בלשכת ההוצאה לפועל.

בית-המשפט ציין כי טענת חוסר הסמכות הועלתה לראשונה בסיכומים, ומן הראוי היה שהיא תטען בהזדמנות הראשונה.

לעניין סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל צויין כי הוא אכן קובע כי גם במקרה של צו עשה רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות למנהל ההוצאה לפועל לעשות את המעשה או להרשות לזוכה או לאדם אחר לעשותו במקום החייב, ואולם המדובר במעשה הניתן לביצוע מהיר של פסק-הדין כמו למשל, לרשום העברת בעלות ברכב, להרוס מבנה או להקים גדר בין שתי חלקות.

ואולם, רשם ההוצאה לפועל יתן הוראה או הרשאה לבצע מעשה רק כאשר המעשה ניתן להיעשות לפי טבעו על-ידי אדם אחר. במקרה דנן, דובר על מעשה המחייב מומחיות ופיקוח, אשר לדעת בית-המשפט אינו יכול להיעשות על-ידי אדם אחר מטעם רשם ההוצאה לפועל.
במקרה דנן, דובר על מעשה המחייב מומחיות רבה ופיקוח נרחב שלא ניתן להיעשות על-ידי אדם אחר מטעמו של רשם ההוצאה לפועל. נקבע כי האכסניה לבירור טענות הצדדים ולאכיפת צו העשה הינה במסגרת הגשת בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

ב- ת"א (עכו) 9502-08-08 {ג'מאל חסן נ' מרואן עטאללה, תק-של 2013(2), 29459 (2013)} נדונה בקשה לפי סעיף 6 לפקודת בזיון בית-המשפט.

המבקש הינו הבעלים של חלקת אדמה והמשיב הינו סוחר רכבים במקצועו, בין השניים נכרת הסכם שכירות, לפיו שכר המשיב מהמבקש את המקרקעין לצורך ניהול מגרש למכירת רכבים.

המבקש הגיש נגד המשיב תביעה כספית ותביעה לסילוק יד עקב הפרת הסכם השכירות שנכרת ביניהם. הצדדים הגיעו לידי הסכם פשרה ובין היתר הוסכם כי התביעה בכל הנוגע לסעד של סילוק יד תתקבל במלואה, כאשר המשיב מתחייב לפנות את החלקה היה והצדדים לא יגיעו להבנות או להסכם אחר כתוב וחתום על-ידי שניהם.

ניתן על-ידי בית-המשפט פסק-דין המאשר את הסכמות הצדדים ונותן להן תוקף של פסק-דין.

בחלוף הזמן, המשיב לא עמד בהתחייבותו ולא פינה את המקרקעין כפי שהוסכם בין הצדדים. בעקבות כך, הוגשה בקשת המבקש לפי פקודת בזיון בית-המשפט.

המשיב טען, כי לא עמד בהתחייבותו לפנות את המקרקעין תוך 3 חודשים מאחר שהיה מעורב בהליך פלילי שבמסגרתו הוא הורשע, היה במעצר בית לתקופה של 5 חודשים והוטל עליו עונש של 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

בית-המשפט קבע כי, הליכי הבזיון ככלל, ניצבים בשורה אחת עם העקרונות המותווים בחוק ההוצאה לפועל, ולשניהם מטרה הצופה פני עתיד.

תכליתם של הליכים אלה לגרום לכך שהממרה יאות לבצע את הציווי שנקבע בהחלטות שיפוטיות. כלומר, ההליכים לפי הפקודה הינם הליכים "מעין פליליים", אם כי תכליתם אינה עונשית אלא הרתעתית גרידא, וכל מטרתם הפסקה עתידית להמשך הפרתו של צו שיפוטי.

זאת ועוד, אין להיזקק להליך בזיון כל אימת וההפרה הושלמה, אלא אך למקרה וההפרה נמשכת וניתן, הלכה למעשה, לחייב את הממרה לקיים את הצו השיפוטי.

מסקנה זו נגזרת מאופיו ההרתעתי של ההליך, תוך שימת דגש על-כך שאין בהליך זה כדי לבוא חשבון עם המפר בגין הפרה שהינה נחלת העבר, אלא דווקא להרתיעו מהמשכה של הפרה עתידית. במקרה דנן נקבע כי, אין חולק בין הצדדים, כי תנאי זה בהחלט מתקיים.

בית-המשפט קבע כי, המשיב לא טרח לפנות את המקרקעין בזמן שנקצב לכך בפסק-הדין, גם לא בזה שנקבע, בהסכמת הצדדים, במסגרת ההחלטה.

נקבע כי, המשיב, אם כך, ממשיך בסורו ובהתנהלות זו הוא מגלה זלזול, אף מעבר לכך בהחלטות חלוטות שניתנו על-ידי בית-המשפט.

בית-המשפט ציין ראיה נוספת לחוסר הכבוד ולהתעלמות המשיב מהבטחותיו שלו ומהחלטות בית-המשפט וזאת באי-התייצבותו לדיונים הרבים שנקבעו בעניין בקשה זו ואליהם הוא זומן כדין. המשיב לא טרח להתייצב או להגיש כל הודעה מתאימה, מה שהביא לקיומם של דיונים לשווא ולהשחתת זמן שיפוטי יקר.

כל אלה מעידים על-כך כי מדובר במי שאין לו מורא מפני החוק, את הבטחותיו והתחייבויותיו הוא לא רואה לקיים ומגלה התעלמות מוחלטת מהחלטות שיפוטיות שניתנו בענייננו.

בית-המשפט קבע כי אמנם, לכאורה, הדרך סלולה בפני המבקש לנקוט בהליכי הוצאה לפועל לאכיפת פסק-הדין, זאת מכוח הסעיפים 63 - 64 לחוק ההוצאה לפועל.

בית-המשפט קבע כי, הלכה היא כי ההליך על-פי הפקודה הינו הליך שיורי בהיותו קיצוני, ואין להיזקק להליכי בזיון כאשר קיימת דרך אחרת לביצוע ההוראה השיפוטית, כל עוד דרכים חלופיות אלו לא מוצו.

אך התנהגותו הבוטה של המשיב, זלזולו והתעלמותו מהחלטות חדות וברורות ומשך התקופה שחלפה מאז מתן פסק-הדין, סבר בית-המשפט כי נכון לקבל את הבקשה וחייב את המשיב בקנס.

ב- עש"א (יר') 39445-03-14 {יוסף ברמן נ' חיים הופמן, תק-של 2014(3), 18180 (2014)} תיק ההוצאה לפועל נשוא ההחלטה בערכאה דנן נפתח לצורך ביצוע פסק בורר שאושר בבית-המשפט המחוזי.

פסק הבורר עסק במחלוקת בין הצדדים בקשר לזכרון-דברים שנחתם ביניהם לגבי נכס הנמצא בירושלים.

פסק הבוררות אושר, על-פי בקשה לאישור הפסק שהגיש המשיב לאחר שהמערערים הגישו בקשה לביטולו ובקשתם נדחתה.

כאמול לעיל, פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הבורר ונתן לו תוקף של פסק-דין. בקשת רשות הערעור שהוגשה לבית-המשפט העליון, נדחתה.

ביום 15.01.13 נפתח תיק ההוצאה לפועל, כאשר במקום שבו היה צריך למלא את המבוקש בבקשת הביצוע של פסק-הדין, שכן מדובר בפסק-דין שאינו כספי, נכתב כך: "ההסכם וזכרון-הדברים שנכרת בין הצדדים בתוקף, המקח קיים במחיר שנקבע בזכרון-הדברים, ואותו יש לממש".

המערערים טענו שמה שנכתב בבקשת הביצוע אינו נכון ואינו תואם את פסק- הדין שכן הוספו המילים "ואותו יש לממש" שאינם כתובים בפסק-הדין.

המשיב הגיש בקשה למינוי כונס נכסים לצורך מכירת הנכס והמערערים הגישו בקשה בטענת פרעתי, לפי הוראת רשם ההוצאה לפועל.

רשם ההוצאה לפועל קבע כי אין לראות בתוספת המילים "ואותו יש לממש" כהטעיה. לטעמו, פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ניתן לביצוע ולפיכך יש לדחות את הבקשה בטענת פרעתי. על החלטה זו הוגש הערעור דנן.

המערערים טענו כי יש למעשה לראות בפסק הבורר, ובשל-כך גם בפסק-הדין שאישר אותו, 2 חלקים. החלק הראשון הינו הצהרתי בו הצהיר הבורר שההסכם וזכרון הדברים בין הצדדים בתוקף והמכר קיים במחיר שנקבע בזכרון-הדברים. החלק השני, חייב את הצדדים, לצורך יישום פסק-הדין ההצהרתי, לחתום על הסכם.

המערערים טוענים כי פסק-דין המחייב לחתום על הסכם אינו אכיף בהוצאה לפועל, שכן, בין הצדדים יכול ויתהוו מחלוקות שונות לגבי תוכנו של ההסכם, כפי שאכן קרה בנדון דנן.

המשיב טען כי פסק-הדין ברור ומאחר והמערערים לא מעוניינים לבצע את פסק-הדין מתחייב פתיחת תיק הוצאה לפועל ומינוי כונס נכסים שיעשה זאת במקומם.

בית-המשפט הגיע לכלל מסקנה כי פסק-הדין כפי שהוא, אכן אינו ניתן למימוש בהוצאה לפועל. אין משמעות הדבר שפסק-הדין מבוטל או אינו תקף, ההיפך הוא הנכון, פסק-הדין תקף אך בלתי-ניתן לביצוע בהוצאה לפועל ולפיכך, לשם ביצועו על המשיב להגיש תביעה נפרדת שעילתה הוא פסק-הדין על-מנת שניתן יהיה לבצעו.

זאת ועוד, אין ספק שפסק-דין הצהרתי בלבד לא ניתן לביצוע בהוצאה לפועל. מי שמבקש לממש פסק-דין כזה צריך להגיש תביעה נוספת שעילתה הוא פסק- הדין ההצהרתי ובסיומה יתן בית-המשפט הוראה לקיים את תוכן פסק-הדין ההצהרתי.

נקבע כי אין ספק גם כי פסק-הדין שמחייב צד לעשות מעשה ניתן להגישו לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל לפי סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל הקובע כי אם פסק-הדין הטיל על צד לעשות מעשה שלא כאמור בסעיפים 61 או 62 והמעשה ניתן להיעשות על-ידי אדם אחר, רשאי רשם ההוצאה לפועל להורות למנהל לשכת ההוצאה לפועל או לאדם אחר לעשות את המעשה במקום מי שחוייב לעשותו.

ואולם, כדי שניתן יהיה למנות אדם אחר לבצע את המעשה שהוטל על החייב צריכה ההוראה של בית-המשפט המורה לעשות כן להיות ברורה דיה, מפורשת וניתנת לאכיפה. במקרה דנן, החלק האופרטיבי של פסק-הדין המורה לעשות מעשה מורה כך:"הצדדים והמיופה-כוח יחתמו על חוזה מיד".

עלתה השאלה האם חלק זה, שמורה לעשות מעשה, ברור דיו, מפורש וניתן לביצוע. אין ספק שאילו פסק הבורר היה קובע את הוראות ההסכם שעל הצדדים לחתום, ניתן היה למנות אדם אחר שיחתום על החוזה במקום מי שחוייב לעשות כן ואולם משפרטי החוזה לא פורטו בפסק-הדין הבורר ומאחר והצדדים חלוקים על תוכנו של החוזה שאמור להיחתם, נקבע כי לא ניתן לבצע את פסק הבורר בלשכת ההוצאה לפועל.

בית-המשפט קבע כי הדרך לביצוע פסק שמחייב עשיית מעשה שאינו מבורר דיו היא או בהגשת בקשה לפי פקודת בזיון בית-משפט כאשר ההליך מתאים לכך או בהגשת תביעה נוספת, שעילתה פסק-הדין הקובע את עשיית המעשה.

נקבע כי, על המשיב, המבקש ליישם את פסק הבורר, לנקוט בהליך נוסף שאינו הליך הוצאה לפועל שעילתו תהיה עילת פסק הבורר. הערעור נדחה ובית-המשפט הורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל.

ב- רע"א (ת"א) 24662-02-13 {חיים שרון ואח' נ' בנימין עוזיאל ואח', תק-מח 2013(2), 5745 (2013)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית-משפט השלום בתל-אביב אשר דחתה בקשה לעיון חוזר שהגישו המבקשים בבקשתם לכוף את המשיבים בסנקציות על-פי פקודת בזיון בית-המשפט.

ביום 30.09.12 ניתן פסק-דין בתובענה קמא שהוגשה על-ידי המבקשים, בו חוייבו המשיבים לבצע עבודות בדירתם ובדירת המבקשים.

ביום 03.01.13 הגישו המבקשים בבית-משפט קמא בקשה לכוף את המשיבים בסנקציות על-פי פקודת בזיון בית-המשפט מאחר והמשיבים לא פעלו על-פי פסק-הדין.

בהחלטתה מיום 09.01.13 דחתה ערכאה קמא את הבקשה בקבעה כי יש לפעול לאכיפת פסק החוץ באמצעות לשכת ההוצאה לפועל.

ביום 21.01.13 הגישו המבקשים בקשה לעיון חוזר בבקשתם לפי פקודת בזיון בית-המשפט. ביום 22.01.13 דחתה ערכאה קמא את הבקשה לעיון חוזר ומכאן הוגשת בקשת רשות הערעור דנן.

בית-המשפט סבר כי במקרה הנדון, התעלמות המשיבים מפסק-הדין מצדיקה להפעיל את מנגנון האכיפה שבפקודת בזיון בית-המשפט.

נקבע כי באשר לאפשרות אכיפת פסק-הדין בדרך של הוצאה לפועל ומינוי כונס נכסים, אליהם הפנתה הערכאה קמא את המבקשים ובהתאם לסעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל, כרוכה היא בהעמסת עלויות כספיות רבות נוספות על המבקשים, אשר אין להן כל הצדקה שהיא כדי לאכוף את פסק-הדין שניתן לטובת המבקשים בתביעתם.

בנוסף, גם מהבחינה המעשית אין הצדקה להפנות את המבקשים להליכי הוצאה לפועל ולמנות כונס נכסים, כאשר פסק-הדין שניתן אינו פסק לפינוי המשיבים הגרים בדירתם וכאשר המשיבים אינם משתפים פעולה. מה גם שמדובר על פניו בעבודות המחייבות מומחיות ופיקוח.

בית-המשפט סבר כי החלטת הערכאה קמא לעיל אינה מאזנת נאותה בין עניינם של המבקשים לאכוף את פסק-הדין לבין עניינם של המשיבים אשר על- פניו במודע לא ממלאים אחר פסק-הדין.

בנסיבות המקרה, ולאור האמור לעיל, נקבע כי יש להפעיל את מנגנון האכיפה שבפקודת בזיון בית-המשפט על-מנת ליתן משמעות ראויה ואפקטיבית ליכולת האכיפה של פסק-הדין.
בית-המשפט הדגיש כי תפקידו של בית-המשפט הינו ליישם את המסגרת המשפטית באופן שיהלום את נסיבות המקרה ואת ההשלכות העתידות לנבוע מכך - וכך לא נעשה בהחלטה נושא בקשת רשות הערעור.

בית-המשפט קיבל את הערעור והורה על החזרת העניין לערכאה קמא על-מנת שתנהל דיון ותשמע את טענות הצדדים בהליך של בזיון בית-המשפט ותכריע בדבר האמצעים שבהם יש לכוף על המשיבים את ביצוע פסק-הדין.

4. האם פסק-דין העוסק בחלוקת ממון בין בני זוג ניתן לאכיפה לפי סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל?
ב- הוצל"פ 21-01717-12-8 {הזוכה נ' החייב , תק-הצ 2012(3), 85 (2012)} נקבע כי, סעיף 63 לחוק ההוצאה לפועל מסדיר ביצוע פסקי-דין, אשר מורים על עשיית מעשה {צו עשה}, ואשר אותם ניתן להגיש לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל כפסקי-דין, ולגביהם מוסמך רשם ההוצאה לפועל להורות כי החייב יבצע מעשה, כפי הנדרש מפסק-הדין.

זאת ועוד, פסק-דין המורה על עשיית מעשה, הינו פסק-דין, אשר אין במסגרתו חובה לתשלום סכום של כסף, אלא נקיטת פעולה על-ידי הצד המפסיד, פעולה אשר יכול רשם ההוצאה לפועל לנקוט חלף החייב, על-פי הוראות הדין.

נקבע כי, פסק-הדין אשר הוגש לביצוע בתיק זה, אינו מורה על מעשה אותו על החייב לעשות ואינו מאפשר מינוי אדם אחר, חלף החייב, על-ידי רשם ההוצאה לפועל, לשם מילוי הוראות פסק-הדין, שכן במקרה דנן דובר על פסק-דין שעסק בחלוקת ממון בין בני זוג, חלוקה כספית גרידא.

פסק-הדין הנ"ל קובע הסדר כספי, איזון משאבי, לפיו מחוייבים הצדדים לתשלום כספי כזה או אחר מכוחו.

לפיכך, ברי כי בסופו-של-יום מדובר בפסק-דין כספי לביצוע ולא פסק-דין לעשיית מעשה, כפי שהוגש מלכתחילה לתיק ההוצאה לפועל על-ידי הזוכה.

סעיף 7 לחוק בית-משפט לענייני משפחה, התשנ"ה-1995 (להלן: "חוק בית-משפט לענייני משפחה"), קובע כדלקמן:

"הליכי ביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג או בתובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג או בתובענה בענינו של קטין, למעט בענייני רכושו, יבוצעו על-פי החלטת בית-המשפט לענייני משפחה ובפיקוחו, זולת אם הורה בית-המשפט על ביצועם באמצעות לשכת ההוצאה לפועל; כן רשאי בית-המשפט להורות על ביצועם בדרך אחרת הנראית לו יעילה וצודקת יותר בנסיבות העניין."

בית-המשפט ציין את העובדה כי מהסעיף הנ"ל עולה שהליכי הביצוע בתובענה לאיזון משאבים בין בני זוג, תובענה לפירוק שיתוף בנכס של בני זוג יבוצעו על-ידי בית-המשפט המוסמך והוא בית-המשפט לענייני משפחה, אלא-אם-כן כאמור הורה בית-המשפט המוסמך על הביצוע במסגרת אחרת, שתראה לו.

במסגרת פסק-הדין, אשר הוגש לביצוע בתיק זה, לא ניתנה כל הוראה על-ידי בית-המשפט כיצד יש לבצעו.

בית-המשפט קבע כי אין חולק, כי הצדדים לא פנו מכוח סעיף 7 לחוק בית- משפט לענייני משפחה לקבלת הנחיות ו/או הוראות לביצועו.
לפיכך בית-המשפט קבע כי לאחר ששמע את טענות הצדדים ומכח הוראות החוק, אין בסמכות רשם ההוצאה לפועל להוציא לפועל את פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה, אשר מורה על ביצוע איזון של המשאבים בין הצדדים, פירוק שיתוף וכיוצא בזה, וכי יש לפעול במסגרת סעיף 7 לחוק בית- משפט לענייני משפחה, שכן אין עסקינן בפסק-דין המורה על עשיית מעשה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

עשיית מעשה (סעיף 63 לחוק)