מהות המתנה

1. כללי
סעיף 1 לחוק המתנה קובע כדלקמן:

"1. מהות המתנה
(א) מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.
(ב) דבר-המתנה יכול שיהיה מקרקעין, מיטלטלין או זכויות.
(ג) מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו."

חוק המתנה בא להסדיר את היחסים המשפטיים בין נותן המתנה לבין מקבל המתנה. אדם (נותן המתנה) מקנה מרצונו החופשי נכס שברשותו לאחר (מקבל המתנה) מתוך כוונה כי הנכס יועבר לאחר (מקבל המתנה). כוונת נותן המתנה בהקניית נכס ללא תמורה היא לגרום להתעשרותו ולהגדלת רכושו של מקבל המתנה.

כלל בסיסי בדיני מתנה הוא כי "אין אדם יכול לתת את מה שאין לו" –"NEMO DAT QUOD NON HABET".

א"מ ראבילו[16] סובר כי סעיף 1 לחוק המתנה עוסק במתנה המקויימת מיידית היינו, הרצון לתת, ההתחייבות וביצוע ההתחייבות מקוימים בו-זמנית (המתנה הריאלית). לעומת זאת, סעיף 5 לחוק המתנה עוסק בהתחייבות לתת מתנה (מתנה אובליגטורית).

בכל עסקה שקיימת בה הקניה קיימים שני שלבים:

– כריתת העסקה – השלב החוזי – האובליגטורי.
– העברת הבעלות מצד א' לצד ב' על האובייקט מושא העסקה – השלב הקנייני הריאלי.
המתנה הריאלית, מקויימת מיידית, היינו, שני השלבים מקויימים יחד (מתרחשים בעת ובעונה אחת). לעומת זאת, בהתחייבות לתת מתנה (סעיף 5 לחוק המתנה) יש הבחנה בין שני השלבים. בתחילה מתקיים השלב החוזי-האובליגטורי (התחייבות שנוצרה כתוצאה מהבטחה לתת דבר מתנה) ולאחר מכן השלב הקנייני-הריאלי.

פרופ' מיגל דויטש במאמרו[17]:

"חוק המתנה מניח כי קיימות שתי אפשרויות להקניית מתנה: האחת באמצעות עסקה חוזית רגילה אשר תחילתה חוזה וסופה הקניה קניינית, כבכל עסקה אחרת שעניינה העברת נכס. הדרך האחרת היא "המתנה הריאלית", דהיינו, מתנה המוקנית לאלתר, לכאורה ללא קיומו של חוזה. יש הסוברים כי מוסד המתנה הריאלית מצוי בחוק הישראלי בסעיף 1(א) לחוק המתנה, הקובע כי 'מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה'. אולם סביר יותר לייחס זאת לסעיף 2 לחוק, הדן ב"מתנה לאלתר"."
חוק המתנה חל רק כאשר מדובר בהקניית נכס שאדם נותן למקבל עוד בחיי הנותן. מתנה שאדם נותן למקבל, שתוקנה למקבל רק לאחר מותו, אינה בת-תוקף אלא אם נעשתה בצוואה לפי הוראות חוק הירושה (סעיף 8 לחוק הירושה).

2. הכשרות לתת מתנה
סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות") קובע כדלקמן:

"כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט."

כל אדם כשיר לתת מתנה זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו על-פי חוק או על-פי פסק-דין.

אדם יכול לפעול בעצמו לתת מתנה או על-פי שלוח. במקרה שאדם פעל לתת מתנה באמצעות שלוח נדרשת הרשאה מפורשת כאמור בסעיף 5(א) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק השליחות") הקובע:

"השליחות חלה – באין הגבלה בהרשאה – על כל פעולה הדרושה באופן סביר לביצועו התקין של נושא השליחות, אולם אין היא חלה – באין הרשאה מפורשת לכך – על הליכים לפני בית-משפט, בית-דין או בורר, ולא על פשרה או ויתור או פעולה בלי תמורה."

3. מתנה של קטין
סעיף 20 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע כדלקמן:

"20. פעולות טעונות אישור בית-המשפט
ואלה הפעולות שבהן אין ההורים מוסמכים לייצג את הקטין בלי שבית-המשפט אישרן מראש:
(1) העברה, שיעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2) פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק;
(3) נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין;
(4) נתינת ערבות;
(5) פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין."

סעיף 20(3) לחוק הנ"ל קובע כי הורה איננו יכול לייצג את הקטין (קטין הוא אדם שלא מלאו לו 18 שנה) בנתינת מתנות מבלי שבית-המשפט נתן את אישורו מראש, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג ובנסיבות העניין.

סעיף 20(5) לחוק הנ"ל קובע כי פעולה משפטית בין קטין להוריו או קרובי הוריו, זולת קבלת מתנות הניתנות לקטין, צריכה את אישורו של בית-המשפט. משלא נתקבל אישורו של בית-המשפט – הפעולה בטלה. בשים-לב, כי תביעת קטין נגד הוריו למזונותיו, איננה בבחינת "פעילות משפטית בין הקטין לבין הוריו" הטעונה את אישורו של בית-המשפט[18].

ב- ע"א (י-ם) 83/94[19] ביקש המערער להצהיר כי הינו הבעלים היחידי של הפקדונות הרשומים על שמו וכי פידיונם של החסכונות על-ידי אביו חסרי תוקף ועל-כן, הפקדונות עומדים לרשותו, לאחר שהגיע לגיל בגרות. בית-המשפט קבע כי:

"משרצה האב לבטל את חוזה המתנה, על-ידי כך שישתמש לצורכיו הוא בפקדונות, הרי שהיה עליו לקבל לצורך כך את אישור בית-המשפט, שכן מדובר בפעולה שהינה בגדר 'פעולה משפטית בין הקטין לבין הוריו'."
משלא קיבל האב את אישורו של בית-המשפט – אין כל תוקף משפטי לפעולה של משיכת הפקדונות ועל-כן, אין בכוחה לחייב את הבנק או את המערער-קטין.

4. מתנה של חסוי
סעיף 47 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כדלקמן:

"47. סמכויות האפוטרופוס ואישור בית-המשפט (תיקון: התש"ל)
האפוטרופוס מוסמך לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו; בפעולות המנויות להלן אין הוא מוסמך לייצג את החסוי מבלי שבית-המשפט אישרן מראש:
(1) העברה, שיעבוד, חלוקה או חיסול של יחידה משקית בחקלאות, בתעשיה, במלאכה או במסחר, או של דירה;
(2) השכרה שחוקי הגנת הדייר חלים עליה;
(3) פעולה שתקפה תלוי ברישום בפנקס המתנהל על-פי חוק;
(4) נתינת מתנות זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין;
(5) נתינת ערבות;
(6) פעולה אחרת שבית-המשפט קבע, בצו המינוי או לאחר מכן, כטעונה אישור כאמור."

סעיף 47(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות עוסק בסמכויות האפוטרופוס וקובע כי אין אפוטרופוס מוסמך לייצג חסוי בנתינת מתנות מבלי שניתן אישור מבית-המשפט מראש, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג ובנסיבות העניין.

החוק בא להגן על הקטין ועל החסוי כדי שההורה או האפוטרופוס לא יבזבז את רכושו של הקטין או של החסוי.

יש להדגיש, כי הן לעניין מתנה של קטין והן לעניין מתנה של חסוי יש צורך באישור בית-משפט מראש לא רק בנתינת מתנה אלא גם בהתחייבות ליתן מתנה[20].

א"מ ראבילו בספרו[21] מבחין בין מתנה של פסול דין (אינו כשיר משפטית) שהיא נטולת תוקף לבין מתנה של חסוי (אשר מינו לו אפוטרופוס לניהול נכסיו) אך הוא אינו פסול דין (נשמרה לו הכשרות המשפטית).

החסוי רשאי לתת נכס במתנה ולחתום על כל מסמך הדרוש לשם כך. עם זאת כאשר חסוי שאינו פסול דין נותן מתנה לאפוטרופוסו זאת טעונה אישור בית-המשפט מכוח סעיף 13(ה) לחוק הנאמנות, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק הנאמנות")[22].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 120124/00[23] קבעה כב' השופטת י' שבח:

"ספק אם החברה לנאמנות רשאית היתה להמחות את זכויותיו של החסוי, בכל הנוגע לויתור על זכות תביעה כנגד דיירים, בעודו בחייו, וזאת לאור הוראות סעיף 47(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962, בהיות ויתור על תביעה כדין מתנה.
על אחת כמה וכמה אמורים הדברים כאשר ההמחאה נעשתה לאחר מותו של פסול הדין.
לאחר מותו של פסול הדין פקע צו האפוטרופסות ורכושו של החסוי עבר לידי יורשיו."

5. מתנה של תאגיד או חברה
על-אף שניתן לטעון שנתינת מתנות על-ידי חברה, הגורמת להתרוששות של החברה, מנוגדת למטרות החברה שהיא התנהלות כלכלית לשם הפקת רווחים, ניתן להגיע למסקנה מהתבוננות כללית ורחבה יותר על מטרות החברה כי לחברה הכשרות לתת מתנות וכי חוק המתנה יחול על אותן מתנות.

ברוב המקרים חברה תבחר להעניק מתנות שבסופו של דבר יביאו בדרך זו או אחרת תועלת לחברה. נתינת מתנות של חברה, היא כלי שבידי החברה, החברה מנצלת את נתינת המתנות למניעים אחרים של החברה: פרסום, רכישת לקוחות, תגמול עובדים, תחרותיות וכדומה.

א"מ ראבילו בספרו[24] מגיע למסקנה, כי חברה כשירה לתת מתנות ומוסיף כי להבדיל מבני האדם, התאגיד יכול לתת מתנות שניתנות כלפי פנים (תאגיד יכול לתת מתנות לעובדיו) והתאגיד יכול לתת מתנות כלפי חוץ (מתנות שניתנות לאנשים מחוץ לתאגיד). כמו-כן, הינו מציין כי הגם שהנפקות המשפטית איננה גדולה, ראוי בכל זאת לקחת בחשבון את ההבדל בין מתנות כלפי פנים ובין מתנות כלפי חוץ:

"... אמות-המידה, הצריכות לחול לשם קביעת כוחו של תאגיד לתת מתנות, צריכות להיות שונות לגבי מתנות כלפי פנים ולגבי מתנות כלפי חוץ, שכן במקרה הראשון גוברים הסיכויים של ניגוד אינטרסים בין המחליטים לתת לבין המקבלים. במיוחד חשוב הדבר בחברות ציבוריות או ממשלתיות."
עוד מוסיף א"מ ראבילו כי גם לאחר שראינו, שחברה כשירה לתת מתנות, במישור הפורמאלי עובר כובד המשקל לבעיית הסמכות.

א"מ ראיבלו דן בספרו בסוגיה – היחס המיוחד בין חברה שמטרתה השגת רווחים לבין נתינת מתנה. כאשר חברה נותנת מתנה היא מאבדת הון ופוגעת ברכושה ובמיעוט שלא הסכים לנתינת המתנה. וכדבריו:

"... הפסיקה המצויה בישראל בדבר מתנות איננה רבה, ועל-כן קשה לבדוק השלכות ולתאר נטיות כפי שנעשה באנגליה או בארצות הברית. עם זאת, מן ההחלטות שראו אור אודות הסוגיא ניתן לומר, כי בית-המשפט העליון הולך בעקבות הפתרון האנגלי... כך נקבע, כי כדי שהמיעוט יוכל להתנגד למתנה, צריך להיות עושק, אם כי המבחן לשם הגדרת העושק אינו זהה לזה של המשפט האנגלי. בחברה שולט שלטון הרוב ומכאן, שבית-המשפט יתערב רק במקרים חמורים. מיעוט החברה יהיה ראשי לתקוף מתנה כאשר:
(1) המתנה גורמת לו נזק.
(2) ההחלטה פגומה בגין מרמה או חוסר תום-לב.
(3) נעשתה שלא לטובת החברה."

6. הכשרות לקבל מתנה
סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע כדלקמן:

"2. כשרות לפעולות משפטיות
כל אדם כשר לפעולות משפטיות, זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו בחוק או בפסק-דין של בית-משפט."

מסעיף 2 לחוק הנ"ל, עולה כי כל אדם כשיר לקבל מתנה זולת אם נשללה או הוגבלה כשרות זו על-פי חוק או על-פי פסק-דין.

7. מתנה לקטין
סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, קובע כדלקמן:

"4. פעולות של קטין
פעולה משפטית של קטין טעונה הסכמת נציגו; ההסכמה יכולה להינתן מראש או למפרע לפעולה מסויימת או לסוג מסויים של פעולות. יכול נציגו של קטין לבטל הסכמתו לפעולה כל עוד לא נעשתה הפעולה."

כאשר מקבל המתנה הוא קטין, נציגו של הקטין צריך להסכים לפעולת קבלת דבר המתנה עבור הקטין. גם במקרה דנן חזקת ההסכמה שבסעיף 3 לחוק המתנה תתקיים.

סעיף 20(5) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי מתנות שניתנות מהורה או קרוביו לקטין אינן טעונות אישור בית-המשפט.

סעיף 31 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כדלקמן:

"מי שהקנה לקטין נכס במתנה או בצוואה והתנה שניהול הנכס יהיה בידי אחד מהורי הקטין בלבד או בידי אדם זולת הורי הקטין, תנאו קיים על-אף האמור בפרק זה; צויין אדם זולת ההורים לנהל נכס כזה, יחולו עליו הוראות הפרק השלישי, כולל סעיף 64."

משמע, כאשר נותן המתנה מקנה נכס לקטין ומתנה אותה בכך שניהול הנכס יהיה בידי אחד מהורי הקטין בלבד או בידי אדם זולת הורי הקטין, רק לאחר הסכמתו של נציגו הרגיל של הקטין יופעל התנאי.

מתנה שניתנה לקטין שרגילים לתת, כמו מתנות לימי הולדת או לבר/בת מצווה, איננה טעונה הסכמת נציגו של הקטין לקבלת דבר המתנה. אולם, לפי סעיף 6 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות לא ניתן לבטל מתנה זו כאמור בסעיף 5 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

מתנה שלא רגילים לתת אותה לקטין, והקטין קיבל אותה, ניתנת לביטול לפי סעיף 5 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות.

8. מתנה לעובר
סעיף 1 לחוק לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כדלקמן:

"כל אדם כשר לזכויות ולחובות מגמר לידתו ועד מותו."

במבט ראשון בסעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות עולה כי לעובר אין כשרות משפטית. אולם, לדעת המלומד א"מ ראבילו[25]:

"יש להסכים עם דברי ההסבר להצעת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות שלפיהם העובר יהיה נושא זכויות וחובות "לא על-פי כושר כללי מכוח הוראה כללית, אלה רק באותם עניינים ובאותה מידה שהוראות מיוחדות יקנו לו זכויות מסויימות."
בחוק המתנה לא קיימת הוראה לעניין. לכן מציע א"מ ראבילו לבדוק את הסוגיה לפי חוק יסודות המשפט.

סעיף 3(ב) לחוק הירושה העוסק בכשרות לרשת אדם קובע כי "מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש, זולת אם הוכח שהורתו היתה אחרי כן".

לפי ההוראה הנ"ל במקרה שבו נתן אדם מתנה שתוקנה רק לאחר מותו, מי שנולד תוך 300 ימים, מיום מותו של הנותן יוכל לזכות במתנה. לדעת א"מ ראבילו יש להגיע למסקנה דומה גם במקרה של מתנה לעובר. המדובר במתנה בתנאי מתלה, והתנאי הוא הלידה, וכשייוולד הילד, הוא יהפוך למקבל המתנה, וכל זאת כל עוד הנותן לא חזר בו מהצעתו. אולם, במקרה שהילד לא ייוולד אין נפקות לנתינת המתנה.

אומנם קיים קושי בכך, הרי מתנה היא חוזה ויש צורך בנותן מתנה ובמקבל מתנה, וכאשר הנותן מציע לתת מתנה המקבל לא קיים. ברור כי לא יכול להיכרת חוזה כל עוד לא נולד הילד. על-כן, א"מ ראבילו מציע כי דרך אפשרית לפתרון הבעיה נמצא בסעיף 33(6) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, הקובע כי בית-משפט רשאי למנות אפוטרופוס לעובר:

"אימתי יתמנה אפוטרופוס
(א) בית-המשפט רשאי למנות אפוטרופוס – ...
(6) לעובר."
א"מ ראבילו מציין כי יש דרכים עקיפות למציאת פתרון: חוזה לטובת צד שלישי, במקרה זה הצד השלישי הוא הילד מרגע היוולדו.

דרך אפשרית אחרת נובעת מחוק השליחות. סעיף 6(א) קובע לחוק הנ"ל קובע:

"6. פעולה ללא הרשאה
(א) פעל אדם בחזקת שלוחו של אחר בלי שהורשה לכך או בחריגה מהרשאתו, יכול אותו אחר, בכפוף לאמור בסעיף-קטן (ב), לאשר את הפעולה בדיעבד; ואישור בדיעבד – כהרשאה מלכתחילה, ובלבד שלא תיפגע זכות שרכש אדם אחר בתום-לב ובתמורה לפני האישור.
(ב) לא ידע הצד השלישי בשעת הפעולה שהשלוח פועל ללא הרשאה או בחריגה מהרשאתו, הברירה בידו, כל עוד לא נודע לו על אישור הפעולה, לראות את השלוח כבעל דברו או לחזור בו מן הפעולה ולתבוע מן השלוח את נזקו.
(ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה."

כלומר יכול והעובר יהיה השולח.

דרך אפשרית נוספת היא דרך חוק הנאמנות. סעיף 1 לחוק הנאמנות קובע כדלקמן:

"1. מהות הנאמנות
נאמנות היא זיקה לנכס שעל פיה חייב נאמן להחזיק או לפעול בו לטובת נהנה או למטרה אחרת."

בקודקס האזרחי כפי שהוא מוצג בנוסחו כיום[26] לעיון הציבור ישנה הוראה הקובעת כי יהיה אפשר להבטיח מתנה גם לעובר, באמצעות אחד מהוריו או אפוטרופסו. הזכות למימוש ההבטחה תהיה מותנית בכך שהמבטיח נפטר בתוך 300 יום לפני לידת העובר. הוראה זו דומה לדין הנוהג היום בעניין ירושה (סעיף 3(ב) לחוק הירושה.

9. מתנה לתאגיד
לתאגידים יש כשרות משפטית לקבל מתנות.

הוראות סעיף 6(ג) לחוק השליחות קובעות כי תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה לפני היווסדו:

"פעולה ללא הרשאה
...
(ג) תאגיד יכול לאשר פעולה שנעשתה למענו לפני היווסדו, ויחולו הוראות סעיף זה."

10. "הקניית נכס שלא בתמורה"
הקניה פירושה העברת הזכות שיש לנותן (אין אדם יכול להעביר את מה שאין לו) והעברתה למקבל. מתנה טעונה פעולה (act) של הקניית נכס, שניתן לתיתו במתנה, שלא בתמורה. אין מניעה שהמתנה תתבטא במקרקעין, במיטלטלין או בזכויות.

כאשר עסקינן במתנה של זכויות יכולה היא להיות באחד משני סוגי מצבים:

– הזכות שהיא מושא המתנה תהיה זכות הנתונה למקנה מול צד שלישי, הרי שזהו מקרה של המחאת זכויות. על המחאת זכויות במתנה יחולו הן דיני המחאת חיובים והן דיני המתנה.
– ויתור על זכות קודמת הנתונה למקנה המתנה מול המקבל.
הקניית נכס מנותן המתנה למקבל המתנה פירושה כי המקבל מקבל את הנכס מיידית לתוך רכושו והוא יכול לשלוט בנכס. הקניית נכס ללא תמורה מצביעה על התעשרותו של המקבל. לא ניתן להקנות נכס שהבעלות בו כבר נמצאת בידי המקבל.

גם אם נכס נמצא כבר בידי המקבל (לא הבעלות), כך שאין אפשרות להעביר הנכס במסירה, יש צורך בהקניה, וזו מבוצעת בצורה של הודעה וכל זאת בכפוף לכך שאין בדין אחר הוראות מיוחדות לעניין הנדון (סעיף 6 לחוק המתנה).

יפים לעניין סעיף 1 לחוק המתנה דבריו של כב' השופט א' גולדברג ב- ע"א 202/92[27]:

"... והעיקר לא באה מתנה אלא להקנות זכויות בה למקבלה. לו ולא לאחר זולתו. היחס האישי בין הנותן והמקבל הוא שמונח בבסיס מהותה של המתנה. מכאן שלתיבות "הקניית נכס" שבהגדרת המתנה בסעיף 1 לחוק המתנה, יש ליתן משמעות העולה בקנה אחד עם היסוד האמור, רוצה לומר הקניית הנכס היא רק למי שהמתנה יועדה לו..."
בעוד שחוזה רגיל מוליד חובות וזכויות לביצועים הדדיים ונעשה בדרך-כלל בתמורה. חוזה מתנה נעשה בדרך-כלל מרצונו הטוב של הנותן כמעשה של חסד וצדקה למקבל וללא כל תמורה.

נשאלת השאלה, האם הקניית נכס בתמורה, הגם שהתמורה שניתנה היא פחותה ממחיר השוק, מהווה מתנה? א"מ ראבילו גורס בספרו[28] כי:

"במקרה של מכר במחיר נמוך במידה ניכרת מערכו של הנכס אובייקט החוזה (או כמובן בתשלום מחיר גבוה במידה ניכרת מערכו של הנכס), יש לברר האם המוכר התכוון לתת נכס בעל ערך גבוה יותר מן התמורה המוסכמת ואם התכוון להעניק חינם את ההפרש בין המחיר לבין ערך הנכס. במקרה שהתשובה תהיה חיובית, תהיה העסקה עסקה מעורבת עם מתנה. אך לא תהיה זו מתנה אם יתברר, כי המוכר נאלץ למכור את הנכס באותו המחיר או אם טעה בערך הנכס עצמו."
ב- ע"א 380/88[29] המשיבה 1 היא אישה קשישה בעלת מקרקעין בירושלים. המערער הוא אחיינה של המשיבה, והמשיבה השניה היא גיסתה. בשנת 1984 חתמה המשיבה 1 על "יפוי-כוח בלתי-חוזר" להעביר על שמו של המערער את חלקה במקרקעין.

בייפוי-הכוח נאמר:

"היות... ואני מכרתי את כל זכויותי... (למערער)... תמורת הפרנסה שלי... והשמירה עלי מבחינה רפואית וחברתית ונפשית... והיות (המערער) הסכים... לכן אני ממנה ומיפה את כוחם של... לביצוע העברה ורישום הנכס על-שם (המערער)... יפוי-כוח זה ניתן לטובת צד ג' (המערער)... לא תהיה לי רשות לבטלו או לשנותו."
יפוי-הכוח נחתם בנוכחות נוטריון שאימת את חתימתה של המשיבה 1. ייפוי-כוח זה לא הופעל.

בשנת 1985 חתמה המשיבה 1 על ייפוי-כוח בלתי-חוזר להעברת החלקה באותם המקרקעין על-שם המשיבה 2 ללא תמורה. בשנת 1986 אושרה עסקה זו על-ידי רשם המקרקעין, והחלקה במקרקעין נרשמה על-שמה של משיבה מספר 2.

המערער הגיש תובענה לבית-משפט המחוזי וביקש מבית-המשפט כי יצהיר שיפוי-הכוח תקף וכי המערער הוא הבעלים שביושר של המקרקעין. בית-המשפט המחוזי דחה את התובענה ממספר נימוקים חלופיים והם:

– לא חל על המקרה סעיף 9 של חוק המקרקעין הנותן עדיפות להתחייבות ראשונה לעשות עסקה במקרקעין;
– יפוי-הכוח אינו מהווה מסמך בכתב כנדרש על-פי הוראות סעיף 8 לאותו חוק;
– לא הוכח שהעסקה הראשונה היתה בתמורה;
– יפוי-הכוח מהווה התחייבות לתת מתנה שהמשיבה היתה רשאית לחזור בה ממנה;
– המשיבה רשאית היתה לחזור מיפוי-הכוח משנוכחה לדעת שהמשיב אינו נותן לה תמורה.
הוגש ערעור לבית-משפט העליון. הערעור נדחה בשלושה פסקי-דין נפרדים ונימוקים נפרדים של שלושת שופטי ההרכב של בית-המשפט העליון.

כב' השופט ג' בך דן בפסק-דינו בעניין ההבחנה בין מכר למתנה. וכדבריו:

"... נחלקו הצדדים בשאלה אם המשיבה התחייבה למכור את המקרקעין למערער, או שהתחייבה להעניקם במתנה. כפי שיתבהר בהמשך, לאיפיון העסקה מספר השלכות באשר לדינים החלים עליה. היסוד המבחין בין מכר ומתנה הוא יסוד התמורה. מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר, בעוד מתנה היא הקניית נכס בלא תמורה (ראה סעיף 1 לחוק המכר, התשכ"ט-1968, וסעיף 1(א) לחוק המתנה). בייפוי-הכוח הראשון נאמר במפורש, כי המשיבה מכרה את זכויותיה במקרקעין למשיב, 'תמורת הפרנסה שלי וטיפול בעניינים הנוגעים לי ושמירה עלי מבחינה חברתית ורפואית ונפשית'. עולה מהניסוח החד-משמעי הנ"ל, כי מדובר בעסקת מכר עם תמורה ממשית, ואין בסיס לסברה שכוונת המשיבה היתה לתת למערער מתנה. אמנם קיים פער בין שווי הנכס המוקנה וערך התמורה. על כך אומר ד"ר א' זמיר בספרו על חוק המכר (פירוש לחוקי החוזים, בעריכת ג' טדסקי, ירושלים, התשמ"ז) את הדברים הבאים:
'המחיר שעליו הסכימו הצדדים אינו דווקא המחיר הראוי של הממכר או מחיר השוק שלו, ואף לא בהכרח מחיר 'הגון' או 'סביר'... יחד עם זאת, על-מנת שהחוזה יהיה חוזה מכר, נדרש יחס כלשהו של שקילות אובייקטיבית בין התמורות ובעיקר התייחסות של הצדדים אל התמורות כשקולות בנסיבות העניין.' (עמ' 53)
ובהמשך:
'כאשר קיים חוסר שוויון בולט בין התמורות שנותנים הצדדים זה לזה, ובפרט כשהמחיר המשולם שיעורו נמוך במיוחד, מתוך כוונה להעשיר את המשלם, הרי שבפנינו 'עסקה מעורבת עם מתנה'.' (עמ' 71-72)
(וראה בעניין עסקה מעורבת עם מתנה גם ע"א 624/80 אמארה נ' נמני, פ"ד לז(2) 606, 615). ניתן אולי לשער, כי לאור אופי התמורה וגובהה, לעומת שווי הנכס (138,000 ש"ח ביום הגשת התובענה, לפי טענת המערער), היה קיים גם יסוד של כוונה מצד המשיבה להעניק מתנה לאחיינה. אך לא ניתן להתכחש לגמרי לתמורה המשמעותית בעסקה, ולכל היותר מדובר בעסקת מכר, שמעורבת בה גם מתנה."
כב' השופט ג' בך בפסק-דינו איבחן את פרשת סעתי ב- ע"א 404/84[30], שם ניתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר להעברת זכות במקרקעין שהוקנתה במתנה.

כב' השופט ג' בך דן בשאלה האם הבטחת ההתחייבות לתת מתנה באמצעות ייפוי-כוח בלתי-חוזר אינה מהווה ויתור על-ידי הנותן על זכותו לחזור בו מההתחייבות לתת את המתנה.

להבנת יתר של סוגיה זו ציין כב' השופט ג' בך כי מן הראוי לצטט את סעיף החוק עליו נסב שם הדיון, הרי הוא סעיף 5(ב) לחוק המתנה:

"כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, רשאי הנותן לחזור בו ממנה, זולת אם ויתר בכתב על רשות זו."
דעות השופטים באותו ערעור היו חלוקות. גישת כב' השופטת נתניהו היתה, כי מן הדין להפריד הפרדה ברורה בין שתי העסקאות – עסקת השליחות ועסקת המתנה – ולא להסיק ממתן ייפוי-הכוח הבלתי-חוזר שהמתחייבת ויתרה בזה על זכות החזרה מן המתנה במובן הסיפא של סעיף 5(ב) הנ"ל.

העמדה של כב' המשנה לנשיא השופטת בן פורת ושל כב' השופט ג' בך היתה שונה.

הם ראו במתן ייפוי-כוח בלתי-חוזר כדי להבטיח את הענקת המתנה משום ביטוי בכתב לכוונת הנותן לוותר גם על זכותו לחזור בו מההתחייבות לתת את המתנה, בהיעדר ראיות לסתור.

כב' השופט ג' בך ציין כי לא שינה את דעתו בנקודה זו, אולם אין למסקנתו באותו פסק-דין נפקות במקרה שלפנינו, מפאת השוני בין העסקאות בהן מדובר בשני המקרים. וכך הבהיר את דבריו.

בפרשת סעתי שלעיל מדובר היה במתנה, בעוד שבמקרה דנן מדובר בעסקת מכר. קיים הבדל עקרוני בין הרשות לחזור ממתנה, והזכות לבטל חוזה, הבדל המקבל ביטוי גם בחקיקה:

"הזכות לבטל חוזה קמה רק כאשר מתקיימות נסיבות אשר מצדיקות את פריצת המסגרת החוזית. נסיבות אלה מוגדרות בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 (להלן: "חוק התרופות"). יש בעילות הביטול המפורטות שם משום ביטוי לעמדה עקרונית של דיני החוזים במשפטנו, התומכים כללית בתוקפו של החוזה, תוך שהם מכירים בנסיבות מיוחדות בהן הקשר החוזי שיצרו הצדדים ביניהם לא ראוי עוד שימשיך להתקיים ולכבול את הצדדים. הזכות לחזור מהתחייבות למתנה, לעומת זאת, ניתנת ללא צורך בעילה אובייקטיבית כלשהי (בסייג שמקבל המתנה לא שינה מצבו לרעה בהסתמך עליה), והיא תלויה ברצונו הסובייקטיבי של הנותן בלבד...
מצד שני ניתנת בחוק המתנה, כפי שראינו, במפורש האפשרות למתחייב לוותר על הזכות לחזור מהתחייבותו למתנה. באשר לביטול חוזים בשל הפרה, לעומת זאת, אינה קיימת הוראה המעניקה לצד לחוזה את היכולת לוותר על זכות הביטול, ויש הסוברים כי כלל לא ניתן לוותר עליה... דיעה זו שנויה במחלוקת, כפי שבצדק מציינת חברתי הנכבדה השופטת נתניהו; אך אין עלינו להכריע בסוגיה זו, שכן גם אם קיימת היכולת התיאורטית לוותר על הזכות לביטולו של חוזה, אפילו במקרה של הפרתו על-ידי הצד שכנגד, הרי ברור שלא בנקל יקבע בית-המשפט מימצא בדבר קיומו של ויתור כזה, ולא יעשה כן אלא על סמך ראיה מפורשת וחד-משמעית. זאת, כאמור, להבדיל מהמקרה של ויתור על אפשרות החזרה ממתנה, כאשר אפשרות זו מעוגנת במפורש בחוק המתנה."
כב' השופט ג' בך קבע כי יש לדחות את הערעור וזאת מכיוון שהתחייבותה של המשיבה להעביר את זכויותיה במקרקעין למערער, תמורת דאגתו לצורכיה, בוטלה כדין, עקב הפרתו של המערער של התחייבותיו הוא.

כב' השופטת ש' נתניהו קבעה בפסק-דינה כי להבדיל מדעתו של כב' השופט ג' בך מדובר כאן בעסקת מתנה ולא בעסקת מכר. כב' השופטת ש' נתניהו קבעה כי לא מדובר במתנה המקויימת מיידית אלא מדובר בהתחייבות של המשיבה 1 לתת מתנה. אך יחד עם זאת הגיעה לאותה תוצאה כי יש לדחות את הערעור, וזאת מכיוון שלא הועלתה טענה כי המערער שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות, היא הגיעה לתוצאה שאין מניעה לבטל את המתנה, על-פי סעיף 5(ב) של חוק המתנה.

כב' השופט א' מצא קבע בפסק-דינו:

"כמו חברי הנכבד, השופט בך, אף אני סבור, שייפוי-הכוח נשוא ענייננו יכול לכאורה להעיד על כוונת המשיבה לעשות עסקת מכר במקרקעין – או אף על כוונה להשלים עסקת מכר שכבר נכרתה – ולא על כוונה להעניק למערער את המקרקעין במתנה. אלא שלדעתי, לוקה ייפוי-הכוח בהיעדר התנאה מספקת ביחס לשיעור התמורה המוסכמת וביחס לדרכי ומועדי סילוקה, ולפיכך איננו ממלא אחר תנאיו של סעיף 8 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, ליצירת התחייבות חוזית אכיפה לעסקה כאמור. נמצא, שהמשיבה, שגילתה כוונה לכאורה להעביר את המקרקעין למערער, בעסקת מכר, איננה נתפסת על התחייבותה. מטעם זה בלבד הנני מצטרף למסקנתם המשותפת של חבריי הנכבדים, שדין הערעור להידחות... הנוסח המילולי של ייפוי-הכוח, שהוא חד-משמעי, מעיד על כוונה להשלים עסקת מכר. המשיבה העידה בו על עצמה: 'והיות ואני מכרתי את כל זכויותי בנכסים הנ"ל לבן אחותי...'. ולהלן: 'והיות ואני רוצה לתת תוקף למכירה הנ"ל...'. ועוד להלן 'לכן אני ממנה ומיפה את כוחם של... לשם עשיית בשמי ובמקומי את המכירה והוויתור על זכויותי...'. מאידך – ולהבדיל מייפוי-הכוח עליו סב הדיון בפרשת סעתי נ' סעתי (ע"א 404/84 הנ"ל) – אין בייפוי-הכוח הנדון כל זכר למילה "מתנה", או לתרדיף לשוני שלה. הדעת מחייבת, שאילו התכוונה המשיבה להענקת מתנה, היתה מגלה כוונה זו במילים מתאימות, ולא היתה חוזרת על "מכרתי" ועל "מכירה", המבטאות כוונה משפטית מוגדרת אחרת. זאת ועוד: המשיבה ציינה בייפוי-הכוח את התמורה שבעבורה נאותה להעביר למערער את כל זכויותיה במקרקעין: '... תמורת הפרנסה שלי וניהול העניינים הנוגעים לי והשמירה עלי מבחינה רפואית וחברתית ונפשית'. הקשר בין הסכמתה, להעביר למערער את זכויותיה, לבין נכונותו של המערער לספק לה את התמורה המצופה והנדרשת, הוטעם אף הוא: 'והיות ובן אחותי... הסכים למוזכר... לעיל...'. מתנה מוגדרת בסעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968, כ'הקניית נכס שלא בתמורה'. ההעברה, שייפוי-הכוח הנדון נועד להבטיחה, נכרכה בקיומה של תמורה, שהמשיבה ציפתה לקבלה ושהמערער, כדברי המשיבה במסמך, הסכים (משמע, התחייב) לספק לה. ודי, לדעתי, בכריכה זו כדי לשלול את קיומו של יסוד היעדר התמורה, שהוא חיוני בהיווצרותה של מתנה, או של התחייבות להעניקה."
11. עסקת מכר או עסקת מתנה – ההבדלים
ב- ע"א 1153/95[31] בית-המשפט עסק בהבחנה בין מכר למתנה. חברת מגדל הנביאים (משיבה מספר 1 היא חברת-בת של חברת הבניה דרוקר) שבנתה מגדל של חנויות ומשרדים על גבי השטח של משיבה מספר 2.

המערער, יהודה כהן, היה עובד בכיר בחברת דרוקר. בטרם נבנה המגדל נכרת חוזה בין המשיבה מספר 1 לבין המערער.

החוזה נוסח כך שמערער רכש מהמשיבה שטח באחת הקומות במגדל. התמורה שהוא שילם עבור הנכס היתה קצת יותר מ- 0.62% מהשווי האמיתי של השטח לפי שווי השוק.

המשיבה בנתה את המגדל ושלחה למערער הודעה לקבל את החזקה בנכס. המערער בא לקבל את השטח וראה כי הבניה לא הסתיימה וכי אין ריצוף, תשתיות, אינסטלציה, מים, חשמל, ביוב ובאמצע יש עמוד גדול שמקטין את ההנאה מהנכס.

המערער טען בפני המשיבה כי היא הפרה את החוזה, מכיוון שההתחייבות היתה לשטח שניתן להשתמש בו עם ריצוף, תשתיות וכדומה. המשיבה סירבה ואמרה שלא לכך התחייבה. המערער פנה לבית-המשפט המחוזי, והגיש תביעה שלפיה העסקה היא עסקת מכר, וטען להפרת החוזה ותבע פיצויים.

המשיבה הגישה כתב הגנה ובו היא טענה שסוג העסקה הוא לא עסקת מכר אלא עסקת מתנה ולא רק זאת, גם אם מדובר בחוזה מכר, אין זה מעלה או מוריד, כי אין כאן הפרת חוזה, מכיוון שההתחייבות היתה למסירת שטח ללא תשתיות וחיבורים.

בית-המשפט המחוזי דן בשתי שאלות:

האחת, האם יש לראות את העסקה כעסקת מכר, כטענת המערער, או שמדובר במתנה, כטענת המשיבה.

השניה – האם קיימו המשיבות את התחייבויותיהן.

בעסקת מתנה המתחייב לתת מתנה יכול לחזור בו באופן חד-צדדי. בשונה מעסקת מכר, שם הצדדים מחוייבים ואין אפשרות לחזור מההתחייבות באופן חד-צדדי.

המשיבה מס' 1 טענה כי מדובר בעסקת מתנה ולכן אין הפרה, כי הם יכולים לחזור בהם מהתחייבותם. על-פי הוראות חוק המתנה בעסקת מתנה של מקרקעין עד שאין רישום מקרקעין (לפי הוראות חוק המקרקעין), המתחייב יכול לחזור בו חד-צדדית למרות שיש חוזה. הסיווג של העסקה בין מכר למתנה הוא חשוב. אם העסקה היא עסקת מתנה, המשיבה יכולה לחזור מהתחייבותה.

בית-המשפט המחוזי קבע כי אין הפרה של החוזה, לא משנה מה יהיה סווג העסקה וזאת מפני שהמשיבה קיימה את כל אשר לו התחייבה ולכן הדין הוא עם המשיבה. לגבי סיווג העסקה, בית-המשפט המחוזי קבע כי העסקה היא עסקת מתנה. זאת מפני שהמערער שילם עבור השטח 0.62% מהשווי האמיתי, אין שקילות אובייקטיבית בין התמורות.

הוגש ערעור לבית-המשפט העליון. בית-המשפט המחוזי כאמור בחן את העסקה וקבע "אין שקילות בין התמורות" ואילו בית-המשפט העליון קבע כי בטרם ניגשים לבחון את עניין השקילות, השלב הקודם הוא לבדוק את כוונת הצדדים, לבדוק את תוכן החוזה, מה התכוונו הצדדים כשערכו את העסקה.

בית-המשפט העליון בחן האם היתה כוונה של המשיבה להעשיר את המערער, היינו, האם כוונת הצדדים היתה להעשיר צד אחד. בית-המשפט העליון קבע שלא היתה כוונה כזאת. המדובר בעובד בכיר שקיבל בונוס. מעבר לכך שהוא שילם את התמורה הכספית, יש תמורה נוספת. כל עבודתו בדרוקר, היא חלק מהתמורה.

כשמתחילים לבחון את כוונת הצדדים, ניתן למצוא שקילות בין התמורות ולא רק בתשלום המזומן. ולכן הגם שלכאורה נראה שמדובר בעסקת מתנה כי אין שקילות, קובע בית-המשפט העליון כי יש תחילה לבחון את כוונת הצדדים, ולעיתים גם מה שנראה כחוסר שקילות בין התמורות, ניתן יהיה למצוא בו את התשובה כאשר מנתחים את כוונת הצדדים. מה היתה נקודת המבט של הצדדים על העסקה.

בית-המשפט העליון בחן מי הצדדים לעסקה – עובד ומעביד, עסקה של יחסי עבודה, יחסים מסחריים. נקודת המוצא תהיה לעסקה בתמורה, כי אין שום כוונה להעשיר האחד את השני.

נפסק כי במקרה דנן מדובר בעסקת מכר ולא בעסקת מתנה כפי שקבע בית-המשפט המחוזי אך יחד עם זאת בית-המשפט העליון מצא כי המשיבה קיימה את כל אשר התחייבה כלפי המערער (למעט התחייבות אחת) ולכן הערעור נדחה.

כך פסק כב' השופט י' טירקל בפסק-דינו:

"במצב דברים זה איני רואה צורך לעמוד על השאלות המעניינות העולות מתוך ההשוואה בין ההגדרות של המונח "מכר" שבסעיף 1 לחוק המכר – 'מכר הוא הקניית נכס תמורת מחיר' – ושל המונח "מתנה" שבסעיף 1(א) לחוק המתנה – 'מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה'. כך אין גם צורך לדון במשמעויותיו השונות של המונח "בונוס"... אסתפק בהערה כי, לדעתי, בונוס שנותן מעביד לעובד שלו, בדרך של ויתור על תמורה כספית המגיעה למעביד תמורת נכס שמכר לעובד, כולה או מקצתה, הוא בגדר "תמורה", המוציאה את העסקה מגדר "מתנה". בלי לקבוע מסמרות בדבר, ייתכן שאף ניתן לומר שהוא בגדר מתן "מחיר" המביא את העסקה בגדר "מכר".
הייתי מקבל, איפוא, את טענת המערער, כי במקרה הנדון, לא היה מדובר במתנה... מכיוון שלא במתנה עסקינן, לא היו המשיבות רשאיות לחזור בהן ממנה, כולה או מקצתה. אולם, לאור האמור לעיל (סעיפים 6-17) בדבר קיום התחייבויותיהן כלפי המערער, אין הדבר משפיע על התוצאה."

12. "מתנה יכול שתהיה בויתורו של הנותן או במחילתו"
סעיף 1(ג) לחוק המתנה קובע כי ויתור או מחילה שנעשו ללא תמורה יחשבו למתנה. בפרשת מגדל הנביאים לא היה מדובר על מתנה רגילה שבה מתנה באה מבלי שהיו יחסים חיוביים בין הנותן למקבל, אלא במתנה שבה היחסים הם בין נושה לחייב, אשר טרם מילא את התחייבותו.

מתנה שכתוצאה ישירה ממנה – בא השחרור למקבל, היינו, המקבל משתחרר מייד מחוב או מנטל שהיה מוטל עליו. במצב זה מדובר במתנה שיש לה תוצאה ריאלית.

שונה המצב כאשר הנותן מתחייב לשחרר את המקבל מחוב או מנטל בעתיד. במצב זה מדובר בהתחייבות לתת מתנה בעתיד שלא משחררת מיידית את המקבל. סעיף 5 לחוק המתנה יחול על התחייבות זו.

יש להדגיש כי הימנעות מהפעלת זכות איננה מתנה, וזאת מפני שלהימנעות כשלעצמה אין תוצאה משפטית ישירה, הנטל או החיוב ממשיכים להתקיים, בעל החוב לא התחייב להפקיע את החיוב או הנטל.

הנותן בויתורו מתכוון להיטיב עם המקבל, וכוונה זו באה לידי ביטוי בחוק המתנה. הוויתור בדרך-כלל נעשה על זכויות ריאליות.

א"מ ראיבלו בספרו[32]:

"... המחילה היא ויתור על זכות חיובית... אם הנושה מוחל על חובו כדי להיטיב עם החייב, הוא משתמש בזכותו הן על-ידי העברתה לאדם שלישי הן על-ידי מחילה. אין זאת אומרת, שהנושה מעביר את הזכות לחייב וכתוצאה מכך החוב פוקע בשל איחוד אישי, אלא שהנושה משחרר את החייב כתוצאה ישירה ואוטונומית של פעולתו. המקבל אינו רוכש שום זכות, ורכושו מתעשר כתוצאה מהמחילה. התעשרות זו היא תוכנה האמיתי של הפעולה המשפטית הנקראת מחילה."
ב- ע"א 624/80[33] בשנת 1974 אירעה תאונת עבודה בה נפטר המנוח עלי אסארה שעבד אצל המשיב מספר 1. המערערים הם אלמנתו וחמשת ילדיו של המנוח. בשנת 1975 שילמה חברת הביטוח, המשיבה ה- 2, למערערים 28,000 ל"י כנגד "כתב קבלה וויתור" שעליו חתמו אלמנת המנוח בשמה ובשם ילדיה הקטינים וביחד עמה חתם בשם הילדים דודם אשר מונה על-ידי בית-הדין השרעי, יחד עם האלמנה, כאפוטרופוס לקטינים.

בשנת 1979 הגישו המערערים בקשה לבית-המשפט שיכריז כי הוויתור בטל וחסר תוקף משפטי. המערערים טענו מספר טענות. הטענה הרלבנטית לעניינו היא, כי יש לבטל את ההסכם בכל הנוגע לקטינים כאשר האפוטרופוסים לא היו מוסמכים לחתום על הסכם הפשרה בשמם. בית-המשפט המחוזי דחה את תובענת המערערים ומכאן הערעור.

בית-המשפט העליון קבע כי אין לקבל את טענת הקטינים כי הסכמת האפוטרופסים חרגה מכתב המינוי של בית-הדין השרעי וכן כי ויתור האפוטרופסים מהווה מתנה ועל-כן צריך היה אישור בית-המשפט לפעולה זו. לפי ניסוחו של כתב מינוי האפוטרופוס אין לומר כי הוגבל שלא להגיע להסכם בתביעת הנזיקין. אשר לעניין קבלת הסכמת בית-המשפט לפני נתינת מתנה, אין לומר כי הוויתור על תביעה תמורת תשלום הפיצוי מהווה מתנה. לא היה זה ויתור ללא תמורה שניתן לראותו כמתנה. אין כאן ויתור על זכות כלשהיא, אלא מכיוון שהמערערים קיבלו את כל המגיע להם שוב אין עומדת להם הזכות לתבוע סכומים נוספים.

וכך נפסק מפי כב' השופט ת' אור:

"על-פי סעיפים 20(3) ו- 47(4) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות... בין אם הוא הורה ובין אם הוא אפוטרופוס ממונה – מוסמך לייצג את הקטין, בלי שבית-המשפט המוסמך אישר זאת מראש, נכללת פעולת 'נתינת מתנות, זולת מתנות ותרומות הניתנות לפי הנהוג בנסיבות העניין'. על-פי חוק המתנה, התשכ"ח-1968, מתנה כוללת 'ויתורו של הנותן על זכות כלפי המקבל או במחילתו של הנותן על חיוב המקבל כלפיו' (סעיף 1(ג) לחוק). כתב הקבלה והוויתור הנדון כולל, בין היתר, הצהרה בשם הקטינים, על פיה הם מוותרים ומוחלים באופן סופי ומוחלט על כל זכויותיהם, דרישותיהם ותביעותיהם מכל מין וסוג, הנובעות מהתאונה, בה מצא אביהם את מותו. הטענה בשם הקטינים היא, שוויתור זה הינו בגדר מתנה בשם הקטינים, וכדי שזו תהיה תקפה, צריך היה שיתקבל לכך אישור בית-המשפט המוסמך, אישור אשר לא ניתן. אין לקבל טענה זו. ויתור הנותן על זכות כלפי המקבל הריהו מתנה, המשחררת את המקבל מחובתו כלפי הנותן. אך כשם שתנאי במתנה הוא, שהקניית הנכס תהא ללא תמורה (סעיף 1(א) לחוק המתנה), כך הוא בוויתור על זכות: רק אם הוויתור נעשה ללא תמורה, ניתן לראותו כמתנה. צריכה להיות למוותר על הזכות הכוונה להיטיב עם המקבל, כשברור הוא שהוויתור נעשה ללא תמורה. בענייננו לא כך הוא. בהסכם הפשרה בשם הקטינים ובכתב הקבלה והוויתור שנחתם בשמם, לא התכוונו האפוטרופסים להעניק כל הטבה למשיבים... אותו ויתור על כל זכות תביעה נוספת לא בא כוויתור על זכות כלשהי, אלא אך ורק להדגיש ולקבוע מפורשות, שמכיוון שהמערערים קיבלו את כל המגיע להם, שוב אין עומדת להם זכות לתבוע סכומים נוספים. כפי שהוכח, סכום הפיצוי נקבע מתוך כוונה והסכמה של הצדדים להסכם הפשרה, שהוא מהווה פיצוי של כל המגיע למערערים – ביניהם הקטינים – ולא מתוך כוונה של האפוטרופסים של הקטינים לוותר על זכות כלשהי, המגעת למערערים מהמשיבים. אכן, לעיתים יש שעסקה מעורבת עם מתנה. הדבר קורה כששני הצדדים לחוזה מסכימים, כי התמורה, שנותן צד אחד למשנהו, היא פחותה בהרבה מן התמורה הראויה, תוך כוונה להעשיר את הצד השני. במקרה כזה, כשהצדדים מתכוונים שהתמורה, שנותן הצד האחד, תהיה במתכוון קטנה יותר מן הראוי, ניתן לראות בהפרש שבין מה שניתן לבין מה שראוי להינתן – מתנה (ראה: א' ראבילו, "חוק המתנה, התשכ"ח-1968" פירוש לחוקי החוזים (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי סאקר, ג' טדסקי עורך, התשל"ט) 61)."
בבואנו להסיק ויתור או מחילה מהתנהגותו של אדם, התנהגות זו חייבת להיות ברורה, החלטית, זהירה ושאינה משתמעת לשתי פנים[34].

לגבי אפשרות המוחל לחזור בו – עד לרגע ידיעת המקבל המוחל יוכל לחזור בו. על-פי לשון סעיף 3 לחוק המתנה, חזקת ההסכמה חלה רק מהרגע שנודע למקבל על המתנה.

אם ברצונו של החייב לדחות את המחילה עליו לדחות את המחילה תוך זמן סביר מהרגע שנודע לו על המחילה ובכך לא תחול חזקת ההסכמה.

[16] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 26-29.
[17] פרופ' מיגל דויטש "הרוויזיה של דין המתנה בקודקס", משפט ועסקים ד (התשס"ו) 321-338.
[18] ת"א (ת"א) 2797/90 פרידריך נ' פרידריך, תק-מח 91(3) 440 (1991).
[19] ע"א (י-ם) 83/94 יעקב שמשון אוירבך נ' בנק איגוד, תק-מח 94(2) 1
(1994).
[20] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 90.
[21] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 92.
[22] מ"א (ת"א) 7746/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, כאפוטרופא על חסוי, פ"מ התשנ"ה(2) 177 (1995).
[23] ת"א (ת"א-יפו) 120124/00 שאלתיאל יעקב ואח' נ' שלזינגר דן שלמה ואח', תק-של 2005(1) 2443 (2005).
[24] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 93, 95, 100.
[25] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 123.
[26] http://www.justice.gov.il/MOJHeb/Codex2/, אתר משרד המשפטים, תזכיר הקודקס האזרחי 31/7/2006.
[27] ע"א 202/92 עזבון המנוח לירן מיכאל נ' חנה הלגה גרניצר, תק-על 94(3) 2136 (1994).
[28] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 201.
[29] ע"א 380/88 מוהיב טוקאן נ' פאטומה פאהימה אלנששיבי ואח', פ"ד מה(5) 410 (1991).
[30] ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2) 477 (1987).
[31] ע"א 1153/95 יהודה כהן נ' מגדל הנביאים בע"מ ואח', פ"ד נב(1) 506
(1997, 1998).
[32] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 218.
[33] ע"א 624/80 אמינה עבד אמארה ו-5 אח' נ' ציון נמני ואח', פ"ד לז(2) 606 (1983).
[34] ע"א 265/84 חיה שרה מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 163 (1986).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מהות המתנה