מתנה לאלתר

1. כללי
סעיף 2 לחוק המתנה קובע כדלקמן:

"2. מתנה לאלתר
מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה."

הקניה היא העברת הנכס מהנותן למקבל ללא תמורה. כדי שמתנה תחשב למתנה לאלתר נדרשת הקניה מיידית, הסכמת הנותן והסכמת המקבל כי הדבר ניתן במתנה.

הקניה מבטאת את סוף תהליך המתנה. כל עוד לא התרחשה ההקניה אין המתנה מוגמרת. סעיף 2 לחוק המתנה קובע כי מתנה לאלתר היא מתנה שמוקנית במקום וזאת להבדיל מהקבוע בסעיף 5 לחוק המתנה ששם מדובר על התחייבות לתת מתנה בעתיד.

מסעיף 2 לחוק המתנה עולה כי לא די בהסכם בלבד, המעיד על מפגש רצונות בין הנותן למקבל, כדי ליצור מתנה, שכן, מתנה חייבת להימסר או להירשם, כאשר יש דרישה לרישום בחוק, ולהינתן ללא תמורה.

ב- ת"א 73878/04[35] נפסק מפי כב' השופטת א' כהן כי:

"1) על-פי סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968: מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה. סעיף 2 לחוק המתנה קובע, כי מתנה נגמרה בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה. על-כן, יש צורך בהסכמה לכך שנכס מסויים ניתן במתנה. בספרם דיני חוזים, כרך א', 494 כותבים פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן:
'ההקניה עצמה כרוכה בשני יסודות. האחד – כוונה להקנות (למעשה הסכם שמכוחו מעביר הנותן את הזכות והמקבל נאות לקבלה) השני – ביטוי חיצוני לפעולה. היסוד הראשון אינו נזכר, בסעיף 6 לחוק המתנה, העוסק בדרכי ההקניה. סעיף זה עוסק רק ביסוד השני (הגילוי החיצוני). הדרישה לקיום יסוד הכוונה מובנת מאליה, והיא עולה למעשה, גם מן השילוב של סעיף 6 לחוק המתנה, עם סעיף 2 לאותו חוק הקובע, כי מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה תוך הסכמה בין הנותן למקבל שהדבר ניתן במתנה'."
ב- ע"ז 150/98[36] נקבע בפסק-הדין מפי כב' השופט ש' שוחט:

"... נקודת המוצא של חוק המתנה, התשכ"ח-1968 היא, כי המתנה היא הסכם. סעיף 2 לחוק המתנה קובע: "מתנה נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה". נמצא, כי המתנה, כמו המכר, היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. היא עסקה דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית, כמו צוואה או הרשאה. עמד על כך פרופ' מ' א' ראבילו באומרו ... סעיף 2 לחוק... דורש, את הסכמת הצדדים כי נשוא המתנה ניתן במתנה. מדרישה זו ניתן ללמוד כי החוק רואה במתנה חוזה. יש כאן מפגש רצונות, הצעה (בדרך-כלל מצד הנותן) וקיבול (בדרך-כלל מצד המקבל). האופי החוזי של המתנה הוכר מפורשות ב- ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57: 'המתנה, כמו המכר, היא חוזה. היא משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. היא עסקא דו-צדדית. היא אינה פעולה משפטית חד-צדדית כמו צוואה או הרשאה'. ... מכיוון שמתנה היא חוזה, ממילא מתבקשת המסקנה, כי 'על מתנה יש להחיל את הדין הכללי של חוזים בנושאים שלא הוסדרו על-ידי חוק המתנה. כגון קשירת החוזה, בטילותו והזכות לבטלו'. (השופט י' כהן ב- ע"א 173/72 גנאיים נ' גנאיים, פ"ד כז(1) 414, 420). בדומה, מכיוון שהמתנה היא חוזה, יחולו עליה דיני הפרת החוזה, הקבועים בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), התשל"א-1970 – ובלבד שהעניין לא הוסדר על-ידי חוק המתנה עצמו (ראה סעיף 22(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה ופרשת ברקוביץ נ' קלימר, שם בעמ' 61-62)..."
סעיף 2 לחוק המתנה קובע שני תנאים מצטברים בכדי שמתנה תיחשב כמתנה. האחד, הקניית המתנה. השני, על שני הצדדים להסכים כי המתנה ניתנה כמתנה. יודגש, כי העברת כסף או שווה כסף בין שני צדדים, איננה כשלעצמה עדות לקיומה של מתנה[37].

מתנה משתכללת על-ידי הצעה וקיבול. מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל, רק עם ההקניה, שבמקביל לה נותן המקבל את הסכמתו לקבלה, אזי נוצרת המתנה שאין עוד חזרה ממנה. למועד השלמת המתנה והקנייתה למקבל יש חשיבות לעניין קביעת מועד השלמת העסקה וכנגזרת מכך, המועד ממנו מנוע הנותן לחזור בו מן המתנה.

ב- ע"א 202/92[38] המשיבה היא סבתו של המנוח שנהרג והוא בן 16. המשיבה הפקידה כספים לחשבונות בנק שפתחה על שמו של המנוח בסמוך להיוולדו. המשיבה התנתה, כנותנת המתנה, כי השליטה בכספים תהיה לה או במותה השליטה תהיה בידי דודו של הקטין ז"ל עד הגיעו לבגרות של הקטין ז"ל. בחלוף השנים שינתה המשיבה את תנאי פתיחת הפיקדון במשיכת הכספים שתתבצע בתנאי שהקטין יהיה בן 23 או אם יהיה בן 21 בעת נישואיו. לאחר מותו בטרם עת של המנוח בהיותו בן 16, ביקשה המערערת, אמו של המנוח, להכריז כי הכספים הנ"ל יהיו שייכים לעזבון.

כב' השופט א' גולדברג קבע:

"... לא כן במתנה לאלתר. אכן, גם במתנה כזאת ניתן ליחס לנותן, טרם נתינת המתנה, הצהרת כוונה לתת את המתנה שבעקבותיה מתבצע מעשה המסירה, אולם כל עוד לא נעשתה הקניית המתנה לא נשתכלל החוזה. שכן, יש לראות את הצהרת הכוונה (שלא נעשתה בכתב) כהצהרה בעלמא שאינה מגיעה לכדי התחייבות של ממש. ואכן, קובע סעיף 2 לחוק המתנה כי 'מתנה (לאלתר – א.ג.) נגמרת בהקניית דבר-המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה'. רק עם ההקניה, שבד-בבד לה נותן המקבל את הסכמתו לקבלה (שעל-פי סעיף 3 לחוק המתנה קיימת חזקת הסכמה), נוצרת המתנה שאין עוד חזרה ממנה. דרכי ההקניה הן אלה שפורטו בסעיף 6 לחוק המתנה הדרך האופיינית להקניית מיטלטלין היא זו הנזכרת ראשונה בסעיף זה, דהיינו במסירת דבר-המתנה לידי המקבל, כשבכך עוברת גם הבעלות לידיו..."
בית-המשפט העליון מפי כב' השופט א' גולדברג קיבל את עמדת המשיבה, הסבתא, וקבע כי:

"אולם האם גם הוקנתה המתנה למנוח, ובכך הושלמה? על-פי ההסכם שבין המשיבה לבנק היתה אמנם המשיבה מנועה למשוך את הכספים שהפקידה. אולם בכך אין כדי לבסס את המסקנה כי היתה הקניה, וזאת מכמה טעמים:
ראשית, לפי ההסכם עם הבנק שיירה המשיבה בידה שליטה מסויימת על הכספים המופקדים, עד למועד בו היה המנוח זכאי לקבלם. לפיכך אין הנדון דומה למקרה שבו הופקד כסף במתנה בחשבונו של פלוני, וזה לא הוציא עדיין את הכסף מחשבונו. במקרה זה המתנה מוגמרת עם הפקדת הכסף והנותן איבד את שליטתו בו ...
שנית, כדי שתהיה הקניה, לא די בהעמדת המתנה לרשות הנותן, ולא די ב'הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה' (סעיף 2 לחוק המתנה). חייבת להיות פעולה דו-צדדית של מסירה על-ידי נותן המתנה וקבלה לידיו של המקבל (של המתנה או של מסמך המזכה אותו לקבלה). מכאן, שאפילו איבדה המשיבה כל שליטה בכספים, לאחר שיצאו מרשותה, הרי שבתקופה שלאחר הפקדתם ועד שהיה המנוח מגיע לגיל שקבעה המשיבה, והיה בידו לממש את זכותו לקבל את הכספים, היו הכספים רק ב"דרכם" אליו, ולידיו לא הגיעו. בתקופת ביניים זו לא נוצרה הקניית בעלות בכספים, מאחר שגם לא נמסר לידי המנוח מסמך המזכה אותו לקבלם. ושלישית, והעיקר, לא באה מתנה אלא להקנות זכויות בה למקבלה. לו ולא לאחר זולתו. היחס האישי בין הנותן והמקבל הוא שמונח בבסיס מהותה של מתנה. מכאן, שלתיבות "הקניית נכס" שבהגדרת מתנה בסעיף 1 לחוק המתנה, יש ליתן משמעות העולה בקנה אחד עם היסוד האמור. רוצה לומר, הקניית הנכס היא רק למי שהמתנה יועדה לו. יסוד מרכזי זה שב"מתנה" נשמט במקרה דנא, משלא יזכה המנוח לעולם בכספים עקב פטירתו. קבלת הכספים על-ידי העזבון בהגיע המנוח ל"גיל התיאורטי" אינה זכייתו שלו בהם... פועל יוצא מדברינו, כי אם נראה את הפקדת הכספים כמתנה לאלתר, הרי שלא נתקיים בה שלב הקניית המתנה, והמשיבה היתה רשאית לחזור בה מן המתנה."
ב- תמ"ש 2160/06[39] קטין שהיה נכדה של התובעת ובנה של הנתבעת טופל וגדל אצל התובעת. התובעת פתחה לקטין תוכניות חיסכון בבנק בהיותו כבן 12 על-מנת להבטיח את עתידו. הקטין לאור הוראות הבקשה לפתיחת החשבון בבנק לא יכול היה למשוך כספים מתוכניות החיסכון אלא לאחר הגיעו לגיל 18, ובנוסף התובעת סבתו של הקטין הותירה בידה שליטה בכספים המופקדים. אך למצער נרצח הקטין בהיותו כבן 15. הנתבעת אמו של הקטין הוכרזה כיורשת היחידה של הקטין. המחלוקת בפסק-הדין נסובה סביב זכותה של התובעת לחזור בה מן המתנה, תוכניות החיסכון שפתחה לנכדה, על-מנת שהכספים שהצטברו בתוכניות החיסכון לא יועברו לנתבעת אלא יוחזרו לתובעת.

כב' השופט ט' דניאל קבע בפסק-הדין:

"כדי שתהיה הקניה, לא די בהעמדת המתנה לרשות הנותן, אלא חייבת להיות פעולה דו-צדדית של מסירה על-ידי נותן המתנה וקבלה לידיו של המקבל. משכך, בתקופה שלאחר הפקדת הכספים ועד שהקטין ז”ל יכול היה לממש את זכותו לקבל את הכספים. דהיינו, עם הגעתו לגיל 18, כפי שקבעה התובעת, היו הכספים רק ב"דרכם" אליו, ולידיו לא הגיעו, ובתקופת ביניים זו לא נוצרה הקניית בעלות בכספים."

2. הקניית נכס מקרקעין
ב- ע"א 6439/99[40] נקבע כי סעיף 6 לחוק המתנה קובע את עליונותן של הוראות דין מיוחדות, בחוקים שונים, בעניין דרכי ההקניה כשקיימות הוראות כאלה. כאשר דבר המתנה הוא זכות במקרקעין מותנה קיומה של מתנה לאלתר ברישום הזכות על-שם מקבל המתנה בלשכת רישום המקרקעין כדרישת סעיף 7 לחוק המקרקעין, וכל עוד לא בוצע הרישום אין הקניה.

לאבחנה בין זכות במקרקעין לבין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין יש נפקות לעניין סיווגה של עסקת מתנה כמוגמרת לאלתר (סעיף 2 לחוק המתנה) או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד (סעיף 5 לחוק המתנה).

ב- ע"א 6439/99[41] נפסק:

"בפסיקה מוכרת ההבחנה בין זכות במקרקעין ובין זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין... הבחנה זו ואפיונה של עסקת המתנה במקרה שלפנינו לאחת משתי הקטגוריות, יש לה השלכה ישירה על סיווגה של העסקה כמתנה מוגמרת לאלתר או כהתחייבות בלבד לתת מתנה בעתיד. מקום שבו 'דבר המתנה' הינו זכות במקרקעין, לא יראו אותו כנכס שהוקנה במתנה מוגמרת, עד אשר תירשם הזכות על שמו של מקבל המתנה במרשם המקרקעין, כאמור. לעומת זאת, מקום שבו 'דבר המתנה' הינו זכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, די לכאורה ב"מסירת" הזכות לידיו של המקבל כדי להקנותה לו לאלתר, בלא שיידרש רישומה של הזכות על שמו של המקבל."
ועוד לעניין זה נפסק ב- תמ"ש 1970/02[42] כי:

"... יש לשים-לב להבדל שבין העברה ללא תמורה של בעלות במקרקעין, שהיא בגדר "מקרקעין" לעניין סעיף 1 שלעיל (סעיף 1 לחוק המתנה – הערת המחבר), והינה זכות קניינית אשר לגביה יחול חוק המקרקעין, לבין העברה ללא תמורה של הזכות לבעלות במקרקעין שהיא בגדר זכות אובליגטורית לעניין סעיף 1 (מרדכי ראבילו המתנה (הוצאת נבו, מהדורה שניה, התשנ"ז-1996) 207-208). הבחנה זו חשובה לעניין צורת הקניית הזכות והשלמת המתנה: במידה ופלוני, הרשום במרשם המקרקעין כבעל הזכות בדירה, מתחייב להעביר לאחר במתנה את זכותו הרשומה (קרי: את הבעלות), הרי שכל עוד לא בוצע הרישום על-שם הנעבר, לא הושלמה המתנה, והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה. לעומת זאת, אם זכותו של הנותן היא זכות אובליגטורית בלבד, דהיינו, אם הוא עצמו אינו הבעלים הרשום של המקרקעין אלא הוא בעל הזכות האובליגטורית לקבלת רישום של בעלות על מקרקעין, הרי בהעבירו זכות זו לאחר, מעביר הוא את כל מה שיש לו באותם מקרקעין, ובכך משלים הוא את המתנה. ומי שהופך להיות בעל הזכות האובליגטורית תחתיו, הוא מקבל המתנה. אי-לכך, מתנה כזו איננה עסקה במקרקעין, ואינה צריכה רישום (ע"א 1284/92 אריה רתם נ' מ' רתם, פ"ד מט(5) 257; ע"א 307/85 מנהל מס שבח מקרקעין תל-אביב נ' זמר, פ"ד מא(4) 826; ע"א 641/83 פרידמן נ' פרידמן ואח', פ"ד מ(2) 253; ע"א 595/89 דוד צוריאנו ואח' נ' עזבון המנוח רינה בדיל, פ"ד מו(4) 705)."
3. סעיף 2 לחוק המתנה ודיני חוזים
כפי שכבר הוזכר לעיל, ההסכמה האמורה בסעיף 2 לחוק, בין נותן המתנה למקבל המתנה, הופכת את ההסכם להענקת מתנה לפעולה דו-צדדית, כיוון שהיא דורשת מפגש רצונות והצהרות, רצון של המציע והניצע[43]. משכך מתנה היא גם חוזה.

ב- ע"א 495/80[44] נפסק כי הסכם מתנה הוא גם הסכם חוזי, וחלים עליו, בנוסף להוראות המיוחדות של חוק המתנה, גם הוראותיו של חוק החוזים[45]. בעניין פרשנות של חוזה במסגרת חוק המתנה אין הוראות ולכן יש לפנות להוראות המופיעות בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג–1973 (להלן: "חוק החוזים").

לעניין פרשנות של חוזה קובע סעיף 25(א) לחוק החוזים שחוזה יפורש לפי אומד-דעתם של הצדדים. על אומד-דעתם של הצדדים ילמד הפרשן מלשון החוזה ומהנסיבות החיצוניות לו.

סעיף 2 לחוק המתנה דורש את הסכמת שני הצדדים למתנה, אך שעסקינן בחוזה מתנה, לרצונו של הנותן יש חשיבות גדולה יותר מזו של המקבל. הדגש הוא על גמירות-דעתו של הנותן בזמן יצירת החוזה[46].

ב- תמ"ש 81441/99[47] נפסק לעניין החשיבות הנודעת לרצונו של הנותן:

"ברור כי בהיות החוזה "חוזה מתנה" נודעת לרצונו של הנותן חשיבות גדולה יותר מלזו של המקבל. באה לידי ביטוי בראש ובראשונה בגמירות-דעתו וברצונו של נותן המתנה להתקשר בחוזה, כאשר הדגש הוא על רצונו ועל גמירת-דעתו בזמן יצירת חוזה המתנה.
... אמות-המידה לבחינת קיומה של גמירת-הדעת משתנות בהתחשב באופי העסקה, ובהתחשב במגמה הכללית בדיני המתנה ליתן הגנת-יתר לנותן המתנה... הנשיא מ' שמגר התייחס לעניין זה ב- ע"א 520/80 פרץ רוזנברג נ' רוחמה רובינשטיין, פ"ד לח(1) 85, 101, וקבע:
'כאשר התקיים בין הצדדים משא-ומתן מסחרי כמקובל, אינני רואה לחשוש לפזיזות ולקלות דעת אלא במקרים חריגים ויוצאי דופן בלבד. שונה המקרה בחוזה מתנה, אשר לא רק שנעדר אותה התמקחות, האופיינית לכל העסקות המסחריות, שיש בה כדי להעמיד את האדם הסביר על טיבה של ההתחייבות שנטל על עצמו, אלא גם טיבו ואופיו של חוזה זה שונה מכל חוזה אחר, באשר יש הרואים אותו כ"חוזה חד-צדדי", שבו כלל לא נוצרות חובות הדדיות של המתקשרים ...'
השופטת ד' בייניש חידדה את סוגיית גמירות-הדעת בעסקת מתנה כאשר מדובר בלקוי בדעתו וכך קבעה בעניין בראשי (בעמ' 598):
'כאשר מדובר בלקוי בדעתו, עלול להיווצר מצב שבו הגילוי החיצוני המתבטא בחתימה על מסמך אשר נראה על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, כמשקף את רצונו של המעניק, אינו מספיק כדי לבטא הצהרה של כוונה. בנסיבות שבהן המצהיר לקוי בדעתו, נחלשת ההנחה המבוססת על ניסיון החיים כי יש בחתימה משום הצהרה ברורה של כוונה. נוכח אופיה של העסקה החד-צדדית של מתנה, ישנה ציפיה סבירה שמקבל המתנה יעמוד על כוונותיו של המעניק ויוודא כי הגילוי החיצוני של רצונו משקף נאמנה את כוונתו הסובייקטיבית. והיה כי יתגלה פער בין כוונתו הסובייקטיבית למצג האובייקטיבי של המעניק יהיה זה מוצדק להגן על אינטרס ההסתמכות של מקבל המתנה רק כאשר המצג האובייקטיבי של כוונת המעניק הוא ברור וחד-משמעי. (ה) קנה-המידה האובייקטיבי שלפיו תיבחן גמירת-הדעת בוחן את הצדדים עצמם'."
ב- תמ"ש 1970/02[48] נפסק מפי כב' השופט ב' גרינברגר כי:

"מתנה היא חוזה הנכרת בדרך של הצעה וקיבול ככל חוזה אחר, וכרוך בהסכמה בין הצדדים; אך מאחר והמתנה מהווה אקט/חוזה חד-צדדי (שמקורה ברצונו של נותן המתנה להעניק מרכושו למקבל), הרי שאין מייחסים משקל שווה לרצון המקבל ולרצון הנותן, אלא יש לשים דגש מיוחד על רצון הנותן ועל גמירות-דעתו בזמן יצירת החוזה, ויש לתת לו חשיבות גדולה יותר מזו של המקבל. לעניין זה ראה ספרם של ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך א' (התשנ"א) 494:
'יודגש: אף שהחוק מדבר על הסכמה (בין הנותן למקבל) שהדבר ניתן במתנה, הרי כמו במקרים אחרים בהם מתעוררת שאלה של כוונה בהקשר לעסקת חסד, היסוד המכריע הוא כוונתו של הצד הנותן.' (וראה אף ע"א 155/73 שמואל שרון נ' אסתר ליבוב, פ"ד כח(2) 673; ע"א 5187/91 מקסימוב נ' מקסימוב לעיל, עמ' 185)
על-כן, על בית-המשפט להשתכנע שהמקנה הסכים ורצה שהדבר יינתן במתנה, אחרת, לא בחוזה מתנה עסקינן."
ב- ע"א 6296/05[49] כתון בקשי ז"ל היתה בעלת דירה, אשר חתמה בפני עורך-דין יצחק מינא על תצהיר, לפיו העבירה במתנה וללא תמורה את כל זכויותיה בדירה לבת אחותה המערערת, פנינה כהן. בהתאם להסכם המתנה, הועברה הדירה לבעלות המערערת והעסקה נרשמה בלשכת רישום המקרקעין. כתון בקשי ז"ל פנתה לבית-המשפט המחוזי בבקשה לצוות על רישום זכויות הבעלות בדירה על שמה, בטענה כי חתמה על הסכם המתנה מבלי שנתכוונה להעביר זכויותיה למערערת. בעוד ההליך בעיצומו, נפטרה המנוחה, כתון בקשי, ובניהול התביעה המשיך יורשה היחיד, יניב ברזני.

בית-המשפט המחוזי הגיע לכלל מסקנה, כי לא נקשר הסכם מתנה בין המערערת למנוחה, בשל היעדר גמירות-דעת באשר לאפשרות של השתחררות מההסכם. הוסף בהקשר זה, כי ניתן ללמוד מהתנהגותה המאוחרת של המערערת, כי הבינה שהמנוחה לא ויתרה על זכויותיה בדירה ללא יכולת נסיגה. לטענת המערערת, למנוחה היו כוונה ורצון ליתן לה את הדירה במתנה.

המשיב סומך ידיו על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, ולשיטתו עותרת המערערת להתערבות ערעורית בממצאי עובדה ומהימנות, בניגוד להלכות בית-משפט זה מכבר. עוד נטען, כי הקביעה בדבר היעדר גמירות-דעת נסמכת על עדות עורך-דין מינא כמו גם על ראיות נוספות, לרבות על דברי המערערת עצמה.

בית-המשפט העליון פסק כי הסכם המתנה השתכלל בתקופה בה נתהדקו היחסים עם המערערת, והתרופפו היחסים עם המשיב. על רקע היחסים הקרובים אשר שררו בין המנוחה למערערת וכאות תודה על עזרתה נחתם הסכם המתנה.

לאחר שכלול הסכם המתנה, הגיעה מערכת היחסים בין השתיים, כלשון בית-המשפט המחוזי "לכלל מבוי סתום שהתובעת ז"ל הגדירה אותו כ"ברוגז". בית-המשפט המחוזי ייחס אמינות לעדות עורך-דין מינא והגיע לכלל מסקנה כי המנוחה ידעה על מה נסבה חתימתה, אך עם זאת סבר – והדבר הכריע את הכף – כי לא התקיימה גמירות-דעת באשר לאפשרות החזרה מהסכם המתנה.

כב' השופט א' רובנשטיין, קבע במקרה דנן, כי הסכם למתן מתנה הוא חוזה – עסקה דו-צדדית המשתכללת על-ידי הצעה וקיבול. כבכל חוזה, גם בחוזה מתנה אבן היסוד העיקרית לשם השתכללותו היא גמירות-הדעת. המבחן לקיומה של גמירות-הדעת הוא ככלל אובייקטיבי: האם "בנסיבות כגון אלה היה אדם סביר לומד מן ההצעה שהופנתה אליו על כוונה ליצור יחסים משפטיים".

עיון בפרוטוקול ובמוצגים מביאים את בית-המשפט לידי מסקנה שאכן גרסתו של עורך-דין מינא היתה הנכונה, ויש קושי רב, בלשון המעטה, מתוך כבוד המנוחה, להשתכנע מגרסתה.

אחרית דבר, בית-המשפט העליון קיבל את הערעור וביטל את פסק-הדין קמא, תוך קביעה כי הסכם המתנה עומד בתוקפו והמערערת היא בעלת הנכס.

ההסכמה בין הנותן למקבל אינה חייבת להיות מפורשת לאור חזקת ההסכמה הקבועה בסעיף 3 לחוק המתנה. כלומר, לשם מתנה ישנו הצורך בעריכת הסכם בין נותן המתנה למקבלה, אולם, הסכם שכזה איננו חייב להיות מפורש לאור הוראותיו של סעיף 3 לחוק המתנה[50].

ההסכמה האמורה בסעיף 2 לחוק המתנה אינה בהכרח צריכה להיות בכתב אלא ההסכמה יכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות הצדדים. וכדברי כב' הנשיא, השופט מ' סלוצקי ב- ע"א 756/95[51]:

"... הסכמה אינה צריכה להיות בכתב ויכולה לבוא לידי ביטוי בהתנהגות הצדדים..."
4. נטל הראיה
יש להבדיל בין מתנה בין זרים לבין מתנה בין קרובים. אם בין זרים – החזקה היא נגד טענת המתנה והטוען למתנה עליו חובת ההוכחה[52]. אם בין קרובים – במיוחד קירבה ראשונה, החזקה היא חזקת המתנה וחובת ההוכחה היא על הטוען כי לא מדובר במתנה.

כב' השופטת א' מירז ניסחה זאת ב- תמ"ש 30570/04[53]:

"מעבר נטל הראיה לנתבע הטוען כי קיבל מתנה, מתייחס למקרים בהם הצדדים זרים זה לזה, או מצויים במערכת יחסים כזו או אחרת שלפי ההיגיון וניסיון החיים אינם מובילים לסיווג הנתינה כמתנה. שונים פני הדברים כאשר מדובר ביחסי קירבה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה."
ב- תמ"ש 30570/04[54] התובעת הגישה תביעה כספית נגד הנתבעת – אחותה, על-מנת שזו תשיב כסף שלטענת התובעת נלקח על-ידי הנתבעת מתוך חשבון הבנק של ההורים המנוחים.

השאלה השנויה במחלוקת שנדונה בפסק-הדין היא, האם הכספים שייכים לנתבעת או למנוחים, דהיינו, לעזבון, ולכן התובעת זכאית לקבל מחציתם. לטענת הנתבעת, היא צורפה כשותפה בחשבון הבנק של ההורים, והסכום הועבר לה במתנה, מאחר והיא היתה היחידה שטיפלה בהורים ובמידה וידרש תשתמש בכספים גם עבור ההורים.

לטענת התובעת – הכספים, כספי העזבון הם, והמנוחה לא היתה כשירה להעבירם במתנה לנתבעת במועד העברתם.

במקרה דנן, שוכנע בית-המשפט, כי העברת הכספים מהאם לבת נעשתה בנסיבות של תמיכה ועזרה ולפיכך, אין מקום לקבוע כי הנטל עבר אל הנתבעת להוכיח שהכספים ניתנו לה במתנה.

יפים הם דבריו של כב' הנשיא מ' שמגר לעניין נטל ההוכחה ב- ע"א 3829/91[55]:

"... כאשר מדובר ביחסי משפחה – קיימת חזקה, שאף היא ניתנת לסתירה, כי העברה ללא תמורה נעשית מתוך כוונה לתת מתנה... יחד עם זאת, יש להדגיש, כי חזקה זו מצומצמת רק לקשרים אשר בהם טבעי להניח שמדובר במתנה, למשל, כאשר מדובר ביחסים בהם המעביר מחוייב לדאוג לרווחתו הכלכלית של הנעבר (כמו ביחסים שבין הורים וילדים) ... והיא אינה חלה כאשר הקשר בין הצדדים, אף אם מדובר בקשרי משפחה, אינו יוצר הנחה כי המעביר התכוון להעניק לנעבר מתנה..."
ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 22000/03[56] נפסק לעניין חזקת המתנה כי:

"כמובן שמדובר בחזקה הניתנת לסתירה כאשר מובאות עדויות ברורות לכוונות הצדדים, עדויות אשר יהיה בהן כדי לסתור את החזקה. כלומר הנסיבות הן שקובעות בכל מקרה ומקרה והן הקובעות האם החזקה מתקיימת, או נסתרה."
ב- תמ"ש (ראשל"צ) 7630/06[57] התובע משך לטובת לנתבעת (כלתו, אשת בנו) שיק על סך 200,000 ש"ח. השיק הופקד לחשבונם המשותף של הנתבעת ושל בעלה דאז, בנו של התובע (צד ג'), וכובד על-ידי הבנק. אין חולק כי מטרת נתינת השיק היתה לאפשר לנתבעת, עורכת-דין, לעזוב את מקום עבודתה ולהקים משרד עורכי-דין בשותפות עם חברתה.

הסכום נועד בעיקרו לממן לנתבעת, לבעלה ולילדיהם את מחייתם בתקופה שתחלוף מפתיחת המשרד החדש ועד שיחל להניב פירות, ולכיסוי חיוביה השוטפים וכן למימון ההוצאות הישירות הכרוכות בפתיחת משרד.

בחלוף חודשיים ימים מיום מתן השיק, אושר בבית-המשפט לענייני משפחה הסכם גירושין בין הנתבעת לבין בנו של התובע, והם כיום גרושים זה מזו.

התובע הגיש נגד הנתבעת תביעה להחזר הלוואה בסך 200,000 ש"ח בצירוף הפרשי ריבית והצמדה. מנגד, הנתבעת טענה כי הסכום של 200,000 ש"ח ניתן כמתנה. בית-המשפט דחה את התביעה.

כב' השופט י' כהן סקר בפסק-דינו את החזקות המשפטיות המסייעות באיתור הצד עליו רובץ נטל הראיה וקבע בפסק-דינו: חזקה היא כי אין בדרך-כלל נתינה חד-צדדית סתם של אדם לזולתו ללא תמורה או ללא חובת השבה. חזקה זו מעבירה את נטל ההוכחה משכמו של התובע אל שכמו של הנתבע הטוען לקבלת מתנה מאת התובע, ומוטלת עליו רמה גבוהה של הוכחת גמירות-הדעת להענקת מתנה, שהוא מייחס לנותן.

מעבר נטל הראיה אל שכמו של הנתבע הטוען כי קיבל מתנה, מתייחס על-פי פסיקת בית-המשפט העליון למקרים בהם הצדדים הינם זרים זה לזה, או מצויים במערכת היכרות ויחסים כזו או אחרת אשר על-פי ההיגיון וניסיון החיים אינם מובילים לסיווג הנתינה כמתנה.

שונים הם פני הדברים כשמדובר ביחסי קירבה בדרגת קירבה ראשונה ובמערכות יחסים המאופיינות בתמיכה, הענקה ונתינה ללא תמורה של צד אחד למשנהו, כגון יחסי הורים, ילדיהם ובני זוגם. במקרים אלה קיימת, על-פי ההלכה המשפטית, "חזקה הפוכה".

פסיקת בית-המשפט העליון החילה את "החזקה ההפוכה" על קירבה משפחתית ראשונה בלבד, כמו למשל יחסי אב ובנו. אולם מציאות החיים מלמדת כי יש להפעיל את החזקה ההפוכה כל אימת שמוכח כי בין קרובי המשפחה שוררת מערכת יחסים המקימה מטיבה ומטבעה את ההנחה שהנתינה מצד אחד למשנהו עשויה להיות מסווגת כמתנה.

במקרה דנן קבע כב' השופט י' כהן כי יש להחיל על יחסי הצדדים את "החזקה ההפוכה" וזאת מאחר:

א. מערכת היחסים ששררה בין התובע לבין בנו וכלתו כללה מתן מתנות וסיוע, המובילים להנחה בסיסית כי התובע נהג לתמוך בהם ורצה בהצלחתם.
ב. התובע העניק את הסך של 200,000 ש"ח לבנו ולכלתו ביחד.
ג. בני הזוג חיו חיי שיתוף ביניהם ונתינת סכום לנתבעת כמוה כנתינת סכום לבנו של התובע.
ד. בין התובע לנתבעת שררו יחסי קירבה והוא התבטא, עובר לנתינה, כי הנתבעת הינה כבת לו.
משכך, קבע כב' השופט י' כהן, מוטל נטל הראיה בשלמותו על התובע, ויש לבדוק אם עמד בו.

בפסיקה נקבע כי לא ניתן להחיל את הוראות חוק המתנה במקרה של מערכת יחסים שבין פלוני ששילם לאלמוני כספים מתוך כוונה שהתשלום יהווה גמר חשבון. יפים לעניין זה דבריו של המלומד פרופ' דניאל פרידמן[58]:

"... מי שביצע תשלום או העניק טובת הנאה אחרת מתוך כוונה "לחתום את הפרשה" איננו זכאי להשבה. היעדר זכות להשבה נובע מכוונת המשלם עצמו לסיים את העניין. כך, נניח שפלוני טוען שראובן חייב לו 100 ל"י. ראובן יודע שלא כך הדבר ובכל זאת כדי להיפטר מטרדתו של פלוני הוא משלם לו את הסכום הנדרש. אפשר שבלשון יום-יום אין זו מתנה, ואפשר גם שהתשלום איננו בגדר חוק המתנה שהרי לפי סעיף 2 לחוק נגמרת המתנה בהקניה "תוך הסכמה... שהדבר ניתן במתנה", ואילו פלוני גרס שהתשלום נעשה לפירעון חוב ולא שניתן לו במתנה. ובכל זאת, אפילו צדק ראובן, והחוב לא היה ולא נברא, אין לראובן זכות להשבה. טעמו של דבר הוא שראובן אכן ביקש לסיים את העניין. טעמי צדק וטעמים מעשיים מחייבים שמי שבמקום להתגונן – משלם, לא יינתן לו לאחר מכן לחזור בו ולפתוח את העניין מחדש."
ב- עב' 1695/02[59] נפסק מפי כב' השופטת א' עציון:

"בכתבי טענותיהם טענו הצדדים, זה בכה וזה בכה, בסוגיית יישום הוראות חוק המתנה, התשכ"ח-1968 על עובדות המקרה שבפנינו, ובכל הכבוד לטיעוניהם, אין בידינו לקבל את העמדה כי חוק המתנה חל על מערכת היחסים בין הצדדים, זאת, בין היתר, בשעה שהוכח כי הסכומים ששולמו לתובע ניתנו לו תמורת גמר חשבון ההעסקה בין הצדדים, וכי עמדתה המפורשת של הנתבעות הינה כי היא היתה מעוניינת לסיים את ההתדיינות ביניהם בכל הנוגע לגמר חשבון ההעסקה, ולו במחיר מתן תשלומים עודפים כאלו ואחרים לתובע."
5. חשבון בנק משותף
קיימת חזקה[60] (אלא-אם-כן הוכח ההיפך) כי במישור היחסים שבין בני זוג[61] או בין שותפים או במקרים כגון אלו, הבעלות בחשבון בנק היא משותפת וזאת כתוצאה ממערכת היחסים בין הצדדים לחשבון.

לעומת זאת, שונה המצב כאשר שני אנשים פותחים חשבון בנק ביחד או כאשר בעל חשבון בנק מבקש מהבנק להוסיף אדם נוסף לחשבון הבנק שלו, ואין ביניהם מערכת יחסים משפחתית או עסקית או כגון אלה.

ב- ע"א 679/76[62] קרל שפר היה אלמן ללא ילדים. בינו לבין משפחת סלי שררו יחסי שכנות טובה וידידות. קרל שפר אהב במיוחד את בתם הקטנה של משפחת סלי, אילה. הוא התייחס אליה כאל נכדתו והיה מעניק לה מתנות יקרות. ידידיו שמעו מפיו לא פעם שאין אילה חייבת לדאוג לעתידה וכי הוא כבר דואג לה.

בשנת 1974 החל המוריש לבצע את תוכניתו בדבר הבטחת עתידה של אילה, וכך פעל: הוא פתח באמצעות הבנק חשבון בקופת תגמולים "עתיד" ובהוראותיו מינה את אילה כזכאית להנאה אחרי מותו. באותה הזדמנות הודיע לפקידת הבנק כי בכוונתו להוסיף את אילה כשותפה לכל חשבונותיו בבנק. ואכן בשלב מאוחר יותר הוא ביקש לפתוח חשבון משותף עם אילה שיחול על כל חשבונותיו בבנק. הוא חתם על טופס הוראות ומסר לבנק. כעבור ימים מספר הביא את אילה וגם היא חתמה על אותו הטופס.

לאחר מותו של קרל שפר דרשו היורשים את כל הכספים שהיו מופקדים בחשבון הבנק המשותף ואילו אילה טענה כי הכספים שייכים לה.

לאחר שבית-המשפט העליון קבע שאין לראות בפתיחת חשבון המשותף בעזרת "טופס ההוראות" צוואה נזקק בית-המשפט העליון לשאלה האם יש לראות בפתיחת חשבון הבנק המשותף כמתנה לאלתר מקרל שפר לאילה, וכך נקבע בפסק-הדין מפי כב' השופט ש' אשר:

"אין בחוק המתנה שלנו דבר שיאסור על נותן מתנה לערוך הסדר שלפיו תהיינה לו ולמקבל המתנה זכויות דומות בדבר המתנה. סעיף 4 לחוק המתנה מורה ש 'מתנה יכול שתהיה על תנאי' ואין סיבה סבירה לחשוב שתנאי מהסוג האמור לעיל הינו אסור. דרישתו של סעיף 1 לחוק המתנה בדבר הקניית דבר המתנה אין בה כדי לפסול תנאי שלפיו הופך דבר המתנה לרכושם המשותף של נותן המתנה ומקבלה. במקרה דנן הוקנתה לאילה לאלתר הזכות למשוך כספים ולתת הוראות אחרות בחשבונות המשותפים, ואין חשיבות לעובדה שהיא לא השתמשה למעשה בזכותה לפני פטירתו של המוריש... גם אני סבור שניתן להעניק על-ידי מתנה לאלתר זכות למחצית של "יתרת חשבון בנקאי", כשיתרה זאת עשויה להשתנות מדי פעם בפעם ואף להגיע לאפס."
לאחר שקבע כב' השופט ש' אשר כי ניתן להעניק על-ידי מתנה לאלתר זכות למחצית של יתרת חשבון בנקאי, הוסיף ובחן את השאלה האם בנסיבות המקרה דנן ניתן להסיק כי אכן זאת היתה כוונתו של קרל שפר, וקבע כי לדעתו קיימות ראיות מספיקות שמהן ניתן להסיק על קיומה של הכוונה, ולפיכך בית-המשפט העליון פסק כי אילה זכאית למחצית מן הסכום המופקד בחשבון.

כב' השופט א' ויתקון הגם שהסכים עם תוצאות פסק-דינו של כב' השופט ש' אשר הוסיף לדון בנושא וכך קבע:

"ברם, במקרה דנן נראה גם לנו שעלה בידי המערערת להרים אותו נטל להוכיח שהמנוח לא רק התכוון להיטיב עמה אלא גם צירף מעשה למחשבה ונתן לה כמתנה את מחצית הבעלות בזכויות הקיימות או העתידות להיות קיימות בחשבון המשותף. חברי הנכבד השופט אשר הסביר שמבחינת חוק המתנה אין כל קושי לראות את המערערת כמקבלת מתנה כזאת. הקושי הוא רק לגבי כמות ההוכחה הדרושה, וכאן הייתי מציע לנהוג זהירות רבה. אין דבר קל מלפברק ראיות-בעל-פה ולנשל יורשים חוקיים, אשר אולי יותר ראויים וזקוקים לדאגת המנוח מאותו אדם שכבש לבו בעת זקנתו. את העדות על המתנה הייתי מעדיף לראות במסמך הנושא את כתב-ידו של המנוח. אך אני מסכים שכאן היתה בין יתר העדויות שבעל-פה גם זו של פקידת הבנק, שלכאורה אינה חשודה, והיא מדברת בצורה ברורה על שיתוף המערערת בכסף שבבנק, לא רק לעתיד לבוא אלא גם מעכשו. עם זאת נראה גם לי שאותה כוונה אינה ברורה די צרכה לגבי החשבון כולו אלא רק לגבי מחציתו."
א"מ ראבילו מתח ביקורת על ההלכה הנ"ל בספרו[63]:

"בעניין סלי רצונו של בית-המשפט לעשות צדק עם הילדה, כאשר ברור היה כי המוריש התכוון להשאיר לה את הכספים לאחר מותו, הביא לדחיקת המסגרת המשפטית ולקביעה אשר ספק אם עולה בקנה אחד עם הוראות חוק הירושה וחוק המתנה... בסופו של דבר תוקפה של מתנה נבחנת לאחר מותו של הנותן לפי כמותן של ההוכחות אשר כל צד (השותף לחשבון והיורשים) יכולים להמציא, הגם שאחת הנפשות הפועלות – החשובה ביותר – איננה בחיים. זה פתרון שאינו רצוי, ובית-המשפט יכול למצוא במקרה מסויים כי אמות-המידה אינן חלוטות. השיטה יכולה להכיר במתנה מחמת מיתה ויכולה שלא, אולם חזקת השיתוף יוצרת שעטנז, המנוגד לחוק ועלול לפגוע בזכויות הצדדים לחשבון או לפחות בציפיותיהם. רצוי, כי ההכרעה בנושא כה עדין לא תהיה כפופה להערכת משקל הראיות בלבד."
ב- ע"א 268/81[64] עידן כב' השופט ג' בך את ההלכה שנקבעה בפרשת סלי לעיל וקבע:

"אין לשלול את האפשרות, שבעל חשבון בנק, המצרף אחר כשותף לאותו חשבון, אכן עושה זאת מתוך כוונה להעניק לאותו שותף מתנה לאלתר של מחצית הכספים באותו חשבון בהתאם ליתרה בחשבון, כפי שתהיה מזמן לזמן, אולם בית-המשפט לא יקבע זאת כעובדה, אלא-אם-כן מצביע חומר הראיות בבירור על קיום כוונה כזאת. עדיף, שכוונה זו תוכח על-ידי מסמכים בכתב, אך בהיעדר מסמך ניתן לקבוע ממצא עובדתי כזה גם על סמך התבטאויותיו המוכחות של המנוח, ראיות בדבר יחסים מיוחדים בין המנוח לבין השותף לחשבון והוכחות נסיבתיות אחרות. אולם בית-המשפט יצדק בסרבו להסיק את המסקנה האמורה, כאשר חומר הראיות מצביע על אפשרויות אחרות, המתקבלות על הדעת לא פחות, ובמיוחד כאשר עולה מההוכחות, כמו במקרה דנן, שסביר להניח, כי בעל החשבון רצה להיטיב עם "המקבל" לאחר פטירתו של בעל החשבון בלבד."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 73878/04[65] התובעים הם ילדיה ויורשיה של המנוחה רגינה רנה כהן ז"ל. התובעים והנתבע הם תושבי חוץ ואילו המנוחה היתה תושבת ישראל בעת שנפטרה.

בשנת 1998 המנוחה הורתה לצרף לחשבונה בבנק לאומי את הנתבע ואכן הנתבע צורף לחשבון. התובעים מבקשים להצהיר כי כל הכספים והזכויות שבחשבון הבנק שייכים להם ולא לנתבע.

השאלה שעמדה לדיון בתובענה, האם הכספים הנמצאים בחשבון המשותף של הנתבע והמנוחה, צריכים לעבור אליו מכוח הוראות הטופס לפתיחת חשבון משותף, ומכוח כוונת המנוחה להעניק לו את הזכות בכספים, או שכוונת המנוחה ונוסח המסמכים מעיד על כך, שהמנוחה לא התכוונה להעניק לו את הכספים לאחר מותה, ולפיכך הם מגיעים ליורשיה, התובעים.

כב' השופטת א' כהן הגיעה למסקנה כי דין התביעה להידחות ולפיכך הכספים שייכים לנתבע מן הנימוקים שלהלן:

"הפן המשפטי
(1) על-פי סעיף 1(א) לחוק המתנה, התשכ"ח-1968: מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה.
סעיף 2 לחוק המתנה קובע, כי מתנה נגמרה בהקניית דבר המתנה על-ידי הנותן למקבל תוך הסכמה ביניהם שהדבר ניתן במתנה. על-כן, יש צורך בהסכמה לכך שנכס מסויים ניתן במתנה.
בספרם דיני חוזים כרך א' בעמ' 494 כותבים פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן:
'ההקניה עצמה כרוכה בשני יסודות. האחד – כוונה להקנות (למעשה הסכם שמכוחו מעביר הנותן את הזכות והמקבל נאות לקבלה) השני – ביטוי חיצוני לפעולה.'
היסוד הראשון אינו נזכר, בסעיף 6 לחוק המתנה, העוסק בדרכי ההקניה. סעיף זה עוסק רק ביסוד השני (הגילוי החיצוני). הדרישה לקיום יסוד הכוונה מובנת מאליה, והיא עולה למעשה, גם מן השילוב של סעיף 6 לחוק המתנה, עם סעיף 2 לאותו חוק הקובע, כי מתנה נגמרת בהקניית דבר המתנה תוך הסכמה בין הנותן למקבל שהדבר ניתן במתנה.
במקרה שלנו יש לבדוק, האם אכן נתקיימו כאן שני היסודות: יסוד 1 – האם היתה כוונה של המנוחה רגינה רנה כהן ז"ל לצרף את הנתבע – הרב סטרנשטיין לחשבון שלה. יסוד 2 – האם היה ביטוי חיצוני לפעולה, דבר המצביע על כוונתה זו."
כב' השופטת א' כהן קבעה כי במקרה דנן היסוד הראשון התקיים, שכן, למנוחה היתה כוונה לצרף את הנתבע לחשבון הבנק שלה ובכך להעניק לנתבע כספים עוד בחייה, כוונה זו הוכחה באופן ברור וחד-משמעי.

כמו-כן קבעה כב' השופטת א' כהן כי היסוד השני התקיים גם כן, שכן, המנוחה כתבה מכתב לבנק לצרף את הנתבע לחשבון הבנק שלה ובכך להפוך את חשבון הבנק למשותף וחתמה על מסמכים לצורך פעולה זו.

[35] ת"א 73878/04 אלקסיק ג'ויס ואח' נ' סטרנשטיין ג'ורג גדליה ואח', תק-של 2006(1) 8518 (2006).
[36] עז' 150/98 עזבון המנוחה א' א' ז"ל נ' א.י. ואח', תק-מש 2006(1) 39
(2006).
[37] תמ"ש 1970/02 ג. י. נ' ג. מ. ואח', תק-מש 2005(3) 121 (2005).
[38] ע"א 202/92 עזבון המנוח לירן מיכאל נ' חנה הלגה גרניצר, תק-על 94(3) 2136 (1994).
[39] תמ"ש 2160/06 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני ואח', תק-מש 2007(3) 557 (2007).
[40] ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2) 106, 116-117 (2003)
[41] ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2) 106, 116-117 (2003).
[42] תמ"ש 1970/02 ג. י. נ' ג. מ. ואח', תק-מש 2005(3) 121 (2005).
[43] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 32.
[44] ע"א 495/80 ברקוביץ נ' קלימר, פ"ד לו(4) 57, 67 (1982).
[45] ע"א 343/87 דפנה פרי נ' משה פרי, פ"ד מד(2) 154 (1990).
[46] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 37.
[47] תמ"ש 81441/99 פלונים נ' אלמוני, תק-מש 2007(2) 338 (2007).
[48] תמ"ש 1970/02 ג. י. נ' ג. מ. ואח', תק-מש 2005(3) 121 (2005).
[49] ע"א 6296/05 פנינה כהן נ' עזבון המנוחה בקשי כתון ז"ל על-ידי חליפה מר יניב ברזני ואח', תק-על 2007(3) 2562 (2007).
[50] ע"א 173/72 מחמד חוסין חדראן גנאיים נ' חדרה סאלח מחמד, פ"ד כז(1) 414 (1972, 1973).
[51] ע"א 756/95 חגי גבאי נ' שבאן מוחמד, תק-מח 96(3) 2131 (1996).
[52] ע"א 180/51 גולדקורן נ' ויסוצקי, פ"ד ח(1) 262.
[53] תמ"ש 30570/04 ב. א. א. נ' א. ב, תק-מש 2007(3) 221 (2007); תמ"ש (חי') 7190/04 ז' מ' נ' ס' ר', תק-מש 2006(4) 256 (2006).
[54] תמ"ש 30570/04 ב. א. א. נ' א. ב, תק-מש 2007(3) 221 (2007).
[55] ע"א 3829/91 אבינועם וואלס נ' נחמה גת ואח', פ"ד מח(1) 801 (1994).
[56] תמ"ש (ת"א-יפו) 22000/03 ק.ק ואח' נ' א.אב, תק-מש 2005(1) 176
(2005).
[57] תמ"ש (ראשל"צ) 7630/06 י. פ. נ' ר. פ. ה, תק-מש 2006(4) 499 (2006).
[58] דניאל פרידמן דיני עשיית עושר ולא במשפט (תשמ"ב-1982).
[59] עב' 1695/02 אהרון לביא נ' השרון עבודות עפר בע"מ ואח', תק-עב 2006(3) 4915 (2006).
[60] ע"א 655/89 דבורה מטלון (כץ) נ' חיים כץ, פ"ד מה(3) 845 (1991).
[61] ע"א 679/76 אילה סלי נ' עזבון המנוח קרל שפר, פ"ד לב(2) 785 (1978). כב' השופט א' ויתקון:
"העובדה שפלוני הופך את חשבונו בבנק (או פותח חשבון) על שמו ועל-שם אלמוני, אין בה, כשלעצמה, משום הוכחה שאלמוני אמנם שותף בבעלות על הזכויות כלפי הבנק. בין בעל ואשה קיימת, בדרך-כלל, חזקה מעין זו, אך לא בין אחרים."
[62] ע"א 679/76 אילה סלי נ' עזבון המנוח קרל שפר, פ"ד לב(2) 785 (1978).
[63] מרדכי א' ראבילו חוק המתנה, התשכ"ח-1968, פירוש לחוקי החוזים מיסודו של ג' טדסקי, המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי על-שם הרי ומיכאל סאקר הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים (מהדורה שניה) 264.
[64] ע"א 268/81 שרה ברעם נ' מלכה גרטי ו-3 אח', פ"ד לח(2) 45 (1984).
[65] ת"א (ת"א-יפו) 73878/04 אלקסיק ג'ויס ואח' נ' סטרנשטיין ג'ורג גדליה ואח', תק-של 2006(1) 8518 (2006)

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

מתנה לאלתר