פרק 2: חוזה למראית עין

1. כללי
סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"13. חוזה למראית עין
חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל; אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה."

סעיף 13 לחוק החוזים עוסק בהתחקות אחר כוונתם האמיתית של הצדדים. כבר כאן, נדגיש כי השאלה מה היתה כוונתם של הצדדים בעת כריתת ההסכם היא שאלה שבעובדה, הנלמדת ממכלול נסיבותיו של המקרה[1]. כמובן, שכל מקרה ידון לגופו ועל-פי נסיבותיו.

ד' פרידמן ונ' כהן כותבים בספרם[2] כי "חוזה למראית עין מציג מצב שבו כוונתם המשותפת של הצדדים הוא לא לכרות חוזה, אולם הם יוצרים במכוון ובמשותף כלפי העולם כולו מצג הפוך שלפיו כרתו הם חוזה".

למעשה, בחוזה למראית עין מתקיימות שתי מערכות משפטיות. האחת, החיצונית והגלויה, לפיה, קיים הסדר בין הצדדים. הסדר זה מוסכם על שני הצדדים. השניה, הפנימית ונסתרת, לפיה, הצדדים מסכימים לבטל או לשנות את ההסדר החיצוני והגלוי. ונדגיש, כי גישתו של המחוקק כי ההסדר החיצוני והגלוי הינו למראית עין, ולכן הוא בטל ומבוטל[3].

מטרתו של חוזה למראית עין היא להציג כלפי חוץ מצב דברים, אשר על-פי המוסכם בין הצדדים לחוזה איננו משקף את המצב המשפטי האמיתי. "כשצד לחוזה למראית עין מעביר על-פי החוזה זכויות משפטיות אשר בידו לאחר, כדי להציג לפני נושיו מצב כאילו הזכויות אינן שייכות לו. כך שצד לחוזה כזה מבקש להציג מצב שעל פיו הנכס כבר לא בידיו על-מנת להפיג את לחצם של קרוביו (או נושיו – הערת המחברת) המבקשים זכויות בנכס"[4].

בחוזה למראית עין הצדדים להסכם אינם מעוניינים בתוצאה הנובעת מקיום ההסכם שחתמו ושהוצג כלפי חוץ[5].

זאת ועוד. על-מנת לעמוד על אופיה האמיתי של העסקה שנחתמה בין הצדדים ועל היחסים החוזיים האמיתיים שהתקיימו בין הצדדים, על בית-המשפט להיעזר בנסיבות וראיות חיצוניות[6]. דרך נוספת היא, ללמוד מהתנהגות הצדדים, לאחר ההסכם שנערך ביניהם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 196/87[7]:

"על מהותה האמיתי של העסקה ניתן ללמוד מנסיבות שונות וביניהן אלה דברים שהוחלפו במהלך המשא-ומתן בין הצדדים, לחצים שהופעלו על החייב (כגון שהיה חדל פירעון), קיומו של חוב קודם לכריתת הסכם המכר והמשך קיומו של החוב לאחר כריתת ההסכם... המשך החזקתו בנכס של המוכר לאחר כריתת החוזה והמשך שליטתו בו... הצהרות הצדדים והתנהגותם, אף לאחר מעשה, ככל שהן משליכות על אופיה האמיתי של העסקה ברגע כריתתה."[8]
ההוכחה שאכן מדובר בחוזה למראית עין מתבססת בעיקרה על ראיות נסיבתיות, שכן בעלי החוזה למראית עין מעלימים את כוונתם האמיתית ואינם טורחים להכין ראיות על הקנוניה שעשו[9].

בתור כלי עזר ראייתי (נוסף על הדברים שנאמרו לעיל) ניתן להשתמש ב"אותות המרמה" אליהם נהוג להתייחס כאמות-מידה להפעלת סעיף 34(ב) לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. לעניין "אותות מירמה" קבעה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן כי "יש לציין את כללי ה- BADGES OF FRAUD ("אותות המירמה") שפותחו במשפט האנגלו-אמריקאי. כללים אלה מכילים חזקות שבעובדה ואם חזקות אלה נותרות ללא מענה, הן מצביעות על קיומה של מירמה. ככל שמצטברים יותר "אותות מירמה" כך עובר הנטל על הנתבע להפריכן. מבין אותות המירמה ניתן למנות קשרים בין המעביר לנעבר; איום בתביעות שתוגשנה נגד החייב; חשאיות; שמירת הנאה למעביר ושמירת החזקה בידיו ועוד. הכוח הראייתי של אותות אלה הוא בהעברת הנטל לחייב, ועליו להראות כי העסקאות נעשו בתום-לב או להסבירן באופן שיניח את הדעת"[10].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 72652/04[11] קבע בית-המשפט כי על-פי סעיף 13 לחוק החוזים חוזה למראית עין הוא חוזה "ששני הצדדים מלכתחילה לא מתכוונים למלא אחר הוראות ההסכם ככתבם וכלשונם אך משימים עצמם כאילו התקשרו בהסכם בכדי להשיג לעצמם יתרונות ממוניים".

במקרה זה, דובר באי-התאמה משותפת של שני הצדדים בין ההצהרות החיצוניות לכוונות הפנימיות, ולכן קבע בית-המשפט כי "אי-ההתאמה הנטענת היא נחלתו של צד אחד לחוזה, הנתבעים, ולכן אין מדובר בחוזה למראית עין".

חוזה למראית עין לא יוכר על-ידי בית-המשפט בשני מקרים. האחד, כאשר מוכח לו כי מאחורי ההסכם לא מסתתרת כל עסקה משפטית. השני, כאשר חזות פני הדברים הנגלים על פני ההסכם איננה משקפת את רצונם האמיתי של הצדדים[12].

במקרה ובית-המשפט מגיע למסקנה כי בפניו חוזה למראית עין, עדיין מלאכתו לא מסתיימת. לעניין זה יפים הם דברי כב' השופט א' ברק ב- ע"א 630/78[13]:

"משקבענו כי החוזה הגלוי נתפס ברשתו של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) לא תמה מלאכתנו. כפי שראינו, ייתכן ומאחורי החוזה גלוי מסתתר חוזה נסתר, אשר ייתכן ויש לו קיום בפני עצמו. על-כן מן הראוי הוא, לאחר שנקבעה בטלותו של החוזה הגלוי על-פי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) להמשיך ולבחון את תקפו של החוזה הנסתר. במסגרת זו יש לבחון בראש ובראשונה, אם מתקיימים בחוזה הנסתר היסודות המעמידים חוזה בישראל, דהיינו, הצעה וקיבול, גמירת-דעת וצורה (לעניין התחייבות למכר מקרקעין). כמו-כן יהיה מקום לבחון, לאחר שיתברר כי היסודות הנזכרים מתקיימים, אם החוזר הנסתר אינו נגוע באי-חוקיות."

נציין כי בטלותו של החוזה הגלוי, איננה גוררת את בטלותו של החוזה הסמוי[14].

ב- ע"א 1780/93[15] קבע בית-המשפט כי הסכם המבריח רכוש מנושים איננו בהכרח הסכם למראית עין. וכדבריו:

"נניח שאדם מבקש להתגרש מאשתו ולשם השגת הגירושין הוא מתחייב להעביר לה זכות בנכסיו, והוא ממהר לעשות כן בטרם ישיגו אותו נושיו. גם כאן הבהילות היא להקדים את הנושים כדי להבריח נכסיו. אבל ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד. אם ההעברה היא אמיתית, ואם אין הנושים יכולים לבטלה לפי פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), או לפי כל דין אחר, לא תעמוד להם טענת הסכם למראית עין."

2. נטל ההוכחה

על-מנת לבסס ביטול הסכם על יסוד העילה המנויה בסעיף 13 לחוק החוזים, על בעל הדין, הטוען כי החוזה הוא למראית עין, מוטל הנטל להראות כי חרף העסקה, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכם שנכרת בין הצדדים, התכוונו הצדדים לעסקה משפטית אחרת.

תוצאות מראית העין מביאות לבטלות אוטומטית מעיקרה מוחלטת וכלפי כל עלמא[16].

נדגיש, כי כדי שבית-המשפט יקבל את הטענה כי עסקינן בחוזה למראית עין, על בעל הדין לפרוש תשתית משפטית בפני בית-המשפט אשר לטענה זו. כך לדוגמה ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 39571/98[17] קבע בית-המשפט כי "הנתבעים לא פרשו כל תשתית משפטית לטענתם לפיה רישום המניות בשם הנתבע היה למראית עין בלבד".

3. חוזה למראית עין יחסית ("סימולציה יחסית")

כאשר עסקינן בסימולציה מוחלטת, קיימת חזות חיצונית של חוזה הבא להכניס שינוי במצב המשפטי בו היו נתונים הצדדים בטרם נכרת החוזה, בעוד שכוונתם האמיתית של הצדדים הינה כי המצב המשפטי שהיה בתקפו בטרם נעשה החוזה למראית עין יישאר בעינו.

כך לדוגמה, כאשר ראובן ושמעון עושים למראית עין חוזה לפיו ראובן מוכר נכסיו לשמעון ולמעשה מסתבר שהדבר נעשה כדי ליצור רושם כלפי נושיו של ראובן שהוא משתחרר מנכסיו. בפועל, ראובן נשאר להיות בעליו של הנכסים "שעברו" לשמעון.

לעומת זאת, כאשר בסימולציה יחסית, קיימת חזות חיצונית של חוזה, אשר מאחוריה מסתתר הסדר שונה בין הצדדים. במקרה מאין זה, מתקיימות שתי עסקאות משפטיות בין הצדדים. האחת, גלויה, זו שלמראית עין ואשר הצדדים כלל אינם מתכוונים לבצעה והשניה, הנסתרת אותה מתכוונים הצדדים לבצע.

הן בסימולציה מוחלטת והן בסימולציה יחסית, דין חוזה, שנעשה למראית עין, להתבטל.

בפסיקת בתי-המשפט התעוררה השאלה האם הוראותיו של סעיף 13 רישא לחוק החוזים חלה גם על חוזה שמראית העין בו היא יחסית? קרי, האם גם חוזה ממין זה יהא בטל? או האם ניתן להחיות את ההסדר הנסתר, האמיתי, שבין הצדדים ולתת לו תוקף?

ב- ע"א 630/78[18] כב' השופט א' ברק קבע כי לדעתו "החוזה למראית עין עשוי ללבוש צורות שונות ומגוונות", וכי אף החוזה שמראית העין בו יחסית "נתפס ברשתו" של סעיף 13 לחוק החוזים. עם זאת, לדבריו, תוקפו של החוזה הנסתר נקבע באורח עצמאי, ובלא זיקה להוראות סעיף 13 רישא ולפיכך ניתן לקיימו. וכדבריו:

"בטלותו של החוזה למראית עין מבוססת על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת, איפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר). נמצא, כי החוזה למראית עין הוא ניטרלי לעניין תוקף העסקה הנסתרת."
דעה זו היתה דעת מיעוט. יחד עם זאת, כב' השופטת מ' בן פורת קבעה ב- ע"א 318/85[19] כי הוראות סעיף 13 לחוק החוזים חלות רק על חוזה שמראית העין בו היא מוחלטת ואילו "במראית עין יחסית לא סגי, שכן על החוזה להיות פיקטיבי לחלוטין, כדי שתתפוס בו הבטלות שעל-פי סעיף 13 הנ"ל".

אף לדעת ג' שלו[20] הוראות סעיף 13 לחוק החוזים, יחולו על חוזה שמראית העין בו היא יחסית. וכדבריה:

"פרשנות מילולית, היסטורית ושיטתית של הוראת סעיף 13 מובילה לדעתי למסקנה כי ההוראה חלה גם על חוזה שמראית העין בו היא יחסית. מבחינה מילולית, הקושי הטמון במילה "בלבד" בסעיף 13 רישא, שלפיה 'חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל'. אולם נראה כי גם במקרים של מראית עין יחסית החוזה הגלוי הוא "למראית עין בלבד". גם פרשנות היסטורית צריכה להוליך לתוצאה דומה. מכורתו של מוסד החוזה למראית עין היא במשפטי יבשת אירופה, ובהם שוררת ומקובלת ההבחנה בין סימולציה מוחלטת לסימולציה יחסית. לא נראה כי בסעיף 13 בחר המחוקק לאמץ רק חלק מן המוסד המשפטי הנדון. ולבסוף: בסיסו הרעיוני של סעיף 13 הוא – כמבואר לעיל – מתן תוקף לכוונת הצדדים ולרצונם המשותף. הכרה כזו ברצון הצדדים מחזקת את הגישה הרואה כבטל גם חוזה שמראית העין בו היא יחסית, תוך הקניית תוקף לחוזה הנסתר המשקף את כוונת הצדדים."
מן הדברים האמורים לעיל עולה המסקנה כי סעיף 13 לחוק החוזים יחול גם על חוזה שמראית העין בו היא יחסית.

ב- ע"א (חי') 3857/06[21] קבע בית-המשפט כי "במקרה שלפנינו עוסקים אנו במצב של "סימולציה יחסית". הצדדים התכוונו לערוך הסכם משכון, אך בפועל הציגו את העסקה ביניהם כעסקת מכר. אין זה מצב של סימולציה מוחלטת בו ניתן לומר שהצדדים ערכו חוזה כדי להציג מציאות מסויימת מבלי שבפועל נעשה ביניהם דבר".

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 16211/05[22] קבע בית-המשפט כי "בענייננו ההסכם בין נתבע 1 לאחיו הוא הסכם למראית עין, ומראית העין שבו היא מוחלטת. מאחורי ההסכם הפיקטיבי אין עומד כל הסכם אחר בין הצדדים לו. עניינו של ההסכם למראית עין היה הרצון להבריח נכס ממאגר הנכסים המשותף. כיוון שמדובר בהסכם שמראית העין בו מוחלטת מתקיימת הוראת סעיף 13 לחוק החוזים והחוזה למעשה, בטל".

ב- תמ"ש (י-ם) 10501/02[23] עסקינן בתביעה לביטול סעיף שיפוי בהסכם גירושין שאושר וקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני. בית-המשפט קבע כי עסקינן בחוזה למראית עין וכי "ניתן לראות את סעיף 17 להסכם כחוזה גלוי, אשר הינו למראית עין בלבד – התובעת לא קיבלה כל הלוואה מהנתבע, אין לה חוב כלפיו, ולמחילת החוב המותנית, לכאורה, אין כל משמעות. ואולם, מראית עין זו אינה מוחלטת, שכן הצדדים אכן התכוונו להסכם אחר להתחייבויות אחרות". עוד קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת נילי מימון:

"כפי שכבר הוברר, מטרת סעיף 17 להסכם היא למנוע מהתובעת לנקוט בהליכים כנגד הנתבע בערכאות אזרחיות, ולשם הרתעתה מלעשות כן, הוסכם כי אם תנקוט בהליכים כאמור יהא עליה לשלם לנתבע קנס בסך 100,000 דולר.
את ההסכמה הזו ניתן לראות כהסכם הסמוי בין הצדדים, אשר לכאורה וכאמור לעיל, ניתן להחיותו וליתן לו תוקף עצמאי.
סיכומם של דברים באשר למראית העין בהסכם:
סעיף 17 להסכם הקובע כי אם התובעת תנקוט בהליכים כנגד הנתבע בערכאות אזרחיות כי אז הנתבע חוזר בו ממחילת ההלוואה שנתן לתובעת ועל התובעת יהיה להחזיר לו את ההלוואה הינו חוזה למראית עין יחסית, שכן הצדדים מודעים לכך שלא ניתנה כל הלוואה לנתבע ואין לו על מה למחול, כלומר הם לא התכוונו לחוזה הגלוי למחילה על חוב תמורת איסור נקיטת אמצעי, ברם מאחורי סעיף זה מסתתר הסכם אחר לפיו הצדדים הסכימו כי אם תנקוט התובעת בהליכים נגד הנתבע בערכאות אזרחיות, יהא עליה לשלם לו סכום של 100,000 דולר.
לאמור, המצב המשפטי אותו התכוונו הצדדים ליצור, אף אם בחרו לעשות כן באמצעות הצגת הקנס המושת על התובעת בגין פנייתה לערכאות אזרחיות, כהחזר הלוואה הוא, שאם תפנה התובעת לערכאות אזרחיות כנגד הנתבע יהיה עליה לתת לו 100,000 דולר.
כלומר, מתחת לאמור בסעיף 17 להסכם, קיים הסכם סמוי אליו התכוונו הצדדים הסכם שניתן לכאורה לקיימו באופן עצמאי, במנותק מההסכם הגלוי, לפיו אם תפנה התובעת לערכאות אזרחיות כנגד הנתבע תוטל עליה סנקציה, קנס, בסכום של 100,000 דולר אותם יהיה עליה לתת לנתבע.
משכך מדובר בהסכם אשר מראית העין שבו יחסית, והסכם סמוי אשר עומד לכאורה על רגליו שלו, והינו לכאורה תקף – זה הוא רצון הצדדים האמיתי."
ב- תמ"ש (י-ם) 25133/03[24] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת נילי מימון:

"הסכם שמראית העין שבו יחסית
מעל הצורך, ואף שכבר הוכרע שההסכם שאושר איננו הסכם למראית עין, אתייחס בקצרה גם לטענה נוספת של התובעים, לפיה ההסכם שאושר על-ידי בית-המשפט הוא "ההסכם הגלוי", אשר נחתם למראית עין בלבד, וכי במקביל נחתם בין הצדדים "חוזה נסתר" – הלא הוא הסכם השיפוי, ומשכך ענייננו בהסכם שהוא למראית עין בלבד.
הטענה היא, למעשה, כי ענייננו בהסכם שמראית העין בו אינה מוחלטת, כי אם יחסית בלבד, וכי בין הצדדים התקיימה מערכת משפטית כפולה: הסכם גלוי – אשר נחתם רק למראית עין, והסכם נסתר – הוא ההסכם האמיתי.
...
ואולם, מכל מקום, טענה זו אינה הולמת את נסיבות המקרה.
שני ההסכמים דנן – הסכם החלוקה שאושר בבית-המשפט והסכם השיפוי ה"נסתר" – אינם הסכמים חליפיים כי אם הסכמים המשלימים זה את זה אשר נחתמו "במקביל ובד-בבד" (כלשון סעיף 2 להסכם השיפוי). להסכם השיפוי אין כל עמידה במנותק מהסכם החלוקה; הוא נחתם, כפי שהוסבר במפורש במבוא, 'הואיל וביום חתימת הסכם זה נחתם בין צד א' לבין בנותיו הקטינות של צד ב' (נ. ומ.) הסכם לאיחוד וחלוקת הזכויות בבניין אותו ירשו בהתאם לצוואה...', 'הואיל וההסכם יוגש לאישור בית-המשפט לענייני משפחה כנדרש בחוק' ו- 'הואיל וקיים חשש שבית-המשפט לענייני משפחה ידרוש שיפוי מצד א' לבנותיו של צד ב' בשל ההסכם לחלוקת הרכוש המשותף הנ"ל'.
...
חתימת הצדדים על הסכם השיפוי רק מחזקת את המסקנה שחתמו על הסכם החלוקה בכוונה לקיימו; ניכר כי השקיעו מחשבה בהסכם ובהליך אישורו בבית-המשפט וניסו לסכל מראש בעיות העלולות לצוץ בזמן אמת. ברי כי הסכם השיפוי אינו הסכם המשקף הסכמה נסתרת של הצדדים המנוגדת להסכמתם הגלויה, כפי שזו באה לידי ביטוי בהסכם שאושר; תוכנו ומהותו של הסכם השיפוי שוללים אפשרות זו מכל וכל."

4. מקרקעין

4.1 הסכם להבטחת השקעה בפרוייקט

ב- ת"א (ת"א-יפו) 1263/05[25] טענה התובעת כי מדובר בחוזה למראית עין, שכן, לצדדים לא היתה כל כוונה למכור את הדירה לנתבע, אלא, להבטיח את השקעתו בפרוייקט שנבנה על-ידי התובעת.

כב' השופט נ' ישעיה דחה הטענה וקבע כי עיון מדוקדק בהסכם לא תומך בטענת התובעת ואין בו ביסוס לטענתה כי מדובר בחוזה למראית עין. יתר-על-כן, לא הוצגה בפני בית-המשפט ולו ראיה אחת התומכת בטענת התובעת. נהפוך הוא, מכלול הנסיבות שהוצגו בפני בית-המשפט מצביעות באופן ברור על כריתת הסכם מכר אמיתי בין הצדדים, ללא כל סממן או רמז לקיומה של כוונה אחרת בין הצדדים.

כב' השופט נ' ישעיה מעלה בפסק-דינו תהיות לדרך התנהלותה של התובעת. כך לדוגמה נשאלת השאלה מדוע לא השיבה התובעת לנתבע את השקעתו מכספי מכירת הדירה הראשונה ש"שועבדה" לו, כביכול, אם עסקינן בחוזה למראית עין.

כך גם החזקה בדירה נמסרה לנתבע על-ידי התובעת לפני כ- 17 שנה. לכן, "אם מדובר בביטחון להחזרת ההשקעה או ההלוואה, מדוע מצאה התובעת לנכון למסור את החזקה בדירה, מייד לאחר השלמת בנייתה? מדוע המתינה היא תקופה כה ארוכה במהלכה החזיק הנתבע בדירה עד שמצאה להעלות הטענה של הסכם למראית עין?"

4.2 העמדת הלוואה לקונה לצורך מימון רכישת נכס מקרקעין והיחס בין הלכת שטיינמץ להלכת שפייזמן

בתת פרק זה נעסוק במצב בו מעמיד בנק הלוואה לקונה לצורך מימון רכישת נכס מקרקעין.

ברוב המקרים, בשלב החתימה על הסכם ההלוואה עם הבנק הקונה לא מחזיק בזכויות קנייניות בנכס, שכן אלו מועברות אליו, ברוב המקרים, רק עם תשלום מלוא התמורה למוכר.

לכן, בשלב זה אין ביכולתו של הקונה לשעבד את נכס המקרקעין כבטוחה להשבת ההלוואה שניתנה על-ידי הבנק והאפשרות המיידית העומדת לרשותו של קונה, היא למשכן את הזכויות החוזיות שבבעלותו שצמחו בעקבות חוזה המכר שנחתם בינו ובין הבנק.

לשם הפחתת הסיכון שבמתן הלוואה כנגד משכון הזכויות החוזיות בלבד, הבנק יוצר מערכת יחסים נוספת ונפרדת מול המוכר באמצעות כתב התחייבות, לפיו מתחייב המוכר לרשום משכנתה על הדירה עם העברתה לקונה עד לתאריך נקוב.

במקרים בהם לא הועברה הדירה לקונה בשל ביטול חוזה המכר קובעת הלכת שטיינמץ[26] כי אין באפשרותו של הבנק לרדת במישרין לדירת המוכר. לעומת זאת, הלכת שפייזמן[27] קובעת כי אם יוכח לבית-המשפט כי שהמוכר ידע כי המשכנתה שעתידה להירשם על הדירה פוטרת את הבנק מהגנות הדייר, יכול הבנק לרשום משכנתה ראשונה על דירת המוכר ולפנותו מהדירה במידה והוא מסרב להשיב לבנק את כספי ההלוואה ששולמו לו.

אם כן, נשאלת השאלה מהו היחס בין הלכת שטיינמץ להלכת שפייזמן? אנו סבורים כי הלכת שטיינמץ והלכת שפייזמן אינן סותרות זו את זו שכן, כל אחת מהן מושתתת על נסיבות שונות המובילות לתוצאה שונה. ובמה דברים אמורים.

כאשר חוזה המכר שנערך בין המוכר לקונה מבוטל והדירה נשארת בבעלותו של המוכר, אין ביכולתו של הבנק לרשום משכנתה על דירת המוכר, לא באמצעות מימוש המשכון הקיים על הזכויות החוזיות של הקונה ולא באמצעות כתב ההתחייבות עליו חתם המוכר, כפי שנקבע בהלכת שטיינמץ[28].

לעומת זאת, כאשר מוכח כי חוזה המכר שנחתם בין המוכר לקונה אינו אלא חוזה למראית עין שכל תכליתו להונות את הבנק ולהוציא ממנו כספים במרמה שלא במטרה להשיבם, משתנה האיזון בין הזכויות, כפי שנקבע בעניין שטיינמץ לעיל, ויש להחיל את החריג לכלל, אשר נקבע בהלכת שפייזמן, לפיו יכול הבנק תם הלב לרדת במישרין לדירתו של המוכר שנטל חלק בקנוניה נגדו.

הבנק, בשעה שהעניק את ההלוואה לקונה, שהועברה למעשה ישירות למוכר, הסתמך על חוזה המכר ועל העובדה שכשתעבור הבעלות בדירה לידי הקונה תירשם לטובתו משכנתה ממדרגה ראשונה. לכן, בנסיבות בהן הוכחה קנוניה בין המוכר ובין הקונה שנועדה להוליך שולל את הבנק תפוג זכותו זו של הבנק לרישום משכנתה. הרציונאל העומד בבסיס חריג זה הוא למנוע סיטואציה בה ייצא חוטא נשכר, כאשר הבנק, שפעל במצב שתום-ליבו אינו שנוי במחלוקת, ייצא כשידיו על ראשו, ואילו השותפים למעשה המרמה, קרי, המוכר והקונה, ייצאו מהיכל הצדק שכיסיהם מלאים בפירות המרמה כאשר המוכר ממשיך להתגורר בדירה כשזו נקייה ממשכנתה קודמת שסולקה באמצעות ההלוואה שהעניק הבנק.

מן האמור עולה כי השאלה איזו מן ההלכות, הלכת שטיינמץ או הלכת שפייזמן, יש להחיל, תוכרע למעשה, על בסיס מהותו של חוזה המכר שנערך בין המוכר לקונה. ובמילים אחרות, אם יוכח כי מדובר בחוזה למראית עין יש להחיל את הלכת שפייזמן ולהצהיר כי הבנק רשאי שתירשם לטובתו משכנתה על הדירה. לעומת זאת, אם ימצא כי חוזה המכר נכרת כדין ובוטל כדין יש להחיל את הלכת שטיינמץ. ב- ע"א 4407/06[29] החזיר בית-המשפט העליון את הדיון לבית-המשפט המחוזי שידון בשאלה איזו מן ההלכות כאמור חלה במקרה הנדון.

4.3 רישום משכון למראית עין

על בית-המשפט להשתכנע מן הנסיבות של מתן ההלוואה והתנהלות המלווה והחייבים לאחריה, כי המישכון, נרשם להבטחת החזר הלוואה ולא נרשם בקנוניה.

ב- ה"פ (י-ם) 631/07[30] כב' השופטת ליפשיץ-פריבס מרים קיבלה את הטענה כי עסקינן, במקרה זה, ברישום משכון למראית עין. לדבריה, "היעדר הסכם הלוואה, או דרישה להחזר ההלוואה או מועד לפרעונה, אי-התייצבות של המשיבים 2-3 להעיד, הקירבה המשפחתית בין המשיבים, מצוקתם הכלכלית של המשיבים 1-2 וחלוף השנים ממועד מתן הסיוע מבלי שהוחזרה ההלוואה, וכן ריבוי הכובעים של המשיבה 2, שהינה גם לווה וגם ממשכנת", מביאים למסקנה, כי המישכון נרשם למראית עין.

4.4 הסכם מכר דירה

להלן נמנה מספר קריטריונים, שבהתקיימותם, ניתן יהא לקבוע כי עסקינן בחוזה מכר שנערך למראית העין. ואלה הם:

האחד, אי-תשלום התמורה החוזית בגין רכישת הזכויות. אודות קריטריון זה ניתן ללמוד, בין היתר, ממצבו הכספי של הקונה. נדגיש, כי אי-תשלום תמורה חוזית, כאשר התמורה בעסקת מכר מקרקעין מהווה מעיקרי חוזה שכזה, תומכת במסקנה שמדובר בעסקה פיקטיבית.

לעניין זה נקבע ב- ע"א 4015/95[31] כי "הבחינה הנכונה של אמיתות העסקה, בכל הנוגע לתמורת המכירה, חייבת להתייחס גם לשאלה אם היתה כוונה שהתמורה תשולם. כלומר, תמורה שמראש היה ברור לצדדים לחוזה שהיא אינה אמורה להשתלם, ושבפועל אכן לא שולמה – אפילו אם גובהה משקף שווי שוק אמיתי – הינה תמורה למראית עין בלבד, בהיותה "תמורה כתובה" בלבד, ללא אחיזה במציאות."

ב- ע"א 468/03, 521[32] קבע בית-המשפט כי "כפי שציין בית-המשפט המחוזי בפרשה שבפנינו, הברחת נכסים מנושים בין בני משפחתו של החייב היא עניין שגרתי. לפיכך, בנסיבות מסויימות, תהיה הצדקה לבחון האם ניתנה תמורה כנקוב בחוזה שבין המוכר לרוכש כעניין ראייתי, המוכיח את כנות החוזה וכנות העברת הזכויות בנכס, וזאת במקרים בהם מועלית טענה כי החוזה הינו פיקטיבי. בחינה זו נדרשת, איפוא, ככלי להערכת כנות העסקה אשר מכוחה נתבעת הזכות שביושר".

השני, על בית-המשפט לבדוק האם נעשו פעולות לרישום הזכויות בנכס על-שם הקונה. במקרה ולא נעשתה כל פעולה שהיא לרישום הזכויות בלשכת הרישום המקרקעין שנים רבות, ועל-אף שלא היתה כל מניעה לעשות כן, מחזקת את העובדה כי עסקינן בחוזה למראית עין.

השלישי, על בית-המשפט לבדוק האם הקונה רשם לטובתו הערת אזהרה שכן, הימנעות מהרישום כאמור, יחזק את הטענה כי עסקינן בחוזה למראית עין. ב- ע"א 6295/95[33] נכרת חוזה להעברת זכויות בדירת מגורים בין אם לבין בנה וכלתה. הזכויות בדירת המגורים לא נרשמו על-שם הרוכשים בלשכת רישום המקרקעין ואף לא נרשמה לטובתם הערת אזהרה, עד לפרוץ סכסוך בין בני הזוג הרוכשים. בית-המשפט קבע:

"התמונה המתקבלת ממכלול הראיות היא, שמלכתחילה לא היתה כוונה להעביר כל זכויות בדירה אל המשיבים... ביחסים הפנימיים בין סוליקה למשיבים לא התכוונה זו להעביר אליהם זכויות בדירה, ואלה לא התכוונו לקבלן. בהתאם לכוונתם זו... לא נעשו פעולות להעברת החזקה בדירה אל המשיבים ולרישום הזכויות בה על-שם המשיבים. רק כעבור ארבע שנים מיום חתימת החוזה, אשר כל העת התייחסו אליו הצדדים לו כאל אות מתה, ולאחר שנתגלע קרע בין רות ואהרן (בני הזוג הרוכשים – הערת המחברת), פנתה רות בבקשה לרישום הערת אזהרה."
גם ב- ע"א 623/85[34] נזקפה לחובת הרוכשים העובדה שלא דאגו לרשום הערת אזהרה על שמם. בית-המשפט קבע באותו עניין כי את מסקנתו ביסס בית-המשפט קמא גם על התנהגותם של המערערים. הוא מצא, כי זו תומכת בגרסת החברה הקבלנית, לפיה ההסכם נכרת למראית עין. זאת למד מכך שהמערערים... ואף לא דאגו לרישום הערת אזהרה על שמם, אלא לאחר פרוץ הסכסוך בינם לבין החברה."

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 210/07[35] קבע בית-המשפט כי מתצהירה של המבקשת עולה שהמבקשת לא רשמה הערת אזהרה לטובתה בפנקס המקרקעין זאת אף שעל-פי הוראות סעיף 5.3 להסכם זכאית היתה לעשות כן. טענת המבקשת לפיה לא ניתן היה לרשום את זכויותיה בדירה בשל התנגדות בנק לאומי למשכנתאות אינה מתיישבת עם עדות המבקשת ואינה נתמכת בראיה אחרת.

הרביעי, במקרה ובמועד רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין על-שם הבעלים הרשום, נרשמה משכנתה לטובת בנק, בגין הלוואה שנטל הבעלים הרשום מאותו בנק, שעה שניתן היה לרשום בו-זמנית את זכויות הקונה. עובדה זו מחזקת את המסקנה, כי בעיני הבעלים הרשום, עסקת המכר לא היתה עסקה אמיתית שיש להתחשב בה ויש להניח כי בעצם הרישום כפי שנעשה כאמור, הוא יצר גם מצג, כלפי הבנק המלווה, כי הוא עדין הבעלים של הקרקע.

החמישי, היעדר ביקורים בנכס שנרכש.

השישי, האם בעלי הדין שחתמו על הסכם המכר, ידעו על מהות המסמך ועל מה חתמו.

השביעי, כאשר התמורה משולמת בניגוד לסדר התשלומים שנקבע בחוזה המכר, מחזקת את העובדה כי עסקינן בחוזה למראית עין.

לעיתים תכופות, וכדי לעדוף את הטענה כי עסקינן בחוזה למראית עין, מעלה בעל דין טענה לפיה עסקת המכר דווחה לשלטונות מיסוי מקרקעין. לעניות דעתי, טענה מאין זו, יכולה לתמוך, לכאורה, באפשרות היותה של העסקה אמיתית, אך היא איננה מהווה נסיבה מכרעת לכך. ובמה דברים אמורים.

על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש בעובדה כי העסקה דווחה לשלטונות מיסוי מקרקעין, לתמוך בהיות העסקה אמיתית, שומה היה על הבעלים הרשום להראות, אם ואילו תשלומים בוצעו לצורך השגת אישור רשויות מיסוי מקרקעין, לרישום הזכויות על-שם הקונה בלשכת רישום המקרקעין שכן, תשלום סכומים משמעותיים ביחס לשווי העסקה, בגין מיסוי העסקה, יכול ויחזק את המסקנה בדבר אמיתות של העסקה.

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 389/05[36] נדונה השאלה האם הסכם המכר שנחתם בין הצדדים הינו חוזה למראית עין. המשיב טען כי הסכם המכר הינו חוזה למראית עין, שכל מטרתו להבריח את זכויות הבעלים הרשום במקרקעין מנושיו ועל-כן הוא בטל מעיקרו. לגישתו, ניתן ללמוד על הסכם המכר כחוזה למראית עין מן העובדה כי הבעלים הרשום והחברה צדדים קרובים ומהעובדה שהתמורה בגין עסקת המכר לא שולמה ולא היתה כל כוונה לשלמה.

מנגד, המבקשים טוענים כי כריתת עסקת המכר נבעה משיקולים עסקיים טהורים ומשיקולים לגיטימיים של תכנון מס. התנהגות הצדדים לעסקה מעידה, כי הם התכוונו לקיימה שכן, החזקה במקרקעין נמסרה לחברה וזו הרסה את הבניין הישן ובנתה תחתיו בניין חדש בכספיה, החברה עשתה עסקת קומבינציה עם מחלב ומכרה דירותיה בבניין החדש לרוכשים שונים.

בית-המשפט קיבל את גישתו של המשיב לפיה עסקינן במקרה הנדון בחוזה למראית עין. למסקנה כאמור הגיע בית-המשפט לאחר שקבע כי "התנהגות הצדדים לעסקת המכר, במהלך כריתת העסקה ולאחריה, אינה עולה בקנה אחד עם קיומה של עסקת מכר אמיתית. עסקת המכר, אשר נערכה בין הבעלים הרשום לבין החברה שבבעלותו, וביצועה נעדרים מספר מרכיבים יסודיים, המאפיינים עסקת מכר אמיתית, אשר הצדדים לה מתכוונים לממשה".

ב- ת"א (נצ') 1185/04[37] קבע בית-המשפט כי "מלבד הודאתו זו של מר נחמיאס, קיימות ראיות נוספות לפיהן, התנהגות הצדדים לעסקת המכר של משפחת נחמיאס, במהלך כריתת העסקה ולאחריה, אין בה כדי להצביע על קיומה של עסקת מכר אמיתית. צירוף הראיות יחדיו מוביל למסקנה אחת והיא כי עסקת המכר של משפחת נחמיאס הינה חוזה למראית עין. עסקת מכר הדירה לנחמיאס ומהלך ביצועה נמצאו חסרים מספר מרכיבים יסודיים, המאפיינים עסקת מכר אמיתית מסוג זה שעה שהצדדים לה מתכוונים לממשה". להלן נפרט.

אשר לאי-תשלום התמורה המלאה קבע בית-המשפט כי התובעים לא שילמו את "התמורה הנקובה בחוזה וכי לא היה בכוונתם מראש לשלמה. ההסכם שבין הצדדים היה אחר מזה שנכתב בחוזה עליו נסמכת התביעה והצדדים כך אף פעלו, על-פי ההסכם בעל-פה".

אשר לידיעה אודות הסכם המכר שנחתם קבע בית-המשפט כי "נחמיאס מאשר כי לא ידע על מה חתם וכי לא קרא את חוזה מכר הדירה בטרם חתם. דברים אלה אף תומכים במסקנה כי, נחמיאס לא ייחס כל חשיבות לחוזה המכר הכתוב, וכי נהג על-פי הסכם הדברים שנעשה בעל-פה בינו לבין נתיב. מכאן אתה אף למד כי, החוזה הינו חוזה למראית עין".

אשר להיעדר ביקורים בדירה קבע בית-המשפט כי "העובדה כי נחמיאס לא ביקרו בדירה, מלמדת כי לא היה להם כל עניין אמיתי בדירה. מאידך טוען נחמיאס כי, אין חובה לבקר את התקדמות הבניה. מקובלת עלי טענת וישי, כי יש לראות בהיעדר כל התעניינות בהתקדמות הבניה, משום נדבך נוסף המעיד על כך שהדירה לא נקנתה על-ידי נחמיאס אלא לשם שותפות ברווח שייווצר ממכירתה".

אשר להיעדר דיווח לרשויות המס קבע בית-המשפט כי "בניגוד לקבוע בהסכם הרכישה סעיפים 27.6 ו- 27.7, הקובעים את חובת הדיווח על נחמיאס, העובדה שנחמיאס כלל לא ידע כי חובה זו מוטלת עליו וסבר כי היא מוטלת, אם בכלל, על נתיב, היא הנותנת כי החוזה היה למראית עין, בעוד הצדדים פעלו על-פי החוזה שבעל-פה ביניהם".

אשר להחזר משכנתאות על-ידי הקבלן קבע בית-המשפט כי "וישי טוענים כי, ההסכם שבין נחמיאס לקבלן לפיו ישא הקבלן במלוא תשלומי החזר משכנתה כהטבה מסחרית, הינה הטבה מסחרית מקובלת. הטבה זו לא עוגנה בכתב דבר זה מעלה חשדות לגבי אמיתות העסקה. נחמיאס טוענים, כי החזרת תשלומי המשכנתה על-ידי הקבלן הינה הטבה מסחרית מקובלת. אף אני סבורה שיש בהטבה זו משום חוסר סבירות קיצוני מה גם "שהטבה" זו לא באה לידי ביטוי בחוזה המכר נשוא התובענה. יתכנו אומנם מצבים בהם בניית הדירה טרם נסתיימה והרוכש משלם תמורתה במלואה, ואף את מלוא המשכנתה למשך מספר חודשים מצומצם, ייתכן כי במצבים כאלה תינתן הטבה של החזר תשלומי המשכנתה. אולם ברור, כי במקרה כזה יוסכם על כך בכתובים בפרט שנטען, כי החזרת המשכנתה על-ידי חברה קבלנית, תעשה ללא כל הגבלת זמן".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1547/06[38] קבע בית-המשפט כי "החזקה בבית נותרה בידי ההורים גם לאחר עריכת הסכם המכר, המבקשים לא פעלו לרישום זכויותיהם הנטענות בסמוך לעריכת הסכם המכר ומלבד הסכום שהתקבל מבנק טפחות לא שילמו המבקשים סכום כלשהו על חשבון תמורת הזכויות בבית. יתר-על-כן, המבקשים הודו כי הוסכם על תנאים שונים מאלה שנקבעו בהסכם המכר. משכך, אני קובע כי הסכם המכר הוא הסכם למראית עין ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים, בטל".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 149/07[39] בדחותו את התביעה קבע בית-המשפט כי "משלא נמצא הסבר לתנאי הסכם המכר ולכך שהחייב העביר למבקש את החזקה בדירה בניגוד לקבוע בסעיף 3א להסכם בלי לקבל סכום כלשהו מהתמורה, ומבלי להבטיח שהתמורה תשולם לבנק על חשבון חובו, מסקנתי היא שלא הוכח להנחת-דעתי שהחוזה בין החייב משקף חוזה אמיתי המבטא תנאי עסקה שנקשרה בין המבקש והחייב".

ב- בש"א (ת"א-יפו) 4019/06[40] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט ש' ברוך:

"בענייננו, משמעות הטענה שמדובר בהסכמים פיקטיביים (וכך אכן טוענת המבקשת) היא, שההסכמים הם כלל אינם הסכמי מכר, אלא פירעון כפוי של ההלוואות ללא תמורה מהמשיבים. אמנם, כאמור, על פני הדברים, ההסכמים נראים תקינים לחלוטין. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהמשכון שנרשם על הדירה להבטחת התחייבויותיה של המשיבה כלפי החייב, בהתאם לאחד מהתנאים בהסכם המכר, ומקיומם של מסמכים בנקאיים שונים המעידים על העברת התמורה (ולו באופן חלקי) בגין שתי העסקאות.
יחד עם זאת, המבקשת הראתה על מערכת עובדתית ונסיבתית שלמה המעידה על מצב דברים אחר לחלוטין, קרי: היות העסקה כפי שהוצגה, בבחינת חזית, תמונה, ולא העסקה האמיתית.
ראשית, המסמכים והנתונים השונים הקשורים לעסקאות המכר, מעלים סימני שאלה משמעותיים לגבי מידת האותנטיות שלהם, ועד כמה תוכנם של ההסכמים הכתובים, כפי שתואר קודם לכן, משקף את כוונת הצדדים האמיתית באשר למהות העסקאות.
...
מכאן, שקיימות סתירות עובדתיות משמעותיות לגבי מועד עריכת העסקה, שלא מצאתי להן שום הסבר מניח את הדעת בתגובת המשיבה או בתצהירו של מר טהרני. כאן אולי המקום לציין, כי עצם העובדה שההסכם נערך עם המשיבה אך התצהיר ניתן על-ידי אביה, מעיד על כך שאכן, כאמור, מר טהרני הוא הדמות הדומיננטית במערכת הכביכול-חוזית בין הצדדים, והוא זה שדחף והניע את אותה התקשרות נטענת (עובדה שאינה מוכחשת למעשה על-ידי מר טהרני).
מסקנה זו משליכה אור גם על מהות המניעים הניצבים בבסיס העסקה הנטענת, של הצדדים לה.
כאמור, במהלך החקירה הנגדית, מר טהרני והחייב גם יחד לא הכחישו לרגע את מצבו הכלכלי הקשה של החייב ואת קיומם של קשרים עסקיים בין החייב למר טהרני. החייב טען, כי הוא קיבל הלוואות ממר טהרני בריביות גבוהות, שגרמו לו להצטער על כך שהחל ליטול הלוואות שלא דרך הבנק (עמ' 20 לפרוטוקול).
מר טהרני טען, כי החייב הציע לו לרכוש את הדירה לאור חובותיו, בין היתר, כלפי הבנק. לכך מתווספת העובדה, שזכויותיו של מר ערן חדד לקבלת דמי הזכיון ולפירעון ההמחאות בגין הזכיון להפעלת חנות של רשת "פיקן סין" בקניון סביונים, הומחו למר טהרני כחודש לאחר עריכת ההסכם הנטען (מב/1 ו-מב/2), מה שמעיד על קיומה של סבירות גבוהה לכך שהדבר נבע מחובותיו של החייב כלפי מר טהרני.
מעבר לעובדה שמר טהרני הוא שהשתתף בהליך (ולא המשיבה עצמה), קשה שלא לשים-לב לכך שמניעי המשיבה עצמה, שככלות הכול היא זו שחתומה על הסכם המכר, נותרו עמומים לחלוטין ולא הובהרו אפילו לא ברמז, באופן המחייב את המסקנה, כי לא היו לה מניעים כלשהם, מלבד מצג שקרי המתיימר לחפות ולהסתיר את המניעים האמיתיים של אביה (המשיבה, כזכור, נמנעה מלמסור תצהיר מטעמה והסתפקה בתצהיר ועדות אביה).
מערכת נסיבתית זו, בצירוף עם הנתונים העובדתיים הלא ברורים הקיימים בתיק, מעידה על כך, שהמבקשת אכן נשאה בנטל השכנוע והראתה כי לא מדובר בהסכם "אמיתי", אלא בעסקה פיקטיבית המהווה דרך (מפוקפקת) לפרוע את חובותיו של החייב כלפי מר טהרני, על חשבון מסת הנכסים האמורה להיות נתונה לרשות הנושים. במילים אחרות, מדובר בהסכם למראית עין, שעל-פי סעיף 13 לחוק החוזים – דינו בטלות."

4.5 הסכם שכירות
ב- ת"א (ראשל"צ) 4969/06[41] טענה הנתבעת כי החוזה נעשה למראית עין במסגרת קשר זוגי שנמשך כשנתיים בינה לבין התובע. כלומר, טענת ההגנה של הנתבעת היא שהחוזה בינה לבין התובע בנוגע לשכירת שני חדרים נעשה למראית עין בלבד.

כב' השופט שוורץ אורן קיבל את טענת הנתבעת וקבע כי היא הצליחה להרים את נטל ההוכחה שהיה מוטל עליה. הנתבעת הצליחה להוכיח כי במועדים הרלבנטים ניהלה קשר זוגי עם התובע וכי לא היה מדובר ביחסי שוכרת-משכיר. עוד נקבע כי מ"מכלול נסיבות המקרה, מעיד על כך שכוונת הצדדים לחוזה השכירות, התובע והנתבעת, היתה שלא לקיים את החוזה ככתבו וכלשונו, אלא לשם רישום הבת לבית הספר בלבד. שוכנעתי שהנסיבות בהן עברה הנתבעת, יחד עם ביתה, לביתו של התובע היו על רקע מערכת היחסים הזוגית שהתקיימה בין התובע לנתבעת. משכך, אני קובע כי שהחוזה שנכרת בין הצדדים הינו למראית עין בלבד והוא בטל".

5. בטלותו של הסכם גירושין

האם על בית-המשפט לבחון תביעה לביטול הסכם ממון שאושר על-ידי בית-המשפט ואת הטענה בדבר מראית עין לאור אותם עקרונות שנקבעו בפסיקה בנוגע לסעיף 13 לחוק החוזים או שמא משניתן להסכם תוקף של פסק-דין, מושתקים בעלי הדין מלהעלות כל טענה כנגד אמיתותו ונכונותו של הסכם?

ב- תמ"ש (ת"א) 13461/96[42] קבע כב' השופט י' גייפמן כי יש להטיל נטל ראיה כבד על בן הזוג התובע ביטול הסכם גירושין בטענה של פיקטיביות ויש להשוות את הדרישה הראייתית הנדרשת במשפטים אלה לדרישה הראייתית הנדרשת במשפטי מירמה והונאה בהליכים אזרחיים.

בית-המשפט, באותו מקרה, בחן את הטענה לגופה והגיע בסופו של יום, תוך יישום הדרישה הראייתית האמורה לעיל, למסקנה כי התובע לא הצליח להוכיח שההסכם היה למראית עין[43].

ב- תמ"ש (חי') 8121/01[44] טוען הבעל בתביעתו לבטלותו של הסכם ממון ביותו הסכם למראית עין. בית-המשפט קבע כי "הבעל לא השכיל להצביע על ההסכם "האמיתי" בין בני הזוג, לא בדבריו שלו ולא בעדות של מי שהיה מעורב בעריכת ההסכם. הוא גם לא הסביר במה מקפח ההסכם "הפיקטיבי" את הזכויות הרכושיות שהיו לו טרם ההסכם – או כאלה שהוסכמו על הצדדים במסגרתן של הבנות אמת הכלולות ב"הסכם המגירה" שנועד לשימוש פנימי להבדיל מההסכם ל"מראית עין"".

זאת ועוד. "לאורך שנה וחצי מאז נחתם ההסכם וחרף התנפצות שלום הבית והחרפת הסכסוך הזוגי והרכושי, לא נטען להיות ההסכם הסכם למראית עין. התביעה לביטולו של ההסכם באה לעולם רק לאחר שהוגשה תביעת אם האישה לפינוי הדירה. גם בהתנהלות הבעל לאחר ההסכם, יש כדי להשמיט את הבסיס לטענות כנגד אמיתות ההסכם. בתביעתו סייג הבעל את תקיפתו של ההסכם להיותו הסכם למראית עין".

עוד קבע בית-המשפט כי "בסיכומיו עתר לביטולו של ההסכם גם בטענה של הטעיה ותרמית מצד האישה. טענה זו לא זו בלבד שלא ניתן להעלותה בשלב הסיכומים מבלי שנפרשה התשתית העובדתית הנטענת בכתב התביעה, אלא שטענה זו אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענה להיות ההסכם למראית עין. בטלותו של הסכם למראית עין היא פועל יוצא של הסכמה הדדית וכוונה משותפת של הצדדים להסכם שלא להעניק לו תוקף בעוד שטענה בדבר הטעיה ותרמית במהותה היא טענה הנוגעת לפגם בהסכמה. מכל מקום משלא בא זכרה של הטענה בכתב התביעה ולא הונח לה הבסיס הדרוש, יש לדחותה".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1602/04[45] קבע בית-המשפט כי "נמצא שבעת עריכת הסכם הממון ידע החייב שהחברות שבבעלותו מצויות בקשיים כלכליים ולמצער אינן עומדות בהתחייבויות הכספיות השוטפות שלהן. עוד נמצא שלמרות שלכאורה העביר החייב את מלוא זכויותיו בבית למבקשת ממשיך הוא להתגורר בבית ומשתתף בפירעון ההלוואות שנטלו בני הזוג לרכישת הבית. לכך יש להוסיף כי עד להגשת התובענה ולמעשה עד היום לא פעלה המבקשת לרשום את זכויותיה מכוח הסכם הממון בבית, אף לא בדרך של רישום הערת אזהרה לטובתה".

לפיכך, "נסיבות אלה מלמדות כי בעת עריכת הסכם הממון התכוונו המבקשים לחלק את הזכויות ברכוש הנזכר בהסכם באופן שונה מהחלוקה עליה מעיד הסכם הממון, כדי להבריח את זכויות החייב מפני נושיו".

לאור זאת, קבע בית-המשפט כי "כי הסכם הממון ולמצער החלק המתייחס לאופן חלוקת הזכויות ברכוש הנזכר בהסכם הממון, בטל בהיותו חוזה למראית עין".

ב- תמ"ש (קר') 2290/06[46] קבע בית-המשפט כי "הבעל לא הצליח להרים את הנטל הנדרש על-פי החוק והפסיקה להוכיח את טענתו כי המסמך הינו הסכם למראית עין. טענת הבעל כי ההסכם היה למראית עין הושמטה מתצהיר העדות הראשית של הבעל ונטענה בצורה לא מהימנה ולא מבוססת בעדותו בפני בית-המשפט".

עוד קבע בית-המשפט כי הבעל אינו יכול לאחוז את המקל בשתי קצוותיו שכן "טענת קיום ההסכם למראית עין אף אינה יכולה לדור בכפיפה אחת עם טענות הבעל כאילו האישה כפתה ו/או אילצה אותו לחתום על ההסכם, שכן, לכאורה הסכם למראית עין היה צריך להטיב עם שני הצדדים, בייחוד לאור עדותו של הבעל... כאילו הסכים עם האישה בדבר חתימת ההסכם למראית עין".

ב- תמ"ש (נצ') 5052/00[47] קבע כב' השופט סארי ג'יוסי כי התובע לא הוכיח את גרסתו בדבר היותו של הסכם הגירושין פיקטיבי. זאת ועוד. "התובע לא הוכיח את גרסתו לפיה כוונתם האמיתית והסמויה של בני הזוג מאחורי עריכת הסכם הגירושין, היתה הברחת רכושם המשותף מפני נושים". לעומת זאת, כב' השופט סארי ג'יוסי קיבל את גרסת הנתבעת לפיה הסכם הגירושין שנערך ביניהם הינו אמיתי.

ב- ה"פ (נצ') 204/07[48] טען הבנק כי יש להורות על בטלות ההסכם שהינו ניסיון של המשיב להבריח נכסים מפני נושיו, ואשר ייתכן אף שלא אושר כדין. בנוסף, נסיבות, מועד ותוכנו של ההסכם מלמדים כי תכליתו האמיתית הינה הברחת נכסי המשיב מפני נושיו, והבנק בראשם, וכי כלל לא היתה למשיבים כוונה אמיתית להעברת נכסים.

כמו-כן, המשיבים מודים בפירוש כי העילה לעריכת ההסכם היתה חששם מפני נושי המשיב.

מנגד, המשיבים טוענים כי ההסכם אמיתי ולא נעשה לשם הברחת נכסי המשיב מפני נושיו, אלא, במטרה להגן על זכויותיה של המשיבה. כמו-כן, תביעת הבנק נגד המשיב הוגשה כעבור 4 שנים מיום פירוק החברה ואילו התכוון המשיב להבריח נכסים מפני נושיו, היה עושה זאת בסמוך למועד פירוק החברה ולא ממתין 3 שנים לעשות כן.

בקבלו את טענת הבנק קבע כב' השופט זיאד הווארי "המשיבים בחתימתם על ההסכם הסכימו ביניהם, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסויים, לפיו הזכויות במקרקעין עוברות למשיבה, בעוד שכוונתם האמיתית היתה שונה, והם לא התכוונו באמת להעביר את אותן הזכויות במקרקעין למשיבה, לכן מדובר בחוזה למראית עין בלבד. בשל חשיבות הדברים נביא את פסק-הדין במלואו:

"באשר לתוכן ההסכם
מעיון בהוראות ההסכם, ניתן ללמוד, כי בעת כריתת ההסכם, המשיבים היו ערים לכך שיהא להם קושי בעתיד להסביר את ההגיון שעומד מאחורי עריכת הסכם כזה לאחר 30 שנות נישואין, כאשר במהלך שנות הנישואין לא היה כל משבר בחיי בני הזוג. נוכח האמור, הם טרחו בסעיף 2 להסכם לפרט את העובדות אשר לטענתם הביאו אותם לעריכת ההסכם. על-פי ההסכם המשיב העביר את המקרקעין לטובת המשיבה, לכן טבעי הדבר שהצדדים ידגישו, בין היתר, את תרומת המשיבה והשקעותיה במשק הבית, ובבניית דירת המגורים, וכן ברכישת הקרקע ברינה. בסעיף 2(ח) התייחסו הצדדים לקשיים הכלכליים של החברה בזו הלשון:
'חברה בשם נ.ח.ל.פ. נצרת לבניין ופיתוח בע"מ שבה החזיק הבעל במניות והיה מנהל בה נקלעה בשנים האחרונות לקשיים והבעל נאלץ לשלם עבורה ובמקומה כספים רבים בהיקף של מאות אלפי שקלים שנמשכו מהקופה המשותפת ומהלוואות שנלקחו על-ידי בני הזוג והוחזרו ו/או מוחזרים מפרי עמלם המשותף.'
בסעיף זה למעשה מודים המשיבים כי הסיבה האמיתית לכריתת ההסכם, היתה במטרה "להציל" את הרכוש מפני נושיו של המשיב. המשיבים אף בעדותם בבית-המשפט, לא ניסו להסתיר את הסיבה לכריתת ההסכם לאחר 30 שנות נישואין. ההסבר שמסר המשיב היה:
'ההסבר הוא פשוט, אנחנו כל הזמן לא חשבנו על זה, כי כל הזמן עבדנו, השקענו, בנינו ועשינו את כל הדברים האלה במשותף, פתאום אני נכנסתי להרפתקאה לא מחושבת, הטעות היחידה בחיים שעשיתי שנכנסתי לחברה הזאת נ.ח.ל.פ, אז זה התחיל להשפיע, לא בבית זה התחיל להשפיע עלי מבחינה כלכלית וגם כן אשתי הצטרפה ואני הוצאתי כסף מכיסי כדי לכסות דברים.' (ראו עמ' 11, שורות 22-26 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.2008)
אף כשנשאלה המשיבה במהלך חקירתה הנגדית בבית-המשפט האם תשלום החובות היא הסיבה לחתימת ההסכם, השיבה על כך, כי כאשר החברה נכנסה להסתבכות, כל מיני גורמים באו בדרישות לתשלום כספים והמשיב שילם 300 אלף ש"ח, בעקבות זאת רצתה המשיבה לשמור על זכויותיה ועל זכויות ילדיה, ואם המשיב הסתבך, זה לא עניין של הבית, ולה אישית לא היה כל קשר לחברה של המשיב (ראו עמ' 13, שורות 24-27, עמ' 14, שורות 1-2).
בהקשר זה, חשוב להדגיש כי גם המשיב וגם המשיבה במהלך חקירתם הנגדית בבית-המשפט, לא ציינו ולו במילה אחת כי התרחש איזשהו קרע בחייהם המשותפים של בני הזוג, אשר כתוצאה ממנו הם החליטו להסדיר את יחסי הממון ביניהם.
זאת ועוד, סעיף 4 להסכם קובע:
'מוצהר ומוסכם בזאת כי ההתחייבויות שנטל על עצמו הבעל ו/או שבהם הוא יחוייב בעתיד כתוצאה מכל פעילות עסקית או מסחרית יהיו חיובים אישיים שלו בלבד וללא כל השתתפות מצד האישה.'
בהתאם לאמור בסעיף הנ"ל, המשיבים החליטו ליצור הפרדה מוחלטת בין חובותיו של המשיב לבין השתתפותה של המשיבה בהן, וזאת כאשר על-פי ההסכם רוב הזכויות במקרקעין הועברו למשיבה, הדבר מעיד אף הוא כי מטרתו האמיתית של ההסכם היתה להבריח נכסי המשיב מפני נושיו.
גם אופן בו חולק הרכוש בין המשיב לבין המשיבה במסגרת ההסכם מלמד על כך, כי בני הזוג התכוונו דווקא להבריח את הנכסים מהנושים. כך, באשר למקרקעין בגוש 17526 חלקה 12, אשר על-פי סעיף 2(ט) להסכם קרקע זו, נרכשה על-ידי בני הזוג ממקורות משותפים. ביחס לקרקע זו נאמר בהסכם כי:
'הזכויות במגרשים הידועים כמגרשים מס' 12/3 ו-12/5 שהם 91/540 חלקים בחלקה 12 מגרש 17526 והרשומים על-שם הבעל יהיו בבעלות אישית של האישה ויועברו וירשמו על שמה בלעדית.' (ראו סעיף 3ב. להסכם)
הנה, על-אף שנאמר בהסכם כי המדובר בנכס שנרכש במאמץ משותף, ויתר המשיב כליל על זכויותיו בנכס זה. כאשר נשאל המשיב בחקירתו בבית-המשפט מדוע העביר למשיבה את כל הזכויות בנכס האמור, ענה כי יש מסמכים המעידים כי המשיבה היתה שותפה ברכישת הקרקע ועצם היותה אשתו של המשיב, מגיע לה חצי, מה עוד שלדברי המשיב היא עבדה והכניסה כסף ושמה את כל דמי הפנסיה שלה וגם עבדה במשרדו של המשיב ללא משכורת, המשיב הוסיף וציין, כי מגיע לה ולילדים שהם ייהנו מהמאמץ המשפחתי של 30 שנה, ולכן המשיבה קיבלה בדיוק את מה שהיא צריכה לקבל (ראו עמ' 12, שורות 8-18 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.2008). הסבר זה של המשיב אינו עומד במבחן ההגיון והשכל הישר, על-כן הנני דוחה אותו. ההסבר היחיד המתקבל על הדעת, בנסיבות העניין, הינו כי בהעברת הזכויות במקרקעין הנ"ל על-שם המשיבה בלבד, הביעו בני הזוג את רצונם האמיתי שהינו להבריח את הנכסים מפני הנושים, הא ותו לא. הרי היעדר תמורה כנגד הנכסים שהועברו בהסכם וכן היעדר שוויון בחלוקת הנכסים, יכולים לשמש, בין היתר, כשיקולים מובהקים לכך כי ההסכם נעשה לשם הברחת נכסי המשיב מפני נושיו.
אוסיף עוד, כי עד עצם היום הזה בני הזוג לא התגרשו והם ממשיכים להתגורר יחד ונראה כי חיי הנישואין שלהם מתנהלים כסדרם, לכן תמוהה מאוד בעיני העובדה כי המשיבים החליטו להתחשבן בענייני רכוש, לאחר כ-30 שנות של חיים משותפים, כאשר אין כל סכסוך ביניהם. סבורני כי התחשבנות כזו במהלך חיי הנישואין הסדירים של בני הזוג, יכולה להעיד על טעם לא ראוי לעריכת התחשבנות שכזו.
באשר לנסיבות כריתת ההסכם
ד. נסיבות כריתת ההסכם גם הן מלמדות בבירור שהוא נעשה לשם הברחת הנכסים. בעניין זה יובהר כי מעבר לעובדה כי ההסכם בין בני הזוג נחתם לאחר כ-30 שנות נישואין, חשוב להבין גם העיתוי המדוייק לחתימת ההסכם דווקא בחודש אוגוסט 2003. המשיב טען בעדותו בבית-המשפט כי הסתבכותה הכלכלית של החברה התחילה בשנת 1999, ודווקא העובדה כי משנת 1999 ועד אמצע שנת 2003 לא נקטו המשיבים בצעד כלשהו, כגון עריכת ההסכם, מפריכה את טענת הבנק, לפיה המשיבים התכוונו להבריח את הנכסים באמצעות עריכת ההסכם בחודש אוגוסט 2003 (ראו עמ' 12, שורות 2-7). אינני יכול להסכים עם טענתו הנ"ל של המשיב וסבורני כי העיתוי של עריכת ההסכם דווקא מלמד את ההיפך, ויש בו כדי לאשש את טענת הבנק בדבר כוונת המשיבים להבריח את הנכסים. הרי ראוי לזכור כי ביום 4.8.2003 פנה הבנק למשיב לראשונה בכתב להסדרת החוב. לפנייה זו קדמו פניות בעל-פה מטעם הבנק בדרישה להסדרת החוב. בעניין זה, העיד מטעם הבנק מר ריאד דביני, אשר שימש בין השנים 1994-2003 כמנהל סניף הבנק בנצרת בו התנהל חשבון החברה וחשבון המשיב, והיה מעורה בחשבון המשיב, לפי דבריו, מכתב הדרישה הוא מחודש אוגוסט, אבל הפניה של הבנק אל המשיב ושני שותפיו היתה חודשים לפני כן, במהלך תקופה זו התנהלו שיחות וישיבות, והאחרונה שביניהן היתה שבועיים עד שלושה שבועות לפני מכתב הדרישה, אצל עורך-דין שכיב קובטי, אז היתה הצעה עקרונית איך לפתור את הבעיה בין הבנק לבין המשיב ושני שותפיו. השותף השלישי מר סרוג'י חתם על ההצעה והמשיב ושותפו הנוסף כראם לא באו, לכן הבנק דחה את הישיבה לעוד כמה ימים, אולם גם אז הם לא באו. בנסיבות אלה החליטה הנהלת הבנק לשלוח מכתב דרישה והדבר אכן נעשה (ראו עמ' 6, שורות 6-12 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.2008). עדותו זו של מר דביני הותירה עליי רושם חיובי, ואף לא נסתרה על-ידי המשיבים, לכן הנני קובע כי עדות זו מהימנה עליי ואני מקבלה.
יתירה מזו, מהמסמכים שהונחו בפניי עולה, כי לאחר קבלת מכתב הדרישה בכתב מהבנק, הגיב בא-כוח המשיב במכתבים מיום 05.08.03 ו- 06.08.03, בתגובה לכך שלח הבנק למשיב ביום 07.08.03 דרישה נוספת (ראו העתק תכתובת של הצדדים נספח יא' להמרצת הפתיחה).
זאת ועוד, מעיון בהסכם עולה, כי ההסכם נערך בתאריך 01.08.03, דהיינו נערך לפני הפניה בכתב של הבנק למשיב. עם זאת, הערות האזהרה אשר נרשמו על המקרקעין מכוח ההסכם לטובת המשיבה, נרשמו רק ביום 14.08.03, כאשר הפניה ללשכת רישום המקרקעין נעשתה בתאריך 13.08.03 (ראו העתר הבקשה לרישום הערות האזהרה בעניין גוש 16544 חלקה 3 נספח יב' להמרצת הפתיחה). משמעות הדבר, כי הערות האזהרה נרשמו בחלוף כשבועיים מיום עריכת ההסכם. התנהגות זו של המשיבים, מעוררת תמיהה וסימני שאלה אם נוסיף לכך העובדה כי בסימוכין המופיעים בתחתית עמ' 3 להסכם, נרשם באותיות קטנות ח/46, 11/8. הרישום בסימוכין כאמור מלמד ככל הנראה, כי תאריך הפקתו של ההסכם הינו 11.08.03 ולא תאריך 01.08.03. מסקנה זו תומכת בטענת הבנק כי תאריך חתימתו האמיתי של ההסכם, לא היה בתאריך 01.08.03 כפי שנרשם, אלא תאריך מאוחר יותר הקרוב יותר ליום 13.08.03, המועד בו הוגשה הבקשה לרישום הערת אזהרה, ובכל מקרה לאחר מועד פניית הבנק לראשונה בכתב למשיב בדרישה לתשלום החוב ולאחר שהמשיב הבין כי הבנק רציני בדרישותיו, והוא עשוי לרדת לנכסיו. מכאן היה צורך בעריכת ההסכם ורישום הערת אזהרה על-מנת להבריח את נכסי המשיב מפני הבנק. מסקנה זו הגיונית ומתקבלת על הדעת בנסיבות העניין.
כאן המקום לציין, כי חרף טענת הבנק למועד עריכת ההסכם, הרי המשיבים לא מצאו לנכון להביא כל ראיה מסוג כלשהו כדי לתמוך בטענתם כי אכן ההסכם נערך בתאריך 01.08.03, כמו-כן לא הביאו אף ראיה כדי לתת הסבר המניח את הדעת לרישום הסימוכין בתחתית עמ' 3 להסכם, כל זה מחזק ותומך בטענת הבנק כי אכן ההסכם לא נערך בתאריך 01.08.03 כפי שהסברתי לעיל. מכל מקום, גם אם אקבל את טענת המשיבים כי ההסכם אכן נערך ונחתם ביום 01.08.03, אין בכך כדי לשנות ממסקנתי לעיל לפיה, מטרתו האמיתית של ההסכם היתה להבריח את נכסי המשיב, מאחר ועל-פי עדותו של מר דביני המקובלת עליי, הרי קודם לתאריך 01.08.03 נעשו פניות בעל-פה על-ידי הבנק אל המשיב בדרישה לתשלום החוב, והמשיב אף לא הופיע לפגישה עם נציגי הבנק שהתקיימה שבועיים עד שלושה שבועות לפני מכתב הדרישה מיום 04.08.03, לכן גם אם ההסכם נחתם ביום 01.08.03, הרי הוא נועד בנסיבות העניין להבריח את נכסי המשיב מפני הבנק.
ה. מעבר לאמור לעיל, ובהתעלם מאי-חוקיותו של ההסכם, העובדה העיקרית שיש בה כדי לתמוך במסקנתי כי המשיבים כרתו את ההסכם למראית עין בלבד, והם לא התכוונו באמת להעביר את הזכויות במקרקעין על-שם המשיבה ולנשל את המשיב מרוב זכויותיו ברכוש נעוצה בכך, כי ההסכם כלל לא אושר כדין. במה דברים אמורים? סעיף 2(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון"), קובע כי הסכם ממון טעון אישור בית-המשפט לענייני משפחה או בית-הדין הדתי שלו סמכות השיפוט בענייני נישואין וגירושין של בני הזוג. עניין זה היה אמור להיות ידוע למשיבים, אשר ציינו בפירוש בהסכם כי:
'הצדדים מסכימים להגיש הסכם זה לאישורו של בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת שיתבקש ליתן תוקף של פסק-דין.' (ראו סעיף 6 להסכם)
על-אף החובה לאשר את ההסכם בבית-המשפט לענייני משפחה, אין חולק על כך, כי ההסכם לא אושר קודם להגשת המרצת הפתיחה דנן, המשיב בעדותו בפניי הודה בכך, ואף אישר כי גם לא ניתן דיווח על ההסכם לרשויות המס (ראו עמ' 12, שורות 27-28, ועמ' 13, שורות 1-4 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.2008). אומנם ער אני לעובדה כי ההסכם בסופו של דבר אושר על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה בנצרת (ראו נ/1), אך הדבר נעשה על-ידי המשיבים רק ביום 2.7.2007, קרי, לאחר שהבנק הגיש את המרצת הפתיחה דנן ביום 17.1.2007. סבורני כי אישור זה חסר תוקף משפטי, הואיל וניתן על-ידי בית-המשפט לענייני משפחה כאשר המידע המהותי הוסתר ממנו על-ידי המשיבים. במה דברים אמורים? הבנק הגיש את המרצת הפתיחה דנן ביום 17.1.2007, כאמור לעיל, ובו ביום ניתן לבקשת הבנק על-ידי בית-משפט זה צו איסור דיספוזיציה בזכויות המשיבה במקרקעין (העתקו של הצו צורף כנספח ב' לסיכומים מטעם הבנק). ואילו מעיון בפרוטוקול הדיון שהתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה ביום 2.7.2007 עולה כי המשיבים כלל לא יידעו את בית-המשפט כי ישנו הליך התלוי ועומד, בו נטען כי יש להצהיר על בטלותו של ההסכם, ואף לא יידעו את בית-המשפט כי ישנו צו איסור דיספוזיציה ביחס למקרקעין, ולמעשה אישור ההסכם יש בו כדי להפר את הוראות של הצו הנ"ל. לפיכך, משהחלטת בית-המשפט לענייני משפחה ניתנה על סמך מידע מטעה ובניגוד לצו איסור דיספוזיציה, יוצא איפוא כי אין כל תוקף לאישור ההסכם, לכל הפחות כלפי הבנק. הרי היה ידוע למשיבים כי הבנק הינו צד מעוניין בהליך של אישור ההסכם, והסעד לו עתר בהמרצת הפתיחה היה להצהיר על בטלות ההסכם. הוכח כי המשיבים לא צירפו את הבנק לבקשה לאישור ההסכם, ואף לא יידעו את הבנק על עצם קיומו של ההליך שהתנהל בבית-המשפט לענייני משפחה בדלתיים סגורות. במצב דברים זה ומשלא היה הבנק צד להליך בפני בית-המשפט לענייני משפחה, סבורני כי החלטת בית-המשפט לענייני משפחה חסרת כל תוקף כלפי הבנק.
זאת ועוד, נשאלת השאלה מדוע ישבו המשיבים בחיבוק ידיים מאז חתימת ההסכם בשנת 2003 וטרחו להגישו לאישור בבית-המשפט לענייני משפחה רק כעבור כמעט 4 שנים, בשנת 2007, ולאחר שהוגשה המרצת הפתיחה דנן על-ידי הבנק, וכן לא דיווחו כלל על ההסכם לרשויות המס, כאמור לעיל? האם אין בכך כדי להעיד ביתר שאת על מראית העין שבהסכם וכי כוונתם האמיתית של המשיבים כלל לא היתה העברה כנה של הזכויות במקרקעין על-שם המשיבה? המשיב נשאל במהלך עדותו בפניי בנוגע לדברים אלה, והוא השיב כי הדברים הנ"ל אמורים להתבצע על-ידי עורך-הדין (ראו עמ' 13, שורה 4 לפרוטוקול הדיון מיום 3.3.2008). אינני מקבל הסבר זה של המשיב. בהסכם נכתב במפורש כי הצדדים מסכימים להגישו לאישור בית-המשפט לענייני משפחה, ויתרה מכך מעיון בפרוטוקול הדיון שנערך בבית-המשפט לענייני משפחה ביום 2.7.2007, עולה כי המשיבים אישרו לפרוטוקול כי את ההסכם ערכו בשנת 2003, אבל לא הגישו אותו לאישור בית-המשפט, אלא שמו אותו במגרה (ראו נ/1). התנהגות זו של המשיבים מחזקת את המסקנה אליה הגעתי, כי הם ערכו את ההסכם למראית עין בלבד ולא התכוונו באמת ובתמים להסדרים שנקבעו בהסכם. המשיבים שמרו את ההסכם במשך שנים במגרה, ללא דיווח לרשויות המס, ללא אישור בית-המשפט לענייני משפחה כמתחייב על-פי החוק, ורק המרצת הפתיחה שהגיש הבנק נגדם היא זו שאילצה, למעשה, את המשיבים לפנות לבית-המשפט לענייני משפחה על-מנת לאשר את ההסכם. סבורני כי התנהלות זו של המשיבים מעידה באופן ברור על מראית העין של ההסכם, כפי שהדברים פורטו לעיל.
מכל המקובץ עולה המסקנה, לפיה ההסכם אשר כרתו המשיבים הינו הסכם למראית עין ופסול, לכן הנני מצהיר על בטלותו. פועל יוצא מהצהרה זו הינו, כי שתי ההערות אשר נרשמו על המקרקעין על-פי ההסכם, הן בטלות."

6. דרישת תום-הלב – צד ג'

סעיף 13 סיפא לחוק החוזים קובע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל, אין בהוראה זו כדי לפגוע בזכות שרכש אדם שלישי בהסתמכו בתום-לב על קיום החוזה"[49]. כלומר, אין הביטול יכול לעמוד כנגד צד שלישי שהסתמך על החוזה בתום-לב. הדגש בסיפת סעיף זה הוא על תום-הלב של צד ג'.

במקרה ובית-המשפט יגיע למסקנה כי צד ג' איננו תם-לב, קרי, ידע על העסקה או התנהג ברשלנות, אזי, במקרה שכזה, החוזה למראית עין יבוטל. לעומת זאת, באם יוכח לבית-המשפט כי צד ג' היה תם-לב בעסקה, אזי, במקרה שכזה, החוזה למראית עין לא יבוטל וצד ג' יהא רשאי לפעול על פיו.

ב- ה"פ (נצ') 257/05[50] נשאלה השאלה האם הסתמך הבנק בתום-לב על קיום החוזה שנעשה למראית עין בין החברה למשפחה שוורץ? למעשה קיום החוזה הפיקטיבי הנ"ל בין החברה לשוורץ התאפשר בעקבות מתן ההלוואה על-ידי הבנק. כעת נבחן מה היו נסיבות מתן ההלוואה הנ"ל.

בית-המשפט קבע כי הבנק פעל ברשלנות חמורה כאשר "בחן" את עסקת המכר בין החברה למשפחה שוורץ וכאשר אישר את מתן ההלוואה לשוורץ. למסקנה זו הגיע בית-המשפט מחמת כמה סיבות.

האחת, "הבנק לא דרש כתנאי למתן ההלוואה, לא ממשפחה משוורץ ולא מהחברה אישור על כך כי העסקה דווחה לרשויות המס ואף לא דרש לקבל אישור על תשלומי המיסים בפועל".

השניה, הבנק שיחרר את הכספים "תוך פחות משבועיים מיום חתימה על חוזה ההלוואה על-ידי משפחה שוורץ" בעוד ש"בנספח התשלומים שבהסכם המכר בין משפחה שוורץ לחברה כתוב במפורש כי התשלומים ישולמו על-פי שלבי הבניה כמפורט בתוספת לתקנות המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות) (סייג לתשלומים על חשבון מחיר הדירה), התשל"ה-1975 ובהתאם להודעות החברה על הגעת הבניה לכל שלב".

השלישית, "חוזה המכר שהוצג לבנק על-ידי משפחה שוורץ היה ללא מפרט טכני וללא תשריט".

הרביעית, הבטוחות שהבנק דרש כתנאי למתן ההלוואה לשוורץ נמצאו פגומות.

7. האם ניתן לבטל הסכם למראית עין כאשר אף אחד מהצדדים לו איננו מבקש את ביטולו?

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 16211/05[51] נדונה השאלה האם ניתן לבטל הסכם למראית עין כאשר אף אחד מהצדדים לו איננו מבקש ביטולו, המנוח אשר הלך לבית עולמו, ילדיו התובעים הבאים בנעליו, והנתבע 1 – אחיו.

כב' השופטת ט' סיון קבעה כי "כיוון שהן הנתבע 1 והן היורשים הינם צד לתביעות כאן, ברור כי אין למי מהם אינטרס להעלות טענה מסוג זה. התובעים – מאחר וטענה כזו מאיינת את תביעתם, והנתבע 1 – מאחר וטענה כזו מציגה אותו באור שלילי ביותר, המטיל ספק באמינותו ומהימנותו. לפיכך, ובנסיבות ענייננו, אין מניעה מבית-המשפט, לאחר חקירה ובירור הראיות המונחות בפניו, להגיע למסקנה זו".

8. הסכם מתנה

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 923/06[52] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יהודה זפט – סגן נשיא:

"ז. בעת עריכת הסכם המתנה ידעו החייב והמבקשת ששיקים שנמשכו מחשבונו של החייב בבנק הפועלים לא כובדו. העברת הזכויות בדירה מהחייב ורעייתו לבתם נעשתה ללא תמורה תוך שהחייב ורעייתו מבטיחים לעצמם את החזקה בדירה.
ח. כאמור, גרסת המבקשת באשר לנסיבות כריתת הסכם המתנה אינה נראית לי, ומשאין בפני הסבר המניח את הדעת להעברת הזכויות בדירה מהחייב ורעייתו למבקשת ללא תמורה, אין אלא להסיק שבעריכת הסכם המתנה ביקשו החייב ורעייתו למלט את זכויותיהם בדירה מידי נושי החייב.
ט. נוכח מסקנותיי עד כאן, אני קובע כי הסכם המתנה שלכאורה נכרת בין המבקשת לבין החייב ורעייתו נעשה למראית עין, ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים, בטל.
י. משהסכם המתנה מכוחו נרשמה הערת האזהרה לטובת המבקשת בטל, בטלה הערת האזהרה שנרשמה לטובת המבקשת ואין עוד בכוחה לגבור על העיקולים שהוטלו על זכויות החייב בדירה לטובת משיבים 3 ו- 4."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 322/04[53] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת גרסטל הילה:

"החברה היתה איפוא צריכה להוכיח שהמבקשים, יחד עם הסבתא, יצרו במכוון מצג שלפיו זכויות החכירה של המנוחה בדירה עברו לידיהם, בעוד שכוונתם האמיתית לא היתה להעביר את הזכויות על-שם המבקשים.
לצורך כך, אפילו אם המניע להעברת הזכויות בדירה על-שם המבקשים היה לסכל ניסיון של המשיבה להטיל עיקול על הדירה ולהבריחה מידיה, ההעברה עצמה אינה בהכרח למראית עין בלבד, אלא יש להוכיח שהצדדים להסכם לא התכוונו לקיימו (ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41, 44).
לא שוכנעתי שכוונתם האמיתית של הצדדים לא היתה להעביר את הזכויות בדירה על-שם המבקשים. הצדדים דיווחו על עסקת המתנה לרשויות המס, שילמו את המיסים הנדרשים וקיבלו את כל האישורים הדרושים לרישום העסקה בפנקסי המקרקעין.
בנוסף, יש בפי המבקשים הסבר לכאורה לעיכוב הרישום בלשכת רישום המקרקעין.
משהנטל להוכיח כי מדובר בעסקה למראית עין על כתפי המשיבה והאחרונה לא הוכיחה כי הצדדים לא התכוונו להעביר את הזכויות בדירה על-שם המבקשים – אין מדובר בעסקה למראית עין.
(ג) זכותו של מי עדיפה?
משהגעתי למסקנה כי עסקינן בעסקת מתנה אמיתית ולא בהסכם למראית עין, נותר לי להכריע בשאלה זכותו של מי עדיפה? האם של בעל הזכות האובליגטורית, מקבל המתנה, הקודם בזמן, או של בעל העיקול שאמנם הוטל מאוחר יותר, אך נועד להבטחת פירעון חוב קיים.
בהלכת אהרונוב נקבע פה-אחד כי גוברת זכותו של מי שהתחייבו לטובתו לביצוע עסקה במקרקעין אף אם היא לא הושלמה ברישום, על זכותו של מי שהטיל עיקול על זכויות מעביר הזכויות, לאחר ההתחייבות האמורה.
שישה שופטים מתוך השבעה שפסקו בעניין אהרונוב הסכימו, שאין צורך בתמורה מבוצעת כדי שבעל ההתחייבות האובליגטורית יגבר על הנושה המעקל, דהיינו, שהזכות שביושר צומחת מייד עם כריתת החוזה, ואינה מותנית בהעברת התמורה על-ידי הרוכש.
הרציונל להעדפת בעל הזכות האובליגטורית בתחרות בין רוכש שלא השלים את העסקה ברישום לבין נושה מעקל מאוחר לו, הוא בהסתמכות של השניים על הנכס. בעוד שהעיקול הוא כלי דיוני הנועד לעזור לנושה לגבות את חובו ואין למעקל ציפיה הנוגעת לנכס קונקרטי, הרי שזכותו של הרוכש היא זכות מהותית וציפייתו נוגעת לנכס הספציפי.
השאלה היא האם רציונל זה יפעל באופן זהה כאשר מדובר בעסקת מתנה. האם גם בעסקת מתנה גוברת זכותו של הנהנה מהסכם המתנה, הקודם בזמן, על זכות נושה של נותן המתנה, שהטיל עיקול על הנכס?
שאלה זו הועלתה בפרשת חיג'אזי, אך לא הובאה לידי הכרעה, לנוכח הנסיבות המיוחדות שאירעו בה.
בפרשת חיג'אזי נקבע כי הבנים (מקבלי המתנה) לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם להוכיח קיומו של מקור זכות לגיטימי שעליו הם יכולים להשעין את תביעתם לזכות במקרקעין. קביעה זו נקבעה לנוכח המסקנה שהסכם המתנה נוצר בשלב מאוחר במהלך ההתדיינות המשפטית וככל הנראה נעשה כדי לאפשר את הרחקת המקרקעין מתפיסת הנושים (פרשת חיג'אזי, בעמ' 758).
עם זאת, השופטת פרוקצ'יה דנה בהנחה ההיפוטתית שהסכם המתנה כן נערך לפני ההתדיינות המשפטית ואמרה כי במצב כזה המענה לתחרות בין הזכויות עשוי להיות שונה במצבים שונים בהתאם ליחס בין האינטרסים המוגנים של כל אחד מן הצדדים, תוך מתן דגש לדברים שיש לבחון.
ולענייננו:
מן הצד האחד, ניצבים לפני המבקשים, מקבלי ההבטחה למתנה, כשבידיהם זכות מהותית בדירה הספציפית, ומן העבר האחר, ניצבת המשיבה, הנושה, בעלת זכות דיונית בדירה ותו לא, אך בידה פסק-דין חלוט לטובתה בסכום העולה על 350,000 ש"ח.
לאחר שקילת כל הטיעונים הגעתי למסקנה, כי במאזן הכולל של האינטרסים המוגנים של שני הצדדים, ובנסיבות המקרה דנן, יש להעדיף את עניינה של המשיבה על פני זכותם של המבקשים מכוח הסכם המתנה, ואפרט.
נקבע בעבר כי המעקל אינו נמנה עם המסתמכים הפוטנציאליים על המרשם לשם עשיית עסקה היוצרת התחייבות כלפיו והוא חשוף ממילא לסיכון שהנכס הרשום על-שם החייב ביום היווצרות החוב, לא ייוותר בידיו במועד מאוחר יותר אם יפתח בעתיד בהליכים לגביית החוב. בכל תקופת קיום החוב וקודם לעיקול, רשאי החייב להעביר את הנכס לאחר, בתמורה או שלא בתמורה, ולעשות בו כל עסקה אחרת, ללא צורך באישור הנושה. ציפייתו שמצבת הנכסים של המוכר תישאר כפי שהיא, אינה מהווה אינטרס משפטי הראוי להגנה (הלכת אהרונוב, בעמ' 243-244).
עם זאת, אין לומר שאינטרס הפירעון של הנושה הכספי הוא בעל משקל אפסי בעימות מול אינטרס מקבל המתנה. אכן, הנושה לא רכש אינטרס בנכס קונקרטי כלשהו, אולם צמחה לזכותו ציפיה כללית להיפרע. גם ההסתמכות של הנושה הכספי על המצג הפומבי של מצב הזכויות אינה נתון שיש להתעלם הימנו כליל. לכן, כדי להעדיף את מקבל המתנה, לא די בשלילת העוצמה של ציפיית הנושה הכספי, אלא יש להצביע על עוצמה מספקת של אינטרס מקבל המתנה, המצדיקה את עדיפותו (השווה: מ' דויטש "נפילתה(?) ועלייתה של הזכות שביושר במשפט הישראלי – המשפט בעקבות המציאות" עיוני משפט כד (התש"ס-2000) 338-339).
אמנם נכון הדבר, כפי שכבר ציינתי לעיל, כי למבקשים יש ציפיות מוגנות בנכס, אך ציפיות אלה הן מוחלשות מאלה של הרוכש בעסקת מכר (כפי שאף נאמר על-ידי כב' השופטת פרוקצ'יה בפרשת חיג'אזי) ובנסיבות שלפני סבורה אני שאין זה ראוי להעניק להם עדיפות על פני המשיבה. המבקשים התרשלו בהגנה על זכויותיהם והשתהו מאוד בהבטחתן.
עסקת המתנה נעשתה ביולי 1997. במאי 2001 הוטל צו המניעה הזמני על הדירה בתביעת הבנק. מכאן, למבקשים היו כמעט ארבע שנים להשלים את העסקה ברישום בלשכת המקרקעין, או למצער, לרשום הערת אזהרה לטובתם, אולם הם החלו לפעול רק כאשר היה מאוחר מדי, לנוכח צו המניעה הזמני שנרשם על הזכויות בדירה.
אמנם נקבע משכבר כי כאשר מדובר בעימות שבין קונה מוקדם שלא רשם הערת אזהרה על הנכס לבין מעקל מאוחר, המחדל של הקונה ברישום הערת האזהרה אינו הגורם להכשלת הנושה ולכן אין הצדקה עניינית לפגוע בעדיפות הקונה (ע"א 790/97 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אברהם גדי, פ"ד נט(3) 697), אולם סבורני שלנוכח העובדה שזכותו של מקבל המתנה מוחלשת בהרבה מזו של רוכש, היה מצופה ממנו להגן ולו בקצת על זכותו המוחלשת הזו ולכן יש לתת משקל להיעדר רישום של הערת אזהרה.
המבקשים אמנם הסבירו את פשר העיכוב ברישום, אולם הימנעותם מרישום הערת אזהרה על הדירה לטובתם, דבר שמבחינה טכנית היה אפשרי לפחות בחלק ניכר מהזמן שחלף, עוזרת להטיית הכף לטובת המשיבה, שבעת היווצרות החוב לא יכולה היתה לדעת שהדירה ממנה היתה יכולה לממש את החוב, הובטחה במתנה על-ידי הסבתא למבקשים.
יש להוסיף ולציין באשר לנקודה זו, שהמבקשים אף לא הוכיחו במידה הנדרשת את הנסיבות בעטיין טוענים הם שהתעכב הרישום:
כך למשל באשר לאישור הנדרש מהחוכרת והבעיות שאישור זה יצר – המבקשים תמכו טענה זו בתצהיר המשלים מטעם אילנה בלבד, תצהיר המבוסס על מסמכים שנמצאו במשרדו של עורך-דין אלחנני ולא על ידיעה אישית;
כך למשל נמנעו מלהביא לעדות או לפחות להגיש תצהיר של מאן דהוא ממשרד עורך-דין אלחנני שיסביר את פשר העיכוב וזאת לאחר שבתצהירים מטעמם טענו שלא הקפידו להתעניין אצל עורך-דין אלחנני בדבר סיומו המהיר של רישום הזכויות (סעיף 7 בתצהירים מטעם דנה וארז, סעיף 6 בתצהיר מטעם אילנה).
אף טיעונם של המבקשים שעורך-דין אלחנני היה היחיד שטיפל בהעברת הזכויות על שמם של המבקשים הוא טיעון תמוה בהתחשב בכך שייפויי-הכוח מינו חמישה עורכי-דין ממשרדו של עורך-דין אלחנני, שייפויי-הכוח נחתמו בפני עורך-דין הרפז ולא בפני עורך-דין אלחנני וכי אישור לשכת רישום המקרקעין על תיקון טעות הסופר שנפלה בתעודת הזהות של המנוחה הופנה לעורך-דין שפורן ולא לעורך-דין אלחנני.
יש עוד לקחת בחשבון שעזבון המנוחה מנוהל בפשיטת רגל, והנכס היחיד שנותר למימוש בו הוא הדירה נושא התובענה דנן. מאחר שהדירה טרם הוקנתה באופן סופי במתנה, משקל ציפיותיה של המשיבה להיפרע מהדירה, עולה באורח ניכר, ומולה עומדים המבקשים, שלא שילמו כל תמורה.
כאשר אין די במסת הנכסים של נותן המתנה כדי לשלם לנושים ועסקת המתנה טרם הושלמה ברישום, שוכנעתי שיש לייחס משקל רב יותר דווקא לנושים שזכאים להיפרע את חובם.
לסיום, באיזון בין האינטרסים של שני הצדדים, מצאתי שנכון להקנות עדיפות לזכות המשיבה לממש את חובה על פני זכות המבקשים, הנהנים מהסכם מתנה, שלא שילמו כל תמורה ושזכותם לא הושלמה ברישום, ואף לא נרשמה לטובתם הערת אזהרה, וזאת גם לנוכח המצב הכלכלי של עזבון המנוחה עד כדי הכרזתה פושטת רגל.
5. סוף דבר
מכל האמור לעיל, אני דוחה את התובענה."

9. ביטולה של הערת אזהרה

סעיף 127 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 קובע כדלקמן:

"127. תוצאות של הערת אזהרה (תיקון: התשל"ג, התשל"ח, התשנ"ד)
(א) נרשמה הערת אזהרה וכל עוד לא נמחקה, לא תירשם עסקה הסותרת את תוכן ההערה, אלא בהסכמת הזכאי או לפי צו בית-המשפט.
(ב) נרשמה הערת אזהרה ולאחר מכן הוטל עיקול על המקרקעין או על הזכות במקרקעין נשוא ההערה, או שניתן צו לקבלת נכסים בפשיטת רגל או צו פירוק נגד בעל המקרקעין או בעל הזכות במקרקעין, או שנתמנה כונס נכסים על רכושו, הרי כל עוד לא נמחקה ההערה, לא יהיה בכל אלה כדי לפגוע בזכויות הזכאי הנובעות מההתחייבות נשוא ההערה, ובלבד שטענה לביטול העסקה מחמת פשיטת הרגל או הפירוק שהיתה עומדת אילו בוצעה העסקה במועדה, תעמוד גם נגד ההתחייבות האמורה.
(ב1) הערת אזהרה שנרשמה כאמור בסעיף 126, אינה טעונה רישום בכל מרשם או פנקס אחר המתנהל על-פי דין.
(ג) עסקה המקנה חלק ממקרקעין, בבעלות או בחכירה לדורות, לרשות מקומית למטרת דרכים או מדרכות או הרחבתם, המתחייבת מתוכנית שאושרה לפי חוק התכנון והבניה, התשכ"ה-1965, לא יראו כעסקה הסותרת הערת אזהרה, ובלבד ששלושים יום לפני רישום העסקה נשלחה הודעה על כך לזכאי על-פי הערת האזהרה."

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1344/06[54] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יהודה זפט – סגן נשיא:

"אכן, המבקשים צירפו מסמכים מהם ניתן ללמוד לכאורה על העברת כספים שנעשתה בין המבקשים לבין החייב ו/או אחרים, אולם העברת הכספים עליה מצביעים המבקשים אינן תואמות את תנאי התשלום שנקבעו בין החייב לבין המבקשים בהסכמי המכר.
המבקש לא הראה שהיתה הסכמה מצד החייב לשינוי תנאי התשלום שנקבעו בהסכמי המכר.
יתר-על-כן, מגרסתו של המבקש עולה כי הוא ובני משפחתו הלוו לחייב סכומים ניכרים (סעיף 35 לתצהיר מיום 2.11.06) ואביו נהג להעביר כספים בין החברות השונות שבשליטת בני המשפחה (שורה 24 בעמ' 2 לפרוטוקול מיום 10.4.07). יש בכך כדי לתמוך באפשרות שהעברות הכספים מהמבקשים לחייב ו/או לאחרים לא נעשו בקשר עם הסכמי המכר שנכרתו בין החייב למבקשים.
המבקש הוא אחיינו של החייב, הוא מחזיק בחלק ממניות יהלומי שכטר ומשמש כמנהלה יחד עם אביו, אחיו של החייב.
בעת עריכת הסכמי המכר בין החייב לבין המבקשים היה החייב שרוי בחובות ונושים התדפקו על דלתו.
למרות שלפי גרסתם השלימו המבקשים את תשלום מלוא התמורה בעד זכויות החייב בנכס א' ובנכס ב' ולמרות שעל-פי תנאי הסכמי המכר היו זכאים לרשום על שמם את הזכויות בנכסים עם תשלום מלוא התמורה, לא פעלו המבקשים לרשום את זכויותיהם בהתאם להסכמי המכר הנטענים. בכך יש כדי לבסס הנחה שהחייב לא התכוון להעביר למבקשים את זכויותיו בנכס א' ובנכס ב'.
צירוף הנסיבות עליהן עמדתי לעיל הביאוני למסקנה כי הסכמי המכר שלכאורה נכרתו בין המבקשים לבין החייב בקשר עם מכירת נכס א' ונכס ב' נעשו למראית עין, ובהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים, הם בטלים.
יא. משההסכמים מכוחם נרשמו הערות האזהרה לטובת המבקשים בטלים, בטלות הערות האזהרה שנרשמו לטובת המבקשים."

10. הסכמי הרשאה

ב- ת"א (ת"א-יפו) 3125/00[55] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת צפורה ברון:

"הסכמי ההרשאה המאוחרים – הסכמים למראית עין
הנתבעת נאחזת בהסכמי ההרשאה המאוחרים ומכוחם היא טוענת לזכויות במחסנים, אולם דווקא הסכמים אלה, מחזקים את גרסת המפרק באשר להברחת נכסים ערב התמוטטות קבוצת מתוק;
ודוק, בסוף שנת 1998, פחות משנה לפני התמוטטות קבוצת מתוק, פנו יחידי מתוק לקיבוץ בבקשה להעביר ולהמחות את כל הזכויות על-פי הסכמי ההרשאה הראשונים לנתבעת. מעדותו של גזבר הקיבוץ עולה, כי הנתבעת הוצגה לקיבוץ כזרוע ארוכה של קבוצת מתוק וכיחידה עסקית אחת עם קבוצת מתוק ויחידיה.
הקיבוץ סרב לבקשת יחידי מתוק להמחאה והעברה גמורה של הזכויות על-פי הסכמי ההרשאה והסכים רק לצירוף הנתבעת כמתקשרת נוספת להסכמי ההרשאה.
בהתאם לכך, נחתם ביום 19.11.98 הסכם צירוף ביחס לשני המחסנים הראשונים, שבמסגרתו צורפה הנתבעת כצד נוסף מטעם קבוצת מתוק להסכמי ההרשאה הראשונים, כדלהלן:
'בהמשך לבקשתכם להעברת זכויות וחובות על-פי הסכם מיום 18.7.94 וכתב התחייבות מיום 24.9.96 בכל הקשור לשני מחסנים כנקוב בהסכם וכתב ההתחייבות האמורים (להלן: "הסכמי ההרשאה") שנחתמו בין מתוק אפריים.. עם הקיבוץ, לחב' אפי-בן ... (להלן: "החברה"), הרינו להודיעכם, כי אנו נסכים לצירוף החברה להרשאה על המחסנים בכפוף למילוי כל התנאים המצטברים כדלקמן:
1. מתוק תישאר מחוייבת למילוי כל החיובים המפורטים בהסכמי ההרשאה ...
2. למען הסר ספקות, מתוק מצהירה ומאשרת כי תישאר חייבת ביחד ולחוד עם החברה למילוי כל החיובים על-פי הסכמי ההרשאה, וכי צירוף החברה אינו משחרר ו/או פוטר אותה מאחריות לקיום כל חיוב על-פי הסכם ההרשאה.' (ההסכם צורף כמוצג ת/12 לתיק מוצגי התובעות)
הסכם דומה נחתם גם ביחס למחסן השלישי, בזו הלשון:
'בהמשך לבקשתכם להעברת זכויותיכם וחבויותיכם, על-פי הסכם הרשאה מיום 1.6.97 (להלן: "הסכם ההרשאה") שנחתם עימכם לבין הקיבוץ, לחברת אפי-בן ... (להלן: "החברה"), הרינו להודיעכם כי אנו נסכים לצירוף החברה להסכם וזאת בכפוף למילוי תנאים מצטברים כדלקמן:
1. מנשה מתוק, הרצל מתוק ויהודית מתוק (להלן: "מתוק") ישארו מחוייבים יחד ולחוד ובערבות הדדית ביניהם למילוי כל החיובים המפורטים בהסכם ההרשאה.
2. למען הסר ספקות, תיווסף הצהרה של מנשה מתוק, הרצל מתוק ויהודית מתוק, כי יישארו חייבים ביחד ולחוד עם החברה למילוי כל החיובים, על-פי הסכם ההרשאה וכי צירוף החברה אינו משחרר ו/או פוטר אותם מאחריות לקיום כל חיוב על-פי הסכם ההרשאה.' (ההסכם צורף כמוצג ת/13 לתיק מוצגי התובעות)
גזבר הקיבוץ העיד בפני, כי בהתאם למוסכם עמו, הנתבעת אמורה היתה לצרף את חתימתה להסכמי ההרשאה הראשונים. הקיבוץ סבר, כי מצבת הביטחונות שלו השתפרה, כתוצאה מצירוף "כיס נוסף" להסכמי ההרשאה (ראה עדותו מיום 14.11.04, עמ' 23, 28).
בפועל, נחתמו בין הקיבוץ לנתבעת הסכמי הרשאה חדשים, ביום 19.11.98, זהים לחלוטין להסכמי ההרשאה הראשונים, הנושאים את התאריכים המקוריים שבהם נחתמו הסכמי ההרשאה הראשונים, מהם נעדר כל זכר למתוק אפריים ולהסכמי הצירוף (ההסכמים צורפו כמוצגים ת/14, ת/15, ת/16 לתיק מוצגי התובעות).
השתלשלות עניינים זו מעוררת חשש כבד, כי כל מטרתם של הסכמי ההרשאה המאוחרים ביצירת הרושם, כאילו הם נחתמו בעבר הרחוק, במועד חתימתם של הסכמי ההרשאה הראשונים. ואכן, בכתב הגנתה של הנתבעת כלל לא נזכרו הסכמי ההרשאה הראשונים והסכמי הצירוף, שאין עוד מחלוקת על קיומם, כשכל שנטען הוא לבעלות במחסן השלישי, על יסוד הסכם ההרשאה המאוחר, שלטענת הנתבעת נחתם בשנת 1997 (ראה, בהקשר זה, גם את סעיף 11 לתצהיר מנשה מתוק, שניתן בתמיכה לתגובת הנתבעת לבקשה המקורית שהגיש המפרק במסגרת תיק הפירוק).
בתצהיריה שינתה הנתבעת את גרסתה וטענה, כי הסכמי ההרשאה המאוחרים נחתמו "זמן מה" לאחר חתימת הסכמי ההרשאה הראשונים וכי כל זכויות והתחייבויות מתוק אפריים מכוח הסכמי ההרשאה הראשונים הוסבו לנתבעת.
גם בגרסה זו של הנתבעת אין ממש;
ראשית, הוכח כי הסכמי ההרשאה המאוחרים נחתמו ביום בו נחתמו הסכמי הצירוף ולא בתאריכים הנזכרים בהסכמים (ראה, בהקשר זה, את הסכם המחסן השני, מוצג ת/15, אשר תוארך ליום 18.11.98, הוא מועד חתימת הסכמי הצירוף, זאת, ככל הנראה, בשוגג).
שנית, הוכח כי להסכמים אלה אין ישות עצמאית ולמעשה כל מטרתם בצירוף הנתבעת להסכמי ההרשאה הראשונים. העיד על כך גזבר הקיבוץ, כדלהלן:
'ההסכמים האלה אף פעם לא עמדו בפני עצמם והם תמיד היו חלק מהסכם הצירוף ותמיד ראינו את שלושת ההסכמים – ההסכם המקורי, הסכם הצירוף וההסכם עם אפיבן כיחידה אחת.' (ראה עדות גזבר הקיבוץ מיום 14.11.04, בעמ' 24)
באשר לחתימה הנתבעת על סט הסכמים החדש, תחת צירוף חתימתה להסכמי ההרשאה הראשונים, העיד גזבר הקיבוץ, כדלהלן:
'היתה אלינו פניה שראינו בה זהה מבחינתנו, שייחתם הסכם עם אפיבן. בתום-לב ראינו בחתימה על הסכם חדש או צירוף אפיבן בחתימתם על ההסכם הישן דבר זהה. לא נתנו דעתנו לתאריך.' (שם)
ובהמשך חקירתו:
'המהלך הזה נעשה בתום-לב. מתחילתם של דברים ועל-פי הסכם הצירוף, אפיבן היו אמורים להוסיף חתימתם על ההסכמים המקוריים. לאחר שנחתם הסכם הצירוף נתבקשנו שצירוף אפיבן יהיה בהסכם נפרד ולא חתימה על ההסכם המקורי. לא ראינו בכך בעיה.' (שם, בעמ' 31)
ראיה נוספת לאופן בו ראו הצדדים את העסקה מצאתי בפנייתו של עורך-דין קריספין, בא-כוח יחידי מתוק, לקיבוץ, לביצוע שינוי בטיוטת ההסכם להארכת תקופת ההרשאה לגבי המחסן השלישי. בפנייתו מיום 4.3.99, ביקש עורך-דין קריספין, כי יחידי קבוצת מתוק לא יוזכרו כצד להסכם, הואיל ולדידו 'הסכם ההרשאה מיום 1.6.97 נחתם עם חברת אפי בן, ועמה בלבד. בשל דרישתם הסכימו יחידי משפחת מתוק וחברת מתוק לחתום על ערבויות בקשר עם ההסכם כאמור' (ראה מוצג ת/17 לתיק מוצגי התובעות). במכתבו מיום 27.5.99 דחה הקיבוץ בקשה זו, בציינו 'מכתבך אינו מקובל עלינו מכל וכל. חולדה חתמה הסכם עם יחידי מתוק בלבד מתוך היכרותנו עימם. לא היינו חותמים הסכם עם חברת אפיבן בשום תנאי. איננו מסכימים לשינוי כלשהו בנושא זה..' (ראה מוצג ת/18 לתיק מוצגי התובעות).
טענת הנתבעת לפיה הסכמי ההרשאה המאוחרים עומדים בזכות עצמם נסתרת גם מתוכן ההסכמים; כך, למשל, בהסכם המחסן הראשון, נאמר כי הוא נחתם בשנת 1994, אולם הנתבעת כלל לא נוסדה נכון לאותו מועד. זאת ועוד, באותו הסכם נזכר מכון הזרעים, המנוהל, כביכול, על-ידי הנתבעת, שעה שברור שמכון הזרעים נוהל על-ידי מתוק אפריים. בהסכם המחסן השני נאמר, כי הנתבעת תקים מחסן לצורך אחסנה ותשלם דמי הרשאה, אולם ברור כי המחסן כבר הוקם, אותה שעה, על-ידי מתוק אפריים.
חשוב מכך, גרסת הנתבעת אינה מתיישבת עם המציאות בפועל, שהרי הוכח כי ההתקשרות האמיתית נותרה בין הקיבוץ לבין מתוק אפריים וכי הנתבעת לא נטלה כל חלק בהקמת המחסנים ולמעשה בהסכמי הצירוף לא היה ממש;
מהראיות שהובאו בפני עולה, כי מתוק אפריים היא שמימנה, מכיסה, את בניית שלושת המחסנים והיא שנשאה בתשלום דמי ההרשאה בגינם: מתוק אפריים היא שהתקשרה בהסכמים עם הקבלנים השונים (ראה מוצג ת/6 לתיק מוצגי התובעות; עדות אלון שפיצר, גזבר קיבוץ חולדה, מיום 14.11.05, בעמ' 25); חשבוניות קבלנים וספקים הוצאו על שמה של מתוק אפריים והמע"מ בגין אותן חשבוניות קוזז על ידה (מוצג ת/7); מתוק אפריים היא שנשאה בתשלום לקבלנים בגין הבניה (ראה עדותו של ברייר, הקבלן המבצע, מיום 14.11.04, בעמ' 33); המחסנים נרשמו כרכוש קבוע בספריה של מתוק אפריים והיא שהפחיתה את הפחת בגין המחסנים (מוצג ת/21); במקביל, נרשמו הוצאות הקמת המחסנים בספריה של מתוק אפריים, כדלהלן: סכום של כ-1,300,000 ש"ח הוצא בשנים 1996-1998 וסכום של כ-2900,000 ש"ח הוצא בשנת 1999 (ראה כרטסת הנהלת חשבונות, מוצג ת/8). לאחר שהושלמה בניית מחסנן הראשון והשני, במהלך השנים 1995-1996, נמסרה החזקה בהם לידי מתוק אפריים, אשר עשתה בהם שימוש לצורכיה. מתוק אפריים היא שנשאה בתשלום דמי ההרשאה לקיבוץ בגינם ובכלל זה דמי ההרשאה בגין המחסן השלישי, שבנייתו הושלמה רק בשנת 1999 (ראה כרטסת קיבוץ חולדה אצל קבוצת מתוק, מוצג ת/10; חקירתה של רינת רותם מיום 1.2.05, בעמ' 78; חקירתה של יהודית מתוק מיום 25.6.06, בעמ' 56).
לא הובאה בפני ולו בדל ראיה שיש בה כדי להצביע על מעורבות הנתבעת בבניית המחסנים. בהקשר זה יובהר, כי גרסת הנתבעת, לפיה הבנקים הנושים ידעו כי הזכויות במחסנים הינן של הנתבעת נסתרת לחלוטין בשים-לב למסמכים השונים שהוצאו בקשר לכך, כמו גם לאור אי-העדת המפקח מטעם הבנקים הנושים, מר שלם, כמובטח (ראה, בהקשר זה, מוצגים ת/2, ת/62 לתיק מוצגי התובעות).
אם לא די בכל אלה, הרי שהסכם השכירות מיום 23.8.98 (מוצג ת/28 לתיק המוצגים) סותם סופית את הגולל על טענותיה של הנתבעת; ודוק, על-פי אותו הסכם שוכרת הנתבעת את המחסן השלישי מבעלת הזכויות בו, היא התובעת 4. מובן, כי אם הנתבעת היתה, באמת ובתמים, בעלת זכויות במחסן, לא היה לה כל צורך לשכור אותו מעצמה.
מופרך עוד יותר הוא טיעונה של הנתבעת, לפיו, הכוונה היתה שהנתבעת תשכיר לקבוצת מתוק את המחסנים, שהרי משמעות הטיעון הוא, כי קבוצת מתוק תשקיע את הכספים ותבנה את המחסנים ואז תשלם דמי שכירות עבור המחסנים שהיא עצמה בנתה.
גם הסברה של הנתבעת, באשר לייעוץ משפטי, כביכול, שהביא להסבת הסכמי ההרשאה לטובתה, אינו עומד במבחן המציאות;
ודוק, הנתבעת טוענת, כי יחידי מתוק פעלו בהתאם לעצה משפטית של עורך-דין אילן שביט, לפיה קיים סיכון גדול בהתקשרות עם קיבוץ חולדה, מאחר והקיבוץ אינו יכול להמציא את הסכמת מינהל מקרקעי ישראל להקמת המחסנים כאמור ולפיכך מומלץ שלא לבצע את ההתקשרות למול קבוצת מתוק, העומדת להתאחד ולהפוך לחברה ציבורית. רוצה לומר, הפעולות בוצעו כפי שבוצעו כדי להימנע מלקיחת סיכון על-ידי קבוצת מתוק. אולם בפועל ארע מצב הפוך, שהרי קבוצת מתוק היא שלקחה את הסיכון, מאחר וכל הכספים להקמת המחסנים הועברו על ידה, מבלי שיינתן לקבוצת מתוק סיכוי כלשהו ליהנות מפירות ההשקעה, מאחר וההשקעה בוצעה לכאורה על-ידי הנתבעת. מובן, כי עדיפה האפשרות לממן עסקה וליהנות מפירותיה, הגם שמדובר בעסקה מסוכנת, על פני מימון אותה עסקה מסוכנת והעברת פירותיה לאחרים.
בשים-לב למופרכות הטיעון של הנתבעת, אך ברור הוא מדוע עורך-דין אילן שביט לא הובא לעדות מטעמה של הנתבעת, אף שעדותו הינה מתבקשת, בנסיבות העניין. מובן, כי הימנעות מהבאת עד חיוני, מעמידה את אותו צד בחזקת מי שיודע שעדות אותם עדים היתה פועלת לרעתו (ראה ספרו של יעקב קדמי על הראיות חלק שלישי, 1648-1661. כן ראה לעניין זה ע"א 3694/99 ארדמן נ' חברת פרוייקט אורנים בע"מ, פ"ד נה(2) 385, 392 (2000); ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד(4) 595, 602 (1990); ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)).
סיכומם של דברים: ממכלול הראיות שהובאו בפני עולה, כי הסכמי ההרשאה המאוחרים הינם הסכמים למראית עין, הם אינם משקפים את ההסכמה האמיתית שבין הצדדים וכל מטרתם ביצירת הרושם, כי הזכויות במחסנים הינם של הנתבעת, לבדה. הסכמים אלה בטלים, מכוח סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973."

11. ביטול הסכם הלוואה

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 226/07[56] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יהודה זפט – סגן נשיא:

"זכויותיה של אם החייבת
ה. לטענת המבקשים, הדירה ברחוב הרב קוק נרכשה כולה מכספי אם החייבת והתמורה ממכירתה שימשה לרכישת הדירה, תוך שבני הזוג התחייבו להקנות לאם החייבת זכויות בעלות בדירה (סעיף 14 לסיכומי המבקשים).
אכן, אם החייבת יחד עם החייבת ויהודה היו רשומים בפנקס המקרקעין כבעלי הזכויות בדירה ברחוב הרב קוק בנתניה, ואם החייבת היתה צד להסכם המכר, ובכך יש כדי לתמוך בגרסת אם החייבת לפיה השתתפה ברכישת הדירה ברחוב הרב קוק. ברם, המבקשים לא סיפקו הסבר לכך שאם החייבת לא היתה צד לרכישת הדירה, ואף לא לכך שלא נרשמה הערת אזהרה לטובתה בסמוך לרכישת הדירה או במועד מאוחר יותר כפי שנעשה בעניינה של החייבת.
זאת ועוד. הסכם המכר נכרת לאחר שנכרת הסכם הרכישה על-ידי החייבת, לפיכך סביר להניח שאם החייבת הסכימה שהזכויות בדירה ירשמו על-שם החייבת בלבד בהתאם להסכם הרכישה, שאם לא כן לא היתה נותנת ידה לעריכת הסכם המכר המאוחר.
נמצא, שטענת המבקשים לפיה התחייבו החייבת ויהודה להקנות לאם החייבת זכויות בעלות בדירה לא נתמכה בראיה, והיא נסתרת מהסכם הרכישה והערת האזהרה על הזכויות בדירה הרשומה על-שם החייבת בלבד.
משלא שוכנעתי שלאם החייבת זכויות בדירה, ונוכח סמיכות הזמנים בין הצעדים בהם נקט הבנק לגביית חוב החברה לבין עריכת הסכם ההלוואה, נראה שהסכם ההלוואה נערך למראית עין כדי להבריח את זכויות החייבת בדירה מנושיה. לפיכך ובהתאם להוראת סעיף 13 לחוק החוזים, דינו של הסכם ההלוואה בטלות והוא הדין לגבי המשכון שנרשם לטובת אם החייבת ביום 12.10.04."

12. המחאת זכות

ב- ת"א (חי') 13116/04[57] נדונה השאלה האם הסכם המחאת הזכות הינו הסכם שנעשה במרמה ולמראית עין בלבד ושכל תכליתו להבריח את כספי הביטוח ולמנוע מהתובעת להיפרע מהם. בית-המשפט קבע מפי כב' השופטת ב' טאובר:

"28. הגם שאינני מוציאה מכלל אפשרות שעיתוי חתימת הצדדים על הסכם המחאת הזכות לא היה מקרי ועלה על רקע קשיים כלכליים של הנתבעת 1, לרבות הגשת התביעה שהוגשה כנגדה על-ידי התובעת, הרי לאור ההלכה הפסוקה הסכם המחאת הזכות אינו הסכם למראית עין. סבורני כי הנתבעים התכוונו לתוצאה אליה מביא הסכם המחאת הזכות, קרי: שהנתבעת 3 תוכל להיפרע מכספי תביעת הביטוח בגין הלוואותיה לנתבעת 1 וכי כספים אלה ישמשו כבטוחה עבורה בגין הלוואותיה. יתירה מזאת, הנתבעים אף הוציאו כוונתם אל הפועל עת שערכו את הסכם המחאת הזכות והגישו אותו לרישום במשרדי רשם החברות. על-כן הנני סבורה כי יש ליתן להסכם המחאת הזכות את הנפקות המשפטית המלאה.
29. כב' השופט י' כהן ב- ת"א 441/06 יהודית גליק נ' אליעזר מורסט (פרסום נבו), ציין את הדרך הראויה שעל צד שלישי לנקוט בנסיבות מעין אלה על-מנת להתערב ו/או לבטל הקניית זכות שנעשתה על-ידי חייב שלא לטובתו. לדברי כב' השופט י' כהן, הדרך הראויה בנסיבות אלה הינה הדרך הקבועה בסעיף 96 לפקודת פשיטת רגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, ובלשונו של כב' השופט י' כהן:
'נראה, כי התשובה לשאלה זו מצויה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980, שם נקבעה דרך המלך בה צריך צד שלישי ללכת, כאשר הוא מבקש לבטל הענקה שניתנה במטרה להבריח נכסים מנושים. הדרך הקבועה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, היא הדרך המבטיחה את האיזונים הדרושים בין זכות החייב מצד אחד לעשות בקניינו כבשלו וזכות הנושה מאידך להבטיח את זכויותיו להפרע מאת החייב, המנסה להבריח את רכושו, ועל-כן אף סויגה בסייגים שונים. למעשה, בתביעה שלפני מבקש הנתבע להשיג את התוצאה שסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל מביא אליה, אך זאת תוך התעלמות מהסייגים הקבועים באותו סעיף. בהקשר זה אף אזכיר, כי על-פי סעיף 5(א)(1) לפקודת פשיטת הרגל, אדם עושה מעשה פשיטת רגל אם 'נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה', ומעשה פשיטת רגל מאפשר לנושה לפנות לבית-המשפט ולהוכיח את "המרמה" ולבקש צו כינוס (וראה סעיף 6 לפקודת פשיטת הרגל).
בדרך-כלל, פקודת פשיטת הרגל היא מגן בידי החייב, מפני הנושים המבקשים לממש את רכושו, ואין היא חרב בידי הנושה. ואולם, קשה להעלות על הדעת מצב, בו החייב יפנה לבית-המשפט ויבקש מבית-המשפט לקבוע כי עשה מעשה פשיטת רגל בכך שנתן מנכסיו מתנת מרמה או העבירם העברת מרמה. על-כן, כאשר מדובר במקרה, בו נושה טוען שחייב העביר נכסיו בכוונת מרמה, הליכי פשיטת הרגל הם חרב בידי הנושה, והם למעשה המקור המשפטי המעניק לו, כצד חיצוני לחוזה, עילה חוקית ומוכרת להתערב בעשייתו החוזית של החייב ולדרוש לבטל זכויות שהעניק לבן זוגו או לאדם אחר.'
על-כן, לדעתי, היה על התובעת לפעול במסלול שנקבע בפקודת פשיטת הרגל. לאמור: להוכיח את כוונת המרמה, לבקש צו כינוס נכסים ולאחר מכן לפעול לפי הוראת סעיף 96 לפקודת פשיטת רגל ולבקש את הענקת הזכויות במסגרת הליכים לפי פקודת פשיטת רגל. הכל כמובן בכפוף לסייגים שנקבעו.
30. למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי לא עלה בידי התובעת להוכיח באמצעות הנסיבות החיצוניות הנטענות על ידה את היעדר מתן ההלוואה מצידה של הנתבעת 3. עיון בתצהיר שניתן מטעם התובעת על-ידי עורך-דין מרק בודנר וחקירתו הנגדית מעלים כי עדותו כולה ביחס לסוגיה זו אינה מידיעה אישית ומושתתת על הנחות ואשר די היה בתצהירו ואף בלא חקירתו הנגדית ובלא שיוגשו תצהירים נגדיים כדי להביא לדחיית התביעה, שכן מובן מאליו שלא ניתן על בסיס תצהירו של עורך-דין מרק בודנר לקבוע שהמדובר בעסקה למראית עין.
31. הנתבעת 3 צירפה לתצהירה שלוש קבלות שניתנו לה על-ידי הנתבעת 1 המאשרות קבלת כספים על-ידי הנתבעת 1 כדלקמן: בתאריך 30.3.99 סך של 80,000 ש"ח; בתאריך 9.8.99 סך של 46,000 ש"ח ובתאריך 1.12.99 סך של 90,000 ש"ח נוספים שהינם בסך הכל 216,000 ש"ח. כן הצהירה הנתבעת 3 כי גם לאחר מתן הלוואות אלה פנה אליה הנתבע 2 וביקש הלוואה נוספת לעסקו בסך של 50,000 ש"ח אשר אף היא ניתנה על ידה, אלא שהקבלה בגין תשלום זה לא נשתמרה אצלה. הנתבעת 3 צירפה, איפוא, לתצהירה פלט בנק אשר אמור להוכיח את ההפקדה האחרונה, אלא שלמצער פלט הבנק אינו קריא. חרף חקירותיו הארוכות של בא-כוח התובעת את הנתבע 2 ואת הנתבעת 3 בעניין הלוואותיה לא נסתרה עדותה של הנתבעת 3 ביחס להלוואות שניתנו על ידה וביחס לאותנטיות של הקבלות ולא עלה בידי התובעת להוכיח שהקבלות שהוצגו הינן מזוייפות, ובכל מקרה, אלה עולות על סכום כספי הביטוח שהינו בסך של 128,447 ש"ח בלבד.
הוכחת מתן ההלוואה מצידה של הנתבעת 3 תומכת, איפוא, במסקנה שאין המדובר בעסקה פיקטיבית (ראה ע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ' אליהו ברזני, פ"ד נב(2) 269, 278 וכן ע"א 468/03, 521 חברת יואב קיין בע"מ (בפירוק) נ' דוד דייני, תק-על 2005(4) 2329).
בפני התובעת עמדה האפשרות לזמן כעד מטעמה את רואה החשבון של הנתבעת 1 אשר סירב לשחרר את מסמכי הנתבעת 1 בשל מחלוקת בתשלום שכרו לצורך הוכחת טענותיה ביחס לאי-מתן ההלוואה ו/או לחוסר האותנטיות של הקבלות כטענתה. ואולם, התובעת נמנעה מלזמן את העד חרף העובדה שהנטל להוכחת הטענה כי המדובר בהסכם למראית עין מוטל על התובעת מראשיתו. הימנעות זו מצידה של התובעת פועלת לחובתה (ראה ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ, פ"ד לד(1) 701) ועל-כן לא ראיתי לקבל את טענת התובעת לפיה הקבלות והמסמכים שנערכו על-ידי הנתבעים 1-3 נערכו בדיעבד ואינם אותנטיים.
32. אוסיף ואציין כי לא ניתן היה שלא להתרשם מעדותה הכנה והישרה של הנתבעת 3 וכך עולה אף מסיכומי התובעת אשר בעקבות עדותה של הנתבעת 3 לא ייחסה עוד לנתבעת 3 כוונת מרמה. אכן מקובלת עלי טענתה של הנתבעת 3, ואשר אף הינה סבירה בנסיבות המקרה, כי לאחר מתן שלוש ההלוואות האמורות לנתבעת 1 באמצעות בנה שהיה בעל 99% ממניות הנתבעת 1 ביקשה היא לקבל בטוחה לכספה וזו אכן ניתנה לה כאשר התעוררה ההזדמנות להבטיח את כספי הנתבעת 3 באמצעות הכספים העתידיים אותם אמורה הנתבעת 1 לקבל מכוח תביעת הביטוח. סבורני כי בנסיבות אלה לא עלתה כל כוונת מרמה מצד הנתבעת 3 ופעולותיה נעשו בתום-לב. גם אם ציינה הנתבעת 3 בעדותה ובתצהירה כי הכספים ניתנו על ידה כהלוואה לבנה, הרי ממכלול עדותה עולה כי הכספים ניתנו על-ידי הנתבעת 3 לעסקו של הנתבע 2, קרי: לנתבעת 1 לצורך שיקומה ואלה אף הגיעו ליעדם כעולה מהקבלות שצורפו.
33. עצם התנהלותו של הנתבע 2 אשר התקשר בהסכם הזכיינות עם התובעת מבלי שהיו לו העתודות הכלכליות לשם עמידה בחיוביו על-פי ההסכם ובהיותו ובהיות הנתבעת 1 נתונים בקשיים כלכליים אינה משליכה על זכויותיה של הנתבעת 3 ועל תוקפה של המחאת הזכות, אולם ייתכן שבגין התנהגותם זו של הנתבעים 1 ו-2 זכאית התובעת לסעדים אחרים אשר לא נתבעו בתביעתה זו (ראה סעיף 29 לפסק-הדין).
34. משהסכם ההלוואה והסכם המחאת הזכות שנערך ביום 5.4.00 אינם בבחינת חוזה למראית עין ומשהתובעת לא הבטיחה זכותה ביחס לכספים המגיעים מחברת הביטוח מבעוד מועד וממילא אין נפקות לאותות המרמה הנטענים והתובעת אף לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכחתם, המחאת הזכות לנתבעת 3 הינה שרירה וקיימת ואין התובעת זכאית לקבל את הסעד המבוקש בתובענה זו.
משהעיקול שהוטל על-ידי התובעת ביום 11.9.01 בלשכת ההוצאה לפועל על כספי הביטוח "לא תפס" את כספי הביטוח המגיעים לנתבעת 1, שכן הזכויות בכספים אלה הועברו על-ידי הנתבעת 1 לנתבעת 3 טרם הטלת העיקול מכוח המחאת הזכות, זכאית הנתבעת 3 לקבל את כספי הביטוח המופקדים בבית-המשפט מידי כלל חברה לביטוח בע"מ."

13. בעלות על ציוד

ב- ה"פ (י-ם) 726/05[58] טענה המבקשת כי היא הבעלים של הציוד ויש לה זכויות שיעבוד על הציוד. לפיכך, זכויותיה גוברות ועדיפות על זכויות צד ג', לרבות המשיבה 1. לעומת זאת, המשיבה טוענת כי ההסכם הוא למראית עין והוא נעשה, כדי להבריח נכסים ולחילופין, ההסכם נכרת בחוסר תום-לב של המבקשת ואין לתת לו תוקף. בית-המשפט קבע מפי כב' הנשיא אמנון כהן, שופט מחוזי:

"7. לאחר שבחנתי הראיות והטיעונים, הגעתי לכלל מסקנה, כי המשיבה 1 לא עמדה בנטל ולא הוכיחה, כי ההסכם הוא הסכם למראית עין ומנגד הוכח, כי המבקשת מילאה את חובה בהסכם ועל-כן, זכותה כבעלים של הציוד, גוברת על זכות המשיבה 1.
ראשית, המבקשת המציאה העתק צילומי של מכתב בנק הפועלים לפיו שיק מס' 11301של המשיבה 2 על סך 187,700 ש"ח הוחזר ביום 10.04.05 מהטעם "אין כיסוי מספיק". חילול השיק היווה על-פי ההסכם, אחד מהגורמים לכריתתו והדבר מצביע על עובדה אובייקטיבית חיצונית התומכת בהסכם ובהגיונו, לאמור, חובה של המשיבה 2 למבקשת היווה גורם לכריתת ההסכם.
שנית, המבקשת הגישה ביום 15.12.05 את דף החשבון המקורי מהבנק, ממנו עולה, כי נפרעו מחשבונה 4 שיקים על סך של 141,725 ש"ח כל-אחד בתאריכים: 10.05.05; 13.05.05;16.05.05; 19.05.05. כמו-כן, הוגשו תצלומי השיקים הנ"ל בהם נראים בגב השיק חותמת וחתימה, הנחזים להיות של המשיבה 2.
העובדה שהשיקים הנ"ל נפרעו לטובת המשיבה 2, תומכת במסקנה, שהמבקשת מילאה חיוביה על-פי ההסכם ומכאן, שאין מדובר בהסכם למראית עין, אלא בהסכם של ממש.
המבקשת הגישה גם חשבונית מס של המשיבה 2 מיום 03.05.05 עבור מכירת ציוד לפי פירוט בסך 570,000 ש"ח ובצירוף מע"מ סך של 666,900 ש"ח. בחשבונית נרשם, כי מועד התשלום: 29.04.05. יעקב שני הסביר, כי ערך המע"מ (בסך של כ-100,000 ש"ח) קוזז מחוב המשיבה 2 ולכן, שילמה המבקשת סכום הפחות מסך של 666,900 ש"ח. מכל מקום, עניין זה נתמך גם בסעיף 2.7 להסכם לפיו, המבקשת זכאית לקזז מהתמורה סך של 100,000 ש"ח. גם החשבונית תומכת במתן תמורה על-ידי המבקשת.
שלישית, המשיבה טענה שאין הגיון כלכלי בהסכם. ההנחה בחוזה מסחרי היא, שהתנהגות הצדדים רציונלית, היינו, מיקסום רווחים (ראו: ג' שלו שם 426-427).
יעקב שני הסביר מדוע נחתם ההסכם: 'החברה עוסקת בכל סוג של עסקאות פיננסיות ובנייה כולל השכרות של מבנים, חנויות וציוד' (עמ' 5 שורות 12-13)... 'החברה של טוטו זהב פנתה אליי על-מנת למכור את הציוד על-מנת שאני אשכיר להם אותו בתמורה חודשית עם תשואה נאה' (עמ' 5 שורות 18-19). מדובר איפוא ברכישת ציוד והשכרתו בתשואה מניבה.
זו איפוא תכלית ההסכם ומדובר, אם כן, בחוזה שתכליתו העסקית ברורה והגיונית וגם מטעם זה, אין לומר שמדובר בהסכם למראית עין.
רביעית, אשר לסתירה, לכאורה, בין שיעבוד הציוד לטובת המבקשת (רישום שיעבוד ומשכון) ובין גרסת המבקשת, לפיה היא הבעלים של הציוד. במילים אחרות, אם המבקשת היא הבעלים של הציוד, מה הצורך בשיעבוד ציוד השייך לה? בא-כוח המבקשת הסביר העניין בכך, שהציוד נשאר בידי המשיבה 2 ולכן, נוצר הצורך ברישום השיעבודים.
הסבר זה מובן גם על רקע העובדה, שהתשלום עבור הציוד, בוצע בתשלומים ועל-כן, נוצר הצורך להבטיח את זכות המבקשת בתקופת הביניים עד לתשלום מלוא התמורה.
חמישית, הוכח, כי המבקשת פעלה בתום-לב בעת שכרתה את ההסכם. יעקב שני העיד, כי הוא הלווה למשיבה 2 עשרות מליוני שקלים באופן מצטבר, תמורת ערבות אישית בלבד (עמ' 7 שורות 2-5). שני אישר, כי ידע שהמשיבה 2 בקשיים כלכליים, אך לא חשש מכך. כמו-כן, העיד שני, שהמשיבה 2 לא אמרה לו שהיא חייבת דמי שכירות למבקשת 1 או שהיא פוחדת מעיקולים (עמ' 6 שורות 23-30). עדות שני לא נסתרה והמשיבה 1 מצידה לא הביאה כל עדות או ראיה לסתור. העולה מעדות שני הוא, שההסכם נעשה כהסכם בין חברות ולא כהסכם שתכליתו הברחת-העלמת רכוש וממילא, לא הוכח, שהמבקשת פעלה בחוסר תום-לב, בעת שחתמה על ההסכם.
שישית, יעקב שני עומת עם קביעת כב' השופט אוקון, לפיה, לא ניתן לתת אמון בדבריו (ראה ה"פ (י-ם) 684/97 אוגלי נ' אביב שני חברה לשירותים כלכליים בע"מ ואח', פ"מ סב(2) 449) ובא-כוחו השיב, כי הוגש ערעור לבית-המשפט העליון, בו הגיעה התובעת להסכמה ואף שילמה כסף ובעקבות כך, נמחק הערעור (עמ' 3 שורות 21-22).
לעניין זה, יפים דבריו של כב' השופט מ' חשין: 'כל הליך הוא לעצמו ומלכות ברעותה אינה נוגעת. קביעת מהימנותו של עד בהליך פלוני ייחודית היא לאותו הליך; בית-משפט בהליך אלמוני אינו חייב בה ואף אינו רשאי להידרש לה' (ע"פ 6251/94 סימון בן-ארי נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(3) 45, 107).
מכאן, שאין בקביעת כב' השופט אוקון, כדי לשנות מהתוצאה בדיון שבפני.
שביעית, אין מחלוקת, כי רשימת הציוד, אשר צורפה לבקשה, נושאת תאריך 08.05.05, בעוד שההסכם נחתם קודם לכן. יצויין, כי שני העיד שהוא לא היה ער לכך שעל הנספח להסכם נרשם "טוטו לוטו זהב" ולא שם המשיבה 2 (עמ' 7 שורה 24). לטענת המשיבה 1, לא הוכח מהו הציוד נשוא ההסכם, מאחר שלא הוגש הנספח להסכם. שני העיד בנדון, כי ביום 08.05.05 הוא ידע מה הוא רוכש וכי ביום החתימה על ההסכם, היה בפניו את פירוט הציוד 'היתה לי רשימה שהיתה ערוכה אחרת' (עמ' 4 שורות 22-23) שני מסר, שאם ימצא את הרשימה, יגיש אותה לבית-המשפט, אך, רשימה כזו לא הוגשה.
אכן, רשימת הציוד המקורית לא הוגשה לבית-המשפט ואולם, לאחר ששמעתי את שני והתרשמתי ממנו ולאחר שבחנתי הראיות והטיעונים, אני דוחה את טענת המשיבה 1. לפי תצהיר שני, נרשם משכון על הציוד. המשכון נרשם ביום 09.05.05 ומאחר שרשימת הציוד הופקה ביום 08.05.05, מתבקשת המסקנה וכך אני קובע, כי סמיכות הזמנים מלמדת על כך שהציוד הנ"ל הוא הציוד נשוא ההסכם. מכל מקום, המשיבה 1 לא סתרה את טענות המבקשת בנדון ולא הציגה כל ראיה לסתור. העובדה שרשימת הציוד נושאת שם השונה במעט משם המשיבה 2, אינו יכול לסייע למשיבה 1, מה גם שברשם החברות, ההתייחסות היא לשם דומה ביותר "לוטו זהב מועדון מנויים בע"מ" ומכאן, שהציוד היה שייך למשיבה 2. המשיבה 1 אף לא טענה, כי הציוד לא היה שייך למשיבה 2.
אשר לטענת המשיבה בדבר ציוד השייך לה מכוח הסכם השכירות בינה ובין המשיבה 2, הרי שמדובר בטענה שלא הונחה לה תשתית ראייתית מספקת ומשלא הוגש כל תצהיר בנדון, יש לדחותה.
8. לאור כל האמור לעיל, דין הבקשה להתקבל."

14. העברת מיטלטלין

ב- ה"פ (י-ם) 638/05[59] קבע בית-המשפט כי "לא נעשתה העברה אמיתית של הבעלות במיטלטלין מהחייבת למבקשת. הסכם שיתוף הפעולה הוא הסכם למראית עין, לפחות בכל הנוגע להעברת הבעלות במיטלטלין (סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973). מטרתו של הסכם שיתוף הפעולה בלתי-חוקית או בלתי-מוסרית (סעיף 30 לחוק). מטעמים אלו ההסכם בטל, ואין בכוחו להעביר את הבעלות במיטלטלין".

[1] ע"א 623/85 משה סלהוב ואח' נ' גליה ואח', פ"ד מג2) 214.
[2] ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך א' (מהדורת התשנ"א) 158.
[3] דברי כב' השופט א' ברק ב- ע"א 630/78 יוסף ביטון ואח' נ' דוד מזרחי, פ"ד לג(2) 576; ה"פ (נצ') 204/07 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חאג' וליד לוטוף ואח', תק-מח 2008(3) 8308 (2008)
[4] ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259 (1996); ה"פ (ת"א) 1670/96 מיכל שווק וסחר בע"מ נ' שוקר דוד, תק-מח 2000(2) 22174 (2000).
[5] ת"א (ת"א-יפו) 72081/04 אביבה ויקטוריה חבזה ואח' נ' חנוך אלוני ואח', תק-של 2008(3) 12863 (2008).
[6] שיכול שיהיו בכתב ויכול שיהיו בעל-פה.
[7] ע"א 196/87 רות שויגר נ' אליהו רז לוי ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו
(1992).
[8] ראה גם ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' יהודית וילצ'יק ואח', פ"ד נ(2) 41 (1996).
[9] ה"פ (נצ') 257/05 גבסי חיים ואח' נ' שוורץ יעקב ואח', תק-מח 2007(3) 13800 (2007).
[10] ראה ע"א 8482/01 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סנדובסקי אילנה, פ"ד נז(5) 776 (2002).
[11] ת"א (ת"א-יפו) 72652/04 דמרי עמיר נ' אן. אי. מובמנט בע"מ, תק-של 2008(3) 6222 (2008).
[12] זאת להבדיל מחוזה מלאכותי אשר בו הצדדים מעוניינים לקיים את העסקה המוצהרת בו, אם כי ייתכן והגיעו להגשמתה בדרך מלאכותית. עסקה זו הגם שיתכן והיא נוגדת את הדין, הרי היא עדיין עסקה אותה ביקשו הצדדים לקיים ולכן, בכפוף לדיני החוזים, רואים אותה כעסקה תקפה המשקפת את רצון הצדדים.
[13] ע"א 630/78 יוסף ביטון ואח' נ' דוד מזרחי, פ"ד לג(2) 576 (1979).
[14] ראה גם ע"א 311/78 הווארד נ' מיארה, פ"ד לה(2) 505 (1980).
[15] ע"א 1780/93 בנק המזרחי נ' אולצ'יק, פ"ד נ(2) 41 (1996). פסק-דין זה עסק גם בהבדל בין חוזה למראית עין לבין חוזה פסול. לעניין זה נקבע כי בחוזה בלתי-חוקי, הצדדים התכוונו באמת למה שסוכם בו על-אף אי-החוקיות שבו ולפיכך אין המדובר במקרה שכזה בחוזה למראית עין.
[16] בש"א (חי') 7055/08 לוקי ביצוע פרוייקטים (בניה) 1989 בע"מ נ' לוקי בניה ופיתוח בע"מ ואח', תק-מח 2008(3) 12557 (2008).
[17] תמ"ש (ת"א-יפו) 39571/98 ב. ש. ואח' נ' ב. י. ואח', תק-מש 2007(4) 253
(2007).
[18] ע"א 630/78 יוסף ביטון ואח' נ' דוד מזרחי, פ"ד לג(2) 576 (1979).
[19] ע"א 318/85 כוכבי נ' גזית קונסליום השקעות ופיתוח, פ"ד מב(3) 265 (1988).
[20] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 172.
[21] ע"א (חי') 3857/06 דניאל אנקווה נ' זהרה כהן, תק-מח 2007(3) 3824 (2007).
[22] תמ"ש (ת"א-יפו) 16211/05 ש. פ. ואח' נ' ש. י. ואח', תק-מש 2007(3) 311
(2007).
[23] תמ"ש (י-ם) 10501/02 י. נ' נ' א. נ, תק-מש 2008(3) 218 (2008).
[24] תמ"ש (י-ם) 25133/03 ד"ר י' א' נ' עורך-דין א' ל. ואח', תק-מש 2008(2) 587
(2008).
[25] לעניין זה, ראה גם ת"א (ת"א-יפו) 1263/05 ב.ג.י (גני עדית) חב' להשקעות ולבניין בע"מ נ' דב גוטדינר, תק-מח 2008(4) 1415 (2008).
[26] רע"א 8792/00 שטיינמץ משה מנחם נ' בנק "משכן" – בנק, פ"ד נו(5) 593
(2002) מפי כב' השופט י' אנגלרד.
[27] ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות נ' מרים שפייזמן ואח', פ"ד נז(2) 145 (2003).
[28] ליישומם של דברים אלה ראו ב- רע"א 9182/00 רומיה נ' בנק טפחות לישראל בע"מ, פ"ד נט(4) 1 (2004); רע"א 2550/01 בירס שמואל נ' משכן בנק הפועלים למשכנתאות, תק-על 2002(3) 384 (2002) מפי כב' השופט י' אנגלרד; רע"א 3215/03 שלם איריס ואח' נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פ"ד נח(2) 677
(2003) מפי כב' השופט א' ריבלין.
[29] ע"א 4407/06 בנק הפועלים בע"מ נ' שלום זכריה ואח', תק-על 2008(3) 3771
(2008).
[30] ה"פ (י-ם) 631/07 אסיפי גורן בע"מ נ' יהודה חיון ואח', תק-של 2008(3) 17307 (2007).
[31] ע"א 4015/95 פקיד שומה ירושלים נ' אליהו ברזני, פ"ד נב(2) 269 (1998).
[32] ע"א 468/03, 521 חברת יואב קיין בע"מ (בפירוק) נ' דוד דייני, תק-על 2005(4) 2329 (2005).
[33] ע"א 6295/95 סוליקה בוחסירה נ' רות בוחסירה, פ"ד נ(1) 259 (1996).
[34] ע"א 623/85 משה סלהוב נ' גליה, חברה קבלנית לבניין ופיתוח בע"מ, פ"ד מג(2) 214 (1989).
[35] ה"פ (ת"א-יפו) 210/07 אירית שחר נ' יהודה שחר ואח', תק-מח 2008(2) 5407 (2008).
[36] ה"פ (ת"א-יפו) 389/05 נווה גולן בע"מ ואח' נ' יוסף כהן, תק-מח 2006(3) 10075 (2006).
[37] ת"א (נצ') 1185/04 נחמיאס משה ואח' נ' וישי יוסף ואח', תק-מח 2008(1) 8785 (2008).
[38] ה"פ (ת"א-יפו) 1547/06 ניצה גבסו ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2007(3) 13115 (2007).
[39] ה"פ (ת"א-יפו) 149/07 רונן ישראל נ' יהודה גואטה ואח', תק-מח 2007(2) 11641 (2007).
[40] בש"א (ת"א-יפו) 4019/06 עורך-דין זפט מרים נ' כונס הנכסים הרשמי ואח', תק-מח 2007(1) 128 (2007).
[41] ת"א (ראשל"צ) 4969/06 גולן עוז נ' יהוד שושנה ואח', תק-של 2008(3) 8373
(2008).
[42] תמ"ש (ת"א) 13461/96 אלטשולר נ' אלטשולר, תקנה-מש 2002 (4) 18 (2002).
[43] כך גם נהג כב' השופט שאול שוחט ב- תמ"ש (ת"א) 72455/98 ח. צ. נ' ח.ט.מ. (טרם פורסם) לאחר שבחן טענת מראית העין, אם כי הגיע שם למסקנה כי ההסכם נשוא אותה תובענה אכן היה פקטיבי, ועל-כן הצהיר על בטלותו.
[44] תמ"ש (חי') 8121/01 ב. א. נ' י. ב, תק-מש 2005(2) 196 (2005).
[45] ה"פ (ת"א-יפו) 1602/04 חיות עדנה נ' הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ואח', תק-מח 2007(4) 1641 (2007).
[46] תמ"ש (קר') 2290/06 פלונית נ' ש. ש ואח', תק-מש 2008(2) 411 (2008).
[47] תמ"ש (נצ') 5052/00 א. נ. נ' א. ר. נ, תק-מש 2008(3) 315 (2008).
[48] ה"פ (נצ') 204/07 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' חאג' וליד לוטוף ואח', תק-מח 2008(3) 8308 (2008).
[49] ראה גם רע"א 2550/01 בירס נ' משכן בנק הפועלים למשכתאות בע"מ, דינים עליון סג 196 (2002); ע"א 1679/01 משכן בנק הפועלים למשכנתאות בע"מ נ' שפייזמן, פ"ד נז(2) 145 (2003); ה"פ (חי) 87/05 שני נ' ברדיצ'בסקי, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006); ת"א (חי') 808/03 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' עורך-דין אביבי גרי ואח', תק-מח 2007(2) 10454 (2007).
[50] ה"פ (נצ') 257/05 גבסי חיים ואח' נ' שוורץ יעקב ואח', תק-מח 2007(3) 13800 (2007).
[51] תמ"ש (ת"א-יפו) 16211/05 ש. פ. ואח' נ' ש. י. ואח', תק-מש 2007(3) 311
(2007).
[52] ה"פ (ת"א-יפו) 923/06 תמר קלארק נ' זאכי מועלם ואח', תק-מח 2007(3) 8503 (2007).
[53] ה"פ (ת"א-יפו) 322/04 אילנה לאניאדו ואח' נ' הולנד ישראל בע"מ, תק-מח 2005(4) 3497 (2005).
[54] ה"פ (ת"א-יפו) 1344/06 נפתלי שכטר ואח' נ' אנשל שוובל ואח', תק-מח 2007(3) 7095 (2007).
[55] ת"א (ת"א-יפו) 3125/00 מתוק אפרים ובניו בע"מ (בפירוק) ואח' נ' אפיבן יוזמות בע"מ, תק-מח 2007(3) 5172 (2007).
[56] ה"פ (ת"א-יפו) 226/07 יהודה דמרי ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ ואח', תק-מח 2007(3) 4954 (2007).
[57] ת"א (חי') 13116/04 Lucasfilm Ltd. נ' יתד מילניום בע"מ ואח', תק-של 2007(2) 7899 (2007).
[58] ה"פ (י-ם) 726/05 אביב שני פיתוח ובניה בע"מ נ' ר.מ.פ.א. נכסים בע"מ ואח', תק-של 2006(1) 674 (2006).
[59] ה"פ (י-ם) 638/05 ש. מ. אירועים בע"מ ואח' נ' עיריית ירושלים, תק-של 2005(3) 23320 (2005).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פרק 2: חוזה למראית עין