botox

פרק 6: כפיה (סעיף 17 לחוק החוזים)

1. כללי

סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"17. כפיה
(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.
(ב) אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות אינה בגדר איום לעניין סעיף זה."

כפיה, על-פי הגדרתה הרחבה, חובקת ביטויים שונים של התנהגות בלתי-לגיטימית המיועדת לאלץ אדם להתקשר בחוזה וגורמת לו להיכנע ללחץ שהופעל עליו.

סעיף 17 לחוק החוזים, מדבר על כפיה באיום הפוגע בחופש הרצון של הצד השני להתקשרות החוזית, עקב איום בפגיעה רצינית בקורבן. ברגע שהקורבן פגיע עד כי הוא נאלץ להיכנע לאיום. השואף לבטל את החוזה מחמת כפיה צריך להוכיח כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה לא היה מתקשר בחוזה. הכפיה מכוח סעיף זה כוללת כל פגיעה בגופו של אדם, בנכסיו, בחירותו ובמעמדו החברתי או הכלכלי – וכל זאת כדי לאלצו להתקשר בחוזה[217].

פסיקת בתי-המשפט קבעה 3 תנאים מצטברים[218] אשר בהתקיימם תתקבל טענת כפיה. ואלה הם:

האחד, יסוד ההפתעה. כלומר, האם יכול היה המבקש לפנות לחלופה סבירה במגבלות הזמן הנתון כגון: פניה לערכאה שיפוטית.

השני, האם התממשות האיום עלולה לגרום לנזק בלתי-הפיך למתקשר.

השלישי, מצב פגיע או מצוקה של המתקשר.

על-פי סעיף 17 לחוק החוזים, יש להוכיח כי ההתקשרות נכפתה "בכוח או באיום"[219]. על הטוען לכפיה, להוכיח לבית-המשפט כי הצד השני להסכם כפה עליו לחתום על המסמך/חוזה "בכוח או באיום" באופן שפגע בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי שלו[220]. נטל ההוכחה לגבי קיומה של הכפיה חל על הטוען לה[221].

זאת ועוד. כדי שיבוטל הסכם מחמת כפיה הרי שהצד השני להסכם צריך להיות הגורם הכופה[222]. עוד קובע סעיף 17 לחוק החוזים את זכותו של צד לבטל חוזה שנכרת בכפיה. סעיף זה אינו מגדיר מהי כפיה, אך הגישה המקובלת בפסיקה היא שעל אמצעי הכפיה להיות בלתי-חוקי וההכרעה אם לחץ פסול עולה כדי כפיה, תוכרע בכל מקרה לגופו[223].

הכלל הוא כי רק לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו לפגמים ברצון. המבחנים שנקבעו בפסיקה לקביעת עוצמת הלחץ כוללים בין היתר את מבחן קיומה של האפשרות המעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום ואת מבחן קבלת יעוץ משפטי עצמאי, שיש בו כדי להחליש את טיעון הכפיה ואף לשלול אותו לחלוטין בנסיבות מסויימות[224].

ג' שלו כותבת בספרה[225] כי "השואף לבטל את החוזה מחמת כפיה צריך להוכיח כי הכפיה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה הוא לא היה מתקשר בחוזה. הוא ולא אחר: אין הנפגע נדרש להוכיח כי אדם סביר לא היה מתקשר בחוזה בנסיבות שהתקיימו. עצמת הכפיה הנדרשת כדי לבטל את החוזה משתנה, אם כן, ממקרה אחד למשנהו, על-פי אישיותו של האדם שעליו הופעלה הכפיה".

ד' פרידמן ו- נ' כהן[226] גורסים בספרם כי במקרים אם יש לצד הנפגע ברירה אחרת מלבד לחתום על המסמך, ובמיוחד אם ניתן לפנות לבית-המשפט לקבלת סעד – אין עסקינן בכפיה.

כעולה מנוסח סעיף 17 לחוק החוזים, אין הכפיה שוללת את קיומו של רצון ההתקשרות, אם כי היא פוגמת ברצון זה. על-כן, חוזה שנכרת בכפיה אינו בטל מעיקרו, אלא, ניתן לביטול על-פי בחירתו של מי שהתקשר בכפיה.

על-פי פסיקת בתי-המשפט, קיומה של ברירה המסורה בידי צד לפנות לערכאות בבקשה לקבלת צו מניעה כנגד השגת סעד, סותרת את קיומה של עילת הכפיה. ב- ע"א 8/88[227] קבע בית-המשפט כי "כעיקרון, האפשרות לפניה לערכאות להשגת סעד סותרת את קיומה של עילת כפיה. לעניין זה, אין זה משנה אם הצד הנפגע סבור, על סמך ייעוץ משפטי שניתן לו, כי הסיכוי שבית-המשפט אכן ייתן את הסעד המבוקש הוא קטן. בכך אינני מסכים עם השופט המלומד. מה שקובע הוא עצם קיומה של אפשרות מעשית לפנות לערכאות כדי למנוע את הפעלת האיום".

ב- עב' (ת"א-יפו) 4208/03[228] קבע בית-הדין כי "בנסיבות העניין, אין מחלוקת כי בפני התובעת היתה הברירה להגיש למחרת היום תביעה לביטול הסכם הפרישה עליו חתמה בבית-דין זה, אלא שהתובעת בחרה להשתהות במשך למעלה מחמישה חודשים, במהלכם המשיכה לבוא למקום העבודה, ובכך יצרה מצג על פיו מקובלים עליה תנאי הפרישה שנחתמו עמה. בהמתינה חמישה חודשים בטרם פניה לערכאות, נהנתה התובעת מכל פירות תנאי הפרישה שהשיגה, ובכלל זה הארכת מועד פרישתה בחודשים ארוכים וקבלת מענק כספי נוסף. דרישתה המאוחרת של התובעת לבטל כעת את הסכם הפרישה, לא זו בלבד שנגועה בחוסר תום-לב אלא שיש בה משום ניסיון לעשיית עושר ולא במשפט. לפיכך, נדחית טענת התובעת לביטול תוקפו החוזי של הסכם הפרישה, ככל שזו מתבססת על עילת הכפיה והאילוץ".

ב- עב' (י-ם) 2268/05[229] קבע בית-הדין כי התובעים לא הוכיחו כי התקיים יסוד הכפיה שכן, מלבד טענות כלליות בדבר כפיה התובעים לא הצביעו על לחץ פסול כלשהו שהפעילה עליהם הנתבעת שהיה בו כדי למנוע מהם את חופש הבחירה.

ב- עמ"ה (חי') 594/04[230] קבע בית-המשפט כי "כדי להוכיח קיומה של "כפיה" יש גם להוכיח כי הכפיה הופעלה על המתקשר לפני כריתת החוזה, וכי ההתקשרות בחוזה היא עקב אותה כפיה. בענייננו, לא רק שלא הובאו ראיות חיצוניות להוכיח קיומה של כפיה, אלא גם עיון בהסכמים שנכרתו בין הצדדים, מורה באופן ברור, כי המערערים שמרו היטב על האינטרסים שלהם ופרטו כמעט את כל הביטחונות האפשריים למקרה של הפרה. הטענה כפי שהועלתה, בסופו של דבר, היא לכול היותר המלצה של המשטרה למכור זכויותיהם לצד ג'. המלצה כזו, אינה בגדר כפיה. אשר-על-כן הטענה בדבר פגם בגמירות-הדעת, מחמת כפיה, נדחית".


2. כפיה כלכלית

יש הגורסים כי לשון סעיף 17 לחוק החוזים מספיק כדי לכלול גם כפיה כלכלית[231].

שימוש באמצעים לגיטימיים ומקובלים, כדי להביא בעל דין לחתום על חוזה, אינם מקימים עילת תביעה שכן, חתימה מתוך כפיה תתגבש במקום שבו "לחצים כבדים אשר פוגעים בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי של המתקשר ייחשבו לפגמים ברצון"[232].

על-מנת שהלחץ יוכר ככפיה לא די בבחינת איכות הלחץ, אלא גם עוצמתו ובחינת החלופות אשר עמדו באותה עת בפני הצד התם. ונדגיש כי המבחן לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה האם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ.

פסיקת בתי-המשפט עיצבה שני מבחנים עיקריים[233] על-מנת לבדוק אם לחץ כלכלי או "איום" המופיע על-ידי צד לחוזה, על הצד השני עולה כדי כפיה. ואלה הם:

האחד, הינו מבחן איכותה של הכפיה הכלכלית, היות הלחץ הכלכלי בלתי-ראוי. לעניין מבחן איכותה של הכפיה הכלכלית נקבע:

"בהיותנו כולנו נתונים בלחצים ובכפיות כלכליות מכל עבר, מסקנה נדרשת מאליה היא כי לא כל לחץ ולא כל כפיה מן התחום הכלכלי יניבו זכויות לביטולו של חוזה. ענייננו הוא אך בכפיה או בלחץ שיש בהם פסול מוסרי – חברתי – כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם. בשוק חופשי רשאי פלוני לעשות שימוש ביתרון עסקי – כלכלי שיש לו על אחרים, וחוזה הצומח מתוך מערכת מעין זו לא נסווג אותו כחוזה שנכרת בכפיה. לו אחרת פסקנו, כי אז הכרתנו ביטחון ויציבות בחיי המסחר. וכזאת לא יעלה על הדעת. ואולם, גם בשוק חופשי יש כללי התנהגות ראויים ומקובלים – "כללי משחק" מכנים אותם במקומותינו – והפוגע באותם כללים ייתן את הדין על מעשיו או על מחדליו. כללים אלה הבריות בחיי המסחר והעסקים נוהגות על פיהם, ובתי-משפט יקבעו את גבוליהם מעת לעת, ברוח הזמן והמקום. עניינו הוא ב"מוסר העסקים" בחיי המסחר והעסקים, וחריגה מאותו מוסר – עסקים תחוייב בתגובתו של בית-משפט. בית-המשפט הכשיר עצמו והוא ערוך לזיהויה של חריגה מכללים נאותים שקובע מוסר העסקים, ובמקרים הראויים יכיר בזכותו של הצד הנפגע לשחרר עצמו מכבליו של חוזה שנכרת בחטא של פגיעה באותם כללים."[234]
השני, הינו מבחן עוצמתה של הכפיה הכלכלית, היעדר חלופה סבירה לאותו לחץ. אשר למבחן עוצמתה של הכפיה הכלכלית נקבע:

"לחץ כלכלי "בלתי-ראוי" הינו תנאי הכרחי לקיומה של כפיה – מקנה זכות, אך אין די בו. אותו לחץ חייב אף שיהיה בעל עוצמה המקדיחה תבשיל. מבחן עוצמתו של הלחץ הכלכלי מצטרף אל מבחן איכותו של הלחץ, ורק בנסיבות שבהן מתקיימים שני המבחנים כאחד נכיר בכפיה ככפיה בת-פועל משפטי על-פי סעיף 17 לחוק החוזים. ומה תהא עוצמתו שלה כפיה כדי שנכיר בה כבת-פועל משפטי? המבחן המקובל לקביעת עוצמתו של הלחץ יימצא בתשובה לשאלה אם היתה לצד התם חלופה מעשית וסבירה שלא להיכנע לאותו לחץ."[235]
כאמור, סעיף 17 לחוק החוזים, מעניק ברירת ביטול למי שהתקשר בחוזה עקב כפיה, מחמת פגם בכריתתו. מושג "הכפיה החוזית" קיבל בפסיקה פירוש רחב המאפשר להכליל בגדר סעיף 17 גם מקרים של כפיה כלכלית או עסקית. לא כל לחץ כלכלי מהווה כפיה המקנה זכות לביטול החוזה אלא "רק במקרים שבהם כרוך הלחץ בפסול מוסרי, חברתי או כלכלי, ולמתקשר אין חלופה עסקית סבירה אלא להיכנע ללחץ זה, ניתן לבטל את החוזה מחמת כפיה"[236].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 14759/06[237] קבע בית-המשפט כי לא הוכח בפניו כי כתב הוויתור נחתם עקב כפיה כלכלית וכי לא נתקיימו נסיבות המצדיקות את ביטולו של כתב הוויתור. נהפוך הוא. הוכח כי התובעת קיבלה החלטה מושכלת לחתום על כתב הוויתור והחתימה נועדה לשרת את מטרותיה היא, והיא זו שפעלה לניתוק הקשר.

לשון סעיף 17 לחוק החוזים כוללת גם כפיה שהיא כלכלית בטיבה, קרי, כפיה המתקיימת כאשר אדם מתקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי-מסחרי בלתי-חוקי המופעל עליו[238].

כאמור, הפסיקה הכירה בכך כי "כפיה" יכולה להיות גם כפיה כלכלית או מסחרית. ב- ע"א 6234/00[239] נסקרת ההלכה כדלקמן מפי כב' השופט א' מצא:

"סעיף 17(א) לחוק החוזים (חלק כללי) קובע, כי 'מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה'. הלכה מיוסדת היא, כי 'לשון סעיף 17 היא רחבה מספיק כדי לכלול גם כפיה שהיא כלכלית בטיבה' (ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95, 100). אך על-פי ההלכה שנפסקה ב- ע"א 1569/03 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705, לא בנקל עשוי בית-המשפט להכיר בכפיה כלכלית כעילה מוצדקת לביטול חוזה. רק 'כפיה או לחץ שיש בהם פסול מוסרי-חברתי-כלכלי, ואשר חיי עסקים ומסחר תקינים והוגנים לא יוכלו לשאתם' (דברי השופט חשין בעמ' 719), והעומדים במבחן הכפול של "עוצמה" ו"איכות" (ראו דבריו בעמ' 721, שם) – או 'לחצים כבדים, אשר חותרים תחת עצם הרצון המינימאלי' (דברי הנשיא שמגר בעמ' 740, שם) והמציבים את הצד התם במצב שבו אין לפניו כל ברירה סבירה אחרת בלתי-אם להתקשר בחוזה – עשויים להקים עילה להשתחררות מחיוב חוזי. כן נקבע, בפרשת מאיה, שאם הצד התם קיבל ייעוץ משפטי, קודם שהסכים להתקשר בחוזה, הרי שככלל יהיה בכך כדי לשלול, ולפחות להחליש, טענה שהתקשר בחוזה עקב כפיה. הלכת מאיה הנחתה את פסיקת בית-המשפט במספר מקרים נוספים (רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721, 725-726; ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119, 129; ע"א 2299/99 שפייר נ' חברת דיור לעולה בע"מ, פ"ד נה(4) 213, 235-238). כן ראו: ד' פרידמן ונ' כהן חוזים כרך ב' (תשנ"ג) 888 ואילך; ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, התשנ"ה) 234-235)...
אחת האינדיקציות האובייקטיוויות המרכזיות לקיומה של כפיה כלכלית בת-פועל משפטי היא מידת סבירותם והגינותם של תנאי החוזה. קיום תלות של צד אחד במשנהו מטיל על הצד החזק חובת-אמון מוגברת כלפי הצד החלש. כמי שבידו הכוח לעצב את תנאי החוזה כרצונו, נושא הוא בחובה לספק במסגרת החוזה גם את צורכי ההגנה על האינטרסים הלגיטימיים של הצד החלש. במלאו חובה זו יבטיח אף את האינטרס שלו לוודאות וליציבות משפטית. לכן, ככלל, חוזה שבאופן אובייקטיווי הינו הוגן וסביר איננו ניתן לביטול מחמת כפיה כלכלית. ניתן להשקיף על סוגיה זו גם במשקפיה של חובת תום-הלב. החובה מוטלת על שני הצדדים: בניצול עמדת הכוח בה ניצב הצד החזק, להכתבת תנאים בלתי-הוגנים ובלתי-סבירים לצד החלש, יש משום חוסר תום-לב במשא-ומתן לכריתת החוזה; ואילו, מנגד, ניצולה של עמדת החולשה בה ניצב הצד החלש, לשם השתחררות בדיעבד מחוזה הוגן וסביר, מהווה חוסר תום-לב בקיום החוזה...
נמצא כי השאלה העיקרית הטעונה הכרעה, כאשר צד מבקש להסתלק מן החוזה בטענה שהתקשר בחוזה עקב כפייתו על-ידי הצד השני, אינה אם לצד השני היה כוח להכתיב לו תנאי התקשרות כאלה ואחרים. השאלה העיקרית היא, אם החוזה על מכלול תנאיו הוא הוגן וסביר, במובן זה שגם עניינו של הצד החלש זכה בגדרו להגנה ראויה. בדרך-כלל, כאשר ההתקשרות מותנית בוויתור הצד החלש על זכות שהיתה לו, די לברר אם החוזה "מפצה" את המוותר על ויתורו; משמע, שהחוזה מבטיח לו טובת הנאה סבירה וראויה בתמורה לוויתורו."
ב- ת"א (נצ') 4044/04[240] קבע בית-המשפט כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה ולא הוכיחה טענתה בדבר כפיה כלכלית.

על-פי פסיקת בתי-המשפט, כדי שבעל דין יעמוד בנטל הוכחת קיומם של עושק וכפיה כלכלית, עליו להראות כי היה נתון במצוקה כלכלית קשה בתקופה הרלבנטית המביאה לחוסר אונים. יפים לעניין זה דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 627/85[241]:

"אשר לטענות שמבקשות להישען על האמור בסעיפים 17 או 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, הרי ציינו בעבר לא אחת, שיסודותיהן של עילות ביטול אלה מוגדרות וברורות, וכי הן אינן חובקות כל מקרה בו חותם צד על חוזה שתנאיו אינם נוחים או רצויים לו. יש להבחין בין מקרה, בו סבור צד לחוזה כי – בלית ברירה ותוך רצון להפיק את המירב האפשרי מתוך נסיבות הנוטות לטובת הצד השני – עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שהיה רוצה בהם מעיקרו, לבין המצב הקיצוני של "מצוקה", שהחוק דן בו והמתייחס על-פי מובנו והקשרו לחוסר אונים, הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה."

ב- ת"א (חי') 22813/02[242] נדונה השאלה האם הטלת עיקול מיטלטלין מחנות הקונים נגוע בפסול מוסרי-חברתי-כלכלי שכזה המגיע לכדי כפיה? בהשיבו בשלילה קובע בית-המשפט כי "הליך עיקול מיטלטלין בשל חוב נטען ועל-פי שטר חוב חתום הוא הליך סביר, אף אם מדובר בחובו של אחד השותפים בעסק בלבד. בית-המשפט מדגיש כי בידי הקונים היתה האפשרות לפנות לערכאה המשפטית שהטילה את העיקול כדי לקבל סעד מיידי, ואפשרות זו סותרת קיומה של עילת כפיה".

ב- ת"א (ק"ג) 914/02[243] קבע בית-המשפט כי "נראה כי התוספת מקנה יתרון כספי לנתבעת. אלא שיתרון עסקי, כשלעצמו, גם אם הושג הודות למשא-ומתן בקשר עם החוזה של הסעות הקניון, אינו פסול לכשעצמו, שכן הוא עשוי להיחשב כלחץ לגיטימי".


3. איומים לגיטימים – סעיף 17(ב) לחוק החוזים

עמידה על זכות משפטית איננה נחשבת כפיה, אלא, אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות, כאמור בסעיף 17(ב) לחוק החוזים.

כפיה נוצרת שעה שהמתקשר בחוזה עושה כן עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום. כאמור לעיל, חוק החוזים לא מגדיר מהי כפיה, למעט הקביעה כי כוח או איום יכולים להוות כפיה, ולמעט הוראת סעיף 17(ב) לחוק החוזים, לפיה אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות איננה מהווה כפיה[244].

עוד נקבע, כי שימוש באמצעים חוקיים כדי להביא אדם לחתום על חוזה איננו מקים את העילה[245].

ב- ת"א (ב"ש) 5191/06[246] טענה הנתבעת כי השיקים הוצאו ממנה בכוח ובאיומים ולכן רשאית היא ליתן הוראת ביטול. עוד טוענת הנתבעת כי גוֹבֶהּ המס הפעיל עליה לחצים למרות שהבהירה לו כי בנה לא מתגורר במקום.

מנגד, התובעת טענה כי התנהגותו של גוֹבֶהּ המס מלמדת על כך שהוא לא כפה על הנתבעת את מסירת השיקים והוא לא איים עליה ולפיכך לא קמה לנתבעת הזכות לבטל את השיקים.

לאור טענות אלה, עסק בית-המשפט בשאלה האם "איומיו" של גוֹבֶהּ המס כאמור, מהווים איומים לגיטימים או שיש בהם כדי להביא לביטולו של ההסכם. בית-המשפט קיבל את טענות התובעת וקבע כי איומיו של גוֹבֶהּ המס הם אותם איומים לגיטיימיים, המותרים על-פי סעיף 17(ב) לחוק החוזים.

למסקנה זו הגיע בית-המשפט לאחר שקבע כי השיחה בין גוֹבֶהּ המס לנתבעת התנהלה באווירה טובה וללא כל איום שיש בו כדי להבהיל את הנתבעת, עד כדי כך שמתוך מצוקתה, תמסור ל גוֹבֶהּ את השיקים נשוא התובענה. יתירה מזו, גוֹבֶהּ המס ניסה לעזור לנתבעת הן באמצעות פריסה למספר תשלומים והן באמצעות ניסיון להפחית מגובה החוב.

ב- ע"א (ת"א-יפו) 1813/01[247] קבע בית-המשפט כי "הודעת הבנק-המשיב, אם היתה כזו, לפיה יתבע את המערערים לגביית החוב, אינה אילוץ". בית-המשפט הדגיש במקרה זה כי "לו היה שמץ של איום או כפיה כלפי המערערים, הרי שלא היו חותמים על ההסדר בפעם השניה".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 176044/01[248] קבע בית-המשפט כי "במקרה דנן לא הוכחה כל טעות, הטעיה, חוסר תום-לב או כפיה, מה גם שהפינוי שנתבקש מהווה אזהרה בתום-לב על הפעלת זכות שאינה בגדר איום לפי סעיף 17(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, כשלא הוכח כול לחץ, שלילת רצון חופשי והיעדר קווי התנהגות חלופיים למבקשים, שידעו היטב במה מדובר והיו מיוצגים גם על-ידי עורך-דין"[249].

ב- ת"א (י-ם) 3488/05[250] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט רם וינוגרד:

"27. אף לו ניתן היה לסבור כי בנסיבות העניין התקיימו תנאי הכפיה הכלכלית, הרי שיש לקבוע כי לנוכח הוראת סעיף 17(ב) לחוק החוזים או בהיקש ממנה לא ניתן עוד להביא לביטול החוזה בטענת כפיה, שכן במקרה דנא אין המדובר אלא ב'אזהרה בתום-לב על הפעלתה של זכות' או בהפעלת זכות בתום-לב. גביית חוב באמצעות ההוצאה לפועל היא דרך פעולה כשרה, ואם אינך אומר כן – נשמט אחד היסודות החשובים לגביית חובות במדינת ישראל. הנחה אחרת תביא למסקנה כי כל חייב יחתום על הסכם לגביית החוב כדי לעצור הליכי עיקול שביצועם החל כדין, ולאחר מכן יעתור לביטול ההסכם עליו חתם בטענה כי עצם נקיטת הליכי ההוצאה לפועל היא בבחינת כפיה פסולה. יש לזכור כי 'פירעון חוב שחב אדם לזולת מטרה רצויה היא' (ע"א 152/59 סוארי נ' ברגמן, פ"ד יד 2354, 2360; לחלוקה בין אילוץ הנוגע לעצם יצירת החוב לאילוץ הנוגע לגבייתו ראו נ' זלצמן "אילוץ ביצירת חוב ואילוץ בגביית חוב" עיוני משפט ד (תשל"ה) 457). בדומה נקבע כי איום בנקיטת 'כל הליך אזרחי' שהחוק מקנה לבעל דין 'ובכלל זה הליכי פשיטת רגל ופירוק, מעולם אינו יכול להוות אילוץ' (ע"א 419/70 תעשיות חשמל קיפר בע"מ נ' וולף, פ"ד כה(1) 396, 399) וכך הם פני הדברים גם בנוגע לעיקול רכושו של החייב (ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך ב' (התשנ"ג) 947).
28. לפיכך יש לקבוע כי בנסיבות העניין לא הופעלה כפיה, וכי אף לו ניתן היה לסבור כי הופעל "איום" (ולא כך הם פני הדברים, שעה שהחוב הוא חוב פסוק, והרכוש עוקל בחנות של החייב) הרי שזה חוסה תחת כנפי סעיף 17(ב) לחוק החוזים, ואינו אלא "אזהרה בתום-לב" או בבואתה (השוו פרידמן-כהן, שם)."
קיומה של כפיה מותנה בכך, שהצד הטוען לקיומה יוכיח, שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד שכנגד בכוח או באיום. כאמור לעיל, אזהרה בתום-לב בדבר שימוש בזכות חוקית איננה כפיה. זאת ועוד. גם במקרה של כפיה אין החוזה בטל, אלא הצד הנפגע רשאי לבטלו, וכל עוד לא עשה כן, יעמוד החוזה בתוקפו.

ב- ה"פ (פ"ת) 94/03[251] קבע בית-המשפט כי "דבריו של יוכליס, כי יפנה למחלקת הפיקוח בעיריה ויודיע על חריגות הבניה של דרוקמן אינה בגדר כפיה, אלא אזהרה בדבר שימוש בזכות חוקית שעמדה ליוכליס. מעבר לכך, לא הוכיחו דרוקמן, הטוענים לקיומה של כפיה, כי התקשרו בהסכם עקב איומים כלשהם או שימוש אחר בכוח מצידם של יוכליס".


4. גירושין

ב- מ"א (ת"א) 4504/90[252] קבע בית-המשפט כי "נסיבות המקרה מצביעות על כך כי לאישה היה אינטרס רציונאלי וברור להתגרש, ותהא הסיבה לכך אשר תהא, ומרגע שגמלה בליבה החלטה זו, לא ניתן להצביע על ויתורים רכושיים שעשתה לשם כך כאינדיקציה לקיומה של כפיה (השווה ע"א 162/72 אמזלג נ' אמזלג, פ"ד כז(1) 587, 582 וכן ע"א 573/82 ברק נ' ברק, פ"ד לח(4) 626. חתימה על הסכם מקפח ביותר כדי להגשים את הרצון להתגרש אינה כפיה במובן סעיף 17. הכפיה חייבת לבוא מן הצד השני או מטעמו ולא עקב רצון עצמי"[253].

ב- תמ"ש (קר') 2290/06[254] קבע בית-המשפט כי הבעל לא הצליח להראות כי האישה כפתה עליו לחתום על המסמך "בכוח או באיום" באופן שפגע בצורה חריפה בחופש הרצון החוזי שלו.


5. הסכם מט"ח

ב- ת"ק (י-ם) 1218/08[255] קבע בית-המשפט כי "אין לקבל את טענת הנתבעים לפיה אולצו לחתום על ההסכם במט"ח ולא בשקלים. לא שוכנעתי כי הנתבעים חתמו על ההסכם בכפיה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ולכן אין לפנינו עילה לביטול החוזה, ועל הנתבעים היה לעמוד בכל תנאיו, לרבות מועדי התשלום עם כל המשתמע מכך לעניין שער הדולר".


6. שטר חוב וכתב ויתור

ב- ת"א (חי') 22920/02[256] קבע בית-המשפט כי "הטענה כי המסמכים הללו נחתמו כתוצאה מכפיה ולחץ, גם אם נכונה, אינה יכולה לשמש הגנה, שכן בניגוד להוראת סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים) עולה מגרסתם כי אין המדובר בלחץ או כפיה אשר הופעלו על-ידי הצד השני או מי מטעמו (אלא הצורך בהחזרת החזקה בדירה השכורה). אמנם נטען, כי סופיה צ'יבוטרו חתמה לאחר שהושמע איום בדבר ניתוק זרם החשמל ואספקת המים ברם טענה זו הועלתה בצורה סתמית וכללית ואף נוגדת את המסמכים בכתב."


7. הסכם פשרה

ב- ת"א (חי') 2409/04[257] קבע בית-המשפט כי לא הוכח כי יש להפעיל את סעיף 17 לחוק החוזים. עוד קבע בית-המשפט כי "נכון הוא כי מצבם היה קשה והם חששו כי יאבדו את המגרש בו כבר השקיעו ממון רב. עם זאת, חשש זה אינו מלמד על נסיבות של 'כפיה'". זאת ועוד. בית-המשפט קבע כי בידי התובעים היו שתי אפשרויות. האחת, תשלום הסכום למדינה. השניה, ניהול הליך משפטי ארוך ומורכב כנגד המדינה בכל הנוגע לשאלת הבעלות.


8. פשרה והודאת סילוק – חתימה על כתב ויתור

8.1 כללי – סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים וסעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים

סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 עוסק בכל הנודע לפשרה והודאת סילוק, קרי, חתימת העובד על כתב ויתור. על-פי הסעיף "פשרה לעניין פיצויי פיטורים והודאת סילוק לא יהא להם תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהם במפורש שהם לגבי פיצויי הפיטורים".

כפי שנראה מסקירת פסיקת בית-הדין, המדיניות הכללית של בית-הדין היא ליתן תוקף לכתבי ויתור רק בנסיבות חריגות ורק לאחר בדיקה קפדנית של תוקפם.

בית-הדין לא[258] יינתן תוקף לכתב ויתור במקרים כדלקמן:

1. כתב הוויתור אינו ברור וחד-משמעי;
2. כתב הוויתור לא הוסבר לעובד או שהעובד לא הבין אותו;
3. העובד לא קיבל חשבון בו מפורטים הסכומים שישולמו לו עם חתימת כתב הוויתור;
4. יש פגם במסמך הוויתור;
5. לאחר חתימת כתב הוויתור מתעוררים חילוקי-דעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך;
6. הזכויות עליהן ויתר העובד היו ידועות לו.
נעיר כי כתב ויתור תקף לגבי הנושאים עבורם מקבל העובד תמורה[259].

מגמת הפסיקה היא להרחיב את הנסיבות שבהן לא יינתן תוקף לכתב ויתור. תוקפו של כתב הוויתור לרבות אומד-דעתם של הצדדים טרם החתימה, נלמד בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. כאן המקום להדגיש כי נפסק לא אחת, שאין לוותר על זכות שהוקנתה על-פי חוק מגן, שהינו קוגנטי.

מפסיקת בתי-הדין עולה כי נקבעו 3 תנאים[260], שבהתקיימותם, ניתן יהיה נפקות לכתב ויתור. ואלה הם:

האחד, הזכויות שעליהן ויתר העובד היו ידועות לו;

השני, העובד קיבל חשבון מפורט בדבר הסכום המגיע לו לסילוק תביעתו;

השלישי, כתב הסילוק צריך להיות מפורש וחד-משמעי.

זאת ועוד. לא יינתן תוקף לכתב ויתור, אם לאחר החתימה על כתב הוויתור מתעוררים חילוקי-דיעות שלא היו ידועים לעובד בעת חתימת המסמך.

סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, מאפשר לערוך פשרה לעניין פיצויי פיטורים והודאת סילוק, אולם על-פי ההלכה הפסוקה, כאשר עובד מוותר על חלק מפיצויי הפיטורים המגיעים לו, יש לראות מתוך כתב הוויתור כי העובד היה מודע לכך שהגיע לו סכום גבוה יותר וכי הוא קיבל פחות מהמגיע לו ומסתפק בכך או שהיו תביעות לכאן ולכאן והצדדים הגיעו לפשרה[261].

סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 עוסק באיסור לוותר על זכויות. על-פי סעיף זה "זכויות המוקנות לעובד בהוראות אישיות שבהסכם קיבוצי אינן ניתנות לויתור".

סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים שולל נפקות, מויתור על זכויות שנקבעו לעובד בהסכם קיבוצי. כך גם אין לוותר מראש או בדיעבד, על זכויות שנקבעו בחוקי המגן במשפט העבודה.

סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים, וכן הלכת איסור הוויתור על זכויות מגן במשפט העבודה, מצביעים על המגמה הכללית במשפט העבודה והיא צמצום המקרים בהם ניתן תוקף לכתב ויתור.

אף התוקף שניתן לכתב סילוק ופשרה כאמור בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים מותנה בתנאים מסויימים וכפי שנראה להלן. כך לדוגמה אין כל נפקות משפטית לויתור על זכות באין ידיעה על קיומה של הזכות.

ובמילים אחרות, ביחסי עובד-מעביד, בנוסף לחובת תום-הלב המוגברת שהיא יציר הפסיקה, קיימים גם חוקי מגן אשר לא ניתן לוותר עליהם. סעיף 20 לחוק הסכמים קיבוציים שולל נפקות של ויתור עובד, מראש או בדיעבד, על זכויותיו – אלו שמקורן בהסכמים קיבוציים ואלו שמקורן בחוקי המגן.


8.2 כפיה – סעיף 17 לחוק החוזים

לחץ כלכלי יכול שייחשב לכפיה. יחד עם זאת, לא כל לחץ כלכלי יוכר ככפיה, ולשם כך הותוו בפסיקה אמות-מידה, על פיהן נבחן אימתי יהא זה לחץ כלכלי אשר יוגדר ככפיה. ההגיון המונח בבסיסו של סעיף 17 לחוק החוזים, הינו מתן הגנה למי שהתקשר בהסכם אך ורק בשל לחץ אשר שלל ממנו את יכולת הבחירה.

לכן, כדי שבית-הדין יוכל לקבוע כי במקרה המונח בפניו הופעל לחץ על העובד, נדרש שיהא זה לחץ, השקול ל"מלתעות", מהן לא יכול המתקשר בחוזה להימלט[262]. כפיה במובנו של סעיף 17 לחוק החוזים דורשת קיומו של לחץ כלכלי בלתי-לגיטימי ובעל עוצמה[263].

זאת ועוד. על-פי הפסיקה, אין לראות הודעת מעביד לעובד אם לא יחתום על כתב קבלה וסילוק לא יקבל את המגיע לו משום לחץ או כפיה שכן בידו הברירה לא לחתום ולתבוע את אשר מגיע לו בבית-הדין לעבודה.


8.3 המועד להעלאת הטענה והרחבת חזית

ב- עב' (י-ם) 1181/98[264] קבע בית-הדין כי "אומנם התובע טען בסכומים כי אין ליתן נפקות לכתב הוויתור מאחר ובעת החתימה לא היה מודע לזכויותיו וכי אין כתב הוויתור מפרט את הרכיבים ואת דרך החישוב. ואולם משטענה זו הועלתה לראשונה רק בסיכומים יש לראות בה הרחבת חזית ויש לדחותה. משהודה התובע בכתב הוויתור במפורש כי קיבל את הפיצויים המגיעים לו ואין לו כל דרישות ותביעות בעניין מהנתבעת 1 אזי אין התובע זכאי ליתרת פיצויי פיטורים מנתבעת 1".


8.4 נטל ההוכחה

ב- תב"ע (ב"ש) נד/306-3[265] נדונה השאלה, האם כתב הקבלה עובר לחתימתו מילא אחר התנאים המצטברים הקבועים בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, הן מבחינת דיני הוויתור והן מבחינת דיני החוזים לרבות ידיעת התובע על הזכות בטרם חתימת כתב הקבלה והשחרור לרבות הסכומים המגיעים לו ורכיבי השכר הנכללים בחישוב הפיצויים.

בית-הדין קבע כי נטל הראיה מוטל על כתפי התובע-העובד, להוכיח, כי לא מולאו התנאים הקבועים בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, עובר לחתימתו על כתב הקבלה והשחרור.

עוד קבע בית-הדין כי "במקרה הנדון, הוכח, כי התובע היה מודע לזכויותיו טרם חתימתו על כתב הוויתור, שכן גם לפי גרסתו, הסך 50,000 ש"ח שסוכם בכתב הקבלה והשחרור, היה בעד התקופה הראשונה בלבד ובתוספת לשיעור פיצויי הפיטורים שהגיעו לו בעד התקופה השניה. במועד חתימה על כתב השחרור הוכח, כי התובע ידע זכויותיו, שכן זכויות אלה פורטו בכתב השחרור, היינו, זכאותו לשכר עבודה, לפיצויי פיטורים, לפדיון חופשה וכדומה וכן היה מלווה בייעוץ מקצועי-משפטי מטעם מועצת הפועלים. לא הוכח, כי היה ויתור שלא מדעת על זכות כלשהי אלא הוכח ויתור מדעת בדיעבד".

לאור הדברים האומרים לעיל קבע בית-הדין כי "הן מכוח דיני החוזים והן מכוח דיני הוויתור שעניינם, סילוק זכויות מוגנות, יש ליתן תוקף לכתב הקבלה והשחרור אשר עניינו סילוק סופי ומוחלט של כל תביעות התובע בגין כל תקופת עבודתו".


8.5 הלכה למעשה

ב- עב' (ת"א-יפו) 7679/04[266] קבע בית-הדין כי אין בידו לקבל את טענת "הנתבעות לפיה מששיעור התשלומים ששולמו לתובעים בסוף כל שנת עבודה עמד על 13% משכרם השעתי הרי שיש לראות בתשלומים אלו ככוללים תשלום פיצויי פיטורים".

עוד קבע בית-הדין במקרה זה כי "מעיון באישורי התשלום עליהם חתמו התובעים עד לשנת 2002 לא נכתב שהסכומים משולמים כנגד פיצויי פיטורים אלא שהם כנגד זכויות סוציאליות, חופשות וחגים. ומשכך לא ניתן לראות בתשלומים אלו תשלום בגין פיצויי פיטורים".

ב- עב' (ת"א-יפו) 5455/06[267] טענה הנתבעת כי התובעת חתמה ביום 3.4.06 על מסמך המאשר כי עם קבלת התשלום, דהיינו במשכורת חודש 3/06, אין לה ולא יהיו כל תביעות כלפי הנתבעת. בית-הדין קבע כי "בכתב הוויתור שחתמה התובעת לא הוכח כי הזכויות עליהן ויתרה היו ידועות לה; גם לא הוכח כי בעת החתימה על כתב הוויתור הוגש לתובעת "חשבון סופי", היינו – פירוט הסכומים המגיעים לה בסיום עבודתה. בנסיבות אלה אין מקום ליתן תוקף לכתב הוויתור".

ב- עב' (ת"א-יפו) 2843/02[268] קבע בית-הדין כי ההסכם הפשרה שהונח בפניו איננו עומד בתנאים שקובע סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים. עוד קבע בית-הדין כי הוא השתכנע כי "לגבי פיצויי פיטורים בשונה מאשר חופשה שנתית לא היה התובע מודע לזכותו לקבלת הפרשים הנובעים מהפרשי העמלות".

ב- עב' (ב"ש) 5190/04[269] התובעים חתמו על כתב ויתור. בתביעתם הם מעלים כי יש לבטל את כתב הוויתור עליהם חתמו מחמת "חתימה תחת לחץ". מנגד, הנתבעים טענו כי יש ליתן תוקף לכתבי הוויתור שכן, התובעים ידעו על מה חתמו וחתימתם לא נעשתה תחת לחץ. בית-הדין קבע מפי כב' השופטת יהודית גלטנר-הופמן:

"ומן הכלל אל הפרט
71. ראשית יצויין, כי התובעים 2 ו-3 לא הוכיחו, כי חתמו על כתבי הוויתור תחת לחץ מטעם הנתבעת 1. לכל היותר על-פי עדותם, חתמו תחת לחץ כלכלי בטענה, כי פוטרו מעבודתם ונותרו ללא פרנסה.
72. באשר לתובע 2 – גרסתו, כי נדרש לחתום על אישור לקבלת השכר האחרון שכלל שכר, הודעה מוקדמת וחופשה, כתנאי לקבלת השיק (סעיף 70 לתצהיר ומוצג ט/3).
73. בחקירתו ביום 21.2.06 נשאל על-ידי בא-כוח הנתבעים: 'היתה לך בעיה לחתום על אישור שאתה מקבל את השיק'?
והשיב: 'לא'.
אין ספק, כי גם לגרסתו, חתימתו על השיק, לא נעשתה בלחץ או כפיה על-ידי מר צבי כהן, אשר בפניו חתם על המסמך.
74. ובהמשך הצהיר התובע 2, כי 'נאלצתי לחתום על המסמך הנ"ל שחשבתי שהוא אישור קבלת שכר בלבד ולמעשה רק בדיעבד התברר לי כי הוא מהווה "כתב ויתור" בלית ברירה מתוך לחץ כלכלי בו הייתי נתון באותה עת' (סעיף 76 לתצהיר התובע 2).
75. אם אכן חתם התובע תחת לחץ, הרי זה היה תחת לחץ כלכלי אך לא הוכח כי נכפה עליו לחתום על המסמך על-ידי נציג הנתבעת 1. התובע 2 התבקש להתייצב ולקבל את שכרו וזכויותיו ואין כל הסבר הגיוני, כי הנתבעת 1 לחצה עליו לקבל את אשר זכאי היה לגרסתה לקבל בעקבות פיטוריו. גם לא הוכחה גרסת התובע, כי נאלץ לחתום על-מנת לקבל את ההמחאה, שכן נטען, כי היו עובדים נוספים שקיבלו ההמחאה ולא חתמו על המסמך, לרבות התובע 1 (ראה גם עדות כהן צבי, בעמ' 13 לפרוטוקול).
76. זאת ועוד. טענת התובע בדבר לחץ מטעם הנתבעת 1 לחתום על מסמך שהינו כתב ויתור, עומדת בניגוד לגרסתו, כי סבר שחתם על קבלת השיק בלבד.
77. ובאשר לגרסת התובע, כי הוטעה לחשוב שחתם על אישור קבלת השיק בלבד, גם טענה זו לא הוכחה, שכן התובע העלה טענה של חתימה תחת לחץ מצד הנתבעת 1, רק כאשר נודע לו בדיעבד, כי חתם על "כתב ויתור". אם אכן דברי התובע נכונים, כיצד יכול לטעון, כי חתם תחת לחץ או כפיה לוותר על זכויות, אם לא ידע במועד החתימה, כי מדובר בכתב ויתור.
78. התובע התבקש לפרט מהי הכפיה שכפו עליו לחתום על המסמך והשיב: 'ברגע שהוא לא מיידע אותי ואומר לי תחתום פה בשביל השיק ובדיעבד התברר לי שחתמתי על כתב ויתור אז זו כפיה' (עמ' 21 לפרוטוקול מיום 21.2.6).
79. עוד יצויין, כי התובע 2 טען, כי רק משקיבל לידיו את כתב ההגנה הבין שחתם על כתב הוויתור. טענה זו סותרת את האמור בתצהירו, כי כבר למחרת היום פגש את התובע 1 והתברר לו משיחה עימו שאכן יכול וחתם על כתב ויתור (סעיף 72 לתצהיר). אולם, לא נקט בכל צעד על-מנת לבטל את חתימתו והעלה לראשונה את הטענה בתצהירו במקום עדות ראשית.
80. התובע גם אישר בעדותו, כי היה מודע קודם לחתימתו על המסמך וקודם למועד פיטוריו, על כך כי דרש גמול בגין עבודה בשעות נוספות ולמרות זאת חתם על כתב הוויתור בו צויין מפורשות, כי קיבל את כל המגיע לו, בגין תקופת עבודתו לרבות השעות הנוספות.
81. אולם למרות מסקנתנו, כי התובע לא הוכיח גרסתו, כי חתם תחת לחץ של נציג הנתבעת 1, אין בחתימתו על "כתב הוויתור", כדי לחסום התובע מלהוכיח תביעתו הכספית שתבע בתביעתו, היינו התביעה לגמול בגין עבודה בשעות נוספות שנותרה במחלוקת על-פי האמור בסיכום טענותיו, וזאת ממספר טעמים.
א. במועד בו חתמו התובעים 2 ו-3 על כתבי הוויתור, העיד עד הנתבעת צבי כהן, כי הוזמנו כ-80 עובדים שנכנסו מידי 10 דקות לחדרו והשאר עמדו בחוץ. העד נשאל כמה זמן הקדיש לכל עובד, והשיב: 'יכול להיות 10 דקות, רבע שעה, תלוי בנסיבות' (עמ' 15 לפרוטוקול). נציג הנתבעת 1 לא חלק על העובדה, כי קודם לזימון העובדים לחתימה לא ניתן לתובע 2 או למי מהעובדים לעיין במסמך. כמו-כן אישר צבי כהן, כי עותק מכתב הוויתור לא נמסר לתובע 2 לאחר חתימתו והעיד 'מי שביקש קיבל'.
ב. כל שהוכח, כי צבי כהן, הסביר לעובדים שחתמו על כתב הוויתור שיעור הסכומים שפורטו בתלוש משכורתם האחרונה. לא הוסבר ולא נערך חישוב באשר לאופן חישוב הזכויות. תלוש שכר אינו בבחינת חישוב מפורט. אין ספק, כי לא ניתן היה לבחון את אמיתות הסכומים במועד החתימה.
ג. ואכן, גם לגרסת הנתבעת 1, תשלום השכר האחרון, לרבות הזכויות הנוספות, לא הותנו בתנאי של חתימה על "כתב הוויתור". לפיכך, אין להרע את מצבו של מי שחתם על המסמך ממצבו של עובד שלא חתם על המסמך ולמרות זאת קיבל את כל המגיע לו.
ד. מנוסח "כתב הוויתור" עולה, כי התובע 2 וכל מי שחתם על המסמך, אישרו פוזיטיבית שקיבלו את כל הזכויות שפורטו במסמך. אין ספק, כי התובע אישר בחתימתו גם קבלת הגמול בגין עבודה בשעות נוספות למרות שקודם לחתימתו תבע גמול זה, אולם במועד החתימה, הוכח, כי התובע 3 לא היה מודע לשיעור הגמול שביקש לתבוע. עד לאותה עת לא הוצגו דו"חות הנוכחות של התובע 2. לא הוכח, כי התובע קיבל תמורה כלשהי בגין ויתור על חלק מזכויותיו, אם אכן זכאי להם ולא הוכח כי היה מדובר ב"עסקת חבילה" כל שהיא. בנסיבות אלה, ובשים-לב לעובדה כי מדובר בזכות מוגנת – אין מקום לשלול מהתובע זכאותו לתבוע הגמול הנ"ל למרות חתימתו על "כתב הוויתור".
82. לפיכך, ומכל הטעמים שפורטו לעיל, יש לדחות גרסת הנתבעים ויש לבחון תביעת התובע 2 לגמול בגין עבודה בשעות נוספות, למרות שחתם על "כתב הוויתור"."
ב- עב' (חי') 479/01[270] קבע בית-הדין מפי כב' סגן שופט ראשי – א' קציר:

"31. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת, כי אין לעובדים להלין אלא על עצמם, שכן ויתרו מרצונם על פיצויי הפיטורים המגיעים להם כחוק; הנתבעת עושה שימוש בעקרונות של חופש החוזים וכיבודם של חוזים שהם פרי התקשרות חופשית ורצונית בין הצדדים.
...
34. בענייננו, אין ספק בדבר קיומו של לחץ בלתי-הוגן שהופעל על העובדים: הן במצג השווא של מקום עבודה חלופי לכאורה, אשר כאמור שוכנענו שלא היה ולא נברא, והן בניצול מצבם הקשה של העובדים – רובם עולים חדשים, קשי יום שאין להם מקור פרנסה אחר. אין לבית-הדין כל ספק, שאלמלא הופעל לחץ זה על העובדים, ואלמלא נמצאו תחת האיום של ישיבה בבית ללא שכר במשך חודשיים ומניעת מכתב פיטורים, בלעדיו לא יוכלו לקבל את דמי האבטלה המגיעים להם – לא היו חותמים על "הסכם הפשרה".
35. למעלה מן הצורך נוסיף, כי סעיף 29 לחוק פיצויי הפיטורים עניינו בפיצויים כאלו הניתנים לעובד מעבר למה שהחוק מקנה לו – שכן כאמור אין להתנות על זכויות קוגנטיות, ולכן אין הוא רלבנטי כלל לענייננו.
36. לאור האמור לעיל אנו קובעים, כי התובעים פוטרו מעבודתם על-ידי הנתבעת, והם זכאים למלוא פיצויי הפיטורים המגיעים להם – בניכוי מה שקיבלו במסגרת "הסכמי הפשרה" שהושגו תחת לחץ."
ב- עב' (חי') 7700/00[271] קבע בית-הדין מפי כב' השופט מיכאל שפיצר:

"כתב הוויתור וטענת הנתבעת לגבי תשלום 20,000 ש"ח
34. הנתבעת צירפה לכתב ההגנה כתב ויתור החתום על-ידי התובע ולפיו:
'אני... מצהיר בזאת כי החל מ-15.3.00 הפסקתי את עבודתי אצל בן עזרי ובניו ואין לי כל תביעה או טענה נגד בן עזרי ובניו מכל סוג שהוא...' (נספח "יח" לכתב ההגנה)
35. התובע הסביר כי:
'אני מדגיש שפוטרתי מהעבודה, אולם התנו את מתן מכתב הפיטורים בחתימתי על כתב הוויתור, שאם לא כן לא אקבל את מכתב הפיטורים.' (עמ' 7 לפרוטוקול)
וכן הוסיף כי:
'ויתרתי על זכויותי כנגד קבלת מכתב הפיטורים כי הייתי זקוק למכתב הפיטורים.' (עמ' 8)
עוד הסביר, כי בתקופה זו היה בחובות, ולכן היה זקוק לדמי האבטלה, אולם לא ידע שגם ללא מכתב פיטורים זכותו לתבוע דמי אבטלה מהמוסד לביטוח לאומי.
נציין, כי התובע כלל לא הזכיר בכתב התביעה את העובדה שחתם על כתב ויתור.
36. התובע אף אישר כי הבין שהוא מוותר על כל מה שמגיע לו (עמ' 8) אלא שטענתו היא שלכתב הוויתור אין תוקף לאור הוראת סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ח-1968 הקובעת, כי לא יהיה תוקף לכתב ויתור מסוג זה, אלא אם נערך בכתב והוזכר בו במפורש כי הוא מתייחס לפיצויי פיטורים.
37. הצדק בעניין זה עם התובע, ומשלא אוזכר תשלום פיצויי פיטורים בכתב הוויתור, די בכך כדי לחייב את הנתבעת בתשלומם.
38. לעומת זאת, משהתובע עצמו העיד כי ידע שהוא מוותר על כל מה שמגיע לו, יש לתת תוקף לכתב הוויתור, ככל שהדבר נוגע לתביעותיו האחרות.
39. נוסיף, כי הגם שהדבר לא צויין בכתב הוויתור טוענת הנתבעת, כי במעמד מסירת המכתב ב-15.3.00, נמסרו לתובע 20,000 ש"ח במזומן, והתובע מכחיש קבלת סכום זה.
40. בעניין זה העיד התובע כי:
'המפגש בין אמי וביני נערך במשרד בקומה העליונה בנוכחות רואה החשבון. באותו מעמד נמסר לי השיק עבור חודש משכורת, ואני את היתרה החזרתי לאמי.' (עמ' 7 לפרוטוקול)
41. גם בכתב הוויתור לא מצויין כי לתובע הועבר סך של 20,000 ש"ח וכל שנכתב בו היה, כאמור, כי התובע מצהיר שעזב את עבודתו אצל בן עזרי ובניו, ואין לו כל תביעה או טענה כלפי הנתבעת מכל סוג שהוא. גב' בן עזרי טענה כי היא זו שיזמה את תשלום הסך של 20,000 ש"ח, וכי בעלה קיבל את הצעתה לתת לתובע סך של 20,000 ש"ח (עמ' 12). עוד טענה כי לתובע לא היתה כל הסתייגות מן הסכום שקיבל.
42. השאלה האם שולם לתובע סכום במזומן של 20,000 ש"ח או לא, אינה טעונה הכרעה, לאור כתב הוויתור והתוצאות המשפטיות הנגזרות ממנו, ומשאין הכרח להידרש לשאלה זו, העדפנו בנסיבות העניין להותירה לעת מצוא.
43. מכל מקום, מצאנו כי בנסיבות המיוחדות של המקרה שבפנינו, אין להסתפק בכתב הוויתור וראוי לדון בתביעות התובע לגופן, הגם שכאמור – מצאנו כי כתב הוויתור עליו חתם תקף ומחייב."
ב- ע"ב (ת"א-יפו) 911549/99[272] קבע בית-הדין כי לעניות דעתו "על-מנת שיינתן תוקף לכתב הוויתור, אין די בציון הסכום הכולל אותו מקבל העובד במסגרת גמר חשבון, כפי שנעשה בסעיף ב' לכתב הוויתור. זאת, במיוחד כאשר הסכום כולל מרכיבים שונים – פדיון חופשה, הפרשי שכר, הפרשי פיצויי פיטורים וניכוי חובות... על-מנת שיינתן תוקף לכתב הוויתור, נדרש שהעובד יקבל תחשיב מפורט של הזכויות ששולמו לו עם סיום עבודתו".

לעומת זאת, ב- עב' (חי') 920475/97[273] קבע בית-הדין "נחה דעתנו, כי התובעת, מדעת, חתמה על כתב הוויתור לאחר שבדקה וידעה את כל זכויותיה, וכי חתימתה משקפת את גמירות-דעתה לסילוק החיובים הנובעים מתקופת עבודתה בנתבעת וסיומה. הננו ערים לכך, כי בכתב הוויתור אין איזכור מפורש לפיצויי פיטורים (כנדרש בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963), ואולם בנסיבות מקרה זה, כאמור, מקובלת עלינו גרסת הנתבעת, כי גם נושא פיצויי הפיטורים, עלה בפגישה, וככל שנותרה לתובעת יתרה – היא ויתרה עליה".

ב- דב"ע 211/98-3[274] קבע בית-הדין מפי כב' השופט סגן נשיא – י' אליאסף:

"א. משהצדדים הגיעו להסכמי פרישה שלאחריהם חתמו המערערים על כתבי קבלה וסילוק, ומשלית מאן דפליג כי שולם למערערים מעל ומעבר לאשר היה משולם להם על-פי דין לו פוטרו מעבודתם בעת פרישתם, אזי שאלת תוקפו של כתב הקבלה והסילוק עליו חתם כל אחד מהם מצטמצמת לבחינת תוקפו החוזי.
ב. שאלת תוקפו החוזי של כתב הקבלה והסילוק שנחתם על-ידי כל אחד מהמערערים הינה שאלה של פרשנות חוזה, הצריכה להחרץ על-פי אומד-דעת החותם עליו לאור סעיף 25 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
ג. אומד-דעת הצדדים אפשר שיוסק מנסיבות המקרה, ובמקרה שלפנינו נסיבות המקרה מצביעות על כך, שהחתימה על כתבי הקבלה והשחרור היוותה חלק בלתי-נפרד מהסדר הפרישה בכללותו, הסדר שהגיע לידי מיצוי עם תשלום הסכום המוסכם תמורת החתימה על כתב קבלה והשחרור והפרישה מהעבודה."
ב- תב"ע (ב"ש) נז/80-14[275] קבע בית-הדין מפי כב' השופט הראשי מרדכי כליף:

"7. עיון בכתב הוויתור מלמד כי נתמלאו בו גם תנאי סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. אכן, הלכה פסוקה היא, כי במשפט העבודה ניתן תוקף מצומצם לויתור; אולם, בהיעדר נסיבות השוללות את תוקפו של כתב הוויתור נצא מההנחה כי אדם החותם על מסמך לפיו הוא בא על סיפוקו בקשר לתקופת עבודה מסויימת, אצל מעביד מסויים, הרי שיש לראות בו כמי שמוותר על אותה זכות ואין לאפשר לו להעלותה שוב ושוב בפני בית-הדין."[276]
ב- תב"ע (נצ') נו/214-35[277] קבע בית-הדין:

"35. כאמור לעיל, יש לבחון כעת אם המסמכים נ/1 חוסמים את התובעים מהגשת תביעותיהם כאן, על-פי ההלכות שנקבעו במישור של דיני העבודה. סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, קובע:
'פשרה לעניין פיצויי פיטורים והודאת סילוק לא יהא להן תוקף, אלא אם נערכו בכתב ונאמר בהן במפורש שהן לגבי פיצויי הפיטורים.'
מכאן, שאין מניעה להתפשר על פיצויי פיטורים וכן להודות שהם סולקו, ובלבד שהדבר ייעשה בכתב וייאמר במפורש שמדובר על פיצויי פיטורים.
36. המסמכים נ/1 אינם מדברים על "פשרה" אלא על "הודאת סילוק", כלומר, אין הם אומרים שהתובעים התפשרו על פחות מהמגיע להם, אלא יש בהם הודאה שהם קיבלו את מלוא המגיע להם. אינני קובע כי התובעים היו זכאים ליותר ממה שקיבלו על-פי נ/1, אולם אף אם הייתי מקבל את טענתם של התובעים ואם הייתי סבור כי הם זכאים ליותר ואז המשמעות של נ/1 היא של "פשרה", גם אז נראה לי שבחינת ההיבט הכולל של ההתכתבויות בין הצדדים והנסיבות שקדמו לנ/1 היה מביא לקביעה שבמסמכים נ/1 יש משום "פשרה" כאמור בסעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים. אמנם, הלכה פסוקה היא כי אין ויתור אלא תוך ידיעת הזכות שעליה מוותרים, ועל-כן, צריך להשתכנע כי מי שהתפשר לגבי פיצויי הפיטורים, היה מודע לסכום שהגיע לו ומודע לכך שויתר על חלק ממנה. והצהרה סתמית האומרת "אני מוותר" איננה מספקת. אולם, מן הראוי לזכור כי התובעים ידעו בדיוק מה הם טוענים שמגיע להם. הדרישות שהם הפנו אל הנתבעת, בטרם החתימה על נ/1, היו מפורטות, עד לדיוק של חלקי אגורה (כמו גם התובענות), והסכמתם לחתום על נ/1, מלמדת על כך שהם הסתפקו בקבלת פחות מדרישותיהם. המסמכים נ/1 מנוסחים בלשון פשוטה, ברורה וחד-משמעית. אין ספק שהתובעת ידעה את משמעותם כאשר היא חתמה עליהם ושהתובע ידע את המשמעות, כאשר החליט לאשרר את חתימתה של התובעת בשמו.
37. האינטרס הציבורי מחייב שתהיה לעובדים ולמעבידים דרך להגיע ל"עסקת חבילה" שבמסגרתה ישלם המעביד סכום מוסכם והצדדים יידעו כי בכך מוצו זכויותיהם בגין כל הנובע מתקופת העבודה.
38. אמנם, יש להיזהר שמתן תוקף לכתבי אישור מעין אלה לא ינוצל על-ידי מעבידים להשגת חתימה על עובדיהם על כתבי ויתור כאשר מדובר בתנאים של עושק או כאשר העובדים אינם יודעים כלל אם הם מוותרים ועל מה. אך ההלכה הפסוקה כפי שהיא קיימת כיום נותנת מענה ראוי לחששות אלה. המקרה של התובעים אינו נכנס לגדר המקרים הטעונים הגנה מיוחדת. הם ידעו בדיוק, כאמור לעיל, את משמעותה של החתימה על נ/1 וכל כולה של התביעה לאחר מכן באה, על-פי עדותו של התובע, מאחר שהיה עורך-דין שאמר להם לאחר מכן, שחתימתם אינה תופסת (שורות 26-27 בעמ' 6 לפרוטוקול).
39. קבלת טענותיהם של התובעים תביא לכך שאפילו מעביד המנסה ככל יכולתו לפרט לעובד מה משולם לו ועל מה, ומוודא ככל יכולתו שהעובד מודע למה שהוא חותם עליו – לא יוכל אף פעם להיות משוכנע שלא תוגש נגדו תביעה לאחר מכן בגין אותם עניינים שעליהם הסכים עם העובד שזכויות העובד מוצו לגביהם.
40. לאור האמור לעיל, דעתי היא כי דינן של התביעות להידחות כבר בשל האמור בנ/1."
ב- תב"ע (נצ') נו/340-35[278] קבע בית-הדין כי "לא יכול להיות חולק שהמסמך מיום 18.2.94, כפי שצוטט לעיל, אינו מקיים את הוראות סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים. לא רק שלא נאמר במסמך מאומה בדבר פיצויי פיטורים אלא שהמסמך יוצא מנקודת הנחה, שנפסלה על ידינו כבלתי-נכונה, כאילו התובע הוא זה שהתפטר, בעוד שכאמור לעיל, התובע פוטר על-ידי הנתבעת. אשר-על-כן, אנו דוחים את טענת הנתבעת על כך שהמסמך מיום 18.2.94".

ב- תב"ע (ת"א-יפו) נו/1438-35[279] קבע בית-הדין כי "משלא נאמר בנ/1 מפורשות כי התובע קיבל פיצויי פיטורים – אין במסמך זה משום הוכחה לטענת הנתבעת כי התובע קיבל את כל המגיע לו כולל פיצויי פיטורים. עם זאת, עולה מהראיות שבפני, שהנתבע האמין בתום-לב כי די בחתימת התובע על נ/1 כדי לפטור אותו מכל חבות כספית כלפי התובע. עקב טעות זו של הנתבע אני מעמידה את פיצויי ההלנה על שיעור הריבית וההצמדה בלבד".

ב- תב"ע (ת"א-יפו) נב/1696-3[280] קבע בית-הדין לפני כב' השופטת ע' גבריאלי – סגן שופט ראשי:

"ב. כנגד קבלת התשלומים המתוארים בסעיף-קטן א' לעיל, חתם בירנבוים ב-1.7.85 על כתב קבלה וסילוק-נספח א' לכתב ההגנה בתביעת בירנבוים נגד הנתבעת.
בכתב הקבלה והסילוק הצהיר בירנבוים, שהוא מאשר שקיבל מהבנק פיצויי פיטורים בגין עבודתו בבנק, וכן הוא מצהיר שעם קבלת סכום זה אין לו, לבאי-כוחו, או לבאים אחריו כל טענות, דרישות או תביעות נוספות מן הבנק בגין עבודתו בו, בין מכוח החוק ו/או הסכמים קיבוציים ו/או מכוח כל הסכם אחר, וקיבל את מלוא הסכומים המגיעים לו והוא מוותר על כל תביעה מכל סוג ועניין.
הצהרה זו מהווה הודאת סילוק ופשרה לגבי פיצויי הפיטורים לעניין סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963."
ב- דב"ע נו/22-3[281] קבע בית-הדין כי "גם העובדה שרכיב ה"כלכלה" הוכר כחלק מהשכר היסוד, כפי שנפסק על ידינו בפסקה 9 לעיל, לא תביא לכלילתו בבסיס השכר להפרשות השונות. שונה הדין לעניין פיצויי פיטורים. אלה משולמים מכוח חוק מגן, ויתור עליהם או על חלקם יכול ויעשה רק על-פי סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963".

ב- תב"ע (נצ') נד/436-35[282] קבע בית-הדין לפני כב' השופט חיים ארמון:

"16. אחת מטענות הנתבעת היא שחתימתו של התובע על המכתב שצוטט בסעיף 12 לעיל, משחררת אותה מחבותה לשלם לו כל סכום נוסף על מה שקיבל.
בענייננו, הרי הנתבעת אינה טוענת שהתובע ויתר בעלמא על חלק מהמגיע לו אלא טוענת כי הגיע לסכום מוסכם לאחר התחשבנות, וטענה זו נדחתה על-ידי כבר לעיל.
מהאמור לעיל עולה כי המכתב מיום 24.7.94 אינו יכול לסייע לנתבעת בטענתה שאינה צריכה להשלים את יתרת פיצויי הפיטורים."
ב- תב"ע (ת"א) מט/1731-3[283] קבע בית-הדין כי "משנערך במקרה שלפנינו הסכם בכתב בו נאמר במפורש שהוא לגבי פיצויי פיטורים ומששוכנעתי שהתובע היה מודע לדרך חישוב פיצויי הפיטורים, קבל הסבר לגביו והתייעץ עם מי שבחר בטרם חתם הוא על המסמך – הרי שלאור הוראות סעיף 29 לחוק פיצויי פיטורים – דין תביעתו להפרש פיצויי פיטורים להידחות".

ב- ת"א (ת"א) 442/91[284] נחתם כתב ויתור לפיו "התשלום שקיבלתי מכם היום מהווה תשלום סופי ומלא של כל הסכומים שאתם חייבים לי בקשר עם עבודתי ...". בנוסף, "מתחייבים בזאת שלא תהיינה לי כל טענות ו/או דרישות מיצהר ו/או מכם ו/או ממי מטעמכם, בקשר עם פיצויי הפיטורין המגיעים לי בגין פיטורי מיצהר".

בית-הדין קבע כי במקרה זה הוא לא מצא "כל פסול בכתבי-הסילוק. כתב-הסילוק שהוצג בפני כמוהו ככתב-ויתור, שכן הוא שולל במפורש את זכותם של המבקשים להעלות טענות כנגד פיצויי הפיטורין".

ב- תב"ע (ת"א) נא/287-35[285] קבע בית-הדין לפני כב' השופטת ו' וירט-ליבנה:

"החוק מבקש להבטיח רצינותו ומודעותו של העובד המגיע לפשרה מעבידו לעניין פיצויי הפיטורים שלו. לכן מחייב החוק שההסכם יערך בכתב ושיאמר בו במפורש שהוא לגבי פיצויי פיטורים. מכתב הוויתור צריך להראות כי העובד היה מודע לכך שמגיע לו סכום גדול מזה שהתפשרו עליו או שהיו תביעות לכאן ולכאן והצדדים הגיעו לפשרה.
מנוסחו של הסכם נ/1 ואף מעדותה של התובעת בעצמה עלה כי התובעת תבעה פיצויי פיטורים על מלוא תקופת עבודתה הן בנתבעת מס' 1 והן בנתבעת מס' 2 ואילו התובע סבר כי עליו לשלם רק עבור תקופת עבודה בנתבעת מס' 2. הצדדים הגיעו לפשרה כי התובעת תקבל פיצויי פיטורים עבור שנה אחת בלבד בגין תקופת עבודתה בנתבעת מס' 1.
התובעת אף הוסיפה ואמרה כי חתמה על המסמך בידיעה שלאחר מכן תגיש תביעה על יתרת הפיצויים.
מכאן שהתובעת ידעה היטב על מה היא חותמת וגם ידעה שהיא מתפשרת.
לא ניתן למחוק במחי יד מסמך שנחתם בידיעה ובהבנה ומתוך רצון חופשי על-ידי התובעת. התובעת תכננה לחתום על המסמך ולתבוע לאחר מכן את היתרה אין בכך כדי לבטל הסכם פשרה ולהתעלם מתוכנו דבריה אלה רק מחזקים את המסקנה כי התובעת ידעה שמגיע לה יותר והסכימה לחתום על ההסכם. סעיף 29 מתיר פשרות בנושא של פיצויי פיטורים ובכך הוא שונה מחוקי המגן האחרים.
פשרה כזו יש ליתן לה תוקף ויש בה כדי למנוע מן התובעת את הזכות לתבוע את יתרת הפיצויים עבור השנה הרביעית.
ו. לאור מסקנתי כי יש ליתן תוקף למסמך נ/1 לגבי סילוק תביעותיה של התובעת לפיצויי פיטורים, התביעה ליתרת פיצויי הפיטורים נדחית."
ב- עב' (ב"ש) 2622/04[286] קבע בית-הדין כי הסכם הפרישה שחתם התובע לא נחתם תחת לחץ שכן, "התובע היה מלווה בייעוץ משפטי עובר לקבלת ההחלטה ואף לאחריה. למרות זאת, לא טען לביטול הסכם הפרישה ולא הגיש כל בקשה להשיבו לעבודה אלא תביעה לפיצויים בלבד שהוגשה כעבור כשנה ממועד פרישתו, בעילה של התנהגות שבחוסר תום-לב של הנתבעים והפרת חובת האמון על ידם, שגרמה לתובע לחתום על הסכם הפרישה תחת לחץ".

זאת ועוד. "מכלל הראיות שפורטו בתיק, עולה כי התובע פרש מעבודתו מרצונו, חתם על הסכם פרישה לאחר ששקל את הסיכונים והסיכויים שבהישארותו במערכת, לרבות באשר להשפעת המסקנות הסופיות של הבודק החיצוני, אם אכן תימשך הבדיקה. לטעמנו, שיקול זה היווה הסיבה הדומיננטית של התובע לפרוש במועד בו פרש על-פי בקשתו, כאשר היה מודע לתלונות שפורטו במכתבו של מר עמישי, הקשורות במילוי תפקידו. לפיכך, אנו קובעים כי התובע לא הוכיח כי אולץ, על-ידי מי מהנתבעים, לפרוש מעבודתו אלא עשה כן, סופו של יום מרצונו החופשי".


8.6 החזר הוצאות נסיעה

ב- ד"מ (ת"א-יפו) 8006/03[287] בדחותו את התביעה להחזר הוצאות נסיעה קבע בית-הדין מפי כב' הרשמת דגית ויסמן:

"12. אשר למזכרים אשר התובעת צירפה לתצהירה, בתמיכה לטענה כי דרשה במהלך עבודתה תשלום החזר נסיעות – מאחר שאיני מקבלת את עדות התובעת ומר עמית סמדר העיד כי לא ראה מזכרים אלה, איני סבורה שיש במסמכים אלה להעיד על אי-הסכמתה של התובעת לשכר הכולל ששולם לה. זאת מעבר לתמיהה בדבר הצורך בכתיבת מזכרים, ביחסים שבין התובעת למר סמדר, שכן היתה מזכירתו.
13. מכאן לחתימה על נספח ז' לתצהיר התובעת. גם אם נספח ז' שונה בנוסחו מנספח ו' לתצהירה, כך שלא נכתב בו ברחל בתך הקטנה כי התובעת מוותרת על דרישותיה בנוגע להחזר הנסיעות, אני סבורה כי מקום בו עובד דורש ממעסיקו כי ישולמו לו סכומי כסף מעבר לזכאותו על-פי הדין, והמעביד נעתר לבקשה, הגשת תביעה בנסיבות אלה – כאשר המדובר ברכיב שניתן לכלול אותו בשכר וכך אף נעשה בפועל – הינה התנהגות שאינה מקובלת ביחסי עבודה ועמדתי על כך בסעיף 6 לעיל.
14. לסיכום האמור עד כה, אני דוחה את גרסת התובעת לפיה לא היתה הסכמה בדבר שכר כולל החזר נסיעות. התובעת פנתה בנוגע לתשלום החזר נסיעות שלא צויין במפורש בתלוש, קבלה תשובה שהשכר כולל נסיעות והשכר אף הועלה בתדירות לא נמוכה במהלך תקופת עבודתה, הרבה מעבר לשווי הנסיעות הנטען על ידה. איני מקבלת את גרסת התובעת כי לא הסכימה לתשלום שכר כולל זה. בנסיבות אלה, אני סבורה כי חל הכלל לפיו העובדה שעובד ממשיך לעבוד באותם תנאים משך תקופה ארוכה של כשלוש שנים, עד לפיטוריו, לכל הפחות יוצרת הסכם תקף ומחייב את הצדדים. בהתנהגותה, בהשלימה עם תשלום השכר הכולל ובכך שלא הגישה תביעה בקשר לכך, עד לאחר שפוטרה, הסכימה בפועל להמשך העסקתה בשכר הכולל החזר הוצאות נסיעה (ראה בנושא זה – דב"ע נד/86-3 גולן – אי. אל. די. בע"מ, פד"ע כז 270; דב"ע נד/3-3 כהן – החברה המרכזית לאוטומציה בע"מ, פד"ע כח 90; דב"ע נו/48-3 אגודת קרית נוער – כהן, עבודה ארצי ל(19) 134).
בנוסף, התובעת לא פעלה בתום-לב כאשר גם לאחר סיום עבודתה, עם קבלת סכומים לפנים משורת הדין, הסתירה את כוונתה לתבוע את רכיב הנסיעות וחרף הצהרתה בנספח ז' לתצהירה עליו חתמה, תבעה את הנתבעת.
15. לכל אלה אוסיף, כי גם אם טענות התובעת היו מתקבלות, הרי שלא ניתן היה לפסוק לה הסכומים הנתבעים נוכח עדותה כי חישבה את סכום התביעה על דרך אמדנא (הכפלת מספר ימי עבודה בשתי נסיעות יומיות בתחבורה ציבורית) ולא על-פי שווי חופשי חודשי בתקופה הרלבנטית. לא למותר לציין כי התובעת כלל לא הביאה נתונים לגבי שווי חופשי חודשי במרחב מגוריה ובתקופות הרלבנטיות. העובדה כי שווי כרטיס "חופשי חודשי" נמוך מנסיעות בודדות במהלך כל החודש עולה מנוסח צו ההרחבה ('הוצאות הנסיעה ייקבעו לפי מחיר נסיעה מוזל באוטובוס ציבורי או כרטיס מנוי חודשי מוזל ממקום מגורי העובד למקום עבודתו, על יסוד כרטיס הנחה של מספר נסיעות, אם קיים כרטיס הנחה כזה') והינה בידיעה שיפוטית של בית-הדין. הדברים אף עולים מתעריפי הנסיעה המפורסמים באתרי האינטרנט של חברות התחבורה הציבורית "דן" ו"אגד", הפועלות ברמת השרון, עיר מגוריה של התובעת.
16. סוף דבר – מכל הטעמים המפורטים לעיל – התביעה נדחית..."

9. חוזה שכר-טרחה

ב- ת"א (ת"א-יפו) 194812/02[288] קבע בית-המשפט כי "יש לקבוע כי התובעת לא היתה נתונה לכפיה בעת שבו חתמה על חוזה שכר-הטרחה. עובר לכריתת החוזה היא לא חפצה להיפטר מהנתבע כפרקליטה, אלא חפצה להוסיף פרקליט נוסף לצוות התביעה, ולו במחיר של השקעה נוספת בסך של 10,000 $. בהקשר זה יוער כי התשלום הנוסף בסך 10,000 $ נוספים ששולם לעורך-דין ישראלי עבור יצוג התובעת בערעור אין לו ולא כלום עם החוזה נשוא התביעה. חוזה זה מתייחס לייצוג בערכאה הדיונית ולא בערעור, כך שגם אם עורך-דין ישראלי לא היה מצטרף כפרקליט נוסף, היה על התובעת לשלם לנתבע שכר-טרחה נוסף עבור היצוג בבית-המשפט העליון".


10. ביטול תוך זמן סביר


[217] עב' (ב"ש) 1657/05 דוד בן יהודה זקן נ' חברת החשמל לישראל בע"מ ואח', תק-עב 2006(3) 1599 (2006).
[218] ראה גם ע"ע 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705
(1994); עב' (ב"ש) 1989/02 דוד בלכנר נ' באר טוביה מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, תק-עב 2006(2) 2393 (2006).
[219] ת"א (ת"א-יפו) 73268/04 פור טואה בע"מ ואח' נ' פקיד שומה תל-אביב-יפו 3, תק-של 2008(3) 563 (2008).
[220] ראה ע"א 2495/95 בן לולו נ' אטיאס אליאס, פ"ד נא(1) 577 (1997).
[221] ע"א 146/81 נאשף נ' נאשף, פ"ד לח(3) 309 (1984).
[222] ע"א 8163/05 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית ואח', תק-על 2007(3) 1976
(2007).
[223] ת"א (ראשל"צ) 2140/05 פינטו גיל נ' ארנון (יעקב) כהן, תק-של 2008(1) 17627 (2008).
[224] ראה גם רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721.
[225] ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (דין הוצאה לאור בע"מ, התשס"ה-2005) 328.
[226] ד' פרידמן, נ' כהן חוזים כרך ב' (התשנ"ג-1992)
[227] ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95 (1989).
[228] עב' (ת"א-יפו) 4208/03 שועה אנטואנט נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-עב 2007(4) 6520 (2007).
[229] עב' (י-ם) 2268/05 משני נאסר ואח' נ' קפה רימון יוסף בע"מ, תק-עב 2007(4) 7127 (2007).
[230] עמ"ה (חי') 594/04 חיים פייגלין נ' פקיד שומה חיפה, תק-מח 2007(1) 2696
(2007).
[231] ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(1) 95 (1989).
[232] ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193 (2004).
[233] ראה גם ע"א 2299/99 אברהם שפייר ואח' נ' דיור לעולה בע"מ ואח', פ"ד נה(4) 213 (2001); ת"א (ב"ש) 6912/02 אוניברסל רהיטים בע"מ נ' אריה חברה ישראלי לביטוח בע"מ, תק-של 2007(2) 22129 (2007).
[234] רע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' סנפורד ישראל בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994).
[235] רע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' סנפורד ישראל בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994).
[236] ג' שלו דיני חוזים – החלק הכללי (דין הוצאה לאור בע"מ, התשס"ה-2005) 332; וגם ת"א (אש') 3996/05 אי. אף. סי בע"מ נ' חב' אוזדובה שמואל קבלן בניין בע"מ, תק-של 2007(2) 23413 (2007); ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994).
[237] ת"א (ת"א-יפו) 14759/06 ס. אלדין הפצה ושיווק (1997) בע"מ נ' יפאורה – תבורי בע"מ ואח', תק-של 2008(2) 20553 (2008).
[238] ראה ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4) 95 (1988).
[239] ע"א 6234/00 ש.א.פ. בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2003(3) 1542
(2003).
[240] ת"א (נצ') 4044/04 עד רם – בניה ופיתוח בע"מ נ' פלד אליגן עבודות בניה בע"מ ואח', תק-של 2007(3) 12320 (2007).
[241] ע"א 627/85 ד. איתן נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, פ"ד מג(3) 42
(1989).
[242] ת"א (חי') 22813/02 הילל עמי ואח' נ' אלפסי אבישי ואח', תק-של 2006(3) 2512 (2006).
[243] ת"א (ק"ג) 914/02 סריגי גת נכסים והשקעות בע"מ נ' אינטל אלקטרוניקה בע"מ, תק-של 2005(2) 14092 (2005).
[244] ת"א (י-ם) 5917/04 אמנון אלברטל נ' ירדנה אבירם, תק-של 2008(1) 8904
(2008).
[245] ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193 (2004).
[246] ת"א (ב"ש) 5191/06 עיריית באר שבע נ' אבגי רינה, תק-של 2008(2) 22246
(2008).
[247] ע"א (ת"א-יפו) 1813/01 אלבו ספי ואח' נ' בנק הפועלים, תק-מח 2003(2) 13606 (2003).
[248] ה"פ (ת"א-יפו) 176044/01 היידר ציטיין נ' עורך-דין דן רווה, תק-של 2001(2) 270 (2001).
[249] ראה גם ע"א 1912/93 שחם נ' מנס, פ"ד נב(1) 119 (1998); ע"א 5493/95 דיור לעולה (ע"אק) בע"מ נ' קרן, פ"ד נ(4) 509 (1996); רע"א 7539/98 לוטם רהיטים בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(1) 721 (1999).
[250] ת"א (י-ם) 3488/05 חמאד אלמונתסאר (התובע ב- ת"א 3488/05) ואח' נ' פיר כהן אברהם ואח', תק-של 2006(1) 17448 (2006).
[251] ה"פ (פ"ת) 94/03 דרוקמן אהוד ואח' נ' יוכליס משה (הנתבעים 4806/02) ואח', תק-של 2006(1) 2896 (2006).
[252] מ"א (ת"א) 4504/90 זקין נ' זקין, תק-מח 93(1) 994 (1993).
[253] ראה גם תמ"ש (י-ם) 10501/02 י. נ' נ' א. נ, תק-מש 2008(3) 218 (2008).
[254] תמ"ש (קר') 2290/06 פלונית נ' ש. ש ואח', תק-מש 2008(2) 411 (2008).
[255] ת"ק (י-ם) 1218/08 זוהר קסטל ואח' נ' ליטל ניר ואח', תק-של 2008(3) 1045
(2008).
[256] ת"א (חי') 22920/02 פרץ ויקטוריה ואח' נ' אשל הירדן (1994) בניה ופיתוח בע"מ ואח', תק-של 2007(4) 14421 (2007).
[257] ת"א (חי') 2409/04 בן שאול יעקב ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2007(4) 3501 (2008).
[258] דב"ע 10/98-2 אלדד קנטי נ' דיגיטל אקויפמנט בע"מ, עבודה ארצי לב(3) 161; נב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' נ' הבנק הבינלאומי, פד"ע כז(3) 35.
[259] ע"ע 1376/00 זכר בנקוביץ נ' גדות ים בע"מ, עבודה ארצי לג(12) 35.
[260] נ"ב/217-3 מנהלים ומורשי חתימה של הבנק הבינלאומי ואח' – הבנק הבינלאומי ואח', פד"ע כז 3, 34.
[261] ראה גם דב"ע מו/3-65 כהן נ' מזרחי, פד"ע יז 416.
[262] ראה לדוגמה ע"א 2299/99 אברהם שפיר ואח' נ' חברת דיור לעולה, פ"ד נה(4) 213 (2001).
[263] ראה לדוגמה ע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994).
[264] עב' (י-ם) 1181/98 אוסמה אסכנדר אל אג'רב נ' ג'מעיית אלשובאן אלמסיחייה י.מ.ק.א ואח', תק-עב 2002(1) 5011 (2002).
[265] תב"ע (ב"ש) נד/306-3 בכר אבו בכר נ' שריט בידוד, תק-עב 98(3) 543 (1998).
[266] עב' (ת"א-יפו) 7679/04 ג'ון פרדריק הנדריי ואח' נ' טכנומאן בע"מ ואח', תק-עב 2008(2) 4843 (2008).
[267] עב' (ת"א-יפו) 5455/06 אורית ריכטר נ' גלגלים מדריך רכב בע"מ, תק-עב 2008(2) 1507 (2008).
[268] עב' (ת"א-יפו) 2843/02 שמעון חדד נ' שלמה פלס סוכנויות ביטוח בע"מ ואח', תק-עב 2005(4) 5260 (2005).
[269] עב' (ב"ש) 5190/04 פלוס חיים ואח' נ' מרבק סלקטד (1999) בע"מ אצל מאיר עזרא ואח', תק-עב 2007(1) 9163 (2007).
[270] עב' (חי') 479/01 לחמן יפים ואח' נ' כפיר-שרותי כוח-אדם בע"מ, תק-עב 2004(1) 82 (2004).
[271] עב' (חי') 7700/00 אלינזון צחי נ' בן עזרי ובניו ציוד והספקה לבניין בע"מ, תק-עב 2003(4) 9032 (2003).
[272] ע"ב (ת"א-יפו) 911549/99 מנחם כהן נ' שקם בע"מ, תק-עב 2003(3) 13 (2003).
[273] עב' (חי') 920475/97 יהב ז'נט נ' קרן כרפיס, שרותי תברואה (1994) בע"מ, תק-עב 2002(3) 7628 (2002).
[274] דב"ע 211/98-3 אהרון זיבלי ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-אר 99(2) 316 (1999).
[275] תב"ע (ב"ש) נז/80-14 רמון הובלות ואח' נ' מנחם חלפון, תק-עב 97(3) 439
(1997).
[276] ראה גם דב"ע מו/65-3 כהן נ' מזרחי, פד"ע יז 416; ע"א 11/84 אשר רבינוביץ נ' שלב בע"מ, פ"ד מ(4) 533 (1986).
[277] תב"ע (נצ') נו/214-35 אוסנת ודרור בוצר נ' המפעל להכשרת, תק-עב 97(3) 46 (1997).
[278] תב"ע (נצ') נו/340-35 עארף סולימאני נ' מניה רוזמן, תק-עב 97(2) 348 (1997).
[279] תב"ע (ת"א-יפו) נו/1438-35 פיסטנר נתן נ' י.ד, תק-עב 97(1) 630 (1997).
[280] תב"ע (ת"א-יפו) נב/1696-3 זאב נחמן בירנבוים נ' בנק לאומי, תק-עב 96(2) 137 (1996).
[281] דב"ע נו/22-3 דורית פני-גיל נ' טכנולוגיה מתקדמת בע"מ, תק-אר 95(3) 153
(1995).
[282] תב"ע (נצ') נד/436-35 שמואל ביטון נ' נווה אל קמפו בע"מ, תק-עב 95(2) 173 (1995).
[283] תב"ע (ת"א) מט/1731-3 סני כספי נ' חברת סינון יעול, תק-עב 93(2) 554
(1993).
[284] ת"א (ת"א) 442/91 שימנס חביב נ' יצהר (2000) בע"מ, תק-מח 92(4) 317
(1992(.
[285] תב"ע (ת"א) נא/287-35 אזהרי אסתר נ' התחרה בע"מ, תק-עב 92(2) 411
(1992).
[286] עב' (ב"ש) 2622/04 שוויקה רמי נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל ואח', תק-עב 2008(2) 1992 (2008).
[287] ד"מ (ת"א-יפו) 8006/03 בן שלמה ענת נ' י. סמדר הנדסה וטכנולוגיה בע"מ, תק-עב 2005(1) 10746 (2005).
[288] ת"א (ת"א-יפו) 194812/02 לובלצ'יק אוחנה פנינה נ' עורך-דין שילנסקי שפיר, תק-של 2005(3) 11791 (2005).