botox

פרק 7: עושק (סעיף 18 לחוק החוזים)

סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"18. עושק
מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה."
חוק החוזים קובע בסעיף 18 שבו, כי כל המתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה.

סעיף 18 לחוק החוזים עוסק בהסכמים שנקשרו במצב של עושק והשפעה בלתי-הוגנת. לצורך ביטול החוזה נדרש שתנאי החוזה יהיו גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל. יחד עם זאת, ברור כי לא כול עסקה הנעשית מחוסר ברירה ולא כל עסקה המוכתבת על-ידי תנאי שוק בלתי-נוחים עולה כדי עושק וכפיה.

נדגיש כי, המחיר ההסכמי צריך לסטות בצורה משמעותית ממחיר השוק. אך גם בכך לא די. כדי לגבש את יסודות העושק, יש צורך להצביע על ניצול כגון מצוקה או חוסר ניסיון של אחד הצדדים שהובילו לקביעתו של מחיר זה[290].

ביטול חוזה בעילת העושק מותנה בקיומם של שלושה יסודות מצטברים. האחד, מצבו של העשוק (מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון). השני, התנהגות העושק, מודעות המתקשר ל"חולשה" זו וניצולה. השלישי, תנאי החוזה שנוצר הם גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל[291].

נדגיש כי היסודות כאמור אינם רק מצטברים, אלא, "שלובים זה בזה ככלים שלובים" וקיימת ביניהם תלות הדדית המתבטאת בכך שככל שמתקיים אחד היסודות באופן מובהק יותר כן תטה הכף לכיוון המסקנה שמתקיימים היסודות האחרים[292].

עושק, המהווה עילה לביטול הסכם, הוא זה המופעל על-ידי הצד השני להתקשרות החוזית או אחר מטעמו. זאת ועוד. עילת העושק נולדת רק כאשר ההתקשרות לא היתה קמה אילמלא ניצול מצבו של "העשוק".

מקובל כי המרכיבים של סעיף 18 לחוק החוזים כאמור, שעניינם ניצול או מצוקה או חולשה או חוסר ניסיון, שנדרש שיהיו כבדי משקל, הם מרכיבים שיסודותיהם סובייקטיביים בעוד שהמרכיב הדן בתנאי החוזה שנטען שהם גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל, הוא מרכיב שמבחנו אובייקטיבי.

מי שטוען שנטל התחייבות עקב ניצול מצוקתו על-ידי הצד השני חייב להראות כי בעת נטילתה התקיימו יסודות העושק. יחד עם זאת, אין די בהוכחת מצוקה חולפת או רגעית אלא יש צורך במצב מתמשך[293].

ג' שלו כותבת בספרה[294] כי "עילת הביטול בשל עושק מעוגנת בסעיף 18, ואלה הם יסודותיה: קיום חוזה, קשר סיבתי, התנהגות העושק, מצב העשוק והיותם של תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל... מצב העשוק – מצוקתו, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו – צריך להיות חמור וקיצוני, כדי לקיים יסוד זה של עילת העושק... כאשר בעת ההתקשרות קיים חשש לפגם בגמירת-דעתו של המתקשר... מצוקה היא מצב של צרה ודוחק אליו נקלע המתקשר... שינוי פתאומי המביא ללחץ – כלכלי או פסיכולוגי – חמור".

עוד כותבת ג' שלו בספרה כי מדובר למעשה בפגם ברצון. כדבריה "מבחן גמירת-הדעת הוא איפוא מבחן אובייקטיבי. משמעותו המעשית של המבחן האובייקטיבי היא, כי גמירת-דעתם של הצדדים לחוזה נלמדת על-פי אמות-המידה של האדם הסביר. בדיקת נסיבות העניין, התנהגות הצדדים, דברים שאמרו לפני כריתת החוזה ולאחריה ותוכן החוזה עצמו, הם הנתונים שעל פיהם יקבע האדם הסביר את קיומה או היעדרה של גמירת-דעת"[295].

ב- ע"א 9609/01[296] קבע בית-המשפט כי "הלכה היא כי ביטולו של הסכם, או תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם היתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו של אחד המתקשרים – הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית, או בחוסר ניסיון, מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו, וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל."

פסיקת בתי-המשפט הבהירה לא אחת כי כדי שבעל דין יעמוד בנטל להוכיח קיומו של עושק שנבע מניצול מצוקה כלכלית אליה נקלע, עליו להראות כי היה נתון במצוקה כלכלית קשה בתקופה הרלבנטית, מצוקה שמביאה לחוסר אונים. ב- ע"א 627/85[297] קבע כב' השופט מ' שמגר כי "הרי ציינו בעבר לא אחת, שיסודותיהן של עילות ביטול אלה מוגדרות וברורות, וכי הן אינן חובקות כל מקרה בו חותם צד על חוזה שתנאיו אינם נוחים או רצויים לו. יש להבחין בין מקרה, בו סבור צד לחוזה כי – בלית ברירה ותוך רצון להפיק את המירב האפשרי מתוך נסיבות הנוטות לטובת הצד השני – עליו להסכים לתנאים גרועים מאלה שהיה רוצה בהם מעיקרו, לבין המצב הקיצוני של "מצוקה", שהחוק דן בו והמתייחס על-פי מובנו והקשרו לחוסר אונים, הנובע משקיעה כלכלית או אישית קשה וחמורה".

ב- ת"א (י-ם) 2524/07[298] קבע בית-המשפט כי במקרה דנן "לא הוכחה כלל חולשת התובעת, ההיפך – עלה כי כבר באותה עת עבדה לפרנסתה לאחר שסיימה 12 שנות לימוד ומעדותה עלה כי היא בעלת דעה ועצמאית. אפילו תאמר כי היתה חולשה כלשהי לתובעת, לא הובאה ראיה ממשית מהי אותה חולשה וכי הצד השני להסכם היה מודע לקיומה".

ב- ע"א 403/80[299] עמד כב' השופט י' טירקל על ההבדל שבין היעדר מוחלט של גמירות-דעת לבין נסיבות המקיימות את עילת העושק. כדבריו:

"אין לומר, שאותו עשוק הוא בגדר מי שלא ידע ולא הבין מה הוא עושה, שאינו מסוגל כלל לאותו רצון הדרוש לכריתת חוזה, שמעשיו כלא היו (NON EST FACTUM) (לבירורה המקיף של סוגיית NON EST FACTOM לעומת טענת השפעה בלתי-הוגנת ראה: ע"א 413/79 ישראל אדלר בע"מ נ' מנצור, פ"ד לד(4) 29 (1980)). מכאן, שאותם דברים שמנינו בעשוק אינם מעמידים אותו במקום שפסולי דין עומדים, שכן אין הוא חולה נפש או לקוי בשכלו, שמחמתם אינו מסוגל לדאוג לענייניו, ואף במקומו של מי שלשעה או לעניין לא ידע ולא הבין מה הוא עושה אינו עומד. ואף-על-פי-כן, אין לומר, שדעתו היתה מיושבת, וכי גמירת-הדעת שלו היתה כגמירת-דעתו של כל מתקשר צלול בדעתו. הוא מצוי אי-שם בין הקצוות; אין הוא בעל מום, שמומו פוסל אותו, ואין הוא חסר דעה וידיעה, שחסרונם עושה את פעולתו כאין וכאפס, אלא הוא בגדר "מעין בעל מום", הקרוב או דומה לשני אלה מבחינת הפגם בשיקול-דעתו, ש"מומו" בהתקשרות חוזית מסויימת, הניתנת לביטול רק בהתקיים יתר יסודותיה של עילת העושק. לפיכך חייבים המצוקה, החולשה השכלית או הגופנית וחוסר הניסיון להיות כבדי משקל, ועל בית-המשפט להשתכנע, שפעלו את פעולתם על העשוק והסיטו את שיקול-דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון."
ג' שלו[300] בהתייחסה ליסוד המצוקה הדגישה, כי המדובר במצב של צרה ודוחק אליו נקלע המתקשר, כאשר אין המדובר בדוחק כלכלי דווקא, אלא, בשינוי פתאומי המביא ללחץ-כלכלי או פסיכולוגי – חמור.

ביחס ליסוד של חולשה שכלית או גופנית ציינה ג' שלו[301], כי חולשה שכלית היא מונח השונה ממחלת נפש ורחב מליקוי שכלי. במונח "חולשה שכלית", המדובר על מצב של רפיון שכל ולא חוסר הבנה או חוסר תפיסה גרידא של החוזה הנדון, כפי שהמונח "חולשה גופנית" הוא מונח רחב יותר מנכות מוגדרת וקבועה. יחד עם זאת, נקבע ביחס למצבו של המתקשר, כי אין מצבו יכול להיות מוכרע על-ידי בדיקה פסיכיאטרית בלבד שכן בדיקה פסיכיאטרית יכולה להתייחס "לחולשה שכלית" אך לא יכול לבדוק "מצוקה" או "חוסר ניסיון".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 1672/04[302] קבע בית-המשפט כי "טענתה של המבקשת כאילו היא נכנעה בסופו של דבר, בשל רצונה להימנע מלהיכנס למערבולת של תביעות והוצאות משפטיות יקרות, ולכן הסכימה לחתום על הסכם נובמבר, אינה אותו מצב של מצוקה אשר נוצל על-ידי המשיבים עד לרמה של עושק, כפי שדורש סעיף זה שיש בו כדי להביא לבטלות החוזה. המבקשת גם לא הצליחה להוכיח את התנאי השני המצטבר שנחוץ לביטול חוזה בעילה זו והוא, שתנאי החוזה שנקשרה בהם גרועים באופן בלתי-סביר מן המקובל. התוצאה היא, שהמבקשת לא הרימה את הנטל שהיה מוטל עליה, ולא הוכיחה את יסודות עילת העושק".


מי שלא ביטל את ההסכם שאולץ להסכים לו בכפיה או בעושק תוך זמן סביר לאחר תום הכפיה או העושק, איננו יכול לדרוש את ביטולו[303]. ב- ת"א (חי') 167/06[304] קבע בית-המשפט כי "המבקש התדיין בבוררות, לא ביקש לפסול את הבוררים או להפסיק אותה ואף לא הודיע במהלכה שהוא מסרב להתדיין בה. אף בנו שייצג אותו לא הודיע על ההסתייגויות שהיו למבקש, כביכול, מהבוררים. לפיכך יש לראותו כמי שהסכים לבוררות אפילו לקתה בתחילתה בכפיה ובעושק".

ב- ע"א (ת"א-יפו) 3087/05[305] קבע בית-המשפט כי המצוקה הכלכלית בה היתה נתונה המערערת לא היתה קשה ויוצאת דופן, מעבר למצוקות המיתדפקות על דלתותינו בזמן כזה או אחר. זאת ועוד. "המערערת, אשת עסקים משכילה שהיתה שותפה למשא-ומתן ונעזרה באנשי מקצוע, איננה יכולה להתלות במצבים המתוארים בסעיף 18 כדי לבטל את ההסכמים".

עילת העושק עוסקת במי שניצל הזולת את חולשתו ושכנעו להסכים להתקשר בחוזה שתנאיו גרועים, כאשר החוזה נכרת, לכאורה, בגמירות-דעת מלאה. ההצדקה להתערבות החוק בעניינו אינה איפוא הצדקה משפטית, אלא הצדקה מוסרית: יש להגן על הצד החלש מפני ניצולו על-ידי הצד החזק[306].

ב- ת"א (רמ') 4092/04[307] בדחותו את טענת העושק קבע בית-המשפט כי "התובע לא הוכיח שתנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל. הפחתה של 5% ממחיר החוזה אינה גורמת לתנאי החוזה להיות גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל". בנוסף, "התובע הפיק רווח כספי ממתן ההנחה, שכן בעקבות מתן הנחה זו קיבל לביצוע עבודות חשמל ואינסטלציה עוד מספר עשרות דירות בפרוייקט גן יבנה".

ב- ע"נ (י-ם) 94/05[308] קבע בית-המשפט כי "המערער טוען לתחולת עילת "עושק" לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אך הוא לא הוכיח כי תנאי ההסכם שבינו לבין המשיב בדבר קבלת הסיוע והחזרתו בתנאי שיתקבל ערעורו הינם "גרועים במידה סבירה מן המקובל" מה גם שהמערער אף נועץ בעורך-דינו לפני שחתם על ההסכם. המערער לא הוכיח כי היה זכאי לקבל את סכום שכר הדירה ללא כל תנאי של החזר ולפיכך, אין יסוד לטענתו".

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 203797/95[309] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת טובה סיון:

"בענייננו, כעולה מהראיות, הנתבעת היתה מודעת לחולשתו של התובע, מחששו כי תנטוש אותו לתמיד, והיא אכן ניצלה זאת: ראיה ראשונה, ההסכמים שלושה במספר, לרבות סנקציות כספיות באם לא ישא אותה לאישה, בתוך שבעה חודשים ממועד גירושיו מאשתו הראשונה, תוך שהיא מציגה מצג לתובע, במהלך הכנתה את ההסכם בליווי ייעוץ משפטי – להיותו של ההסכם "הסכם מגירה" לאחר שהתובע יחתום עליו, כמו שלושת ההסכמים הקודמים שלא מומשו – וכך למשל לדבריה של הנתבעת עצמה היה לה קשר רומנטי עם גבר אחר כשמונה חודשים קודם לחתימתה על ההסכם, ובאותה עת ממש נסעה היא לארה"ב עם התובע, במהלך התקופה בה התגוררו הצדדים בנפרד.
על כך העידה (ולא ניתן היה להאמין לה, ט.ס) בניגוד לעדותו של התובע בנקודה זו:
'ש. וכשהייתם בחוץ לארץ בארה"ב ישנתם ביחד?
ת. ישנו ביחד.
ש. באותו חדר?
ת. באותו חדר, באותה מיטה, לא היה שום מגע מיני.' (עמ' 51 לפרוטוקול 12.2.07)
הנתבעת אף העידה לעניין זה כי היא זו שיזמה את הפרידה מבעלה – התובע, והיא אף העידה כי התובע היה מוכן "לעשות הכל" על-מנת שלא ינטש על ידה:
'ברגע שהלכנו לטיפול זוגי י. הציע לי ללכת, אני כל הזמן אמרתי שאני רוצה להתגרש... ואז י. אמר או קיי. אני מוכן ללכת לטיפול זוגי הוא הלך לפוקס, לדני פוקס הפסיכולוג (נותן חוות-הדעת ט.ס) ... אני אמרתי לדני שאני לא יכולה יותר לחיות עם הסיפור הזה ואני רוצה להתגרש. י. אמר שהוא מוכן לעשות הכל לתקן...' (עמ' 59, 60 פרוטוקול 12.2.07)
מתוך עדותה של הנתבעת ברור היה כי היתה ערה למצוקתו של התובע-וזאת קודם לחתימתו על ההסכם, בכך שניצלה מצוקתו זו, ובכך שהובילה אותו לחתימתו על ההסכם מבלי שהיה שותף להכנתו, מבלי שהתייעץ עם פרקליט מטעמו, ובהצגת מצג כאמור, כי ההסכם הרביעי (נשוא פסק-הדין) כשלושת קודמיו – לא ימומשו, בכך יש לקבוע כי התקיים גם היסוד השני. הפסיקה מתייחסת לכך וכפי שנפסק ב- ע"פ 598/79 מירון נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 337, 339:
'לא רק במקום שיש לעושק הכרה ברורה של מצבו של העשוק, מצב שאותו הוא מנצל, אלא גם כאשר ברשלנות גסה עוצם הוא את עיניו מראותו.' (וראה גם: סעיף 431 לחוק העונשין, התשל"ז-1977)
הנתבעת אף הותירה פתח לפי התנהלות הצדדים בעבר, כי הצדדים ישובו לחיות יחדיו, וכך בתצהירה (סעיף 31):
'בחרנו לנסח את ההסכם כפי שניסחנו אותו, מאחר וצפינו גם מקרה שיכול להיווצר היה ונחזור לחיות יחד כבני זוג.'
וכמוסכם בהסכם כי הוראותיו יתקיימו גם אם הצדדים ישובו לחיות יחד, לכל פרק זמן שהוא:
גם בכתובים, גם בהתנהלותה ודבריה, נתנה הנתבעת לתובע את תחושת ה- "אין סופי" "הסכם שלא ימומש" תוך ידיעתה הברורה והוודאית כי רק בדרך זו, תביא את התובע לכדי חתימה "עיוורת" על ההסכם, בהתאם להנחיותיה, והוראותיה-לבאת-כוחה.
היסוד השלישי: תנאי ההסכם גרועים במידה בלתי-סבירה מהמקובל בבסיס, היכולת להתערב עד כדי ביטול חוזה בשל התקיימם של יסודות סעיף 18 לחוק החוזים, הם עקרונות המוסר והצדק החברתי (ראה: ע"א 11/84 רבינוביץ נ' שלב, פ"ד מ(4) 533, 541).
המבחן הוא אובייקטיבי – חיצוני, והבירור הוא בשאלות: "מקובל" "מידה בלתי-סבירה" (ספרה של פרופ' גבריאלה שלו דיני חוזים (מהדורה שניה) 249-250).
אמת-המידה בהשוואה תהיה "למקובל", או לתנאים הוגנים.
בענייננו, בעיבוד הראיות אל מול בחינת תנאי ההסכם – התוצר: ניתן לקבוע כי תנאיו של ההסכם אינם סבירים מבחינתו של התובע. ואזי גם כאן תשאל השאלה מדוע חתם התובע על ההסכם? ואף הצהיר את שהצהיר במעמד אישור ההסכם בפני בית-המשפט?
התשובה מקופלת הן בעדותו של הפסיכולוג מר פוקס, הן בעדותו של התובע ואף בעדותה של הנתבעת: בשל חרדת הנטישה, והבנתו הסובייקטיבית – תוך מצג מטעמה של הנתבעת: את שביקשה ודרשה בבוקרו של יום – ביצע התובע בערבו, לרבות חתימה על ההסכם. עקב מצגיה של הנתבעת, היו לו לתובע את כל הסיבות להאמין, כי מדובר בהסכם שלא ימומש, כקודמיו, וכי בחתימתו עליו עולה סיכוי כי הנתבעת תשוב לחיות עמו, כמו בעבר, ולאחר עשרות פרידות.
מה היא אותה סבירות או אי-סבירות בתנאי ההסכם אותם יש לבחון לצורך בחינת היסוד השלישי בטענת העושק?
כפי שצויין, בסעיף 29 להסכם מדובר לכאורה בעריכת איזון בנכסי וזכויות הצדדים: כאמור מתוך שמיעת הראיות, לרבות עדותו של רואה החשבון של החברה, עיון בדו"חות החברה, הרי ניתן לקבוע כי ההסכם הינו חד-צדדי, לטובת הנתבעת, ולמעשה אין בו כלל איזונים. יש בו שיעבוד של התובע לתשלומים חודשיים של 15,000 ש"ח לחודש, מתוכם 5,000 ש"ח עבור בנם של הצדדים עד בגרותו, ו-10,000 ש"ח לחודש כמזונות האישה לכל ימי חייה, גם אם תינשא לאחר. ובנוסף, סכומים של מאות אלפי דולרים בתנאי ההסכם, אשר יועברו לנתבעת, בעוד שהתובע לוקח על עצמו תשלומי מסים, חובות וכל דרישה כספית ככל שתהיה לגבי החברה.
לטענתה של הנתבעת חיובו של התובע "במזונותיה" לאחר הגירושין יהיו כאלה לצורכי גבייתם בהוצל"פ (גבייה בין השאר באמצעות פקודות מאסר, ט.ס) ואולם יחשבו כתשלומים כספיים רגילים, כ"איזונים" לוויתורה על מניות חברת "..." בע"מ.
ובנקודה זו, מן הראוי להבהיר את שהוכח במסגרת הבאת הראיות:
בנישואיו הראשונים, הקים התובע עם גרושתו חברה שמבצעת עבודות עפר ואיטום למאגרים בשם "..." בע"מ, חברה זו מחזיקה בציוד מכני כבד לצורכי ביצוע עבודות עפר וחפירה.
בנוסף, חברה זו היא יבואנית של יריעות לאיטום, והיא מעסיקה עובדים (להלן: חברת "...").
באוקטובר 1995 (שנתיים לפני נישואיו של התובע והנתבעת דכאן, ט.ס.) נחתם הסכם הגירושין בין התובע לאשתו הראשונה, ובמסגרתו הועברו לידיה זכויות החברה הנ"ל, כאשר התובע המשיך לעבוד בפועל בחברה, וממנה קיבל ומקבל משכורת בעת ההיא, וכעולה מהראיות, התובע והנתבעת היו בני זוג, ואף בנם נולד בשנה זו.
במועד נישואיהם (שנת 1997) הוקמה חברת "..." על-ידי התובע כאשר הוא מחזיק בעת ההיא ב-99% ממניותיה, וצד ג' במניה אחת.
בשנת 1998 ובמסגרת ההסכם השלישי אשר אושר בבית-משפט, הועברה לידיה של הנתבעת האחזקה ב-50% מהמניות.
כעולה מראיות הנתבעת עצמה ידעה כי החברה הפעילה והרווחיות היא לא זו שלה יש מניות בה (... בע"מ) כי אם חברת "..." בע"מ – כאמור, החברה אשר גרושתו של התובע היא בעלת המניות והאחזקה בכללותה – בה.
לגרסתו של התובע אשר אומתה בדו"חות רואה החשבון של החברות, ובעדותו, הנתבעת לחצה עליו לקבל עבודות אותם ביצע בכלים של חברת "..." תוך שתמורתן הוכנסה לחברת "..." בע"מ, ומכאן – דרכה היתה קלה, להעברת כ-2,000,000 ש"ח לחשבונה הפרטי, כבעלת 50% ממניותיה של חברה זו, וכחודשיים קודם למועד החתימה על ההסכם.
לא זו בלבד, שעל סכום זה יש להעביר מיסים (מה שנותר לכאורה על-פי ההסכם לפתחו של התובע) אלא שדבר אחד ברור: אין ממש בטענות הנתבעת, מאחר וה"וויתור" מטעמה – העברת 50% ממניותיה לתובע, אין בבסיסם כל שווי כלכלי.
ובנוסף, חיוב המזונות לאחר הגירושין הוא כה דרקוני בהסכם, כך שלא ניתן לבטלו בכל מצב ובכל תנאי (סעיף 13ו' להסכם), לאור תכנון הוראות סעיפים אלה בהסכם – מה שמעיד גם הוא, כי אדם בר-דעת, הסבור כי יש סיכוי כי הוראות אלה תתממשנה, לא יחתום על הסכם שכזה.
על-מנת שתתקבל עילת העושק ואפילו התקיימו בקירוב שלושת יסודותיה במצטבר – כמו בענייננו, אמורות להתקיים נסיבות מאוד יחודיות וקיצוניות. את זאת בענייננו ניתן ללמוד בין השאר – מאותם סעיפים קיצוניים ובלתי-אפשריים אותם דאגה הנתבעת להורות לפרקליטתה להכניס להסכם מתוך ידיעתה של הנתבעת בבירור כי תצליח לשכנע את התובע, לחתום גם בקיומם של אלה, תוך ניצול "חולשתו אליה" תוך שהיא נוטעת בהתנהגותה כלפיו את האשליה, כי לאחר שיחתום על ההסכם תשוב אליו, כפי שארע עשרות פעמים במהלך חייהם המשותפים, כמו עשרות פרידות (קודם לחזרות), וכמו שלושה הסכמים קודמים עליהם חתמו – ובפועל לא מומשו.
לעניין זה מן הראוי להצביע גם על סעיף 18 להסכם, על פיו ולצורך הבטחת תשלומי "הסנקציה" (אם לא ישלם התובע לנתבעת סך של 100,000 $ תוך 90 יום ממועד האישור, יהא עליו לשלם 250,000 $ לאלתר – נטו) ישמש כבטוחה הבית באבן יהודה השייך לגרושתו הראשונה של התובע (אם שלושת ילדיו, ט, ס) כאשר הוכח כי גם הנתבעת ידעה על כך קודם החתימה על ההסכם כי זכויותיו של התובע בבית זה הועברו לגרושתו עוד ביום 25.8.99.
לא זו בלבד שבהסכם זה לא נעשה איזון משאבים בנכסי וזכויות הצדדים כנדרש, משחל על מערכת נישואיהם, חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, אלא שהוכח כי עובר לחתימה על ההסכם, בשנת 2003 ועד אוגוסט 2003, העבירה הנתבעת לחשבונה סך של 2,000,000 ש"ח, שהיו מיועדים לתשלום חובות לספקים ולמע"מ, חובות שלא שולמו בפועל, בעוד שעל-פי ההסכם חייב הבעל לשלם את כל חובות החברה (במיליוני שקלים) לשלטונות המס ולאחרים.
גם לנתבעת זכויות ציבורות מקק"ל שם עבדה קרוב ל- 20 שנה במועד החתימה על ההסכם, ואשר לא אוזנו – במסגרת איזון המשאבים – וכל זאת כאשר בסעיף 29 להסכם: 'מוצהר כי האמור בהסכם זה מהווה הסדר סופי וממצה של איזון המשאבים בין בני זוג'.
ולזאת יצורף הסכום של 10,000 ש"ח לחודש עבור "מזונות" האישה לכל ימי חייה אשר על-פי חישוב תוחלת חיים ממוצעת, עשוי להגיע לסכום נומינלי של כ-6,000,000 ש"ח.
לפיכך, בנסיבות מאוד קיצוניות אלה, יש לקבוע כי התקיימו יסודותיו של סעיף 18 לחוק החוזים, וכבר מן הטעם הזה ניתן היה לקבל את תביעתו של התובע, בעילת העושק."
ב- ת"א (י-ם) 8037/06[310] קבע בית-המשפט בפני כב' השופט יוסף שפירא:

"הרקע העובדתי לטענת העושק
20. ראשית, מקריאת ההסכם עצמו עולה כי רב הנסתר בו על הגלוי. אין בו תיאור הנכס, לא מצויין כי נמכרת דירה, על-מנת שניתן יהא לקבל פטור ממס שבח בגין "דירת מגורים מזכה" כהגדרתה בסעיף 49 לחוק מיסוי מקרקעין (שבח, מכירה ורכישה), התשכ"ג-1963. התנאי לפיו קיוורקיאן אחראי אישית להסכם "ומכספו הפרטי", מלמד כי על הקונה לתבוע את עורך-הדין ולא את המוכרת (למזער בלבד), במקרה שהעסקה לא יוצאת אל הפועל. חשד זה אינו בעלמא, שכן התרשמתי שהנתבעת אינה במיטבה, בלשון המעטה, וניתן ללמד על כך מדברי בעלה של התובעת שהעיד כי הוא לא נכנס לבית כשידע שהנתבעת שם, 'אני הסתובבתי סביב הבית' (עמ' 54). אף בפעם השניה הראה הוא לאשתו את האיזור, ולא התקרב לבית.
תנאי ההסכם הם אכן גרועים, כלשון סעיף 18 הנ"ל, ועל כך נעמוד בנפרד. לאור העובדה שמגיע אני למסקנה כי הבית נמכר בכ-15% מערכו (עדות עורך-דין א' גבע) ולאור העובדה שהתנאים שבסעיף 18 הינם מצטברים בבוא בית-המשפט לקבוע כי התקיים כאן עושק (ראו ע"א 10225/02 פרץ נ' פרץ בוני הנגב אחים פרץ בע"מ, תק-על 2004(1) 288), הגם שנסיבות רכישת הנכס חשודות, הרי שמן הראוי לבדוק אותן מראש (רע"א 1096/97 אבו ג'ובה נ' פימן בע"מ, פ"ד (1) 481, 500).
עם זאת, לא הונחה תשתית עובדתית מספיקה לקביעה כי הוכחו התנאים המצטברים שבסעיף 18 לחוק החוזים."
ב- ת"א (ת"א-יפו) 22686/04[311] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת רונית פינצ'וק-אלט:

"מחומר הראיות שבפני עולה כי גם לגרסת הנתבעים הסכימה התובעת לפרוס את תשלום השכר שהיה על הנתבעים לשלם לה על החשבון, לשלושה תשלומים. בנוסף העיד הנתבע כי היו חברות נוספות שיכלו לתת לנתבעים את השירות שהציעה התובעת. כמו-כן מעדותו של הנתבע עולה כי החתימה על ההסכם נעשתה לאחר עיון בו והפעלת שיקול-דעת מצד הנתבע. לוח הזמנים הלחוץ שהיה לנתבעים מקורו היה בתביעה שהגיש נגדם הבנק ולא בלחץ כלשהו הקשור אל התובעת, ולא הוכח שתנאי החוזה בלתי-סבירים וכי הם סוטים מהמקובל בחוזים מסוגם.
יתר על, חוזה שנחתם בתנאי עושק ניתן לביטול אולם הנתבעים לא פעלו לשם ביטולו משך תקופה ממושכת, והחוזה בוצע, מצידה של התובעת במלואו.
אשר-על-כן אני דוחה את הטענה לפיה חתמו הנתבעים על ההסכם עם התובעת בנסיבות של עושק."
ב- ה"פ (ת"א-יפו) 667/05[312] טען המבקש כי הוא איננו יודע קרוא וכתוב וגם לא שולט בשפה העברית, ובכך התמלא התנאי הראשון הנדרש בסעיף 18 לחוק החוזים. בית-המשפט בדחותו טענה זו קבע כי המבקש דובר עברית ולא צריך לשלוט בשפה כדי לדעת שהוא נותן דירה ומקבל מגרש. זאת ועוד. "בתו היתה עמו במהלך השיחה בינו לבין המשיב מס' 1 בבית, ולאחר מכן במשרד עורך-הדין. היא קראה את ההסכם שבין הצדדים, שמעה הסברים מעורך-הדין כפי שעלה מעדותה, והסבירה זאת למבקש. השתכנעתי שלא היתה זו העסקה הראשונה שבין הצדדים, כשהמבקש יודע בדיוק עד כמה ניתן לסמוך על המשיב מס' 1. למרות זאת סמך עליו (מסיבות שלא הובררו) ואת כל המידע הרלבנטי לצורך החתימה, לעמדתו, בירר מספר ימים קצר לאחר מכן".

לא כל לחץ ידוע למתקשר בעת כריתת הסכם הינו בגדר לחץ פסול או ניצול פסול ולא מידתי של נתוני המתקשר. כבר נפסק כי עילת הביטול מסוג עושק מושתתת על שלושה יסודות הקבועים בסעיף 18 לחוק החוזים. ככל שתנאי החוזה בלתי-סבירים יותר, ניתן להסתפק בפגם ברצון "מתון" יותר, אך לא כל מצוקה או חולשה מצדיקות את המסקנה כי נתקיימו יסודותיה של העילה[313].

ב- ת"ק (ת"א-יפו) 2661/06[314] קבע בית-המשפט כי "לא הוכח על-ידי הנתבעת הנושאת בנטל כי סוג הלחץ, טיבו, מצבה בעת ההתקשרות, התנהגות התובעת כמו גם תנאי ההסכם לקו באי-מידתיות, פסלות או אי-סבירות במידה כזו המקימה עילת עושק".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 20135/05[315] קבע בית-המשפט כי לא הוכח קיומה של "מצוקה המהווה את התנאי היסודי לביסוס עילת העשק. הנתבע מנהל חברה העובד באופן רגיל. לא נטען וממילא לא הוכח, כי הנתבע סובל חולשה שכלית או גופנית המגבילה אותו. כמו-כן, לא הובאה כל ראיה המצביעה על חוסר נסיונו של הנתבע, בעסקים, בכלל, ובתחומו, בפרט".

בנוסף, בית-המשפט קבע כי "מאחר שמדובר כאמור ביסודות מצטברים, חייבים להתקיים כל היסודות גם יחד כדי שתיווצר עילת העושק, המאפשרת את ביטול החוזה".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 254/05[316] קבע בית-המשפט כי "טענת עושק לא הוכחה על-ידי המשיבות. לא הוכח כי מצבן של המשיבות היה כזה שמהווה עושק לפי סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי). לכן, אין מקום לבחון את השאלה האם תנאי ההתחייבות היו גרועים מהמקובל, ועל כל פנים, אינני סבורה כי טענה זו הוכחה. זאת ועוד, גם לו היו המשיבות במצב של עושק בעת החתימה על ההתחייבות, היה עליהן להודיע על ביטולה זמן סביר לאחר שהעושק פג"[317].

ב- ת"א (ת"א-יפו) 15270/06[318] קבע בית-המשפט כי הוא לא שוכנע כי "עורך-דין שלזינגר ניצל את מצוקתה של הנתבעת במובן סעיף 18 הנ"ל. ודוק: כל אימת שאדם נאלץ לשכור את שירותיו של עורך-דין הוא מצוי במצוקה כזו או אחרת, אך פשיטא שנדרשת מצוקה של ממש, בצירוף אלמנט של ניצול, על-מנת לבוא בגדרו של סעיף 18 הנ"ל".

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 410/04[319] קבע בית-המשפט כי "אין מדובר על "חולשה שכלית או גופנית" בה לקה המשיב 1 שהיה הרוח החיה בגיבוש ההסכם מטעם המשיבים, שהניעוהו לחתום על ההסכם. הוא אמנם חתם על ההסכם בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעה המשיבה, אך קשיים אלה אינם יוצרים מצב של מצוקה שתצדיק ביטולו של הסכם לפי סעיף 18 הנ"ל".

זאת ועוד. "לא אחת הרי נכרתים הסכמים בשל נסיבות או אילוצים כלכליים קשים. יותר מכך, קשיים כלכליים או נסיבות כלכליות אחרות הם המניעים, בדרך-כלל, קשירת עסקות ויצירת שותפויות בין צדדים שונים בתנאים המתגבשים לאחר משא-ומתן ביניהם. האם בכל מקרה כזה ניתן לגרוס כי הסכם גובש או נכרת בתנאי אי-שוויון בין הצדדים, כאשר אחד מהם נתון למצוקה כלכלית?".

ב- תמ"ש (חי') 24962/98[320] קבע בית-המשפט כי "מעיון בתצהיר עדותו הראשית של התובע ומסיכומיו עולה כי טענת העושק כפי שנטענה בכתב התביעה נזנחה. מכל מקום לא הובאה כל ראיה המלמדת על חולשה שכלית או גופנית ואף לא על מצוקה ובלבול חמורים וקיצוניים על-מנת לבסס טענה כאמור".

ב- ה"פ (פ"ת) 94/03[321] קבע בית-המשפט כי "במקרה דנן לא הובאה כל ראיה בדבר קיומה של חולשה שכלית או גופנית כלשהי או היעדר ניסיון מהם סבלו דרוקמן בזמן החתימה על ההסכם. ההיפך הוא הנכון. דרוקמן ניהלו במשך זמן רב משא-ומתן לקראת כריתתו של ההסכם. התקיימו מספר מפגשים בין הצדדים, ולבסוף מפגש ארוך בן כמה שעות, ורק בסוף התהליך נאותו דרוקמן לחתום על ההסכם. קשה לראות במצב דברים שכזה חולשה כלשהי מצידם של דרוקמן. דרוקמן גם לא הוכיחו, כי יוכליס ניצלו חולשה כלשהי שלהם, חולשה שקיומה כלל לא הוכח, כאמור לעיל".

ב- ת"א (חי') 28393/00[322] קבע בית-המשפט כי "במקרה דנן הנתבע לא הוכיח קיום אף לא אחד מתנאי סעיף 18 לחוק החוזים. לא זו בלבד שחוות-דעת של מומחה אינה יכולה לשמש בסיס לקביעות עובדתיות ביחס למצב הנתבע ונדרשת הוכחת התשתית העובדתית על פיה הסיק המומחה את מסקנתו אלא שהאמור בחוות-הדעת אינו מלמד על מצוקה בעת חתימת הנתבע על כתב הערבות. האירועים המתוארים בחוות-הדעת התרחשו זמן רב לפני חתימת הנתבע על כתב הערבות ולפי המומחה עצמו לא מנעו ממנו לתפקד. אין חולק כי במשך השנים, לאחר קרות האירועים האמורים (השתתפות במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון), למד התובע מקצוע, הקים משפחה וניהל את העניינים הכספיים של החברה בה עבד יחד עם אחיו".

ב- ת"א (י-ם) 12583/02[323] קבע בית-המשפט כי במקרה הנדון "לא הוכחה מצוקה חמורה דיה לביסוס טענת העושק, ובוודאי שלא הוכח לפני כי תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מן המקובל".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 166817/02[324] קבע בית-המשפט כי "לא הוכח, כי תנאי החוזה גרועים מהמקובל ולמותר לציין כי עמידת הבנק על תשלום גובה החוב – כמעט בשלמותו – אינו מהווה הוכחה לאי-סבירותם של תנאי החוזה. למותר לציין כי תשלום החוב נפרס, על-פי החוזה, למספר תשלומים והתובעים אף הקדימו לשלמו".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 23036/03[325] קבע בית-המשפט כי עילת העושק הינה עילה שעל-מנת להוכיחה לא די בהעלאת טענה בעלמא. במקרה דנן לא הוכיח הנתבע אף לא יסוד אחד העלול לעורר את החשד כי התובע אכן ניצל את הנתבע וחולשותיו. הסכם הטרחה אשר הוצג בפני בית-המשפט איננו גורע מהסכמי-טרחה אחרים המצויים בשוק. מכתבי התובע לדרישת שכר-טרחתו אשר צירף הנתבע אינם מעידים גם כן על ניצול מצוקת הנתבע. בכל אותה תקופה רלבנטית יכול היה הנתבע לעזוב את התובע ושירותיו ומשלא עשה כן חייב כעת הוא לשלם על כך, ואינו יכול הוא להתחמק מתשלום בתואנות שווא.



ב- ת"א (ת"א-יפו) 25496/98[326] קבע בית-המשפט לפני כב' השופטת רונית פינצ'וק-אלט:

"בא-כוח התובעת לא טען, ובוודאי לא הוכיח, אף לא יסוד אחד מיסודות העילה (למעט קיום חוזה בין הצדדים), ואני דוחה את הטענה כי יש לבטל את הסכם ההבהרה מחמת עושק."
ב- ע"א 3156/98[327] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט א' ריבלין:

"9. המערער לא הצליח לשכנע את בית-המשפט קמא גם בקיומו של יסוד אחר בעילת העושק; בית-המשפט קבע, על-פי הנתונים העובדתיים שעמדו לפניו, כי המערער לא הוכיח את טענתו כי המחיר ששולם לו, על-פי ההסכם, נמוך בהתחשב בשווי החברה – זאת משלא הוכיח כלל מהו שווי החברה. בית-המשפט מצא כי המחיר ששולם למערער, במסגרת ההסכם, לא היה נמוך, באורח משמעותי, מן המחיר שהוצע על-ידי המערער עצמו בעת שהצדדים ניהלו משא-ומתן מתמשך לקביעת תנאי ההסכם. גם ההצעה הכספית שהופנתה לטענת המערער, לשני המשיבים, על-ידי אחר, לרכוש את כל מניותיהם, אינה מלמדת בהכרח לדעת בית-המשפט המחוזי, כי התנאים שהמערער הסכים להם גרועים במידה בלתי-סבירה מן הרגיל."
ב- מ"א (ב"ש) 162/89[328] קבע בית-המשפט לפני כב' השופט גלעד גלעדי:

"7. בענייננו, שוכנעתי לאור האמור לעיל שיש לבטל את ההסכם מחמת עושק.
הנתבע ניצל את חולשתה השכלית של התובעת והחתים אותה על חוזה שהוא לרעתה. תנאי החוזה גרועים במידה בלתי-סבירה מהמקובל שכן לתובעת יש לכאורה מחצית מהזכויות בדירה באשדוד ששוויה עשרות אלפי שקלים, והנתבע ניסה להחתימה על ויתור לגבי אותן זכויות, תמורת סך 5,000 ש"ח. על-כן, על-פי הוראות סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, אני מבטל את ההסכם מוצג ת/1."

[290] ת"א (י-ם) 5032/03 משהב חברה לשיכון בניין ופיתוח בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל ואח', תק-מח 2004(1) 2230 (2004).
[291] ראה גם ע"א (חי') 3475/06 קסל נ' מלון עדן נהריה בע"מ, תק-מח 2007(4) 12911 (2007); ה"פ (ת"א-יפו) 494/03 אברהם ג' ואח' נ' טפחה (תקווה) יוסף, תק-מח 2004(4) 8253 (2004); ע"א 146/81 פריאל נאשף נ' רקיה נאשף, פ"ד לח(3) 309 (1984).
[292] ע"א 2041/05 דוד מחקשווילי ואח' נ' רחל מיכקשווילי ואח', תק-על 2007(4) 2223 (2007).
[293] ראה ע"א 403/80 חי סאסי ואח' נ' נעימה קיקאון, פ"ד לו(1) 267 (1981).
[294] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 246-248.
[295] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 87.
[296] ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עורך-דין ד"ר יוסף שגב ואריה דגן, פ"ד נח(4) 106 (2004).
[297] ע"א 627/85 ד. איתן – ע. גושן אדריכלים בע"מ נ' מדינת ישראל-משרד השיכון-מע"צ, פ"ד מג(3) 42 (1989).
[298] ת"א (י-ם) 2524/07 ראובונוף יערית נ' אריה חב' לביטוח בע"מ, תק-של 2008(4) 1089 (2008).
[299] ע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון, פ"ד לו(1) 762 (1981).
[300] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 248.
[301] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 249.
[302] ה"פ (ת"א-יפו) 1672/04 קונצמן אילנה נ' היימן יאיר ואח', תק-מח 2008(3) 3038 (2008).
[303] ראה גם ה"פ 159/07 שחר נ' קרמן, פורסם האינטרנט נבו (2008); ת"א (ת"א-יפו) 513/94 מגדלי מרכז השלום בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו, פורסם באתר האינטרנט נבו (1995).
[304] ת"א (חי') 167/06 ראובן קינן נ' קיבוץ יגור, תק-מח 2008(2) 6997 (2008).
[305] ע"א (ת"א-יפו) 3087/05 מלמוד פנינה נ' שמש יחזקאל ואח', תק-מח 2008(1) 8835 (2008).
[306] ע"א (חי') 3475/06 יוסף קסל ואח' נ' מלון עדן נהריה בע"מ ואח', תק-מח 2007(4) 12911 (2007).
[307] ת"א (רמ') 4092/04 עזרא פינטו נ' צמרת גן בע"מ ואח', תק-של 2007(4) 21396 (2007).
[308] ע"נ (י-ם) 94/05 צבי אלימלך נ' ק' התגמולים, תק-של 2007(4) 15314 (2007).
[309] תמ"ש (ת"א-יפו) 203797/95 ק. י. נ' ק.א., תק-מש 2007(4) 205 (2007).
[310] ת"א (י-ם) 8037/06 יוסרא עבד אל ראוף תמימי נ' תקהוי יצחק קוקאיאן, תק-מח 2007(3) 11936 (2007).
[311] ת"א (ת"א-יפו) 22686/04 נצרים ניהול ויישום בע"מ נ' גרציאני אליהו ואח', תק-של 2006(4) 6995 (2006).
[312] ה"פ (ת"א-יפו) 667/05 חתוכה יחיאל נ' נגר עדי ואח', תק-מח 2006(4) 445
(2006).
[313] ראה לדוגמה ע"א 5806/02 ארביב נ' קרני, פ"ד נח(5) 193 (2004).
[314] ת"ק (ת"א-יפו) 2661/06 אשכנזי טלי נ' אייל ליאת, תק-של 2006(3) 13608
(2006).
[315] ת"א (ת"א-יפו) 20135/05 רוני יצחייק ואח' נ' אלברט זכריה ואח', תק-של 2006(2) 24224 (2006).
[316] ה"פ (ת"א-יפו) 254/05 הילזנרט יצחק נ' מרדיקס אראלה ואח', תק-מח 2006(2) 4540 (2006).
[317] ראה גם סעיף 20 לחוק החוזים; ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' יוסף שגב, פ"ד נח(4) 106 (2004).
[318] ת"א (ת"א-יפו) 15270/06 שליזינגר עודד את מנחם לוי נ' רונית קורן עידן, תק-של 2006(2) 24921 (2006).
[319] ה"פ (ת"א-יפו) 410/04 א.ג.מ.ר. אחזקות וניהול בע"מ ואח' נ' אלי עובדיה ואח', תק-מח 2006(1) 4102 (2006).
[320] תמ"ש (חי') 24962/98 י. ק. נ' ג. ק, תק-מש 2006(1) 480 (2006).
[321] ה"פ (פ"ת) 94/03 דרוקמן אהוד ואח' נ' יוכליס משה (הנתבעים 4806/02) ואח', תק-של 2006(1) 2896 (2006).
[322] ת"א (חי') 28393/00 איטונג בע"מ נ' גליק יהודה, תק-של 2005(1) 2720 (2005).
[323] ת"א (י-ם) 12583/02 שלמה ניסים ואח' נ' בוריס ניאזוב ואח', תק-של 2004(4) 12254 (2004).
[324] ת"א (ת"א-יפו) 166817/02 חב' משה קאשי – חברה קבלנית לבניין בע"מ ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2004(4) 12672 (2004).
[325] ת"א (ת"א-יפו) 23036/03 עורך-דין פרופ' יצחק הדרי נ' אולינקי עודד, תק-של 2004(1) 18866 (2004).
[326] ת"א (ת"א-יפו) 25496/98 דנה שדה נ' יסמין רונצקי, תק-של 2002(1) 259
(2002).
[327] ע"א 3156/98 יצחק בן ישי נ' אלכס ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939 (1999).
[328] מ"א (ב"ש) 162/89 עליזה לנקרי נ' ויקטור לנקרי, תק-מח 92(2) 811 (1992).