botox

פרק 5: טעות סופר (סעיף 16 לחוק החוזים)

1. כללי

סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כדלקמן:

"16. טעות סופר
נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד-דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה."

סעיף 16 לחוק החוזים מביא להרמוניה בין החוזה שנערך בכתב לבין החוזה האמיתי בין הצדדים, הנערך בעל-פה[184] טרם החוזה בכתב. סעיף 16 לחוק החוזים בא לתת מענה למקרים בהם ההסכם הכתוב מקבל ביטוי שונה מן הדברים שסוכמו בעל-פה.

סעיף זה, נותן מענה למצב בו קיים פער, המתבטא בהחסרת מילה, משפט, נספח וכיוצא בזה, בין ההסכם בכתב שנחתם בין הצדדים לבין ההסכם בעל-פה בין הצדדים[185].

כפי שנראה להלן, הביטוי "טעות סופר או טעות כיוצא בה" כולל סוגים שונים ומגוונים של טעויות כגון: שגיאת כתיב, השמטת מילה, הוספת מילה מיותרת, היפוכם של מספרים, החלפת מסמך במסמך, טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מיקרית, הוספת דבר באקראי, טעות טכנית, שיהוי, שיהוי ניכר, טעות בפרשנות, החסרת נספחים לחוזה[186], השמטה טכנית ועוד.

ג' שלו כותבת בספרה[187] כי "מגמת סעיף 16 היא להביא להרמוניזציה של החוזה האמיתי וביטויו הכתוב. החוזה האמיתי אינו אלא הסכמת הצדדים במסגרות הקבועות בחוק, ובעיקר בפרק א' לחוק החוזים. המצב שסעיף 16 פוגשו ואף מתמודד עמו הוא מצב שבו קיים פער בין הסכמת הצדדים ובין המסמך המתיימר לגלם הסכמה זו. הוראת סעיף 16 מיועדת לבטל או לצמצם פער זה. תפקידו של סעיף 16 הוא, אם כן, תיקון עיוות שנפל בתהליך תרגומה המילולי של ההסכמה החוזית והורקתה למסמך כתוב. הא ותו לא... ניתן להגדיר טעות סופר כסתירה או היעדר התאמה בין החוזה האמיתי לבין ביטויו הכתוב של חוזה זה. טעות סופר איננה, אם כן, טעות אמיתית. היא מניחה קיום הסכמה בין הצדדים. אם גם הסכמה שלא בוטאה כדבעי במסמך הכתוב, אשר מתיימר לשקף אותה".

סעיף 16 לחוק החוזים, מאפשר תיקון חוזה בהתאם לאומד-דעתם של הצדדים. מטרתה של הוראה זו היא לתקן אי-התאמה בין ההסכמות כפי שנתגבשו על-ידי הצדדים ובין ביטויין הכתוב של הסכמות אלה, ולהתגבר על שיבושים ושגיאות שנפלו בתהליך העברת הסכמות אלה אל הכתב.

על-מנת לתקן את טעות הסופר על בעל הדין לפעול לתיקונה של הטעות. ב- ת"א (י-ם) 1021/05[188] קבע בית-המשפט כי התובעת לא נקטה בהליכים לתיקון טעות הסופר שנפלה בהסכם הגירושין. עוד קבע בית-המשפט כי התובעת מסיבותיה, לא פנתה לנתבעים לשם תיקון הטעות. זאת ועוד. טענת התובעת כי שלחה לנתבעים מכתבים לא הוכחו.

ב- ע"א (חי') 1148/00[189] קבעה כב' השופטת ב' גילאור כי לעניות דעתה "יש טעם בטענות בא-כוח המערער כי בית-משפט קמא היה צריך לבחון את השפעת הטעות שנפלה בקביעת שווי מחצית המוניטין לפי דיני הטעות במובן סעיף 14 לחוק החוזים ולא לפי סעיף 16 לחוק החוזים. ספק אם ניתן לתקן את החוזה שנעשה בין הצדדים על-פי הוראות סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, שכן מדובר בלב העניין ובקביעת התמורה המוסכמת בין הצדדים בפירוק השותפות שביניהם".

אנו נזקקים לסעיף 16 לחוק החוזים כאשר המסמך הכתוב, בו רואים שני הצדדים את החוזה המחייב אותם, לא תואם להסכמה האמיתית אליה הם הגיעו[190].

נדגיש כי סעיף 16 לחוק החוזים לא יכול להרחיב את תחומי החוזה שנחתם בין הצדדים, אלא, הוא בא לצמצמם את הפער שנוצר בין הסכמות הצדדים לבין החוזה הכתוב כאמור לעיל.


2. מהי הדרך הדיונית לשם תיקון "טעות סופר"

ב- ע"א 476/80[191] קבע כב' השופט מ' שמגר כי "הדרך הדיונית, שננקטה לשם תיקון הטעות הניסוחית, אין לגלות בה פגם. בקשת תיקון יש להגיש בדרך המרצה, כאשר היא מלווה בתצהיר, ויש, כמובן, לשמוע את בעלי הדין, הנוגעים בדבר (ד"ר י' זוסמן, בספרו הנ"ל, בעמ' 694). כך גם נהגו במקרה דנן".

נדגיש כי בית-המשפט איננו מוסמך לבטל את החוזה שנחתם בין הצדדים, אלא, מוסמך הוא לתקן את הטעות באמצעות סעד הצהרתי כאמור.



3. נטל ההוכחה והוכחת אומד-דעת משותף של שני הצדדים

בעל דין הטוען לטעות סופר, עליו הנטל להוכיח את אי-ההתאמה בין החוזה בעל-פה (טרם ניסוחו וחתימתו של ההסכם הכתוב) לבין ההסכם הכתוב שנחתם על-ידי הצדדים.

קיימים שני תנאים שעל בעל דין להוכיח. האחד, כי הצדדים התכוונו אחרת ממה שרשום בהסכם שנחתם והכתוב. השני, כי קיים שוני בין ההסכמה כאמור לבין ההסכמה שקיבלה ביטוי בהסכם הכתוב.

ב- ת"א (ת"א-יפו) 52996/03[192] קבע בית-המשפט כי "לא עלה בידי התובעת להוכיח אומד-דעת משותף של שני הצדדים באשר למועד חתימת האחריות לתשלום מס רכוש ודי בכך כדי לאיין את פועלו של סעיף 16 לחוק החוזים".

על הטוען כי המסמך שנחתם בין הצדדים איננו משקף את אומד-דעתם, הנטל לשכנע כי עסקינן בטעות סופר בלבד[193]. את אומד-דעת הצדדים ניתן ללמוד מהתנהגותם לפני כריתת ההסכם, ממסמכי המשא-ומתן, מטיוטת ההסכם, מהתנהגותם לאחר הכריתה ומשאר הנסיבות האופפות את הכריתה.

ב- ת"א (חי') 421/05[194] קבע בית-המשפט כי ב"בחינת כלל נסיבות המקרה שבפניי מחייבת את המסקנה הברורה כי הכללת מחובר 1 בהגדרת הנכס בחוזה הנכס אינה אלא טעות סופר, ואין בה כדי להעיד על כוונתם המשותפת של הצדדים". זאת ועוד. "עולה בבירור כי כוונת הצדדים היתה לביצוע עסקת מכר של הנכסים שהיו בניהול האפוטרופוס מכוח צו ניהול נכסי משפחת בריס בלבד, וכי מעולם לא התכוונו שהעסקה תחול על מחובר 1. לא מדובר בפגם ברצון של מי מהצדדים, שכן שני הצדדים רצו והתכוונו למחובר 2 בחלקה 33 בלבד, ולא התכוונו מעולם למחובר 1. רישום מחובר 1 בהגדרת הנכס אינו אלא טעות סופר".

ב- תמ"ש (נצ') 200/03[195] קבע בית-המשפט כי "התובעים לא הצליחו להוכיח את טענתם בדבר טעות סופר, ולא הצליחו להתגבר על הקושי במישור הראייתי אשר מציבה התביעה שעה שעסקינן בייפוי-כוח מלפני למעלה מ- 50 שנה, כאשר הצדדים לייפוי-הכוח – העדים הישירים לנסיבות עריכתו אינם עוד בחיים. התובעים, שנטל ההוכחה רובץ לפתחם, השתהו, שיהוי ניכר, בהגשת תביעתם, ללא הסבר סביר או מוצדק, ובעשותם כן, גרמו לאובדן ראיות מרכזיות וחיוניות".

נפסק לא אחת, כי התנהגותם של הצדדים לאחר כריתת החוזה עשויה ללמד על אומד-דעתם לגבי פרשנותו. כך למשל, ב- ד"נ 32/84[196] קבע בית-המשפט כי "על תכלית החוזה ניתן ללמוד מתוכו וממהות הסדריו ומבנהו, וכן ממקורות חיצוניים לו, כגון מהלך המשא והמתן בין הצדדים והתנהגותם לאחר כריתת החוזה, חוזים אחרים הקיימים ביניהם, הנוהג המסחרי הידוע להם או שיש להניח שהם ידעו עליו ומקורות אחרים שיש בהם כדי להצביע על תכלית החוזה ומטרתו".

וב- ע"א 1121/91[197] קבע בית-המשפט כי "השאלה שבה מתחבט הפרשן – הלא הוא בית-המשפט הנדרש לפסוק במחלוקת פרשנית בין צדדים לחוזה – היא, אם אמנם ניתן לדלות את אומד-דעת הצדדים מתוך החוזה ובהסתמך עליו בלבד. האם די בעיון בחוזה ולימוד האמור בו, על חלקיו השונים, כדי לפרש הוראה שבו אשר הצדדים חלוקים בפירושה. ובמילים אחרות, מתי ניתן לומר ש"אומד-הדעת" משתמע מהחוזה ומתי לאו, שאז נדרש הפרשן לאמצעי פרשנות נוספים, דהיינו ל"נסיבות" אשר אינן מוצאות ביטויין בלשון החוזה. "נסיבות" אלה יכולות להיות, בין היתר, עובדות שקדמו לחתימת חוזה או שאירעו במהלך חתימתו, וכן התנהגותם של הצדדים לאחר חתימתו ובמהלך ביצועו."


4. "טעות סופר או טעות כיוצא בה"

המילים "או טעות כיוצא בה" באות למנוע פירוש מצמצם של הדיבור "טעות סופר". לעניין סעיף 16 לחוק החוזים, יש לראות בכל שגיאות הרישום והכתיבה והמספור, שנעשו ללא כוונת שינוי או הטעיה, משום טעויות סופר או טעויות כיוצא בהן[198].

ב- ת"א (י-ם) 1098/07[199] קבע בית-המשפט כי "אין המדובר בטעות סופר, שכן הצדדים התכוונו להסכים על מה שהסכימו, אך יש כאן "טעות כיוצא בזה", שכן אין חולק על כך כי לו ידעו על המצב לאשורו, היו מסכימים על תמורה אחרת בשיעור ידוע. אף אם המקרה דנן לא היה נופל לגדר הוראות סעיף 16 לחוק החוזים, הייתי מחיל את הוראות הסעיף האמור על המקרה דנן בדרך של היקש".

מבחנו של סעיף 16 לחוק החוזים, הוא מבחן עקרוני-מהותי ולא מבחן כמותי. לעניין זה קבע בית-המשפט ב- ע"א 424/89[200] כי "לשם מתן מענה לשאלה איזוהי "טעות סופר או טעות כיוצא בה", ואיזו טעות אינה באה בגדר זה, אין להזדקק למבחנים כמותיים, כפי שמציע בא-כוח המערער. כלומר, לא ממדיה של הטעות יקבעו אם היא טעות סופר אם לאו, אלא המבחן העקרוני המהותי – האם מה שנתגבש לבסוף להיות המסמך שאמור לשקף את החוזה שנכרת בין הצדדים שונה מן החוזה האמיתי שנכרת, אם לאו. למראית עין מפתה לחשוב כי "טעות סופר או טעות כיוצא בה" היא דווקא טעות קטנה, כגון טעות באות אחת או בפסיק שהושם שלא במקומו; אך למעשה אין כל מניעה שגם מה שנראה על פניו כטעות גדולה יותר, כגון החלפת מסמך במסמך, תהיה בגדר זה. כל זאת מפני שהמבחן הקובע הוא המבחן המהותי, אשר צויין לעיל, ולא המבחן הכמותי".


5. לשאלה כיצד אירעה הטעות אין רלבנטיות

ב- ע"א (ת"א-יפו) 3648/05[201] קבע בית-המשפט כי "לשאלה הטכנית כיצד אירעה הטעות אין רלבנטיות לשאלה אם מדובר בטעות שיש לתקנה. כאמור לעיל, המבחן לאיתור טעות שאפשר לתקנה על-פי סעיף 16 לחוק החוזים הוא פער בין הסכמת הצדדים האמיתית ובין ההסכמה שהועלתה על הכתב. מבחן זה ישים בענייננו".


6. פסק-דין בהסכמה/פשרה

י' זוסמן, כותב בספרו[202] כי ב"פסק-דין שבהסכמה, ממוזגות בו שתי תכונות, של הסכם ושל פסק-דין. לפיכך ניתן פסק-הדין לביטול מחמת כל פגם העשוי לבטל הסכם, כגון שאדם טעה או הוטעה, או שהסכם נוגד את החוק, או מחמת הפרתו, או בגלל שינוי מהותי בנסיבות: אולם כל עוד קיים פסק-הדין, אין כוחו נופל מכוחו של פסק-דין אחר. בשאלת הערעור על פסק-דין בהסכמה נדון בבואנו לפרשת הערעור. אך נאמר כבר כאן, כי בעל דין הרוצה לבטל פסק-דין שניתן בהסכמה, בעילה של פגם בהסכמה המונח ביסודו של פסק-הדין, צריך להגיש תביעה על כך. הביטול אינו יכול להיעשות על דרך של הגנה מפני תביעה אחרת, בה מסתמך בעל דין שכנגד על אותו פסק-דין, ואילו אם יגיש ערעור, קשה יהא להוכיח אגב בירורו את העובדות הפוגמות בהסכם, כגון הטעות או התרמית. הסכם פשרה שאושר בפסק-דין ניתן לתיקון על יסוד סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, ואף פסק-הדין ניתן לתיקון מחמת טעות סופר שנפלה בו"[203].

ב- בש"א (חי') 1785/04[204] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת מ' אריסון-חילו:

"בענייננו אין אנו סוברים כי נפלה "טעות סופר" או "טעות כיוצא בה" בהסכם הפשרה. יש לראות כ"טעות סופר" או "טעות כיוצא בה" – טעות לשון, טעות בחישוב, פליטת קולמוס, השמטה מקרית, הוספת דבר באקראי וכיוצא באלה (ראו סעיף 81 לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984). טעות כזו לא נפלה בהסכם הפשרה.
10. נושא הקיזוז לא היה תנאי בהסכם הפשרה ואין כל איזכור בהסכם הפשרה לניכויים שנוכו משכר המבקשת או לקיזוז כלשהו. החישובים שעשה כל צד בטרם נתן הסכמתו להסכם הפשרה, אינם מעניינו של הצד השני ואינם עילה לתיקון ושינוי הסכם פשרה ואין מקום לכפות על הצד שכנגד (המשיבה) הסכם שלא הסכים לו.
11. משכך הבקשה לתיקון הסכם הפשרה נדחית."

7. סעיף בוררות

ב- רע"א 1965/08[205] טענה המשיבה בבית-משפט קמא כי נפלה בהדפסת ההסכם "טעות טכנית", כאשר אחרי המילה "הקבלן" בסעיף 10 להסכם נשמטה המילה "לא", באופן שהנוסח הנכון אמור להיות: "והקבלן לא יהא זכאי לדרוש את קיום הבוררות ו/או להתנגד לפניות החברה לבית-המשפט במקום לבוררות".

עוד טענה המשיבה כי הטעות כאמור התבררה לאחר שהמבקשת הודיעה על כוונתה לפנות להליך בוררות. לאור דברים אלה, ביקשה המשיבה מבית-משפט קמא כי יעשה שימוש בסמכותו כאמור בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ויוסיף את המילה "לא" בסעיף 10 להסכם, באופן שיעניק לסעיף זה את משמעותו הנכונה לו התכוונו הצדדים.

בית-המשפט בדחותו את הבקשה לרשות ערעור קובע:

"13. למעלה מן הנדרש, סבורני כי גם לגופו של עניין דין הבקשה להידחות. כאמור, טוענת המבקשת כי ביקשה להשמיט את סעיף הבוררות מההסכם שנכרת בין הצדדים, והיא מסתמכת בטענתה זו על סעיף 51 למכתבו של מר יעקב הימן מיום 1.10.96 שכל תוכנו הוא 'סעיף 3: לבטל'. מנגד, טוענת המשיבה (באמצעות תצהיר של מר יורי מוסקוביץ, מנהל בפולדמיר) כי במעמד החתימה על ההסכם לא העלה מר הימן טענה כלשהי לגבי דו-משמעות בסעיף הבוררות, לא ביקש לבטלו וממילא לא היתה התייחסות כלשהי של המשיבה לטענות אלה. מעיון בהחלטתו של בית-המשפט קמא עולה כי בית-המשפט קמא ביסס החלטתו זו על כתבי הטענות והמסמכים שצורפו אליהן. לפיכך, לא שוכנעתי כי יש ממש בטענתה המבקשת לפיה התעלם בית-המשפט קמא מתצהירו של מר יעקב הימן והמסמכים שצורפו אליו.
14. יתרה מכך, השימוש שנעשה במילה "חברה", במקום "שותפות" בשני מקומות שונים בסעיף הבוררות מהווה אינדיקציה לכך שהסעיף אכן הועתק מהסכם קבלנות אחר, שפולדמיר היתה צד לו, ומחזק את המסקנה אליה הגיע בית-המשפט קמא לפיה נפלה טעות סופר בסעיף הבוררות, המצדיקה תיקון לפי סעיף 16 לחוק החוזים.
15. לבסוף, משעה שהגעתי לכלל מסקנה כי צדק בית-המשפט קמא בקובעו כי נפלה טעות בניסוחו של סעיף הבוררות וכי הסעיף תוקן כראוי, בהתאם להוראת סעיף 16 לחוק החוזים, מתייתר הצורך לדון בטענות המבקשת לפיהן היה על בית-המשפט קמא לשקול שיקולים שבמדיניות משפטית בעת קבלת ההחלטה על תיקון סעיף הבוררות. הגם שיתכן כי בנסיבות אחרות יהיה צורך להכריע בשאלה זו, הרי שהדיון בה אינו מתחייב בנסיבות המקרה שבפניי ואיני מוצא מקום להכריע בעניין כעת."

8. סעיף 16 לחוק החוזים למול סעיף 81 לחוק בתי-המשפט

ב- בר"ע (חי') 2121/07[206] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יצחק עמית:

"5. דין הבקשה להידחות ללא תשובה.
סעיף 81(א) לחוק בתי-המשפט (נוסח משולב) התשמ"ד-1984 קובע, כי בקשה לתיקון טעות סופר תוגש בתוך 21 יום ממועד מתן פסק-הדין. המבקש הגיש בקשתו למעלה מ-5 שנים לאחר מתן פסק-הדין, כאשר לטענתו רק עם הגשת פסק-הדין לביצוע בלשכת ההוצאה לפועל "גילה" את הטעות. איני רואה מקום להתערב בהחלטה כי אין מדובר בטעם מיוחד, ודי היה בנימוק זה כדי לדחות את הבקשה.
סעיף 81 לחוק בתי-המשפט עוסק ב"טעות" כהגדרתה בו. על מטרתו ופרשנותו של הסעיף נאמר ב- ע"א 3197/98 יורשי המנוחה שרה ברזל ז"ל נ' כונס הנכסים, פ"ד נה(5) 385, 388-389 (2001):
'מעבר לעניינים האמורים בהוראה זו, אין בית-המשפט אמור לתקן או לשנות פסק-דין שיצא מתחת ידיו, שאם לא כן היה נפגע עיקרון "גמר המלאכה" שהוא חיוני לסופיותן של הכרעות שיפוטיות ומהותי לתקינותו של ההליך השיפוטי. אכן, סמכות התיקון הקיימת אינה מיועדת לאפשר תיקונים המהווים מסווה לכתיבת פסק-דין חדש. גם באותם עניינים המנויים בסעיף
81(א) הנזכר שומה על בית-המשפט לנהוג בזהירות רבה בבואו לעשות תיקון בפסק-דין, משבעשותו כן, עלול הוא לגרוע מסופיות פסק-הדין (זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7)
906).'
לא מצאתי בבקשה כל נימוק המצדיק התערבות בהחלטה ובקביעה כי מדובר בתיקון החורג מגדר "טעות".
בית-המשפט, בפניו נחקרה עורך-דין אדטו-גולדברג, הגיע למסקנה כי לא נפלה טעות בהסכם, ואין דרכה של ערכאת ערעור להתערב בממצאים עובדתיים. מכל מקום, מסקנתו של בית-משפט קמא מעוגנת בהגיון ובשכל הישר, ויש להניח כי הצדדים קבעו מנגנון של פיצוי מוסכם בדמות תשלום ריבית בשיעור 3% לחודש.
ההסכם קיבל תוקף של פסק-דין, וככל שנפלה טעות בהסכם – ולטעמי לא נפלה טעות – הרי שהטענה מצויה במישור ה"הסכמי", בגדרו של סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 – ראה, לדוגמה, ע"א 565/79 רובינשטיין נ' לויס, פ"ד לג(4) 591 (1980); ע"א 424/89 פרקש נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4) (1990). רוצה לומר, כי האכסניה של בקשה לתיקון טעות סופר לפי סעיף 81 לא היתה, מלכתחילה, המסגרת המתאימה לדון בטענה."

9. טענה בדבר טעות סופר מהווה חריג לכלל הראייתי הנזכר בסעיף 80 לחוק הפרוצידורה

ב- ת"א (נצ') 4044/04[207] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט סוהיל יוסף:

"27. מנהל התובעת אינו מכחיש, כי נוהל משא-ומתן בינו לבין יעקב פנחס, בטרם החתימה על ההסכם, וכי קיבל לידיו סיכום הנושא כותרת "חוזה התקשרות – מועדון טבריה" מיום 8.6.01 (נספח א' לתצהיר יעקב פנחס נ/6), בו מצויין, כי סה"כ העלות כולל מע"מ ופיתוח היא 723,491 ש"ח. מנהל התובעת לא הכחיש קבלת המסמך בפקס, אך טען כי הוא לא הסכים להצעה ולבסוף נחתם ההסכם כפי שנחתם (עמ' 4 לפרוטוקול, שורות 6-7).
כאמור, טוענת הנתבעת, משנודע לה על הטעות, פנה מר יעקב פנחס למנהל התובעת בפקס מיום 20.8.01 בו הודיע לו על הטעות סופר וציין כי עלות התמורה היא בסך 725,000 ש"ח כולל מע"מ (ראה נספח ב' לתצהיר יעקב פנחס נ/6). התובעת לא הציגה כל מכתב או מסמך בו היא מביעה את הסתייגותה מהאמור במכתב זה של יעקב פנחס.
28. כאן המקום לציין, כי איני מקבל את טענת התובעת בסיכומיה, כי עדותו של יעקב פנחס בכל הנוגע לטענת טעות סופר, אינה קבילה בשל היותה עדות בעל-פה כנגד מסמך בכתב (סעיף 80 לחוק הפרוצידורה העותומאנית). יעקב פנחס אכן צרף מסמכים בכתב להעיד על הלך ההסכמות בין הצדדים בטרם החתימה על ההסכם ולאחריו (ראה, נספחים א ו-ב לתצהירו נ/6). לא זו בלבד, בפסיקה נקבע, כי טענה בדבר טעות סופר מהווה חריג לכלל הראייתי הנזכר בסעיף 80 לחוק הפרוצידורה (ראה, גבריאלה שלו, עמ' 305). בנוסף, סעיף 80, חלק שני, חל רק לגבי עסקאות שחובה להעלותן על הכתב ולא לגבי טענות המעוגנות בחוק החוזים (ראה, גבריאלה שלו, עמ' 306), כמו במקרה דנן."

10. טעות בספרה

ב- ת"א (חי') 5372/05[208] קבע בית-המשפט כי "אין חולקין כי אומד-דעתם של הצדדים היה שסכום הביטוח בגין ביטוח מבנה יעמוד על סך 20 מליון ש"ח ולא 2 מליון. תלמד על כך הצעת הביטוח וחליפת המכתבים בין הצדדים. דומה כי אף התובעת אינה חולקת על כך ומודה שזו היתה הכוונה. אם כך, כאשר שני הצדדים כיוונו לסכום אחד ובטעות נרשם סכום אחר, ברי כי הטעות נופלת בגדר טעות סופר במשמעות סעיף 16 לחוק החוזים. טעות מסוג זה אינה עילה לביטול החוזה וניתן לתקנה לפי אומד-דעת הצדדים".

ב- ת"א (עכו) 5039/92[209] קבע בית-המשפט כי "רישום הספרה 0 כאחוז החזר הוצאות הפיתוח, בדף הפירוט ובחוזה הבניה כלל אינו משקף את אומד-דעתם של הצדדים. אין ספק בעיני שמדובר בטעות וככזו יש לתקנה מכוח הוראות סעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973. אומד-דעתם של הצדדים, באשר לגובה ההחזר של הוצאות הפיתוח, מוצא את ביטויו במכרז ובחוזה הפרוגרמה על נספחיו, בהם צויין מפורשות כי ההחזר יהיה בשיעור של 50% מהוצאות הפיתוח".


11. טעות סופר בנספח

ב- ת"א (פ"ת) 5464/03[210] קבע בית-המשפט כי "במקרה זה ניתן להשמיט תניה זו בהתאם לאומד-דעתם של הצדדים. במקרה שבפנינו, אין כל ספק, שלנתבע לא היה כל אינטרס להתנדב ולהעניק לתובעים מעמד של ערבים מוגנים, מעמד שלו לא היו זכאים על-פי הוראות החוק. נקבע לעיל, כי דבר בעניין זה לא נאמר לצדדים על-ידי מי מטעם הנתבע. משכך הם פני הדברים, ברור שנפלה טעות סופר בנספח ב לכתב התביעה, שם צויין, כי התובעים הינם ערבים מוגנים, כאמור לעיל. על-כן, ובהתאם להוראות סעיף 16 הנ"ל, מתוקן בזאת ההסכם שבין הצדדים באופן שהתובעים אינם ערבים מוגנים. כך גם מושמטת מההתקשרות בין הצדדים התוספת לכתב הערבות, אשר צורפה כנספח א1 לכתב התביעה. בהחתמת התובעים על מסמך זה, המחיל על כתב הערבות את הוראות חוק הערבות בנוגע להגנה על ערב יחיד או ערב מוגן, יש לראות חלק מאותה טעות סופר, כאשר למעשה לא כללה ההסכמה בין הצדדים בשנת 1999, ובהמשך להסכמתם בשנת 1997, את החלת הגנות פרק ב לחוק הערבות על התובעים".


12. טעות סופר בהסכם תיווך

ב- ת"א (ת"א-יפו) 19474/05[211] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט ברנר חגי:

"16. אשר-על-כן, דין התביעה להידחות.
17. למעלה מהצורך אציין כי גם לו הייתי מגיע למסקנה כי דליה זכאית לדמי תיווך, הרי שברי כי היתה זכאית לכל היותר לדמי תיווך בשיעור של אחוז אחד בלבד. טעמו של דבר הוא שדליה ודני ידעו היטב כי ברכה אינה מוכנה לשלם דמי תיווך בשיעור של שני אחוז, אך הם ניצלו חוסר תשומת-לב של ברכה, באופן שהסכם התיווך תוקן על-ידי דני (ראה הודאתו בעמ' 4 לפרוטוקול) בחלופה הבלתי-רלבנטית. במקום לתקן את שיעור דמי התיווך הנקובים בסעיף 1 להסכם התיווך, הדנים בדמי תיווך בגין עסקת מכר, תיקן דני את שיעור דמי התיווך בסעיף 2 להסכם התיווך, שעניינו בדמי התיווך שישולמו במקרה שהנכס יימכר לאחר שיושכר קודם לכן.
דני ודליה ידעו היטב שברכה כלל אינה מעוניינת לשכור את הבית אלא רק לקנותו, אך למרות זאת הניחו לה לסבור בטעות כי דמי התיווך בגין קנייה יעמדו על אחוז אחד. ברי שמדובר בטעות של ברכה, וברור שכוונת הצדדים היתה להעמיד את שיעור דמי התיווך על אחוז אחד, שכן אין כל הגיון שדני ודליה הסכימו להפחתת דמי התיווך במקרה של השכרה שהבשילה למכירה, אך לא היו מסכימים להפחתה דומה במקרה של עסקת מכר רגילה.
לטעמי, התנהגותם זו של דני ודליה אף עולה כדי הטעיה של ממש, באשר הם ידעו היטב, בתור מנסחי הטופס, כי התיקון בוצע בסעיף הלא נכון. מדובר איפוא בטעות סופר בהסכם התיווך, וסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 קובע כי 'נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד-דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה'.
18. סוף דבר, התביעה נדחית."

13. טעות סופר – הצמדה למדד

ב- ה"פ (ת"א-יפו) 200465/05[212] קבע בית-המשפט כי "על-פי אומד-דעת הצדדים, כמפורט לעיל, וודאי שלא היתה כוונה להצמיד את התשלומים למדד מיום 15.1.04. ייתכן וניתן היה להצמיד אותם תשלומים לעתיד, מעת חתימת ההסכם ואילך, אך המשיבות לא טרחו לטעון בעניין זה, וכמובן לא פירטו את הסכום שעל המבקשים להוסיף בהתאם לחישוב זה".

ב- ת"א (ת"א-יפו) 27010/03[213] קבע בית-המשפט כי "עצם העובדה שהנתבעת החרישה במשך שמונה שנים תמימות ושילמה דמי שכירות שחושבו בהתאם למנגנון ההצמדה השגוי לטענתה, מקשה עד מאוד לקבל את גרסתה כי מדובר בטעות סופר. טעות שכזו, אם אכן היתה, צריכה היתה להתגלות בתוך זמן קצר. בהחלט ייתכן כי היה מקום לקבל טענה זו של טעות סופר לו הועלתה במהלך החודשים הראשונים לאחר החתימה, אך לא מעבר לכך. במילים אחרות, המשקל המצטבר של לשון ההסכם והתנהגות הצדדים במשך שמונה שנים, מכריע את הכף נגד קבלת גרסתה של הנתבעת".


14. טעות סופר – גימלה

ב- עב' (ת"א-יפו) 7618/00[214] קבע בית-הדין כי "סכום הגימלה הנקוב בהסכם הפרישה במסלול ב' יסודו בטעות סופר, אותה יש לתקן בהתאם לסעיף 16 לחוק החוזים, בהתאם לאומד-דעת הצדדים כעולה ממכלול הנסיבות ומלשונו של ההסכם בכללותו".


15. נפקות הטעות שנפלה בכתב הערבות

ב- ת"א (נת') 2168/00[215] קבע בית-המשפט מפי כב' השופט יחזקאל קינר:

"9. כזכור, כתב ההתחייבות מופנה לבנק לאומי, כאשר בגוף כתב הערבות נכתב כי הערבות הינה כלפי בנק ערבי ישראלי.
לעניות דעתי, לא יכולה להיות כל מחלוקת על כך כי הכיתוב לפיו הערבות הינה כלפי בנק ערבי ישראלי מהווה טעות קולמוס, וכי טעות זו הינה טעות סופר שיש לתקנה כאמור בסעיף 16 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.
בנק ערבי ישראלי הינו חברת בת של בנק לאומי (ראה עמ' 18 שורות 8-9). עדותה של פקידת הבנק בדבר טעות הדפוס שנפלה בטפסי ערבות רבים הינה ברורה ומקובלת.
זאת ועוד, אין כל משמעות לערבות כלפי בנק ערבי ישראלי, שכן לחברה לא היה כל סיג ושיח עימו (עמ' 39 שורות 16-17). חשבון החברה בבנק לאומי נפתח באותו יום בו נחתם כתב הערבות הראשון עם טעות הדפוס, וברור כי כוונת הצדדים היתה לערבות הניתנת כלפי בנק לאומי. גם הנתבע מאשר כי הערבות נדרשה כחלק מהביטחונות של בנק לאומי לאשראי עתידי שיינתן לחברה (עמ' 34 שורות 6-7). בתשובותיו לשאלות בית-המשפט השיב הנתבע כי ראה את השם "בנק ערבי ישראלי" כשם שראה את השם "בנק לאומי" אך 'אני לא חכם גדול'. הוא הוסיף כי 'אין לו מושג' אם הערבות נחתמה לבנק האחד או לבנק השני וכי 'איננו מתמצא בדברים אלה'. הוא גם לא מצא לנכון לשאול את פקידת הבנק מדוע מופיע השם 'בנק ערבי ישראלי' (עמ' 39 שורות 11-21). הנתבע ניסה, איפוא, לגמד את הבנתו, אך התרשמותי היא כי הנתבע המנהל גם עסק משלו הבין היטב את משמעות הדברים, וידע היטב כי מדובר בטעות דפוס שלא מצא לנכון להעיר לגביה לפקידת הבנק. הנתבע הבין, איפוא, היטב את מטרת החתימה על כתב הערבות וידע כי הוא חותם על ערבות שבאה להבטיח את התחייבויות החברה כלפי הבנק, גם אם נכתב בגוף הערבות השם 'בנק ערבי ישראלי'. אין להתעלם גם מהכיתוב הברור לפיו בראשית כתב הערבות ומתחת לכותרתה נכתב כי היא 'לכבוד בנק לאומי'.
אומד-דעת הצדדים הברור בעת החתימה על כתב הערבות הראשון היה כי הערבות ניתנת לטובת בנק לאומי וכלפיו, ובהתאם לכך יש מקום לתקן את כתב הערבות הראשון בשל טעות הסופר שנפלה בו ולקבוע כי ערבות הערבים הינה כלפי בנק לאומי."

16. חיוב המוכרים בהיטל השבחה

ב- ת"א (ת"א-יפו) 59211/94[216] קבע בית-המשפט מפי כב' השופטת ש' ברוש:

"טעות סופר
9. טעות סופר, כמשמעה בסעיף 16 לחוק החוזים הינה פליטת קולמוס. רק במקרים נדירים ניתן לעשות שימוש בהוראות סעיף זה, במטרה לעשות צדק בין הצדדים, במצבים בהם טכנית אין מדובר בטעות סופר או בטעות משותפת של הצדדים (פרידמן וכהן חוזים, עמ' 762-763).
10. בענייננו, מופיע חיובם של המוכרים לשאת ב"היטל מס השבחה" במפורש בסעיף 3.6 לחוזה בנוסף לחיובם הכללי לשאת בתשלום מיסים והיטלים שלא פורטו בצורה מפורשת. קודם לחתימת החוזה, נערך בין הצדדים משא-ומתן ממושך, במהלכו הוחלפו בין עורכי-הדין אשר ייצגו את הצדדים, מספר נוסחים שונים של החוזה. כל צד ערך בנוסח המוצע תיקונים מתיקונים שונים שהתייחסו לסעיפים רבים לכל אורכו. בכל הטיוטות, הופיע "היטל מס השבחה" כפי שהוא מופיע בנוסח הסופי. אף באחד מהנוסחים לא הובעה מצד המוכרים הסתייגות כלשהי לגבי חובת תשלום היטל ההשבחה, על-אף שפרקליטי המוכרים ביצעו, גם מיוזמתם, שינויים מסויימים בנוסח הסעיף בו מופיע החיוב בהיטל ההשבחה (ראה לדוגמה נספח ז', בו מבקשים בא-כוח המוכרים להוסיף את המילה "לבזק" בסעיף האמור). המוכרים יוצגו על-ידי עורכי-דין, שהחיוב בהיטל השבחה נהיר וברור להם. אף אם תאמר, כי אין החיוב או טבעו של ההיטל נהיר להדיוטות, לא כך הוא הדבר שכשמדובר בעורכי-דין מיומנים.
החוזה מפורט מאוד. ההערות והתיקונים שהוכנסו על-ידי פרקליטי הצדדים, לרבות פרקליטי המוכרים, היו מפורטים, והתייחסו לסעיפים רבים לכל אורכו. לא מתקבל על דעתי, כי רק מתוך היסח דעת הושאר הסעיף על כנו. לאור זאת, אינני מקבלת את טענת בא-כוח המוכרים, כי הביטוי "היטל מס השבחה" השתרבב לסעיף 3.6 מבלי שהמוכרים שמו לב לכך.
11. אפילו אם אקבל, לצורך הדיון בלבד, כי המוכרים לא שמו לבם לחיובם בתשלום היטל השבחה, הרי לא נטען ולא הוכח כי פרקליטיהם לא שמו לב לחיוב זה. ידיעתם של הפרקליטים, בהיותם שלוחיהם של המוכרים, כמוה כידיעתם של המוכרים, ששלוחו של אדם כמותו.
12. לא זאת אף זאת. אינני מאמינה למוכרים, כי לא שמו לב לחיוב בהיטל ההשבחה. התרשמתי, כי המוכרים הינם אנשים המתמצאים בהליכי מכירת נכסי מקרקעין. הם מודעים למיסים ולהיטלים השונים המוטלים על נכסי דלא ניידי, ויודעים גם יודעים, כי תשלום מיסים והיטלים הוא תנאי לקבלת אישור העיריה. מעדותו של אברהם שלו, עולה כי עוד בטרם פרסם המודעה למכירת הדירה, בירר אצל הפקידות בעיריה מהם המיסים החלים על הנכס.
13. איני מקבלת טענת פרקליטי המוכרים בכתבי סיכומיהם, שדווקא העובדה שטיוטת ההסכם הראשונה, כמו גם אלה שבאו בעקבותיה, יצאה תחת ידיהם, היא שמלמדת על הטעות שכן חזקה היא שהמוכרים לא "יתנדבו" להורות לבאי-כוחם לחייבם בהיטל השבחה "ללא כל תמורה ומניע". הדירה היא התמורה והמניע.
14. עוד יש להעיר, כי אפילו אלך לשיטתם של המוכרים, כי הביטוי "היטל השבחה" השתרבב בהיסח הדעת לנוסח החוזה (טענה, שכאמור לעיל, אינני מקבלת), הרי שניתן להסתייע בהסדר החוקי הנוגע לתשלום היטל השבחה כדי להוכיח כי חבות זו אינה חריגה ואין בה משום התנדבות. לפי סעיף 7 לתוספת השלישית לחוק הבניה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה"), מוטל תשלום היטל ההשבחה על בעל הנכס בעת מימוש הזכויות בנכס, כאשר מכירת הנכס הינה מימוש זכות. מאחר ולגרסת המוכרים נושא תשלום היטל ההשבחה לא עלה כלל ביניהם במהלך המשא-ומתן, אך הופיע במפורש בחוזה כאחד מחיובי המוכרים, ולאור העובדה כי אברהם שלו פנה לעיריה טרם ההתקשרות כדי לברר אילו תשלומים יחוייב לשלם בגין הדירה (עמ' 5 לפרטיכל), אין כל מקום למסקנה, כי היה בכוונתם לקבוע הסדר המשנה את הוראות החוק הנ"ל, וכי החבות בתשלום היטל השבחה הינו פרי טעות סופר בלבד.
15. יצויין שאף בחוזה מכר של נכס אחר, אותו ערך אחד המוכרים – מר מאיר שלו – עם קונה אחר (להלן: "חוזה טלמור – שלו"), מופיעה תניה לפיה 'היטל השבחה עירוני – במידה ויחול בגין התקופה עד למועד חתימת ההסכם, יחול על המוכר. החל ממועד זה יחול על הקונה בלבד' (סעיף 6 לחוזה מיום 22.3.94 בין מר טלמור למר מאיר שלו, ת/1 נספח י')
16. אני קובעת כי המוכרים היו מודעים לעצם קיומו ולטיבו של היטל השבחה ולקחו על עצמם את החובה לשלמו. בשל כך, לא ניתן לומר כי הופעת הביטוי "היטל השבחה" נעשתה מתוך היסח הדעת, או שמדובר בטעות סופר.
17. שמעתי מטעם הקונים, עדותו של ספקטור (עמ' 8 לפרטיכל), כי מלכתחילה לא התכוון לשלם היטל השבחה כלשהו באשר מחיר הדירה מיצה את מלוא יכולתו הכספית. האמנתי לספקטור וקיבלתי דבריו. ספקטור העיד (בעמ' 7 לפרטיכל), כי במועד עריכת החוזה לא ידע כי יש זכויות בניה על הגג וכי גם היום אין לו כוונה לממש את זכויות הבניה על הגג. אילו בחר ספקטור שלא לדבוק באמת, יכול היה לומר כי סבר שהמחיר הנקוב בחוזה מגלם גם תשלום עבור זכויות הבניה על הגג ובכך לפתור את העניין. דברי ספקטור מחזקים אף הם את הדיעה כי אין המדובר בטעות סופר, אלא מיצו וביטאו את כוונת הצדדים כי המוכרים ישאו בהיטל ההשבחה וכי הדבר בא לידי ביטוי בחוזה במודע ולא מתוך טעות סופר.
18. העולה מכל המקובץ הינו, כי לא היתה כל טעות סופר בחיובי המוכרים בהיטל ההשבחה."

[184] נעיר כי ייתכנו מקרים בהם קיים בין הצדדים מסמך בכתב, שנערך טרם ההסכם הכתוב המבטא את ההסכם האמיתי אליו התכוונו הצדדים.
[185] ת"א (נצ') 4044/04 עד רם – בניה ופיתוח בע"מ נ' פלד אליגן עבודות בניה בע"מ ואח', תק-של 2007(3) 12320 (2007).
[186] ב- ע"א 424/89 פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4) 31 קבע בית-המשפט כי גם צירוף נספח מוטעה להסכם וחתימה עליו נופלים לגדרו של סעיף 16 לחוק החוזים.
[187] ג' שלו דיני חוזים (מהדורה שניה, ירושלים, התשנ"ה) 206.
[188] ת"א (י-ם) 1021/05 בתיה ל' נ' עורך-דין הדסה בן יעקב ואח', תק-של 2005(4) 2260 (2005).
[189] ע"א (חי') 1148/00 רענן קרקליס נ' מיכאל הלברשטיין, תק-מח 2000(4) 3945
(2000).
[190] ת"א (ת"א) 33960/96 שרה וינשטיין נ' מיכאל גולדנברג, תק-של 97(4) 1386
(1997).
[191] ע"א 476/80 משה מאירוביץ נ' רינה מאירוביץ, פ"ד לה(3) 548 (1981).
[192] ת"א (ת"א-יפו) 52996/03 סאנסי אילת מפעלי תיירות בע"מ נ' רד סי הייטס בע"מ, תק-של 2008(1) 2283 (2008).
[193] ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265 (1995).
[194] ת"א (חי') 421/05 שמעון טרבלסי ואח' נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מח 2007(2) 10352 (2007).
[195] תמ"ש (נצ') 200/03 ה. ע. ואח' נ' ד. ע. ואח', תק-מש 2006(4) 158 (2006).
[196] ד"נ 32/84 עזבון נתן וויליאמס ז"ל נ' (BANK (LONDON, פ"ד מד(2) 265
(1990).
[197] ע"א 1121/91 משולם ואח' נ' אליהו נמני, פ"ד מח(3) 12 (1994).
[198] ע"א 565/79 רובינשטיין נ' לויס, פ"ד לד(4) 591 (1980).
[199] ת"א (י-ם) 1098/07 אזולאי יעקב נ' מרק אלי, תק-של 2008(4) 807 (2008).
[200] ע"א 424/89 דרור פרקש נ' שיכון ופתוח לישראל בע"מ, פ"ד מד(4) 31 (1990).
[201] ע"א (ת"א-יפו) 3648/05 פרופיל סוכנות לביטוח (1999) בע"מ נ' בהג'את מטר ואח', תק-מח 2007(2) 4273 (2007).
[202] י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, ירושלים, 1995, בעריכת שלמה לוין) 549.
[203] ראה גם ת"א (י-ם) 6501/04 שלמה דגן נ' פנחס פנחסי, תק-מח 2008(2) 5260
(2008); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה תשיעית, תל-אביב, התשס"ז-2007) 327.
[204] בש"א (חי') 1785/04 שופן ארינה נ' עיריית חיפה, תק-עב 2004(2) 3818 (2004).
[205] רע"א 1965/08 יעקב הימן בניה לאומית לישראל בע"מ נ' יחניוק פולדר מיזם משותף, תק-על 2008(2) 933 (2008).
[206] בר"ע (חי') 2121/07 עקיבא חלבני נ' יאנטובסקי אירנה, תק-מח 2007(4) 5196 (2007).
[207] ת"א (נצ') 4044/04 עד רם – בניה ופיתוח בע"מ נ' פלד אליגן עבודות בניה בע"מ ואח', תק-של 2007(3) 12320 (2007).
[208] ת"א (חי') 5372/05 ג'מבו לכל הבית בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2006(2) 19230 (2006).
[209] ת"א (עכו) 5039/92 ויניק חברה לבניין בע"מ נ' מדינת ישראל – משרד הבינוי והשיכון, תק-של 2002(3) 14311 (2002).
[210] ת"א (פ"ת) 5464/03 גבעתי יצחק ואח' נ' בנק מזרחי בע"מ, תק-של 2006(1) 8045 (2006).
[211] ת"א (ת"א-יפו) 19474/05 דליה דויטש נ' רבינוביץ ברכה, תק-של 2006(1) 26342 (2006).
[212] ה"פ (ת"א-יפו) 200465/05 אליזבט פרנסיס מרלו ואח' נ' מקורות שליטה פרוייקטים (1998) בע"מ ואח', תק-של 2005(4) 6283 (2005).
[213] ת"א (ת"א-יפו) 27010/03 כח מאגרי אנוש בע"מ (והנתבעת שכנגד 1) נ' ר. שבולת בע"מ ואח', תק-של 2005(1) 22982 (2005).
[214] עב' (ת"א-יפו) 7618/00 כהן דוד נ' בזק חב הישראלית לתקשורת בעמ, תק-עב 2005(2) 2960 (2005).
[215] ת"א (נת') 2168/00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גימורן בע"מ, תק-של 2003(4) 3978 (2003).
[216] ת"א (ת"א-יפו) 59211/94 עמירם ספקטור נ' אברהם שלו, תק-של 96(3) 2110 (1996).