סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• הגדרת מוניטין
• קנייניות המוניטין
• דרכי הוכחת קיומו של מוניטין
• סוגי מוניטין
• חישובו של המוניטין
• דילול של מוניטין
• פסיקת בתי-המשפט - הגדרות, יצירת מוניטין
• עילות תביעה וסעדים משפטיים שעניינם תשלום בגין מוניטין
• בעל בית ודייר המוגן - תשלום בגין מוניטין
• שותפויות
• כללי
• הפקעת מקרקעין
• מבוא
• גניבת עין
• הפרת סימן מסחר
• פטנטים ומדגמים
• זכות היוצרים
• עשיית עושר ולא במשפט
• מכירת מוניטין ותנאי בהסכם בדבר אי-התחרות
• הגבלים עסקיים ותניית אי-תחרות
• הפרת חוזה ופסיקת פיצוי בגין נזק למוניטין
• המוניטין כנכס בר-חלוקה
• נכסי קריירה - המוניטין
• מס הכנסה
• הגדרת המוניטין וחישובו בענייני המס
• מכירת לקוחות כמכירת מוניטין
• הפרדת מוניטין אישיים מן העסקה והתקשרות נפרדת לגביהם
• מכירת חלק מן המוניטין
• מה בין מוניטין אישיים למוניטין עסקיים
• נטל וכמות הראיה בהוכחת המוניטין
• זיהויו של מוניטין בעסקת רכישת מניות
• הוצאות הוניות ומוניטין

מכירת מוניטין ותנאי בהסכם בדבר אי-התחרות

1. מבוא
בעבר, הסתמנה בפסיקה הבחנה בין הגבלה הבאה במסגרת מכירתו של עסק לרבות מכירת מוניטין לבין הגבלה ביחסי עובד-מעביד, וניכרה נטיה "לקיים התחייבויות להגבלת חופש העיסוק בין שותפים בשותפות יותר מאשר בין עובד ומעביד" {ע"א 127/62 "יחד" קואופרטיב עובדי ומובילי בשר בחיפה בע"מ נ' שימנסקי ואח', פ"ד טז 2341 (1962)}.

בהמשך, נקבעו מבחנים בעלי אופי כללי יותר, ב- ע"א 369/74 {"טרומאסבסט" חברה להרחבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי ואח', פ"ד ל(1), 793 (1976)}. קבע השופט בייסקי כי:

"בבוא בית-המשפט לבחון אם סביר הוא התנאי המגביל את חופש העיסוק והוגן לגבי הצדדים והציבור כולו, אין הוא בהכרח חייב לסווגו לאחת משתי הקבוצות הנזכרות: של יחסי עובד ומעביד מחד גיסא וחוזה למכירת עסק על המוניטין שלו מאידך גיסא.

המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה.

אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי הדין וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסויים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת, שאז יפסל התנאי."

מבחנים אלו כאמות-מידה לבחינת סבירותה של הגבלת חופש העיסוק, השתרשו בפסיקה {ראה ע"א 1371/90 דמתי נ' גנור, פ"ד מד(4), 847 (1990); ע"א 901/90 נחמיאס נ' קולביה סחר ותעשיה, פ"ד מז(1), 252 (1993)}.

הגבלה חוזית התקפה על חופש העיסוק צריך שתהא הוגנת מבחינת היחסים שבין הצדדים ולא תפגע באינטרס הציבורי {ע"א 312/74 החברה לכבלים ולחוטי חשמל בישראל נ' קריסטיאנפולר, פ"ד כט(1), 316 (1974); ע"א 155/80 רב בריח נ' אמגר, פ"ד לה(1), 178 (1980)}.

עוד נקבע בפסיקה כי אם ההגבלה על חופש העיסוק סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם תחשב היא, רק לעיתים רחוקות, כנוגדת את האינטרס הציבורי.

ב- ע"א 157/88 {"אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בע"מ נ' מירון ואח', פ"ד מד(1), 522 (1990)}, מציין בית-המשפט כי מסקירת הפסיקה העוסקת ביישומן של אמות המידה לבחינת תקפותה של הגבלה חוזית על חופש העיסוק הלכה למעשה "נראה, כי בתוך השיקולים המדריכים את בית-המשפט הדן בכך יש להדגיש את זה הנוגע להיקף הפגיעה כתוצאה מהפעלת סעיף ההגבלה. ככל שאתה חוזר ובוחן את פסקי-הדין הנוגעים לענייננו בולטת חשיבותו של שיקול זה, בצד השיקולים האחרים".
בבוא בית-המשפט לבחון אם סביר הוא התנאי המגביל את חופש העיסוק והוגן לגבי הצדדים והציבור כולו, אין הוא בהכרח חייב לסווגו לאחת משתי הקבוצות הנזכרות: של יחסי עובד ומעביד מחד גיסא וחוזה למכירת עסק על המוניטין שלו מאידך גיסא.

2. המוניטין והגבלת העיסוק
ישנו קו מפריד ברור בין שני סוגי מקרים של הגבלת חופש העיסוק : מכירת עסק או מוניטין מצד אחד, ואיסור התחרות בין עובד ומעביד מצד שני, כשהנטיה לפסול התחייבות מן הסוג השני היא הרבה יותר חזקה מהאפשרות לפסול עסקה מן הסוג הראשון.

דבר זה עובר כחוט השני בכל פסקי-הדין בסוגיה זו, בארץ כמו אנגליה.

ב- ע"א 136/56 {סלבקו פוקס נ' אילון את עציוני בע"מ, פ"ד יא 358 (1957)}, הובהר ההבדל הזה היטב, ועל מקרה מהסוג השני נאמר שם, 362:

"בעל עסק שמכר את המוניטין של העסק לאחר, ועם-זאת התחייב שלא להתחרות לאחר מכן עם הקונה באותו סוג של עסק, מן הדין שיעמוד בהתחייבותו, שאם-לא-כן לא יוכל הקונה לקבל מן הממכר את ההנאה המגיעה לו."

ביתר הרחבה הוסבר העניין הזה ב- ע"א 276/69 {משה הילקוביץ וצבי גטינג נ' אלויס (ישראל) בע"מ, פ"ד כד(1), 85, 90 (1970)}:

"עקב התפתחות חיי המסחר רואים גם במוניטין של עסק נכס השווה כסף שאותו ניתן למכור. ומשמעות של מכירת מוניטין היא שהמוכר יאפשר לקונה ליהנות מן הלקוחות הרגילים לסחור עם המוכר.

בקשר למכירת עסק על המוניטין רגילים הצדדים להתנות את הדרך ואת התנאים המכוונים לכך, שהקונה יקבל את המוניטין באופן ממשי ויוכל ליהנות מהם, והדבר טומן בחובו הגבלה מסויימת באפשרות התחרות מצד המוכר.

הגבלות כאלה באות לאפשר עשיית עסקות שהן מחוייבות המציאות, ואחרת היינו מגיעים לנעילת דלת בפני אנשים הרוצים להעביר עסקיהם.

אדם שרוצה מחמת זקנה וכו' לעזוב את העסק, לא ימצא קונה, כאשר הקונה יוכל לחשוש שהמוכר לא יהיה מחוייב למלא התחייבותו לא להתחרות.

על-כן הדין מכיר בהגבלות במקרים של מכירת מוניטין, כאשר הן בגדר מידות סבירות והוגנות."

3. סעיף הגבלה של עובד בחוזה אישי
על-פי ההלכה הפסוקה, וגישתה מימים ימימה של בית-המשפט העליון ובתי-הדין לעבודה, תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריך להיקבע על-ידי האינטרסים הלגיטימיים עליהם הן מגינות.

הלגיטימיות של האינטרס נקבעת על-ידי שיקולים כלליים של שיטת המשפט, עקרונותיה ותפישותיה, תוך התחשבות באינטרס של הציבור ובאינטרס הלגיטימי של הצדדים, ותוך איזון בין חופש העיסוק לבין חירויות אחרות של הפרט, כגון חופש הקניין וחופש ההתקשרות.

באיזון הכולל, חופש העיסוק גובר כאשר מנגד עומד רק האינטרס של המעביד לאי-תחרות, ואילו חופש החוזים גובר כאשר לצידו עומד אינטרס לגיטימי של המעביד כגון אינטרס "קנייני" או "מעין קנייני של המעביד".

נמצא כי הגבלת תחרות "ערומה" שאינה מגינה על אינטרס המעביד מעבר לאינטרס אי-התחרות, אינה מגינה ככלל על "אינטרס לגיטימי" של המעביד. היא נוגדת את טובת הציבור והיא תיפסל בגדריה של "תקנת הציבור".

לעומת-זאת, הגבלת תחרות הבאה להגן על אינטרסים של המעביד בסודות מסחריים, רשימת לקוחות, מוניטין וכיוצא בהם על "אינטרסים לגיטימיים" של המעביד, וככלל היא אינה נוגדת את תקנת הציבור.

איזון כולל זה נעשה כולו בגדריה של "תקנת הציבור" והוא מעוצב על-ידי שיקולים של "תקנת הציבור". על-כן, עשוי במקרה מיוחד להיות אינטרס ציבורי שיצדיק סטייה מאיזון כולל זה {בש"א (ת"א) 8630/05 חברת הקופון של ישראל בע"מ נ' ראובן קליין ואח', תק-עב 2005(4), 5426 (2005)}.

לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אישי אין ליתן, כשלעצמה, משקל רב. יש לייחס לתנייה נפקות רק אם היא סבירה ומגנה בפועל על האינטרסים של שני הצדדים, לרבות המעביד הקודם ובעיקר על סודותיו המסחריים {ע"א 6601/96 וערעור נגד Aes System Inc ואח' נ' משה סער ואח', פ"ד נד(3), 849 (2000)}.

ועל-כן, בראש ובראשונה יש לקבוע אם תנייה חוזית המגבילה את חופש העיסוק אכן מתייחסת ל"אינטרסים הלגיטימיים" של המעביד.

על-פי העקרונות שהותוו בהלכת צ'ק פוינט, בית-הדין יתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בהתקיים הנסיבות כדלקמן:

נסיבה ראשונה, קיומו של סוד מסחרי השייך למעביד הקודם והעובד עושה שימוש בו.

נסיבה שניה, המעביד הקודם השקיע משאבים מיוחדים ויקרים בהכשרת העובד ובעקבות זאת התחייב העובד לעבוד אצלו למשך תקופה מסויימת וכתמורה, עבור ההשקעה של המעביד בהכשרתו.

נסיבה שלישית, ניתן להגביל את העובד באשר לשימוש שיעשה בהכשרה זו, העובד קיבל תמורה מיוחדת מהמעביד עבור התחייבותו שלא להתחרות בו לאחר סיומם של יחסי עובד ומעביד.

נסיבה רביעית, לא הופרה חובת תום-הלב וחובת האמון שחב העובד למעבידו, כאשר חובות האמון המוטלות על בעלי תפקידים בכירים רחבות יותר בהשוואה לעובדים זוטרים יותר.

ארבעת הנסיבות הנ"ל אינן מהוות רשימה סגורה ועל בית-הדין לשקול כל מקרה לגופו, לפי מכלול נסיבותיו, כאשר הכלל המנחה הוא, שאין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא אם-כן מתקיימת אחת מהנסיבות שלעיל.

יצויין, כי אין בקיומה של אחת הנסיבות הנ"ל כדי לחייב את בית-הדין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק וההכרעה תעשה על-פי מכלול העקרונות והאינטרסים הנוגעים לעניין ועל-פי מכלול הנסיבות הפרטיות של המקרה.

אולם, בהעדרן של נסיבות אלה ובעיקר בהעדר "סודות מסחריים", גובר עקרון חופש העיסוק על עקרון חופש ההתקשרות {ע"ע (ארצי) 164/99 דן פרומר נ' רדגארד בע"מ, תק-אר 99(2), 115 (1999) (להלן: "הלכת צ'ק פוינט")}.

עוד נקבע בהלכת צ'ק פוינט, כי בית-הדין לא יתן צו מניעה המגביל את חופש עיסוקו של העובד אלא-אם-כן, עבודתו של העובד, אצל המעביד החדש, מאיימת על עצם קיומו של המעסיק הקודם.

מכאן, שעל המעביד הקודם להוכיח כי השימוש שיעשה בסוד המסחרי שלו יפגע בעסק שבבעלותו.

4. תניות אי-תחרות - מורה דרך כפי שבא לידי ביטוי ב- ת"א (ת"א) 42959-11-11 המילניום השלישי - תיירות ונופש החזקות בע"מ ואח' נ' משה הוכמן ואח', תק-מח 2012(2), 10695 (2012)
ב- ע"א 6601/96 {AES System Inc נ' משה סער, פ"ד נד(3), 850, (2000)}, הבהיר כב' הנשיא ברק כי שאלת תוקפן של התחייבויות המגבילות את חופש העיסוק, נבחנת על-פי הוראות סעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973, אשר קובעת, "חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים, או סותרים את תקנת הציבור - בטל".

תקנת הציבור משקפת את תפיסת היסוד של החברה הישראלית באשר לרמה הראויה של התנהגות ביחסים חוזיים.

עוד הבהיר כב' הנשיא ברק בעניין משה סער, כי ערכיה של שיטת משפט, תפיסותיה היסודיות המטרות והאינטרסים שלה מצויים בהתנגשות מתמדת.

כאשר התנגשות זו נערכת במסגרת חוקי היסוד, היא נפתרת על-פי האיזונים האנכיים והאופקיים החלים בסוגיה זו.

כאשר ההתנגשות מתרחשת בגדרי המשפט הפרטי, כמו בעניין משה סער, בקביעת היקפה של תקנת הציבור, היא נפתרת על-פי האיזון הראוי בין הערכים והאינטרסים המתנגשים.

הנשיא ברק הציב את השאלה, מה דורשת תקנת הציבור לעניין תניות בין מעביד לעובד בעניין הגבלת חופש העיסוק?

באותו עניין, נידונו תניות לפיהן עם סיום עבודתו לא יתחרה העובד במעבידו ולא ייעשה שימוש במידע אשר קיבל העובד בתקופת עבודתו. נקבע, כי לשם גיבוש תקנת הציבור בעניין זה, יש לעמוד על הערכים והאינטרסים המתחרים ועל האיזון הראוי ביניהם.

העיקרון הראשון אותו יש להביא בחשבון הוא חופש החוזים. מעיקרון זה נגזרת התפיסה כי חוזים יש לקיים.

החוזה הוא "החוק" שהצדדים קבעו ביניהם. לעיקרון חופש החוזה יש ליתן משקל כבד שכן הוא משקף זכות חוקתית ואינטרס ציבורי מרכזי.

העיקרון השני בו יש להתחשב, הוא היתרון האישי למעביד והציבורי לכלל החברה בהגנה על המעביד מפני תחרות של העובד בכלל ומפני שימוש במידע שרכש.

חופש התחרות הוא אף אינטרס ציבורי העומד בפני עצמו. התחרות נועדה להבטיח הקצאה יעילה של משאבים והגברת היעילות.

אך, יש להדגיש בהקשר זה השקעות המעביד בעסקו, השקעות בהכשרת עובדים ובסודות מסחריים. היבטים מסויימים של אינטרס זה מוגנים בחופש הקניין.

היבטים אחרים נובעים מאינטרס הציבורי, שכן קיים חשש שאם המעביד לא יוכל להגן על אינטרסים אלה, הוא לא ישקיע את ההשקעות הנחוצות ואינטרס הציבור ייפגע.

שני העקרונות שלעיל, תומכים בתוקפן של התניות להגבלת חופש העיסוק. באשר לעקרונות והאינטרסים המונחים ביסוד הגישה לפסול תוקפן של תקנות אלה , הרי שהדבר הראשון שיש להתחשב בו הוא חופש העיסוק.

בנוסף, יש להתחשב גם בעובד עצמו. עבודתו היא רכושו החומרי והרוחני. כושרו לבחור לעצמו עיסוק הוא מקור חיותו וקניינו. מניעתו של העובד מהעבודה לתקופה מסויימת עשויה להוציא אותו כליל מחוג העבודה ולהביא להרס של שנות הכשרה רבות.

עוד נאמר, כי בהתקשרות החוזית העובד והמעביד אינם במעמד שווה. למעביד נתונה בדרך-כלל עמדת מיקוח חזקה יותר. בעיקרון, ניתן לומר כי אינטרס העובד ואינטרס הציבור הן להגן על כושר העבודה והיצירה של העובד.

באשר לאיזון בין שני העקרונות הנוגדים, נקבע כי נקודת המוצא העקרונית צריכה להיות, להימנע "מהכל או לא כלום".

תוקפן של תניות המגבילות את חופש העיסוק צריכות להיקבע על-פי האינטרסים הלגיטימיים עליהן הן מגינות.

לדברי כב' הנשיא ברק בעניין משה סער, אין מקום להבחין בין אינטרס לגיטימי של הצדדים לבין אינטרס לגיטימי של הציבור.
עניין לנו בבטלותה של תניה חוזית, בשל "תקנת הציבור". על-כן, הלגיטימיות של אינטרס הצדדים נקבעת מזוויות ראיה של אינטרס הציבור.

עניין לנו באינטרס הציבור המתחשב במכלול הנתונים, לרבות האינטרסים הלגיטימיים של הצדדים.

עוד נקבע בפסק-הדין שככלל, האינטרס של המעביד למנוע מעובדו לשעבר להתחרות בו, מבלי שהדבר בא להגן על אינטרסים נוספים (פרט לאי-התחרות), כגון סודות מסחריים או רשימת לקוחות, אינו אינטרס לגיטימי (או "מוגן").

בהקשר לאינטרס "הערום" של אי-התחרות, היפנה כב' הנשיא ברק לפסיקה בה נעשתה אבחנה בין התחייבות עובד כלפי מעבידו שלא להתחרות עימו, לבין חוזה בו מתחייב מוכר מוניטין כלפי הקונה שלא לעסוק בעסק מתחרה.

הנטיה לפסול את ההסכם במקרה הראשון יותר חזקה, שכן המעביד מנסה להשיג יתרון שלא מגיע לו באשר לאי-תחרות. זאת כל עוד, העובד אינו מנצל לטובתו סודות מסחר של מעבידו, או קשרים מיוחדים שקשר עם לקוחות מעבידו בזמן שרותו אצל המעביד.

עוד נעשתה אבחנה בין מיומנות מקצועית אותה רכש העובד במהלך עבודתו, בה יוכל להשתמש גם אצל מעביד אחר או כעצמאי, לבין סודות מסחריים מיוחדים המאופיינים לאותו עסק, אשר השימוש בהם על-ידי העובד עשוי לגרום נזק למעביד, כולל קשרים עם ספקים ולקוחות, לגביהם זכאי המעביד להגנה.

כמו-כן, נקבע כי אין לעובד אינטרס לגיטימי להתחרות במעבידו בכל הנסיבות.
נמצא, כי ככלל, התחייבות "ערומה" לאי-תחרות, שאינה מגינה על אינטרסים של המעביד, מעבר לאינטרס אי-התחרות כשלעצמו (כגון אינטרסים שלו בשמירה על סודות מסחריים ורשימת לקוחות) אינה מעצבת "אינטרס לגיטימי" של המעביד, ודינה להיפסל בהיותה נוגדת את תקנת הציבור.

כב' הנשיא ברק בחן את מהותם של האינטרסים הלגיטימיים של המעביד הראויים להגנה.

בפסק-הדין נקבע כי הפסיקה מכירה בסודות מסחריים וברשימת לקוחות כאינטרסים לגיטימיים של המעביד הראויים להגנה. לעיתים, מתוארים אינטרסים אלה כזכויות קנייניות של המעביד.

בעניין זה, ראוי להדגיש כי כב' הנשיא ברק הבהיר באופן חד-משמעי כי "רשימה זו אינה ממצא ואינה סגורה. גם הדיבור "קנייני" בהקשר זה מעורר שאלות קשות".

יש להתרחק מאפיונים אלה. הטעמים המונחים ביסוד הדין, ולא התווית שניתנת להם, הם שצריכים לקבוע את היקף "האינטרסים הלגיטימיים" של המעביד {ע"א 10545/09 מרדכי בטאן נ'INC 1988 INTEGRA MICROSYSTEMS, פורסם באתר האינטרנט נבו (01.03.12), וב- רע"א 9071/10 תיאטרון הצפון מרכז אומניות הבמה נ' ניצה בן צבי, פורסם באתר האינטרנט נבו (13.12.10)}.

ב- ת"א (ת"א) 1058-07 {חברת בקטו סיל בע"מ נ' ערן ווין, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.06.10)}, נטען שיש להבחין בין כללי הגבלת תחרות החלים ביחסי עובד ומעביד, לעומת הגבלות אשר מוטלות בחוזה מסחרי בין שני צדדים אשר נכנסים למיזם משותף, לגביהן אין צורך בהגנה על עובד מפני כוחו העודף של המעביד.

כללי הגבלת התחרות נידונו בפסיקה גם ביחסים שאינם יחסי עובד ומעביד. כך למשל, מכירת מוניטין כאשר המוכר מתחייב שלא להתחרות בקונה, או יחסי יצרן מפיץ כאשר המפיץ מתחייב שלא להתחרות ביצרן לאחר סיום הקשר.

גם במקרים אלה נפסק, כי יחולו הכללים אשר נפסקו בעניין הגבלת תחרות של עובד על-ידי מעסיק. השאלה בסופו-של-דבר היא, אם התנאי המגביל את חופש העיסוק הוא סביר והוגן מבחינת הצדדים ומבחינת הציבור כולו, ושאלה זו משותפת לכל הקטגוריות.

כך עולה גם ב- ע"א 672/96 {"אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' ברוך רכטמן, פ"ד נג(5), 25 (1999)}, שם הובהר, כי המבחן לתוקפה של הגבלת עיסוק המוטלת בחוזה היא תקנת הציבור.

למהות הקשר בין הצדדים, יחסי מעביד-עובד, יחסי שותפים בהתקשרות למכירת עסק קיים וכדומה, ולתנאים אחרים אשר נכללים בהסכם, יכולה להיות השפעה על משקלו היחסי של כל אחד ממרכיבי משוואת האיזון בין חופש העיסוק לבין חופש ההתניה החוזית.

כלומר, גם במסגרת יחסים שאינם יחסי עבודה חל מבחן האיזון בין חופש העיסוק וחופש ההתקשרות.

בכללי ההגבלים העסקיים (פטור-סוג לכבילות נלוות למיזוגים), תשס"ט-2009 נקבע בסעיף 3, כי על התחייבות מוכר עסק אשר מועסק בעסק הנרכש לאחר המיזוג, שלא להתחרות במשך שנתיים מהיום בו הסתיימה העסקתו, יחול פטור בכבילה מסוג אי-תחרות.

בפסק-דין צ'ק פוינט ציין, כאמור, כב' הנשיא אדלר את הנסיבות אשר על בית-הדין לבחון בטרם יגביל את עיסוקו של עובד, כאשר הרשימה איננה סגורה.

נקבע, כי הכלל המנחה הוא כי אין ליתן תוקף לתניית הגבלת עיסוק בחוזה עבודה אלא-אם-כן, מתקיימת אחת מהנסיבות אותן ציין, אשר פורטו לעיל.

אחת הנסיבות אשר נמנו היא תמורה מיוחדת אשר שולמה עבור הגבלת התחרות עם תום יחסי עובד-מעביד.

קבלת תמורה מיוחדת כאשר מדובר בהקשר של מכירת עסק, תצדיק אכיפת תניית אי-תחרות מקל וחומר.

ב- ה"פ (ת"א) 1173/07 {יניב פרטוש תמיר ואח' נ' שי עשהאל ואח', תק-מח 2008(4), 10713 (2008)}, נפסק כי: "שי טוען כי מעולם לא היה נוטל על עצמו מגבלה שהוא לא יוכל לעסוק בעיסוק היחידי אותו הוא יודע ואוהב לעשות, קרי, שף מופיע".

אם כך היתה מתפרשת תניית אי-התחרות, בהחלט ייתכן כי ניתן היה לומר כי יש בכך פגיעה קשה מידי בחופש העיסוק.

במשפט הפרטי נבחנת תניית אי-התחרות במסגרת "תקנת הציבור" שבסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי).

במסגרת זו, ניתן לאזן בין זכות היסוד לחופש העיסוק לבין חירות ההתקשרות.

חוזה שכריתתו, תוכנו או מטרתו הם בלתי-חוקיים, בלתי-מוסריים או סותרים את תקנת הציבור, בטל. מבין חלופות הבטלות האלה - האחרונה - תקנת הציבור - מציעה אמת-מידה ראויה לבדיקת תקפותה של תניה המגבילה את חופש העיסוק.

השפעתה, האמצעית אמנם, של הזכות אשר שוריינה בחוקי היסוד מוצאת לה ביטוי בעת שבאים לבחון תניה חוזית באמת-המידה של תקנת הציבור.

סבירות ההגבלה נבחנת לאורם של ערכים אחרים המתחרים בזכות לחופש העיסוק. היא נמדדת על-פי טיבה של ההגבלה בהתחשב בהיקפה וגם בטיב הקשר החוזי שבין הצדדים.

המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה.

אם נועדה ההגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי הדין, וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסויים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת {ע"א 3156/98 בן ישי נ' וינגרטן, פ"ד נה(1), 939, (1999)}.
המבחן לתקפותה של הגבלת עיסוק המוטלת בחוזה הוא תקנת הציבור, וההכרעה בשאלה אם הגבלה על חופש העיסוק שהוטלה בחוזה פלוני עומדת במבחנה של תקנת הציבור, חייבת להתבסס על האיזון בין שני ערכים מרכזיים: חופש העיסוק מזה, וחופש ההתקשרות בחוזה מזה.

למהות הקשר החוזי שבין הצדדים {המדובר ביחסי מעביד-עובד, ביחסי שותפים, בהתקשרות למכירה של עסק קיים וכדומה} ולתנאים האחרים הכלולים בהסכם שבגדרו הוטלה ההגבלה, יכולה להיות השפעה על משקלו היחסי של כל אחד ממרכיבי משוואת האיזון בין חופש העיסוק לבין חופש ההתנאה החוזית.

ואולם ככלל, הגבלה שמבחינת מהותה והיקפה נמצאה סבירה והוגנת כלפי הצדדים עצמם, חזקה עליה שהיא עומדת גם במבחנה של תקנת הציבור.

בעניין בן ישי לעיל, ההגבלה שנטל על עצמו שי לא היתה כלולה בחוזה עבודה, אלא בהסכם בין שותפים עסקיים. שותפים בעלי כוח כלכלי דומה, ולכן, לא מתקיים כאן חוסר שוויון בסיסי בשלו מוטלות מגבלות קשות יותר על תניות אי-תחרות בהסכמים בין עובדים למעסיקים.

במקרה זה, הצדדים ערכו משא ומתן, כששניהם היו מיוצגים, ובסופו קבעו את התניות בהסכם השלישי.

היקף ההגבלה נבחן במודדים שונים. הכשרה מיוחדת שרכש המתקשר אצל מעסיקו או אצל שותפו עשויה להצדיק קביעת תקופה ממושכת יותר שבה יתקיימו מגבלות העיסוק.

לעומת-זאת, מקום שבו מדובר בעיסוק שאינו דורש הכשרה מיוחדת או מומחיות, אין למעביד או לשותף לשעבר ציפייה לגיטימית ליהנות לאורך זמן מן המגבלות המוטלות על חופש העיסוק של עובדו או של שותפו.

הצורך למנוע שימוש פסול בסוד מסחרי השייך למעסיקו הקודם של המתקשר או לשותפו לעסקים מובא אף הוא בחשבון האכיפה.

5. הסכם למכירת מוניטין הכולל תניה בדבר איסור תחרות
בעל עסק שמכר את המוניטין של העסק לאחר, ועם-זאת התחייב שלא להתחרות לאחר מכן עם הקונה באותו סוג של עסק, מן הדין שיעמוד בהתחייבותו שאם-לא-כן לא יוכל הקונה לקבל מן המוכר את ההנאה המגיעה לו {ע"א 136/56 סלבו פוקס נגד אילון את עציוני בע"מ, פ"ד יא(1), 362 (1957)}.

הנטיה לפסול תנאי מגביל בחוזים בין המעביד לעובד חזקה יותר מאשר בחוזים של מכר מוניטין. המבחנים של בית-המשפט הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות שעליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה.

במכירת מוניטין באה ההגבלה על המוכר שלא לעסוק בעיסוק הנוגע לעסק אותו הוא מכר עם המוניטין שלו, להגן על האינטרס של הקונה, ששילם עבור המוניטין במיטב כספו.

המבחנים על פיהם ייקבע אם הגבלת חופש העיסוק אינה נוגדת את תקנת הציבור הם שנים:

האחד, שההגבלה תואמת את האינטרסים הלגיטימיים של שני הצדדים לעסקה.

השני, שהוא גם לטובת הציבור. יתכנו חוזים ומצבים בהם מדובר בעסקה מיוחדת או מורכבת, שאין לסווגה לאחד משני הסוגים ואשר כוללת אלמנטים משני הסוגים גם יחד, שאין להגדירה כשייכת לאחד מהם {ה"פ 854/84 חנני תבור נ' עמיאד מוצרי ייעול, פ"מ מה(ג), 221 (1985)}.

6. הגבלת תחרות הבאה להגן על אינטרסים של המעביד בסודות מסחריים, ברשימת לקוחות, במוניטין וכיוצא בהם על "אינטרסים לגיטימים" של המעביד, וככלל היא אינה נוגדת את תקנת הציבור - בפרט שמדובר בבעל שליטה בחברה
ב- ת"א (ת"א) 33161-09-13 {אוריה חברה למסחר במזון בע"מ נ' מתן מזרחי, תק-מח(4), 263 (2013)}, בהיעתרו לבקשה לצו מניעה חרף שיהוי קל קובע בית-המשפט כי:

"זאת ועוד, אין המדובר בבעל דין הנדרש לקיים התחייבות לאי תחרות שנים רבות לאחר שעזב את העסק הקודם.

במקרה דנן, המשיב עזב את המבקשת בחודש אפריל 2013, ומיד החל לפעול אצל לקוחותיה כדי להעבירם אל שורותיו. הבקשה הוגשה בעקבות פעילותו של המבקש בחודשים אפריל ומאי 2013.

מכאן, שלעת הזו לא מתעוררת כלל שאלת הסבירות של משך תקופת אי-התחרות לה התחייב המשיב, שהרי אליבא דכולי עלמא אין עסקינן במי שהתנזר מתחרות פרק זמן סביר."

לא בכל מקרה רשאי עובד להשתחרר מהתחייבות שלא להתחרות במעסיקו וכאשר עסקינן בשמירה לגיטימית של המעביד על רשימת לקוחות, הרי שהכלל הוא שיש לאכוף את תניית אי-התחרות.

כאשר עובד מבקש להשתחרר מהתחייבותו להתחרות במעבידו לאחר סיום עבודתו, טענתו יכולה להיות, כי התחייבות זו פוגעת ביכולת התחרות שלו במעבידו.

האם אינטרס "ערום" זה - התחרות "כשלעצמה" - הוא אינטרס "לגיטימי" שיש להגן עליו, באופן שהתחייבות חוזית המגבילה אותו תהא נוגדת את "תקנת הציבור"?

כמו בעניין המעביד, אף כאן התשובה הינה, כי רק אינטרס לגיטימי של העובד יש בו כדי להצדיק ביטול תניות להגבלת חופש העיסוק.

ישנם אינטרסים של המעביד (כגון האינטרס שלו בשמירה על סודות מסחריים ועל רשימת לקוחות) אשר ראוי להגן עליהם. בגדרם של אינטרסים אלה, נסוג אינטרס התחרות של העובד, וניתן תוקף להתחייבותו של העובד שלא להתחרות במעבידו.

הדברים יפים מכוח קל וחומר כאשר אין עסקינן בהתחייבות של עובד מן המניין, אלא של בעל שליטה בחברה כלפי החברה. במקרה כזה, יש משקל מיוחד לאינטרס הצפיות של החברה בתור צד לחוזה ולכלל לפיו חוזים יש לקיים.

כאשר הצדדים לחוזה קובעים כי לגבי רשימת הלקוחות מדובר בסוד מסחרי, אין כל סיבה שלא ליתן תוקף לקביעה זו על-ידי בית-המשפט, לפחות בשלב של צו מניעה זמני.

יצויין, כי לפי סעיף 6(ב)(2) לחוק עוולות מסחריות, גזל סוד מסחרי הוא שימוש בסוד מסחרי ללא הסכמת בעליו כאשר השימוש הוא בניגוד לחיוב חוזי.

מכאן, שהפרת החיוב החוזי יוצרת עילת תביעה לפי חוק עוולות מסחריות בגין גזל סוד מסחרי.

דומה שגם לפי מבחני הפסיקה, ומבלי לקבוע מסמרות, עסקינן בסוד מסחרי, שהרי כבר נפסק כי רשימת לקוחות היא בבחינת סוד מסחרי אם נדרש מאמץ מיוחד להשיגה ואם יש ערך מוסף כלשהו בקבלתה מן המוכן {ע"א 9046/96 בן ברוך נ' תנובה, פ"ד נד(1), 625, 633, (2000)}.

בעניין תנובה, די לחפש באמצעות גלישה באינטרנט רשימה של מסעדות על-מנת להפיק את רשימת לקוחותיה של המבקשת. פשיטא, שלא כל מסעדה בישראל נוהגת לקנות בשר דווקא מהמבקשת.
לכל מסעדה מן הסתם ישנו ספק בשר משל עצמה והעדפות למוצרי בשר מסויימים דווקא, והעובדה שהמשיב פנה דווקא למסעדות שהן לקוחותיה של המבקשת אינה יכולה להחשב כיד המקרה ואף לא תוצאה מתבקשת מגלישה באתרי אינטרנט.

ברור כי גלישה סתם באינטרנט תוך חיפוש אחר מסעדות, עשויה להניב מאות תוצאות, ואילו התועלת שהפיק המשיב כתוצאה משימוש ברשימת הלקוחות הזמינים של המבקשת היא בכך שמדובר בלקוחות המוכרים לו, עימם הוא נהג לסחור קודם לעזיבתו את המבקשת, תנאי המסחר עימם היו בידיעתו וממילא היה בכוחו להציע להם הצעות טובות יותר מבחינתם, וכן הלאה.

במקרים רבים ההיבט החשוב לגבי רשימת לקוחות הוא המחירים המיוחדים ותנאי התשלום שניתנים ללקוחות.

מכאן, שלכאורה, לרשימת הלקוחות של המבקשת ישנו ערך מוסף מבחינתו של המשיב והיה דרוש מאמץ מיוחד לגבש רשימה כזו אלמלא נמצאה מן המוכן ברשותו של המשיב מתוקף עבודתו במבקשת.

ככל שהמשיב סבור באמת ובתמים שאין עסקינן בסוד מסחרי, ניתן היה לצפות ממנו כי ייכבד ויגיש תצהיר על-כך, בו יסביר מדוע עסקינן במידע המצוי ברשות הכלל, דבר שהמשיב בחר שלא לעשות.



7. על-אף קיום תניה בדבר אי-התחרות, בית-המשפט ישקול שיקולים פרקטיים טרם מתן צו מניעה זמני
ב- ה"פ (ת"א) 35749-07-12 {קבוצת נובט בע"מ נ' רוני עזרא, פורסם באתר האינטרנט נבו (31.07.12)}, דחה בית-המשפט בקשה לצו מניעה זמני וכדבריו:

"ראיתי טעם בטענת ב"כ המשיב כי המבקשת אינה מוסמכת לתבוע בשמה של החברה. ככל שביקשה המבקשת לעשות כן, היה עליה לפעול על דרך הגשת תביעה נגזרת. כל הטענות שהעלתה המבקשת אמורות להישמע מפיה של החברה.

לצורך הדיון כאן, אוסיף להתייחס גם ליתרת הטיעונים כאילו מדובר בעילת תביעה של המבקשת. ככל שהיה מדובר בחברה כמבקשת, ברי שקיימת עילת תביעה לכאורית.

הצדדים חלוקים ביניהם מי היה הצד שפתח בהפרת ההסכם ובשלב זה די בטענה זו ובעובדה שהצדדים אינם משתפים פעולה יותר כדי להוות עילת תביעה ברת סיכוי."

בעניין זה, באשר למאזן הנוחות, המאזן נוטה באופן מובהק לטובת המשיב. המשיב הוא זה שהביא עמו את הידע באשר לייצור הכדים ואף היום הוא זה שנותר בעל המקצוע שיכול להוסיף ולהתפרנס ממקצוע זה ולא המבקשת.

ניתן לומר כי המבקשת נכנסה כשותפה בחברה כאשר חלקה בשותפות זו הוא הזרמת ממון ואולי ניהול מיטבי והגדלת טווח הפעילות של העסק.

במצב הדברים אליו נקלעו נציגי המבקשת והמשיב אכן יקשה עליהם להוסיף ולעבוד תחת קורת גג אחת ולשתף פעולה. מקום שמדובר בפעילות משותפת של החברה מצופים שני הצדדים להירתם לפעילות של ממש ואין די בכך שנציג המבקשת יתייצב לפרק זמן קצר כל יום בלבד. מקום שישנו משבר אמון בין הצדדים, תקשה מאוד פעילות.

יתר-על-כן, שיתוקה של הפעילות יביא לכך שהמשיב לא ימצא פרנסה, דבר שלא ניתן לומר אותו על המבקשת שאף עובר להסכם התפרנסה מעיסוקים אחרים.

8. תניית הגבלה למשך חצי שנה - סבירות התניה
ב- ת"א (מרכז) 11047-09-09 {מקרו הלבשה בע"מ נ' רון גרונדלנד, פורסם באתר האינטרנט נבו (24.11.09)}, נעתר בית-המשפט לבקשת המבקשת והעתיר סדרת צווים זמניים הבולמת את הפרת תניית המגבלה וכדבריו:

"משקבעתי כאמור, איני נדרשת לדון בטענה החלופית שלפיה מדובר בחיובים עצמאיים ממילא, אולם לא אעשה מלאכתי קלה ואדון בכך בקצרה.

טוענות המבקשות כי אף לו היתה "מקרו הלבשה" מפרה את הסכם ההתקשרות, עדיין לא היה בכך כדי לפטור את המשיב מתניית אי-התחרות, שכן מלשון הסכם ההתקשרות עולה כי מדובר בחיובים עצמאיים ונפרדים שאין בהם תלות כלשהי, כאשר חבותו של כל צד לחוזה עומדת בפני עצמה, גם כאשר לא עמד צד כלשהו במילוי החיוב שהוטל עליו.
מחד גיסא, עומדת התחייבותו של המשיב לכיבוד תניית אי-התחרות ומאידך גיסא, התחייבויותיהן של המבקשות בהסכם ההתקשרות, ומדובר בחיובים עצמאיים."

מנגד, טוענים המשיבים כי שאלת סיווג החיובים היא שאלה עובדתית שיש להכריע בה במסגרת הבאת הראיות {ע"א 674/83 דניאלסה ס.א חברה זרה נ' "גד שט" שותפות לבנין והשקעות, פ"ד מא(4), 113 (1987)}.

לטענתם, מקום בו על שני הצדדים לקיים חיובים מקבילים, אין האחד יכול לתבוע את רעהו בשל הפרתו של החוזה אלא אם-כן קיים, או לפחות היה נכון לקיים את חלקו.

במקרה שלפנינו טוענים המשיבים, לא רק שהמבקשות לא מראות נכונות לשלם למשיב את שכרו, אלא אף טוענות לקיזוז, טענה שכלל לא נטענה במסגרת התביעה העיקרית שהוגשה על ידן.

ניתן לומר כי יש בסיס לטענה שלפיה מחוייב המשיב בתניית אי-התחרות, ומשכך יש לבחון את תוכנה של תניית אי-התחרות, והאם חלה על ההתקשרות עם גוטקס.

סעיף 3 להסכם ההתקשרות קובע כדלהלן:

"החברה מתחייבת (מכון פלס - ה.ג), כי במשך כל תקופת הסכם זה ובמשך 6 (שישה) חודשים לאחר סיומו, החברה והמנהל לא יתנו שירותים לאדם, לעסק, או לגוף כלשהו המתחרה או שיתחרה במזמין, מבלי לקבל על-כך את הסכמת המזמין, מראש ובכתב. החברה תהיה אחראית כלפי המזמין בגין הפרת חובות המנהל על-פי סעיף זה."

מבלי לגרוע מכלליות האמור לעיל, החברה והמנהל לא יעסקו, במשך כל תקופת הסכם זה ובמשך 6 (שישה) חודשים לאחר סיומו, במישרין או בעקיפין, בכל פעילות המתחרה במזמין או במוצריו ובעסקיו בארץ ובעולם, לא יפגעו במאגר לקוחותיו, ימנעו מכל פעילות או התקשרות העלולה לפגוע באינטרסים של המזמין או להתחרות עמם, לרבות קשר (מקצועי, עסקי או מסחרי) עם לקוחות או ספקים של המזמין או סוכניהם של המזמין במדינות השונות בתחומי עיסוקיהם ופעילותם.

חופש החוזים מאפשר לצדדים להתקשר ולהכפיף עצמם לתניית אי-תחרות. תניית אי-התחרות נבחנת במסגרת תקנת הציבור הקבועה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.

לפי סעיף זה יש לערוך איזון בין החובה לקיים הסכמים וחופש ההתקשרות של הצדדים ומנגד חופש העיסוק והקניין של היחיד.

סבירות ההגבלה תיבחן בהתחשב בהיקפה, מהות הקשר בין הצדדים (האם מדובר ביחסי עובד מעביד או שותפים למשל), אופי ההגבלה, הזכויות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, האם מגנה על סודות מסחריים וכיוצא-בזה {ע"א 3156/98 בן ישי נ' וינגרטן, פ"ד נה(1), 939 (1999)}.

ב- דנ"א 4465/98 {טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1), 56 (2001)}, נקבע כי, קיומן של תניות אי-תחרות יעשה באמצעות שני מבחנים מצטברים.
האחד, מבחן הסבירות ביחסי המתקשרים לבין עצמם, והשני סבירות התניה ככל שמדובר באינטרס הציבור.

בחינת סבירותה של התנייה נעשית בשלושה מוקדים: בחינת סבירותה מצידו של כל אחד מן הצדדים המתקשרים ובחינת סבירותה מצידה של תקנת הציבור, כאשר הבחינה נעשית במקביל ובמצטבר.

עוד נקבע כי בתי-המשפט הם שיקבעו את משקלם היחסי של העקרונות ושל האינטרסים בהתאם לרוח התקופה.

גם באיזון עם טובת הציבור הכללית והרצון שתהא תחרות חופשית תניה המגבילה את חופש העיסוק לתקופה של חצי שנה היא סבירה בהחלט.

9. סבירותה של תניית הגבלה ומתן צו מניעה
ב- בש"א (ת"א) 14553/05 {חרמון מן שירותי יופי בריאות והרזיה בע"מ נ' ד"ר רנטה שגב ואח', תק-מח 2005(3), 12367, (2005)}, דן בית-המשפט בסבירותה של תניית ההגבלה ובקבעו את סבירותה נעתר למתן צו המניעה.

לפי סעיף 15.2 להסכמי הזכיון בפסק-דין חרמון, התחייבה המשיבה במשך כל תקופת הסכם הזכיון ובמשך תקופה של 24 חודשים לאחר סיום הסכם הזכיון לא לנהל או להפעיל או להימנע מלהיות מעורבת בכל צורה שהיא בין כשכירה ובין כעצמאית בין כשותפה ובין כיועצת או בכל אופן אחר בעסק כלשהו של מתן טיפולי או שיטות הרזיה או מוצרי הרזיה ברדיוס של 50 ק"מ ממקומם של המכונים שהוקמו על-פי הסכמי נתניה ואשדוד וככל שמדובר בשיטת חרמון ובסודות המקצועיים של המבקשת חלה הגבלת השימוש והתחרות גם מעבר ל- 24 חודשים האמורים.

לפי סעיף 15.3 להסכמי הזכיון התחייבה המשיבה שלא לפנות ללקוחות המכונים שהפעילה בשיטת חרמון מן ולא להתחרות במבקשת ביחס ללקוחות אלה במשך 5 שנים ממועד סיום ההתקשרות שלפי הסכמי הזכיון.

לפי סעיף 15.4 הורחבו ההגבלות האמורות גם לבני משפחת המשיבה, שלוחיה וכן חברה שלמשיבה יש מניות שלה.

לפי סעיף 15.5 הורחבו ההגבלות אף על עובדי המשיבה כאשר המשיבה התחייבה להחתימם על התחייבות לשמירת סודיות בנוסח שנקבע על-ידי המבקשת.

לטענת המשיבים, תניית הגבלת התחרות לא נועדה להגן על אינטרס לגיטמי של המבקשת ולפיכך אין ליתן לה תוקף.

בית-המשפט לא קיבל טענה זו. יחד עם הזכיון לפתוח מכון הרזיה בשיטת חרמון, מסרה המבקשת למשיבים מידע אודות שיטת ההרזיה ותוכנה ששימשה לפעילות המכון.

בהגבלת התחרות שהוטלה על המשיבה בהסכם הזכיון גלומה התכלית שלא לאפשר למשיבה שקיבלה לידיה את סודות המבקשת להשתמש בסודות אלה כדי להתחרות בה.

לטענת המשיבים, לנוכח העובדה שהמרחק בין מכוני ההרזיה של רשת חרמון קטן מ- 50 ק"מ ולמעשה בתקופה שבו היו הסכמי הזכיון בתוקף התחרו המשיבים במכוני המבקשת האחרים שהיו במרחק קטן מ- 50 ק"מ, אין מקום ליתן תוקף להגבלה הקבועה בסעיף 15.2 שלעיל, לעניין המרחק ממכוני המבקשת.

בית-המשפט סבור שאין בטענת המשיבים כדי ללמד על אי-סבירות שבהגבלת התחרות מצד המשיבים לרדיוס של 50 ק"מ ממיקום מכוני ההרזיה שהפעילו המשיבים כחלק מרשת חרמון מן.

בתקופה שמכוני ההרזיה של המשיבים היו חלק מרשת חרמון, לא היה בכך שהמרחקים שבין מכונים אלה למכונים אחרים ברשת היו קטנים מ- 50 ק"מ כדי לפגוע בעסקיה של המבקשת שהיתה זכאית לקבל תמלוגים גם מהמכון של המשיבים וגם מהמכונים האחרים שהיו בקרבתם והשתייכו לרשת חרמון מן.

לטענת המשיבים, הגבלת התחרות למשך 24 חודשים אינה סבירה לנוכח העובדה שמדובר בתקופה המגיעה עד כדי 30% מתקופת ההתקשרות.

גם בטענה זו של המשיבים אין כדי ללמד על אי-סבירות משך הגבלת התחרות. סבירות משך ההגבלה נלמד ממידת ההשקעה של המבקשת ומציפיית הרווח שהיא צופה מעצם הענקת הזכיון לאחרים.

לנוכח העובדה שהמבקשת השקיעה בפיתוח שיטת הרזיה ייחודית ופיתחה תוכנה שבאמצעותה הופעלו מכוני ההרזיה של הרשת, נראה לכאורה שהגבלת התחרות לתקופה של 24 חודש היא סבירה ואין מקום להתערב בהתחייבות שנטלה עליה המשיבה מרצון.
לטענת המשיבים, תניית אי-התחרות שבהסכמי הזכיון אינה סבירה לנוכח היותה גורפת באופן המונע מהמשיבים שהשקיעו במשך 7 שנים כספים ומרץ בפיתוח מכוני ההרזיה שהפעילו, לחדול מהפעלת מכוני הרזיה בכלל.

המשיבה לא צירפה תצהיר מטעמה, אודות הכשרתה או עיסוקה קודם להתקשרות עם המבקשת ונראה לכאורה שלא עסקה בתחום מכוני ההרזיה קודם להתקשרותה עם המבקשת.

לפיכך, אין מקום להתערב בהגבלה שנטלה על עצמה המשיבה מרצון.

בנוסף, לטענת המשיבים, תניית הגבלת התחרות שבהסכמי הזכיון מהווה הסדר כובל והיא נוגדת את תקנת הציבור, לפיכך יש לבטלה.

בשלב הבקשה לסעד זמני, נקודת המוצא היא שתניית אי-התחרות עומדת בתוקפה ואין מקום לבחון את חוקיות ההגבלה שנטלה עליה המשיבה מרצון, עניין מורכב שיש לבררו במסגרת ההליך העיקרי.

לנוכח הוראות כללי ההגבלים העסקיים (פטור-סוגי זכיינות), התשס"א-2001, העומדות עדיין בתוקפן, המסקנה היא, לפיה ההגבלה שנטלה על עצמה המשיבה מרצון נועדה להגן על סודותיה העסקיים של המבקשת, אין מדובר בהגבלה בלתי-חוקית.

גם טענת המשיבים לפיה, תניית הגבלת התחרות שבהסכמי הזכיון מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שיש לבטלו, לא התקבלה.

בהתחשב בתנאי החוזה והצורך של המבקשת להגן על סודותיה העסקיים מדובר בתניה מקפחת שראוי לבטלה.

עמדת המשיבים, לפיה אם יינתנו הצווים המבוקשים יגרם להם נזק רב, אלא שנזק זה אינו עולה על הנזק העלול להיגרם למבקשת אם המשיבים יתחרו במבקשת תוך שימוש בסודותיה המסחריים, כן התקבלה.

10. תניית ההגבלה ותקנת הציבור כפי שבא לידי ביטוי ב- ע"א 618/85 מעיינות הגליל המערבי בע"מ נ' תבורי - ביח"ר, פ"ד מ(4), 343 (1986)
ההלכה הפסוקה בדקה את השאלה בה עסקינן לאור שני העקרונות "המתחרים": עקרון חופש ההתקשרות בחוזים מזה ושל עקרון חופש העיסוק מזה.

העיקרון הראשון שואף לתת הכרה נרחבת לחוזים שנכרתו כדת וכדין ולאכיפתן של ההתחייבויות הכלולות בהם {ע"א 682/74 יקותיאלי נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 765, 757 (1975); ע"א 566/77 דיקר נ' מוך ואח', פ"ד לב(2), 146, 141 (1978); ע"א 260/80 נוביץ נ' ליבוביץ, פ"ד לו(1), 537, 542 (1982)}.

עקרון חופש העיסוק, לעומת-זאת, שואף לשמור על חופש הבחירה של כל אדם כראות עיניו במה יעסוק, כל עוד אין עיסוק זה נוגד את החוק.

השאלה היא אימתי פוסלים התחייבות חוזית, שנטל על עצמו אדם מרצונו החפשי, שלא לעסוק בפעילות מתחרה (לזו של הצד האחר לחוזה) משך תקופה מוגדרת?
חופש ההתחרות עד גבול מסויים הוא עיקרון חשוב ובתי-המשפט מצווים לקיימו ולעודדו עד כמה שאפשר.

אך עם כל חשיבותו של עיקרון זה, אין הוא יכול לעמוד בפני התחייבות מפורשת שלא להתחרות, שניתנה באורח חופשי ובתמורה מלאה, ובהיקפה, מבחינת המקום והזמן אינה חורגת מההגנה הנדרשת באורח סביר לצד השני.

וכבר נאמר, שרק לעיתים רחוקות תוכל להיחשב הגבלה על חופש העיסוק כנוגדת את האינטרס הציבורי, אם היא סבירה והוגנת כלפי הצדדים.

קיים בפסיקה הישראלית והאנגלו-סכסית גם יחד קו מפריד ברור בין שני סוגי מקרים של הגבלת חופש העיסוק.

במסגרת מכירתו של עסק מזה ובמסגרת התחרות מצד עובד במעבידו מזה. הנטיה לפסול הגבלה מהסוג השני חזקה מזו הקיימת לגבי הסוג הראשון {ע"א 238/73 שרעבי נ' חמצני, פ"ד כח(1), 89 ,85 (1973)}.

אולם, החלוקה האמורה {של מכירת עסק או מוניטין מזה ושל התחרות עובד במעבידו מזה} ודאי שאינה ממצה, למשל, כאשר מדובר בחבר באגודה שיתופית אשר בתקנותיה קיימת הגבלה כזאת {ע"א 127/62 "יחד" קואופרטיב עובדי ומובילי בשר בחיפה בע"מ נ' צ. שימנסקי ואח', פ"ד טז 2341, 2345 (1962)}. שונה מעמדו של חבר באגודה כזאת הן משותף בשותפות והן מזה של עובד.

יפים לכאן הדברים שנאמרו ב- ע"א 369/74 {"טרום אסבסט" חברה להרכבת מבנים טרומיים בע"מ נ' זכאי ואח', פ"ד ל(1), 793, 797 (1976)}:
"בבוא בית-המשפט לבחון אם סביר הוא התנאי המגביל את חופש העיסוק והוגן לגבי הצדדים והציבור כולו, אין הוא בהכרח חייב לסווגו לאחת משתי הקבוצות הנזכרות: של יחסי עובד ומעביד מחד גיסא וחוזה למכירת עסק על המוניטין שלו מאידך גיסא.

המבחנים הם בעיקר לאור אופי ההגבלה, היקפה, הזכויות הקנייניות עליהן היא באה להגן, תחום וזמן תחולתה, אם נועדה הגבלה להגן על סודות מקצועיים או מסחריים אשר נרכשו עקב היחסים המשותפים בין בעלי הדין, וכדומה שיקולים העשויים ללמד אם בנסיבות המקרה המסויים עשוי צד אחד להפיק הנאה יתירה מבלי שיהיה זכאי לכך מבחינת היחסים החוזיים שביניהם מבחינה כוללת - שאז ייפסל התנאי."