עדות מפי השמועה בראי ההליך האזרחי והפלילי
הפרקים שבספר:
- מבוא
- כיצד לנהוג עם עד לפני תחילת חקירתו
- אימרת עד בעת ביצוע עבירה - "רס גסטה"
- אימרה של קורבן אלימות
- תעודות ציבוריות ונוכריות
- רשימות מוסדיות
- שאלה של משקל למול שאלת הקבילות
- היעדר התנגדות להגשת ראיה
- אימרת נפטרים
- הודאת בעל דין
- קביעות עובדתיות שנקבעו בפסקי-דין אחרים
- חוות-דעת מומחה
- תצהיר יהא ערוך בגוף ראשון
- תצהיר שבכתב
- חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)
- דו"ח חקירה
- עדות יחידה
- דו"ח ועדה רפואית
- תרשומת
- הצעת מחיר
- הסתמכות על שמועות
- הסתמכות על הוראות יצרן
- ראיה נסיבתית
- תעבורה
- אי-ידיעה אישית
- מהי עדות מפי השמועה - דוגמאות
חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים)
סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), התשט"ו-1955 קובע כדלקמן:"9. ראיות כשרות (תיקונים: התש"ס, התשס"א)
(א) עדות בעבירה המנויה בתוספת, שתועדה בידי חוקר ילדים בהתאם להוראות חוק זה, ובן זכרון דברים או דין וחשבון לעניין חקירה שתועדה כאמור, שנרשמו בידי חוקר ילדים בשעת החקירה או אחריה - כשרים להתקבל כראיה בבית-משפט.
(ב) שוכנע בית-המשפט כי ננקטו כל האמצעים הסבירים לתיעוד החקירה באמצעות וידאו או הקלטה קולית בהתאם להוראות סעיף 5א, אולם הקלטת החקירה לא צלחה בשל תקלה טכנית, רשאי בית-המשפט לקבל כראיה, תיעוד בכתב של החקירה שנעשה בידי חוקר הילדים, במקום קלטת חקירה."
ככלל, יש לומר, כי אכן שני אינטרסים מתחרים עומדים בבסיס הדיון בשאלת העדתו של קטין בבית-המשפט {תפ"ח (מחוזי ת"א) 1149/05 מדינת ישראל נ' פלוני, תק-מח 2008(2), 8168, 8203 (2008)}.
האחד, ההגנה על שלומו של הקטין מפני פגיעה נפשית אליה עשוי הוא להיחשף, מקום בו הוא מעיד בפני בית-המשפט, ומקום בו הוא נתון לחקירה נגדית.
מנגד, ניצב האינטרס השני, המגולם בזכותו של הנאשם להליך הוגן. אינטרס זה של הנאשם נפגע מקום בו נמסרת עדותו של קטין נגדו, מבלי העדתו בבית-המשפט, שכן, כאשר נאסרת העדתו של הקטין בפני בית-המשפט, נשללת האפשרות להתרשם מעדותו באופן ישיר, ונחסמת האפשרות לחוקרו בחקירה נגדית על עדותו {ראה למשל ע"פ 1741/99 סעיד יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4), 750, 764 (1999)}.
סעיף 2(א) לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), הוא כאמור הסעיף, בו העניק המחוקק את הסמכות להפעלתו של שיקול-דעת מעין שיפוטי בשאלת העדתו של קטין, הן או לאו, בידי חוקר הילדים.
בכך, העניק המחוקק משקל יתר להגנת שלומו הנפשי של הקטין, על-פני ההגנה על זכויות הנאשם.
במהלך השנים, נקבע בפסיקה לא אחת, כי הסמכות שבשיקול-דעת הנתונה לחוקר הילדים בשאלת העדתו של קטין, הינה סמכות שאינה נתונה לביקורת שיפוטית.
משעה שאסר חוקר ילדים על העדתו של קטין, סופית היא, ומחייבת את הצדדים כמו גם את בית-המשפט, שאינו יכול לעקוף את האיסור או לסטות ממנו {דנ"פ 3750/94 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 621 (1994); ע"פ 1880/91 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד מה(3), 137 (1991)}.
עדות חוקר ילדים מהווה אחד החריגים לכלל האוסר עדות מפי השמועה {ראה לעניין זה גם ע"פ (מחוזי מר') 17291-03-09 משה קוממי נ' מ.י. פרקליטות מחוז-המרכז, תק-מח 2009(3), 11768, 11776 (2009)}.
סעיף 9 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) קובע כי תיעודה של חקירת ילד על-פי חוק הגנת ילדים, שנעשתה על-ידי חוקר ילדים, יהא כשר להתקבל כראיה במשפט.
עוד קובע החוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), כי בנסיבות המנויות בו, לא תותר עדותו של ילד בבית-המשפט, אלא באישורו של חוקר הילדים.
ברי, כי בעדות אשר כזו אין פער ממשי בין יכולת ההתרשמות של בית-המשפט הדיוני לבין זו של ערכאת הערעור {ע"פ 8868/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2008(3), 2773, 2776 (2008)}.
כאמור, חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים) מאפשר להגיש כראיה עדות של קטין אשר נגבתה על-ידי חוקר ילדים וזאת כחריג לכלל הפוסל עדות שמיעה {ראה לעניין זה גם ע"פ 854/04 פלוני (המערער ב- ע"פ 854/04 והמשיב ב- ע"פ 908/04) נ' מדינת ישראל (המשיבה ב- ע"פ 854/04 והמערערת ב- ע"פ 908/04), תק-על 2005(1), 4255 (2005); ע"פ 5357/08 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2010(1), 5856, 5858 (2010)}.
פגיעה זו, בזכותו של הנאשם לעמוד מול מאשימיו ותוך סטיה מן התפיסה הרואה חשיבות רבה בקיום חקירה נגדית של עד כאמצעי לגילוי האמת, מתאזנת בהוראות סעיף 11 לחוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), הקובע כי הודעה שנגבתה על-ידי חוקר ילדים והוגשה כראיה, טעונה סיוע {ע"פ 446/02 מדינת ישראל נ' גלעד חיים קובי, פ"ד נז(3), 769, 783 (2002)}.
וכידוע, על ראיית סיוע לעמוד בשלושה תנאים מצטברים: על הראיה לבוא ממקור נפרד ועצמאי ביחס לעדות הטעונה סיוע; על הראיה לסבך את הנאשם, במובן זה שהיא אינה מתיישבת עם גרסתו ועליה להתייחס לנקודה ממשית ביריעת המחלוקת שבין התביעה לנאשם {ע"פ 318/79 אנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3), 98, 107 (1980); ע"פ 387/83 מדינת ישראל נ' יהודאי, פ"ד לט(4), 197, 203 (1985)}.