עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)
הפרקים שבספר:
- מבוא - תולדות
- הבסיס להתפתחות ההלכה הפסיקתית - פרשת דבש
- יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי
- הגישות השונות בסוגיית יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין
- התערבות בית-משפט של ערעור
- טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין שהועלתה מיוזמתו של בית-המשפט
- מהו המותב היושב בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין?
- תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא
- מעמדם של ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, לרבות קביעות בהליך לפסיקת הוצאות הגנה על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בתביעת רשלנות אזרחית
- שיקולי מדיניות בהפעלת סעיף 80(א) לחוק העונשין בהקרנתם על עוולת הרשלנות המיוחסת לרשות הציבורית
- היחס בין בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לבין בקשה לפי עילת הרשלנות
- פטור מאגרה בתביעת רשלנות
- השפעת טיב הזיכוי על פסיקת הפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין
- היקף הפיצוי בגין המעצר והוצאות ההגנה כאשר יש זיכוי מחמת הספק
- שיקול השמירה על זכות השתיקה במתן הפיצוי
- זיכוי מחמת הספק - הלכות שונות
- קובלנה פרטית - עקרונות הפיצוי - מבוא
- גובה ההוצאות
- עבירות תעבורה
- ההבדלים בין סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) לבין סעיף 80 לחוק העונשין
- פיצויים בגין מעצר מינהלי
- הלכות בתי-המשפט
הגישות השונות בסוגיית יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין
1. גישה מרחיבההעילה "נסיבות אחרות שמצדיקות", פורשה במשך השנים באופן מרחיב באשר לנסיבות שיבואו בגדרה.
הדבר בא לידי ביטוי בשיקול-הדעת הרחב שניתן לבית-המשפט בבואו לבחון את התקיימות תנאי סעיף 80 לחוק העונשין.
לאור העובדה שמדובר בביטוי עמום שאינו תחום ברשימה סגורה, עילה זו מעניקה לבית-המשפט שיקול-דעת רחב ביותר בבואו להכריע בדבר פיצוי נאשם שזוכה בדין {ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4), 450, 457 (2002)}.
בין היתר, הגישה המרחיבה נתמכת גם בצורך "לאזן" נטיה של נאשמים מסויימים להודות לעיתים אף במה שלא ביצעו, על-מנת לנסות ו"לחסוך" בהוצאות ובשכר-טרחת עו"ד, אשר על-פי גישה מצרה - לא מובטח שיוחזרו להם, אף לאחר זיכוי {רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.
יחד-עם-זאת, ואף שאין מדובר ברשימה סגורה, מקובל לחלק את הנסיבות הבאות בגדרי עילה זו לשלושה סוגים: נסיבות שעניינן הליכי-המשפט בכללם; אופי זיכויו של הנאשם {טיב הזיכוי} ונסיבותיו האישיות של הנאשם, שהינן חיצוניות למשפט {ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3), 73, 118 (2002)}.
בגדר נסיבות שעניינן הליכי משפט יבואו התנהלות בזדון או ברשלנות ברורה מצד התביעה, בהגשת כתב אישום בהיעדר אינטרס ציבורי לכך או כשעצם ההעמדה לדין נבעה מרדיפת המערער או מנסיונות להתנכל לו {ע"פ 6137/05 שלומוב נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (08.01.2007)}.
טיב הזיכוי עניינו בשאלה אם הנאשם זוכה זיכוי מוחלט או מטעמים טכניים או מחמת הספק בלבד. כאשר אין מדובר בזיכוי מוחלט, יהיה זה שיקול מרכזי נגד פיצויו של הנאשם {ע"פ 700/00 טוויל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו, 460 (23.5.2002)}.
קבוצת הנסיבות השלישית נוגעת להשפעת ההליך על הנאשם הספציפי, כגון: פגיעה בבריאותו, פגיעה ביחסיו עם משפחתו או נזק כלכלי שנגרם לו. נהוג לומר כי ההתחשבות בנסיבות אלה מקורה במידת הרחמים {ע"פ 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1), 505 (1999)}.
2. גישה מצמצמת
העילה "לא היה יסוד להאשמה" היא עילה מתוחמת, צרה ודווקנית ביותר ולכן הטוען לקיומה של עילה זו צריך להוכיח "מצב קיצוני של אי-סבירות בולטת" בהעמדתו לדין ולא די בחוסר סבירות סתם {רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2.3.11)}.
גישה זו נגזרת, בין היתר, מגישתו של בית-המשפט בכל הנוגע לבחינת שיקול-הדעת של רשויות התביעה בדבר הערכת חומר הראיות שבידם.
גישתו של בית-המשפט היא שלרשויות התביעה מרחב שיקול-דעת רחב ביותר בבחינת הראיות, ולכן התערבותו בשיקול-הדעת של רשויות התביעה בדבר חומר הראיות תהא מצומצמת מאוד, ותתאפשר רק מקום בו העמדה בדבר משקל הראיות תהא בלתי-סבירה בעליל ובאופן קיצוני {רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2.3.11)}.
למעשה, גישה זו משתיתה את ביסוסה על האינטרס הציבורי כפי שיבואר להלן.
האינטרס הציבורי לעניין זה מצוי בצורך של מדינת ישראל כמדינת חוק, כי גורמי אכיפת החוק יעשו את מלאכתם נאמנה ללא חשש.
בהתאם לכך, בפרשת עו"ד רותם שגיא, בית-המשפט קבע כי גישה זו, עניינה בחשש כי חיוב המדינה בפיצויים עלול להקשות על הגשמתו המיטבית של האינטרס הציבורי באכיפת החוק ובהבאתם של עבריינים למשפט, שהוא נשמת אפה של מדינת חוק.
הדין העניק לגורם המוסמך שיקול-דעת בהחלטה אם די בראיות הקיימות כדי להקים סיכוי סביר להרשעתו של חשוד ולהעמדתו לדין {סעיף 62 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982)}.
במקרים מסויימים עלול שיקול-הדעת הראשוני של גורמי התביעה להתברר בדיעבד, לאחר שלב הבירור המשפטי, כשגוי.
במקרים אחרים עלולות לחול התפתחויות ראייתיות בשלב המשפט הצובעות את המסכת הראייתית באור שונה מזה שהיה ידוע בטרם פתיחתו.
בסוג שלישי של מקרים עשויים השופט או ההרכב היושבים בדין להתבונן בחומר הראיות בדרך שונה מזו שננקטה על-ידי התובעים.
בכל המקרים הנ"ל, לא יהיה בזיכויו של הנאשם כשלעצמו כדי להצביע על-כך שההחלטה להעמידו לדין הייתה בלתי-סבירה.
עוד נקבע כי יש להבטיח ששיקולי התביעה יהיו עניינים ומקצועיים, ואסור ששיקולים תקציביים יכנסו לקדירת השיקולים של רשויות התביעה, שהרי הדבר עלול לגרום לכרסום ביכולתה של המדינה לשמר את מירקם חיי החברה וסדרי שלטון ולהגן על הערכים החיוניים לתפקודה התקין ולהתפתחותה הרצויה.
החשש כי חיוב המדינה בהוצאות הגנתו של נאשם ובפיצוי יביא לרפיון ידיהם של הגורמים המופקדים על אכיפת החוק, הוא חשש שאינו מבוטל ושיש להביא בכלל חשבון במשקלו הראוי.
יתר-על-כן, בית-המשפט קבע כי יש להביא בחשבון את ההשפעה שתהיה להכרעה על התנהגותה העתידית של התביעה, במקרים מעין אלו, והחשש שהתביעה לא תיסוג בה מכתבי אישום, במקרים הראויים לכך, ותמתין להכרעת בית-המשפט {ע"פ 5923/07 שתיאווי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (6.4.2009)}.
רשויות התביעה קנו ידע, מקצועיות וניסיון רב, וחזקה עליהן כי תעשינה כמיטבן להעמיד לדין את מי שראוי כי יועמד לדין ושלא להעמיד לדין את מי שאין הוא ראוי כי יעמוד לדין.
מרחב שיקול-הדעת של הפרקליטות, בעיקר בנושא זה, הינו מרחב רב, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטתה אלא במקרים בהם חרגה ביתר ממיתחם שיקול-הדעת אשר ניתן לה {רע"פ 4121/09 עו"ד רותם שגיא נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2.3.11)}.
3. גישת ביניים
על-פי גישה זו שאלת ההרחבה או הצמצום תלויה בנסיכות של כל מקרה ומקרה.
סעיף 80 לחוק העונשין, קובע הסדר מחוץ לדיני הנזיקין. יחד-עם-זאת, המחוקק נזהר מלקבוע הסדר גורף של אחריות ללא אשם, וניתן לומר כי ההסדר הקבוע בחוק, נמצא בנקודה מסויימת במשרעת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם {עומר דקל "הזכאי לפיצויים? על זכותו של נאשם שזוכה לפיצוי בגין נזקיו" עלי משפט ט 523 (תשע"א)}.
בקביעת הפיצוי לפי סעיף 80 לחוק העונשין מעורבים שיקולי מדיניות שונים המושכים לכיוונים מנוגדים, חלקם שיקולים המצדיקים גישה מצמצמת בפסיקת הפיצויים וחלקם מצדיקים גישה מרחיבה.
ע' דקל מציע במאמרו מספר מודלים לפיצוי, וממליץ על מודל לפיו הכלל הוא שנאשם שזוכה בהליך הפלילי יהא זכאי לפיצוי בגין נזקיו אלא אם יתקיימו שני סייגים:
הראשון, כאשר מדובר בנזק שהיה בידי הנאשם למנוע {כמו ראיה שאותה חשף רק בשלב מאוחר}.
השני, בהתקיים נסיבות נדירות, מיוחדות ולא שגרתיות המצדיקות את שלילת הפיצוי או הפחתתו.
בית-המשפט בפרשת עלי טורי סבר כי מודל זה קרוב יותר לצד במשרעת של אחריות ללא אשם.
פסיקת בתי-המשפט נמנעה מלקבוע קריטריונים וכללים ברורים לפיצוי נאשם שזוכה, והותירה את הדברים לבחינה פרטנית של כל מקרה לגופו על-פי נסיבותיו {ע"פ 7770/10 עלי טורי נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.