תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא

1. כללי
ההליך הקבוע בסעיף 80(א) לחוק העונשין, אינו שולל הגשת תביעה אזרחית בנזיקין בגין התרשלות.

בבוא בית-המשפט לדון באם יש יסוד לפיצויו של אדם בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות הוא יבחן את השאלה האם השתלשלות הפרשה על רבדיה השונים, עד לזיכויו של הנאשם, מצביעה על התנהגות רשלנית של גורמי אכיפת החוק במשטרה ובפרקליטות כלפיו {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(1), 3577 (2011)}.

בסעיף 3 לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952, נקבע כי אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית או בתום-לב תוך שימוש מדומה בהרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות שבמעשה.

כלומר, אחריותה של המדינה תקום אך ורק אם יוכח, כי הסדר הטיעון ואופן ניהול ההליך הפלילי על-ידי רשויות התביעה מהווה רשלנות שבמעשה {ת"א 46575/01 עפרה נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (8.1.2003); ת"א 5531-05-08 אליטוביץ-רזון נ' מדינת ישראל באמצעות פרקליטות מחוז צפון, תק-של 2013(2), 56112 (2013)}.

סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), קובעים כדלקמן:

"35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף."

מסעיפים אלה לפקודת הנזיקין, ניתן לראות כי לצורך בדיקת חובת זהירות יש לערוך שתי בחינות:

האחת, בחינת החובה המושגית: אם בין סוג המזיקים, אליו משתייך המזיק, לבין סוג הניזוקים, אליו משתייך הניזוק, קיימים "יחסי רעות" לעניין סוג הפעולות, אליו משתייכת פעולת המזיק, ולעניין סוג הנזקים שגרם המזיק.

השניה, בחינת קיומה של החובה הפרגמאטית והקונקרטית: האם בין המזיק הקונקרטי לבין הניזוק הקונקרטי קיימת חובת זהירות לעניין הפעולות שהתרחשו בפועל לעניין הנזק שנגרם בפועל.

שתי הבחינות האמורות נערכות על-פי מבחן הצפיות. כלומר, מה אדם סביר יכול היה לצפות או צפה ומה אדם סביר צריך היה לצפות כקטגוריה נורמטיבית.

בדרך-כלל, לא דורשים מהאדם הסביר, במסגרת עוולת הרשלנות, לצפות במישור הנורמטיבי את שאינו ניתן לצפיה במישור הפיסי. כלומר, דורשים מהאדם הסביר לצפות את מה שניתן לצפיה.

יחד-עם-זאת, עשויות להיות נסיבות עקרוניות, בהן הדין מבקש לצמצם את האחריות, ועל יסוד שיקולי מדיניות משפטית, עשוי להגיע למסקנה, כי אף שסיכון מסויים ניתן לצפיה {כאפשרות פיסית}, אין לדרוש צפיה זו {כקטגוריה נורמטיבית}.

הכלל הוא, שבמקום שהנזק הוא צפוי כעניין פיסי, חובה לצפותו כעניין נורמטיבי, אלא-אם-כן קיימים שיקולים מיוחדים, המצדיקים צמצום החובה או שלילתה חרף יכולת הצפיה.

הנטל מוטל על הטוען להיעדרה של החובה.

לעניין קביעת קיומה של חובת זהירות מושגית, הניח המחוקק נוסחה כללית, שעניינה מה שאדם סביר צריך לצפות, אך לא קבע כל הנחיה או הדרכה באשר לקביעת צורך זה.
בכך אצל המחוקק לבית-המשפט את התפקיד לצקת תוכן לנוסחתו הכללית. תוכן זה נקבע על-פי שיקולים של מדיניות משפטית.

במסגרת עוולת הרשלנות על בית-המשפט לקבוע את הערכים והאינטרסים המשפיעים על קיומה של חובת הזהירות. לצורך כך, על בית-המשפט לאזן בין האינטרסים השונים על-פי מה שנראה לו כצורכי החברה, בה הוא חי.

עקרון השוויון בפני החוק מחייב הטלת אחריות ברשלנות על הרשות הציבורית על-פי אותן אמות-מידה כמו על הפרט. כלומר, על השלטון לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק.

העובדה, שאחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אינה, כשלעצמה, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות.

כך גם, אין בעצם העובדה שהמדובר בסמכות שלטונית - בין סמכות רשות ובין סמכות חובה, בין סמכות שיש עמה שיקול-דעת רחב ובין סמכות שיש עמה שיקול-דעת צר, בין סמכות של קביעת מדיניות ובין סמכות של ביצוע - כדי לשלול את קיומה של חובת הזהירות המושגית.

במסגרת בחינת שאלת שלילת קיומה של חובת זהירות מושגית לעניין אחריותם של גורמי התביעה הפלילית יש להתחשב בחשש, שהטלת אחריות אזרחית על גורמי התביעה תהפוך אותם להססנים ותפגע בשלטון החוק ובאכיפתו.

עוד יש להתחשב בחשש, כי כל נאשם שיזוכה בדין ינצל את קיומה של חובת הזהירות ויתבע את הרשות התובעת כך שתהא הצפה בתביעות ועל האוצר יוטל נטל כספי שלא יוכל לעמוד בו ובחשש, שייפתח פתח לעקיפת סופיות ההליך הפלילי.

יש להדגיש כי לא כל טעות בשיקול-דעת היא התרשלות. קיימים סיכונים של חיי יום-יום, שכל אדם חייב ליטול אותם כחלק מהציוויליזציה המודרנית, אך אם הרשות התובעת התרשלה ויצרה סיכון בלתי-סביר, אין נימוקים כבדי משקל לשחרורה מאחריות בנזיקין.

סופיות החלטות בית-המשפט העליון מבוססת על כוחו להודות בטעויותיו ועל נכונותו לעשות כן במקרים מתאימים. כל עוד לא תוכח טעותו, עליו להכיר בחובת זהירות מושגית של אנשי ציבור, המפעילים סמכות שלטונית.

התרשלות היא סטיה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר, כשרמת התנהגות זו נקבעת על-ידי בית-המשפט, והאדם הסביר אינו אלא בית-המשפט עצמו.

בית-המשפט קובע את עמדתו על-פי מידת התגובה של הסכמה או של אי-הסכמה כלפי התוצאה, כשתגובתו מבוססת בעיקרה על ניסיונו האנושי ועל עקרונות ומטרות חברתיות.

גם לעניין ההתרשלות אין החוק קובע אלא אמת-מידה כללית, שאינה מפרטת את מערכת המצבים העובדתיים, עליהם היא חלה {ת"א 2290/98 עליזה ריינס נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו ( 2003)}.

2. מהו נזק?
"נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. הגדרת המונח "נזק" כוללת את כל סוגי הנזק, בין פיסי ובין שאינו פיסי, בין ממוני ובין שאינו ממוני. ביסוד ההגדרה עומדת המציאות המוחשית ולפיכך היא משתרעת גם על פגיעה בתחושות גופניות ונוחות, שאין להן ביטוי פיסי, לרבות נוחות גופנית, סבל נפשי ופחד.

על-מנת לבדוק האם נזק זה או אחר מטיל אחריות על המזיק, יש לבדוק את השיקולים של המדיניות המשפטית.

ייתכן שאותו נזק עצמו לא יהא בר-פיצוי בעוולת הרשלנות אך יהא בר-פיצוי בעוולה אחרת.

השאלה, אם "נזק כלכלי" גרידא שאינו כרוך בנזק פיסי הוא בר-פיצוי, נבחנת כשאלה של מדיניות משפטית במסגרת בעייתה של חובת הזהירות המושגית.

במסגרת עוולת הרשלנות אין צידוק להבחין בין קיום החובה להיעדרה, על בסיס הבחנות בסוג הנזק.

זאת ועוד, קיימת במסגרת עוולה זו חובת זהירות מושגית גם לעניין נזק לא-רכושי גרידא.

כלומר, עוולה זו צריכה להגן באופן שווה הן על האינטרס של הניזוק בגופו ובכספו וכן על האינטרס שלו בנפשו, בנוחותו ובאושרו.

כללי הסיבתיות קבועים בפקודת הנזיקין והמבחן הקבוע על פיהם הוא מבחן הציפיות, מבחן הסיכון או מבחן השכל הישר.

מקום שרשות תביעה פלילית מגישה בהתרשלות כתב אישום נגד נאשם לא נכון, והוא נעצר כתוצאה מכך, פשיטא, שהנזק שהתרחש הוא הנזק הצפוי.
כך, הנאשם נופל למסגרת הסיכונים, אשר ההתרשלות יצרה, והנזק שנוצר הוא הנזק, אשר על-פי השכל הישר היה צריך למנעו מראש.

בדרך-כלל, מקום בו ניתן לצפות את הנזק באופן טכני או פיזי, קמה גם חובת זהירות מושגית, אלא-אם-כן קיימים שיקולים מיוחדים שבמדיניות חברתית המצדיקים את צמצום החובה או את שלילתה, חרף היכולת הפיזית לצפות את הנזק {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985)}.

חובת הזהירות הקונקרטית נבחנת על רקע נסיבות המקרה הספציפי, ועניינה בשאלה האם בין צדדים ספציפיים, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קמה חובה קונקרטית להוציא מן הכוח אל הפועל את החובה המושגית החלה ביחס לפעילות האנושית מהסוג הנדון.

לעניין זה יש לבחון האם אדם סביר, בנסיבות הקונקרטיות, יכול וצריך היה לצפות את התרחשות הנזק.

הפרת חובת הזהירות נמדדת על-פי אמת-מידה אובייקטיבית, הנשענת על מימד הסבירות.

3. מבחן הסבירות
מבחן הסבירות בודק האם סטה המזיק מסטנדרט ההתנהגות המוטל עליו.

חובה היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים ביחס לסיכון הקיים, ולנהוג כשם שאדם סביר היה נוהג.

רמת הזהירות הסבירה נקבעת על-פי שיקולים שבמדיניות משפטית, המסייעים לקבוע מהם האמצעים הסבירים בהם יש לנקוט כדי לעמוד בחובת הזהירות, והדבר תלוי בנסיבות העניין {ע"א (חי') 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (1997)}.

משנקבע כי קיימת על המזיק חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי הניזוק, יש לבחון אם חובה זו הופרה על-ידי המזיק, והאם התרשל בדרך התנהגותו. גם שאלה זו נבחנת על-פי אמת-מידה של סבירות.

השאלה היא האם המזיק סטה מרמת ההתנהגות הנדרשת באופן סביר על-פי נורמות התנהגות ראויות בחברה. תשובה לשאלה זו יסודה במדיניות המשפטית {ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 498, 506 (2004)}.

המזיק איננו נדרש לנקוט בכל האמצעים האפשריים, או אף באמצעים האופטימאליים להסרת הסיכון.

יחד-עם-זאת, המזיק נדרש לנקוט באמצעים הסבירים, שאדם סביר במצבו היה נוקט בהם בנסיבות העניין {ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פורסם באתר האינטרנט נבו (2006)}.
בקביעת האמצעים הסבירים לעניין זה, על בית-המשפט לאזן בין אינטרס הפרט הניזוק לאינטרס המזיק בביצוע הפעולה שגרמה לנזק, על רקע האינטרס הציבורי הכולל.

לצורך כך, על בית-המשפט להתחשב בטיב הסכנה והיקפה, בחשיבות החברתית של הפעולה שגרמה נזק, ובאמצעים הנדרשים למניעתו {ע"א 217/90 הוועדה המקומית לתכנון ובניה קריות נ' ירמיהו עיני חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(2), 111, 128 (1993)}.

חשוב לציין כי סבירות התנהגותו של המזיק נבחנת לעולם על-פי הנתונים הקיימים בעת ההתרחשות, ולא בראיה שלאחר מעשה {רע"א 5277/08 עזבון המנוח אליקשווילי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2009)}.

לבסוף, נדרש קשר סיבתי בין המעשה או המחדל הרשלני לבין הנזק שנגרם {סעיף 64 לפקודת הנזיקין}.

במסגרת זו, נבחן קיומו של קשר סיבתי עובדתי: האם הייתה ההתרשלות בבחינת גורם-בלעדיו-אין להתרחשות הנזק, או שהנזק היה מתרחש גם אלמלא הופרה החובה, ואף אם היו ננקטים אמצעי זהירות מתאימים {ע"א 8199/01 עזבון מירו נ' מירו, פ"ד נז(2), 785, 790 (2003); יצחק אנגלרד, אהרון ברק ומישאל חשין דיני הנזיקין - תורת הנזיקין הכללית (ג' טדסקי עורך, 1976), 119, 193}.

כן נבחן קיומו של קשר סיבתי-משפטי. כלומר, האחריות תוטל מקום שאשמו של המזיק הוא הסיבה, או אחת הסיבות, לקרות הנזק, אך לא יראו באשמו גורם לנזק אם אשמו של אחר היה הגורם המכריע להתרחשותו.

הסיבה המכרעת לנזק נאמדת בעזרת מבחני הצפיות, הסיכון או השכל הישר {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 139-129 (1985)}.

4. עוולת הרשלנות בהקשר לרשות ציבורית
המדינה ועובדי ציבור אחראים בעוולת הרשלנות.

בשנת 1952 זנח המשפט הישראלי את תפיסת החסינות של השלטון, שהורתה במשפט האנגלי, והשווה בחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952 את מעמדה של המדינה למעמדו של כל גוף מאוגד אחר לצורך אחריות בנזיקין, בכפוף לחריגים האמורים בחוק {ע"א 2906/01 עיריית חיפה נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פיסקה 47, פורסם באתר האינטרנט נבו, (25.5.2006)}.

החוק קובע כי המדינה אינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה בתחום הרשאה חוקית, מתוך אמונה סבירה ובתום-לב בקיומה של הרשאה חוקית, אולם היא אחראית על רשלנות שבמעשה.

אשר לעובד ציבור, קבע סעיף 7(א) לפקודת הנזיקין כנוסחו בעת הרלוונטית לענייננו, וקודם לתיקונו, כדלקמן:

"עובד ציבור אחראי לכל עוולה שעשה, ואם ייתבע לדין על-כך, ייתבע אישית; אולם, בלי לגרוע מכוחן של הוראות סעיפים 6 ו- 8 תהא לעובד הגנה בכל תובענה שאינה על רשלנות, אם המעשה היה בתחום סמכותו כדין או שעשהו בתום-לב כסבור שהוא פועל בתחום סמכותו כדין."

כלומר, גם עובד ציבור אחראי בעוולת רשלנות על מעשה או מחדל שבתחום תפקידו.

מכאן, שעוולת הרשלנות חלה על הפרט ועל הרשות הציבורית כאחד. הדבר מתחייב מעקרון השוויון בתחולת הדין על הרשות ועל הפרט {ע"א 209/85 עיריית קריית-אתא נ' אילנקו בע"מ, פ"ד מב(1), 190, 197 (1988)}.

אולם, התוכן הפנימי הנלווה למרכיבי האחריות עשוי להיות מושפע ממעמדה המיוחד של הרשות הציבורית, ומאופי סמכויותיה, תפקידיה וחובותיה, המקרינים על תוכן הנורמות החלות על דרך התנהלותה.

ככלל, קיומה של חובת זהירות מושגית מושפע ממציאות משפטית המבקשת לאזן בין ערכים ואינטרסים שונים הרלוונטיים לעניין. היות מזיק גוף ציבורי אינו טעם המשחררו מחובת זהירות {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985)}.

עוולתה של הרשות הציבורית מכוח חובתה הסטטוטורית גם היא אינה שוללת ככזו את חובת הזהירות ברשלנות שהיא עשויה לחוב כלפי אדם שנפגע מהתנהגותה {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985)}.
גורם נוסף שעשוי להוות גורם בעל משקל לגיבושה של חובת הזהירות המושגית החלה במישור האזרחי הוא קיומה של סמכות שלטונית בידי הרשות.

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א 243/83 {עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985)} לפיהם "הסמכות השלטונית מעניקה שליטה, פיקוח וכוח. נוצרת מציאות של תיפקוד, הסתמכות וצפיה, העשויים להקים חובת זהירות מושגית".

קיום סמכות סטטוטורית הנתונה לרשות הציבורית לא רק שאינו מעניק חסינות או שולל את אחריותה האזרחית, אלא עשוי דווקא לשמש אבן-יסוד לקיומה של חובת זהירות מושגית על הרשות.

העילות הנזיקיות מהוות תמריץ נוסף לעובדי הציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולהימנע מהתנהגות רשלנית. חובת הזהירות מאזנת בין השיקולים השונים, על-פי טיבם ומשקלם הסגולי {ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167 (2004)}.

מן הצד האחר, העובדה שרשות לא מילאה אחר חובה סטטוטורית, אינה מצביעה בהכרח על עוולת הרשלנות שהרי אמת-המידה הנדרשת לצורך הפעלת הסמכות הסטטוטורית אינה זהה בהכרח לאמת-המידה הנורמטיבית הנגזרת מחובת הזהירות הנזיקית {ע"א 8526/96 מדינת ישראל נ' פלוני, פיסקה 32, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.6.2005)}.

בצד הנחות יסוד אלה, נדרשים שיקולים נוספים לצורך קביעה אם בנסיבות העניין חלה על הרשות הציבורית חובה מושגית בעוולת הרשלנות {ישראל גלעד "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור" משפט ממשל ב 339 (חלק ראשון), ג 55 (חלק שני) (1996-1995); ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, תק-על 2009(1), 3424 (12.3.2009)}.

אחד מהשיקולים הוא מאפייניו הייחודיים של הגוף הציבורי הספציפי.

למאפיינים כאמור, יש משקל לעניין שיקולי המדיניות התוחמים את היקף חובת הזהירות המוטלת {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985)}.

כמו-כן, ניתן משקל לאינטרס להניא את הגוף הציבורי מהפעלת כוח מופרז בשימוש בסמכויותיו, ולהמרצתו לקבל החלטות מושכלות.

מנגד, נלקחים בחשבון סיכונים כלליים מסויימים להם חשוף האזרח בחברה המודרנית, דרך שגרה, כתוצאה מפעילות שלטונית חשובה כשלעצמה; ונשקל החשש מפני הטלת עומס כבד מידי על גורמי השלטון והחשש המובנה מפני הרתעת-יתר, ומפני פגיעה בכושרם לפעול {ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברת מים בע"מ, פיסקה 31 לפסק-דינו של השופט לוי, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.3.2007); ע"א 653/97 חברת מרכז ברוך וציפורה בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו, פ"ד נג(5), 817, 827-826 (1999); יואב דותן "האחריות הנזיקית של עובד הציבור המפעיל סמכויות של שיקול-דעת" משפטים טו 245, 246-250 (תשמ"ו)}.

שיקולי הרתעת-היתר נושאים משקל במיוחד במקום שבו מדובר בחובה כללית המוטלת על השלטון, המעניקה לרשות שיקול-דעת רחב, ובהפרה בעלת השלכה כללית על ציבור גדול ובלתי-מסויים. שיקולים אלה נחלשים כאשר מדובר בהפעלת סמכות שלטונית שאינה כרוכה בשיקול-דעת רחב, וכאשר קיימים יחסי קרבה מיוחדים בין הרשות לבין ניזוקים מסויימים, וכאשר נזקם ניתן לצפיה {ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167, 182 (2004)}.

חובת זהירות קונקרטית של הרשות הציבורית כלפי הפרט קמה בנסיבות ספציפיות שבהן החובה המושגית מקבלת ממשות מוחשית. הפרת החובה הקונקרטית על-ידי הרשות הציבורית מותנית במבחן הצפיות, אך היא אינה תלויה בהכרח במבחן התוצאה {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985)}.

עשוי להיות, כי חרף עמידתה של הרשות בחובה הקונקרטית, תוך הפעלת שקידה ראויה בפעולתה, עדיין התוצאה הרצויה לא תושג וייגרם נזק לפרט. התוצאה המזיקה היא אומנם תנאי הכרחי לצורך גיבושה של עוולת הרשלנות, אך היא אינה תנאי מספיק לקיומה של הפרת חובת הזהירות. לצורך כך נדרש להראות, בין היתר, כי הרשות הפרה את החובה הקונקרטית שחלה עליה, ולא נקטה בנסיבות המקרה באמצעי הזהירות שנדרשו ממנה. המבחן לצורך כך הוא אובייקטיבי. שאלת עמידתה של הרשות בחובה החלה עליה נבחנת על-פי הנסיבות והנתונים בזמן אמת ולא בדיעבד {ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 185, 189 (2002); ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167, 182 (2004)}.

5. אחריות רשויות המשטרה בעוולת הרשלנות
סעיף 3 לפקודת המשטרה (נוסח חדש), התשל"א-1971 מגדיר את תפקידיה של המשטרה. על-פי הסעיף "משטרת ישראל תעסוק במניעת עבירות ובגילויין, בתפיסת עבריינים ובתביעתם לדין, בשמירתם הבטוחה של אסירים, ובקיום הסדר הציבורי ובטחון הנפש והרכוש."

לצורך הפעלת תפקידים אלה, ניתנות לשוטרים סמכויות נרחבות, המעוגנות בסעיף 4 לפקודת המשטרה.

חשוב לציין כי כלל יסוד הוא שכאשר המשטרה מפעילה את סמכויותיה, עליה לעשות זאת בכפוף לחוקי היסוד על-מנת להגן על זכויות היסוד של הפרט.

זאת, במיוחד לאור העובדה כי שימוש לא נאות בסמכויות המשטרה טומן בחובו פוטנציאל לפגיעה חריפה בזכויות חוקתיות מוגנות של הפרט - בכבודו, בחירותו ובפרטיותו {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

בצד סמכויותיה וחובותיה הנרחבות, כפופה המשטרה גם לחובת זהירות בנזיקין {ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3), 733, 739 (1988)}.

כך, חלה על המשטרה, חובה מושגית וקונקרטית לנקוט אמצעי זהירות סבירים בהפעלת סמכויותיה, כדי למנוע גרימת נזק לפרטים או לגופים העלולים להינזק מפעולותיה.

סמכויות המשטרה בקביעת סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימות משטרתיות הן עניין של שיקול-דעת רחב וקביעות שבמדיניות, ואולם, ביצוע משימות משטרתיות קונקרטיות, ובהן חקירות חשודים והנעת ההליך הפלילי, נוגע בעניינים ספציפיים ובגורמים ספציפיים, המהווים מושא לפעולה המשטרתית.
נעיר כי הפעולה המשטרתית הקונקרטית היא זו המקימה חובת זהירות מושגית וקונקרטית של הגורם המשטרתי כלפי מושא הפעולה המשטרתית {ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167, 182 (2004)}.

כך למשל, נקבע כי ניהול חקירה פלילית, תוך החזקת הנחקר במשמורת, מצמיחה חובה מושגית עקרונית על המדינה לדאוג לשלומם של נחקרים, הן בהיבט הפיזי והן בהיבט הנפשי {ע"א 4241/06 לוי נ' מדינת ישראל - משטרת ישראל, פסקאות 5-4 לפסק-הדין, פורסם באתר האינטרנט נבו (12.3.2009)}

ככל סמכות מינהלית, כך גם סמכויות חקירה הנתונות למשטרה, נשלטות על-ידי עקרונות היסוד של השיטה {בג"צ 5100/94 הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד נג(4), 817, 835 (1999)}.

בכך, מתנגשים שני אינטרסים מרכזיים, אשר מחייבים איזון ראוי ואף אחד מהם לא מהווה ערך מוחלט:

האחד, הוא הרצון לחשוף את האמת, ולהגשים את האינטרס הציבורי בגילוי עבירות ומניעתן.

ומנגד, החובה להגן על זכויות הנחקר, על חירותו ועל כבודו.

לכן, אנשי המשטרה נדרשים להפעיל את הסמכויות הנתונות להם בתבונה, ולהשתמש בכוחות הנתונים להם במיומנות ובסבירות.

באשר למבחן הסבירות המוטל על שוטרים במילוי תפקידם, נקבע כי פעולות שיטור הן פעולות שבמומחיות כי מדובר בשוטרים מיומנים שעברו הכשרה.
כפועל יוצא לעניין זה, יש לבחון פעילות שיטור על-פי סטנדרט המומחה הסביר בנסיבות העניין.

סטנדרט ההתנהגות הסביר נקבע על-פי רמת הביצוע שניתן לצפות כי תופגן בנסיבות המקרה על-ידי שוטרים מיומנים, שעברו הכשרה מתאימה {ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 498, 506 (2004)}.

כלומר, ניתן להסיק מהאמור כי גם בהינתן חובת זהירות מושגית וקונקרטית המוטלת על איש המשטרה, קיומו של נזק שנגרם בעקבות פעולת המשטרה אינו בהכרח, מהווה אינדיקציה להפרת חובת הזהירות.

כך למשל, עשוי להיות כי איש משטרה יעמוד בחובת הזהירות הקונקרטית המוטלת עליו, ויפעל כאדם סביר בנסיבות העניין, וחרף זאת ייגרם נזק אגב הפעולה המשטרתית.

השאלה תלויית נסיבות ובודקת האם במסגרת חובת הזהירות המוטלת על איש המשטרה, חלה עליו חובה לצפות את הנזק שאירע בעקבות התנהגותו, והאם הוא נקט באמצעים סבירים למנוע אותו.

לכן, נקבע כי יש לבחון את שאלת קיום החובה במנותק מהנזק, ואף לברר את שאלת הקשר הסיבתי בין הנזק להפרת החובה, ככל שזו אירעה {ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167, 182 (2004)}.

6. אחריות רשויות התביעה בעוולת הרשלנות
סעיף 11 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב-1982 קובע כי רשויות התביעה בהליך הפלילי מייצגות את המדינה {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל}.

כלל חשוב הוא כי על התובע בהליך הפלילי לייצג את אינטרס אכיפת החוק, תוך הגנה על זכויות הפרט הנתון בהליך פלילי {בש"פ 2602/96 זינגר (בן צבי) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3), 231, 237 (1996); מרדכי קרמניצר "תפקידו של התובע בהליך פלילי" פלילים ה2 173, 174 (תשנ"ז)}.

התובע בהליך הפלילי הוא בעל מעמד בשלבי החקירה הפלילית של חשודים, בהנעת הליכי מעצר ושחרור, בהחלטה על הגשת אישום או סגירת תיק פלילי, ובניהול המשפט הפלילי מתחילתו ועד סופו {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל), פורסם בנבו, 2011}.

מתוקף סמכויותיו הנרחבות של התובע בהליך הפלילי וההשפעה שיש לכך על זכויות הפרט הנתון בהליך, מוטלת עליו החובה לפעול בהתאם לחובת הזהירות המושגית והקונקרטית במסגרת עוולת הרשלנות.

זאת ועוד, הפעלת סמכויותיו של התובע כפופה לשיקולים מסוגים שונים:

מחד גיסא, הוא משמש חוליה מרכזית במערכת אכיפת החוק, בליווי החקירה הפלילית ובניהול ההליך הפלילי מטעם המדינה.

מאידך גיסא, בתור נציגה של המדינה, עליו להקפיד אף יותר על זכויותיו של הפרט הנתון להליך הפלילי, ולהגן מפני פגיעה בלתי-מידתית בזכויותיו.

כפועל יוצא, ביצוע תפקידי אכיפת החוק על-ידי התביעה כפוף לחובת הקפדה מוגברת על זכויות הנחקר או הנאשם, ובתוך כך, לנקיטת זהירות מיוחדת מפני פעולות להפללת אדם שלא היה מעורב בפלילים.

במסגרת זו, חלה על רשויות התביעה חובה לבחון בקפדנות ראיות אשר נאספו במהלך חקירה כדי לקבוע אם יש מקום לשלילת חירותו של האדם במעצר; אם יש מקום להגשת אישום נגדו; ואם ראוי לנהל הליך פלילי בבית-משפט נגדו {ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5), 870, 882 (2002)}.

כלומר, על התביעה להשתכנע כי חומר הראיות שנאסף מצדיק ניהול משפט נגד אדם. זאת לאור העובדה שצפויה לאותו אדם פגיעה חמורה מניהול הליך פלילי נגדו.

כפועל יוצא, על התביעה הכללית לפעול בסבירות ובתום-לב, ולהפעיל את כוחותיה הנרחבים בזהירות הראויה {ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113, 130-129 (1985)}.

המדיניות המשפטית המטילה אחריות על גורמי התביעה הפלילית בגין התרשלותם מתבססת על עיקרון השוויון בפני החוק, ומניעת הפליה פסולה.

מדיניות זו מניחה קיומו של סטנדרט זהירות שנועד להבטיח הפעלת אמצעים ראויים וסבירים בניהול ההליך הפלילי, ולאזן כראוי בין תכלית אכיפת החוק הפלילי לבין שמירה על זכויות הפרט הנתון בהליך הפלילי {ע"א 3580/06 עזבון המנוח חגי יוסף ז"ל נ' מדינת ישראל, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)}.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא