עילות תביעה נגד המדינה או רשויותיה (סעיף 80 לחוק העונשין ורשלנות)
הפרקים שבספר:
- מבוא - תולדות
- הבסיס להתפתחות ההלכה הפסיקתית - פרשת דבש
- יישום תנאי סעיף 80 לחוק העונשין - כללי
- הגישות השונות בסוגיית יישומו של סעיף 80 לחוק העונשין
- התערבות בית-משפט של ערעור
- טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין שהועלתה מיוזמתו של בית-המשפט
- מהו המותב היושב בדין בבקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין?
- תביעת הפיצוי מן המדינה בעילה הנסמכת על עוולת הרשלנות - מבוא
- מעמדם של ממצאים שנקבעו בהליך הפלילי, לרבות קביעות בהליך לפסיקת הוצאות הגנה על-פי סעיף 80(א) לחוק העונשין, בתביעת רשלנות אזרחית
- שיקולי מדיניות בהפעלת סעיף 80(א) לחוק העונשין בהקרנתם על עוולת הרשלנות המיוחסת לרשות הציבורית
- היחס בין בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לבין בקשה לפי עילת הרשלנות
- פטור מאגרה בתביעת רשלנות
- השפעת טיב הזיכוי על פסיקת הפיצויים מכוח סעיף 80 לחוק העונשין
- היקף הפיצוי בגין המעצר והוצאות ההגנה כאשר יש זיכוי מחמת הספק
- שיקול השמירה על זכות השתיקה במתן הפיצוי
- זיכוי מחמת הספק - הלכות שונות
- קובלנה פרטית - עקרונות הפיצוי - מבוא
- גובה ההוצאות
- עבירות תעבורה
- ההבדלים בין סעיף 36 לחוק שירות המדינה (משמעת) לבין סעיף 80 לחוק העונשין
- פיצויים בגין מעצר מינהלי
- הלכות בתי-המשפט
היחס בין בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין לבין בקשה לפי עילת הרשלנות
1. כלליככלל, ניתן להצביע על מספר הבדלים בין הפיצוי לפי סעיף 80(א) לחוק העונשין, לבין הפיצוי במסגרת תביעה אזרחית {ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
עוולת הרשלנות מבוססת על אשם, וסעיף 80 לחוק העונשין קובע הסדר מחוץ לדיני הנזיקין, אשר נמצא בנקודה מסויימת שבין הטלת אחריות על המדינה מכוח דיני הרשלנות לבין הטלת אחריות ללא אשם {ע"פ 7770/10 טורי נ' מדינת ישראל, תק-על 2011(3), 4210 (20.9.2011)}.
2. תביעה בנזיקין לאחר שנדחתה טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין
העובדה שמבחינה מושגית, נדחתה בקשה לפי סעיף 80 לחוק העונשין, לא מצביעה על-כך שתידחה תביעה בעוולה נזיקית {ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
כלומר, לא תקום מעין פלוגתא פסוקה בין הצדדים, כפי שיבואר להלן.
סעיף 80 לחוק העונשין מעמיד לרשות נאשם שזוכה מתכונת דיונית מקוצרת, לבירור שאלת זכאותו לפיצוי בגין מעצרו ולשיפוי בגין הוצאות הגנתו.
זאת כאמור, על-ידי יסוד העילות "לא היה יסוד להאשמה" וקיומן של "נסיבות אחרות המצדיקות זאת".
הליך כזה, הוא טפל להליך הפלילי העיקרי וההכרעה בו אמורה, ככלל, להתבסס על הראיות שהובאו במשפט הפלילי.
לכן, האפשרות להביא ראיות להוכחת טענותיו, מקום שהראיות שהובאו במשפטו הפלילי אינן תומכות בעמדתו, עשויה להינתן לנאשם רק במקרים חריגים.
לנוכח מתכונתו המיוחדת והמקוצרת של ההליך אין כל יסוד לומר כי די בקיומו של הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין כדי להקים השתק פלוגתא ביחס לטענות שהועלו והוכרעו במסגרתו.
זאת ועוד. קיום הליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין אינו מעמיד לרשות הנאשם את ההזדמנות הראויה העומדת לרשותו בהליך של תובענה אזרחית, לברר באופן שלם ומקיף את זכאותו לפיצויים בגין הנזקים שנגרמו לו עקב האשמתו ומעצרו, ובכך נשמט בסיס הרציונל עליו מבוססת הדוקטרינה לקיומו של השתק פלוגתא {ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
מכאן, שלנאשם שזוכ או שכתב האישום כנגדו בוטל, עומדת האפשרות לברר את מלוא טענותיו בתובענה אזרחית נפרדת.
יחד-עם-זאת, במסגרת זו יגביר בית-המשפט זהירותו לעומת ערכאה הדנה על-פי סעיף 80 לחוק העונשין. זאת, לאור העובדה שבמסגרת סעיף 80 לחוק העונשין דן השופט שזיכה את הנאשם, ואילו תביעת הרשלנות נידונה בפני שופט אחר.
על בית-המשפט להיזהר מלבקר את הכרעת הדין המזכה, שכן אין זו ערכאת ערעור.
יחד-עם-זאת, אין מנוס מלבחון את החלטת התביעה להעמיד לדין לאור הראיות שהיו בידיה וכן לבחון אם לא התרשלה התביעה באיתור ראיות שעשויות היו להעיד על חפותו של הנאשם.
כפועל יוצא, בית-המשפט בוחן את שיקול-דעתה של התביעה ולא את פסק-הדין המזכה {ת"א 2290/98 עליזה ריינס נ' מדינת ישראל, תק-על 2003(2), 481 (2003)}.
כך לדוגמה, ב- ע"א 337/81 {שלמה בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337 (1984)} הוגשה תלונה למשטרה על הפרת צו בית-משפט על-ידי התובע. בית-המשפט השלום הורה על מעצרו של התובע.
התביעה לפיצוי כנגד המדינה על הנזק שנגרם על-ידי המשטרה התקבלה מאחר שהתובע כלל לא היה צד להליך שבו ניתן הצו שבשל הפרתו נקטה המשטרה בהליכים נגדו.
ב- ע"א 429/82 {מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב(3), 733 (1988)} נתבעה המדינה בשל נזק שנגרם לתובעת על-ידי התרשלותה של המשטרה שלא מנעה את צאת בעלה של התובעת למרות צו שאסר את יציאתו מהארץ.
ב- ע"א 243/83 {עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פורסם בפדאור (11.02.1985)} חייב בית-המשפט את עיריית ירושלים לפצות את התובע על מאסרו בשל אי-תשלום קנס שהוטל על עבירות שבוצעו במכונית, לאחר שזו נמכרה על ידו.
ניתן לראות בכל שלושת המקרים הנ"ל, שלא היה מדובר בהפעלת שיקול-דעת של הגוף הנתבע.
כלומר, נשוא התביעות היו פעולות ומחדלים שבוצעו תוך התרשלות של הגוף הנתבע. באף אחד מהמקרים לא הופעל שיקול-דעת לאחר חקירה משטרתית.
לעומת-זאת, ב- ת"א 2290/98 {עליזה ריינס נ' מדינת ישראל, תק-מח 2003(2), 481 (2003)} עסקינן לכל היותר בשיקול-דעת שגוי. בית-המשפט במקרה הנדון לא סבר שמדיניות שיפוטית ראויה, צריכה להרחיב את האחריות אף על מקרה כזה.
3. מקרים בהם יכול להיות השתק פלוגתא בתביעה בנזיקין לאחר שנדחתה טענה לפי סעיף 80 לחוק העונשין
כאשר בהליך לפי סעיף 80 לחוק העונשין אין הנאשם מגביל את עצמו לחומר המצוי בתיק אלא גם מביא ראיות להוכחת חבות המדינה - ותביעתו האזרחית נסמכת על אותה תשתית נטענת - מתקבל על הדעת שיהיה בידי המדינה לטעון כי הכרעת בית-המשפט הפלילי הקימה השתק פלוגתא.
אך דומה כי גם במקרה כזה תוכל המדינה להעלות את טענתה לא על סף הדיון בתובענה האזרחית, אלא רק במסגרת בירורה לגופה.
המדינה תידרש במקרה כזה להתייחסות קונקרטית למהות המימצא שנקבע על יסוד הראיות שהובאו על-ידי הנאשם לפני בית-המשפט הפלילי בהשוואה לראיות שהובאו על ידו להוכחת תביעתו האזרחית {רע"א 7652/99 מדינת ישראל נ' יוסף, פ"ד נו(5), 493 (2002)}.
4. נזק ראייתי
הדוקטרינה של הנזק הראייתי, משמעותה הטלת אחריות ישירה על הנתבע וחיובו בתשלום פיצויים בגין הנזק הראייתי שגרם.
כלומר, מקום בו נתבע גורם ברשלנותו נזק ראייתי לתובע ופוגע ביכולתו של התובע להשתמש בראיה שלכאורה הינה בעלת פוטנציאל לביסוס איזו מן הטענות העובדתיות שעליהן מבוססת תביעתו - עשוי בית-המשפט להטיל על הנתבע את נטל השכנוע להיותה של אותה טענה עובדתית בלתי-נכונה.
למעשה מדובר בעילת תביעה בגין הנזק הראייתי שתושתת, בדרך-כלל, על עוולת הרשלנות.
עילה זו, משקפת הכרה בזכותו של אדם, כחלק מן האוטונומיה שלו, לדעת כיצד נגרמו נזקיו, למצער כשקיימת אפשרות של ממש כי כולם או חלקם נגרמו בעוולה.
הטלת אחריות בגין גרימת נזק ראייתי תוביל לפיצוי לפי שווי הזכות למידע שנשללה מן התובע, כלומר, בדרך-כלל מדובר בפיצוי שאינו עולה כדי מלוא הנזק הישיר, זאת להבדיל מהפן הראייתי של הדוקטרינה המובילה לפיצוי על הנזק הישיר כולו {גיא שני "הנזק הראייתי ועונשו: בשבחי מעבר מהמודל הקיים של העברת הנטל למודלים של מידתיות ואינדיקטיביות", משפטים מא 315, 333 (2011) (להלן: "גיא שני, הנזק הראייתי ועונשו"}.
גיא שני במאמרו הנ"ל, ציין שני טיפוסי מקרים שבהם עשויה לקום תחולה לחזקת הנזק הראייתי:
הראשון, נזק ראייתי נפרד. המעשה שחולל את הנזק הראייתי נפרד מהמעשה שלפי הנטען גרם לנזק הישיר.
במקרים מסוג זה קיים מעשה או מחדל של הנתבע שפגם בראיות ובשל כך נוצר קושי להוכיח את אחריות הנתבע לנזק הישיר המושתת על מעשה עוולתי שונה.
השני, נזק ראייתי מובנה. סוג זה של המקרים כולל מצבים בהם הנזק הראייתי מוטמע בתוך המעשה או המחדל הרשלני שלפי הנטען גרם לנזק הישיר, כלומר, ההתנהגות העוולתית היא אחת אך תוצאותיה הן נזק ראייתי מחד גיסא, ונזק ישיר {או סיכון לנזק ישיר} מאידך גיסא.
בסוג זה של מצבים הנזק הראייתי מתבטא בחוסר יכולת להוכיח את הקשר הסיבתי בין התרשלותו המוכחת של הנתבע לבין הנזק הישיר.
החלת החזקה בהקשר זה מביאה להעברת הנטל לנתבע לשלול את קיומו של קשר סיבתי {גיא שני, הנזק הראייתי ועונשו}.
נזק ראייתי מובנה, לאמור, כאשר ההתרשלות הראייתית וההתרשלות שיצרה את הנזק {ואשר בגינה מוגשת התביעה} חד הן.
זאת, להבדיל מהמצב ה"קלאסי" בו הנזק הראייתי נסב על מעשה נפרד מצד הנתבע המוביל לפגיעה ראייתית המונעת מהתובע להוכיח את יסודות עילת תביעתו ביחס לנזקו הישיר.
החלת הדוקטרינה במצבים של "נזק ראייתי מובנה" אינה פשוטה.
העמימות הכרוכה בסיטואציה מעין זו נובעת מחוסר ודאות לגבי תרחישים היפותטיים הבאים למלא "ריק עובדתי", להבדיל מנזק לראיות ב"מובן הצר".
החלת הדוקטרינה מחייבת איפוא זהירות וריסון, הן נוכח היחלשות הטעמים העומדים בבסיסה {כגון צמצום יתרון המידע של הנתבע והרתעה מפני הסיכונים הכרוכים בהתרשלות ראייתית} והן החשש מפני ריקון דרישת הקשר הסיבתי העובדתי מתוכן.
יודגש כי יש להישמר מפני החלה מיכנית של דוקטרינת הנזק הראייתי במצב של "נזק ראייתי מובנה" {ע"א 4584/10 מדינת ישראל נ' רגב שובר, פורסם באתר האינטרנט נבו (2012)}.
דוגמה לכך שהדברים עשויים להגיע עד כדי ויתור על קשר סיבתי-עובדתי, ניתן למצוא בתוצאה אליה הגיע בית-משפט זה ב- ע"א 1068/05 {עיריית ירושלים נ' מימוני, תק-על 2006(4), 4084 (14.12.2006)}.
באותו מקרה, נדונה תביעת נזיקין בגין נזק שנגרם לניזוק בתאונת רכיבה בחווה שבתחום שיפוטה של עיריית ירושלים.
בית-המשפט קבע כי מאחר שהחווה התנהלה ללא רישיון עסק, יש להטיל אחריות על עיריית ירושלים. זאת, למרות שרישוי עסק של חוות רכיבה, אין משמעו כי על העיריה לעסוק בהסדרת כללי הרכיבה על סוסים, כך שהרישוי לא היה מונע מן הסתם את ההתרשלות שהביאה לתאונת הרכיבה {רכיבה ללא קסדה על סוסה "חמת מזג" בליווי של מדריך לא מנוסה}.
בית-המשפט התגבר על נושא הקשר הסיבתי באמצעות דוקטרינת הנזק הראייתי בקובעו כי התרשלות העיריה מנעה מן המשיב את התשתית הראייתית לה הוא נזקק באשר למצב הדברים ההיפותטי אילו הייתה העיריה נוהגת כשורה.
בנסיבות אלו, קם על הרשות הנטל להראות כי אפילו הייתה מקיימת את חובותיה כדין, לא היה בכך כדי להועיל לנפגע.
אם-כן, ניתן לראות כי דוקטרינת הנזק הראייתי מביאה, הלכה למעשה, להחלשה של רכיב הקשר הסיבתי בעוולת הרשלנות.
כמו-כן, כמעט בכל תיק פלילי טוענים בערכאה הדיונית ובערכאת הערעור למחדלי חקירה וניתן לומר כי אין כמעט חקירה משטרתית שלא ניתן להרחיבה לפעולות נוספות.
פסיקת בתי-המשפט הדגישה פעם אחר פעם, כי הבחינה נעשית על-פי "היש" הראייתי ולא על-פי מה שניתן היה עוד להיעשות.
השאלה שעל בית-המשפט לבחון הינה האם מדובר במחדלים שפגמו ביכולתו של נאשם פלוני למצות את הגנתו.
כלומר, האם הפעולה שמדובר בה יכול והייתה חושפת ממצאים חיוניים עבורו.
שיטת המשפט הישראלית - אינה מחייבת את הבאת מלוא הראיות האפשריות להוכחתו של הנושא הטעון החלטה.
אם בית-המשפט השתכנע כי די בראיות שהובאו, אזי קיומן של ראיות פוטנציאליות נוספות לא יפגע במשקל ה"יש" {ע"פ 11235/05 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-מח 2000(2), 2321 (30.5.2007)}.
אם ניישם את דוקטרינת הנזק הראייתי המובנה בדיני הנזיקין על הסוגיה של מחדלי חקירה בפלילים, אנו עלולים להגיע לתוצאה לפיה כל טענה היפותטית הנובעת ממחדל חקירה תביא לזיכוי הנאשם.
הרי אם יש בהחלת הדוקטרינה כדי לאפשר לתובע לעמוד בנטל ההוכחה בתביעת רשלנות, ניתן לטעון כי על אחת כמה וכמה שיש בהחלתה כדי לעורר ספק סביר בפלילים.
כך, אין כמעט מחדל חקירה שלא ניתן לטעון לגביו כי המשטרה מנעה מהנאשם את התשתית הראייתית לה הוא נזקק.