botox

פרשנות - חבלה בדרך למחנה או ממנו (סעיף 1א לחוק)

1. הדין
סעיף 1א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן:

"1א. חבלה בדרך למחנה או ממנו (תיקון התשכ"ה)
(א) רואים חבלה שאירעה לחייל או לחייל משוחרר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו, ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו. לגבי חייל השוהה בחופשה, רואים חבלה כאמור רק אם נגרמה בדרכו מן המחנה אל יעד חופשתו או בדרכו אל המחנה מיעד חופשתו.
(ב) לעניין סעיף זה:
"מחנה" - המקום בו שוהה החייל תוך שירותו הצבאי ולגבי איש-מילואים - לרבות מקום התייצבותו;
"חייל השוהה בחופשה" - חייל השוהה כדין מחוץ למחנה שלא במילוי תפקיד בשירות, ולרבות חייל משוחרר בדרכו בחזרה מן השירות.
(ג) לעניין סעיף זה, הטוען שהחייל שהה מחוץ למחנה שלא כדין - עליו הראיה."

2. החלת חוק הרשויות המקומיות ולא חוק הנכים על מקרה פגיעתו של חבר בכיתת כוננות - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); סעיף 15 לחוק הרשויות המקומיות (הסדרת השמירה), התשכ"א-1961; סעיף 4 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970.

ב- ע"נ (חי') 54167-02-14 {יוסף עבד אל גני, נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(2), 90999 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, שדחה את בקשתו של המערער להכרת זכות, בשל פגיעה בתרגיל של כיתת כוננות.

המערער הוא חבר בכיתת כוננות בישוב יערה, ורשום כחבר כיתת כוננות על-פי הפקודות והנהלים של הצבא. המערער נפצע ברגלו בסיום תרגיל, ופנה לבית החולים, שם אובחן כסובל משבר בברכו השמאלית.

בעקבות האירוע נערך דו"ח פציעה מטעם משרד הביטחון, אשר הכיר במערער כנפגע במסגרת התרגיל. המערער פנה אל המשיב בתביעה להכרת זכות {נכה} בעקבות האירוע. המשיב דחה את התביעה בנימוק, כי המערער "לא נפגע תוך ועקב פעילות מבצעית של לחימה, ולפיכך אינו "נפגע כיתת כוננות" בהתאם להגדרה המזכה בהכרה לפנים משורת הדין".

המערער לא השלים עם קביעה זו, והגיש את הערעור.

בית-המשפט קבע, כי ככל שהמערער היה נפגע במהלך ביצוע התרגיל המשותף של כיתת הכוננות עם כוחות צה"ל, לא היתה מתעוררת מחלוקת לגבי זכאותו לתגמולים על-פי חוק נפגעי פעולות איבה, מכוח סעיף 15א לחוק הרשויות המקומיות. אולם המשיב טען, כי המערער נפגע בדרכו חזרה לביתו לאחר סיום התרגיל הנ"ל לטענתו, ומשכך אין הוא בבחינת "מי שנפגע תוך כדי השמירה" על-פי ההגדרה המופיעה בחוק הרשויות המקומיות.

לעומתו טען המערער, כי המערער הוא בגדר "חייל" על-פי הגדרת מושג זה בחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955, ומשכך יש לראות בפגיעתו בנסיבות שתוארו לעיל, כפגיעה שאירעה לו תוך כדי ועקב שירותו והצבאי, ולהחיל עליו את חוק הנכים. לחילופין טען המערער, כי הפגיעה שאירעה לו בדרכו חזרה לביתו לאחר סיום תרגיל האימון, נופלת בגדרו של סעיף 15א לחוק הרשויות המקומיות.

בית-המשפט קבע, כי חוק הנכים הגדיר את קבוצת הנכים הזכאים להכרה כנכי צה"ל בהתקיים התנאים הקבועים בו. במרוצת הזמן הורחבה תחולת הזכאות הנ"ל על קבוצות או גופים נוספים מכוח מעשי חקיקה מפורשים, כגון המשטרה מכוח חוק המשטרה (נכים ונספים), התשמ"א-1981, ושירות בתי הסוהר מכוח חוק שירות בתי הסוהר (נכים ונספים), התשמ"א-1981. חברי כיתות הכוננות לא זכו להכרה כאמור, וההסדר שחל עליהם מכח חוק הרשויות המקומיות המשיך לחול, למעט מקרים בהם נגרמה פגיעתו של חבר בכיתת כוננות כתוצאה מפעילות מבצעית, אז חל עליו, לפנים משורת הדין, חוק הנכים מכוח ההסדר שנקבע על-ידי היועץ המשפטי לממשלה ביום 18.12.02.

טענת המערער שלפיה יש לכלול, באופן קטגורי, את נפגעי כיתות הכוננות ובכללם המערער, בגדר הזכאים להכרה על-פי חוק הנכים, משמעה הרחבת מעגל הזכאים על-פי חוק הנכים, דבר שאין להתירו, אלא באמצעות מעשה חקיקה מפורש, לאור השלכות ערכיות, כלכליות או אחרות שיכולות להיות טמונות בהחלטה מסוג זה. על-כן, בית-המשפט דחה טענה זו.

אי לכך, ולאור המצב הנורמטיבי הקיים, בית-המשפט בחן את המקרה על-פי חוק הרשויות המקומיות.

בית-המשפט קבע, כי לא יכולה להיות מחלוקת, שההכרה בנפגע של חבר כיתת כוננות כנפגע פעולות איבה מושתתת על שיקולים ערכיים ומוסריים. שיקולים אלה הם שמצדדים באימוץ פרשנות מרחיבה לביטוי "תוך כדי השמירה" המופיע בחוק הרשויות המקומיות, באופן שיחול על כל פגיעה שתיגרם לחבר כיתת הכוננות על ציר הזמן המתחיל מדרכו להשתתפות בפעילות הנדרשת ועד חזרתו ליעדו.

פרשנות זו מתבקשת גם על דרך האנלוגיה מחוק הנכים אשר רואה "בחבלה שאירעה לחייל או לחייל משוחרר כחבלה שאירעה בתקופת שירותו עקב שירותו גם אם היא נגרמה בדרך אל המחנה או ממנו ובלבד ששהותו מחוץ למחנה היתה כדין ולא חלו בדרך הפסקות או סטיות של ממש שאין להן קשר עם השירות או עם הדרך אל המחנה או ממנו" {ראה סעיף 1א(א) לחוק הנכים}, וכן מחוק הביטוח הלאומי, שהוא חוק סוציאלי במהותו, אשר רואה בתאונה כתאונת עבודה אף אם אירעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה או בדרכו חזרה ממנה {ראה סעיף 80(1) לחוק הביטוח הלאומי}.

מסקנה זו מתבקשת גם על-ידי החלת מבחני הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי על המקרה שבפנינו, שכן לא יכולה להיות מחלוקת, כי אלמלא השתתפותו בתרגיל {מבחן הקשר הסיבתי העובדתי}, לא היתה נגרמת למערער הפגיעה הנטענת, ולעניין הקשר הסיבתי המשפטי, הרי כידוע קביעת קיומו של קשר סיבתי כאמור מושתתת על שיקולים של מדיניות שיפוטית שמטרתה להגשים את תכלית החוק, ולדידו של בית-המשפט, המסקנה שצויינה לעיל, מתיישבת עם תכלית החוק כאמור.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי פגיעתו הנטענת של המערער ככל שנגרמה בדרכו חזרה לביתו לאחר סיום תרגיל האימון שתואר לעיל, היא פגיעה שחל עליה ההסדר הקבוע בסעיף 15א לחוק הרשויות המקומיות.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את הערעור בסוגיה זו, והורה על השבת ענייננו של המערער בפני המשיב לצורך מיצוי הליכי הבדיקה של בקשתו, ובהתאמה, לצורך בדיקת עמידתו בתנאי הזכאות בהתאם לאמור בסעיף 4 לחוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה, התש"ל-1970.