botox

ערעור לפני ועדת ערעור (סעיף 33 לחוק)

1. הדין
סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן:

"33. ערעור לפני ועדת ערעור {תיקונים: התשכ"א, התשכ"ח, התשנ"ט (מס' 2)}
(א) תובע הרואה עצמו נפגע על-ידי החלטה כל שהיא של קצין תגמולים, רשאי לערער עליה לפני ועדת ערעור תוך שלושים יום מהיום שבו הגיעה אליו ההודעה על החלטת קצין התגמולים, אולם רשאית הוועדה להאריך לו את מועד הערעור לתקופה נוספת שלא תעלה על שלושים יום.
(ב) הערעור יוגש לוועדת הערעור בכתב בארבעה עותקים. הוועדה תשלח העתק אחד לקצין התגמולים שעל החלטתו מערערים.
(ג) ועדת הערעור רשאית לאשר את החלטת קצין התגמולים או לשנותה.
(ד) תובע שהגיש ערעור לוועדת ערעור רשאי להופיע בפניה, הוא או בא-כוחו, ולטעון את טענותיו.
(ה) (בוטל).
(ו) ועדת ערעור תיתן נימוקים להחלטתה.
(ז) יושב-ראש ועדת הערעור ישלח מיד העתק החלטת הוועדה לתובע ולקצין התגמולים בדואר רשום."

2. בקשה להעברת ההליך לוועדת הערר מחמת העדר סמכות עניינית - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 75 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984; סעיפים 26, 27 ו- 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); סעיף 27 לחוק ועדות-חקירה, התשכ"ט-1968; תקנה 101 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 79 לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984.

ב- ת"א (רחובות) 3205-04-16 {דור פלור נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-של 2016(3), 38955 (2016)} התובע עתר למתן צו עשה, על-פיו תחויב הנתבעת להעביר את המסמכים הרפואיים בעניינו למומחה מתאים, וליתן החלטה בעניינו. הנתבעת הגישה בקשה לדחיית התביעה על הסף, מחמת העדר סמכות עניינית, ולחלופין ביקשה את העברת ההליך לוועדת הערר.

בכתב התביעה נטען, כי התובע נפגע במהלך שירותו הצבאי, והגיש תביעה להכרת זכות כנכה. התובע לא זומן לבדיקת מומחה, ובסוף שנת 2014 קיבל פנייה בכתב, הכוללת התייחסות לעיכוב בהפניית התובע לקבלת חוות-דעת. התובע הוזמן לבדיקה אצל פרופ' וייס, שבוטלה "עקב מחסור במסמכים נדרשים".

התובע עתר לבית-המשפט בבקשה לחייב את הנתבעת להעביר למומחה מתאים את המסמכים הרפואיים הנדרשים, כך שניתן יהיה לקבל חוות-דעת בעניינו ולקדם את ההחלטה בבקשתו להכרה כנכה.

הנתבעת ביקשה לדחות את התביעה מחמת העדר סמכות עניינית, ולחלופין, להעביר את התביעה לבית-המשפט המוסמך. הנתבעת הפנתה בבקשתה לחוק הספציפי הנוגע לתביעה, הוא חוק הנכים, ובמיוחד לסעיף 33(א) לחוק הנכים, הקובע את הליך הערעור על החלטה של קצין תגמולים.

הנתבעת טענה, כי על-פי הפסיקה שניתנה ב- בג"צ 7698/12 {ברוך צברי נ' קצין התגמולים (11.12.12)}, בהעדר החלטה בעניינו של נכה, יש להגיש ערעור לוועדת הערר.

התובע סבר, כי לבית-המשפט קיימת סמכות ליתן את הסעד המבוקש, מכוח הוראות סעיף 75 לחוק בתי-המשפט, על-פיו בית-המשפט מוסמך ליתן צו עשה בעניין אזרחי. על-כן, קיימת לשיטת התובע סמכות עניינית של בית-המשפט לדון בתובענה.

בית-המשפט קבע, כי העובדה שהוא מוסמך ליתן צו עשה, אינו מקנה לו סמכות עניינית לדון בהליך, כאשר סמכות זו נתונה על-פי חוק ספציפי לערכאה אחרת. על-פי סעיף 27 לחוק הנכים, לוועדות ערעור "סמכויות כסמכויותיה של ועדת חקירה, שנתמנתה לפי פקודת ועדות החקירה, ושהוענקו לה כל הסמכויות שאפשר להעניק לועדת חקירה כזאת לפי סעיף 5 לפקודה האמורה." סעיף 27(ב) לחוק ועדות חקירה, התשכ"ט-1968 קבע, כי "סמכויותיו של יושב-ראש הועדה לעניינים אלה יהיו כשל בית-משפט בהליך אזרחי."

ועדת הערעור שהוקמה מכוח חוק הנכים היא ערכאה שיפוטית. מדובר בוועדה אשר בראשה עומד שופט ובין חבריה לפחות רופא מוסמך אחד. ועדה זו מונתה כערכאה המתאימה לדון בעררים על החלטות של קצין תגמולים. יש לראות בטענה כנגד אי-מתן החלטה כאמור, כנכללת בגדר העניינים שניתן להביא בפני ועדת ערעור מכוח חוק הנכים, כפי שנקבע בהלכת צברי.

אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את עמדת הנתבעת, על-פיה לוועדת הערעור, נתונה סמכות עניינית ייחודית לדון בהשגה על החלטה, או אי-מתן החלטה של קצין תגמולים. רק מקום שלא קיימת סמכות לועדת הערעור מכוח סעיף 33(א) לחוק הנכים, מוסמך בית-משפט לדון בתביעה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין מקום לדחות את התביעה כאשר ניתן להורות על העברתה לערכאה מוסמכת, כבקשתה החלופית של הנתבעת. לפיכך, בית-המשפט הורה על העברת התיק לוועדת הערעורים לפי חוק הנכים.

3. ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין מחלת האפילפסיה של המערער, שסימניה הופיעו עוד טרם גיוסו, לבין תנאי השירות הצבאי - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 33 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 8026-05-09 {ג' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון, תק-של 2016(1), 77180 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין מחלת האפילפסיה של המערער, שסימניה הופיעו עוד טרם גיוסו, לבין תנאי השירות הצבאי, וכי התקפי האפילפסיה חלפו ולא הותירו נכות כלשהי הקשורה לתנאי שירותו הצבאי של המערער.

מומחה המערער גרס שמדובר באפילפסיה אדיופטית, ומומחית המשיב הראשונה {ד"ר מנליס} גרסה תחילה שיש להכיר בקשר סיבתי, ולאחר מכן הגישה חוות-דעת משלימה, לפיה מדובר באפילפסיה מסוג JME, אך התופעה היתה קיימת אצל המערער עוד לפני הגיוס והתבטאה בתמונה שסיפטומטית אופיינית גם לקשיי ריכוז והיפראקטיביות. חסכי השינה בצבא אכן עוררו את ההתקפים אך לא גרמו או החמירו המחלה הקיימת.

המערער התגייס לצה"ל בשנת 2007 כלוחם מג"ב. במהלך כל תקופת שירותו, יצא עם חבריו למבצעים בעיר שכם, לרבות אירועי הפרת סדר, ביצע מעצרים בשעות הלילה המאוחרות, שמירות ארוכות וסיורים ממונעים. שעות הפעילות ביחידה היו רבות והיו כרוכות בלחץ מאסיבי ותמידי.

בחלוף 5 חודשי שירות, לאחר משמרת לילה בת 6 שעות, העיר אותו חברו לחדר לאחר כמה שעות שינה, וסיפר לו, כי בשעה שישן המערער, החל לפרכס, לרעוד, נשך את שפתיו ולשונו ונזל לו קצף לבן מאזור הפה. כשהתעורר חש המערער, כי רגליו קופצות ותפוסות, תחושת כבדות ועייפות כללית. חובש הפלוגה פינה את המערער לבדיקות שגרתיות, אולם משלא נמצאה סיבה מהותית להתקף, שב המערער לתפקוד רגיל ביחידה. זהו ההתקף הראשון.

חודשים לאחר אותו מקרה, סופח המערער לשמירות סטטיות ולכיתת כוננות בחברון, דבר שהיה כרוך בחוסר שינה, בתנאים לא תנאים, בחדר מעופש וללא מזרון. לאחר ששמר משמרת בוקר, ביקש המערער לצאת לאפטר בן 24 שעות. שעה שהיה בדרכו לביתו באוטובוס, התעורר המערער כשמולו פרמדיקית של מד"א, הטוענת כי המערער עבר אירוע פרכוס ולפיכך פונה מידית לבית החולים "שערי צדק" בירושלים. זהו ההתקף השני.

לדברי המומחית מטעם המשיב, התסמונת היא אפילפטית מולדת המופיעה בעיקר בגילאים 18-12. המחלה משפחתית ומניחים שהיא מועברת בדרך אוטוסומלית דומיננטית. התסמונת מאופיינת בתנועות בלתי נשלטות של הזרועות והכתפיים, בדרך-כלל אחרי שינה. במחצית מן המקרים יופיעו בהמשך גם פרכוסים כלליים. למחלת האפילפסיה מסוג JME אין קשר לתנאי השירות; קיים קשר בין תנאי השירות {חסך שינה} לבין הופעת ההתקפים; התקפים אלה אינם גרימה או החמרה של המחלה אלא ביטויים חולפים של מחלה קיימת.

בחוות-הדעת של המומחה מטעם המערער, ד"ר אריה קוריצקי נקבע, כי לבסס מחלה אפילפטית על הפרעות קשב וריכוז ללא סיפור קליני של מיוקליניות {תנועות לא רצוניות} בילדות ובנערות, זוהי השערה בלתי-מבוססת בעליל, שכן תופעות הפרעת קשב הן שכיחות ביותר וברובן אינן מבשירות אפילפסיה ועל-כן האבחנה והמסקנות ממנה אינם רלבנטיים.

עוד קבע המומחה, כי מדובר באדם צעיר ובריא, שהיה חשוף לתנאים קשים של מתח, עייפות וחוסר שינה מצטבר. מדובר על צורה אידיופטית של אפילפסיה, כאשר הגורם הראשוני אינו ידוע אך תנאים חיצוניים קשים עלולים להוציא מצב זה מן הכוח אל הפועל, שכן ייתכן שאלמלא המערער היה נתון בתנאים קיצוניים כאלו ולא היה סובל מחוסר שינה מצטבר ועייפות כה גדולה, לא היה נתקף בהתקפים אפילפטיים. בנוסף קובע המומחה, כי לא ניתן לשלול שלאי-האבחון המידי היתה השלכה על הפרוגנוזה.

גורם נוסף שלגביו נטען לעיתים שהוא מחיש התקפים אפילפטיים הוא דחק נפשי. דעה זו מבוססת בעיקר על מחקרים אנקדוטליים ומספר מצומצם של מחקרים לא מבוקרים. לפחות בחלק מהמקרים המדווחים, הדחק הנפשי גרם לחולי אפילפסיה להחסרת מנות של התרופה ולחסך שינה, כך שהשפעת מרכיב הדחק הנפשי כשלעצמו אינה ברורה כלל. למרות שנושא זה עדיין שנוי במחלוקת, אין כל ביסוס מדעי מתקבל על הדעת שדחק נפשי מהווה זרז להתקפים אפילפטיים.

בית-המשפט קיבל את הערעור במלואו, וקבע, כי חסכי השינה גרמו להתקף הראשון. אף אם לא הומחשה אסכולה רפואית התומכת בכך שהתקף אפילפטי ראשון "מנביע" התקפים באים בתור או כזו הגורסת שגרימת התקף כמותה כגרימת המחלה, הרי לפי קביעת ההלכה יכול החייל להוכיח שבנסיבות המקרה הקונקרטי יש להכיר בקשר הסיבתי.

המערער הרים נטל זה, לאור המחשה משכנעת של הקשר הרפואי בין חסך השינה תולדת שירותו לבין ההתקף הראשון {שאירע במהלך שינה בתכוף לחסך שינה}, ולאור קביעת ההלכה, שיש לראות בפרוץ המחלה הקונסטיטוציונלית בשל גורם הקשור בשירות, בבחינת גרימה מלאה של המחלה.

או אז קמה חזקה לטובת החייל בדבר קיום סיבתיות, הנטל עבר אל המשיב לסותרה, ונטל זה לא הורם. גם בעניין ירקוני אליו הפנתה ב"כ המערער {רע"א 4411/06 י' י' נ' קצין התגמולים, תק-על 2006(3), 4523 (2006)} לא ניתנה אמנם רשות ערעור, אך בפירוש לא באה שם קביעה השוללת את השפעת חסכי השינה על מחלת האפילפסיה, בבחינת גרימה או החמרה.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע שהשירות הוא שגרם באופן מלא למחלת האפילפסיה של המערער.