זכויות נכים, נפגעים ומשפחותיהם במשפט הישראלי (נכי צה"ל, חיילים סדירים, חיילי מילואים ונפגעי פעולות א

הפרקים שבספר:

התיישנות תביעות - הארכת מועד, התיישנות בחבלה רשומה (סעיפים 32-32א לחוק)

1. הדין
סעיפים 32-32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 קובעים כדלקמן:

"32. התיישנות תביעות (תיקון התשל"ט)
(א) הזכות להגיש בקשה לפי סעיף 30(א) או (ב) מתיישנת כתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבזמנו אירע המקרה שגרם לנכותו, אולם אם הנכות נובעת ממחלה ששר הביטחון קבע לגביה בתקנות תקופת התיישנות ארוכה יותר - תתיישן הזכות כתום אותה תקופה.
(ב) הזכות להגיש בקשה לקצין תגמולים כדי להוכיח, שנתמלאו התנאים האמורים בסעיף 2 תתיישן תוך שישה חודשים מיום הקביעה האמורה באותו סעיף, או תוך שנה מיום תחילתו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון), התשי"ד-1954, הכל לפי התאריך המאוחר יותר.
(ג) זכותו של נכה מכוח שירות כמשמעותו בסעיף 1(3) להגיש בקשה לתגמול, לא תתיישן אלא כתום שנה מיום תחילתו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (תיקון), התשי"ד-1954.
(ד) זכותו של נכה מכוח שירות כמשמעותו בסעיף 1(3) להגיש לקצין תגמולים בקשת הענקה, תתיישן כתום שלושים יום מיום תחילתו של חוק הנכים (תגמולים ושיקום) (הוראות שונות), התשי"ט-1959.

32א. הארכת מועד התיישנות בחבלה רשומה (תיקון התשכ"ה)
קצין תגמולים רשאי להאריך את המועד להגשת בקשה לפי סעיף 30, על-אף האמור בסעיף 32(א), אם הוא סבור כי מן הצדק לעשות זאת וכי נתמלאו תנאים אלה:
(1) הבקשה מתייחסת לנכות שנגרמה על-ידי חבלה רשומה;
(2) ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עשויה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירור הבקשה;
(3) ההשהיה לא הביאה, ולא היתה עשויה להביא, במישרין או בעקיפין להחמרת הנכות שלגביה מוגשת הבקשה, או להגדלה ניכרת של הנטל שעל אוצר המדינה בתשלום התגמולים או במתן טובת הנאה אחרת עקב החמרת הנכות;
(4) ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש את זכויותיה לגבי כל צד שלישי האחראי או עשוי להיות אחראי, במישרין או בעקיפין, לחבלה נושא הבקשה.
בסעיף זה "חבלה רשומה" - חבלה שנרשמה, סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על-ידי המדינה או על-ידי מוסד ציבורי שאושר לעניין זה על-ידי שר הביטחון."

2. נדון ערעור על החלטת המשיב לדחות את תביעת המערער בשל התיישנותה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 32 ו- 32א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 15829-12-13 {א. ע. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 29841 (2016)} ערעור על החלטת המשיב לדחות את תביעת המערער בשל התיישנותה.

המערער, יליד שנת 1977, התגייס לשירות צבאי כמתנדב, עם פרופיל רפואי 21. בתצהירו הוא ציין, כי במחצית השנה הראשונה של השירות הוא שימש כמחסנאי בחיל האוויר, לאחר מכן הוצב כמאבטח במקומות שונים ברחבי הארץ וחודשיים וחצי, ובסמוך לסוף שירותו השתתף בקורס קצינים.

תשע שנים לאחר שחרורו מהשירות, הגיש המערער למשיב בקשה להכרה בנכותו, עקב הפרעות בעיניו במהלך השירות, אשר, לטענתו, נגרמו עקב תנאי השירות, שכללו חשיפה לאבק, לחול, לעפר, לשמש ולתנאי חום וקור. לבקשה צורפה חוות-דעת של רופא ומנתח עיניים מומחה, פרופ' ח. גרזוזי, בה נקבע, כי קיים קשר סיבתי בין החמרת ההפרעות בעיניו של המערער, שהצריכה השתלת קרנית בעינו השמאלית, לבין שירותו בצבא וחשיפתו לתנאי שטח.

המשיב דחה את הבקשה בהסתמך על סעיף 32 לחוק הנכים, לפיו הזכות להגשת הבקשה מתיישנת בתום שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו, שבזמנו ארע המקרה שגרם לנכות. עוד טען המשיב, כי לא ניתן גם להחיל את סעיף 32א לחוק הנכים, מאחר שלא נתמלאו התנאים שבסעיף הנ"ל. כמו-כן טען המשיב, כי לא נמצאו נתונים עובדתיים ורפואיים המעידים, כי המערער סבל מהפרעות בעיניים עקב השירות הצבאי כמשמעו בסעיף 1 לחוק הנכים.

המבקש הגיש ערעור על החלטת המשיב. באשר לטענת ההתיישנות, נטען בהודעת הערעור, כי מתקיימים התנאים שנקבעו בסעיף 32א לחוק הנכים, המאפשרים למשיב להאריך את תקופת ההתיישנות. המערער טען "טעמי בריאות" כסיבה לשחרור מהשירות, כפי שנרשם בתעודת השחרור, שבפני הגורמים בצבא עמדו רישומים המעידים על פגיעות שגרמו למצבו הבריאותי ולשחרור המוקדם, ולפיכך יש לראות בתעודה זו מילוי התנאי של "חבלה רשומה".

עוד נטען, כי במהלך שירותו החל המערער לסבול מהפרעות בעיניו, ומפאת היותו מתנדב לשירות הוא טופל בקופת חולים לאומית ולא במרפאת השירות, וכי חומר רפואי רב שהצטבר במהלך השירות והמעיד על הפגימה בעיניו והטיפול שקיבל במהלך שירותו הומצא למשיב, כחלק מבקשת המערער להכרה בנכותו.

בית-המשפט קבע, כי בהתאם לסעיף 32 לחוק הנכים, הזכות להגיש בקשה להכרה בנכות מתיישנת בתום שלוש שנים מיום השחרור מהשירות.
סעיף 32א לחוק הנכים קובע חריגים לכלל זה, ומאפשר לקצין תגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות במידה ומתמלאים חמישה תנאים מצטברים: מן הצדק לעשות זאת; מדובר ב"חבלה רשומה"; ההשהיה בהגשת הבקשה לא הביאה ולא עשויה להביא להחמרת הנכות או להגדלה על אוצר המדינה; ההשהיה בהגשת הבקשה אינה עלולה להקשות במידה ניכרת על השגת הראיות הדרושות לבירורה; ההשהיה לא תקשה על המדינה לממש זכויותיה לגבי צד שלישי שאחראי לחבלה.

בסעיף 32א לחוק הנכים נקבע, כי צריך שהבקשה תתייחס לנכות שנגרמה על-ידי "חבלה רשומה", ובסיפא לסעיף היא הוגדרה כ"חבלה שנרשמה סמוך ליום האירוע שגרם לה, ברשומות של צבא הגנה לישראל או ברשומות אחרות המתנהלות על-ידי מוסד ציבורי שאושר על-ידי שר הביטחון".

קיימת התפתחות בפסיקה בפירוש משמעותה של "חבלה חמורה". ב- ע"א 203/85 {בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4), 133 (1987)} נקבע, כי הסעיף אינו חל רק על חבלה, ויש לראות "חבלה רשומה" כאילו נאמר "פגיעה בגוף שנרשמה". עוד נקבע, כי המבחן לקיום "חבלה רשומה" הוא: רישום המעיד על פגיעה בגוף; אירוע שגרם לפגיעה כזו; סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום. עמדת קצין התגמולים בעניין בן ארי, לפיה על המערער להוכיח אירוע ספציפי שגרם לחבלה ואין די בתנאים הכלליים של השירות כדי להיות "אירוע" במובן סעיף 32א לחוק הנכים, נדחתה.

בא-כוח המערער ראה ב"אירוע" את תנאי שירותו הצבאי של המערער, ואת "החבלה הרשומה" הוא ראה בתיעוד הרפואי אליו הוא הפנה, מספר מצומצם של רישומים בקופת חולים לאומית בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2002, בהם צוינו תלונות המערער על אודות יובש, דמעת, צריבה וגירוי בעיניים, ובתעודת השחרור בה נרשמה סיבת השחרור, "מטעמי בריאות".

בית-המשפט קבע, כי לא ניתן לראות בסיבת השחרור, כפי שנרשמה בתעודת השחרור, "רישום המעיד על פגיעה בגוף", שהינו המבחן הראשון מבין שלושת מבחני "חבלה רשומה" שנקבעו בעניין בן ארי.

המערער לא פירט בתצהיר את הנסיבות שאפפו את התנדבותו לשירות הצבאי. נסיבות אלו פורטו על-ידי המשיב בכתב התשובה, והן לא הוכחשו על-ידי בא-כוח המערער בסיכומיו: המערער, שהופטר משירות חובה לאחר שנקבע לו פרופיל רפואי 21 עקב מחלת מעיים קרוהן ממנה סבל בילדותו, התגייס בגיל 25 לשירות התנדבותי ושוחרר כעבור שנתיים בתום תקופת ההתנדבות. אין במילים "מטעמי בריאות" שבתעודת השחרור כדי ללמד על פגיעה בגוף במהלך השירות. מאידך, את רישומי קופת החולים מהחודשים אוגוסט-אוקטובר 2002 {שלושת חודשי שירותו הראשונים של המערער} ניתן לראות כרישומים המעידים על פגיעה בגוף.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המבחן השני ל"חבלה רשומה" הוא קיומו של אירוע שגרם לפגיעה בעיניים שנכתבה באותם רישומים. בעניין בן ארי הורחב המונח "אירוע" והוחל אף על מספר אירועים הנמשכים לאורך ימים, כדוגמת טירונות או תקופת אימונים. לא התקבלה פרשנות מרחיבה וגורפת לפיה המונח "אירוע" משתרע על כל תקופת השירות הצבאי, ו"תנאי שירות" יהוו, לצורך סעיף 32א לחוק הנכים, מונח נרדף ל"אירוע", ללא איפיון שמגדיר את מאפייניהם של תנאים אלו.

לו תחת כנפי המילה "אירוע", המופיעה בהגדרת "חבלה רשומה", היה מקום לכל משך השירות הצבאי, היה מתייתר ממשמעותו התנאי השלישי, הדורש סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום.

בית-המשפט קבע, כי בתצהירו של המערער לא היה תיאור של תנאי השירות בחודשים אוגוסט-אוקטובר 2002, ולא הובאה ראיה לכך, שתנאי השירות באותה תקופה, אשר טיבם לא ידוע, הם שגרמו לתלונות על יובש, דמעת, צריבה וגירוי בעיניו של המערער. בתצהיר המערער לא היה כל פירוט כרונולוגי של עיסוקי המערער בתקופת שירותו, וכל שהיה בו, הוא אמירה כללית על אודות אבק, חול ועפר בכל שלבי השירות. בית-המשפט הגיע למסקנה, כי המערער הצביע על רישום המעיד על פגיעה בגופו {המבחן הראשון}, אולם לא עלה בידו להצביע על רצף אירועים מוגדר שגרם לפגיעה {התנאי השני} ועל סמיכותו לפגיעה {המבחן השלישי}. המערער לא עמד באף אחד מתנאיו של סעיף 32א לחוק הנכים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי התוצאה אליה הגיע המשיב בהחלטתו לא שיקפה חוסר צדק או מעידה ששיקול הצדק לא נלקח בחשבון במלאכת האיזון בין שאר השיקולים והתנאים שנקבעו בסעיף 32א לחוק הנכים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא התקיימו לפחות שניים מהתנאים שנקבעו בסעיף 32א לחוק הנכים לצורך הארכת תקופת ההתיישנות של שלוש שנים הקבועה בסעיף 32(א) לחוק הנכים. לפיכך, לא נפלה שגיאה בהחלטת המשיב, שדחה את הבקשה להכרה בנכות, לאור התיישנותה.

3. ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין לראות במסמכים הנוספים שהעביר המערער כ"עובדות חדשות" או "ממצאים המהווים ראיה חדשה" - הפרעה פוסט טראומתית {PTSD} - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 32, 32א ו- 35 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (ת"א) 23791-06-15 {מ' ו' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 62168 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין לראות במסמכים הנוספים שהעביר המערער כ"עובדות חדשות" או "ממצאים המהווים ראיה חדשה" שיש בה כדי להגיע למסקנה, כי ההחלטה של המשיב היתה מוטעית.
המערער, יליד 1951, הגיש את תביעתו לראשונה למשיב בשנת 2012, במסגרתה טען, כי הוא סובל מהפרעת דחק בתר חבלתית, PTSD, בעקבות מלחמת יום כיפור, שבה שירת כנהג טנק פינוי נפגעים ב"חצר המוות". במסגרת תפקידו טען, כי פינה בידיו פצועים, הרוגים, קטועים, שרופים.

המשיב דחה את התביעה מפאת התיישנות. כמו-כן, צויין בהחלטת המשיב, כי לא ניתן להחיל את סעיף 32א לחוק הנכים, מאחר שלא התמלאו התנאים בסעיף.

לא הוגש ערעור על ההחלטה הנ"ל והיא הפכה לחלוטה.

בשנת 2015 הגיש המערער למשיב תביעה נוספת בצירוף שני מסמכים שיש בהם לטענתו, כדי להוות "ראיה חדשה" וכדי לשנות את מסקנתו של המשיב.

המשיב דחה את התביעה.

בהמשך, ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים, לפיה הצדדים יגישו סיכומים בעניין "ראיה חדשה" כאשר גדר המחלוקת היא אך לגבי שני המסמכים שהוצגו בפני המשיב והיוו את הבסיס להחלטתו.

המערער טען, כי בניגוד לאבחנה אשר ניתנה בתביעה הראשונה, במסמך אשר צורף לתביעה השנייה נקבע, כי המערער חולה במחלת ה- PTSD {ולא באופן מתון עדין וחלש כפי שנקבע במסמך שהוגש בתביעה הראשונה}. הקביעה ניתנה על סמך טיפול תדיר, ונקבע בפירוט ובהרחבה, כי אצל המערער בולטים סימפטומים משלושת הקלסתרים המרכיבים את התסמונת הפוסט טראומתית.

המשיב טען, כי שני המכתבים שצורפו על-ידי המערער אינם ממלאים אחר הנדרש בסעיף 35(א) לחוק הנכים; אין במכתב אירוע ואין רישום מצב נפשי של המערער במסמך רשמי היכול להוות ראיה חדשה; אין מחלוקת, כי לפי מניין השנים התביעה התיישנה. המדובר בהתיישנות מהותית המפקיעה את הזכות לתבוע {אין למשיב שיקול דעת שלא לטעון טענה זו או לוותר עליה}, אלא אם התמלאו התנאים המפורטים בסעיף 32א לחוק הנכים; מחלות נפש, לרבות PTSD, לא נקבעה לגביהן תקופת התיישנות ארוכה יותר.

בית-המשפט קבע, כי בתיקו של המערער אין ולו מסמך אחד מאז המלחמה ועד שנת 2012, המתעד תלונה נפשית המקושרת למלחמה. זאת, לעומת שלל תלונות אחרות בגין סכרת, תת פעילות בלטות התריס, יתר לחץ דם, נוירופתיה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מעיון במכתבים הוא לא שוכנע, כי יש באמור בהם משום חידוש של ממש, ואין בהם כדי לשנות מהחלטתו של המשיב, בטרם מתן ההחלטה.

באשר לטענת ההתיישנות, בית-המשפט קבע, כי בהתאם לסעיף 32 לחוק הנכים, הזכות להגיש בקשה לתגמולים או להכרה בנכות, מתיישנת כעבור שלוש שנים מיום שחרורו של הנכה משירותו הצבאי שבמהלכו ארע המקרה אשר גרם לנכות.

אין מחלוקת על עצם העובדה, כי על פניו התיישנה תביעת המערער על-פי סעיף 32 לחוק הנכים. תקופת ההתיישנות היא בת 3 שנים והיא נמנית מיום שחרורו של המערער. היות ובמקרה זה הוגשה התביעה כ- 40 שנים לאחר שחרורו של המערער, התיישנה התביעה.

עוד ציין בית-המשפט, כי PTSD אינו מוזכר ברשימת המחלות המנויות בתוספת לתקנות הנכים, ועל-כן אין להאריך את מועד ההתיישנות.

על-אף האמור לעיל, סעיף 32א לחוק הנכים מאפשר לקצין התגמולים להאריך את תקופת ההתיישנות במידה ומתמלאים התנאים המצטברים הקבועים בו.
כך, במקרה של "חבלה רשומה" יש להוכיח שלושה תנאים: "א. רישום המעיד על פגיעה בגוף. ב. אירוע שגרם לפגיעה זו. ג. סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום". זאת ועוד נקבע, כי לשון סעיף 32א לחוק הנכים חלה גם על נכים שמקור נכותם במחלה או החמרת מחלה, וכי בגדר מחלה יש לראות גם פגיעה בנפש {ראה: ע"א 203/85 אלימלך בן ארי נ' קצין התגמולים, פ"ד מא(4), 133 (1987)}.

בית-המשפט קבע, כי הפרשנות של "רישום חבלה" הורחבה בפסיקה ונקבע, כי על המבקש להאריך את מועד ההתיישנות, להצביע על קיומו של רישום החבלה, ואין הוא נדרש להצביע על קיומו של רישום האירוע שגרם לחבלה, אלא די גם בשרשרת אירועים.

בדומה לכך, גם ביחס למחלת נפש ניתן להסתפק במקרים מתאימים ברישום לגבי התוצאה, אף כשאין רישום מפורט ומדוקדק לגבי האירועים שקדמו לה {ע"א 3368/93 דוד ונטורה נ' אריה בולוטין, פ"ד נ(4), 452 (1997)}.

הנשיא שמגר קבע בעניין ע"א 455/85 {קצין התגמולים נ' אברהם כספי, פ"ד מב(1), 177 (1988)}, כי את הביטוי "חבלה רשומה" שבסעיף 32א(1) לחוק הנכים יש לפרש באופן המחיל גם על נכות שנגרמה כתוצאה מהלם נפשי בו לקה המשיב באותו העניין, בדומה למשיב בענייננו, במהלך מלחמת יום הכיפורים, בציינו:

"אינני רואה טעם, מדוע יש להבחין בין מי שנפגע באופן פיסי מאירוע חבלתי לבין מי שסבל פגיעה נפשית מאותו אירוע ממש. חזקה, שחכמי הרפואה בימינו מסוגלים לאבחן פגיעות נפשיות במידת ודאות הקרובה לאבחונן של פגיעות פיסיות, ואין ספק שהראשונות, לא פחות מן האחרונות, עלולות לגרום נכות של ממש." {עניין כספי, בעמ' 186}.

בית-המשפט קבע, כי גם אם נניח שיש במסמכים הנ"ל כדי לענות על קיום "אירוע" שגרם למחלה, הרי שלא מתקיימת הדרישה לסמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום. אף אחד מן המכתבים, אינו סמוך למועד האירוע ואינו מתאר אירוע שגרם לפגיעה, שרשרת אירועים ותוצאותיה.

בנוסף, שני המכתבים מהווים ראיה משנית להוכחת ה"חבלה הרשומה". זאת משום שבתיקו הרפואי של המערער אין כל תיעוד אודות פגימה נפשית בסמוך לאירוע הנטען.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי אין בידיו לקבוע, כי בזמן אמת, קרי, בסמוך לאחר החבלה {"סמיכות זמנים בין האירוע שגרם לנכות לבין הרישום"}, נערך רישום המתעד הן את פציעתו של המערער והן את הטיפול הרפואי שקיבל בעקבותיה {"רישום המעיד על פגיעה בגוף"} וממילא לא ניתן לקבוע, כי זה אבד או הושמד.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בנסיבות העניין קבלת הערעור תוביל לקעקוע כוונת המחוקק ולריקון מתוכן של סעיף 32א לחוק הנכים.

באשר לטענת המערער, כי "מן הצדק" לדון בתביעה המערער לגופה, קבע בית-המשפט, כי משנקבע, שאין המדובר ב"חבלה רשומה", ממילא מתייתר הצורך לדון בשאר התנאים הקבועים בסעיף 32אלחוק הנכים {המדובר בתנאים מצטברים}.

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

התיישנות תביעות - הארכת מועד, התיישנות בחבלה רשומה (סעיפים 32-32א לחוק)