סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פרשנות - הגדרות (סעיף 1 לחוק)
• פרשנות - חבלה בדרך למחנה או ממנו (סעיף 1א לחוק)
• ערעור לפני בית-המשפט המחוזי (סעיף 12א לחוק)
• מאימתי משלמים תגמולים (סעיף 18 לחוק)
• התיישנות תביעות - הארכת מועד, התיישנות בחבלה רשומה (סעיפים 32-32א לחוק)
• ערעור לפני ועדת ערעור (סעיף 33 לחוק)
• ערעור לבית-המשפט (סעיף 34 לחוק)
• החלטות חדשות (סעיף 35 לחוק)
• תשלומים לפי חוק זה ופיצויים לפי חוק אחר (סעיף 36 לחוק)
• טיפול בנכים (סעיף 43 לחוק)
• עקרונות כלליים - הלכה פסוקה
• חניה במקום שאין החניה מותרת בו (סעיף 2 לחוק)
• סייג לרשות חניה (סעיף 3 לחוק)
• פטור מתשלום בעד חניה במקום ציבורי (סעיף 4ב לחוק)

עקרונות כלליים - הלכה פסוקה

1. ערעורו על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר במחלת הקרוהן ממנה המערער סבל כמחלה שנגרמה או הוחמרה עקב השירות הצבאי - הערעור נדחה
ב- ע"ו (חי') 58577-12-15 {ד.ס נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(1), 42542 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינה של ועדת הערעור לפי חוק הנכים, לפיו נדחה ערעורו של המערער על החלטת קצין התגמולים שלא להכיר במחלת הקרוהן ממנה הוא סובל כמחלה שנגרמה או הוחמרה עקב השירות הצבאי.

המערער יליד 1968, התגייס לשירות חובה בשנת 1986, הוצב לחיל האוויר והוסמך כמנוען מטוסי סילון ובוכנה. בשנת 1989 שובץ המערער לטייסת המזל"טים בבסיס דלתון המצוי כ- 6 ק"מ מגבול לבנון.

המערער טען, כי במהלך שירותו הצבאי הוא נחשף למתח נפשי ניכר בין היתר עקב קרבת הבסיס לגבול לבנון, נפילת פצצות מרגמה וקטיושות בסביבתו, ועוד. כמו-כן נחשף המערער, לטענתו, לזיהום סביבתי נרחב ותנאי תברואה לקויים.

עוד טען המערער, כי בחודש אפריל 2002 תוך כדי נהיגתו ברכבו הצבאי, התפוצץ אוטובוס אגד שנסע לפניו ועלה באש. המערער עצר את רכבו בצדי הכביש ורץ לסייע לנפגעים, אולם נוכח המראות הקשים שנתגלו לעיניו, נתקף הוא בהלם ללא יכולת לזוז.

אירוע טראומתי זה השפיע על מצבו הנפשי של המערער, וקצין התגמולים הכיר באירוע כחבלה שנגרמה כתוצאה מתנאי השירות הצבאי. ועדה רפואית קבעה, כי למערער דרגת נכות קבועה בשיעור 20% בגין תסמונת בתר-חבלתית. עוד צויין, כי בחודש יולי 2002 אובחן, כי המערער לוקה בדלקת כיבית של המעי הגס. המחלה ממנה סובל המערער אובחנה כמחלת הקרוהן ולא כפי שסברו תחילה, כי הוא לוקה בדלקת כיבית של המעי הגס.

בשנת 2004 שוחרר המערער משירות קבע בצה"ל לאחר שהפרופיל הרפואי שלו הורד מ- 72 ל- 21 בעקבות החמרה במחלה.

המערער הגיש תביעה להכרת זכות לפי חוק הנכים בטענה, כי המחלה בה לקה במהלך שירותו הצבאי נגרמה או הוחמרה עקב תנאי השירות. המשיב דחה את התביעה ועל-כן הגיש המערער ערעור על החלטת המשיב לפני ועדת הערעורים לפי חוק הנכים.

המשיב סבר, כי יש לדחות את הערעור והסתמך הוא על חוות-דעתו של פרופ' איאן גרלנק, מומחה ברפואה פנימית וגסטרואנטרולוגיה ועל חוות-דעת משלימות מטעמו, לפיהן אין אפשירות לקבוע בוודאות, כי השירות הצבאי גרם למחלתו של המערער.

הוועדה דחתה את הערעור וקבעה, כי המערער לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכיח את הקשר הסיבתי הדרוש בין תנאי השירות הצבאי לבין גרימת המחלה. הוועדה קבעה, כי המערער לא פירט את משך חשיפתו לתנאים מלחיצים והשפעת התנאים על מצבו וכן לא תיאר אירועים ספציפיים שהשפיעו על בריאותו ושהיה להם קשר למחלתו. אף באשר לאירוע התפוצצות האוטובוס נקבע, כי המערער לא הוכיח, כי האירוע הביא לפרוץ המחלה או להחמרתה.

הוועדה קבעה עוד, כי חוות-הדעת הרפואיות עליהן נסמך המערער אינן מלמדות על קיום אסכולה רפואית הקובעת קשר סיבתי בין מצבי דחק נפשי ותנאי תברואה קשים-לבין המחלה. הוועדה נסמכה בעניין זה על ההלכה שנקבעה ברע"א 8373/96 {רפאל מאיר נ' קצין התגמולים פ"ד נ"ז(1) 931 (21.01.03)} שם קבע בית-המשפט העליון, כי אין לקשור בין דחק נפשי ותנאים תברואתיים לקויים בעת השירות הצבאי לבין היווצרות מחלת הקרוהן.

באשר לטענות המערער בנוגע לאיחור באבחון המחלה, טעות באבחונה, או טיפול לקוי, קבעה הוועדה, כי טענות אלה מהוות הרחבת חזית, ומכל מקום נקבע, כי המערער לא הביא ראיות כדי לבססן.

לאור כל האמור, דחתה הוועדה את ערעורו של המערער, ועל פסק-דינה הוגש הערעור.

המערער טען, כי עלה בידו להוכיח שקיימת אסכולה רפואית בדבר קיומו של קשר סיבתי בין דחק נפשי ותנאים סביבתיים לבין התפרצות המחלה. לעניין זה נסמך המערער על חוות-הדעת מטעמו ועל אסמכתאות רפואיות מוכרות ומקובלות, כלשונו, לרבות מהתקופה האחרונה.

עוד טען המערער, כי גם המומחה הרפואי מטעם המשיב לא שלל השפעת גורמים סביבתיים על התפתחות המחלה וכי הנימוק לשלילת הקשר הסיבתי על-ידו הוא אי-יכולתו לומר בוודאות, כי השירות הצבאי גרם למחלה. לטענת המערער, רמת הוכחה זו מבטאת מובהקות סטטיסטית הרלוונטית לקביעת קשר סיבתי רפואי, אולם אינה עולה בקנה אחד עם ההלכות בנוגע לקשר הסיבתי המשפטי, המסתפק ברמת הוכחה של הסתברות ברמה של מתקבל מאוד על הדעת ואין צורך לבסס את הקשר על דרגת שכנוע של "קרוב לוודאי". המערער הוסיף וציין, כי לא היה מקום להסתמך על הלכת מאיר נוכח הזמן הרב שחלף מאז ניתנה הלכה זו ולאור התפתחות המדע מאז.

המשיב טען, כי יש לדחות את הערעור. לטענתו, החלטת הוועדה מנומקת ומבוססת היטב על חומר הראיות שהונח בפניה ועל ההלכה המשפטית. עוד טען המשיב, כי צדקה הוועדה בקביעתה, שלא עלה בידי המערער להצביע על קיומה של אסכולה רפואית הקושרת בין גורמים סביבתיים לבין המחלה. כמו-כן, טען המשיב, כי המערער לא הוכיח את טענותיו במישור העובדתי לפיהן היה חשוף לזיהום סביבתי, מהו סוג הזיהום לו נחשף המערער והשפעת הזיהום על מחלתו.

בית-המשפט קבע, כי בהסתמך על עמדת הוועדה ולאור ההלכה המושרשת, כי לשם הוכחתו של קשר סיבתי בין המחלה לבין השירות הצבאי על התובע להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו {ראה: רע"א 8373/96 רפאל מאיר נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים, תק-על 2003(1), 2222 (2003)}, קבע בית-המשפט העליון, כי לא קיימת אסכולה רפואית מבוססת המצביעה על קשר סיבתי בין גורם סביבתי מסוים או בין דחק נפשי לבין היווצרות מחלקת הקרוהן או החמרתה של המחלה.

עוד נקבע, כי "המצב הרפואי לעת הזאת הוא של ידיעה כי קיימים גורמים גנטיים אשר הינם בין מחוללי המחלה וכנראה קיימים גם גורמים סביבתיים לכך בלי שניתן כיום לבסס ברמת הסתברות כלשהי את זהותם של גורמים אלו. במצב דברים זה אין אפשירות לקשור את גרימת המחלה לתנאי השירות בצבא" {שם, עמ' 950}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאז מתן פסק-הדין בעניין מאיר ועד היום ניתנו מספר פסקי-דין, הן של הערכאות הדיוניות והן של בית-המשפט העליון, אשר שבו וקבעו, כי נכון לעת הזאת, אין אסכולה רפואית הקושרת בין תנאי השירות הצבאי לבין גרימת המחלה או החמרתה {ראה: רע"א 5853/00 ליאור ארייך נ' קצין התגמולים (26.03.03); רע"א 31931/04 ארז עמרני נ' קצין התגמולים (05.06.05)}.

המערער סבור כאמור, כי לעת הזאת, עלה בידו להוכיח קיומה של אסכולה רפואית התומכת בטענותיו. בית-המשפט דחה טענה זאת, וקבע, כי המערער ביסס את טענתו לקיומה של אסכולה רפואית על האמור בחוות-הדעת הרפואית של המומחה מטעמו ועל מאמרים בודדים שאוזכרו בחוות-הדעת.

בעניין קליג {רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פ"ד נ(1), 529 (28.09.95)} נקבע, כי על-מנת שאסכולה רפואית תחשב כמבססת קשר סיבתי בין שירות צבאי לבין היווצרות המחלה הנדונה על האסכולה לקיים שני תנאים: התנאי הראשון נוגע למהות הקשר הסיבתי בין המחלה לבין השירות, ואילו התנאי השני נוגע לעוצמת הקשר.

בנוגע למהות הקשר הסיבתי, נקבע, כי נדרש שהאסכולה תגדיר בפירוט סביר את מהות האירוע או את הגורמים למחלה או מחמירים אותה. כך, נקבע, כי אין להסתפק באסכולה כללית ומעורפלת על-מנת לבסס קשר סיבתי מספיק בין תנאי השירות לבין המחלה. אשר לעוצמת הקשר, כלומר, לדרגת ההסתברות שתנאי השירות גרמו למחלה להחמרתה, נקבע, כי: "כדי שאסכולה רפואית תספיק לקביעת קשר סיבתי, אין די בכך שהיא תאמר כי קיימת אפשירות שנסיבות מסוימות יגרמו למחלה מסוימת או יחמירו אותה. לקביעת קשר סיבתי, כפי שנדרש על-ידי החוק, צריך שהאסכולה תקבע כי "מתקבל מאד על הדעת" שנסיבות כאלה יגרמו למחלה או יחמירו אותה" {שם, 538}.

בית-המשפט קבע, כי יישום הלכות אלה על עניינו מוליך כאמור למסקנה, כי המערער לא עמד בנטל הנדרש להוכחת קיומה של אסכולה כאמור.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע, כי חוות-הדעת מטעם המערער ומקורותיה אינם מצביעים על מידע רפואי העונה על הקריטריונים שנקבעו בפסיקה על-מנת לגבש אסכולה רפואית, הן בנוגע לרמת פירוט סבירה את מהות המצב שגרם למחלה, והן בנוגע לעוצמת הראיות לקביעת הקשר הסיבתי ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת" {עניין קליג לעיל} בין תנאי השירות לבין היווצרות מחלת הקרוהן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא עלה בידי המערער להוכיח, כי תנאי השירות החמירו את מחלתו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי המערער לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח, כי מחלתו נגרמה או הוחמרה בעקבות שירותו הצבאי. כך גם לא עמד המערער בנטל להוכיח התרשלות כלשהי באבחון המחלה ובטיפול הרפואי שניתן לו וקיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין החמרת המחלה.

2. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שדחה את ערעורו של המבקש על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הפועלת על-פי חוק הנכים - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 75 ו- 76 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל-1969.

ב- רע"א 7752/15 {פלוני נ' קצין התגמולים, תק-על 2016(1), 12951 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. בפסק-הדין נדחה ערעורו של המבקש על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה הפועלת על-פי חוק הנכים.

המבקש שירת כחובש קרבי בחטיבת גבעתי בין השנים 2011-2008, ובמסגרת זו השתתף בלחימה במבצע "עופרת יצוקה". במהלך שירותו הצבאי התפרצה אצלו מחלת עור מסוג ויטיליגו, הידועה גם כבהרת, המתבטאת בהופעתם של כתמים בהירים בעור, על רקע היעלמותם של תאים יוצרי פיגמנט.

המבקש תבע להכיר בכך שהמחלה התפרצה על רקע לחץ נפשי שחווה תוך כדי ועקב אירועי הלחימה שלהם נחשף בעת שירותו הצבאי. ועדה רפואית העמידה את נכותו של המבקש על 19% בהתאם לתקנות הנכים.

המבקש הגיש ערר על החלטה זו לוועדה הרפואית העליונה, ובמסגרתו תקף את האופן שבו חושבו אחוזי הנכות בעניינו. המבקש טען, כי נוכח הימצאותם של כתמי בהרת במקומות מרובים בגופו, על הוועדה היה לקבוע את נכותו לפי פרט 75(א)(3) לתוספת לתקנות הנכים, הקובע נכות מינימלית של 20% בגין "צלקות נרחבות באזורים מרובים".
הוועדה הרפואית העליונה דחתה את הערר והחליטה להותיר את אחוזי הנכות כפי שהם, לפי פרטים 75(א)(2) ו- 75(ב)(2) לתוספת לתקנות הנכים.

המבקש הגיש ערעור על החלטה זו לבית-המשפט המחוזי, ובו חזר על טענותיו. בית-המשפט המחוזי קיבל את הערעור וקבע, כי נוכח העובדה שהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה לא נומקה, עליה לשוב ולהידרש לעניינו של המבקש.

דנה הוועדה הרפואית העליונה בשנית בעניינו של המבקש, בהרכב חדש, והחליטה להותיר את אחוזי הנכות שנקבעו לו בעינם.

המבקש חזר והגיש ערעור על החלטתה של הוועדה הרפואית העליונה לבית-המשפט המחוזי, שדחה את הערעור וקבע, כי פרט 76 לתוספת לתקנות הנכים מבחין באופן ברור בין כתמי גוף גלויים לכאלה שאינן גלויים. זאת, להבדיל מפרט 75 לתוספת לתקנות הנכים, שבמסגרתו, אין דרישה לכך שהצלקת תהא חשופה.

עוד הוסיף בית-המשפט המחוזי, כי טעם אפשרי להבחנה בין כתמי גוף לבין צלקות בעניין זה הוא שצלקת עשויה להפריע, ואף ביתר שאת, גם באזורים מוצנעים בגוף המכוסים בדרך כלל בבגדים, בשל העובדה שהיא בעלת מרקם שונה על פני העור. מכל מקום, בית-המשפט המחוזי הצביע על כך שמחוקק המשנה סבר, כי אין מקום להעניק אחוזי נכות בגינם של כתמי גוף באזורים שאינם גלויים. לפיכך, בית-המשפט המחוזי קבע, כי לא נפל פגם בהחלטתה של הוועדה הרפואית העליונה וכי אין מקום להתערב בה.

הבקשה דנן נסבה על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי. המבקש טען, כי על בית-המשפט לקבל את הבקשה משום שהיא מעלה מספר שאלות עקרוניות, החורגות מעניינו הפרטי של המבקש, ביחס לפרשנותם של פרטים 75 ו- 76 לתוספת לתקנות הנכים ולאופן חישוב אחוזי הנכות במסגרתם. המבקש הוסיף וטען, כי הותרת ההחלטה במקרה דנן על כנה תוביל לעיוות דין בעניינו.

המשיב טען, כי אין מקום ליתן רשות ערעור "בגלגול שלישי" במקרה זה, שכן הבקשה נסבה על החלטות רפואיות המצויות בשיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית העליונה, שאין מקום להתערבות בהן. לטענתו, מדובר בהשגה על יישום של התקנות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, שאין להכרעה בו השלכה רחבה או ציבורית, חרף הניסיון לשוות לו נופך כאמור.

לגופו של עניין, המשיב סבר, כי יש לדחות את טענות המבקש בנוגע לפרשנות התקנות ולאופן החישוב של אחוזי הנכות במסגרתן. שינויים בצבע העור, כך נטען, משמעותם בעיקר אסתטית ולא רפואית, וישנו הבדל משמעותי בין כתם עור לבין צלקת. לטענתו, הבדל זה הוא העומד בבסיס פרט 76 לתוספת לתקנות הנכים, שעניינו נכות בגין שינוי צבע במקומות גלויים בלבד, בלשון פשוטה וברורה שאינה זקוקה לפרשנות.

המשיב הוסיף וטען, כי בפרט 75(א)(3) לתוספת לתקנות הנכים, קבע מחוקק המשנה שנדרשים כתמי עור נרחבים באזורים מרובים בגופו או בגפיו של הנכה, ואין מקום להביא בחשבון במסגרת כך את הכתמים בפנים. המשיב הבהיר, כי מספר ועדות רפואיות בדקו את המבקש וקבעו כממצא רפואי-עובדתי שעניינו נופל לגדרה של פרט 76 לתוספת לתקנות, ובהמשך לכך, שאין בגופו או בגפיו, כתמים נרחבים באזורים מרובים, ועל-כן אין מקום לפנות לפרט 75(א)(3) לתוספת לתקנות הנכים.

בית-המשפט קבע, כי בקשת רשות ערעור בגלגול שלישי תתקבל רק במקרים שבהם היא מעלה שאלה כללית החורגת מעניינם של הצדדים או כאשר דחייתה תגרום לעיוות דין חמור {ראה: ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מקרה זה אינו מעורר שאלה עקרונית כאמור. פרט 76 לתוספת לתקנות הנכים קובע באופן ברור ומפורש, כי אחוזי נכות בגין כתמי עור יינתנו אך על כתמים המופיעים באזורים הגלויים. הוא הדין ביחס לפרט 75(א)(3) לתוספת לתקנות הנכים, אשר מצוי תחת הפרט שמסדיר את קביעת אחוזי הנכות בגוף ובגפיים. בשונה מכך, פרט 75(ב) לתוספת לתקנות הנכים מסדיר את קביעת אחוזי הנכות בפנים, בצוואר ובראש.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי בנסיבות אלה, לא מתעוררת שאלה פרשנית המחייבת הכרעה לפי אמות המידה שתוארו לעיל {ראה והשווה: רע"א 8289/13 גאנם נ' קצין התגמולים, פסקאות 19-18 (17.02.14)}.

הבקשה נסבה על היבטים יישומיים הנוגעים לממצאיה העובדתיים-רפואיים של הוועדה הרפואית העליונה, בנסיבות של המקרה דנן. בהתאם להוראות התקנות, הוועדה הרפואית העליונה קבעה כממצא עובדתי-רפואי, כי כתמי הצבע המופיעים על עורו של המבקש באזורים הגלויים אינם מצטברים לכדי "כתמים נרחבים באזורים מרובים", ולפיכך אין מקום לקבוע את אחוזי הנכות לפי פרט 75(א)(3) לתוספת לתקנות.

קביעה זו היא קביעה רפואית המסורה לשיקול דעתה המקצועי של הוועדה, שזוהי מומחיותה, ובית-המשפט לא יתערב בה כל עוד לא נפלו בהליך פגמים של ממש {ראה: רע"א 3597/14 אבנעים נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון, פסקה 14 (31.07.14)}. לא למותר לציין בהקשר זה, כי העניין הוכרע פעמיים באופן זהה על-ידי הרכבים שונים של הוועדה הרפואית העליונה, ועובר לכך, על-ידי הוועדה הרפואית שדנה לראשונה בעניינו של המבקש. עוד צויין, כי מהחלטות קודמות התקבל הרושם שהחלטותיהן של הוועדות הרפואיות ניתנו תוך התחשבות מסוימת במבקש.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה וקבע, כי ככל שהמקרה דנן מעורר שאלות בנוגע להבחנה הקיימת בתקנות בין כתמי צבע לצלקות, ובין כתמים באזורים גלויים לכתמים באזורים מוצנעים, הרי שאלו הן שאלות המסורות למחוקק המשנה. מבלי להקל ראש ברגשותיו של המבקש, אין בטענותיו בעניינים אלו כדי להצדיק את הענקתה של רשות ערעור כאמור.

3. עתירה על החלטתו של בית-הדין הארצי לעבודה, שדחה בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי - העתירה נדחתה
חקיקה רלוונטית: סעיפים 83 ו- 120-118 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

ב- בג"צ 7333/15 {פלוני נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תק-על 2016(1), 11356 (2016)} נדונה עתירה שנסבה על החלטתו של בית-הדין הארצי לעבודה, שדחה בקשה לרשות ערעור על פסק-דינו של בית-הדין האזורי.

העותר עבד כנהג משאית החל משנת 1996. עבודה זו היתה כרוכה בנסיעות ארוכות ובפריקת משאות כבדים. בשנת 2006 התגלו אצל העותר פגיעות בגבו ובצווארו, והוא הגיש תביעה להכיר בהן כ"פגיעה בעבודה" כמשמעה בחוק הביטוח הלאומי. התביעה נדחתה על-ידי המוסד לביטוח לאומי, הוא המשיב 2, ועל-כן העותר הגיש תביעה לבית-הדין האזורי לעבודה בחיפה להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה.

בית-הדין האזורי מינה את ד"ר מנחם יצחקי כיועץ רפואי לבחינת טענותיו של העותר. בחוות-דעתו קבע ד"ר יצחקי, כי העותר סובל מ"מחלת גב דיסקאלית עם שינויים ניווניים הן בצוואר והן בגב". עוד צויין בחוות-הדעת, כי לעותר רקע של כאבי גב ופגיעות קודמות לפני שהחל בעבודתו, וכי מקורה של המחלה הוא במבנה עמוד השדרה של העותר ובתנאי רקע גנטיים.

בצד זאת, ד"ר יצחקי הוסיף, כי יש קשר סיבתי בין מצבו של העותר לעבודתו, וכי "מדובר בעיקר בהחמרה או החשה של התפרצות". ד"ר יצחקי העמיד את ההשפעה המשוערת של העבודה על מצבו של העותר על 30%, ואת השפעתם של גורמים אחרים על מצבו העריך ב- 70%. בהתאם לחוות-דעתו של ד"ר יצחקי הסכים המוסד לביטוח לאומי להכיר בפגיעה בעותר כפגיעה בעבודה בעילת ה"מיקרוטראומה" {פגיעה בעבודה שנגרמה עקב פגיעות זעירות חוזרות ונשנות לאורך זמן}, והסכמה זו קיבלה תוקף של פסק-דין.

בהמשך לקביעה זו, הגיש העותר בקשה לקביעת דרגת נכותו ועניינו הועבר לצורך כך לדיון בוועדות הרפואיות של המוסד לביטוח לאומי. בסופו של תהליך, החליטה הוועדה הרפואית לעררים, להכיר בנכות יציבה ממנה סבל העותר בשיעור של 19.59%. בקביעה זו הביאה הוועדה בחשבון את העובדה שרק 30% מהפגיעה הרפואית נובעת מהפגיעה בעבודה, בהתאם לחוות-דעתו של ד"ר יצחקי.

ערעור שהגיש העותר על החלטתה של הוועדה נדחה על-ידי בית-הדין האזורי. העותר הגיש בקשת רשות לערער על פסק-דינו של בית-הדין האזורי, ואף זו נדחתה. בהחלטתו לדחות את הבקשה, קבע בית-הדין הארצי, כי העותר לא השכיל להצביע על טעות משפטית בקביעותיה של הוועדה.

בית-הדין הארצי חזר על הכלל שנקבע בפסיקתו, לפיו במקרה של פגיעה בעבודה בעילת המיקרוטראומה {כמו המקרה שלפנינו} על הוועדה להעריך את נכותו הכוללת של הנפגע בגין הפגימה שהוכרה, וממנה להפחית את הנכות שאינה קשורה לפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה, על סמך נתונים מוכחים עובר למועד קביעתה את דרגת הנכות. בית-הדין הארצי ציין, כי כך פעלה הוועדה במקרה דנן. היא קבעה ראשית את נכותו הכוללת של העותר, ולאחר מכן קבעה, כי יש לייחס לפגיעה שהוכרה כפגיעה בעבודה רק 30% מהנכות ואת שאר הנכות לייחס למצב קודם ולגורמים שאינם קשורים לעבודה.

העתירה שבפנינו נסבה על החלטתו של בית-הדין הארצי. בפתח העתירה נטען, כי "השאלה המשפטית בה עוסקת עתירה זו הינה אם ניתן לקבוע קשר סיבתי חלקי בענייני תביעות נפגעי עבודה כנגד המוסד לביטוח לאומי". העותר סבר, כי חוק הביטוח הלאומי משיב על שאלה זו בשלילה. הוא הפנה בעניין זה לסעיף 83 סיפא לחוק הביטוח הלאומי, וטען, כי מסעיף זה עולה, כי כל עוד השפעת העבודה על אירוע התאונה אינה פחותה בהרבה מהשפעתם של גורמים אחרים יש להכיר בכל הפגיעה הגופנית שנובעת ממנה כנכות המכוסה על-ידי החוק ולא רק בחלקה.

בהמשך לכך, לטענת העותר, הקביעה של בית-הדין הארצי, לפיה ניתן להכיר בקשר סיבתי חלקי בהחלטות הנוגעות לפגיעה בעבודה, היא בגדר "מהפכה של ממש", והיא הובילה ל"שינוי סדרי עולם בדין הסוציאלי".

בתשובתו טען המוסד לביטוח לאומי, כי יש לדחות את העתירה, על הסף ולגופה. על-הסף, משום שאין בה טעם המצדיק התערבות של בית-המשפט בפסיקתו של בית-הדין הארצי לפי אמות המידה הנהוגות, מה גם שהעתירה הוגשה לטענתו בשיהוי ניכר {כשבעה חודשים לאחר החלטתו של בית-הדין הארצי} ונכללו בה טענות שלא הועלו בפני בתי-הדין לעבודה; לגופה, מפני שלא נפלה כל טעות בהחלטת הוועדה ובהחלטות של בתי-הדין לעבודה שבחנו אותה.

בית-המשפט דחה את העתירה, מאחר שלא התקיימו אמות המידה להתערבות בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה, וקבע, כי התערבות בפסקי-דין של בית-הדין הארצי שמורה אפוא למקרים חריגים בלבד שבהם נפלה בפסק-הדין טעות משפטית מהותית ושיקולי צדק מחייבים התערבות בנסיבות העניין {בג"צ 525/84 חטיב נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מ(1) 673 (1986)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בענייננו, עסקינן בסוגיה הנוגעת לתגמולי הביטוח הלאומי, נושא שמצוי בליבת סמכותו של בית-הדין לעבודה {ראה: בג"צ 2930/08 שיידין נ המוסד לביטוח לאומי סניף חדרה (27.04.08)}.

חוק הביטוח הלאומי קובע, כי בסמכותה של ועדה רפואית לקבוע, בעת קביעת דרגת הנכות של נפגע עבודה, באיזו מידה נובעת הנכות מהפגיעה בעבודה {כפי שעולה מסעיפים 118 ו- 120 לחוק הביטוח הלאומי}.

טענותיו של העותר הופנו אפוא כלפי האופן שבו יש לפרש וליישם כלל זה. העותר סבר, כי פרשנותו של הכלל במספר פסקי-דין שניתנו בבית-הדין הארצי מאז עניין סואעד {עב"ל 19817-08-11 יונס סואעד נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-אר 2012(1), 2088 (27.03.12)} מוביל, דה-פקטו, להכרעה המבוססת על "קשר סיבתי חלקי". דא עקא, הטענות העקרוניות בעניין זה לא הועלו כדבעי בפני בית-הדין האזורי לעבודה ובפני בית-הדין הארצי ומכאן שלא קיבלו ביטוי של ממש בהחלטותיהם.

ברי, כי אין מקום שדיון ראשון בטענות אלה יתבצע בבית-משפט זה {ראה: בג"צ 1619/91 פרץ נ' המוסד לביטוח לאומי, פ"ד מו(3) 386, 395-394 (1992)}. לכך יש להוסיף, כי טענותיו של העותר מופנות בחלקן כלפי קביעות בפסקי-דין שאינם נוגעים לעותר עצמו {ומכאן שהתשתית העובדתית שעליהן היא מבוססת היא שונה מעניינו}. לפיכך, בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערבותו לפי אמות המידה שתוארו לעיל {ראה והשווה: בג"צ 8022/14 בן חמו נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פסקה 13 (22.07.15)}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את העתירה.

4. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית והוועדה הרפואית העליונה מטעם קצין התגמולים, שדחתה את תביעותיו של המערער - החזרה לוועדה רפואית עליונה בהרכב שונה - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 9 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל-1969.

ב- ע"ו (חי') 7968-08-16 {פלוני נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-מח 2016(4), 12057 (2016)} נדונה בקשה לערעור על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית והוועדה הרפואית העליונה מטעם קצין התגמולים, לדחות את תביעותיו של המערער.

המערער הוכר כנכה לפי חוק הנכים, בגין הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני, ירידה בשמיעה ותסמונת פוסט טראומטית PTSD, כאשר שיעור נכותו הכוללת הוא 44%.

בשנת 2012 הגיש המערער בקשה להכיר במחלת הפיברומיאלגיה כנכות הנובעת באופן בלתי אמצעי מה- PTSD שהינה פגימה מוכרת לגביו, וזאת בהתאם לתקנה 9 לתקנות הנכים.

בחוות-דעתו של פרופ' אהרנפלד, הוא סיכם, כי מקובלת עליו מסקנת פרופ' בוסקילה שמחלת המערער, הפיברומיאלגיה נגרמה על-ידי תנאי השירות שלו וכי קיים קשר ברור בין תסמונת ה- PTSD שהוכרה על-ידי קצין התגמולים לבין הפיברומיאלגיה.

לאחר שוועדה רפואית מחוזית והוועדה הרפואית העליונה, דחו את בקשת המערער להכיר במחלת הפיברומיאלגיה כנכות מוסבת לנכות המוכרת שהינה PTSD, הגיש המערער ערעור לבית-המשפט המחוזי ובערעורו העלה טענות באשר להעדר הנמקה של הוועדה הרפואית העליונה בכל הקשור לחוות-דעתו של פרופ' בוסקילה, בכל הקשור להעדר ספרות רפואית מקצועית השוללת קשר סיבתי בין PTSD לבין פיברומיאלגיה, להעדר התייחסות לכל הספרות המקצועית אליה הפנה פרופ' בוסקילה, וכן להעדר התייחסות לתשובותיו של פרופ' אהרנפלד שהיה המומחה מטעם המשיב, ושאף הוא סבר, כי קיים קשר סיבתי בין תסמונת ה- PTSD לבין מחלת הפיברומיאלגיה.

הוועדה הרפואית העליונה ציינה, כי היא מסכימה עם האבחנה שהמערער סובל מפיברומיאלגיה, הסבירה במה מחלה זו באה לידי ביטוי וכן הסבירה מה מהות התסמונת הפוסט טראומטית ממנה סובל המערער, וציינה, כי "לא ידוע על-פי הספרות המקצועית העדכנית קשר סיבתי בין PTSD לבין פיברומיאלגיה...".
הצדדים הגיעו ביניהם להסכמה, כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית העליונה באותו הרכב, וכי וועדה זו תזמן את המערער ובא-כוחו ותתייחס לכל טענותיהם כפי שפורטו בערעור.

להסכמה זו ניתן תוקף של פסק-דין. לאחר הסכמה זו, שבה הוועדה הרפואית העליונה והחליטה, כי אין קשר סיבתי בין התסמונת הפוסט טראומטית לבין מחלת הפיברומיאלגיה. הוועדה ציינה, כי עיינה בתיקו של המערער, לרבות בהסכם הפשרה, במסמכים שצורפו לרבות המסמכים הראומטולוגיים, בחוות-דעתו של ד"ר בוסקילה וקבעה, כי היא מסכימה שהמערער סובל מפיברומיאלגיה.

הוועדה קבעה, כי "על-פי הספרות - לא נקבע קשר סיבתי בלתי אמצעי בין PTSD לפיתוח פיברומיאלגיה. אין לראות במסמך מד"ר בירמן מ 10.04.16 התייחסות לפיברומיאלגיה. הערעור נדחה".

המערער טען, כי מאחר ועניינו כבר הוחזר לוועדה הרפואית העליונה על-מנת שתנמק החלטתה והיא לא עשתה כן, ונראה, כי היא נעולה בדעתה באשר להעדר קשר סיבתי בין ה- PTSD לבין הפיברומיאלגיה, הרי יש הצדקה להחזיר את עניינו לוועדה רפואית עליונה בהרכב אחר.

לטענת המשיב, יש להחזיר את עניינו של המערער לוועדה באותו הרכב, שכן, אין מקום לקבל את הטענה שהוועדה נעולה בדעתה, והמשיב סבר, כי בפעם הקודמת, לא קיבלה הוועדה הנחיות ברורות.

המשיב סבר, כי אין המדובר במקרה שלפנינו בנסיבות יוצאות דופן אשר בהן מראית פני הצדק מחייבת החזרה לדיון בהרכב שונה.

בית-המשפט קבע, כי באשר להחזרה לוועדה רפואית עליונה בהרכב שונה, נקבעו קריטריונים מנחים ברע"א 9606/07 {אולג סטרטייבסקי נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון (16.09.08)} מפי כב' השופט דנצינגר.

השופט דנציגר פסק, כי ככלל יש מקום להחלת דיני פסלות שופט גם בהתייחס לערכאות "מעין שיפוטיות" אולם יש לבצע התאמה של דיני הפסלות המהותיים, לאור סוג ההליך ואופי טענת הפסלות וכך נפסק על-ידו:

"ככל שהדבר נוגע להחזרתו של עניין למותב שהכריע באותו עניין קודם לכן, הלכה היא - כך לגבי בתי משפט - כי אין די בכך שבית-המשפט דן והכריע בעניין מסויים, כדי לפסול אותו מלשוב ולדון באותו עניין, אם הובא בשנית בפניו בעקבות התערבותה של ערכאת ערעור. בפרט נכון הדבר כאשר הושב התיק לערכאה הדיונית לצורך קבלתה, גבייתה או בחינתה של ראייה נוספת (ראו: ע"פ 10592/03 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם בנבו), (26.3.08): ע"פ 724/02 צבי נ' מדינת ישראל ((פורסם בנבו), 3.10.02); עניין שקד).

במקרה דנן אומנם אין עסקינן בהכרעת בית-משפט אלא בהכרעתה של ועדה "מעין שיפוטית". עם זאת, בנסיבות העניין, ובפרט העובדה שהוועדה נדרשה לראיות נוספות, היות הכרעתה מבוססת על קריטריונים מקצועיים, להבדיל מהכרעות ערכיות (השוו: בג"צ 549/75 חברת סרטי נח נ' המועצה לביקורת סרטי קולנוע, פ"ד ל(1)757 1976)) (פורסם בנבו), וכן מאחר שלא הועלתה טענת פסול אישית נגד חברי המותב, סבור אני כי לא הוכחו "אפשירות ממשית" ואף לא "חשש סביר" לניגוד עניינים. מטעם זה איני נדרש לשאלה מהו היקפם של דיני פסלות שופט ומהו המבחן המכריע לחשש במסגרת "גלגול שלישי" של ההליך."

ב- ע"א 3492/09 {ניר בן זיקרי נ' קצין התגמולים (20.01.10)} נפסק על-ידי כב' סגן הנשיא זילברטל, כי יש הצדקה להחזרת עניינו של המערער שם לוועדה רפואית עליונה בהרכב אחר.

לא היתה מחלוקת בעניין בן זיקרי כי היה קיים חסר משמעותי בהנמקת הוועדה, ולמרות השינוי בעמדת הוועדה באשר למהות המחלה ממנה סובל הנכה שם, דהיינו האם המדובר בסכיזופרניה או בבעיה אחרת, לא נימקה הוועדה את החלטתה.

כב' השופט זילברטל איבחן בין המקרה בעניין בן זיקרי לבין עניין סטרטייבסקי וסבר, כי יש הצדקה שעניינו של הנכה ידון על-ידי הרכב שונה של וועדה רפואית עליונה.

ההנמקה לכך היתה, שכאשר קיים חשש סביר שהוועדה תהיה מעוניינת להוכיח את צדקת עמדתה הקודמת, יש מקום לשקול העברת הדיון להרכב אחר.

גם באשר לערכאות שיפוטיות נפסק, כי אם שופט הביע דעה מוטעית וקיים חשש שלא יוכל להשתחרר ממנה, יש מקום ליתן הוראה על החלפת ההרכב, כך שהדיון יתקיים מחדש לפני שופט אחר.

כב' השופט זילברטל ציין, כי במקרה של ערעור על ועדה, אין עוסקים ישירות בסוגייה של דיני פסלות, אולם אלה עשויים לסייע לגבש כללים להפעלת שיקול דעת באשר לשאלת הצורך בהחלפת הרכב הוועדה.

בענייני פסלות, הפנה כב' השופט זילברטל לספרו של כב' השופט מרזל בעניין דיני פסלות שופט ולכך שאם המדובר בשאלה העומדת להכרעה שהיא זהה לחלוטין לשאלה שהשופט הכריע בה בעבר על יסוד אותן עובדות, הרי סביר יהיה לקבוע שקיים חשש ממשי למשוא פנים.

דווקא במקרים בהם הוחזר עניין לצורך שמיעת ראיות נוספות או בדיקת מסמכים נוספים, החשש קטן, שכן אותה ערכאה אליה מוחזר העניין, יכולה לתלות את השינוי בעמדתה בראיות הנוספות או במסמכים הנוספים או בבדיקות הנוספות, מאידך כאשר אין שינוי במערכת הנתונים שעל יסודם אמורה ההחלטה להינתן, גובר החשש מכך שהערכאה אליה מוחזר העניין תהיה נעולה בדעתה.
בעניין בן זיקרי פסק כב' השופט זילברטל כי:

"... במצב כזה כאשר אין כל שינוי בנסיבות ואין צורך בקבלת ראיות נוספות והפגם שבהחלטת הוועדה נעוץ כולו בהעדר הנמקה, קיים חשש סביר כי הוועדה תתקשה לבחון פעם שלישית את הסוגייה מבלי שתחוש מחוייבת לעמדותיה הקודמות ולהוכחת צדקתה..."

בעניין סטרטייבסקי הוועדה הרפואית העליונה אליה הוחזר עניינו של המערער שם התייחסה לחוות-דעתו של המומחה כפי שהורה פסק-הדין, אולם לא התייחסה במפורש למאפייני בדיקה ולכן היה צורך בהחזרת העניין אליה.

בכל המקרים בהם הוחזר העניין לאותו הרכב של ועדה, המדובר היה בוועדות שהעניין הוחזר אליהן לצורך השלמה בנקודה מסויימת, בעוד שכאשר המדובר היה בוועדות שהתנהלותן היתה בלתי ראוייה או שהיה חשש מבוסס שדעתן תהיה נעולה, הוחזר העניין להרכב אחר.

בע"א 3557/09 {שמואל מעיין נגד קצין התגמולים (16.02.10)} נפסק מפי כב' סגן הנשיא השופט זילברטל, כי חובת ההנמקה של ועדה רפואית עליונה מחייבת התמודדות אמתית, תוך מתן נימוקים מפורטים, עם מכלול הנתונים המונחים לפני הוועדה, וכי אינו רואה טעם בקיום דיון נוסף בפני וועדה רפואית באותו הרכב, לאחר שהתקיימו כבר שני דיונים בעניינו של המערער ו"אין להתעלם מהחשש שמא הוועדה בהרכב זה תתקשה לבחון את הסוגייה כשהיא משוחררת לחלוטין מהחלטותיה הקודמות".

אשר-על-כן, הוחזר עניינו של המערער שם לוועדה רפואית עליונה בהרכב אחר.

בענייננו, בית-המשפט קבע, כי היתה הסכמה של המשיב במסגרת ההליך הקודם בתיק ולא ניתן לבית-המשפט הסבר המניח את הדעת הכיצד ועדה רפואית אליה הוחזר העניין על-מנת שתתייחס במנומק לכל טענות המערער וכל שעשתה היה לחזור על אותו משפט שציינה בהחלטה הקודמת, מילאה את חובתה או לפחות ניסתה לעשות כן.

בנסיבות אלה, כאשר הוועדה חזרה פעמיים על עמדתה, בהתייחס להעדר קשר סיבתי רפואי בספרות הרפואית, כאשר יש חוות-דעת של מומחים, לרבות מומחה המשיב שאומרות אחרת, והוועדה כלל לא מנסה להתמודד איתן, הגם שניתנה לה ההזדמנות לעשות כן, קבע בית-המשפט, כי אין מקום להחזיר העניין לוועדה באותו הרכב.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע, כי עניינו של המערער יוחזר לוועדה רפואית עליונה בהרכב שונה אשר יכלול מומחים בתחומי הפסיכיאטריה והראומטולוגיה, אשר תבחן פעם נוספת קיומו של קשר בלתי אמצעי בין הנכות המוכרת, PTSD לבין מחלת הפיברומיאלגיה, בהתאם לתקנה 9 לתקנות הנכים.

5. בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט השלום, לפיה נעתר בית-המשפט לבקשתו של התובע, המשיב ומינה מומחה נוסף, אורתופד בתחום הברכיים - הבקשה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 190, 192 ו- 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

ב- רע"א (ת"א) 39840-09-16 {המאגר הישראלי לביטוחי רכב נ' ש.י., תק-מח 2016(3), 34154 (2016)} נדונה בקשת רשות לערער על החלטת בית-המשפט השלום, לפיה נעתר בית-המשפט לבקשתו של התובע, המשיב ומינה מומחה נוסף, אורתופד בתחום הברכיים.

התובע הגיש עוד בשנת 2012 תביעה לפיצויים בשל נזקי גוף לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 {ייקרא להלן: "חוק הפלת"ד"} וזאת בגין שתי תאונות.

מומחים מונו על-ידי בית-המשפט, ובתחום האורתופדי מונה ד"ר אבידוב ליברמן, שהשיב, כי זהו אינו תחום התמחותו, וכאשר נשאל: "...להערכתך אם נביא מומחה מסוים לברך הוא יוכל להגיד תשובה אחרת? השיב: "יכול להיות"..

בא-כוח המשיב ביקש למנות מומחה אורתופדי נוסף בתחום הברכיים וזאת לנוכח עדותו של ד"ר ליברמן.

המבקשת בתגובתה התנגדה למינוי, וטענה, כי אין ראשית ראיה לפגיעה בברך ומהתיעוד הרפואי לא עולה ראשית ראיה שכזו.

כב' השופט גזית נעתר לבקשה למינוי מומחה כמבוקש לאחר עיון בטיעוני הצדדים ולנוכח האמור בחקירתו של ד"ר ליברמן.

בא-כוח המבקשת טען, כי ההחלטה איננה מנומקת ויש צורך בהנמקה כאשר מדובר במינוי מומחה רפואי נוסף בתחום שלגביו כבר ניתנה חוות-דעת מומחה.

נטען, כי המשיב הוא זה שהחליט בדיעבד וזמן רב לאחר התאונות לנסות לקשור כאבי ברכיים לתאונה נשוא התביעה, וזאת שעה שקיים תיעוד רפואי ממנו עלה, כי אין כך הדבר.

בית-המשפט קבע, כי בנסיבות העניין, ההחלטה מנומקת באופן שאינו מצדיק התערבות ערכאת ערעור, ובוודאי שלא התערבות בהחלטת ביניים אשר נעשית רק כאשר השגה על ההחלטה בשלב ערעור על פסק-הדין תוביל לנזק של ממש או שיהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים {ראה: רע"א 7913/14 תרכובת ברום בע"מ נ' חצב (08.12.15)}.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי ההחלטה התקבלה רק לאחר שהמומחה הקיים בתחום האורתופדי העיד, וגם אישר, כי קיימת אפשירות שאורתופד אחר העוסק בתחום הברך יחשוב בצורה שונה ממנו.

בית-משפט העליון כבר קבע לא אחת, כי יש לנקוט במשנה זהירות כאשר נדחית בקשה למינוי מומחה רפואי בתביעה לפי חוק הפלת"ד. ראה לעניין זה רע"א 4402/16 {פלוני נ' הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ (ניתן ביום 21.08.16)} וכן נקבע, כי במקרה של ספק, עדיף למנות מומחה ואולי יתברר, כי המינוי היה מיותר, מאשר שלא למנות מומחה כאשר קיים ספק {ראה: רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (30.05.12)}.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, לאור הספק שהתעורר לאחר עדותו של המומחה הקיים בתיק, מצא בית-משפט לנכון למנות מומחה נוסף. הוא ממילא יבחן את כל הטעון בירור, לרבות הספקות שהעלה בא-כוח המבקשת בנוגע לקשר בין התאונה ובין כאבי הברכיים.

בנסיבות אלו, לא מצא לנכון בית-המשפט ליתן רשות לערער.

6. תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בעקבות תאונת עבודה - התביעה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 35, 38, 41, 63 ו- 82 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); סעיפים 37 ו- 39 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש), התש"ל-1970; סעיף 34 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956; סעיף 4 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל-1969; סעיף 358 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

ב- ת"א (חי') 51632-11-14 {א ד נ' ש חיפה בע"מ, תק-מח 2016(2), 33101 (2016)} נדונה תביעה כספית לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע, בעקבות תאונת עבודה.

התובע, עלה לישראל מאתיופיה בשנת 1991, נשוי ואב ל- 7 ילדים. התובע נפגע, כך על-פי הנטען, בתאונת עבודה, בעת שביצע עבודות גינון עבור מעבידתו, חברת ש. חיפה בע"מ-שירותי תעשיות מדע, בפארק מת"מ בחיפה.

התובע החל לעבוד אצל הנתבעת ביוני 2011 בתפקיד חצרן {עובד כללי}, ובמסגרת עבודתו נדרש בין היתר לכסח את הדשא, ולצורך כך השתמש ביום התאונה במכסחת דשא שהיתה שייכת לנתבעת.

לאחר שהתובע עבד פרק זמן מסוים, מכסחת הדשא התמלאה בגזם, ואז כיבה התובע את מכסחת הדשא בעזרת כפתור הכיבוי. כדי לרוקן את הגזם המצוי בתוך מכסחת הדשא, הכניס התובע את ידו החשופה מתחת למכסחת הדשא על-מנת לפרוק את הסל המכיל את הגזם, כפי שהונחה לעשות מיומו הראשון בעבודה וכפי שהיה נהוג במקום העבודה. לפתע, החלה מכסחת הדשא לעבוד כשידו הימנית של התובע נתפסה בלהב מכסחת הדשא והלהב פגע באצבעות יד ימין, ידו הדומיננטית של התובע. התובע איבד את הכרתו ופונה לבית החולים רמב"ם באמצעות אמבולנס, שם אובחנו חתכים עמוקים ושברים באצבעות יד ימין של התובע.

מאחר שמדובר בתאונת עבודה, עניינו של התובע נידון בפני ועדה רפואית שליד המוסד לביטוח לאומי, שקבעה לו נכות זמנית של 100% החל ממועד התאונה, למשך כשנה. לאחר מכן, נקבעה לתובע נכות צמיתה של 54%.

הצדדים היו חלוקים באשר לנסיבות קרות תאונת העבודה, לחבות הנתבעת בשל התאונה ובשאלת גובה הנזק.

עיקר טענות התובע נגעו למיסוד שיטת עבודה לא בטיחותית ולהיעדר מנגנון בטיחות בעבודה, שיבטיחו שעובד לא ייפגע, גם במקרה של כשל טכני, במנגנון האמור למנוע פעולה של מכסחת הדשא כאשר ידו של העובד בתוכה.

לטענת התובע, האחריות לקרות התאונה מוטלת על הנתבעת, אשר התרשלה ביוצרה, או בכך שאפשרה קיומו, של מפגע בכלי עבודה המשמש את עובדיה כדבר שבשגרה. הנתבעת, שחייבת לספק לעובדיה סביבת עבודה בטוחה, הפרה את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית.

עוד טען התובע, כי הוא אינו יודע להסביר מה גרם למכסחת הדשא לפעול באופן ספונטאני, אולם מדובר במפגע בטיחותי חמור שנגרם באחריות הנתבעת, הן בשל אספקת כלי עבודה פגום ומסוכן והן בשל העדר מוחלט של הנחיות בטיחות ומיסוד שיטת עבודה מסוכנת. כמו-כן, הנתבעת לא קיימה מנגנון המונע התחלת פעולה ספונטאנית של הלהבים של מכסחת הדשא.

מנגד, הנתבעת הכחישה בכתב הגנתה את עצם קרות אירוע התאונה ונסיבותיו. כן הוכחש כל קשר סיבתי בין התאונה מושא התובענה לבין הנזקים והחבלות הנטענים. לטענת הנתבעת, התובע נפגע בנסיבות שונות מהנטען על-ידו, אשר אינן מקימות כל חבות לנתבעת.

הנתבעת טענה, שהתובע נהג בצורה מסוכנת ובלתי אחראית, כשהכניס את ידיו לאזור הלהבים של מכסחת הדשא מבלי להפסיק את פעולתה או הפעיל אותה בשוגג כשידו נמצאת באזור הלהבים. כמו-כן, התובע פעל בניגוד להוראות ולהנחיות עבודה ברורות שניתנו לו או בפזיזות או ברשלנות. לפיכך אין להטיל אחריות כלשהי על הנתבעת.

בית-המשפט קבע, כי גרסתה של הנתבעת לקרות התאונה, כאילו בידו השמאלית אחז התובע במאחז המכסחת מלמעלה, כך שהמשיכה לעבוד, ובה בעת הכניס את ידו הימנית מלמטה מופרכת על פניה, ולא רק שהיא אינה מתיישבת עם ההיגיון, אלא שהיא אינה אפשרית מבחינה פיזית. על-כן, בית-המשפט קבע, כי הנתבעת התרשלה כלפי התובע, ומוטלת עליה האחריות לנזקיו.

התובע טען, כי בהיות היד איבר אחד בעל 5 שלוחות, התוספת וסעיפי הליקוי בתקנות הביטוח הלאומי מחייבים חישוב חריג, סיכום נכויות במצטבר ולא שיקלולן, כך ששיעור נכותו האורטופדית של התובע היא 43%. מנגד, הנתבעת טענה שהכלל הוא שיש לעשות חישוב משוקלל של הנכויות, אף אם אין הנחיה מפורשת בתקנות הביטוח הלאומי לחישוב מצטבר, ולכן יש לפסוק לתובע נכות אורטופדית בשיעור משוקלל של 36%.

בית-המשפט קיבל את טענת הנתבעת שיש לבצע את החישוב לפי חישוב משוקלל, וקבע, כי תקנה 11 לתקנות הביטוח הלאומי אינה מעלה כל אפשירות לשיטת חישוב אחרת לבד מזו שנקבעה בה, בחישוב משוקלל.

באשר לנכות בגין צלקות, קבע בית-המשפט, כי לתובע נותרה נכות בשיעור 10% בגין הצלקות.

באשר לנכות הנפשית, קבע בית-המשפט, כי על-פי פריט 34(ב)2 לתקנות הביטוח הלאומי, לתובע בנסיבות אלה נכות נפשית של 10%.

סיכומו של דבר, לתובע נותרה נכות רפואית אורטופדית בשיעור 36.58%, נכות אסתטית בשיעור 10% בגין צלקות ונכות נפשית בשיעור 10%. סך כל הנכות הרפואית המשוקללת של התובע עמדה על כן על 48.63%, ובמעוגל 49%.

באשר לנכות התפקודית, בית-המשפט קבע, כי תכליתה של הנכות התפקודית, המכונה גם נכות פונקציונלית, להצביע על מידת ההשפעה של הנכות על פעילותו של הנפגע, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית {ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792 (1995), בעמ' 799}:

"בדרך-כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורתופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך-כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעתים, הנכות התפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, אף שייתכן שלא יהיה בהן הפרעה תפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה אפוא זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה."

הנכות התפקודית נקבעת על-פי שיקול הדעת של בית-המשפט, לאור כישוריו וסגולותיו האישיים של הנפגע על רקע עיסוקו. עם זאת, דרגת הנכות הרפואית היא יסוד חשוב בהערכת הנכות התפקודית, ובהיעדר נתונים אחרים משמשת היא כאמת מידה:

"בהיעדר ראיות אחרות עשויה הנכות הרפואית ללמד על שיעור הפגיעה התפקודית של הנפגע, אולם יש לבחון תמיד את מידת 'התפקודיות' של הנכויות הרפואיות ואת המאפיינים הספציפיים של המקרה ושל הנפגע" {ע"א 5175/06 כלל נ' אסרף (פורסם בנבו) (30.01.08), בפסקה 20}.

התובע נפגע כאמור בתאונת עבודה בהיותו בן 46, נשוי ואב ל- 7. התובע עלה לישראל מאתיופיה עם אשתו ושניים מילדיו שנולדו שם בשנת 1991, מבלי לרכוש השכלה כלשהי. לטענת בא-כוח התובע, התובע אינו יודע קרוא וכתוב בעברית בכלל, והעברית בפיו משובשת.

כתוצאה מהתאונה התובע לא שב לעבודתו ופיטוריו הפורמאליים נכנסו לתוקף ביום 22.08.13. הליך השיקום התעסוקתי של התובע בביטוח לאומי טרם החל, והתהליך עשוי לכלול מספר שנים של לימודים לצורך השכלה בסיסית. עוד הוסיף בא-כוח התובע, שבהתחשב בניסיונו התעסוקתי של התובע כעובד ניקיון ואחזקה, גילו, היעדר השכלה, במוצאו, צבע עורו, והפגיעה בידו הדומיננטית, יש סבירות גבוהה שלא יחזור לעבוד בעבודה מפרנסת, ולכן יש לקבוע נכות תפקודית הגבוהה משמעותית מהנכות הרפואית.
בא-כוח התובע הפנה גם לכך שהתובע פיתח סינדרום נדיר CRPS, תסמונת כאב אזורי, הגורם לו להרגשת שריפה ולכאבים סביב השעון, והפנה לעדות התובע בעניין זה.

בית-המשפט קבע, כי טענה רפואית יש להוכיח על-ידי חוות-דעת רפואית ולא על-ידי עדות של התובע. גם אם התובע סובל מכאב, לא הוכח שהתובע סובל מסינדרום זה ולא הוגשה כל חוות-דעת מומחה הקובעת כך, אף לא מטעם התובע. על כן, בית-המשפט דחה טענה זו.

בא-כוח התובע הוסיף שבעניינו של התובע לא יהיה זה נכון להתעלם מהשפעתה של הצלקת, שאינה אסתטית בלבד. בית-המשפט הסכים עם טענתו זו, ולא בגלל מוצאו של התובע או צבע עורו. במקרים רבים, צלקות אינן משפיעות על הנכות התפקודית ותחשבנה כנכות אסתטית בלבד. עם זאת, במקרה של צלקות כואבות עם היבט תחושתי, הן משפיעות על יכולת התפקוד וכתוצאה מכך גם על כושר ההשתכרות.

גם כאשר מדובר בצלקות מכוערות הפוגעות במראהו של הנפגע, הן עלולות להגביל את מספר המעבידים המוכנים לקבל את התובע לעבודה, הן משם סלידה טבעית והן משום החשש לסלידה של לקוחות, עובדים ובאי מקום העבודה. הנפגע עשוי להיות מוגבל באפשרויות השיווק שלו כעובד, ואפשרויות עיסוקו, והצלקות, שבמקרה זה הן מכוערות ונראות בבירור בידו הימנית של התובע לכל הפוגש אותו, מעמידות אותו בנקודת זינוק פחותה מזו של אדם אחר {ע"א 6410/95 ז'נט אשכנזי נ' עזבון המנוח גד לסרי, (פורסם בנבו) (27.05.98)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הצלקות מהן סובל התובע ומראה ידו הימנית יש בהם כדי להפריע בשעת הקבלה לעבודה ולגרום לפגיעה מסוימת בכושר ההשתכרות, ולכן בית-המשפט קבע שהנכות בגין הצלקת משפיעה גם על הנכות התפקודית. לאור האמור, בית-המשפט העמיד את נכותו התפקודית של התובע בהתאם לנכותו הרפואית, קרי בשיעור של 49%.

באשר לפיצויי השתכרות, קבע בית-המשפט, כי התובע לא הוכיח ששכרו היה אמור לעלות, והוא היה עתיד להגיע לשכר הממוצע במשק אלמלא התאונה. כן לא הוכח שבהכרח היתה משולמת לו קרן השתלמות. בעניין זה נשאל מנכ"ל הנתבעת, אם התובע היה צפוי לקרן השתלמות בהמשך. לדבריו, אם נושא זה היה עולה בדיוני שכר, "יכול להיות שכן, יכול להיות שלא", מה גם שלא חלה חובה על הנתבעת להפריש לעובדיה קרן השתלמות. על-כן, בית-המשפט קבע, כי הפסד השתכרותו של התובע לעתיד יחושב לפי שכרו המשוערך היום, 7,476 ש"ח לחודש.

7. ערעור על החלטת ועדת הערעורים שקבעה, כי קיים קשר סיבתי בין השימוש באינטרפרון, במשך 12 שנים על-ידי בנה של המשיבה, לצורך הטיפול במחלת הטרשת הנפוצה ממנה סבל, לבין מותו של המנוח - הערעור התקבל
ב- ע"ו (יר') 18718-11-15 {מדינת ישראל נ' פנינה מלכה, תק-מח 2016(2), 33055 (2016)} נדון ערעור על החלטת ועדת הערעורים. בהחלטה התקבל ערעורה של המשיבה על החלטת קצין התגמולים. הוועדה קבעה, כי קיים קשר סיבתי בין השימוש באינטרפרון, במשך 12 שנים על-ידי בנה של המשיבה, לצורך הטיפול במחלת הטרשת הנפוצה ממנה סבל, לבין מותו של המנוח. על יסוד זה, נקבע, כי המנוח נספה עקב שירותו על-פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), התש"י-1950 {ייקרא להלן: "חוק משפחות חיילים"}. קביעה זו מהווה בסיס לזכאותה של המשיבה לתגמולים על-פי החוק האמור.

המנוח, יליד 1968, היה חולה במחלת הטרשת הנפוצה. מחלה זו הוכרה כנובעת משירותו הצבאי לפי חוק הנכים. המנוח נפטר במהלך שנתו. בתעודת הפטירה שהוצאה על-ידי משרד הפנים הוגדרה סיבת המוות כ"מוות פתאומי".

המשיבה טענה, כי מותו של המנוח נגרם עקב מחלת הטרשת הנפוצה ממנה סבל. קצין התגמולים דחה את בקשת המשיבה להכיר במנוח כמי שנפטר עקב מחלה בה לקה במהלך שירותו.

המשיבה הגישה ערעור על החלטה זו. הערעור נדחה, ונקבע, כי לא עלה בידי המשיבה להרים את הנטל המוטל עליה ולהוכיח, כי "מאוד מתקבל על הדעת" שהמנוח נפטר כתוצאה מסיבוכי מחלת הטרשת הנפוצה. על יסוד זה, נקבע, כי לא עלה בידי המשיבה לבסס את הקשר הסיבתי בין מותו של המנוח לבין מחלתו.

המשיבה הגישה ערעור על ההחלטה האמורה, שהתקבל חלקית. בית-המשפט המחוזי הורה על השבת הדיון לוועדה על-מנת שתשוב ותבחן את שאלת הקשר הסיבתי, בנסיבות המקרה, בכל הקשור לשימוש שעשה המנוח באינטרפרון. בהמשך לכך, הדיון הושב לוועדה שקבעה, כנזכר לעיל, כי קיים קשר סיבתי בין השימוש באינטרפרון לבין מותו של המנוח. המערער חלק על קביעה זו. מכאן, הערעור.

בית-המשפט קבע, כי בפסק-הדין בערעור הראשון נקבע, שהגורם הספציפי למותו של המנוח לא היה ידוע. בתוך כך נקבע, כי ניתן להוכיח את הקשר הסיבתי באמצעות שימוש בראיות סטטיסטיות. עוד נקבע, כי נסיבות מותו של המנוח הן של "מוות פתאומי". על רקע זה נקבע, כי על המשיבה במקרה זה להציג ראיות המבססות קשר בין טרשת נפוצה ובין מוות פתאומי. בית-המשפט ציין בהקשר זה, כי הגורם השכיח למוות פתאומי אצל אדם צעיר הוא קרדיאלי. המחלוקת בין המומחים אופיינה, לעניין זה בשאלת ההסתברות שמותו הפתאומי של המנוח נגרם כתוצאה מהשימוש באינטרפרון. העניין הוחזר לוועדת הערר, על-מנת שתידרש לעניין זה, נוכח העובדה שבהנמקתה עלו נימוקים, אשר לא ניתנה למשיבה הזדמנות להתייחס אליהם.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בחינת החלטתה של ועדת הערר מלמדת, כי קביעתה בדבר קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול שקיבל המנוח בתרופה בשם בטא-פרון בשל מחלת הטרשת הנפוצה, ובין מותו, אינה עומדת באמות המידה שנקבעו לעניין זה.

טעם עיקרי אחד של ועדת הערר הוא, כי נוכח העובדה שהסיבה השכיחה ביותר למוות אצל אנשים צעירים היא קרדיאלית, הנטל היה על המערער להוכיח שהיו למנוח בעיות קרדיאליות נוספות לצד מחלת הטרשת הנפוצה. ועדת הערר קבעה, כי המערער לא עמד בנטל זה. היא הוסיפה, כי בתיעוד הרפואי אין כל ממצאים או תלונות מצד המנוח על בעיה קרדיאלית כלשהי.

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי נימוק זה אינו יכול להתקבל. הוא אינו עומד באמות המידה אשר פורטו לעיל. הוא אינו מצביע על ראייה, רפואית או סטטיסטית, כי קיים קשר סיבתי בין הטיפול במנוח בתרופת הבטא-פרון ובין מותו הפתאומי. הנטל לעניין זה אינו רובץ על המערער. הוא רובץ על מי שמגיש תביעה לתגמולים על-פי החוק.

אשר-על-כן, בית-המשפט קבע, כי התוצאה המתחייבת מכל האמור היא, כי יש לקבל את הערעור ולבטל את פסק-דינה של ועדת הערר. לא הוכחה אסכולה, כנדרש, העשויה ללמד על קשר סיבתי בין השימוש באינטרפרון בטא על-ידי המנוח, ובין פטירתו הפתאומית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור.

8. בקשות להעברת דיונים בערעורים על החלטות הוועדות הרפואיות העליונות מחוסר סמכות מקומית - הבקשות נדחו
חקיקה רלבנטית: תקנות 2 ו- 4 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל-1969; סעיף 3 לכללי שיקים ללא כיסוי, התשנ"ב-1992.

ב- ע"ו (ת"א) 5667-03-16 {זיו פינקלשטיין נ' קצין התגמולים, תק-מח 2016(2), 19109 (2016)} נדונה טענת המשיב, כי אין לבית-המשפט סמכות מקומית לדון בערעורי הנכים שהוגשו על החלטות הוועדות הרפואיות העליונות בעניינם.

המשיב טען, כי ערעור על החלטה של ועדה רפואית עליונה צריך להיות מוגש "למשרד הרישום של בית-המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצוי מענה של הוועדה". מאחר שהוועדה מתכנסת בעיר פתח-תקווה, הרי שהסמכות המקומית היא לבית-המשפט המחוזי מרכז, שמקום מושבו בלוד. כך מצויין הדבר גם במכתבי המשיב לנכים, שנשלחים אליהם עם הודעה על תוצאות הדיון בוועדה הרפואית העליונה.

המערערים טענו, כי הגם שהכתובת של משרדי אגף השיקום ובהם מזכירות הוועדות הרפואיות והחדרים בהם מתכנסות הוועדות, מצויים בפתח-תקווה, הרי שכתובת מזכירות הוועדות, ולכל הפחות אחת מהן, היא בתל-אביב. מענה של הוועדה, להבדיל ממקום כינוסה, הוא בתל-אביב. מכאן שלבית-המשפט המחוזי בתל-אביב הסמכות לדון בערעורים על וועדות רפואיות עליונות בהתאם לדרישת תקנה 2(א) לתקנות הנכים.

כמו-כן נטען, כי נגישות הנכים לבית-המשפט המחוזי בלוד היא קשה יותר מנגישותם לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב וגם מטעם זה נכון לדחות את בקשת המשיב להעברת הדיון לבית-המשפט המחוזי מרכז בלוד.

בית-המשפט קבע, כי הנגישות לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב קלה לאין ערוך מזו שלבית-המשפט המחוזי בלוד. לכך מתווסף טיעונם של בא-כוח המערערים, כי מבנה בית-המשפט המחוזי מרכז פחות נגיש לנכים בהשוואה לזה שבתל-אביב.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לפני יותר משנה עברו משרדי הוועדות הרפואיות, על חדרי הבדיקה, לעיר פתח-תקווה. זמן רב לאחר מכן ועד ממש לאחרונה, לא העלה המשיב כל טענה באשר לשינוי בסמכות מקומית, ולא ביקש להעביר את הדיונים לבית-המשפט המחוזי מרכז.

לפיכך, הדבר לא היה בנפשו של המשיב והוא לא מצא ליתן לכך משמעות מיוחדת. ואכן מבחינת המשיב ייתכן ויפים דבריו של המשנה לנשיא, כב' השופט שלמה לוין ברע"א 6920/94 {יאיר לוי נ' צבי פולג ואח', פ"ד מט (2) 731} בעמ' 734:

"במדינה קטנה כמדינתנו ממילא אין לייחס משמעות מופרזת לשאלה אם תובענה פלונית מוגשת בתחום סמכותו המקומית של בית-משפט זה או אחר; ואין עניין זה ראוי, בנסיבות רגילות, לשמש נושא להעלאת טענות טרומיות".

לפיכך, קבע בית-המשפט, כי אין זה יאה לו למשיב שיעמוד על טענת הסמכות המקומית כאשר הנכה ביקש להביא עניינו בפני בית-משפט שעד לאחרונה היה בית-המשפט שדן בעניינים אלו בכל מחוז המרכז, כאשר מאחורי הדרישה אין אלא דקדקנות בפירוש תקנה 2(א) לתקנות הנכים.

המשיב אף לא הראה כל טעם מדוע נוח יהיה לו יותר להתדיין בבית-המשפט המחוזי מרכז-בלוד. גם האופן שהדבר נעשה, ללא כל דיון מוקדם עם המערכת המשפטית או אף אזהרה, כאשר המשיב יודע, כי בבית-משפט הועמד שופט לצורך שמיעת אותם ערעורים ונקבע יום בשבוע לנוחות באי-כוח המשיב {שהינם תושבים קבועים בתיקים אלו}, מעלה סימן שאלה באשר לסיבות שהביאו את המשיב, דווקא בנקודת זמן זו, להעלות טענה זו.

העלאת הטענה להעדר סמכות מקומית רק לאחרונה משמשת תימוכין לטענה שעלתה על-ידי בא-כוח המערערים ולפיה מדובר ב"פורום שופינג" מצד המשיב. ככל שבדבר זה יש משום האמת, אל לה למערכת ליתן לכך יד.

אמנם בתגובתו טען המשיב, כי מדובר היה בטעות של קצינות התגמולים, אך אין בטענה זו כדי לאיין את הטענה לפיה לא היה המשיב צריך להעלות את הטענה, גם לאחר גילוי הטעות על-פי דעתו.

לעורר בהליך מנהלי, ניתנה הבחירה להגיש את ההליך לבית-המשפט שהוא זמין או נוח לו יותר מבין האפשרויות שנקבעו בחקיקה. פירוש תקנה 2(א) לתקנות הנכים, ברוח שמבקש המשיב לעשות, יאפשר לו לשנות את מקומות התכנסותן של הוועדות בהתאם לנטיית ליבו ובשים-לב לשביעות רצונו מן המותבים השונים שדנים בענייניו.

משהמשיב הוא הצד "החזק" במקבילית הכוחות שבינו לבין הנכה, מתן אפשירות כזו אינה ראויה.

באופן פרטני, בית-המשפט ציין, כי חלקם של הערעורים שהוגשו הם ערעורים חוזרים לאחר שבית-המשפט מצא להשיב את הדיון לוועדות. במקרים אלו, נראה שנכון יותר עניינית שהדיוןיתקיים בפני אותו מותב שנתן את פסק-הדין הקודם שכן הוא מצוי בנושא ששב ועולה לדיון.

בהתאם לכל האמור לעיל, לצד ההלכה, כי יש לפרש את חוקי הנכים ברוחב לב ולטובת הנכה, קבע בית-המשפט, כי יש לדחות את בקשות המשיב להעברת הדיונים בתיקים אלו לבית-המשפט המחוזי מרכז בלוד.

לאור כל האמור לעיל, הבקשות להעברת הדיונים בערעורים מחוסר סמכות מקומית, נדחו.

9. ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים - קשר סיבתי בין מחלת הלוקמיה בה לקה המערער לבין חשיפתו לקרינה בזמן שירותו הצבאי - הערעור התקבל
ב- ע"ו (חי') 2639-10-15 {אבשלום רוזיליו נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(1), 35320 (2016)} נדון ערעור על פסק-דינה של ועדת הערר לפי חוק הנכים.

ועדת הערר נדרשה לערעורו של המערער, על החלטת קצין התגמולים, על-פיה נדחתה תביעתו להכרת זכות, ובה נקבע, כי אין קשר סיבתי בין מחלת הלוקמיה שבה חלה המערער, ובין תנאי השירות הצבאי.

ועדת הערר דחתה את ערעורו של המערער, תוך שהיא קבעה, כי אין אסכולה התומכת בטענתו, כי קיים קשר סיבתי בין מחלת הלוקמיה שבה לקה לבין חשיפתו הנטענת, לקרינה אלקטרומגנטית, אליה נחשף בעת שירותו הצבאי.

כמו-כן, קבעה הוועדה, כי אף בנתונים הספציפיים של המערער, אין ביסוס לתביעתו.

המערער התגייס לצה"ל בשנת 2006. לטענתו של המערער, כבר במהלך הטירונות, נדרש לבצע מסעות ארוכים, במהלכם נשא על גבו מכשיר קשר, עליו מותקנת אנטנה עם שפורפרת צמודה, המחוברת לאוזן, ולעיתים, היה מכשיר הקשר צמוד אליו במשך מרבית שעות היממה.

לטענת המערער, לאחר סיום האימון המתקדם, הוא הוצב לשרת בחטמ"ר חרמון, מקום בו מצויות אנטנות רבות וכן משדרים, לרבות מתקני ל.א. {לוחמה אלקטרונית}, ועל-פי טענתו, אף שם נחשף לקרינה אלקטרומגנטית.

בהמשך שירותו הצבאי, עבר המערער קורס קשר, אשר אף בו, כך טען, היה חשוף למערכות קשר צבאי. לאחר סיום הקורס, בחודשים יוני-יולי 2007, הועבר גדודו של המערער לרמת הגולן, לשם אימון חטיבתי, ולטענתו, הגיע יחד עם הפלוגה שלו לאזור שבו מצויות אנטנות ל.א., שנמצאות בסמוך לבסיס קל"ע. טענתו היתה, כי הוא שהה אל מול מתקן ל.א. במשך כ- 4-3 שעות, עד אשר חיילים ששירתו בתוך המתקן צעקו לעברם, כי עליהם לעזוב מיד את המקום, הואיל וקיימת שם קרינה חזקה מאוד מהאנטנות, והם מסכנים את חייהם בהימצאותם שם.

טענתו של המערער היתה, כי בשהות זו אל מול המתקן הנ"ל, נחשף הוא לקרינה מוגברת.

בחודש אוגוסט 2007, הוצב המערער בחטמ"ר עזה, בתפקיד קשר מ"פ, וטענתו היתה, שאף שם היה בסביבת אנטנות ומשדרים מכל עבר, וכי במהלך השהות בעזה חש ברע, התעלף פעמים אחדות, ולסוף, בחודש נובמבר 2007, אובחן כחולה בלוקמיה.

המערער טען, כאמור, כי מחלתו באה לו עקב היותו חשוף, במהלך כל שירותו, לקרינה אלקטרומגנטית, וכי קיים קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה כזו לבין מחלת הלוקמיה שבה לקה.

המערער ביקש לבסס את טענתו זו על חוות-דעת של שני מומחים מטעמו, האחד, פרופ' ראובן אור, המטולוג, והשני, פרופ' אליהו ריכטר, מומחה תעסוקתי.

פרופ' אור טען, כי החשיפה האלקטרומגנטית, יש בה כדי לפגוע ברמות המלאטונין בגוף האדם, אשר בעקבותיה קיימת ירידה בהגנה של הגוף מפני התמרה ממארת. נטען, כי הפגיעה הישירה של הקרינה הזו, יכולה לגרום לנזק לדנ"א ולכרומוזומים, אשר יכולה לגרום למחלת הסרטן.

כמו-כן, סבר פרופ' אור, כי הצורה האגרסיבית של מחלתו של המערער מדגישה את האופן הבלתי רגיל של התפרצות המחלה אצלו.

פרופ' אור נדרש אף לשאלת תקופת החביון הקצרה במיוחד {כשנה בערך} שבין האירועים הנטענים ועד התפרצות המחלה, כאשר תקופת החביון של גידולים במערכת הדם או במערכת הלימפתית היא בדרך כלל בין 3 ל- 7 שנים וטען, כי במקרה של לוקמיה חריפה, כמו זו שממנה סובל המערער, ניתן לדבר על תקופת חביון קצרה של חודשים אחדים.

באשר לגיל שבו חלה המערער במחלה, טען פרופ' אור, כי בדרך כלל, המחלה תוקפת חולים בגיל שבין 30 ל- 40, ולא בגיל צעיר, כפי שקרה במקרה של המערער, ואף בכך ביקש למצוא תמיכה לטענה, כי המחלה פרצה על רקע החשיפה האלקטרומגנטית הנטענת.

בחקירתו עומת פרופ' אור עם העובדה, כי הגוף המוסמך, המקובל והמוכר ביותר בעולם לקביעת קשר סיבתי במחלות הסרטן השונות, דהיינו - IARC, לא מצא, כי יש קשר בין חשיפה אלקטרומגנטית לבין מחלת הלוקמיה, ואמר, כי עצם העובדה ש- IARC לא השתכנע, כי קיים קשר סיבתי כזה, אין זאת אומרת שאכן אין קשר, וכי קביעותיו של IARC, אינן, כלשונו, "תורה למשה מסיני", וכי, ישנן אף דעות חולקות של חוקרים אחרים, וכן, כי אפשר שמה שלא מוכר כיום, יהיה מוכר בעתיד.
עד נוסף מטעם המערער, פרופ' ריכטר, טען אף הוא, שעל-פי מחקרים שנעשו, חשיפה לסוגי הקרינה האלקטרומגנטית אליה נחשף, כך הטענה, המערער, מסוגלים לפגוע בחומר הגנטי בגוף האדם, העשויה לגרום לפעולה בלתי נשלטת של רדיקאליים חופשיים, ולשפעל מנגנון העלול להביא לפגיעה סרטנית.

פרופ' ריכטר טען, כי חשיפתו של המערער לקרינה מסיבית, בעת שהותו אל מול אנטנת הל.א., יכולה היתה לגרום להופעת מוטציה סרטנית בגופו וכי קיימת סבירות בהשערה שלחשיפה זו יש חלק משמעותי לגרימת המחלה שבה לקה.

מטעם המשיב ניתנו חוות-דעת על-ידי פרופ' להב, מומחה לרפואה פנימית והמטולוגיה וד"ר אנקול, מומחה לרפואה תעסוקתית ובריאות הציבור.

פרופ' להב הסביר, כי המערער לקה בלוקמיה לימפתית כרונית, שהיא ממאירות מוח עצם המופיעה בשכיחות גבוהה, בייחוד אצל אנשים צעירים, שבין גיל 25 ל- 35, כך שגיל ההופעה במקרה הנדון טיפוסי למחלה זו. הוסבר, כי ברוב המקרים המחלה היא ספורדית, והגורם להופעתה אינו ידוע.

פרופ' להב הסביר, כי המחלה איננה נגרמת כתוצאה מחשיפה לגורמים סביבתיים, לא לכימיקליים מכל סוג ואף לא לקרינה. הוסבר, כי הנושא נבדק שנים ארוכות ולא נמצא כל קשר סיבתי בין חשיפה כזו לבין המחלה.

לאור האמור לעיל, הוועדה דחתה את הערר וקבעה בצורה נחרצת, כי המערער לא הצליח להוכיח, אף ברמת ההוכחה המופחתת של "מתקבל מאוד על הדעת" את קיומו של קשר סיבתי, בין הקרינה האלקטרומגנטית אליה נחשף במהלך השירות, כטענתו, לבין מחלת הלוקמיה ממנה הוא סובל.

הוועדה קבעה, כי הדעה הרפואית הדומיננטית גורסת, שכיום לא ניתן לקבוע קשר סיבתי בין קרינה אלקטרומגנטית, כמו זו הנפלטת ממכשירי קשר למיניהם, לבין מחלות ממאירות.

בעניין זה העדיפה הוועדה באופן ברור את חוות-דעת המומחים מטעם המשיב על פני חוות-הדעת של מומחי המערער, וקבעה, כאמור, כי לא הוכחה אסכולה התומכת בטענה, כי ישנו קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית לבין מחלת הלוקמיה.

הוועדה קבעה אף, כי לא הוכח שהמערער נחשף לרמות קרינה חריגות, לא במהלך תפקודו השוטף בפלוגה, לא במהלך הקורס שעבר בבה"ד 7 ולא במהלך אירוע החשיפה החריג בבסיס קלע. בעניין אחרון זה, ציינה הוועדה את ההימנעות הראייתית מצדו של המערער, מהעדת מי מחבריו ששהו יחד עמו.

בערעורו טען המערער, כי שגה בית-המשפט בעת שהעדיף את חוות-דעת המומחים מטעם המשיבה על פני חוות-הדעת מטעמו, וכי שומה היה על הוועדה להסיק קיומו של קשר בין הקרינה האלקטרומגנטית למחלתו של המערער, וזאת ברמה הנדרשת לצורך הכרה לפי חוק הנכים.

המערער טען, כי בית-משפט קמא לא ייחס לקביעותיהם הרפואיות של המומחים את המשמעות המשפטית הנכונה, אשר אפשר והיא שונה מן המסקנה הרפואית שהם הסיקו. לטענת המערער, לצורך הוכחת תביעתו, אין הוא נדרש להוכיח קשר ברמת ודאות רפואית-מדעית, וכי יש לבדוק את שאלת הקשר בפרספקטיבה של חוק הנכים שהינו חוק סוציאלי הבא לשרת מטרות של פיצוי הניזוק והשגת המטרות הראויות.

עוד טען המערער, כי המחלה בה לקה הינה מחלה נדירה, ובשל נדירותה אין בנמצא מחקרים ספציפיים שבדקו את הגורמים להתפרצותה ואת מאפייניה, ולפיכך יש להתייחס בזהירות למחקרים העוסקים במחלות דומות למחלתו של המערער.

המשיב תמך, כמובן, בפסק-דינה של הוועדה. באשר לקשר הסיבתי, טען, כי צדקה הוועדה בקביעתה, כי לא הוכחה אסכולה רפואית הקובעת קשר בין מחלת הלוקמיה לחשיפה לקרינה האלקטרומגנטית, וכן טען, כי לא הוכחו נסיבות קונקרטיות שיש בהן כדי לקבוע קשר סיבתי כזה.

בית-המשפט קבע, כי אין להתערב בהחלטת הוועדה, כי לא הוכח שקיים קשר סיבתי בין חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית לבין התפרצותה של מחלת הלוקמיה, בה לקה המערער. עניין זה נתבאר די צרכו בדיון שנערך בפני הוועדה, ואין שום טעם וסיבה לשנות מהחלטת בית-משפט קמא בעניין זה, ולגרוע מהחלטתו להעדיף את מומחי המשיב על פני מומחי המערער.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לעת הזאת אין אסכולה מדעית הקושרת בין חשיפה לקרינה אלקטרומגנטית לבין מחלת הלוקמיה, ואין טעם בטיעוני המערער, כי ככל שעסקינן בתביעה לפי חוק הנכים {תגמולים ושיקום}, יש מקום להכיר בקשר סיבתי שכזה, אשר איננו מוכר בעולם המדע והרפואה, אך משום שהמדובר בדבר חקיקה הבא להיטיב את מצבם של חיילים שנפגעו או חלו, בעת שירותם הצבאי.

נפסק לא אחת, כי אף במקום שקיימת דעה רפואית כלשהי, ואפילו דעות אחדות העומדות בסתירה לדעה הרווחת, אין די בכך כדי לומר, כי קיימת אסכולה שונה.כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה, צריך שהיא תהיה מקובלת כדעה מבוססת במרכזים רפואיים חשובים או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג כדעה מבוססת בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד, ועל בסיס מחקרים מדעים רציניים, המצביעים באופן משכנע על קשר סיבתי בין חשיפה לבין תחלואה {ראה: רע"א 2027/94 צביה קליג' נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון, פד נ(1), 529 (1995)}.

בית-המשפט קבע, כי בשיטתנו האדברסרית אין בית-המשפט עושה את מלאכתם של הצדדים, וככל שצד לא מצליח לספק ראיות, שיהא בהן כדי לשכנע את בית-המשפט באמתות גרסתו ובצדקתו, הרי הוא נושא בתוצאותיו של אותו כישלון. מבחינה זו, אף אין לבוא בטרוניה על הוועדה, כי לאור החלטתו של המערער שלא להביא ראיות נוספות לעניין זה, החליטה להורות על הגשת סיכומים, ונתנה את פסק-דינה על בסיס החומר הקיים.

יחד עם זאת, העדרו של הבירור בטענה לחשיפת המערער לקרינה יוצאת דופן בחוזקתה, במשך שעות אחדות אל מול מתקן הל.א., אשר אחריה נטען אף, כי חש ברע והתעלף, הותיר את בית-המשפט בתחושה לא נוחה, שמא בכל זאת מדובר באירוע משמעותי, שלו היה מתברר, אולי היה בכוחו להביא לתוצאה אחרת בפסק-דינה של הוועדה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אף שאין זה מדרך בית-המשפט לאפשר ניהול משפט לשיעורין, ולאפשר לצד לשוב לערכאה המבררת, ולנסות פעם נוספת את מזלו, יש מקרים יוצאי דופן, שבהם ניתן לאפשר זאת, והמקרה שלפנינו ראוי לבוא בקהלם של מקרים יוצאי דופן אלו.

לפיכך, ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את פסק-דינה של הוועדה והורה על החזרת העניין אליה, וזאת אך ורק על-מנת לברר את שאלת חשיפתו הנטענת של המערער לקרינה, בהיותו סמוך לבסיס קלע, אל מול המתקן ללוחמה אלקטרונית.

10. בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת עררים לפי חוק הנכים - "נכה נצרך" בשל מחלת סכיזופרניה - הבקשה נדחתה
ב- ע"ו (ת"א) 50737-02-16 {פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(1), 36690 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת ועדת עררים לפי חוק הנכים, אשר דחתה את בקשת המבקש בפניה לקבוע, כי המשיב מושתק ומנוע מלטעון את הטענות שהועלו בתשובתו לערעור ואשר שוללות את זכותו להכרה כ"נכה נצרך", מאחר וטענות אלו עמדו בסתירה לטענותיה ועמדתה של המדינה באורגנים שונים שלה בהליכים אחרים, ואשר תוצאתם, כי המבקש בגדר חסוי אשר אינו מסוגל לדאוג לענייניו וכך גם אינו כשיר לעבודה ואין סיכוי לשקמו בקרוב.

המבקש יליד 1977 ומוכר כנכה צה"ל, בדרגה של 50% בגין מחלת הסכיזופרניה, כאשר מיד לאחר אישורה נעשתה פניה למשרד הביטחון לקבלת תגמול נצרך אולם לא ניתנה כל החלטה במשך 9 שנים, כאשר מכתב התשובה עלה, כי המבקש נדרש לעמוד בבדיקה על-ידי פסיכיאטר, אולם האחרון ניתק כל קשר עם המשיב במשך למעלה מ- 7 שנים.

המבקש טען, כי הן הפסיכיאטר האחראי על מרפאת נכי צה"ל בבית החולים "איכילוב" והן הפסיכיאטר המחוזי, חיוו דעתם אודות הפגיעה הקשה בכושר השיפוט של המבקש, כך העדר כושר לבקר את המציאות וכשהוא עלול לסכן הן את עצמו והן את זולתו ומשכך, המשיב מושתק מלטעון כאילו המבקש משוקם או שניתן יהיה לשקמו.

מנגד טען המשיב, כי על המבקש להוכיח, כי הוא אינו כשיר לעבודה וכי אין סיכוי נראה לעין שאפשר יהיה לשקמו ועליו להוכיח טענות שברפואה על סמך חוות-דעת רפואיות כדין, וכשהוא שוגה עובדתית ומנסה ליצוק תוכן או פרשנות למסמכים או אמירות של רופאים או וועדות באופן מוטעה.

הוועדה קבעה, כי הקביעה לפיה נכה הוא "בר שיקום" אם לאו, נעשית על-ידי גורמים מקצועיים המטפלים בו ובהתבסס על חוות-דעת רפואיות, דו"חות סוציאליים ופסיכולוגיים של אנשי מקצוע וכך ניסיונות שיקום ובחינת מסוגלותו.

כך סקרה הוועדה את המסמכים הרפואיים השונים, לרבות תוצאות של בדיקות אלו או אחרות, אולם לאחר העיון נקבע, כי עיקר טענותיו של המבקש מופנות כלפי האמור במסמכים שנערכו לאחר התכנסות הצר"מ מאפריל 2015, וכי על-כן ככל שמדובר על טענות המתבססות על נתונים חדשים שלא עמדו בעבר, על המבקש להפנות אותם למשיב על-מנת שזה יורה על כינוס צר"מ נוסף.
בית-המשפט קבע, כי הנטען על-ידי המבקש, לא מצדיק הכרעה בשאלות האמורות שלא במסגרת ערעור, ככל שיוגש, על פסק-הדין הסופי של הוועדה, וכי לא מדובר בהחלטה אשר נצרכת לביקורת של ערכאת הערעור כבר עתה, ובטרם סיום ההליך.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי טענות המבקש בבקשה זו וכך גם בבקשתו בפני הוועדה, לא היו חד-משמעיות וברורות, לרבות הנטען כאילו מדובר בהשגה שעניינה משפטי בלבד להבדיל ממסקנות עובדתיות רפואיות העולות מהמסמכים השונים.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הבקשה.

11. ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו משקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תלונותיו בנוגע לגב תחתון וצוואר לבין חבלותיו בארבעה אירועים שהתרחשו במהלך שירותו הצבאי - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 36213-08-14 {ע. פ. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(4), 21363 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו משקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תלונותיו בנוגע לגב תחתון וצוואר לבין חבלותיו בארבעה אירועים שהתרחשו במהלך שירותו הצבאי.

המערער, יליד 1979, התגייס לשירות צבאי בשנת 1997 בפרופיל רפואי 97, ושירת כגשש ביחידות שדה, תחילה בשירות סדיר ולאחר מכן בשירות קבע, עד לשחרורו בחודש מאי 2014, באותו פרופיל רפואי.

במהלך השירות הוא נפצע בארבעה אירועים שונים: התהפכות רכב צבאי; החלקה במדרון במהלך פעילות מבצעית; מעידה על רצפה רטובה בעת שטיפת מסדרון לקראת מסדר; מעידה על רצפה רטובה לאחר מסדר ניקיון בבסיס.

אחת עשרה שנים לאחר תאונת הדרכים וכעשרה חודשים לאחר ההחלקה השניה על הרצפה, הגיש המערער בקשה להכרת זכות {חבלה} לפי חוק הנכים, בגין חבלות ותנאי שירות שפורטו בתצהיר. בתצהירו הראשון ציין המערער, כי בפציעתו בתאונת הדרכים הוא חש כאבים בחזה ובעמוד השדרה בכלל ובעמוד השדרה הצווארי בפרט; כי בעקבות ההחלקה במדרון הוא קיבל אישור לחמישה ימי מחלה; וכי בעקבות ההחלקה הראשונה על הרצפה הוא החל לסבול אף מכאבים בעמוד שדרה אמצעי. הוא הדגיש, כי לאחר תאונת הדרכים הוא היה בטיפול במסגרת מרפאה אורתופדית, כי בבדיקות דימות בשנת 2010 אובחנו בלטי דיסק וכי בדיקת CT העלתה, כי הוא סובל מספונדילוליסטזיס. באותו תצהיר לא נזכר האירוע הרביעי של ההחלקה השניה על הרצפה.

משהוגשה הבקשה להכרה בנכות, הפנה המשיב את המערער אל פרופ' יעקב ביקלס, מומחה לכירורגיה אורתופדית, למתן חוות-דעתו בנוגע לתלונותיו על ארבעת האירועים שתוארו לעיל. בחוות-דעתו, קבע ביקלס, כי אין קשר סיבתי בין תלונות המערער בנוגע לצוואר ולגב תחתון לבין האירועים הללו במהלך שירותו.

בכתב הערעור המתוקן, חלק בא-כוח המערער על החלטת המשיב בנוגע לגב תחתון בלבד, וטען, כי יש לקבוע קשר סיבתי של גרימה, ולחילופין, של החמרה, בין תנאי שירותו הצבאי של המערער לבין הפגימה בעמוד השדרה המותני.

בא-כוח המערער נסמך על התשתית העובדתית שפורטה בתצהיר הראשון, ועל חוות-דעת של ד"ר מיכאל טנצמן, מומחה בכירורגיה אורתופדית, אשר קבע, כי ניתן להסביר את הספונדילוליזיס של המערער, שביטויו בהגבלה קלה של טווח תנועות בעמוד השדרה המותני, בארבעת האירועים בתקופת השירות. עוד נטען, כי מסקנתו של ד"ר טנצמן עולה בקנה אחד עם הפסיקה, לפיה משהתרחש אירוע שהוציא את הפגימה המולדת אל הפועל, מתקיים קשר סיבתי של גרימה.

בכתב התשובה ציין המשיב, כי המערער הוכר כנכה לפי חוק הנכים בגין פגיעת חזה שנגרמה לו באירוע הראשון. נטען, כי יש להעדיף את חוות-דעת ביקלס 1 על פני חוות-דעת טנצמן, מאחר ואין כל אסכולה רפואית התומכת בעמדת ד"ר טנצמן, על-פיה ספונדילוליזיס עלול להפוך מא-סימפטומטי לסימפטומטי על רקע חבלות. לכתב התשובה צורפה חוות-דעת משלימה של פרופ' ביקלס, ובה התייחסות לחוות-דעת טנצמן.

בית-המשפט קבע, כי על-מנת שתוכר נכותו של המערער לפי חוק הנכים, עליו להוכיח תחילה, כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין הפגימה לבין השירות הצבאי, קרי, תנאי השירות או אירוע ספציפי שהתרחש במהלכו. הכרה בקיומו של קשר סיבתי-עובדתי בפרשה שבפנינו, מערבת עניינים שברפואה ושבעובדה, קרי, הוכחת התרחשותם של האירועים.

בסיכומי באת-כוח המשיב, היא הכירה בהתרחשותם של ארבעת האירועים שפורטו בתצהירי המערער, ואף במהותה של הפגימה בגב התחתון, ספונדילוליזיס איסטמי בגובה L5-S1, כפי שסבר המומחה מטעם המערער. עם זאת, נטען, כי לאור ממצאי הבדיקה הרפואית שנערכה למערער על-ידי המומחה מטעם המשיב, בה נקבע, כי אין מגבלה אובייקטיבית בטווחי התנועה של הגב התחתון, אין המערער סובל מ"נכות", כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הנכים.

לאור קביעת המומחה מטעם המערער, לפיה בבדיקתו את המערער נמצאה הגבלה קלה בטווח התנועה של עמוד השדרה המותני, ולאור תלונות המערער על כאבי גב, המצויות במרבית המסמכים הרפואיים, בית-המשפט לא קיבל את עמדת המשיב, לפיה לא קיימת פחיתה בכושר הפעולה של הגב התחתון, שהיא אחד מהתנאים שבהגדרת "נכות".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בהינתן שהמערער סובל מספונדילילוזיס בגובה L5-S1, שביטויו בהגבלה קלה של טווח התנועה של עמוד השדרה המותני, הוא נדרש להוכיח, כי בין כל אחד מהאירועים לבין פגימה זו קיים קשר סיבתי-רפואי, או, במלים אחרות, שכל אחד מארבעת האירועים הוא הגורם או אחד הגורמים לספונדילילוזיס הסימפטומטי, המתבטא בהגבלת טווח התנועה של עמוד השדרה המותני. על-פי ההלכה, על המערער להוכיח זאת באמצעות קיומה של אסכולה רפואית התומכת בעמדתו, ואם הוכיח זאת לכאורה, עובר נטל הראיה לכתפי קצין התגמולים להביא ראיות כי על-אף האסכולה, הפגימה לא נגרמה על-ידי האירועים בתקופת השירות.

אולם דרכו של המערער אינה חסומה אף אם לא עלה בידו להוכיח קיומה של אסכולה רפואית. אם, למשל, הוכח שהאסכולה הרפואית אומרת שקיים קשר סיבתי בדרגה נמוכה, שאינה מגיעה לדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", עדיין פתוחה בפני המערער הדרך להוכיח, כי במקרה שלו הפגימה נגרמה עקב אותם אירועים. כך נקבע ברע"א 2027/94 {קליג' נ' קצין התגמולים, פ"ד נ(1) 529, 539-538 (1995), ואף אושר בפסיקה מאוחרת {רע"א 8373/96 מאיר נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(1) 931 (2003); ע"א (מחוזי ת"א) 2303/03 אורן נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 01.02.06); ע"א (מחוזי ת"א) 1247/07 דרורי נ' קצין תגמולים, פסקה ז' (פורסם בנבו, 21.11.07); רע"א 2071/11 קופרמן נ' קצין התגמולים, פסקה 5 לפסק דינו של השופט הנדל (פורסם בנבו, 03.09.13)}.

במקרה שבפנינו, קבע בית-המשפט, כי המערער לא הוכיח באמצעות אסכולה רפואית, כי תאונת הדרכים, ההחלקה במדרון, ההחלקה הראשונה על הרצפה וההחלקה השניה על הרצפה היו אחד הגורמים להפיכת הספונדילוליזיס בגבו התחתון מא-סימפטומטי לסימפטומטי.

המאמר הרפואי היחיד עליו נסמך המומחה הרפואי מטעם המערער, הוא המאמר של רובין, שאינו יכול להוות בסיס להוכחת קיומה של אסכולה, לאור הפרמטרים שנקבעו בעניין קליג', לקיומה של אסכולה רפואית. נפסק שם, כי אין די בכך שיש מספר רופאים או חוקרים הדוגלים בדעה מסוימת כדי לומר שדעתם תהווה אסכולה, וכי כדי שדעה תגיע למעמד של אסכולה צריך שהיא תהא מקובלת כדעה במרכזים רפואיים חשובים, או על דעת מומחים מוכרים בעולם, ואף תוצג בספרי לימוד חדשים בעלי מעמד מקצועי מכובד, ותתבסס על מחקרים רציניים, המצביעים באופן משכנע על תופעה, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות.

מבחינת התוכן, נדרש שהאסכולה תקבע, כי קיים קשר סיבתי ברמה גבוהה של הסתברות. משלא הוכיח המערער קיומה של אסכולה רפואית המצביעה על קשר בין ארבעת האירועים לבין הפיכת הספונדילוליזיס בגבו התחתון מא-סימפטומטי לסימפטומטי, יש לבחון האם הובאו על-ידו ראיות מספיקות על-מנת לעמוד בנטל השכנוע להוכחת קיומו של הקשר הסיבתי הנדרש ברמה של מאזן ההסתברויות.

בית-המשפט קבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח את הקשר הסיבתי-העובדתי בין אחד או יותר מארבעת האירועים לבין הספונדילוליזיס והגבלת טווח התנועה בגבו התחתון ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת": המומחה מטעם המערער העיד, כי הספונדילוליזיס קיים אצל המערער כבר מגיל עשר; לפני גיוסו נפגע המערער פעמים אחדות בגבו, לרבות בתאונת דרכים; לאורך השנים שייך המערער את מכאובי גבו לאירוע הראשון בלבד, לתאונת הדרכים, ולא לשלושת האירועים המאוחרים; בסמוך לאחר האירוע הראשון נסובו עיקר תלונות המערער על הפגיעה בחזהו, בגינה אף הוכר כנכה, ולא על חבלה בגב; ועדה רפואית עליונה של אגף השיקום קבעה, כי כאבי גב תחתון לא קשורים לתאונת הדרכים; על-פי תעודת חדר מיון, באירוע השני לא נגרמו נזקים חבלתיים; בשנים 2009-2004 {עד הגיעו של המערער לגיל 30} אין תיעוד על תלונות בנוגע לגב תחתון.
בית-המשפט קבע, כי בפסיקה הוכרה מחלת הספונדילוליזיס כמחלה קונסטיטוציונלית כל עוד לא היה לה ביטוי קליני לפני הגיוס, ו"חזקת הגרימה" הוחלה רק לאחר שהוכח, כי במהלך השירות בוצעו מאמצים פיזיים מפרכים שגרמו, לראשונה, לכאבים {ע"א (מחוזי חי') 79/88 גינצבורג נ' מדינת ישראל, פ"מ תשמ"ט(3) 353 (1989); ע"א (מחוזי חי') 1678/05 פרנקו נ' קצין תגמולים (פורסם בנבו, 13.07.06)}. אולם אין זה המצב בענייננו, בו המומחה מטעם המערער אישר, כי ספונדילוליזיס היה קיים אצל המערער בצעירותו, והתיעוד מאותה תקופה מצביע אף על כאבי גב. בנוסף לכך, לא הוכח, כי בעקבות ארבעת האירועים פרצו כאבי הגב התחתון.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי משלא הוכיח המערער קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין הפגימה בגב התחתון לבין ארבעת האירועים במהלך השירות, אין הוא נדרש לדון בקשר הסיבתי-המשפטי.

12. ערעור על החלטת ועדת הערער שדחתה בקשה להכרת זכות - פריצת דיסק - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (ת"א) 4575-07-13 {ר' מ' נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון-אגף השיקום, תק-של 2016(4), 15269 (2016)} המערער, יליד 1991, התגייס לצה"ל בשנת 2010 ונשלח לטירונות כלל צהלי"ת בבט"ר "זיקים" ועבר הכשרה כטכנאי אוויוניקה.

המערער הגיש בקשה להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים. בתביעתו לא ציין גורמים למחלה אולם צירף תצהיר. מתצהירו עלה, כי הכאבים אינם אלא תוצאה של תנאי שירותו שכללו הרמת משאות כבדים "שלפעמים הגיעו גם למשקל של 65 ק"ג".

המשיב שלח את המערער לבדיקה רפואית על-ידי אורתופד מטעמו, ד"ר הראל ארזי, ולאחר מכן, הודיע למערער, כי החליט לדחות את תביעתו, בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים המצוינים בחוות-הדעת הרפואית, לפיה, אין קשר בין ההפרעה בגב תחתון, ממנה סבל המערער עוד טרם גיוסו, לבין תנאי השירות הצבאי. על כך הוגש הערעור.

המערער טען, כי הוא הרים משא כבד אשר גרם לכאב גב חד המלווה בהקרנה לירך. בנוסף, לאורך שירותו נאלץ להרים משאות כבדים ומשכך אלה בצירוף האירוע הנ"ל הביאו כדי נכותו. המערער לא פנה מיד לטיפול רפואי שכן חשב כי הכאב יחלוף וממילא יצא לביתו אותו היום.

המשיב טען, כי עדותו וגרסתו העובדתית של המערער כפי שבאו לידי ביטוי בתצהיריו קרסו בחקירה נגדית נוכח העולה מחקירתו של מר בטיטו {הן לגבי נסיבות האירוע, הן לגבי משקל המשא, הן לגבי הכמות}.
.
עוד הוסיף המשיב, כי מחקירתו של המערער עלה, כי עיקר עיסוקו במרבית 16 החודשים בהם שירת כטכנאי, היה עם מכשירים שמשקלם לא עלה על 4 ק"ג. בחלק מהתקופה עסק במכשיר שמשקלו הגיע עד 15 ק"ג ולעיתים נדירות עסק בהרמת מכשיר משקלו הגיע כדי 50 ק"ג וזאת עשה בסיוע של חיל אחר.

בית-המשפט קבע, כי המערער התגייס לצה"ל עם גב "לא בריא" ו"דיסק פגום" {כאבחנת שני המומחים, איש איש והגדרתו}, מצב המקובל גם על מומחה המערער.

כמו-כן, בית-המשפט לא שוכנע, כי המערער הוכיח שגרת עבודה המלווה בהרמת משאות כבדים ולפיכך, הדיון הוגבל לשאלת האירוע בו טען כי הוא הרים משא כבד, והשפעתו על המערער.

בית-המשפט קבע, כי מתקיים קשר סיבתי-משפטי, שכן זו היתה פעולתו הנטענת של המערער; פעולה חריגה של הרמת משא כבד השוקל לפחות 30 ק"ג שבוצעה בעקבות הוראת מפקדו הישיר, מר בטיטו.

באשר לקשר הסיבתי עובדתי-רפואי, קבע בית-המשפט, כי פריצת דיסק עלולה להיגרם, למצער, גם כתוצאה מפעולות יומיומיות שגרתיות שאין בינן לבין מאמץ יתר או פעולה יוצאת דופן דבר וחצי דבר. למשל, עיטוש, שיעול, ופעולות דומות הגורמות ללחץ פתאומי על החוליות, המוביל לפריצה של אחת או יותר מהן. כאשר מדובר בדיסק חולה או לא בריא או פגום, הסיכון לפריצת דיסק עולה בשיעור ניכר בהשוואה לדיסק "בריא".

הפן העובדתי אותו קבע בית-המשפט, מוביל למסקנה כי המערער סבל מפריצת דיסק ביום 18.07.11 או בסמוך לכך, כאשר קם בבוקרו של יום במהלך אבט"ש וחווה כאבים שהקרינו לעכוזיו, ירכו ושוק שמאל. מאפיינים אלה, למצער לדעתו של מומחה המערער, אופייניים עד מאד לפריצת דיסק ותומכים במסקנה, כי הדיסק החולה של המערער, עמו הגיע לצה"ל, פרץ אותו יום.

פריצה זו אמנם אירעה במהלך השירות הצבאי, אולם בינה לבין השירות הצבאי אין ולו כלום ומשכך גם לא ניתן להכיר בה ככזו אשר נגרמה לפי תנאיו של חוק הנכים.

כאבים אלה, שלא כטענת המערער, לא עזבוהו עד ליום 20.07.11 אלא המשיכו ללוות אותו גם ביום בו נדרש להרים משא כבד. עם הרמת המשא הכבד, חש התובע החמרה בכאביו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הרמת המשא הכבד רק החמירה את כאביו של המערער לתקופה קצובה, ולא הוכח, כי הרמת המשא הכבד החמירה את מצב הפריצה או גרמה לנכות צמיתה בעקבות אותה החמרה נטענת.

משלא הוכחה פריצת דיסק בעקבות אירוע מיום 20.07.11 או עקב תנאי שירות יוצאי דופן, בית-המשפט דחה את הערעור.

13. ערעור על החלטת קצין התגמולים, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכות וקבע, כי אין קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין ה"הפרעה" בכתף ימין - פריקות כתף - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 34019-07-14 {נ. ק. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 85442 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכות וקבע, כי אין קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין ה"הפרעה" בכתף ימין.

המערער, יליד 1992, התגייס בשנת 2011 בפרופיל רפואי 72 והחל שירותו בחיל הים. לאור מגבלות תנועה בכתף ימין והורדת הפרופיל ל- 45, ולאחר שעבר ניתוח לשחזור הכתף, הוא הגיש למשיב תביעה להכרה בנכות לפי חוק הנכים.

המערער הופנה על-ידי המשיב אל האורתופד ד"ר מיכאל אלפרסון, אשר בחוות-דעת קבע, כי אין קשר סיבתי בין הכאבים והפריקות החוזרות בכתף ימין לבין תנאי שירותו הצבאי, וציין, כי המערער סבל מאי-יציבות בדרגה משמעותית בכתפו עובר לגיוס. על סמך חוות-דעת זו ניתנה החלטת המשיב, בה קבע, כי דין התביעה להידחות בהיעדר קשר סיבתי כאמור בין תנאי השירות לבין ההפרעה בכתף ימין, שסימניה הופיעו טרם הגיוס. על החלטה זו הוגש הערעור.

המערער טען למגבלת תנועה ניכרת בכתף ימין, שמתבטאת ביכולת תזוזה חלקית של הכתף וסיבוב חלקי של הזרוע. כמו-כן הוא טען, כי הוא סובל מכאבים ומצלקת מכוערת בכתפו; עובר לגיוסו, היה המערער אדם בריא ולא היו לו בעיות בכתפו, לרבות פריקות. למרות שבבדיקות מיון "צו ראשון" בחודש דצמבר 2009 התגלה, כי הוא סובל מגמישות יתר בברכיו, הוא גויס לשירות קרבי; המגבלות, הכאבים והצלקת נגרמו למערער במהלך שירותו הצבאי ועקב השירות, לרבות עקב תוצאות הניתוח בכתפו במהלך שבוצע במהלך השירות; במהלך פעילות באימון גופני בחודש אוגוסט 2011 סבל המערער מפריקה של כתף ימין ומכאבים; במהלך הפלגה בספינת טילים בה שירת, כאשר נדרש המערער להרים "ערכת היגררות" שמשקלה רב, נגרמה לו פריקה נוספת; במסעות ואימונים נגרמו לכתפו פריקות נוספות שלוו בכאבים; הפגימות בכתף ימין הביאו בחודש אוקטובר 2012 להורדת הפרופיל הרפואי ל-45, ולביצוע ניתוח לשחזור הכתף.

בכתב התשובה טען המשיב, כי המערער סבל מכאבים בכתפו הימנית ומגמישות יתר בה, כשנתיים לפני שגויס לצבא; כי הוא שירת בתנאים נוחים ובהתאמה למצבו הרפואי; כי אין אינדיקציה לאירוע חריג בשירות הצבאי.

באשר לקשר הסיבתי-העובדתי, בית-המשפט קבע, כי ד"ר אלפרסון, המומחה מטעם המשיב, סבר, כי אין קשר סיבתי בין מצב הכתף הימנית של המערער לבין תנאי שירותו, מאחר ועוד לפני גיוסו הוא סבל מפריקות ותת-פריקות בכתף.

בית-המשפט קבע, כי קביעה עובדתית זו היא שגויה, שכן לפני שהמערער התגייס הוא סבל מפגימה בכתף, גמישות יתר ואי-יציבות, אולם לא סבל מפריקות. מאחר וחוות-הדעת נשענת על עובדה שגויה, די בכך כדי לפסול את מסקנתה השוללת מעיקרא קיומו של קשר סיבתי בין הפריקות בכתף לבין השירות הצבאי.

ד"ר אייכנבלט, המומחה מטעם המערער, טען, כי היעדרן של פריקות כתף מלפני הגיוס לצבא והתרחשותן של פריקות במהלך השירות, ובעקבותיהן היווצרות הנזק שהתגלה בבדיקת MRI והצריך ניתוח הכתף, מובילים למסקנה בדבר קשר סיבתי של גרימה בין מצב הכתף לבין השירות.

בית-המשפט קבע, כי אין לאמץ מסקנה זו, מאחר והוכח ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", כי גמישות יתר {שהיתה קיימת לפני הגיוס}, אי-יציבות {שהיתה קיימת לפני הגיוס} ופריקות {במהלך השירות} מהווים שלבים שונים של פגימה בכתף. כך הוכח באמצעות הספרות הרפואית אליה הפנה המומחה מטעם המשיב בחוות-דעת אלפרסון 2 ובאמצעות האנמנזה שנרשמה על-ידי הרופא הצבאי ד"ר וולודרסקי בבדיקת המערער בלשכת הגיוס, בה הוא התריע, כי "סביר להניח" שפריקות כתף עלולות להיגרם עקב חוסר יציבות המפרק, והמליץ שלא לאשר למערער שירות במקצועות בהן כרוכה עבודה מאומצת עם הידיים, כמו מקצועות שיט.

עובר לשירותו הצבאי היתה למערער פגימה בכתף {גמישות יתר ואי-יציבות, בגינן נקבע לו פרופיל 72} ובמהלך שירותו הצבאי החלו לראשונה פריקות הכתף. התדרדרות מצבו הרפואי של המערער באותה עת באה לביטוי בהתגברות בכאביו ובנזקים לעצם הזרוע ולגיד הכתף שהתגלו בבדיקת אולטרסאונד. אף שהמערער הועבר משירות בסטי"ל לקורס בבה"ד, נמשכו הפריקות במהלך המסעות והאימונים, וכעבור ארבעה חודשים הורד הפרופיל הרפואי שלו ל- 45.

מלוא הנזקים לכתף התגלו בבדיקת MRI, ורק בחלוף ארבעה חודשים נוספים בוצע הניתוח, שבעקבותיו הורד הפרופיל הרפואי פעם נוספת, והמערער שוחרר מהשירות.

כפי שעלה מהבדיקות הקליניות של שני המומחים, הפגימה בכתף נותרה בעינה והמערער סבל מהגבלה בטווח תנועות כתף ימין, כאבים, גמישות יתר וירידה בתחושה. תמונה עובדתית זו, בצירוף הקשר הרפואי עליו עמד בית-המשפט לעיל בין אי-יציבות ופריקות בכתף, הובילו למסקנה, כי בין הפגימה בכתף ימין של המערער לבין שירותו הצבאי קיים קשר סיבתי-עובדתי של החמרה.

באשר לקשר הסיבתי-משפטי, קבע בית-המשפט, כיקביעת שיעור ההחמרה הנובע מהשירות הצבאי היא הכרעה נורמטיבית, בה יש לשקול הן נתונים "חיצוניים", כמו נתונים בדבר ההתפתחות הטבעית של המחלה וגורמי הסיכון של המערער אשר אינם קשורים לשירות הצבאי, והן נתונים "פנימיים" הקשורים לשירות ובמרכזם, תנאי השירות {ע"א 459/89 קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה(5) 374 (1991)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מאחר וקביעת שיעור ההחמרה הנובע מהשירות הצבאי היא הכרעה ערכית, הרי מיקומה הגיאומטרי הוא במסגרת הקשר הסיבתי-המשפטי. בדנ"א 5343/00 {קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נב(5) 732 (2002)} הוסבר, כי הקשר הסיבתי-המשפטי אמור ליתן ביטוי להכרעה משפטית ערכית בהטלת אחריות משפטית, וכי שאלה זו נתונה, על דרך העיקרון, למדיניות בית-משפט ואיננה נקבעת דווקא על-פי המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת אפשירות של קשר סיבתי בין השירות למחלה.

במסגרת שיקולים הנוגעים לשיעור ההחמרה הנובע מהשירות הצבאי הביא בית-המשפט בחשבון את מצב כתפו של המערער עובר לגיוסו, את הפעילות הפיזית המאומצת שהוא ביצע בשלבים השונים של שירותו הצבאי, את נתוני ההחמרה שתוארו, את הספרות הרפואית, את התעלמות הצבא מהמלצת הרופא בלשכת הגיוס ואת הימנעותו של המערער פעמים רבות מפניה לטיפול רפואי עקב מוטיבציה לשרת ולתרום כמיטב יכולתו. לאורם של שיקולים אלה, בית-המשפט קבע, כי שיעור ההחמרה הנובע מהשירות הצבאי הוא 75%.

בית-המשפט קבע, כי קיומו של קשר סיבתי-משפטי הוכח, מאחר ובענייננו התקיים הן המבחן הסובייקטיבי, שהרי המאמצים הפיזיים בשירות הם שהובילו לפריקות החוזרות ונשנות של כתפו הימנית של המערער, והן המבחן האובייקטיבי, בהיות המאמצים הפיזיים {בעיקר בעת השירות בסטי"ל אך גם בטירונות ומאוחר יותר, בקורס בבה"ד} קשורים בטבורם לייחודיות ולמיוחדות של השירות בצבא.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי בין הפגימה בכתפו הימנית של המערער לבין שירותו הצבאי קיים קשר סיבתי של החמרה, וכי שיעור ההחמרה בגין השירות הצבאי הוא 75%.

14. ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכיר בנכותו הנפשית, וקבע, כי אין קשר סיבתי בין שירותו הצבאי לבין למחלתו הנפשית - PTSD - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 49368-03-14 {ו. ע. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 76152 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכיר בנכותו הנפשית, וקבע, כי לא הוכחו לגביו תנאי השירות והאירועים החריגים שהתרחשו בחודשים אוקטובר ונובמבר 2000 באזור יהודה ושומרון, כי לא הוכח שהוא סובל מ- PTSD} Post-traumatic Stress Disorder} וכי אין קשר סיבתי בין השירות למחלתו הנפשית.

המערער, יליד 1975, התגייס לשירות צבאי בשנת 1993 וחלק משירותו עשה בלבנון, עד לשחרורו משירות סדיר בשנת 1995. בחודש אוגוסט 1998 הוא התגייס לשירות קבע ועד לחודש אוגוסט 2001 שירת באזורי יהודה ושומרון. כעבור שנים עשרה שנים, בשנת 2013, הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים, בגין "תסמונת בתר חבלתית או הפרעה בתר חבלתית המתבטאת בכאבי בטן חזקים, שלשולים, הקאות, דפיקות לב, חוסר שקט, הרגשת מחנק, עצבנות, הפרעות שינה ומערכת הימנעות הפוגעת בתחומי חיים שונים".

המשיב הפנה את המערער אל הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בחוות-דעת קבע, כי אין קשר בין מצבו הנפשי לבין השירות בצה"ל בכלל ושני אירועים שהתרחשו בחודשים אוקטובר ונובמבר 2000 בפרט. בעקבות זאת, ניתנה החלטת המשיב, אשר דחה את הבקשה, וקבע, כי לא נמצאו הוכחות שהתקיימו בשירות הצבאי תנאי השירות ואירועים חריגים כמתואר על-ידו; אין עדות לקיום תסמונת החרדה; לא הוכח קשר סיבתי בין השירות הצבאי ואירועים בחודשים אוקטובר ונובמבר 2000 לבין מצבו הנפשי.

על החלטה זו הוגש הערעור.

המערער טען, כי קיים קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין תנאי שירותו הצבאי; אצל המערער, שהתגייס לשירות ללא עבר ותורשה פסיכיאטריים, הופיעו תסמינים של תסמונת חרדה. הרופאים לא הצליחו למצוא את התופעה הפיזית שגרמה לתלונותיו על תחושותיו לאורך שנות שירותו, אולם אלו נבעו ממצבו הנפשי עקב שירותו. אי-קישור תלונותיו עם מצבו הנפשי מהווה התרשלות של הרופאים שטיפלו במערער, אשר גרמה להחמרה קשה במצבו; יש לדחות את מסקנות המומחה מטעם המשיב ולהעדיף את מסקנות המומחה מטעם המערער.

המשיב הגיש כתב תשובה ובו הוכחשו תנאי השירות להם טען המערער, לרבות האירועים בחודשים אוקטובר ונובמבר 2000. כן נטען, כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין השירות הצבאי והאירועים הנטענים. נטען, כי התיאורים הסובייקטיביים מנקודת מבטו של המערער והליווי הרגשי של דבריו בפני המומחה מטעם המשיב אינם תואמים תמונה של PTSD, והודגש, כי התיעוד הראשון בו נזכרת חרדה הינו מחודש אוגוסט 2005 ובדיקתו הפסיכיאטרית הראשונה נערכה רק בחלוף עשר שנים מהאירועים הנזכרים בערעור.

בית-המשפט קבע, כי בבואו להכריע אם המערער הוכיח, כי הוא לוקה ב-PTSD, היה עליו להביא בחשבון את התיעוד הרפואי, את חוות-דעת המומחים ואת גרסת המערער לגבי הופעת תסמיני המחלה. בית-המשפט נתן אמון בעדותו היחידה של המערער, וזאת ממספר טעמים: ראשית, נטל ההוכחה הרובץ על המערער היה ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", ולא נדרשה הוכחה מוחלטת; שנית, בית-המשפט התרשם מהמערער שהעיד בפניו תוך כדי רעד, השפלת עיניים, אינטונציה מונוטונית ומצב רוח "כבוי", כי דבריו אותנטיים, וכי אינו "משחק"; שלישית, בית-המשפט ייחס חשיבות מרובה להתרשמות המומחה מטעם המשיב מדברי המערער בפניו.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי עלה בידי המערער להוכיח שהתקיימו בו כל הקריטריונים של מחלת PTSD: קריטריון A הוכח על-ידי עדותו של המערער על אירוע שריפת הג'יפ בחודש נובמבר 2000 ועל חשיפתו המתמשכת לירי וזריקת אבנים בשירותו באיו"ש בתחילת האינתיפאדה השניה; קריטריון B הוכח מעדות המערער בתצהירו הראשון; קריטריון C שעניינו גילויי התנהגות הימנעותית הוכח באמצעות התיעוד הרפואי וגרסתו של המערער בשני תצהיריו; קריטריון D הוכח באמצעות התיעוד הרפואי; קריטריון E, שעניינו ביטויים שונים של עוררות יתר, כמו דריכות יתר ותגובת בהלה מוגזמת, הוכח באמצעות התיעוד הרפואי; קריטריון F הוכח על-ידי רצף התיעוד הרפואי על פגימה נפשית ועדותו של המערער בשני תצהיריו; קריטריון G הוכח על-ידי התיעוד רב-השנים בנוגע לתופעת המעי הרגיז, ועל-ידי עדות המערער, לפיה לא נמצאו סיבות פיזיולוגיות למיחושי הבטן הממושכים שלו, ועל אודות הפגיעה במערכת יחסיו עם אשתו; וקריטריון H הוכח לנוכח העדר רקע פסיכיאטרי משפחתי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין מדובר ב- PTSD מושהה, כי אם בהשהיה רבת-שנים של התלונות.

על קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין תנאי השירות הצבאי, לרבות האירועים מאוקטובר ונובמבר 2000, לבין מחלת PTSD בה לוקה המערער, למד בית-המשפט מתיאור התסמינים שזוהו {על-פי הקריטריונים של המחלה} ואשר קשורים בטבורים לאירועים שהוא חווה בעת שירות הקבע באיו"ש. מדברי המערער עלה, כי השירות הצבאי הוא "הגורם שאין בלתו" להופעת תסמיני המחלה.

לאחר שבית-המשפט קבע כי התקיים קשר סיבתי-עובדתי של גרימה, הוא בחן האם מתקיים אף קשר סיבתי-משפטי. בית-המשפט לא קיבל את עמדת בא-כוח המשיב בסיכומיו, אשר שלל קיומו של קשר זה לאחר שניתח את ההלכות הנוגעות לקשר סיבתי-משפטי בין התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית לבין השירות הצבאי {דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (2002)}.

בית-המשפט קבע, כי מחלתו של המערער אינה מחלה קונסטיטוציונלית. המומחה מטעם המשיב מעולם לא טען זאת, ואף ציין בחוות-דעת, כי לא ידוע על התפתחות חריגה במהלך חיי המערער לפני שהתגייס וכי אין לו "היסטוריה פסיכיאטרית".

המבחן לבדיקת קיומו של קשר סיבתי-משפטי, הוא מבחן הקשר הסיבתי הקונקרטי, הנקבע בעזרת שני מבחנים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי {הלכת אביאן, פסקה 32; רע"א 7715/13 פלונית נ' קצין תגמולים (פורסם בנבו, 08.05.16)}.

במקרה זה, בית-המשפט קבע, כי התקיים הרכיב הסובייקטיבי, תנאי השירות והאירועים הספציפיים שנזכרו הם שהביאו להופעת תסמיני המחלה בגופו של המערער. הרכיב האובייקטיבי התקיים אף הוא. ברע"א 6270/98 {פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721 (2003)} נקבע לגבי הרכיב האובייקטיבי, כי נדרש שלא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה, אלא אירוע הקשור בייחודיות ובמיוחדות של השירות בצבא. תנאי השירות באיו"ש, ובעיקר בצומת איו"ש והאירועים באוקטובר ונובמבר 2000, אשר הוכחו על-ידי המערער, היו בלב העשייה הצבאית בתנאי לוחמה, ולא היו אירועים טריוויאליים.

משהתקיימו שני הרכיבים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, הוכח קיומו של הקשר הסיבתי-המשפטי.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי קיים קשר סיבתי עובדתי ומשפטי בין תנאי שירותו הצבאי של המערער, לרבות האירועים מאוקטובר ונובמבר 2000, לבין מחלת PTSD בה הוא לוקה. אשר-על-כן, בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את החלטת המשיב.
במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 50927-12-12 {ב. ע. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(2), 46489 (2016)} המערער הגיש לקצין התגמולים, בקשה להכרה בנכות נפשית, עקב תסמונת פוסט-טראומתית {PTSD} שנגרמה לו, לטענתו, עקב חשיפה לאירועים קשים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים, בהם השתתף כחייל מילואים. על דחיית בקשתו על-ידי קצין התגמולים נסב פסק-הדין בערעור זה.

בתצהיר המערער לא היתה כל התייחסות קונקרטית לחוויות קשות במלחמות בהן השתתף.

בית-המשפט קבע, כי כשם שלא עלה בידי המערער להוכיח חשיפה למוות או לפציעה חמורה {קריטריון A של PTSD}, כך לא הוכחו קריטריונים נוספים. תצהיר המערער שותק בסוגיה זו, ואף בתיעוד הרפואי אין תימוכין להתנהגות הימנעותית קבועה לגירויים המזכירים את הטראומה במלחמה {קריטריון C}, עוררות יתר {קריטריון E} ושלילה של גורמים אטיולוגיים אחרים {קריטריון H}. מהתיעוד הרפואי עלה, כי גורמים אפשריים אחרים למצבו הנפשי של המערער מצויים למכביר.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי מסקנתו של המומחה הרפואי מטעם המערער אינה נשענת על תשתית עובדתית מוצקה. משלא הוכחו האירועים בשירות הצבאי, ומשלא הוכחו תסמיני מחלת PTSD, ממילא לא ניתן היה להקים גשר {קשר סיבתי} בין שני אלה. משלא הוכח קשר סיבתי-עובדתי, אין צורך לדון בקיומו של קשר סיבתי-משפטי.

לפיכך, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 3554-04-12 {י. ב. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 110084 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה המערער סובל מהפרעת חרדה אשר החמירה בתקופת שירותו הצבאי, וכי ההחמרה על חשבון השירות היא בשיעור של שליש מדרגת הנכות הכוללת.

המערער, יליד 1957, התגייס לשירות צבאי בשנת 1975, עם פרופיל רפואי 97, ושירת בחיל חינוך. בעת שהותו בבסיס, התרחשה פליטת כדור מנשק אישי של אחד מחיילי המפקדה. הכדור פגע במשקוף, הותז ופגע בעינו הימנית של המערער. לאחר ניתוח בו נעקרה העין, סירב המערער להשתחרר לפני תום מלוא תקופת שירת החובה, המשיך בשירות והשתחרר בחודש אוגוסט 1978.

בגין הפגיעה בעין, הוכר המערער כנכה לפי חוק הנכים, ונקבע לו שיעור נכות של 35%. כן נקבעו לו 10% נכות בגין חבלה אקוסטית.

בכתב הערעור נטען, כי המשיב טעה בקביעה, כי המערער אינו סובל מפוסט טראומה, כי אם מהפרעת חרדה, ובקביעה, כי רק שליש ממצבו הנפשי קשור לאירוע בשירות הצבאי. המערער הסתמך על חוות-דעת דימנט, ולחיזוקה הוא הגיש אף את מכתבו של ד"ר דימנט, בו הוא התייחס לחוות-דעת רטנר, וציין, כי על-אף שמתוארים בה אותם סימפטומים שתוארו בחוות-דעת דימנט, היא כוללת אבחנה שגויה של הפרעת חרדה בלתי ספציפית. ד"ר דימנט קבע, כי המערער סובל מ-PTSD מושהה ומחרדה קיומית הקשורה לאפשירות של אובדן מוחלט של הראיה והפרנסה, ואשר מקורה הינו באירוע הטראומתי שעבר בשירות הצבאי.

בית-המשפט קבע, כי המחלה בה לוקה המערער היא הפרעת חרדה, ולא PTSD, וכי בינה לבין אירוע הפציעה בעין מתקיים קשר סיבתי של גרימה {מאחר והמחלה הקונסטיטוציונלית נגרמה בעת השירות ועקב השירות}, ואף כי, איננה הגורם הבלעדי למחלה, דין הערעור להתקבל בחלקו.

לפיכך, בית-המשפט אישר את קביעת המשיב, כי מחלת המערער היא הפרעת חרדה, וקבע, כי בין האירוע בשירות הצבאי לבין המחלה מתקיים קשר של גרימה.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 20680-09-12 {פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 100324 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי של המערער לבין החבלה ביום ספורט גדודי {תאונה במהלך משחק כדורגל}. האירוע הוכר, ונכותו הרפואית של המערער בעטיו, הועמדה במשוקלל על 23%.

בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת שהנכות הרפואית שבאה לו למערער במישרין בשל אותה תאונה, יש לייחסה לשירותו. אלא שנדחתה טענת המערער, כי אותה תאונה גרמה לו גם נכות נפשית. טענתו היא שהתאונה גרמה לו ל PTSD.

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור בחלקו, וקבע שהתאונה אחראית במישרין להחמרה בשיעור 40% מן הנכות הנפשית הכוללת, יהיו מקורותיה אשר יהיו.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 9113-06-13 {נ.א. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 56179 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר בהסתמך על חוות-דעת ומוש 1 קבע, כי אין עדות לתסמונת פוסט טראומתית ואין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין חבלתו.

המערער, יליד 1969, התגייס לשירות הצבאי באוגוסט 1988, ובתאונת אימונים בשנת 1989 נפגע בעינו מפליטת כדור שבוצעה על-ידי חייל אחר. לבקשתו, הוא הופנה במסגרת שירותו לבדיקת פסיכיאטר, אשר סיכם את ממצאי הבדיקה, וקבע, כי מאז פציעתו של המערער, הוא מרגיש מדוכא; מדובר בחייל שלא סובל ממחלה פסיכיאטרית אך נמצא בתהליך של התמודדות עם אובדן שזקוק לשיחות לעזור לו לעבור את השלבים של אבל.

באוגוסט 1992 סיים המערער את שירותו הסדיר.

המערער הגיש בקשה להכרה בנכות {מחלה} בגין מצבו הנפשי, עשרים ואחת שנים לאחר שנפגע בעינו במהלך שירותו הצבאי. המשיב דחה את הבקשה, מהטעם שלא הוכח קיום פגיעה נפשית וקשר בין פגיעה כזו לבין האירוע במהלך השירות.

לבקשת המשיב, נבדק המערער על-ידי הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר קבע בחוות-דעתו, כי אין קשר סיבתי בין מצבו הנפשי לבין אירוע החבלה בעין והשירות הצבאי. בחוות-הדעת צויין, כי לא ניתן להתייחס למצבו הנפשי של המערער כאל הפרעת חרדה בתר-חבלתית, מאחר ועל-פי הנחיות איגוד הפסיכיאטריה בישראל, הפרעה כזו הנה רק אם התפתחה תוך ששה חודשים ממועד האירוע.

עוד צויין, כי אבחנת ד"ר וייסבורד את המערער כמי שסובל מ- PTSD מתבססת רק על תיאורים של זיכרון ללא סימנים של PTSD, כי פניית המערער למערך בריאות הנפש נעשתה רק בחלוף 21 שנים ממועד האירוע, כי אי-רצונו בטיפול שיחתי אלא בטיפול רפואי בלבד הינו תמוה, וכי מהתיעוד הרפואי עלו פערים משמעותיים וחוסר עקביות בתלונות המערער. המומחה הדגיש, כי בבדיקתו את המערער, לא נמצאה עדות לעוררות וגטטיבית או אפקטיבית שיכולה להעיד על PTSD.

בהחלטת המשיב, בהסתמך על חוות-דעת ומוש 1, נקבע, כי אין עדות לתסמונת פוסט טראומתית ואין קשר בין מצבו הנפשי של המערער לבין חבלתו.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בית-המשפט קבע, כי אין סימנים לתסמונת פוסט-טראומתית; לא הוכח שהמערער לוקה כיום ב- PTSD, ולא קיים קשר סיבתי-עובדתי בין מחלה נפשית שלו לבין אירוע במועד שירותו הצבאי.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי לא נפל דופי בהחלטת המשיב.
15. ערעור על החלטת קצין התגמולים שקבע, כי מצב כתף ימין של המערער החמיר בשיעור של רבע מדרגת נכותו הכוללת, לאחר טיפול רפואי בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 50360-01-15 {ה. א. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 55857 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים שקבע, כי מצב כתף ימין של המערער החמיר בשיעור של רבע מדרגת נכותו הכוללת, לאחר טיפול רפואי בתקופת השירות הצבאי ועקב השירות.

המערער, יליד 1992, התגייס לשירות צבאי בשנת 2011 בפרופיל רפואי 45 בגין אי-יציבות בכתף ימין ואלרגיות. הוא נשלח לטירונות ולקורס חובשים בבסיס של חיל הרפואה. זמן קצר לאחר תחילת הקורס, החל להתלונן על כאבים בכתף. הכאבים ופריקות הכתף תכפו בחודשים שלאחר מכן, ועל-פי המלצת רופא מומחה, הופנה המערער לביצוע בדיקת MRI Arthrography בכתף הימנית. כתוצאה מהזרקת החומר הניגודי במסגרת בדיקה זו נגרם זיהום בכתף, שהביא להגברת הכאבים, למתן טיפול אנטי-דלקתי ולאשפוז של חודש בבית חולים "פוריה", במהלכו בוצעו בכתף שני ניתוחים, אך נותרה הגבלה בתנועה.

כשבועיים לאחר שחרורו מבית החולים, הגיש המערער בקשה להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים, בגין כאבים בכתף ימין והגבלה בתנועת היד, ונטען, כי ביצוע בדיקה MRI Arthro שנעשתה תוך חריגה מכללי האמנות הרפואית איפשרה את חדירת הזיהום, ונכתב, לראשונה, כי המערער "זוכר כי ההזרקה בוצעה ללא שהמזריק לבש כפפות".

המשיב הפנה את המערער למומחה לכירורגיה אורתופדית, פרופ' יעקב ביקלס, אשר בדק אותו ובחוות-דעתו המליץ להכיר בקשר סיבתי של החמרה בשיעור 25% בין מצב כתפו הימנית של המערער לבין תנאי שירותו.
על סמך חוות-דעת זו ניתנה החלטת המשיב, ולפיה ההפרעה בכתף הימנית החמירה לאחר הטיפול הרפואי שבתקופת השירות ועקב השירות, והיא בשיעור של רבע מדרגת הנכות הכוללת.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בכתב הערעור נטען, כי היה על המשיב להכיר בקשר של גרימה ולא של החמרה, בין תנאי השירות {הטיפול הרפואי שהביא לזיהום קשה בכתפו של המערער כתוצאה מההזרקה בעת ביצוע בדיקת MRI Arthro} לבין מצב כתפו הימנית.

המערער, שלא הגיש חוות-דעת של מומחה רפואי מטעמו, גרס, כי אין מחלוקת שכל הנזק שנגרם למערער הוא תוצאת הזיהום, ולפיכך המחלוקת הקיימת איננה בשאלה רפואית, כי אם בסוגיה משפטית שכבר הוכרעה בפסיקה, ברע"א 8317/99 {שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 321 (2002), בע"א (מחוזי ת"א) 835/84 מלמד נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 07.03.86) ובע"ו (מחוזי ת"א) 34668-12-12 צ.ד. נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 01.10.13).

המערער ציין, כי בעוד שבהלכת שוקרון נקבע, כי על-מנת שיוכח קשר סיבתי של גרימה, על החייל להראות שהטיפול הרפואי שניתן לו לא היה תקין, הרי בעניין מלמד נקבע שדי בכך שהנזק נגרם עקב הטיפול הרפואי כדי לקבוע קשר סיבתי כזה.

עוד טען המערער, כי הסתירה הלכאורית בין ההכרעות בהלכת שוקרון ובעניין מלמד נדונה בעניין צ.ד., ואף יושבה, וכי על-מנת ליצור את הקשר הסיבתי הנדרש לשירות הצבאי, יש להוכיח, כי המחלה נגרמה בעטיו של הטיפול הרפואי, אף אם לא היה רשלני, דהיינו, שהתקבלה תוצאה רפואית החורגת מהתוצאה המקובלת של אותו טיפול.

בכתב התשובה טען המשיב, כי הערעור אינו מגלה עילה להתערבות בהחלטה שאימצה את מסקנתו של המומחה פרופ' ביקלס. נטען, כי בחוות-דעת ביקלס, הפגימה בכתפו של המערער לא נגרמה ולא החמירה בשירות הצבאי, אולם הוכר קשר של החמרה בשל הליך הבירור הרפואי שגרם לזיהום במהלך השירות. המשיב ציין, כי משלא הגיש המערער חוות-דעת של מומחה רפואי אין הוא רשאי להעלות טענה שברפואה, לפיה מצב הכתף כיום נובע באופן מלא מהטיפול הרפואי ולא ממצבה עובר לשירות.

בית-המשפט קבע, כי שאלת קיומו של קשר סיבתי בין הטיפול הרפואי שניתן לחייל במהלך השירות הצבאי לבין מחלתו נדונה בפסיקה במקרים של החמרה. מושג ההחמרה הוא חלק מהגדרת "נכות" שבסעיף 1 לחוק הנכים והוא נועד להעניק לחייל משוחרר, שבשעת גיוסו סבל ממחלה, והמחלה החמירה בתקופת שירותו, עקב שירותו, את הזכויות של נכה לפי החוק.

ניתן לקבוע שיעורים שונים של החמרה {פחות מ- 100%} הואיל והנכות היתה קיימת עם כניסתו של החייל לשירות הצבאי {ע"א 2071/11 קופרמן נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 03.09.13)}, אולם תיתכן אף קביעת החמרה בשיעור 100% {כפי שנקבע, למשל, בעניין צ.ד. ולאחרונה אף בפסק-הדין בע"נ (שלום חי') 2015-03-12 מ. ל. נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 17.08.16)}.

בע"א 459/98 {קצין התגמולים נ' חריטן, פ"ד מה(5) 374 (1991)} נקבע, כי כאשר מתבקשת הכרה בנכות המהווה "החמרת מחלה", על קצין התגמולים לקבוע את שיעור החמרת המחלה שיש לייחס לשירות הצבאי ואת משך התקופה בה יש לראות את המחלה כמוחמרת על-ידי השירות.

זו קביעה נורמטיבית, בה יש לשקול בנוסף לנתונים "חיצוניים" שאינם קשורים לשירות הצבאי, לרבות נתונים בדבר התפתחותה הטבעית של המחלה וגורמי סיכון של המערער אשר אינם קשורים לשירות הצבאי, אף נתונים "פנימיים" הקשורים לשירות {ובמרכזם, תנאי השירות}.

ב- רע"א 6336/12 {עזבון שליו נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 16.01.13)} דובר בחיילת אשר במהלך שירותה הצבאי לקתה במחלה מסוג לימפומה, ותוצאות ספירת הדם, בה נמצא, כי היא סובלת מאנמיה משמעותית, לא זכו להתייחסות במשך שלושה שבועות. בית-המשפט העליון הבהיר את ההלכה:

"על-פי הלכת שוקרון, אבחון לקוי או טיפול לקוי במחלה של אדם במהלך שירותו הצבאי יכול שיקימו זכאות להכרה על-פי חוק הנכים, אם המחלה נגרמה או הוחמרה עקב טיפול רפואי שניתן בתקופת השירות."

בית-המשפט העליון אימץ את קביעת בית-משפט קמא, כי גורמי הרפואה בצה"ל פעלו שלא על-פי כללי האמנות הרפואיות בכל האמור לאבחון המחלה, וכן את קביעה העובדתית של ועדת הערעורים, שהעדיפה את חוות-דעת המומחה הרפואי מטעם קצין התגמולים שקבע, כי העיכוב באבחון לא השפיע על מהלכה של המחלה, ממנה נפטרה החיילת כעבור כשלוש שנים.

בעניין צ.ד. נקבע שהטיפול הרפואי של עקירת השן של החיילת במהלך שירותה היה רשלני והחמיר את מחלת האוסטאומיליטיס בלסתה התחתונה בשיעור של 100%. לאחר שפסקה, כי הטיפול הרפואי הרשלני החמיר את המחלה, נדרשה השופטת שבח לטענת המערערת לפיה מתקיים קשר סיבתי אף בהיעדר רשלנות.

בית-המשפט קבע, כי החלטת המשיב בנוגע לשיעור ההחמרה מצטיירת כקביעה בלתי מנומקת, העומדת בניגוד לחובת ההנמקה החלה עליו, בין השאר על-פי סעיף 31(ג) לחוק הנכים וסעיף 2א לחוק תיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), התשי"ט-1958. {לחובת ההנמקה ראה: רע"א 7056/14 פלוני נ' קצין התגמולים, פסקאות 14-13 (פורסם בנבו, 30.11.14); רע"א 1633/13 פלונית נ' קצין התגמולים, פסקה 24 (פורסם בנבו, 25.06.13)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי החלטת המשיב בדבר קיומו של קשר סיבתי של החמרה מעוגנת היטב בחומר הראיות ותואמת את ההלכה הפסוקה. מאידך, החלטתו על אודות שיעור ההחמרה אינה יכולה לעמוד בהיותה בלתי מנומקת, ולמצער, נשענת על המלצה בלתי מנומקת של מומחה רפואי, שאף למעשה חזר בו מהמלצתו במסמך ההבהרה האמור.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי לא הונחה בפניו תשתית ראייתית כלשהי, המאפשרת לו לקבוע שיעור החמרה כלשהו. לפיכך, הורה בית-המשפט על ביטול החלטת המשיב בנוגע לשיעור ההחמרה, והחזרת התיק אליו למתן החלטה על שיעורה.

16. ערעור על החלטת קצין התגמולים, שעניינה החלטה הנוגעת לגביית חוב בגין תשלומי יתר - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 7 ו- 16 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 36554-03-15 {י א נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(3), 57958 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, שעניינה החלטה הנוגעת לגביית חוב בגין תשלומי יתר.

המערער, יליד 1950, בן 66 שנים, נפצע במלחמת ההתשה, והוכר על-ידי קצין התגמולים כנכה צה"ל. שיעור נכותו נקבע בתחילה להיקף של 20% נכות לצמיתות, ועם השנים, הוכר בשנת 1992 כנכה בשיעור של 100% בגין מחלת ניוון שרירים.

במועד הכרתו של המערער כנכה, על-פי חוק הביטוח הלאומי, זכה המערער לקבל תגמול קיום מיוחד. לפי נהלי אגף השיקום, נכה המקבל גמלת נכות בגין נכות שאינה קשורה לנכות המוכרת לפי חוק הנכים {תגמולים ושיקום}, יש לנכות חלק יחסי מגמלתו.
המערער טען, כי מאז שנת 1992, זכה לקבל תג"מ ללא ניכוי כלשהוא, כאשר בהחלטה נשוא הערעור, נקבע, כי על המערער להשיב סכום ששולם ביתר, בסך כולל של 146,216 ש"ח. ההחלטה אשר ניתנה, משמעותה ניכוי של 200 ש"ח לחודש {מהגמלה המשולמת} עד הגיע המערער לגיל 67, והחל מאותו מועד, ניכוי סך 1,000 ש"ח לחודש, עד לתקרה של סכום ההשבה, המשקף 7 שנות תשלום ביתר. על החלטה זאת נסב הערעור.

המערער טען, כי ההחלטה לגבות ממנו תשלומי יתר, היא בלתי סבירה בנסיבות העניין, ונוגדת החלטה קודמת, המורה על אי-ניכוי תגמולים. בנוסף, גם אם אין לראות באמור כהחלטה פוזיטיבית, הרי שדרך השינוי או התיקון אשר נבחרה, היא לקויה, שגויה, ואינה סבירה או מידתית בנסיבות העניין. המערער ציין בהקשר זה, כי לקצין התגמולים שיקול דעת רחב, בכל הנוגע לשינוי ההחלטה או גביית תשלומי יתר, ולגישתו שיקול הדעת הופעל בצורה שגויה ולקויה.

המערער טען עוד, כי לאור מצבו הבריאותי והכלכלי, ההחלטה לגבות ממנו 100% מהתשלומים שביתר, אינה סבירה, גם לאור הסתמכותו על אי-הניכוי של התגמולים, במשך שנים. עוד הוסיף המערער, כי ההחלטה אשר ניתנה בעניינו בהקשר זה, ניתנה בניגוד לכללי הצדק הטבעי.

המערער סבר, כי יש לבטל את החלטת קצין התגמולים, וככל שסכומים מסוימים קוזזו בעבר מכוח אותה החלטה המורה על גביית תשלומי יתר, הרי שיש להורות על השבתם.

המשיב, טען מנגד, כי מקום שהמערער קיבל קצבת נכות, הרי שהיה לנכות גמלה ממקום אחר, ובמקרה דנן, גמלת הנכות {שאינה נכללת בגמלאות שאין לנכות, כקצבת זקנה או קצבת ילדים}, במלואה. לגישת המשיב, אי-ניכוי יכול להביא לעיוות ולחוסר שוויון.
המשיב ציין, כי רק בשנת 2011, במסגרת הצלבת מידע מול המוסד לביטוח לאומי, נתגלה, כי המערער מקבל תגמולים ביתר, כאשר בשל שגגה אצל המשיב, הגם שהיה מודע לקבלת גמלת הנכות, לא בוצע ניכוי שכזה במשך שנים רבות.

המשיב טען, כי בשים-לב לכך, כי במשך 17 שנים קיבל המערער כספים להם לא היה זכאי, הוחלט לתקן את השגגה המנהלית, ולגבות את החוב אשר נוצר בשל תשלומי יתר לשבע השנים שלפני מועד מתן ההחלטה בעניין זה.

המשיב סבר, כי אין הצדקה להנציח את השגגה, וככל שנפלה טעות, הרי שעל הרשות המנהלית לפעול לתיקונה של הטעות; לגישתו, הסתמכות המערער אינה גוברת או קודמת לאינטרס הציבורי, ובכל מקרה ההסתמכות על המזכר מחודש מאי 1992 היא אפסית, שכן אין מדובר בהבטחה שלטונית או בהחלטה פוזיטיבית של קצין התגמולים, והמשיב סבר, כי המערער מעניק למסמך הנ"ל מעמד שלא אמור להיות לו, שכן אין מדובר בהבטחה שלטונית על-פי פרשנות המונח בפסיקת בתי-המשפט, ובכל מקרה, סבר המשיב, כי המערער לא שינה מצבו לרעה בהסתמך על אותו מזכר.

בית-המשפט קבע, כי המזכר הפנימי משנת 1992, לא היווה הבטחה שלטונית, שכן איננו עומד בתנאים הנדרשים להיחשב כהבטחה שלטונית, ולפי חוק הנכים, גם אם היה מדובר בהבטחה שלטונית, עדיין החוק מקנה אפשירות לשנות את ההחלטה ולבדוק תקפותה מעת לעת. כמו-כן קבע בית-המשפט, כי פעולת המשיב על-פי הוראות החוק, אינה מהווה פגיעה בכללי הצדק הטבעי.

סמכות דרישת תשלומי ההשבה, נחקקה בסעיף 16 לחוק הנכים, ולהבדיל מהקביעה הקטגורית בדבר חובת הניכוי לפי סעיף 7(ב) לחוק הנכים, מדובר בסמכות שברשות.

באשר להפעלת אותה סמכות שברשות, בית-המשפט לא ראה, כי קצין התגמולים ביצע בדיקה של מצבו הכלכלי של המערער בטרם הפעלת אותה סמכות שברשות, וההשפעה שתהא למערער על כלכלת יומו עם ביצוע ההפחתה {משמעות פריסת ההפחתה, היא הפחתה של כ- 1,000 ש"ח לחודש למשך כ 12 שנים}.

על הפעלת סמכות שברשות, הביע דעתו בית-המשפט העליון במסגרת בג"צ 1105/06 {קו לעובד נ' שר הרווחה (22.06.14)}, "סמכות הרשות הופכת לסמכות שבחובה כאשר הנסיבות העובדתיות הן כאלה שערכי היסוד של השיטה החוקתית והמשפטית שלנו הופכים את אי-הפעלתה של הסמכות לבלתי סבירה, באופן היורד לשורשו של עניין. הסמכות שברשות עשויה להפוך לסמכות שבחובה רק בנוגע לנסיבות קונקרטיות ולא באופן כללי. פסיקה כזו תלויה בקביעה ששיקול דעת הרשות באי-הפעלת סמכותה הופעל משיקולים זרים, בחוסר סבירות וכדומה".

במקרה דנן, בית-המשפט קבע, כי הרשות המנהלית כשלה; נסיבות העניין, קרי, מצבו הכלכלי העדכני של המערער לא נבדק, ולכל הפחות, קצין התגמולים לא ציין לא בתשובתו ולא בסיכומי טענותיו, מהן הבדיקות אשר בוצעו ומהם השיקולים אשר נשקלו; ההתייחסות לסמכות שברשות כאל סמכות שבחובה, נשענת על תכלית החקיקה, וכאשר תכלית החקיקה היא סוציאלית ברוחה, הרי שהפעלת הסמכות שברשות אינה אמורה להיות הכלל, אם כי החריג, ואת החריג לא נימקו כלל ועיקר; ובהתאם לאמור בבג"צ קו לעובד, קבע בית-המשפט, כי יש לבדוק את הנתונים בצורה קונקרטית.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי מן הראוי יהיה, שהמשיב יבצע פעולת בחינה, כמסד להחלטה בשאלת גביית תשלומי יתר בדרך של עיכוב כספים, במסגרת ההחלטה האם להפעיל את אותה סמכות שברשות.

מבחינת הבדיקה הפרטנית אשר בוצעה, לא נאמר דבר, ולמעשה בכל סיכומי טענות המשיב, לא נאמר דבר על מהות הבדיקה, למעט אמירה כללית ואמורפית בסיכומי טענות המשיב. בדיקה פרטנית מפורטת, לא נערכה כלל, והמשיב ראה את הסמכות שברשות כסמכות שבחובה, וזאת שלא בהתאם לתכלית החוק.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי ניתן להניח, שבשנים אשר חלפו, לא השתנה דבר, שכן המערער נותר נכה צה"ל בשיעור נמוך המתקיים מתג"מ, ונכה בשיעור 100%, מוכר על-ידי המוסד לביטוח לאומי, בשל ניוון שרירים. יכולתו התעסוקתית ומצבו הגופני, לא השתנו לטובה עם השנים, ונשאלת השאלה, גם אם בשגגה שולמו תשלומי יתר, האם מצבו הפרטני של המערער אינו מצדיק שלא לגבות ממנו את אותם תשלומי יתר. והרי גם לפני העיכוב החלקי, לא הצליח המערער לכלכל את יומו, נקלע לחובות ולמצוקה כספית, ומצבו לא עתיד להשתנות או להשתפר.

אכן, ישנה בעניין זה פגיעה בעקרון השוויון, ואכן, מדובר בתיקון טעות; אולם לגישתנו, תיקון הטעות חייב להתבצע תוך הפעלת שיקול דעת מלא על בסיס נתונים עדכניים וקונקרטיים, וזאת לא נעשה במקרה דנן.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט לא מצא הצדקה להורות על ביטול החלטת קצין התגמולים, בהיעדר נתונים עדכניים וקונקרטיים, אך נקבע, כי יש להביא את העניין פעם נוספת בפני הוועדה העוסקת בגביית תשלומי יתר, אשר יהא עליה לבדוק את שאלת הפעלת הסמכות שברשות, לפי תכלית החקיקה, ובהתבסס על נתונים רלוונטיים הנוגעים למערער: היקף חובותיו, היקף נכסיו {ככל שישנם}, יכולתו לכלכל יומו מההכנסה המתקבלת על-ידו כעת, ושאלת יכולתו לכלכל יומו עם ההכנסה המופחתת ככל שיבוצע עיכוב חלקי.

עוד נקבע, כי ככל שתינתן החלטה חדשה, לאחר בדיקת הטעון בדיקה, ממילא יהא רשאי המערער, לפנות ולהשיג או לערער גם בנוגע אליה.

17. בקשת הנתבעת 4, מדינת ישראל-משרד הביטחון, לסילוק התביעה על-הסף - התביעה היתה בגין התרשלותן של הנתבעות באבחון וטיפול של חסימה מולדת {UPJ} ממנה סבלה התובעת - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיפים 6, 7 ו- 7ב לחוק הנזיקין האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952; סעיף 6 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ת"א (פ"ת) 11925-03-16 {פלונית נ' קופ"ח כללית, תק-של 2016(3), 59935 (2016)} נדונה בקשת הנתבעת 4, מדינת ישראל-משרד הביטחון, לסילוק התביעה על הסף.

התובעת, טענה להתרשלותן של הנתבעות באבחון וטיפול של חסימה מולדת {UPJ} ממנה סבלה. בד בבד עם הגשת תביעתה, עתרה התובעת למתן ארכה להגשת חוות-דעת רפואית.

התובעת שירתה בשירות סדיר בצה"ל. לאחר שחרורה, התובעת פנתה למשרד הביטחון בהתאם לחוק הנכים, על-מנת שיכיר בה כנכה בעקבות השירות הצבאי. קצין התגמולים דחה את תביעתה בטענה, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותה של התובעת לבין המום המולד. התובעת ערערה על החלטתו של קצין התגמולים וכחודש לאחר מכן, הגישה תובענה זו.

על-פי הנטען בכתב התביעה, התובעת התלוננה במשך שנים על כאב עמום וחד צדדי באזור קשת הצלעות במותן שמאל לו נלוו חום, צמרמרות ותלונות על צריבות במתן שתן. לטענת התובעת, הן הנתבעת 1, קופת חולים כללית, בה נטען, כי התובעת היתה חברה עד ליום גיוסה, והן הנתבעים 2 ו- 3 אשר נתנו לתובעת שירותים רפואיים בתקופת השירות הצבאי, התעלמו מתלונותיה אלה, לא ביצעו כל מעקב באשר אליהן וייחסו אותן לתופעות שונות אשר אינן קשורות למום המולד.

בנוסף טענה התובעת, כי מצבה הרפואי הוחמר עקב תנאי השירות בבסיס בו שהתה, לאור התנאים הסניטריים של השירותים אשר אילצו את התובעת להתאפק שעות לא מעטות מבלי להתפנות. עקב ההתאפקויות הממושכות סבלה התובעת מדלקות חוזרות אשר גרמו לה לחסימה ולבעיות ניקוז מהכליה לשופכה ומצבה הרפואי הלך והחמיר בתקופה זו.

כן, נטען, כי בבדיקת הדמיה שביצעה התובעת, בבית חולים "תל השומר", הודגמה הרחבה של אגן הכליה. התובעת לא קיבלה כל מידע אודות התרחבות זו והדבר התגלה לה לראשונה באקראי רק במהלך אשפוזה, אשפוז לו נזקקה בעקבות התרחבות משמעותית של הכליה. בעקבות זאת, נשלחה התובעת לשורה של בדיקות אשר בסיומן התקבלה מסקנה, כי יש צורך בניתוח לפרוסקופי שנערך בבית חולים "אסותא". לטענת התובעת, עד לאותו ניתוח היא טופלה במשככי כאבים חזקים וכאביה לא פסקו. כן, נטען, כי מהלך ההחלמה מהניתוח האחרון אף הוא היה קשה בעבורה.

עיקר טענתה של התובעת הוא לרשלנות שנפלה במעשיהם ומחדליהם של הנתבעות אודות אבחון המום המאוחר לרבות הטיפול השגוי שניתן לה בעקבות אבחנות שגויות.

הנתבעת 4 טענה, כי יש להורות על סילוק התביעה על הסף מאחר והוראת החוק הצריכה לענייננו ברורה וקובעת, כי תביעה זו לא יכולה להתקיים; תובענה זו הוגשה כנגד הנתבעת 4 בניגוד ברור לדין בגין אירועים שקרו במהלך שירותה הצבאי של התובעת ובניגוד לעיקרון ייחוד העילה הברור, לפיו עילת התביעה היחידה הפתוחה בפני התובעת בנסיבות הנטענות היא על-פי חוק התגמולים.

כן נטען, כי לפי הדין, כל טענה בדבר מעשה רשלני שנעשה במעשה או מחדל במהלך השירות הצבאי אשר גרם לנזק גוף הוא עילה בנזיקים שאין הנתבעת חבה בו על-פי סעיפים 6 ו- 7ב לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), התשי"ב-1952.

התובעת הגישה בד בבד עם תביעה זו, תביעה לקצין התגמולים, לצורך הכרתה כנכת צה"ל כתוצאה מהאירוע ולשון החוק הברורה, כי בעל דין האוחז בעילת תביעה כנגד קצין התגמולים, תביעה נזיקית מקבילה חסומה בפניו, מקל וחומר כנגד אותה נתבעת, הנתבעת 4.

בעניין זה, ביקשה הנתבעת 4 להדגיש, כי אין זה רלוונטי האם תתקבל התביעה כנגד קצין התגמולים או תידחה. כמו-כן, נטען, כי טענות לרשלנות רפואית במהלך השירות הצבאי, גם אם הם נטענות כנגד רופא או מוסד רפואי שאינו נמנה על מערך הכוחות של משרד הביטחון, חל עליהם עיקרון ייחוד העילה, בין אם תוכר טענת הרשלנות הרפואית על-ידי קצין התגמולים ובין אם לאו. הדבר היחיד שקובע הוא קיומה של עילה בהתאם לחוק התגמולים, וככל שמסתבר שיש עילה כזו, מקום בירור הטענות הוא רק בפני קצין התגמולים.

בהודעת הערעור שהגישה התובעת כנגד החלטת קצין התגמולים, עלה בבירור, כי התובעת סבורה גם סבורה שקיימת בידיה עילת תביעה כנגד קצין התגמולים בגין האירועים הנטענים בכתב התביעה. בנסיבות אלה, התובעת אינה יכולה לקיים שני הליכים מקבילים כנגד המדינה בגין אותם האירועים הנטענים, המקימים לשיטת התובעת עילת תביעה כנגד קצין התגמולים.

התובעת טענה, כי יש לדחות את הבקשה לסילוק על הסף מחמת ייחוד העילה. לאור החלטתו של קצין התגמולים לפיה לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותה של התובעת לבין המום המולד, הרי שקיימת מחלוקת אמתית בין הצדדים באשר לקשר הסיבתי בין הפגיעה לשירות הצבאי.

עוד טענה התובעת, כי התביעה כנגד הנתבעות 2 ו- 3, שלוחיה של הנתבעת 4, היא לנוכח התרשלותם באבחון המוקדם של החסימה בכליה ממנה סבלה התובעת, מה שהביא להחמרת מחלתה עד כדי הפגיעה בתפקוד הכליה והצורך בניתוח. טיב הטיפול שניתן לתובעת על-ידי שתי הנתבעות היה בבחינת שירות לקוי. נתבעות אלו אינם בבעלות המדינה ועל-כן הם אינם זכאים לחיסיון העומד לרשות המדינה. לפיכך, עומדת לתובעת זכות תביעה נגד נתבעות אלו, ללא קשר לחיסיון העומד לזכות המדינה.

לחילופין, ביקשה התובעת להורות על מחיקת הנתבעים 4-2 מכתב התביעה ללא צו להוצאות. זאת, עד לאחר שיתברר הערעור שהוגש כנגד קביעת קצין התגמולים.

בית-המשפט קבע, כי הסוגיה אשר צריכה הכרעה בענייננו היא בשאלה האם מתקיים בנסיבות העניין ייחוד עילה, כך שמיצוי זכות התביעה של התובעת בגין טענותיה בכתב תביעתה, יכול להיעשות רק דרך ההליך לפי חוק התגמולים או ששמורה לה, בנוסף, זכות לנהל את תובענתה על-פי פקודת הנזיקים בשים-לב להוראותיהם הרלוונטיות של חוק התגמולים וחוק הנזיקים האזרחיים.

בית-המשפט קיבל את הבקשה והבהיר, כי אמנם הבקשה הוגשה רק מטעמה של הנתבעת 4, אולם ייחוד העילה, חל גם ביחס לנתבעות 2 ו- 3.התובעת משוּלה במקרה דנן למי שמבקשת 'לרקוד על שתי חתונות'; מחד, היא הגישה כאמור בעבר תביעה לקצין התגמולים שנדחתה, כשהליכי ערעור שהוגש מטעמה תלויים ועומדים. מאידך, היא מבקשת, במקביל, לכלול את הנתבעת 4 בתביעה זו לבירור שאלת רשלנותה הנטענת של האחרונה בכל הקשור לאיחור באבחון המום המולד.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוראות החוק והפסיקה הרלבנטיים לסוגיה שבנדון, הם ברורים וחד-משמעיים, ויש לראות את הנתבעת 4 כמו גם הנתבעות 2 ו- 3 כשלוחיה, שנהנות במקרה דנן מחסינות מתביעות רשלנות בגין טענת התובעת לנזק שנגרם במהלך ועקב שירותה הצבאי. על-כן, הבקשה לדחיה על-הסף, התקבלה.

הוראת החוק היא ברורה ומוחלטת ויש בה משום חסימת כל זכות תביעה אזרחית-נזיקית, כלפי המדינה, בגין נזקים שאירעו לחייל בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי. לצד האמור, המחוקק קבע, כי חוק הנכים הוא שיהווה את המסלול הנכון והיחידי לתגמולו ושיקומו של מי שנפגע תוך ועקב שירותו הצבאי, כך שהמחוקק ייחד את עילת התביעה למסגרת חוק הנכים, כאמור בהוראת סעיף 6 לחוק הנכים.

חוק הנכים מקנה זכות לתגמולים ושיקום לנכה או לבן משפחה של נכה. המונח "נכות", המוגדר בחוק הנכים, מדבר על "מחלה", "החמרת מחלה" או "חבלה" שאירעו "בתקופת שירותו עקב שירותו" של החייל. ויודגש, כי הזכאות לפי חוק הנכים יכולה לחול גם במקרה שמחלה נגרמה או הוחמרה כתוצאה מטיפול רפואי במהלך השירות הצבאי {ראה: ע"א 503/76 אשר כהן נ' קצין, פד לא(2), 36 (1977); רע"א 8317/99 שלמה שוקרון נ' מדינת ישראל ואח', פד נו(5), 321 (2002)}.

בית-המשפט קבע, כי יישום האמור על נסיבות המקרה מביא לתוצאה לפיה חל בעניינו סעיף 6 לחוק הנזיקים; באם לחלץ את מיקוד הטענות שהתובעת מפנה בענייננו כנגד הנתבעת 4 . הטענה המרכזית של התובעת עוסקת באי-אבחונו של המום המולד במהלך הבדיקות והטיפולים להם נזקקה התובעת במהלך תקופת שירותה הסדיר על רקע תלונותיה, ובעיקר לאור בדיקת ההדמיה שבוצעה לה, בה הודגמה לטענתה הרחבה של אגן הכליה ב- 2 ס"מ.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משעה שהטענות של התובעת הופנו להתרשלות של הנתבעת 4 ושלוחיה בזמנים הרלוונטיים, שבאה לידי ביטוי כאמור באי-אבחון ומתן טיפול ראוי ונכון בתקופת שירותה הצבאי ואשר בעטיים נגרם לתובעת "נזק בלתי הפיך לכליה השמאלית והיא מתפקדת רק 40% וכמו-כן תפקוד הכליה הימנית ירד עקב העומס", הרי שאין מנוס מלראות בתביעתה דנן כניסיון של התובעת לתבוע את המדינה ושלוחותיה בגין עילות תביעה לגביהן נפסק בבירור, כי ניתן לתבוע בגינן אך ורק במסגרת חוק הנכים.
בע"א 4044/07 {פרייברג זהר נ' מ"י (22.03.09)}, חזר בית-המשפט העליון על האמור ואף הרחיב וקבע, כי גם במקרה בו נשללה מהניזוק זכותו לתביעה מכוח חוק התגמולים בשל התיישנות שאינה באשמתו, עדיין חסומה בפניו הדרך לתבוע את המדינה בתביעת רשלנות וזאת מכוח סעיף 6 לחוק הנזיקים האזרחיים.

בשאלת הכללתן של הנתבעות 2 ו- 3 תחת החסינות של סעיף 6 לחוק הנכים, הזכיר בית-המשפט, כי הטענה כנגד הנתבעות 2 ו- 3 היתה, כי הן שימשו כשלוחיה של הנתבעת 4 במתן השירות הרפואי לתובעת. על פניו, מקום בו עסקינן בגופים רפואיים שאינם בבעלות המדינה, אין מקום לאפשר להם ליהנות מהחיסיון שניתן למדינה, ואולם לא כך הדבר. הפטור המעוגן בסעיף 6 לחוק הנכים, שניתן תחילה למדינה, הורחב בתיקון מס' 3 התשמ"ט-1989, והוחל גם על שלוחי המדינה, כאמור בסעיף 7ב לחוק הנזיקים האזרחיים.

כפי שעולה מסעיף זה, במקרים בהם קמה למדינה חסינות מפני תביעות, על-פי סעיף 7 לחוק הנזיקים האזרחיים {המתייחס להעדר אחריות המדינה בין היתר מהחמרת מחלה שנגרמה בתקופת שירות הצבאי} מחיל סעיף 7ב האמור, חסינות זו גם על "מי שבגללו היתה המדינה אחראית בנזיקים".

בהגדרה זו נכלל, על-פי חוק התגמולים, גם כל מוסד רפואי אשר אליו נשלח החייל על-ידי הצבא, לשם קבלת טיפול רפואי בגין פגיעה במהלך השירות ועקב השירות, שכן, כאמור לעיל, על-פי חוק התגמולים אחראית המדינה לפצות את הנפגע, גם על נזק שנגרם לו בגין רשלנות המוסד הרפואי בטיפול בו.

רציונל זה אף עולה מדברי ההסבר להצעת החוק במסגרתה הוסף סעיף 7ב האמור, לפיהם באה ההצעה להשיג את המטרה הבאה: "לפטור חייל או שלוח אחר של המדינה מהאחריות בנזיקין, במקביל לפטור שבחוק הקיים, שניתן למדינה..." {ראה: הצעת חוק 1715 ו' בשבט התשמ"ח, 28.01.85; השווה עם ת"א 3183-05-12 (מחוזי-חיפה) מסאלחה נ' בית חולים שערי צדק (פורסם במאגרים) (26.02.13)}.
לפיכך, מתבקשת המסקנה, כי יש לראות בכל אחת מהנתבעות 2 ו- 3 כמוסדות רפואיים המהווים שלוחי המדינה בנסיבות העניין, וכ- "מי שבגללו" אחראית המדינה לפצות את הנפגע בפיצוי שהיא היתה מחויבת בו לולא הרשלנות {ככל שאכן התרשל}.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את התביעה כנגד הנתבעות 4-2.

18. ערעור על החלטת המשיב אשר דחה את בקשת המערער להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים, וקבע, כי אין קשר בין כאביו בכתף ימין לבין תנאי שירותו הצבאי במשך 27 שנים - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 28734-08-13 {ש. ק. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 50120 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב אשר דחה את בקשת המערער להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים, וקבע, כי אין קשר בין כאביו בכתף ימין לבין תנאי שירותו הצבאי במשך 27 שנים.

קדמו להחלטה זו שלוש החלטות אחרות של המשיב בבקשות נוספות להכרה בנכות על-פי החוק. המשיב קבע, כי הפרעות השמיעה של המערער אירעו בתקופת שירותו ועקב השירות; כי מחלת ה-CTS (Carpal Tunnel Syndrome) הדו-צדדית של המערער אירעה בתקופת שירותו ועקב השירות; דחה את הבקשה להכרה בנכות עקב פגימה בעמוד שדרה צווארי מחמת היעדר קשר סיבתי בין פגימה זו לבין השירות.

המערער, שנולד בשנת 1967, שירת בצבא 27 שנים, מתוכן 24 שנים בשירות קבע. את תחילת דרכו הצבאית עשה בפרופיל רפואי 97 כמכונאי טנקים בחיל החימוש. הוא המשיך בחיל בשירות הקבע כחַמָּש צריח של טנק. בעקבות תלונות על כאבים בכתפו הימנית, הוא נשלח לבדיקת MRI בה התגלו בכתפו הימנית סימני טנדינוזיס {דלקת} בגיד הסופרה-ספינטוס וחשד לקיומו של קרע מסוג slap בחיבור הגיד הארוך של השריר הדו-ראשי. בעקבות כאביו העזים בכתף הוא ביקש להשתחרר, וסיים את שירותו, עם פרופיל רפואי 45.

המשיב דחה את הבקשה בנוגע לכאבי כתף ימין, על סמך חוות-דעתו של מומחה לכירורגיה אורתופדית, ד"ר אורי בלנקשטיין, שקבע, כי הממצא ב-MRI שיכול להתאים לקרע בכתף מסוג slap הוא אקראי, איננו ודאי ולא נובע מעיסוקו של המערער בשירות הצבאי.

המערער הגיש ערעור על החלטתו האמורה של המשיב. נטען, כי קיים קשר סיבתי מיקרוטראומטי או אחר בין תנאי שירותו של המערער לבין הפגימה בכתפו הימנית, וכי דחיית בקשתו נעשתה על בסיס חוות-דעת בלנקשטיין 1, אשר התעלמה מתנאי שירותו ולא היה בה כל נימוק לדחיית הקשר הסיבתי-הרפואי. לכתב הערעור המתוקן צורפו תצהירו של המערער וחוות-דעת של האורתופד ד"ר אליהו סלטי, אשר קבע, כי הקרע מסוג slap הינו חבלתי טהור, ונגרם מחבלה ישירה או מחבלות חוזרות ונשנות שגרמו לנזק מיקרוסקופי שהצטבר בהלך השנים מאז גיוסו של המערער לשירות.

בכתב התשובה נטען, כי המערער לא איבד את הכושר לפעול פעולה רגילה ואף כושרו לא פחת, ולכן מצבו אינו עולה כדי "נכות" כהגדרתה בחוק. נטען עוד, כי על-פי ההלכה הפסוקה, בשירות צבאי ארוך נדרש קיומו של אירוע חריג על-מנת שיוכר קשר סיבתי בין הפגימה לבין השירות. משלא התקיים אירוע חריג כזה בשירות הצבאי הארוך של המערער, הרי שאין לקשור בין הפגימה בכתף, שהיא הפרעה קונסטיטוציונלית, לבין השירות. המשיב דחה את תיאורית המיקרוטראומה, הן מחמת שאינה נהוגה בחוק הנכים והן מחמת שאינה תואמת את תנאי שירותו של המערער. לכתב התשובה צורפה חוות-דעת משלימה של ד"ר בלנקשטיין, שכללה התייחסות לחוות-דעתו של ד"ר סלטי.

בית-המשפט קבע, כי תנאי שירותו הצבאי של המערער היו אחד הגורמים שאין בלתם לכאבים בכתפו הימנית, לקרע מסוג slap ולהתפרצות דלקת בגיד הסופרה-ספינטוס, דהיינו, מתקיים קשר סיבתי-עובדתי. המערער הוכיח, כי במסגרת עבודתו השגרתית העיקרית לאורך כל שנות שירותו כחמש צריח הוא הפעיל באופן קבוע את פלג גופו העליון בצורה מאומצת לשם הרמת חלקי מתכת כבדים והפעלת כלים פניאומטיים {פטישי אוויר} שלוותה ברטט קבוע, עד אשר בשנת 2011 {בהיותו בן 44} החל להתלונן על כאב בכתפיו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משעמד המערער בנטל הבאת הראיות להוכחת קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, הועבר נטל זה למשיב. המשיב לא הביא ראיות, בין בדרך של הפרכת התשתית העובדתית שהניח המערער, בין בדרך של הוכחת קיומה של אסכולה רפואית השוללת את הקשר הסיבתי האמור ובין בדרך אחרת, שהשמיטו את הבסיס מתחת לראיות המערער.

באשר לקשר הסיבתי-המשפטי, בית-המשפט קבע, כי המערער הוכיח בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", כי קיים קשר סיבתי-עובדתי-רפואי בין תנאי השירות לבין הפגימה בכתפו הימנית. כאמור, אין בכך די ועל-מנת שיוכר כנכה עליו להוכיח אף קיומו של קשר סיבתי-משפטי.

בענייננו, בית-המשפט קבע, כי לא נטען על-ידי מומחה המשיב, כי מדובר במחלה קונסטיטוציונלית, כי אם ב"תהליך ניווני". משמע, לשיטת ד"ר בלנקשטיין עסקינן במחלת גיל, שגרמה לפגימה בכתף. המשיב לא הוכיח, כי קרע בגיד בכתף הוא תוצאה שכיחה של תהליך ניווני אצל אדם בתחילת העשור החמישי לחייו.

אולם בית-המשפט הוסיף, כי אף אם נניח שלתהליך הניווני היה חלק בהיווצרות הפגימה בכתפו הימנית של המערער, לאור המסקנה באשר לקשר הסיבתי-העובדתי, עניין לנו בשני גורמים לפגימה: תנאי השירות ומחלת גיל. נסיבות חייו של המערער העידו, כי תנאי השירות הארוך הם שהאיצו את התפרצות מחלת הגיל. לכן, בית-המשפט הפעיל את "חזקת הגרימה", וייחס לתנאי השירות הצבאי, קשר סיבתי של גרימה. כך הוכח, איפוא, קיומו של קשר סיבתי-משפטי.

המסקנה אליה הגיע בית-המשפט ייתרה את הצורך להידרש לתיאוריית המיקרוטראומה. בית-המשפט קבע, כי די לנו בהוכחת פעילות אינטנסיבית של הכתפיים בהרמת משאות והפעלת מכשירים יוצרי-רטט על פני שנים רבות כדי להצביע על הקשר בין כל אלו לבין הכאבים בכתף הימנית של המערער. אין צורך לבחור רק בין אירוע חריג לבין מיקרוטראומה כדי להיכנס בדלת אמותיה של "חזקת הגרימה" בשירות ארוך. חזקה זו לגבי התפרצות מחלה קונסטיטוציונלית ולגבי התפרצות מחלת גיל, חלה אף לגבי שרשרת של אירועים מתמשכים בסמיכות זמנים לפרוץ מחלות אלו, אף אם אינם פגיעות מיקרוסקופיות דומות החוזרות ונשנות.

לאור המסקנה בדבר קיומו של קשר סיבתי-עובדתי וקשר סיבתי-משפטי בין כאביו של המערער בכתף ימין, בית-המשפט קיבל את הערעור.

19. ערעור על החלטת קצין התגמולים, במסגרתה נדחתה תביעתו של המערער להכרת זכות כנכה בעקבות מחלת לחץ דם גבוה ראשוני שהתפתחה בזמן שירותו במשטרה - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 35996-07-13 {גדעון ארגמן נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(3), 45908 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, במסגרתה נדחתה תביעתו של המערער להכרת זכות כנכה בעקבות מחלת לחץ דם גבוה ראשוני.

המערער, יליד שנת 1968, התגייס למשטרת ישראל בשנת 1991, ושירת כשוטר עד לסוף חודש ינואר 2013. בשנות השירות האחרונות שירת כקצין נפגעים במשטרת התנועה, וקצין מבצעים ארצי של משטרת התנועה.

המערער טען, כי במשך אותה תקופת שירות, עסק בתהליכים הקשורים למות נפגעים בתאונות דרכים, ובהם מסירת הודעה למשפחות על פטירת יקיריהם, זיהוי גופות, לרבות גופות ילדים אשר הלכו לעולמם בתאונות דרכים וכיוצא בזה.

עוד הוסיף המערער, כי מדובר בתפקיד אשר כלל שעות פעילות רבות ומאומצות, כוננות מתמדת מפני אירועים שונים, עבודה יומיומית ברמת מתיחות גבוהה ביותר, וחשיפה לאירועים טראומטיים במהלך כל השנים.

לדברי פרופ' רוזנטל, עבודתו של המערער היתה עבודה רבת מתח, אשר כרוכה היתה במתח נפשי רב, ובשעות עבודה רבות, כמו גם סדר יום בלתי צפוי מראש; פרופ' רוזנטל הפנתה למספר מאמרים וספרים, בהם הודגם כי עבודה במשמרות ארוכות וסדר יום לא-סדיר, מהווים גורמי סיכון משמעותיים ליתר לחץ דם ולמחלות קרדיווסקולריות, כאשר סדר היום ההפכפך עלול ליצור גם הרגלי שינה לא טובים, אשר ידועים כקשורים קשר מובהק לתסמונות דיכאוניות.

ד"ר שטורך, מנגד, סבר, כי אין קשר סיבתי בין תנאי שירותו של המערער למחלת יתר לחץ דם ממנה הוא סובל. ד"ר שטורך ציין, כי המערער נתגלה כסובל מיתר לחץ דם החל משנת 2009, כאשר באותה תקופה רלוונטית, סבל המערער מהשמנת יתר, כאשר מצב זה מהווה גורם סיכון מהותי ביותר למחלת יתר לחץ דם, משמעותי בהרבה מהשפעתו של הסטרס.

בית-המשפט קיבל את הערעור, והעדיף את חוות-דעתה של פרופ' רוזנטל על חוות-דעתו של ד"ר שטורך, וקבע, כי ישנה אסכולה רפואית היוצרת קשר שבין הסטרס אליו נחשף המערער, לצידה של אסכולה רפואית הגורסת, כי אין קשר שכזה.

קיומן של שתי אסכולות רפואיות, קוטביות בגישתן, כאשר לגבי אחת מהן ניתן לומר, כי בחירה בה תצדיק הכרה בפגימת המערער ככזאת אשר נגרמה במהלך ועקב השירות, מצדיקה קבלת הערעור וביטול החלטת קצין התגמולים.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הצדדים הכבירו מילים בהתייחס לסטרס תעסוקתי, אולם מדויק יותר היה לא להתייחס דווקא לסטרס תעסוקתי באופן כללי, אלא ליתן התייחסות פרטנית למערער גופו דווקא; המערער הוכר כסובל מ PTSD עקב תנאי שירותו, בהסכמה, והשאלה הראויה להישאל בהקשר זה היא, האם עובד אשר נחשף לתנאי סטרס קיצוני, ואשר חווה את הסטרס בצורה חוזרת ונשנית ומוכר כבעל נכות נפשית כתוצאה מעיסוקו, כאשר ישנו חיבור אפשרי {על-פי מספר אסכולות רפואיות} בין סטרס ליתר לחץ דם, ראוי להיות מוכר כסובל ממחלת יתר לחץ דם בשל עיסוקו.

להבדיל מהאוכלוסייה הכללית שהיא נשוא המחקרים, הבדיקות, המאמרים והניתוח הסטטיסטיים, מדובר במערער אשר משתייך לתת קבוצה קיצונית של מי שהוכרו כסובלים מפגימה נפשית מוכרת בעקבות תנאי שירותם, ובעקבות פוסט טראומה חווים stress disorder; ברי, כי ככל שהיה נערך מחקר, הרי המערער אינו מתאים למחקר בשל מצבו הייחודי, שהרי כיצד ניתן לבודד את הסטרס התעסוקתי כאשר ישנה פגימה נפשית בהקשר זה. ובהתאם, ספק אותם מחקרים אשר נערכו, ככלל, על נבדקים לא קיצוניים {מטעמים מחקריים}, רלוונטיים תוצאתית לעניינו של המערער.

בית-המשפט קבע, כי ככל שישנו קשר אפשרי בין סטרס למחלת יתר לחץ דם, הגם שלא ניתן לומר שישנה דעה רווחת המחייבת את המשיב, או שמכוחה ניתן לחייב את המשיב באופן כללי, במקרה הפרטני בו הוכר המערער כסובל מפגימת PTSD בעקבות תנאי שירותו, מן הראוי להכיר, בשל הקשר האפשרי שבין המתח ליתר לחץ דם, לאחר ההכרה בפגימה הנפשית, גם במחלה זאת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי האסכולה עליה הצביעה פרופ' רוזנטל, אינה עונה על התנאי של "מתקבל מאוד על הדעת", ואפילו דרגת הסתברות נמוכה מאוד, תהא מתאימה בנסיבות העניין; אולם נסיבתית, מקום שמהערער הוכר כסובל מהפגימה הנפשית, וישנו חיבור אפשרי בין השניים, גם לפי ספרו של הריסון וגם לפי מאמרים רבים ודעתה של פרופ' רוזנטל הנסמכת על הללו, המערער הרים את הנטל המוטל עליו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט מצא לנכון להתערב בהחלטת קצין התגמולים וקבע, כי מחלת יתר לחץ-דם, נגרמה בהיקף של 50% בשל השירות במשטרת ישראל.

20. ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע, כי אין קשר בין מצב עמוד השדרה המותני שלו לבין תנאי שירותו הצבאי - הערעור נדחה
ב- ע"נ (חי') 36385-01-13 {מ. א. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 47067 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע, כי אין קשר בין מצב עמוד השדרה המותני שלו לבין תנאי שירותו הצבאי.

המערער, יליד 1990, התגייס בפרופיל רפואי 72 {בגין פסוריאזיס} ושירת בחיל התותחנים, ובחלוף שנה ושמונה חודשים, לאחר שעבר טירונות, אימון מתקדם וקורס מפקדים, החל למלא תפקיד של קַשָּר ורס"פ ביחידתו, עד לשחרורו. לאחר שבחודש אוקטובר 2010, במהלך פעילות יום ספורט, חש המערער כאב חד בכתפו הימנית, התגלה בבדיקת MRI קרע בגיד הסופראספינטוס ובלברום הקדמי בכתפו הימנית.

כחודש לאחר שחרורו משירות חובה, הגיש המערער למשיב בקשה להכרת זכות {חבלה} לפי חוק הנכים, בגין פגימת כתף ימין ועמוד שדרה מותני.

המשיב הפנה את המערער אל האורתופד ד"ר סורין רואי הד, לבדיקה ולמתן חוות-דעת. בחוות-דעתו נקבע, כי הפגיעה בכתפו הימנית נגרמה בזמן ועקב השירות הצבאי, ואילו לפגימה בעמוד השדרה המותני אין קשר סיבתי לשירות.

המשיב קיבל את הבקשה להכרה בנכות בנוגע לכתף ימין, אולם הוא החליט לדחות את הבקשה להכרה בנכות בנוגע לעמוד שדרה מותני, לאור היעדר קשר סיבתי כאמור. על החלטה זו הוגש הערעור.

בכתב הערעור המתוקן נטען, כי במהלך שירותו, היה על המערער לבצע מאמצים פיזיים ניכרים, תוך הרמת משאות וכיפוף של עמוד השדרה המותני, לרבות נשיאת מכשירי קשר ואפוד והרמת פגזים באופן אינטנסיבי. עוד נטען, כי המשיב התעלם מתנאי השירות ומממצאי בדיקת CT, וכי החלטתו לראות בתנאי השירות את הגורם לפגימה בכתף אינה עולה בקנה אחד עם סירובו לראות בתנאים אלו את הגורם לפגיעה בגב התחתון. לכתב הערעור צורפה חוות-דעת של האורתופד ד"ר אליהו סלטי, אשר קבע, כי קיים קשר סיבתי של גרימה בין תנאי השירות לבין מצב הגב התחתון, מאחר ואופי הפעילות הפיזית לה נדרש המערער הוא שגרם לנזקים בלתי הפיכים בגבו התחתון על דרך המיקרוטראומה.

בכתב התשובה טען המשיב, כי תביעת המערער לגבי עמוד השדרה הוגשה ללא כל בסיס רפואי של תיעוד, ממצאים קליניים או הדמיה. נטען, כי אין מדובר במיקרוטראומה, כי אין קשר בין עבודת המערער לתלונותיו לגבי עמוד השדרה המותני וכי תאוריית המיקרוטראומה אינה רלבנטית לשירותו הקצר של המערער ולאופיו.

בית-המשפט דחה את מסקנות חוות-דעת גנאל וחוות-דעת סלטי מטעם המערער, וקבע, כי לא עלה בידי המערער לעמוד בנטל הבאת הראיות להוכחת קיומו של קשר סיבתי-עובדתי. לפיכך, אין נטל הבאת הראיות עובר למשיב, ובית-המשפט לא נדרש לדון בחוות-דעת המומחה מטעמו.

כמו-כן, משלא הוכח קשר סיבתי-עובדתי, התייתר הדיון בשאלת קיומו של קשר סיבתי-משפטי.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

21. ערעור על החלטת המשיב, בה נקבע, כי הליקויים בעינו של המערער החמירו בתקופת ועקב השירות הצבאי, וכי ההחמרה היא בשיעור של מחצית מדרגת הנכות הכוללת - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: סעיף 3 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955.

ב- ע"נ (חי') 2015-03-12 {מ. ל. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 59352 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, בה נקבע, כי הליקויים בעין ימין של המערער, החמירו בתקופת ועקב השירות הצבאי, וכי ההחמרה היא בשיעור של מחצית מדרגת הנכות הכוללת.

המערער, יליד 1990 ותושב צפון הארץ, סבל מגיל 15 מקוצר ראיה והרכיב משקפיים. הוא התגייס לשירות צבאי עם פרופיל רפואי 97, והחל טירונות שריון בבסיס בדרום הארץ.

כחודש לאחר תחילת השירות הוא חש בבעיית ראיה וביקש להיבדק על-ידי רופא עיניים. מפקדו נמנע מלהפנותו לרופא הבסיס או לרופא עיניים, אלא איפשר לו להיבדק אצל אופטומטריסט. על-אף שהאופטומטריסט שבדק את המערער סבר, כי קיימת דחיפות בבדיקה של רופא עיניים, הורה לו מפקדו לשוב לבסיס. בבסיס המתין המערער לשובו של החובש הפלוגתי מחופשה, על-מנת לקבל הפניה לרופא עיניים. בחלוף שלושה שבועות ממועד הפנייה הראשונה של המערער למפקדו, הוא נבדק על-ידי רופא עיניים, אשר אבחן הפרדות של רשתית בעינו הימנית בשלב מתקדם. למחרת, נותח המערער בעיניו.

המערער הגיש למשיב בקשה להכרת זכות {חבלה} לפי חוק הנכים.

המערער הופנה על-ידי המשיב לבדיקה על-ידי ד"ר משה לוסקי, רופא עיניים המתמחה בגלאוקומה וקטרקט {אך לא ברשתית}, לשם קבלת חוות-דעת. בחוות-דעתו ציין המומחה, כי המערער סבל מקוצר ראיה {Myopia} בטרם גיוסו, אשר הביאה ליצירת חורים ולכניסת נוזל זגוגית מתחת לרשתית והצריכה ביצוע הניתוח, וכי אין קשר בין פגימה זו לבין תנאי השירות.

המערער המציא למשיב בתצהיר משלים, את חוות-דעתו של פרופ' שאול מרין, בה נקבע, כי הנזק של המערער אינו תוצאה של היפרדות הרשתית ההתחלתית אלא של המתנה ממושכת {בת שלושה שבועות} בין הסימפטומים הראשונים לבין ביצוע הניתוח, במהלכה התקדמה היפרדות הרשתית ונפגעה המקולה. לפיכך, הנזק נובע רק מהשירות הצבאי, בו נמנע מהמערער להגיע מידית לבדיקה אצל רופא עיניים.

בחוות-דעתו השניה של ד"ר לוסקי, הוא התייחס לחוות-דעת מרין, והגיע למסקנה, כי אמנם אין קשר סיבתי בין היפרדות הרשתית לבין השירות, אולם יש להכיר בקשר של החמרה בין תנאי השירות לבין המצב הרפואי בשיעור של 50%.

לאחר שוועדה רפואית קבעה את אחוזי הנכות של המערער, ניתנה החלטת המשיב, בה נקבע, כי הליקויים בעין ימין החמירו בתקופת ועקב השירות הצבאי, וכי ההחמרה הינה בשיעור של מחצית מדרגת הנכות הכוללת. על החלטה זו הוגש הערעור.

בכתב הערעור נטען, כי עקב התרשלותם של גורמי הצבא, שבאה לביטוי באיחור באבחון פגימתו של המערער, הואץ תהליך היפרדות הרשתית, אשר החל במועד בו הוא התלונן על כך לראשונה, ונגרם לו נזק בראיה בעין ימין. עוד נטען, כי שגה המשיב בקביעת החמרה בשיעור של 50%, וכי יש לקבוע קשר סיבתי של גרימה או החמרה בשיעור גבוה יותר.

בכתב התשובה טען המשיב, כי יש להעדיף את מסקנות חוות-דעת לוסקי 2 על פני חוות-דעת לבנשטיין, מאחר וההיפרדות של הרשתית בעין ימין והחור בעין שמאל נובעים ממבנה עיניו של המערער. עוד נטען, כי הטענה לפיה הפעילות הצבאית החמירה את מצבו של המערער לא נטענה בבקשה שהגיש להכרה בנכותו, לא נזכרה כלל בחוות-דעת מרין ובחוות-דעת לבנשטיין, ויש לראותה כהרחבת חזית אסורה.

בית-המשפט קבע, כי מאחר ובשעת גיוסו של המערער הוא סבל ממיופיה, שהיא פגימה בראיה אשר עשויה להביא להתחלת תהליך של היפרדות הרשתית, אין לומר, כי מדובר במחלה קונסטיטוציונלית, ואין להחיל את חזקת הגרימה. ענייננו, איפוא, בהחמרה ולא בגרימה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מעדויות המצהיר ואמו עלה, כי היה עיכוב של שלושה שבועות באבחון היפרדות הרשתית בעינו הימנית של המערער. עוד עלה מהעדויות, כי מפקדיו של המערער התרשלו בטיפול בתלונותיו, ולמצער, טיפולם בתלונותיו, חרג מהמהלך הטבעי שהיה נדרש בנסיבות העניין.

למרות שהמערער פנה למפקדו בבקשה לקבל הפניה לרופא עיניים עקב עיוות בראיה, והסביר לו, כי הוא אינו נזקק לבדיקת אופטומטריסט, לא הפנה אותו המפקד למרפאת הבסיס, אל הרופא, אלא קבע, כי תחילה על המערער, הטירון מ', להיבדק אצל אופטומטריסט.

בעשותו כן פעל המפקד בניגוד לפקודת מטכ"ל 61.0104 {אשר על-פי האמור בסעיף 3 לחוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955 היא הוראת דין מחייבת} ועל-פיה, על המפקד היה להפנות את המערער לרופא תוך 24 שעות.

להחלטה השרירותית והלא-מקצועית בנוגע לבדיקה דווקא על-ידי אופטומטריסט התלוו עיכוב של שבוע וחצי, עד ליציאה לחופשת סוף שבוע, והמשך פעילות פיזית מאומצת של המערער במסגרת שגרת אימוני הטירונות.

במהלך אותו שבוע וחצי, בו לא פגש המערער ברופא הבסיס, ברופא עיניים או באופטומטריסט, חלה החמרה במצב ראייתו, כאשר שליש משדה הראייה של העין אבד. אירוע זה והמלצת האופטומטריסט שבדק את המערער לפנות בדחיפות לרופא עיניים, לא גרמו למפקד להיעתר לבקשה הטלפונית של המערער להאריך בשעות אחדות את חופשת סוף השבוע ולאפשר לו להיבדק על-ידי רופא עיניים.

המפקד עמד על כך שהמערער יגיע תחילה לבסיס בדרום, על-אף הפצרות המערער ואמו. מצד אחד, הפקודה הצבאית, מצד שני, הוראת האופטומטריסט ו"קולה של אמא", ובתווך, הטירון מ', אשר בחר לציית לפקודה, ושב לבסיסו באותו יום. יומיים או שלושה חלפו עד ששב החובש מחופשתו, והפנה את המערער לבדיקה אצל רופא עיניים במרכז הארץ. חלף שבוע, ולאחר שבוצע צילום של העין נבדק המערער על-ידי רופא עיניים, זוהתה היפרדות הרשתית והמערער הוחש לניתוח. העיכוב הכולל באבחון, שיכול היה להימנע לו היו מפקדיו של המערער דואגים לבדיקתו המידית על-ידי רופא עיניים, נמשך שלושה שבועות. ניתוח עיניו של המערער יכול היה להתבצע שלושה שבועות לפני המועד בו הוא בוצע בפועל.

על המשמעות הרפואית של האיחור באבחון כתוצאה מהתרשלות המפקדים, ניתן ללמוד מחוות-הדעת של המומחים הרפואיים. מהאמור בחוות-דעת לבנשטיין, אותה קיבל בית-המשפט במלואה, עלה, כי בנסיבות הספציפיות היו אלו שלושה שבועות גורליים. פרופ' לבנשטיין ציינה, כי לעיתוי האבחון משמעות קריטית על ההפרעה בראיה, וכי בשלב המאוחר בו הוא נעשה, היפרדות הרשתית כללה כבר את המקולה. היא הדגישה, כי ניתוח במועד, ללא העיכוב באבחון, "היה מגדיל בהרבה את הסיכויים לחדות ראייה סופית טובה, ומתקבל מאוד על הדעת, כי ניתן היה למנוע את ההפרעות מהן סובל היום המערער על-ידי ביצוע הבדיקה והטיפול במועד". הפרעות אלו תוארו בחוות-הדעת: "כעת סובל מהפרעה בראיה, עם ראיה לא טובה ועייפות. רואה דברים מרצדים וקיים קושי משמעותי בראייה".

לאור הקביעה של המומחית, כי מתקבל מאוד על הדעת שניתן היה למנוע הפרעות אלו, בית-המשפט קיבל את הערעור וקבע, כי שיעור ההחמרה של מצבו הרפואי של המערער כתוצאה מתנאי השירות צריך לעמוד על 100%.

22. ערעור על החלטת המשיב, בה נדחתה בקשתו של המערער להכרה בנכות ונקבע, כי אין קשר בין כאבי כתף וגב תחתון לבין אירוע החבלה - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 16086-06-12 {א. ח. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 36959 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, בה נדחתה בקשתו של המערער להכרה בנכות ונקבע, כי אין קשר בין כאבי כתף וגב תחתון לבין אירוע החבלה.

המערער, יליד 1982, שירת כלוחם בחטיבת חי"ר, ולאחר שחרורו מהשירות הסדיר התגייס לשירות בתי הסוהר. בעת עבודתו כסוהר ביטחון בכלא איילון, הוא החליק במדרגות ונחבל בגב התחתון ובכתף שמאל. בעקבות זאת, הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות {חבלה} לפי חוק הנכים. בתצהירו ציין המערער, כי כתוצאה מהחבלה הוא סובל מפריקות חוזרות ונשנות של כתף שמאל ומכאבי גב תחתון עם הקרנה לרגליו.

המשיב הפנה את המערער לבדיקה על-ידי ד"ר אורי בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע בחוות-דעת, כי אין קשר סיבתי בין הכאבים בכתף שמאל וגב תחתון של המערער לבין החבלה. לפיכך, דחה המשיב את בקשת המערער.

המערער הגיש ערעור על החלטת המשיב, לו צורפו תצהירו וחוות-דעת של מומחה לאורתופדיה, ד"ר דוד קרת, אשר קבע, כי קיים קשר סיבתי של גרימה, בין החבלה לבין נכויות המערער בכתף שמאל ובגב התחתון.

בית-המשפט קבע, כי החבלה הביאה להחמרה בפגימה בכתף השמאלית של המערער בשיעור ניכר, של כ- 70%.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט ביטל את החלטת המשיב בנוגע לכאבי כתף שמאל של המערער, וקבע, כי החבלה החמירה את הפגימה בכתף שמאל בשיעור של 70%. עוד קבע בית-המשפט, כי החלטת המשיב, לפיה אין קשר סיבתי בין החבלה האמורה לבין הפגימה בגב התחתון תיוותר על כנה.

23. ערעור על החלטת המשיב אשר קבע, כי אין קשר בין הירידה בחדות הראיה בעינו השמאלית של המערער ומחלת הפסוריאזיס בה לקה לבין תנאי שירותו במשטרה - הערעור התקבל בחלקו
ב- ע"נ (חי') 6167-10-12 {א. ח. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 50009 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב אשר קבע, כי אין קשר בין הירידה בחדות הראיה בעינו השמאלית של המערער לבין תנאי שירותו במשטרה, כי מחלת הפסוריאזיס בה לקה לא נגרמה ולא הוחמרה עקב תנאי השירות וכי אין קשר בין אירוע כלילי חריף ומחלת לב טרשתית לבין תנאי השירות שלו.

המערער, יליד שנת 1958, שירת בצבא בשנים 1979-1976 ובשנת 1980 התגייס למשטרה ושירת בה במגוון תפקידים. לאחר 30 שנות שירות, הגיש המערער למשיב, בקשה להכרה בזכות {מחלה} בגין פגימה בראיה, מחלת פסוריאזיס ומחלת לב. הוא הופנה על-ידי המשיב למומחים רפואיים, ובהסתמך על חוות-הדעת שלהם דחה המשיב את הבקשה, וקבע, כי אין קשר סיבתי בין פגימות אלו לבין תנאי שירותו במשטרה של המערער.

על החלטה זו הוגש הערעור.

המערער הדגיש, כי התפקידים שמילא ואשר כללו לוחמה בפשיעה התאפיינו בקפיצות מתח רבות ופתאומיות, שהשתנו מאירוע לאירוע, ובמעברים חדים מעבודה שגרתית למצבים משבריים שהצריכו קבלת החלטות קריטיות בלוח זמנים מצומצם. הוא אף ציין, כי חלק מהאירועים היו מבחינתו עבודה שגרתית, אולם חלקם היו אירועים קשים, עם רמת מתח ולחץ נפשי גבוהים מאוד, שלא כבמצבי שיגרה.

באשר לפסוריאזיס: המערער ציין בתצהירו, כי החל משנת 2000 הוא החל לסבול מפצעים בעור, אשר רק כעבור מספר שנים אובחנו על-ידי ד"ר פאדי חילו כפסוריאזיס. תחילה היו אלה נגעים בקרקפת ובעור הגב, אולם בהמשך הם התפשטו לרגלים, למפשעות, לעפעף עין ימין ומתחת לעין שמאל. בשלב מאוחר יותר חלה החמרה, והנגעים התפשטו אף למפרקי הידיים, לשוקיים ולעכוז.

דחיית המשיב את בקשת המערער להכיר בנכותו עקב פגימה בראייה התבססה על מסקנתו של רופא העיניים ד"ר משה לוסקי, בחוות-דעתו, ולפיה ירידה בחדות הראיה בעינו הימנית שהחלה בשנת 1997 נובעת ממחלה קונסטיטוציונית אידיופטית, ללא סיבה ידועה, שאינה קשורה לגורם חיצוני ולתנאי השירות.

בחוות-הדעת מטעם המשיב, של פרופ' רחל פרידמן-בירנבוים הוסבר, כי הפסוריאזיס היא מחלה כרונית על רקע תורשתי מולטי-פקטוריאלי, אשר עשויה להופיע בכל גיל אצל אדם עם רקע תורשתי מתאים.

באשר לתנאי השירות, קבע בית-המשפט, כי במרבית שנות שירותו של המערער במשטרה, ובמיוחד בשנים 2008-1995 הוא שירת, בתפקידיו השונים, בתנאים מכבידים של לחץ נפשי קבוע ומתמשך, שכלל עליות וירידות ברמת הלחץ בתקופות שונות, וכי בשום שלב לא נוצרה שגרת עבודה נטולת לחצים למשך פרק זמן משמעותי.

שלושת המומחים הרפואיים הסכימו, כי למחלת הפסוריאזיס יסוד גנטי-תורשתי. לא היתה מחלוקת, כי היא התפרצה בתקופת השירות במשטרה. ענייננו, איפוא, במחלה קונסטיטוציונלית, שהיא מחלה המקננת רדומה בגופו של אדם ומתפרצת בנקודת זמן מסוימת. כל עוד לא התפרצה, והיא עדיין מקננת רדומה בגוף עוד בטרם גיוסו למשטרה, הרי קיימת אצלו "נטיה קונסטיטוציונלית" {כדברי הנשיא שמגר בע"א 472/89 קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203, 210 (1991)} ללקות במחלה.
המומחים הרפואיים ציינו בחוות-הדעת את הגורמים להתפרצות המחלה. הם היו תמימי דעים לגבי גורמים כדלקות, זיהומים, עודף משקל ועישון {כאשר שני האחרונים התקיימו במערער}, אך נחלקו בדעתם לגבי לחץ נפשי כאחד מן הגורמים. בעוד שפרופ' דוד, המומחה מטעם המערער, גרס כי לחץ {סטרס} כרוני מהווה גורם להתפרצות המחלה, סברה פרופ' פרידמן-בירנבוים, המומחית מטעם המשיב, כי רק אירוע מתח חריף, ולא מתח מתמשך, הינו אחד מגורמי המחלה. פרופ' שפרכר, המומחה הנוסף מטעם המשיב, ייחס חשיבות מועטה למאפיינים האובייקטיביים של הלחץ הנפשי וגרס, כי המרכיב האישיותי הוא הדומיננטי בהשפעת הלחץ הנפשי על התפרצות המחלה.

ביתהמשפט קבע, כי המומחה מטעם המערער הוכיח קיומו של קשר בין לחץ נפשי כרוני להתפרצות המחלה. המערער הוכיח, איפוא, כי קיים קשר סיבתי-עובדתי בין לחץ כרוני לבין פריצת מחלת הפסוריאזיס, וכי אף במקרה הקונקרטי לחצים מתמשכים שאפיינו את עבודת המערער משנת 1998 ואילך הם שהיו אחד הגורמים להתפרצותה.

באשר לקשר הסיבתי-משפטי, קבע בית-המשפט, כי במקרה הנוכחי, הדיקותו ועוצמתו של הקשר בין השירות המשטרתי לבין התפרצות מחלת הפסוריאזיס היא בולטת, ובסיווג שנקבע בהלכת אביאן היא תשתבץ בסוג הראשון של המקרים. אמנם מבחן עזר להתקיימותו של סוג המקרים הראשון הינו מבחן השירות הקצר או הארוך, ובענייננו עסקינן בשירות ארוך, אך משהוכח, כי לאחר שנת 1995 שירת המערער בתנאי מתח כרוני הקשורים ב"גרעין הקשה" של העשייה המשטרתית, אין בעצם קיומו של שירות ארוך כדי לשלול או להחליש את ההדיקות והעוצמה של הקשר האמור.

הוכח, איפוא, כי מתקיים קשר סיבתי-משפטי בין תנאי השירות לבין פרוץ מחלת הפסוריאזיס. לפיכך, בית-המשפט ביטל את החלטת המשיב בנוגע למחלת הפסוריאזיס, וקבע, כי קיים קשר סיבתי של גרימה בין מחלה זו לבין שירותו של המערער במשטרה.

באשר למחלת הלב הכלילית, בהחלטת המשיב מושא ערעור זה הוא קבע, כי אין קשר סיבתי בין האירוע הכלילי החריף ומחלת הלב הכלילית לבין תנאי שירותו של המערער, אולם בבקשה להכרה בנכות, כמו גם בנימוקי הערעור, התייחס המערער רק לאירוע מיום 12.08.14, וביקש לקבוע, כי בינו לבין הפגימה בלב מתקיים קשר סיבתי.

בחוות-דעתו של פרופ' אריאל רוגין, מומחה בקרדיולוגיה, נקבע, כי "אירוע חריג ויוצא דופן בשגרת חייו" של המערער, "ההתרגזות הקיצונית, היחס הכללי והוויכוח", גרם להופעת אוטם שריר הלב אצל המערער.

תעוקה נפשית קיצונית בה חש המערער, היא שגרמה ככל הנראה להתכווצות עזה של שריר הלב, לעווית כלילית, לשפעול של טסיות הדם והפעלת מערכת הקרישה, וליצירת הקרע כאמור.

בחוות-דעת עמיקם 1 {מטעם המשיב}, ד"ר שלמה עמיקם, מומחה למחלות לב, בדק את המערער והגיש חוות-דעתו, בה טען, כי אין קשר סיבתי בין מחלת הלב הכלילית של המערער לבין תנאי שירותו במשטרה, לאור העובדה שהאירוע הכלילי לא החל בעקבות הוויכוח הסוער במקום העבודה.

באשר לקשר הסיבתי-העובדתי, קבע בית-המשפט, כי לא היתה מחלוקת בין המומחים בשאלת קיומו של קשר בין אירוע מתח קיצוני לבין מחלת לב כלילית. הם היו חלוקים בשאלה אם במקרה הקונקרטי, בנוגע לאירוע בבוקרו של 12.08.04, התקיים קשר כזה. בעוד שהמומחה מטעם המשיב סבר, כי האירוע הלבבי נגרם מעישון, היפרכולסטרולמיה, היפרליפידמיה וגורם תורשתי, וראשיתו בתהליך שהחל ביום הקודם, גרס המומחה מטעם המערער, כי גורמים אלו הם גורמי סיכון קונסטיטוציונאליים, שתרמו להיווצרות השכבה הטרשתית, אולם האירוע שהביא לאוטם שריר הלב הינו האירוע הקיצוני מאותו יום.
בית-המשפט קבע, כי לא הוכחו, נסיבות של אירוע התרגזות קיצוני שהיווה את הגורם למיחושים בחזה ולאירוע הלבבי. ומשלא הוכח ברמה ההסתברותית הנדרשת קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, אין צורך להידרש לשאלת הקשר הסיבתי-המשפטי.

באשר לקשר הסיבתי-משפטי, בית-המשפט קבע, כי הגרסה העובדתית על האירוע אינה מתאימה לסוג הראשון של המקרים שנותחו בהלכת אביאן, מאחר וחילוקי דעות קולניים במהלך דיווח על ביצוע מטלות אינם מאפיינים דווקא את השירות המשטרתי. הסוג השני של המקרים אינו קשור בהכרח במיוחדות שבשירות המשטרתי, אך כולל אירוע חריג ויוצא דופן שאירע במהלך השירות, ואשר בעקבותיו התפרצה המחלה.

אחת הדוגמאות שניתנו לכך בהלכת אביאן היא של חייל שלקה במחלת הסוכרת לאחר ריב קשה שהיה לו עם מפקדו, כפי שהיה במקרה שנדון בע"א 137/64 {וינשטיין נ' קצין התגמולים, פ"ד יח(2) 510 (1964)}. אולם הריב בפרשת וינשטיין היה שונה מאוד מהריב בשיחת הוועידה שקיים המערער. באותה פרשה, דובר בחייל שבעקבות סכסוך עם מפקדו הוא הועבר לבסיס הדרכה אחר, בו הסתכסך עם הרס"ר, אשר יצר לעצמו דעה שלילית עליו, אותה הביע בגלוי ולעיני כל, כאשר היה פוגע בו ומעליב אותו לעיני שאר המדריכים. בשונה מכך, בענייננו לא התקיים "אירוע חריג", ולפיכך אין לשבץ את המקרה לסוג השני.

הנסיבות העובדתיות בענייננו מתאימות לסוג השלישי, בו משובצים מקרים בהם אין אירוע חריג ואף לא שירות הכרוך ביסוד משטרתי מובהק. זהו שטח אפור רחב ידיים, בו בא לעזרנו מבחן ההשוואה בין חיי צבא או משטרה לחיים האזרחיים {אשר, כפי שהובהר ברע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 26.01.11), מכוון רק למקרים מהסוג השלישי}: אם היתה המחלה פורצת בכל מקרה, גם בחיים האזרחיים, יישלל קיומו של קשר סיבתי לשירות המשטרתי.

ברע"א 6270/98 {פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נד(3) 721, 726 (2003)}, בו דובר בקצין משטרה אשר בעקבות הודעה, כי שיחת טלפון בה נדרש להחזיר את הרכב המשטרתי, קיים שיחות נוקבות עם הממונים עליו, ובהמשך היום החל לסבול מכאבים בחזה ואושפז עקב כאב לב, דן הנשיא ברק ברכיב האובייקטיבי של הסיבתיות המשפטית, והפעיל את מבחן ההשוואה לחיים האזרחיים:

"כדבר שבשיגרה, בכל מקום עבודה בעל מבנה הייררכי ניתנות הוראות לעובדים בארגון, לעתים תוך עימותים ומאבקי כוח. מאפיין זה אינו ייחודי - בהיעדר נסיבות אחרות שלא הובאו בפנינו - לשירות בצבא או במשטרה (וראו והשוו לדוגמאות המובאות בפסק-הדין בעניין אביאן, בעמ' 762-761). במובן זה, ועל-פי התשתית העובדתית שנקבעה על-ידי בית-המשפט המחוזי, ובה אין אנו מוצאים מקום להתערב, אין כל מיוחדות וייחודיות בתנאי שירותו של המערער שהובילו - אובייקטיבית - לפריצת המחלה. אין מדובר באירוע "צבאי" או "משטרתי", אלא באירוע שהקשר בינו לבין השירות הצבאי או המשטרתי - ככזה - הוא רופף."

וראה גם: רע"א 5266/09 {פלוני נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 11.08.09); רע"א 8854/04 טרבולסי נ' משרד הביטחון (פורסם בנבו, 10.01.07); ע"ו (מחוזי חי') 1415-04-10 משרד הביטחון נ' יודין (פורסם בנבו, 01.06.11)}.

כבעניין פוטשניק, כך אף בנסיבותיו של האירוע מיום 12.08.04. חילוקי דעות, המתגלגלים לעתים להרמת קול ולעימות מילולי, עשויים להתרחש בכל מקום עבודה אזרחי.

בית-המשפט קבע, כי מאחר ועל-פי הפעלת המבחן האמור, האירוע עשוי היה להתרחש אף בחיים האזרחיים, אין לו קשר ממשי או משמעותי לשירות במשטרה. לפיכך, לא מתקיים קשר סיבתי-משפטי בינו לבין השירות.
המסקנה מהאמור לעיל לגבי הקשר הסיבתי-עובדתי והקשר הסיבתי-משפטי היא, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב, בה נקבע, כי אין קשר בין האירוע הכלילי החריף ומחלת הלב הכלילית הטרשתית לבין תנאי השירות במשטרה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור בחלקו, וביטל את החלטת המשיב בנוגע למחלת הפסוריאזיס והפגימה בעין, משום שמתקיים קשר סיבתי ביניהם לבין תנאי השירות, והותיר על כנה את החלטתו של המשיב בנוגע למחלת הלב.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 35421-04-13 {י. א. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(2), 49800 (2016)} המערערת, ילידת 1978, התגייסה לשירות במשטרת ישראל בשנת 1998, בפרופיל 97. בשנת 2012 היא הגישה בקשה להכרת זכות {מחלה}, לפי חוק הנכים. בבקשה נטען, כי חודש לפני כן התפרצה בגופה של המערערת מחלת הפסוריאזיס, שבאה לביטוי בפריחה בכפות הרגלים, בידיים, בברכיים ובקרקפת. לבקשה צורף סיכום ביקור של ד"ר לי-און אלעד, אשר ציין, כי, לאור דברי המערערת, התלקחות המחלה נובעת מעבודתה במשטרה בתנאי לחץ.

המשיב הפנה את המערערת לד"ר יוסף שירי, מומחה למחלות עור ומין, אשר בדק אותה ונתן חוות-דעת, בה קבע, כי מחלת הפסוריאזיס שהתפרצה בגופה אינה קשורה לשירותה במשטרה. לאור זאת, ניתנה החלטת המשיב, שדחה את הבקשה להכרה בנכות המערערת, בהיעדר קשר סיבתי כאמור. החלטה זו היא מושא הערעור.

בית-המשפט קבע, כי המערערת עבדה כמעריכת מודיעין, אולם היא לא היתה הפוסק האחרון שב"קצה הפירמידה". עצם נגישותה וחשיפתה של המערערת לחומר חסוי במסגרת עבודתה המשרדית, אינו מעיד במובהק על ייחודיות המאפיינת את השירות המשטרתי {לשם השוואה ראה: ע"א (מחוזי י-ם) 3097/09 מזרחי נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 21.04.09), בו נקבע, כי תנאי עבודתו של שוטר שמילא תפקידים מיוחדים כסוכן סמוי, בלש, חוקר, חבלן ודובר ביחידה לניהול משא ומתן במצבי משבר, אינם "טריוויאליים", וכי היותם מלווים במתחים ולחצים יכולים לבסס קשר סיבתי בין השירות לבין הנכות הנפשית)}.
עוד הוסיף בית-המשפט, כי הנסיבות העובדתיות בענייננו מתאימות לסוג השלישי, בו משובצים מקרים בהם אין אירוע חריג ואף לא שירות הכרוך ביסוד משטרתי מובהק. זהו "שטח הדמדומים", בו ייתכנו אבחנות דקות מן הדק. לעזרתנו בא מבחן ההשוואה לחיים האזרחיים. עבודה אינטנסיבית, מתח הנובע מדרישות של הממונים לעמוד במשימות בלוחות זמנים צפופים, ואף מחסור בכוח אדם אשר יוצר עומס יתר לתקופה מוגבלת, הם חזון נפרץ במקומות עבודה אזרחיים. מידת הדיקותם של תנאי עבודה אלו לשירות המשטרתי היא רופפת. לפיכך, בית-המשפט קבע, כי אין להכיר בקשר סיבתי-משפטי בין תנאי שירותה של המערערת לבין מחלתה שפרצה בתקופת השירות.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי הוכח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, אולם לא הוכח קיומו של קשר סיבתי-משפטי.

24. נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את תביעת המערער וקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין מחלת עמוד השדרה המותני - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 19325-03-14 {ג. נ. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(3), 21175 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את תביעת המערער וקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין מחלת עמוד השדרה המותני.

המערער, יליד 1978, התגייס לשירות חובה עם פרופיל רפואי 72 {עקב מחלות ריאה חסימתיות וכף רגל שטוחה במידה קלה} שהועלה בתחילת השירות ל-97, ושירת כלוחם בחיל התותחנים. בשנת 1999 הוא החל בשירות קבע, ומשנת 2001 שימש כקצין בחיל הלוגיסטיקה. לאחר ארבע עשרה שנים בשירות קבע ובדיקת CT שגילתה, כי המערער סובל מבלט דיסק ובקע דיסק, הורד הפרופיל הרפואי ל- 45.

המערער, בהיותו בן 35, הגיש בקשה להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים, בגין כאבי גב תחתון. בבקשה ציין המערער, כי החל מחודש אוגוסט 2012 הוא החל לחוש בכאבים המונעים ממנו את היכולת להתכופף, וייתכן והם תוצאה של מחלה שנגרמה עקב הרמת פגזים והובלתם במהלך שירות החובה. בבקשה צוינו שמות שני עדים היכולים להעיד על נסיבות המחלה.

המערער הופנה על-ידי המשיב לאורתופד מומחה, ד"ר סורין רואי הד, אשר בחוות-דעתו קבע, כי מחלת עמוד שדרה לא נגרמה ולא הוחמרה על-ידי השירות הצבאי. לאור חוות-הדעת, ניתנה החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער וקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו לבין מחלת עמוד השדרה המותני.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בנימוקי הערעור נטען, כי החלטת המשיב שגויה לאור המסכת העובדתית, ועומדת בניגוד לממצאים הרפואיים, לספרות הרפואית המקובלת ולהלכה הפסוקה.

המערער טען, כי המשיב התעלם מעשירות שנות שירותו בקבע, שהיו רוויות במאמצים פיזיים יוצאי דופן ובנשיאת משאות כבדים, ויצרו "טריגר" להתפרצות פגימתו בגב התחתון. נטען אף, כי מסקנת חוות-דעת הד מוטעית, מאחר והתעלמה מהמסכת העובדתית, מעברו הבריא של המערער עובר לגיוסו ומהספרות הרפואית המקובלת, לפיה הרמת משאות כבדים לאורך זמן ובתנועות מסוימות ופעילות פיזית מאומצת מהווים גורמי סיכון להתפרצות המחלה.

בכתב התשובה טען המשיב, כי תנאי השירות הארוך של המערער לא גרמו למחלת עמוד השדרה, ואף לא החמירו אותה. נטען, כי לא הוכח אירוע חריג לצורך ביסוס הקשר לשירות, והוצע להעדיף את מסקנות חוות-דעת הד, אשר נתמכה בחוות-דעת נוספת, היא חוות-דעתו של פרופ' יעקב ביקלס, מומחה לכירורגיה אורתופדית, בה תוארה האסכולה הרפואית המקובלת כיום, ולפיה מטלות גופניות, כדוגמת אלו שביצע המערער, אינן גורמות לתסמונת של כאבים ולנכות.

בית-המשפט קבע, כי מעדויותיהם של המערער והנַגָּד דני, התקבלה התמונה הבאה: המערער התגייס בגיל 18 ללא רקע רפואי בעייתי הקשור לעמוד השדרה, ושירת שלוש שנים כחייל-לוחם בחיל התותחנים. בשלוש שנות שירות סדיר הוא לא ביצע פעילות חריגה שהכבידה על גבו, לא התלונן על כאבים וסיים את השירות הסדיר בפרופיל רפואי 97. אמנם בעת שהגיש את הבקשה להכרה בנכות, בשנת 2013, הוא כתב, כי ייתכן ומקור כאבי הגב נעוץ בהובלת פגזים באימונים ובתעסוקה מבצעית בלבנון בעת שירותו הסדיר, אולם בתצהירו אין ביטוי לפעילות גופנית יוצאת דופן או לתלונות מאותן שנים. הוא אף לא הביא לעדות את שני העדים שציין שמותיהם בבקשתו להכרה בנכות כ"עדים היכולים להעיד על נסיבות המחלה".

מאפייני שירותו הצבאי של המערער השתנו עם המעבר לשירות קבע {בשנת 1999}. הוא חדל להיות חייל-לוחם בחיל התותחנים, עבר קורס קצינים ומילא תפקידים פיקודיים כקצין לוגיסטיקה. המערער לא שירת כנהג תובלה, אלא היה מפקד, קצין לוגיסטיקה שעלה בסולם הדרגות.

כמו-כן, לא הוכח, כי המאמרים מגדירים את מהות המצב שגרם למחלה ברמת פירוט ההולמת את נסיבות המקרה, ואין לומר, כי הוכיחו קיומה של אסכולה רפואית בענייננו. בעוד שהמאמרים בחוות-דעת אגסי אינם עומדים בתנאי הנדרש של רמת פירוט המתאימה למצב שבפנינו, הרי המאמרים שפורטו בשתי חוות-הדעת מטעם המשיב, חוות-דעת הד וחוות-דעת ביקלס, עמדו בתנאי זה, ודנו בקשת רחבה של פעילויות ולא במקצוע או עיסוק ספציפי זה או אחר.

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי לא ניתן להעדיף את חוות-דעת אגסי על פני חוות-הדעת מטעם המשיב.
בית-המשפט קבע, כי כל המומחים הסכימו, כי המערער סובל ממחלה בעמוד השדרה המותני, שהיא בלט דיסק ובקע דיסק, המלווים בכאבי גב. אף אחד מהמומחים לא טען, כי מדובר במחלה קונסטיטוציונלית, ואין לקבל את הטענה שהועלתה לראשונה בסיכומי בא-כוח המערער ולפיה הוא לוקה במחלה כזו.

מקריאת סיכומי בא-כוח המערער עשוי להתקבל הרושם, כי עניין לנו עם מערער שבמשך שנות שירותו בצבא עסק בעיקר בעבודות סבלות, ובפרויקט העברת היחידה לאתר אחר, "עיקר העומס", תרתי-משמע, היה על כתפיו, ולפיכך "מתקבל מאוד על הדעת" שעיסוק זה הינו מקור מחלתו בעמוד השדרה. אף לפי גרסת המערער, זו שפורטה על-ידו בבקשה להכרה בנכות וזו המאוחרת, שפורטה בתצהירו, לא כך היה מצב הדברים במהלך שנות שירותו הצבאי.

טענת המיקרוטראומה, שהוזכרה בחוות-דעת אגסי, נזנחה על-ידי בא-כוח המערער בסיכומיו. ואכן, בדין נזנחה הטענה. עובדות המקרה הנוכחי, אפילו לפי גרסתו העובדתית של המערער, אינן משקפות פגיעות זעירות חוזרות ונישנות, שמהוות מנגנון של מיקרוטראומה {בג"צ 8022/14 בן חמו נ' בית הדין הארצי לעבודה (פורסם בנבו, 22.07.15); בר"ע (ארצי) 7293-06-13 המוסד לביטוח לאומי נ' סיטרוק (פורסם בנבו, 29.08.13)}.

בע"ו (מחוזי חי') 10770-12-15 {ח.ח. נ' קצין התגמולים (16.03.16)}, נקבע, כי עצם העובדה שמדובר בשירות ארוך אין בה, כשלעצמה, כדי להוביל מיניה וביה למסקנה לפיה נשלל קשר סיבתי, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, וכאשר משתכנע בית-משפט, כי מדובר באירוע חריג או בשגרת עבודה מאומצת ורווית מתח, ניתן להכיר בקיומו של קשר סיבתי, אף אם מדובר בשירות ארוך. בענייננו, לא הוכחו אירועים כאלו או שגרת עבודה בעלת אופי כזה.

בית-המשפט קבע, כי גרסת המערער באשר לתנאי שירותו לא הוכחה. די היה בכך כדי להביא לדחיית הערעור. כמו-כן, לא עלה בידי המערער להוכיח קיומה של אסכולה רפואית המאששת קיומו של קשר זה, ואף בהיעדר אסכולה, לא הוכחו על-ידו נסיבות המאפשירות לקבוע בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", כי מחלת עמוד השדרה נגרמה עקב השירות. במצב דברים זה, בו לא הוכח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי, בית-המשפט לא נדרש לדון בקשר סיבתי-משפטי.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי לא נפל דופי בהחלטת המשיב.

25. ערעור על החלטת המשיב, שדחה את תביעת המערערת לזכות בשל הטרשת הנפוצה בה לקתה בתקופת שירותה הצבאי - הערעור נדחה
ב- ע"נ (ת"א) 26149-09-13 {ש' א' נ' קצין התגמולים משהבט, תק-של 2016(3), 4760 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, הדוחה את תביעת המערערת ובמסגרתה נקבע, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-הדעת הרפואית, אין קשר בין הטרשת הנפוצה בה לקתה המערערת לבין תנאי שירותה הצבאי.

המערערת ילידת 1993, התגייסה בפרופיל 97 לשירות בצה"ל. ושירתה בבור הקריה בתל-אביב. למערערת לא היה עם מי לחלוק את הקושי הנפשי מפני שהיתה כאמור מש"קית ת"ש בודדה ביחידה. לא אחת ביקשה מהמפקד הישיר שיביאו מש"קית נוספת ליחידה או עוזרת ת"ש שתעזור לה עם הלחץ החריג אליו נחשפה, אך לשווא.

הלחץ הנפשי של המערערת הלך וגבר, המפקד שלה ניסה לעזור אולם לא היה בקיא בתפקיד וקצינת הת"ש לא הכירה את החיילים ביחידה היכרות מעמיקה.

באמצע יוני {ככל הנראה שנת 2012} החלה להרגיש תחושה מוזרה בכפות רגליה, מעין נימול, אך לא מצאה זמן לקבוע תור לרופא עקב העבודה הרבה במשרדה. לאחר שנערכו למערערת בדיקות דם, היא שבה לרופא והוא הסביר, כי הבדיקות תקינות וכי אין קשר למה שיש לה ברגליים. לא הומלץ לה לבצע כל בירור רפואי נוסף. הדבר חלף כעבור שלושה שבועות.

בהמשך התברר, כי המערערת סובלת מטרשת נפוצה, והיא סבלה מהתקפים חמורים של המחלה.

המערערת הגישה "בקשה להכרת זכות {מחלה} למשיב, במסגרתה ביקשה להכיר במחלת הטרשת הנפוצה בה לקתה כקשורה לשירותה הצבאי.

המשיב דחה את בקשת המערערת.

המערערת טענה, כי היא התגייסה לצה"ל בריאה לחלוטין בפרופיל 97. טרם גיוסה לא סבלה מתסמיני המחלה ואין במשפחתה כל רקע לתחלואה מסוג זה; תנאי שירותה בצבא היוו קרקע פורייה להתפרצות המחלה, המערערת ביצעה תפקידה תחת מתחים ולחצים חריגים בעוצמתם.

המשיב סמך ידיו על שתי חוות-הדעת של ד"ר שלזינגר, על כל האמור בהן לעניין מחלת הטרשת הנפוצה והעדר אסכולה רפואית בין דחק נפשי ובין פרוץ המחלה.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום במקרה דנן לקביעה, כי מחלתה של המערערת נגרמה עקב תנאי שירותה, בהעדר אסכולה רפואית המלמדת על הקשר בין דחק נפשי לבין פרוץ המחלה, ודי בכך על מנת להביא לדחיית הערעור.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אין חולק שהמתחים שחשה המערערת במהלך שירותה הצבאי נבעו מהקשיים הכרוכים במילוי תפקיד כה מורכב. המשיב לא סתר בהקשר זה עמדת המערערת ואף אין כל ראיה מתיקה הרפואי של המערערת, כי היא היתה נתונה ללחצים או מתחים ממקורות אחרים שאינם קשורים לצבא.

אמנם תיקה הרפואי גם אינו מתעד תלונות על מתחים או לחצים מזמן אמת במהלך שירותה הצבאי, אך נוכח עדויותיהן של המערערת ושל גב' כהן, כי המערערת נהגה להתלונן בפניה ובפני מפקדה על הקשיים השונים המלווים אותה, נחה דעת בית-המשפט, כי המתחים היו קשורים באופן ישיר לשירות הצבאי.

הרכיב האובייקטיבי, עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כי לא יהיה מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שגרה אלא אירוע הקשור בייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו 'ממשות'" {רע"א 6270/98 צבי פוטשניק ז"ל ו- 4 אח' נ' קצין התגמולים, תק-על 2003(2), 741 (2003)}.

בהקשר זה ישנם ארבעה מצבים: הראשון, כאשר המחלה הקונסטיטוציונית התפרצה בשל המיוחדות שבשירות הצבאי, כמו בתנאי קרב או אימונים, והקשר לשירות הצבאי הוא ברור ובעל עוצמה חזקה. השני, מצב בו עוצמת הקשר חזקה דיה כאשר מדובר באירוע חריג וחריף הקשור לשירות בצבא והוא שהביא להתפרצות המחלה. השלישי, כי ברור על פני הדברים שהקשר בין האירוע לשירות הצבאי הוא רופף וניצב על השול. הרביעי, הוא המצב הקשה מבין המצבים להכרעה, כאשר הקשר בין השירות להתפרצות המחלה הוא לא רופף אך גם לא בעוצמה גבוהה. האירוע כולל היבטים אזרחיים ברורים אך גם מאפיינים צבאיים שמהווים חלק מהתמונה.

בית-המשפט קבע, כי המערערת עונה על המצב אחרון מבין הארבעה.

אף שניתן למצוא חלק מתנאי ומאפייני שירותה הצבאי גם בחיים האזרחיים, לא ניתן להתעלם מהממד הצבאי בתפקיד. דובר על תפקיד בתקן שגרם ללחץ רב. המערערת היתה מופקדת לבדה בגיל צעיר וללא הכשרה מתאימה {למעט הכשרה טכנית} על 250 חיילים ששירתו במוצב מרוחק.

על המערערת היה לטפל בכל הבקשות של החיילים על כך הכרוך בכך, לרבות ביקור במוצב בדימונה בו משרתים החיילים, עריכת ביקורי בית, הגשת בקשות בבסיס אחר, ומילוי טפסים. תוך כדי עבודתה, היתה המערערת חשופה לסיפורי חיים קשים.

לא היה כל ייעוץ מקצועי שוטף או תמיכה נפשית שוטפת. בנוסף היה עליה להתכונן לביקורת הכרוכה בעבודה מדוקדקת וקפדנית על כל אחד מן התיקים עליהם היא מופקדת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המערערת היתה חשופה לעומס עבודה בלתי פרופורציונלי, שעות פעילות ארוכות ולוחות זמנים לחוצים לעמידה במשימות.
הלחץ ששרר ביחידה בה שירתה המערערת עשוי להיות קשור גם במאפיינים הייחודים של השירות הצבאי המושתת על היררכיה ברורה ועל מתן ומילוי פקודות, כפי שגם ציינה המערערת, כי היתה נתונה להתפרצויות בין היתר מצד מפקדים והיה עליה למלא אחר דרישותיהם.

לאור כל האמור לעיל, נוכח העדר הוכחת קשר סיבתי עובדתי-רפואי בין הדחק הנפשי של המערערת לבין התפרצות המחלה בה לקתה {וחרף התקיימות לכאורה של הקשר הסיבתי המשפטי}, בית-המשפט, דחה את הערעור.

26. ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע, כי אין קשר סיבתי בין מחלתו הנפשית לבין תנאי שירותו הצבאי - סכיזופרניה - הערעור נדחה
ב- ע"נ (חי') 11293-02-13 {א. ק. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(2), 84915 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו וקבע, כי אין קשר סיבתי בין מחלתו הנפשית לבין תנאי שירותו הצבאי.

המערער, יליד 1992, התגייס לצבא בפרופיל 82, עבר טירונות שיריון, הועבר לחיל הקשר וסיים קורס מפעיל תקשוב מבצעי ולאחריו הוצב לשרת כסמב"צ {סמל מבצעים} בחמ"ל {חדר מלחמה} במחלקת קשר במפקדת חטיבה בצפון הארץ. עקב שינוי בהתנהגותו, הובא המערער למיון פסיכיאטרי, ולאחר בדיקות שוחרר מהשירות בפרופיל 21.

המערער הגיש למשיב בקשה להכרה בזכות {מחלה} לפי חוק הנכים, בגין פגיעה נפשית. המערער אף הגיש למשיב תצהיר, בו טען, כי מצבו הרפואי נגרם מתנאי השירות הקשים בחמ"ל, שם הוצב במסגרת שיבוצו כסמב"צ, בניגוד לרצונו. הוא נבדק על-ידי הפסיכיאטר ד"ר רוני ומוש, אשר בחוות-דעתו קבע, כי אין קשר סיבתי בין השירות להתפרצות מחלת הנפש וכי לא היה בתנאי השירות כל חריג שיכול היה לתרום להתפרצותה. על בסיס חוות-דעת זו, דחה המשיב את הבקשה להכרה בנכות המערער.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בכתב הערעור המתוקן נטען, כי קיים קשר בין הפגיעה הנפשית שהופיעה תוך כדי שירותו הצבאי של המערער לבין תנאי השירות, אשר היו בהם גורמי דחק חריגים מבחינה אובייקטיבית וסובייקטיבית, אשר בכל אחד מהם היה כדי לגרום להתפרצות מחלתו.

המערער הגיש חוות-דעת של מומחה בפסיכיאטריה, שבדק את המערער וקבע, כי המחלה הנפשית שלו נגרמה בשל תנאי שירותו.

שני המומחים הרפואיים אחזו בדעה, כי המחלה ממנה סובל המערער היא סכיזופרניה, והיא התפרצה בעת שירותו הצבאי. הם היו חלוקים בשאלה, האם התפרצותה של מחלה זו אירעה עקב השירות.

הסכיזופרניה הוגדרה בפסיקה כמחלה קונסטיטוציונלית, "הטבועה בנפשו של אדם, וממקום מחבואיה שם יכול שתתפרץ ויכול שתישאר רדומה עד לסוף ימיו של אדם", ובמקרים מסוימים היא מתפרצת עקב מתח נפשי ומצב לחץ {ע"א 652/69 בוסאני נ' קצין התגמולים, פ"ד כד(1) 217, 219 (1970); דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732, 737 (2002)}.

בחוות-דעתו המשלימה של ד"ר ומוש, הוא היה תמים דעים עם פרופ' קנובלר בהיותה של סכיזופרניה המחלה הנפשית שממנה סובל המערער, אולם חלק על מסקנתו. הוא הדגיש, כי אין די באכזבות המערער משיבוציו במהלך השירות הצבאי כדי להסביר את הקשר בין מחלתו לתנאי השירות, מאחר ולא היה בתנאי השירות כל חריג, וכי ניתן לראות באכזבותיו של המערער ביטוי לאישיותו הבלתי בשלה. עוד הדגיש, כי סכיזופרניה, המוגדרת כ"קבוצה של מחלות פסיכוטיות הנובעות מהפרעה עמוקה ויסודית של האישיות המשפיעה על תפקודים בסיסיים המקנים לאדם הנורמלי את אישיותו, את ייחודו ואת זהותו העצמית", אינה קשורה להפרעת הסתגלות, המוגדרת כמגוון רחב של תגובות נפשיות פתולוגיות למצבים שונים של דחק פסיכו-סוציאלי מתמשך.

בית-המשפט קבע, כי מצירוף של נתונים שהוכחו, היעדר ביטוי חיצוני למחלת הסכיזופרניה עובר לגיוסו של המערער, תיאור המפקד פ' את תנאי השירות ותגובותיו של המערער לתנאים אלו, ותוצאות הבדיקות הפסיכיאטריות שנעשו למערער לאחר שהובא למיון פסיכיאטרי ועד לשחרורו מהצבא, עלה בבירור, כי מחלת הסכיזופרניה התפרצה אצל המערער עקב תנאי שירותו.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הוא מעדיף את חוות-דעת קנובלר, שהוגשה מטעם המערער, על-פני חוות-דעת ומוש. מסקנתו של פרופ' קנובלר, לפיה קשיי השירות {בראייתו הסובייקטיבית של המערער} הם שהובילו להתפרצות מחלתו, עולה בקנה אחד עם הראיות האחרות שהוצגו.

דעתו של ד"ר ומוש, המומחה מטעם המשיב, לפיה אישיותו של המערער ומשבר מות אביו, ולא תנאי השירות המקובלים והבלתי-חריגים, הם שהובילו להתפרצות המחלה במהלך השירות, אינה עולה בקנה אחד עם ההגדרה של קשר סיבתי-עובדתי. כאשר מספר גורמים, אישיותו הילדותית והבלתי בשלה של המערער, משבר מות אביו ותנאי שירותו כקמב"צ תקשוב, הובילו להתפרצות המחלה, אזי מתקיים קשר סיבתי-עובדתי בין כל אחד מגורמים אלו לבין המחלה. מאחר ותנאי השירות הם אחד הגורמים, אשר בלעדיהם לא היתה המחלה מתפרצת, הרי שמתקיים הקשר האמור.

לפיכך, מתקיים קשר סיבתי-עובדתי, אולם אין די בכך כדי לקבוע, כי פחיתת כושרו של המערער כתוצאה מהמחלה אירעה עקב השירות הצבאי. נדרש אף להוכיח, כי מתקיים קשר סיבתי-משפטי.

בענייננו, בית-המשפט קבע, כי אין מדובר בהתפרצות מחלת הסכיזופרניה בעקבות מצב צבאי מובהק {הסוג הראשון בהלכת אביאן} או באירוע חריג ויוצא דופן {הסוג השני}. המקרה שייך לסוג השלישי, שיישום ההלכה לגביו הוא פועל יוצא של נסיבותיו הקונקרטיות.
ביצוע תפקידו של המערער לא כלל חסר בשעות שינה, היעדר גישה למטבח ושירותים, או עבודה בתנאי בדידות, ללא יכולת היוועצות וקבלת עזרה, במידת הצורך.

המשמרות נעשו בסביבה ממוזגת, הומה אדם ובצמידות לסמב"צ ותיק. המערער לא טען ללחצים מהסביבה האנושית, ונראה, כי קשיי הסתגלותו החברתית לא נבעו מגורמים חיצוניים אלא ממבנה אישיותו. לא הובאה כל ראיה למתחים שנבעו ממיקומו של הבסיס או מפעילות מבצעית. תנאי השירות של המערער, שכללו עבודה במשמרות והיכרות עם תפקיד חדש, ובכלל זה חבלי המעבר מהלימוד התיאורטי בקורס לחיי המעשה, אינם נבדלים מבחינה מהותית מאלו המתקיימים במסגרות אזרחיות רבות. כאמור, אין תנאים אלו מקימים את הרכיב האובייקטיבי של הקשר הסיבתי-המשפטי. ללא רכיב זה, לא הוכח קיומו של קשר זה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי לא התקיים קשר סיבתי-משפטי בין תנאי השירות של המערער לבין התפרצות מחלתו {עולה בקנה אחד עם החלטת המשיב}. אשר-על-כן, הערעור נדחה.

27. המשיב דחה את תביעתו של המערער וקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין כאבי גב תחתון עליהם הוא התלונן - הערעור התקבל
חקיקה רלבנטית: תקנה 37 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל-1969.

ב- ע"נ (ת"א) 48746-07-14 {ע' ה' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(2), 78716 (2016)} המשיב דחה את תביעתו של המערער וקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי בין תנאי שירותו הצבאי לבין כאבי גב תחתון עליהם הוא התלונן.

המערער נולד בשנת 1989 ובשנת 2008 החל את שירותו הצבאי כחניך בקורס טייס עד אשר השתחרר מצה"ל בשנת 2011 בתפקיד מש"ק מודיעין.

עוד קודם גיוסו קבע ד"ר מיכאל תמיר מקופת החולים בה היה חבר המערער, כי "אין מניעה לפעילות גופנית במסגרת אימוני כושר קרבי בהתאם לגילו" ורופא היחידה קבע, כי אין מניעה לשבץ את המערער לקורס הטייס.

לא תוארו אירועים מיוחדים {תאונות, פציעות וכיוב'} במהלך הטירונות או בקורס הטייס אותם חווה המערער, אשר כללו, בין היתר, מסעות, ריצות ואימונים.

המערער לא הוכיח בראיות או עדויות מה היה משקל המשא שנשא על גבו, בעוד על-פי תרשומת בתיקו של המערער שנערך על-ידי חוקר תביעות, המשא המתואר על-ידי המערער לא עלה על 12 ק"ג לכל היותר. כך גם לא הוכיח המערער מה היתה תדירות המסעות אליהם נדרש, כמה זמן ביום הרים משא כבד וכיוצא באלה נתונים.

10 ימים לאחר גיוסו, פנה המערער והתלונן על כאבים בגיד אכילס לאחר עמידה ממושכת וריצה, ללא חבלה, וקיבל פטור מריצה ליומיים. כעבור חודש, קיבל המערער פטור מריצות קפיצות ומשאות ל- 24 שעות. כעבור שלושה ימים ולאחר מסע, התלונן המערער על כאבים ברגליים ובשוקיים ועל כאבים בכף רגל שמאל, וקיבל פטור מקפיצות, ריצות ומסעות לשלושה ימים.

בהמשך, נבדק המערער על-ידי מומחה לכירורגיה אורתופדית אשר מחווה דעתו כי "המדובר על כאבים בשוקיים כתגובה למאמץ+פלטפוס, ממליץ על מנוחה מתאימה ל- SF למשך 3 שבועות נוספות+ החזרה לפעילות הדרגתית".

ד"ר גד ולן אשר המציא חוות-דעת בעבור המערער, סבר, כי נותרה בו נכות רפואית בשיעור 10% בעמוד שידרה המתני.

פרופ' ביקלס אשר המציא חוות-דעת בעבור המשיב, סבר, כי במערער לא נותרה כל נכות רפואית.

מחוות-דעתו המייעצת של פרופ' ביקלס מטעם המשיב עלה, כי לדידו של המומחה "המטלות הגופניות אליהן נחשף נחשבות כמתונות ואין כל תיעוד בספרות הרפואית שפעילות גופנית מהסוג אותה בצע מר ה' גורמת לפגימות דיסקאליות ו/או גורמת לנזק או נכות קבועה של עמוד השדרה המתני. האסכולה המקובלת כיום, בשונה מהעבר, הינה שמטלות גופניות שטיבן עומסים חוזרים ונשנים על הגב התחתון ואף חבלות בודדות וקלות לעמוד השדרה אינן סיבה משמעותית להתפתחות שינויים חולניים בעמוד השדרה כי אם גורמים גנטיים וליקויים מובנים של עמוד השדרה... פגמים דיסקלים בגב התחתון הינם ממצאים שכיחים בבדיקות הדמיה של הגב התחתון ונצפים לעיתים קרובות אף באנשים ללא עבר של מיחושי גב כלל... פגמים מבניים אלה הינם ביטוי תהליך נווני מובנה ואין כל קשר בינן ובין מצבו התפקודי של הנבדק. מסיבה זו נכות של הגב התחתון נקבעת תמיד על סמך הממצאים בבדיקה הגופנית ולא על סמך הממצאים בבדיקות ההדמיה השונות".

בחוות-דעתו של ד"ר ולן מטעם המערער, טען המומחה, כי "בניגוד לנטען בידי פרופ' ביקלס, הרי שאף המחברים אותם הוא מצטט אינם סבורים כי רק גורמים גנטיים וליקויים מובנים בעמוד השדרה הם הסיבה להופעת פגימות בעמוד השדרה... עולה כי מחברים אלו מכירים בקשר שבין גורמי סביבה להופעת פגימות בעמוד השדרה, אך מצביעים על קיומם של גורמי תורשה שיחס הגומלין בינם לבין גורמי הסביבה טרם הובררו באופן מלא... המאמרים אותם מביא פרופ' ביקלס כגיבוי לטענתו... עוסקים באנשים שלא סבלו או סובלים כאבי גב. למאמרים אלו אין רלבנטיות למקרהו הפרטי של מר ה', המאמרים הרלבנטיים למר ה' הם אלו העוסקים בטיפול ניתוחי במטופלים עם כאבי גב והקרנה לרגל שהדיסק הפגום שלהם נותח... כאב גב בטירוני חי"ר זוהה כבעיה משמעותית על-ידי מילגרום ועמיתיו, ובעבודתם של STROBRIDGE ו-BURGESS פציעות עמוד שדרה מתני היו הסיבה השכיחה ביותר להפניית חיילים לטיפול שיקומי... במר ה' התקיימו גורמי הסיכון הבאים לפציעת הדיסק הבין חולייתי: 1) טירון 2) אימוני לילה תוך נשיאת משאות כבדים 3) ריצות שטח... לולא היה נחשף מר ה' לגורמי סיכון אלו, לא היה לוקה בפציעת הדיסקות הבין חולייתיות ולא היה סובל מנכות בעמוד השדרה המתני".

לאור האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי המערער הוכיח קשר סיבתי עובדתי {רפואי} בין נשיאת משקל כבד על הגב לבין סיכון לתחלואה גבית.

באשר לקשר הסיבתי-משפטי, תנאי שירותו של המערער וקשר הגרימה בינם לבין נכותו, קבע בית-המשפט, כי תנאי שירותו של המערער, למצער, בחודשיים הראשונים לשירותו {קרי, שירות קצר}, עת נדרש לאימונים ומסעות תוך נשיאת משקל כבד, הם תנאי שירות ייחודים לצבא. משכך עונה המערער על תנאי הלכת אביאן וסוג המקרים הראשון שתואר בה.
לא ניתן לדעת האם פריצת הדיסק או בלט הדיסק שהתגלו בגבו של המערער היו קיימים בו עוד קודם גיוסו, שכן לא עבר בדיקה דומה לפני חיולו לצה"ל. אלא שלעניין זה לא צריך להיות, משקל של ממש בהכרעה.

את המערער יש לקבל כמות שהוא עם גיוסו לצה"ל. אם היו בגבו של המערער בלטי או פריצות דיסק קודם גיוסו ואלה לא נתנו אותותיהם בו, אלא רק לאחר תחילת האימונים, או אם אלה באו עליו לאחר הגיוס במהלך החודשיים שבהם נדרש למאמצים פיזיים יוצאי דופן, התוצאה המתבקשת היא זהה, יש להכיר בקשר של גרימה.

כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי גם אם היה מקבל את הטענה, שפריצות דיסק או בלטי דיסק אינם יכולים להיווצר בתקופה כה קצרה של שירות, וכי יש להניח כי המערער הגיע עמם לצבא, הרי שמהחומר הרפואי ומהעובדות עלה, כי קודם הצבא לא סבל המערער כלל מהשפעות התחלואה הגבית ואילו לאחר תחילת שירותו ובצירוף לתנאי שירותו, נתנה תחלואה גבית זו את אותותיה במערער באופן שהגביל את תפקודו, קרי מצב א-סימפטומטי הפך סימפטומטי.

אשר-על-כן, בית-המשפט הכיר בתביעתו של המערער וביטל את החלטת המשיב הדוחה אותה.

28. ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין המצב הנפשי ובין תנאי השירות הצבאי של המערער - סכיזופרניה - הערעור נדחה
ב- ע"נ (חי') 4718-01-10 {א' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(2), 98573 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין המצב הנפשי ובין תנאי השירות הצבאי של המערער.

בית-המשפט הקדים וציין, כי לאחר שנשלחו למומחה שאלות הבהרה, והוא אף נחקר לבקשת בא-כוח המערער, הוא החליט לדחות את הערעור. מדובר במחלה נפשית קונסטיטוציונלית מסוג סכיזופרניה. המחלה ככזו לא היתה קיימת עובר לשירות והיא הופיעה בשנה השלישית לשירות, אם כי היו גורמי סיכון שהתקיימו במערער, והפכו אותו לבעל סיכון מוגבר ללקות בה, גם בלי קשר לשירות.

מדובר במקרה בו נוטה בפירוש הכף לכך, שבפן הרפואי לא נגרמה המחלה בשל תנאי השירות, אלא אך הופיעה במהלכו. הגיל הממוצע להופעת מחלה זו אצל הלוקים בה, הנו בין 15 ל 25, גם משעה שמדובר במי שאינו משרת. ביחס לשאלה אם יש אסכולה רפואית, מחוות-דעתו של מומחה הועדה עלה, כי נכון להיום, אין אסכולה הקושרת רפואית בין גורמי דחק לבין התפרצות סכיזורפניה {יש אכן דעות של מומחים שגורסים אחרת}.

יחד עם זאת בפסיקה, הוכר לעתים קשר סיבתי בין סכיזופרניה לבין תנאי שירות, בחלופה השניה להכרה, היינו: גם משלא מומחש קיום אסכולה רפואית התומכת בקשר סיבתי אפשרי, ניתן לעתים להכיר בקשר בנסיבות המקרה הקונקרטי.

עם זאת, בחלופה זו, נודע מטבע הדברים משקל ניכר לנסיבות המקרה, והמינימום הנדרש הנו שיהא מדובר באירועי דחק של ממש או בתקופה רווית מתחים ניכרים שיסודם בשירות הצבאי, בצירוף סמיכות זמנים להתפרצות המחלה שמאפשרת הגיונית לקשור קשר סבתי.

נתונים אלה, לא נמצאו במקרה של המערער, ולא כל תחושה סובייקטיבית הנובעת מאירועי שגרה שבשירות יכולה אכן לעלות כדי גורם דחק, שיהא סביר לקשור רפואית בינו לבין התפרצות סכיזופרניה. כך בפן הקשר הסיבתי הרפואי-עובדתי. לא כל שכן, שכך פני הדברים בפן היסודי האובייקטיבי, שבכל מקרה, בית-המשפט לא סבר שמתקיים הוא בנסיבות המקרה, ומציב הוא משוכה, שלא נחצתה, הנוגעת לסיבתיות המשפטית.
המערער טען, כי הוא התגייס לצה"ל בשנת 2005. לאחר גיוסו נשלח לקורס חובשים ושובץ כחובש פלוגתי. דרישות התפקיד ולחץ השירות גרמו לו לטענתו ללחץ כבד עד כדי שהחל להרטיב בלילות בתדירות גוברת והולכת. לטענת המערער, הרגיש מושפל בשל ההרטבות והיה נתון במצב קשה.

על-אף שאמור היה לשמש כחובש מחלקתי, שובץ המערער בפועל כחובש פלוגתי, תפקיד בעל אחריות רבה, ולטענתו חש ששיבוץ זה היה גדול וקשה ממידותיו.

לטענת המערער, כאשר היה בביתו, לא קרתה תופעת ההרטבה וגם לאחר מכן כשנטל תרופות פסיכוטיות, לא הרטיב.

המשיב העיד, כי על-פי תפיסת עולמו כמפקד, הקפיד לחלק את המטלות והתורנויות במרפאה באופן שווה בין החיילים, ללא מתן עדיפות לחיילים ותיקים על חשבון חיילים ותיקים פחות. כמפקד ואחראי המרפאה, השתדל לתאם בין המשימה שנדרש לבצע לבין הרמה המקצועית והיכולת של החובשים השונים ששירתו בזמן נתון מצד אחד, ולווסת את חלוקת המשימות בין החובשים באופן שווה ככל הניתן מצד שני, על-מנת להביא את המרפאה לרמת פעילות ומתן שירותים מיטביים.

אך טבעי, כי אם אחד החיילים לא מבצע את עבודתו, יתר החיילים עושים את העבודה במקומו. מכל מקום, לא מדובר במצב דברים שחזר על עצמו כל הזמן, ולא ביחס ל"כל החובשים האחרים" כפי שנטען. מדובר במקרים נקודתיים מול חיילים בודדים, אשר זכו לטיפול ולהתערבות מצדו, ובמידת הצורך גם של מפקדים בכירים יותר.

המערער היה אחד החובשים הטובים במרפאה, אחראי ומקצועי. ככזה, זכה להערכה וקיבל יחס טוב מהמפקדים. העד אינו זוכר כל אירוע דרמטי או יוצא דופן בתקופת שירותו, ולא זכור שהציף בעיה חריפה כלשהי בפניו בכל תקופת שירותו, לרבות המקרה המתואר עם מש"ק המשמעת.
בחוות-הדעת מטעם מומחה המשיב, ד"ר איילה שיינקמן, חוות-דעת עליה הושתתה החלטת הדחיה, נקבע, כי מדובר בצעיר ללא רקע פסיכיאטרי ידוע אך עם בעיות בתחום המיניות, פיתח ללא טריגר אפיזודה פסיכוטית חולפת. לא ניתן לשלול מחלתו הגופנית ותורשה פסיכיאטרית כגורמים להתפתחות המחלה. בשירות הצבאי עצמו לא מצאה המומחית סיבות למשבר פסיכוטי. אין קשר בין השירות למחלה.

בחוות-דעת מומחה מטעם המערער, ד"ר חיים קנובלר נקבע, כי המערער סובל ממחלת נפש שפרצה בעת שירותו הצבאי ביחידה קדמית, בתקופה מתוחה ביותר, שקדמה למבצע "עופרת יצוקה". חלוף המצב הפסיכוטי עם קיום תובנה כלפיו, הופעת דכאון, מיעוט עדויות לליקוי פוסט-פסיכוטי וקיום אפקט מגוון ומלא יחסית, כל אלה מאששים את האבחנה, כי מדובר במחלה אפקטיבית דו קטבית {מניה דיפרסיה}. באבחנה המבדלת, נמצאת המחלה הסכיזואפקטיבית. מהלך המחלה העתידי {קיום ליקוי נפשי ותפקודי או העדרו} יאפשר את קביעת האבחנה המדויקת מבין השתיים.

בית-המשפט קבע, כי לא הומחש קיומה של אסכולה מקלה התומכת בדחק כבעל פוטנציאל לגרום לפריצת סכיזופרניה; שירותו של המערער לא היה במקום רווי מתחים, ולו מבחינתו הסובייקטיבית; ביחס לשאלת הגרימה בנסיבות המקרה, אף בהיעדר אסכולה מקלה, לא היה אירוע או אירועים חריגים בשירות שהם בעלי פוטנציאל סטרסוגני ממשי, שיוכלו להיות מועמדים סבירים לשמש כטריגר לפרוץ המחלה. כך בפן הרפואי; בכל מקרה, היסוד האובייקטיבי לא מתקיים.

המסקנה היא, כי התממשו במערער גורמי סיכון שהביאו לפרוץ מחלתו במהלך השירות, אך בלי קשר לתנאי השירות. הקשר הסיבתי לא הומחש ולו ברמה של "מתקבל מאד על הדעת". זו היתה התוצאה אף לו הומחש קיומה של אסכולה מקלה הקושרת בין סטרס לפרוץ המחלה, בבחינת אפשירות קבילה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

29. ערעור על דחיית בקשתו של המערער להכרת זכות כנכה, על-ידי המשיב, שקבע, כי המערער אינו סובל מפוסט טראומה כתוצאה משירותו הצבאי - הערעור התקבל
ב- ע"נ (ת"א) 43425-05-13 {י. י. נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(2), 37869 (2016)} נדון ערעור על דחיית בקשתו של המערער להכרת זכות כנכה, על-ידי המשיב, שקבע, כי בהסתמך על תוצאות הבדיקות ומן הנימוקים בחוות-הדעת הרפואית, אין קשר בין המצב הנפשי, ממנו המערער סובל, לבין האירוע משנת 1988 או לתנאי שירותו, כמשמעו בסעיף 1 לחוק הנכים.

בכתב הערעור טען המערער, כי מחלתו נגרמה, ולמצער הוחמרה, בזמן ועקב שירותו הצבאי. לטענת המערער חווה מספר אירועי דחק צבאיים טראומתיים ביותר במהלך שירותו בלבנון ובשטחים המוחזקים. עוד טען המערער, כי המשיב לא התייחס למצבו של המערער עובר לגיוסו, כי חוות-דעתו של הפסיכיאטר מטעמו של המשיב אינה מבוססת כדבעי וכי הוכח ששירותו הצבאי הוביל למצב פוסט טראומתי ממנו הוא סובל עד עצם היום הזה.

בכתב התשובה טען המשיב, כי אין כל קשר בין מחלתו של המערער לבין שירותו הצבאי לפני 26 שנה וכי מחלתו פרצה עקב שימוש בסמים שהחל עוד קודם שירותו הצבאי או גורמים אישיותיים או סביבתיים {תנאי חיים קשים} או גנטיים או משפחתיים {אביו ואחיו של המערער סבלו או סובלים מהפרעות חרדה ודיכאון} או אחרים אשר בינם לבין השירות הצבאי אין ולא כלום.

המשיב צירף את חוות-דעתו של ד"ר בקר לתמיכה בטענותיו. עוד טען המשיב, כי המערער סיים קורס קצינים, סיים שירות צבאי מלא וכל זאת ללא כל תסמינים של פוסט טראומה. המשיב טען עוד, כי במשך שנים לא הוזכר ולא הזכיר המערער את תנאי שירותו כגורמים למצבו וכי למערער מצב נפשי שאינו פוסט טראומתי.

מחוות-דעתו של פרופ' עמיחי לוי עלה, כי צוינו חרדות טרם השירות, ללא קבלת טיפול; נשלל שימוש בסמים עד 1996; עוד תיעד המומחה בחוות-דעתו מספר אירועים נוספים שלא בא זכרם בתצהירו של המערער, לרבות חקירת שדה של השב"כ, פריצת מחסום בעזה, פגיעה בג'יפ שנסע מאחוריו ולווית קצין מוכר שנהרג. לדעתו של המומחה, למערער לא היתה תחלואה פסיכיאטרית של ממש עובר לשירותו הצבאי למעט חרדות ממקומות סגורים {לא בדרגה של הפרעה} והוא לא נזקק לטיפול. עם זאת ניכרו קשיים בתחום המשפחתי, קשיים להסתדר במסגרות ואולי אף הפרעת קשב וריכוז.

לדידו של המומחה, החוויות שחווה המערער בעת שירותו הצבאי ושהיו מסכנות חיים בהחלט יכלו לגרום לתסמונת פוסט טראומתית, כל אחד לבד ובמצטבר. המומחה סבר, כי המערער סובל מפוסט טראומה מורכבת המשולבת במרכיבים חרדתיים, דיכאוניים ופסיכוטיים שנגרמה עקב ובמהלך שירותו הצבאי של המערער.השימוש בסמים אצל המערער היה, לדידו של המומחה, ניסיון לטיפול עצמי, כפי שהוכח בחיילים יוצאי מלחמת וייטנאם.

בחוות-הדעת הנגדית, קבע המומחה, ד"ר בקר, כי המערער דיווח לו על שימוש בסמים החל מגיל 17 ועד לשנת 1993 בקרוב. עוד סיפר, כי במסגרת טיפולו אצל ד"ר פישל לא עלה עניין הצבא.בבדיקתו מצא המומחה את המערער בהכרה, מתמצא, אפקט תקין, הלך ותוכן חשיבה תקינים ולא מצא הפרעות בתפיסה. המומחה ציין, כי בדוברו על האירוע בלבנון "אף התבדח" המערער.

לאחר סקירת החומר הרפואי, הגיע המומחה למסקנה, כי בעת שירותו הצבאי לא סבל המערער מכל בעיות נפשיות. אלה החלו אצל המערער זמן רב לאחר שחרורו והוגדרו כהפרעות אכילה וחרדה שאינן קשורות לשירותו הצבאי. עוד הוסיף המומחה וקבע, כי "יש אפשירות שחלק מהחרדות הסתמנו עוד בטרם גיוסו לצה"ל ולא נתנו הגבילו אותו תפקודית (כך במקור) כמו כן שעל-פי דיווחו החל להשתמש בגיל זה בסמים".

בחוות-הדעת המגיבה, חזר ד"ר בקר על קביעתו, כי עד לשנת 2011 אין הסתמנות של תלונות פוסט טראומתיות, לרבות בבדיקותיו על-ידי רופאי צה"ל וכי המערער השתחרר מצה"ל על רקע סעיפים נפשיים אחרים מפוסט טראומה. המשך שירותו של המערער ועבודתו בעבודות ביטחוניות שולל קיומה של פוסט טראומה בעת ההיא.

בכל הנוגע לחוות-דעתו של פרופ' לוי, קבע ד"ר בקר, כי אכן אין מחלוקת על האירועים שחווה המערער. עם זאת, ברור, כי המערער עונה על הפרעות אחרות ועל-כן לא ניתן לקבוע, כי הוא סובל מפוסט טראומה על-פי ספר ה- ICD. ד"ר בקר הסביר, כי המצב המתואר על-ידי פרופ' לוי בלתי מתקבל על הדעת שכן קודם דרושה תסמונת פוסט טראומתית ורק אחר כך ניתן לדבר על התפתחות הפרעות נוספות ולא להיפך. כך גם לעניין השימוש בסמים. קודם נדרשת המחלה ורק אחר כך השימוש בסמים ולא להיפך. בעניינו של המערער נעשו אבחנות אחרות על-ידי פסיכיאטרים ורק לאחר מכן אובחן המערער כלוקה בתסמונת פוסט טראומתית.

בית-המשפט קבע, כי המערער סובל מתסמונת דחק פוסט טראומתית הקשורה בשירותו הצבאי, אשר נתנה את אותותיה המינוריים כבר בעת שירותו הצבאי, בסמוך ולאחר שחרורו מצה"ל וכלה בהתפרצותה במלוא עוזה בעת הצפייה בסרט "בופור".

עוד הוסיף בית-המשפט, כי האירוע שחווה המערער במוצב בו שירת היווה אירוע מסכן חיים. הדברים נתמכים בעדותו של המערער ובעדותו של מר קנטור. זהו בסיסה של התסמונת הנדרש בספרות הרפואית. עלה, כי בתפקודו של המערער חלה ירידה עוד בתקופת שירותו הצבאי. מקצין בעל מוטיבציה גבוהה הפך לבעל מוטיבציה נמוכה מאוד, תוך תקופה קצרה של מספר חודשים. התנהגותו השתנתה גם במסגרת הביתית כפי שתיארה היטב אמו בעדותה.

ירידה תפקודית זו מקבלת משנה תוקף גם לאחר שחרורו של המערער מצה"ל; הוא אינו מחזיק מעמד תקופות ניכרות בעבודה כלשהי {בעבודתו כמאבטח לא מחזיק מעמד יותר מארבעה חודשים ולא ניתן לומר על תקופה זו כי יש בה, כטענת המשיב, חזרה לאותם גירויים מתקופת הצבא. יש לזכור כי עבודה זו היתה בסמוך לשירותו הצבאי כאשר עוד לא ברור למערער מצבו הנפשי והוא מנסה לנהוג כאחד האדם. עובדה, כי לא החזיק מעמד בעבודה זו}, חיי נישואיו אינם אורכים זמן ומתפרקים ובשנת 1995 מדווח המערער לראשונה על "פחד מכל דבר שמזכיר לו צבא...". דיווח זה בא פחות מחמש שנים משחרורו של המערער.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הראיות הצביעו, על כי המערער לא תפקד כאחד האדם בתר שחרורו מצה"ל והגם שלא נמצאה אבחנה לתסמונת פוסט טראומתית הרשומה במסמכים הרפואיים, הרי שהדיווחים המועטים שיש בתיקו של המערער באותה תקופה מצביעים על התסמונת, גם אם באותה תקופה היתה מוחלשת ונתנה אותותיה בדרכים אחרות.

זאת ועוד; לא ניתן להתעלם מעצם העובדה, כי בעוד פרופ' לוי נכנס לעובי קורת אבחנתו של המערער והתאימה לספרי ההגדרות בפסיכיאטריה, נמנע מומחה המשיב מהגדרתו של המערער ואך הפנה לאבחנות של אחרים.

בית-המשפט קבע, כי ד"ר בקר נתפס לכלל טעות בקובעו, כי המערער לא הוגדר כסובל מפוסט טראומה על-ידי היחידה לתגובות קרב, שכן, זו היתה האבחנה של היחידה.ד"ר בקר אף לא הגדיר את מצבו הנפשי של המערער נכון ליום הבדיקה, אלא הרחיב את הדיבור על מצבו הנפשי בסמוך לשחרורו מצה"ל. כל אלה, מחלישים את חוות-דעתו של המומחה המלומד.

כמו-כן, בהמשך לקביעת היחידה לתגובות קרב וחרף העובדה, כי אין קביעותיה מחייבות את בית-המשפט, הרי שבקביעות אלה יש כדי לתמוך במסקנתו של פרופ' לוי, אשר הגיע גם הוא למסקנה, כי המערער סובל מפוסט טראומה.

עוד קבע בית-המשפט, כי ניצניה של התסמונת הופיעו עוד במהלך שירותו הצבאי של המערער אולם מחלתו התפרצה במלוא עוזה לאחר הצפייה בסרט המדובר.

לא למותר לציין, כי התפרצות כאמור באופן מושהה מקובלת גם על ד"ר בקר וישנה הכרה בהתפרצות התסמונת גם שנים לאחר האירוע המכונן. ודוק: כל אבחנה של המערער קודם הצפייה בסרט מאבדת ממשקלה נוכח העובדה, כי הסרט הוא שגרם להתפרצות התסמונת במלוא עוזה.

זאת ועוד, חלק מן האבחנות שניתנו למערער במרוצת השנים הן חלק בלתי נפרד מאבחונה של התסמונת {כמו דיכאון, ירידה תפקודית ועוד} הכוללת בתוכה תסמינים האופייניים גם במחלות אחרות. מה שמייחד את התסמונת הימנה סובל המערער הינן ההימנעות, עוררות היתר והחודרנות, כולן כאחד אובחנו במערער.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי אבחונה של התסמונת אצל המערער, כאצל אנשים אחרים, אינה באה דווקא במקום מחלת נפש אחרת, אלא יכולה לעיתים להצטרף למחלה קיימת.אדם הסובל מבעיה נפשית וחווה אירוע טראומתי מסכן חיים, בהחלט יכול ללקות, בנוסף למחלת הנפש ממנה סבל קודם האירוע, בתסמונת דחק פוסט טראומתית.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט ביטל את החלטת קצין התגמולים, וקבע, כי המערער סובל מתסמונת דחק פוסט טראומתית הקשורה בשירותו הצבאי.

כמו-כן נקבע, כי הוועדה הרפואית אשר מולה יעמוד המערער תדע להבחין ולאבחן בין התסמונת שהוכרה, כקשורה בשירותו הצבאי לבין מחלות נפש אחרות מהן סובל המערער ושאינן קשורות בשירותו הצבאי.

30. ערעור על החלטת המשיב, שדחה את בקשת המערער להכרה בנכות, וקבע, כי אין קשר סיבתי בין הפגימה בברכו הימנית לבין חבלה בברך זו שהתרחשה במהלך משחק כדורסל בעת חופשה במהלך השירות הצבאי - הערעור נדחה
ב- ע"נ (חי') 34631-03-12 {א. ח. נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(2), 20331 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, שדחה את בקשת המערער להכרה בנכות, וקבע, כי אין קשר סיבתי בין הפגימה בברכו הימנית לבין חבלה בברך זו שהתרחשה במהלך משחק כדורסל בעת חופשה במהלך השירות הצבאי.

המערער, יליד 1989, התגייס לשירות צבאי בחודש נובמבר 2008 עם פרופיל 82, ושירת כעובד כללי בחיל הים. בשנת 2011 הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות {חבלה} לפי חוק הנכים, בגין חבלה בברכו, במהלך שירותו ובהיותו בחופשה בביתו. בבקשה נכתב, כי במועד זה, בעת ששיחק כדורסל עם אחיו הגדול, סובב המערער את ברכו. במענה לשאלה על חבלה בעבר צויין בטופס הבקשה, כי המערער היה מעורב בתאונת דרכים, בה נפגע בזרוע ימין.

המערער הופנה על-ידי המשיב לד"ר אורי בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר נתן חוות-דעת, בה קבע, כי אין קשר סיבתי בין החבלה לפגימה בברך הימנית, והדגיש, כי במועד מאוחר יותר, היה המערער מעורב בתאונת דרכים, בה נחבל בברכו הימנית, ולאחריה הוא נותח בברך זו ועבר שחזור של הרצועה הצולבת הקדמית וכריתה חלקית של המיניסקוס המדיאלי.

על סמך חוות-דעת זו ניתנה החלטת המשיב, אשר קבע, כי אין קשר בין ההפרעה בברכו הימנית של המערער לבין החבלה מיום 07.05.10.

על החלטה זו הוגש הערעור.
במסגרת הערעור, הגיש המערער את חוות-דעתו של ד"ר מרדכי קליגמן, כירורג אורתופד, אשר קבע, כי ישנו קשר סיבתי בין הנכות בברך ימין לבין התאונה מיום 07.05.10, ודחה את הקביעה בחוות-דעת בלנקשטיין 1, לפיה בתאונת הדרכים במועד המאוחר נפגעה ברכו הימנית של המערער.

המשיב הגיש כתב תשובה, אליו צורפה חוות-דעת משלימה של ד"ר בלנקשטיין. בכתב התשובה נטען, בין היתר, כי בהערכה קלינית של גורמי בריאות הנפש, צויין שהמערער פוגע בעצמו באופן מכוון כדי לקבל "ימי מחלה", כי לאחר אירוע הפגיעה במשחק כדורסל הוא נפגע פעם נוספת בברכו הימנית בתאונת דרכים, בעת שרכב על אופניו במהלך שיקומו, כי רכיבתו על אופנים מעידה על היעדר הגבלה בברך ימין במשחק הכדורסל וכי ניתן ללמוד על מצבו הטוב בעקבות אותה פגיעה מסירובו לבצע ארתרוסקופיה.

הוועדה החליטה, על מינויו של מומחה רפואי מטעמה, על-מנת שיקבע האם קיים קשר סיבתי בין הפגימה בברך ימין לבין משחק הכדורסל מיום 07.05.10. ד"ר נ. בלומברג, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר מונה כמומחה מטעם הוועדה, הגיש את חוות-דעתו, בה קבע, כי לאור בדיקת מיפוי עצמות שממצאיה לא תמכו בקיומה של פגיעה במיניסקוס הפנימי בברך ימין, ולאור ממצאי בדיקת MRI, שנעשתה לאחר תאונת הדרכים, שהצביעו על פגיעה ברצועה צולבת קדמית וקרע במיניסקוס פנימי, ייתכנו מספר אפשרויות לגבי קשר סיבתי בין פגיעות אלו לחבלה במשחק הכדורסל, והן תלויות בשאלה אם אף בתאונת הדרכים שהתרחשה במועד מאוחר יותר אמנם נפגע המערער בברכו הימנית.

בעקבות תשובות המומחה לשאלות ההבהרה, הודיע בא-כוח המשיב, כי חזר בו מההחלטה מושא הערעור, והסכים לקיום קשר סיבתי של גרימה בין הפגיעה ברצועה הצולבת הקדמית בברך ימין של המערער לבין אירוע החבלה במשחק הכדורסל. עם זאת, הוא סירב להכיר בקשר בין הפגיעה במיניסקוס הפנימי באותה ברך לבין אירוע חבלה זה.
בית-המשפט קבע, כי בתאונת הדרכים שב ונפגע המערער בברכו הימנית. בחוות-דעת קליגמן לא נלקחה בחשבון הפגיעה בברך ימין בתאונת הדרכים, ואילו בחוות-דעת בלנקשטיין 1 לא נלקחו בחשבון התיעוד על כאב של סדק פרק צידי וממצאי מיפוי העצמות. כל אלו נלקחו בחשבון בחוות-דעת בלומברג, בנוסף לשאר המסמכים הרפואיים שפורטו בהרחבה בגוף חוות-הדעת, והיוו בסיס משכנע למסקנות האפשריות, שהבחירה ביניהן נגזרה מהוכחתן של עובדות נוספות בכלים משפטיים. משהוכח, כי בתאונת הדרכים המאוחרת נחבלה פעם נוספת הברך הימנית של המערער, בית-המשפט אימץ את המסקנה שתוארה כאפשירות השניה בחוות-דעת בלומברג, בדבר קשר של גרימה סיבתי-עובדתי בין הקרע ברצועה הצולבת לבין משחק הכדורסל.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור, הורה על ביטול החלטת המשיב וקבע, כי הוכח קשר סיבתי בין החבלה במשחק הכדורסל לבין הקרע ברצועה הצולבת הקדמית בברכו הימנית של המערער. עם זאת, לא הוכח קשר כזה בין החבלה במשחק הכדורסל לקרע במיניסקוס הפנימי באותה ברך.

31. ערעור על החלטת המשיב, לפיה אין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון של המערער לבין תנאי שירותו במשטרה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 1 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"נ (חי') 25908-10-12 {ס. ס. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(2), 39055 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, לפיה אין קשר סיבתי בין ליקוי השמיעה והטנטון של המערער לבין תנאי שירותו במשטרה.

המערער, יליד 1972, התגייס למשטרה בחודש יולי 1995, ושירת בה בתפקידים שונים כקצין.

בשנת 2008 הוא הגיש למשיב בקשה להכרת זכות {חבלה}, לפי חוק הנכים, בגין חבלה בעינו הימנית. בבקשה, שנתמכה בתצהיר המערער ובתצהירים נוספים, תואר אירוע פגיעה, במהלך העבודה, כשהזיז המערער ארגז קרטון במטרה להורידו, כריכת תיק שהונחה מעל הארגז פגעה בעינו, והסבה לו כאב חד. בבקשה לא נזכרו פגימות אחרות.

בשנת 2011 המערער הגיש למשיב בקשה נוספת להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים, והפעם בגין ירידה בשמיעה וצפצופים באוזניים. הוא הופנה על-ידי המשיב אל ד"ר ראובן בן-טובים, מומחה למחלות אף, אוזן וגרון וליקויי שמיעה ודיבור, אשר בחוות-דעתו קבע, כי אין קשר בין ליקוי שמיעה וטנטון לבין שירות המערער במשטרה.

על בסיס חוות-דעת זו, ניתנה החלטת המשיב, אשר דחה את הבקשה להכרה בנכות שמיעתית. על החלטה זו הוגש הערעור.

המערער תמך את ערעורו בתצהירו אודות תנאי עבודתו במשטרה החל משנת 1995, ובחוות-דעת של ד"ר גבריאל רוזן, מומחה למחלות אף, אוזן וגרון, בה נקבע, כי חשיפת המערער לירי, רעש ופיצוצים במסגרת שירותו הביאה לחבלה אקוסטית ולטנטון תמידי.

בכתב התשובה שהגיש המשיב נטען, כי פגימות השמיעה והטנטון הופיעו רק לאחרונה, ובחלוף 16 שנים מתחילת שירותו של המערער, וכי הוא לא הצביע על אירוע חריג במהלך שירותו הארוך שיש בו כדי לגרום לפגימות אלו. מטעם המשיב הוגשה אף חוות-דעתו המשלימה של ד"ר בן-טובים, ובה התייחסותו לחוות-דעת רוזן.

ועדת הערעור החליטה למנות את ד"ר אמיר גורי כמומחה מטעמה, על-מנת שיחווה דעתו בשאלת הקשר הסיבתי בין הפגימה הנטענת באוזניו של המערער לבין תנאי שירותו. ד"ר גורי הגיש את חוות-דעתו, בה קבע, כי קיים קשר של גרימה בין חשיפתו של המערער לרעש בתפקידיו במשטרה, לבין ליקויי השמיעה והטנטון.

כמו-כן בחוות-הדעת של ד"ר בן-טובים {מטעם המשיב}, נקבע, כי הפגם בשמיעה אצל המערער אינו אופייני לנזק שמיעה מרעש, אלא לתחלואה אנדוגנית קונסטיטוציונלית. קביעה זו הושתתה על ארבעה נימוקים: המערער שירת בתפקידים שאינם עונים להגדרת Occupational Noise-Induced Hearing Loss (NIHL) אלא לחשיפה אקראית ואינטרמיטנטית לרעש במשך 16 שנים בהן שרת במשטרה; בתיקו הרפואי עב-הכרס של המערער אין כל דיווח רפואי אודות תסמין טנטון או לקות שמיעתית; הממצא של נסיגה חמורה בתדר דיבור 2 קילו-הרץ ופחות חמורה בתדר דיבור 1 קילו-הרץ לאחר 16 שנות עבודה במשטרה, מעיד על קצב נסיגה גדול בעשירות מונים מקצב הירידה בשמיעה שקיים באוכלוסיית עובדים ברעש מזיק, שהינו כ- 2 דציבל בשנה בתדר 4 קילוהרץ במשך העשור הראשון לחשיפה לרעש, ובשני העשורים שלאחר מכן הנו כ- 0.3-0.2 דציבל בשנה; אסימטריה מובהקת בשתי האוזניים אינם אופייניים או מובהקים לנזק שמיעתי מושרה רעש, למשך תקופה קצרה עם חשיפה אקראית לרעש.

לאור זאת, קבע ד"ר בן-טובים, כי אין קשר של גרימה או החמרה בין לקות השמיעה והטנטון לבין שירותו של המערער במשטרה.

בית-המשפט קבע, כי למרות שהמערער טען, כי לאורך השנים הוא השתתף במטווחים והאזין למכשירי קשר, ובשנים 2008-2007 אף נטל חלק באירועים מבצעיים, הרי במהלכן הוא לא התלונן על כאבים באוזניו ועל טנטון. ד"ר גורי אישר בחקירה הנגדית, כי בתיק שעליו עבר לא נמצאו תלונות הנוגעות לשמיעה עד לשנת 2011. בא-כוח המערער, במסגרת סיכומיו, הפנה להודעת באת-כוח המשיב, לפיה תיקו הרפואי של המערער אבד, אולם לאור דברי המערער בתצהירו, דומה שהיעדר תלונות לפני שנת 2011 אינה שנויה במחלוקת.
בחוות-דעת גורי צויין, כי יש פער ניכר בין האוזניים בתדרי הביניים, כפי שנמצא בבדיקה האודיומטרית הראשונה בשנת 2011. בחקירתו הנגדית, הדגיש גורי, כי שמיעה סימטרית בתדרי הדיבור היא האופיינית לחשיפה לרעש, וכי ליקוי שמיעה כתוצאה מחבלת רעש יהא "כמעט תמיד" סימטרי, אם כי ב-15%-10% מהמקרים יתכנו ליקויי שמיעה אסימטריים.

אולם בבדיקה האודיומטרית העדכנית, שנעשתה למערער במכון האודיולוגי בבית החולים רמב"ם, והוצגה כראיה על-ידי המשיב, נמצאה אסימטריה בתדרי הדיבור. פער זה זהה לפער שנמצא בבדיקה האודיומטרית הראשונה שנעשתה במכון שנהב. כלומר, אף לשיטתו של ד"ר גורי, ממצא זה אינו עולה בקנה אחד עם פגיעת רעש {על אסימטריה כאינדיקציה לכך שאין מדובר בליקוי שמיעה שמקורו ברעש, ראה: עב"ל (ארצי) 797/06 סוויטי נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 09.07.08)}.

בית-המשפט העדיף את חוות-דעת בן-טובים 1 על פני חוות-דעת גורי, וקבע, כי לא הוכח קשר סיבתי-עובדתי בין תנאי שירותו של המערער לבין ליקוי השמיעה והטנטון באוזניו. לפיכך, בית-המשפט לא נדרש לשאלת הקשר הסיבתי-משפטי.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי לא נפל פגם בהחלטת המשיב.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 49780-12-12 {א' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 66917 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה לא קיימת נכות שמיעתית הקשורה בתנאי השירות הצבאי של המערער.

המערער התגייס לצה"ל ושובץ כלוחם מג"ב, ולאחר הטירונות שובץ כלוחם בפלוגה מבצעית בעיר העתיקה בירושלים. בהמשך, שוחרר המערער עם פרופיל 21 לאחר שהתגלו אצלו תופעות עוריות ונקבע, כי הוא סובל מסרטן העור.
במהלך שירותו, היה המערער חשוף לרעש עז ביותר, לרבות אימוני ירי בנשק קל ומקלעים, במהלך הטירונות והאימונים המבצעיים שכללו מטווח רימונים, אימון ושימוש בתחמושת חיה, אימוני לש"ב וירי בתוך בתים סגורים, אימון באמצעים לפיזור הפגנות לרבות רימוני הלם ומטולי גז. גם בפלוגה המבצעית היה המערער חשוף לרעש רב, הן במסגרת האימונים המבצעיים שעבר והן במסגרת הפעילות המבצעית, פיזור הפגנות, ירי חי לעבר מחבלים, בקבוקי תבערה, מכשירי קשר, מטווחים בתחמושת חיה ומטווחי כשירות, וכן רעש הקהל בתפילות יום השישי ועוד.

לטענת המערער, מספר חודשים לפני שחרורו, הוא הבחין בירידה בשמיעה, המלווה ברעש וצפצופים, במיוחד בסביבה שקטה, בעיקר לפני השינה. המערער ציין, כי המחלות הקשות שאובחנו אצלו, מנעו ממנו לפנות לטיפול או לאבחון במועד מוקדם יותר.

המשיב טען, כי לפי תיעוד רפואי, עובר לשירותו הצבאי, סבל המערער מכאבים באוזן ימין והודגם אודם בעור התוף ובתעלת השמע מימין. בנוסף, עלה, כי המערער עבד בנגריה.

עוד טען המשיב, כי התלונה הראשונה של המערער בנוגע לירידה בשמיעה וצפצופים היתה, כ- 4 שנים לאחר שחרורו.

בית-המשפט קבע, כי טנטון מתמשך {לבטח דו-צידי, אך גם חד-צידי}, כפי שהתלונן עליו המערער, הנו מטרד של ממש, וכי צדק המומחה מטעם המשיב כשטען, כי לו סבל ממנו המערער בפועל, ניתן היה לצפות לתלונה {ואף כמה תלונות} בפני רופאים.

אין די בכך שהמערער הגיש ב 2007, לאחר שהשתחרר ב 2006 , תביעה להכרת זכות בה התלונן על טנטון, שכן משמעות התביעה אם תתקבל הנה אולי זכויות וכסף, אך לא מזור רפואי לבעיה. ניתן היה בהחלט לצפות שעת החלה הבעיה ולא חלפה, תימצאנה לפחות מספר תלונות בפני רופאים, ולו עד שיחוור למערער על-ידי רופאיו, כי אין מזור רפואי לבעיית הטנטון.

היעדר תלונות מוחלט בעניין זה, 4 שנים לאחר שחרורו, מטה את הכף לרעת עמדתו של המערער, במה שנוגע לטנטון. זה אינו ליקוי שהדעת נותנת שהסובל ממנו יכבוש תלונה רפואית בגינו, ועוד שנים. העובדה שיש ירידה מוטת רעש בתדרי השמיעה, אין משמעה כמובן שיש גם טנטון. סיבת הטנטון שעה שהוא קיים, יכולה להיות כסיבת הירידה בשמיעה, אולם אין הוא חייב להתקיים רק משום שיש ירידה בשמיעה. אם יש תלונות טנטון בפני רופאים במועד מתאים מבחינת הלו"ז, ניתן לעבור לשלב הבא ולבדוק מה המקור לפגיעה בתדרי השמיעה, ואם תיאורי הטנטון אינן מופרכים מבחינת טיבם.

רעש יכול לגרום הן לפגיעה בתדרים והן לטנטון, אך יכול הוא כמובן לגרום רק לפגיעה בתדרים, שלרוב תחל אכן בתדרים הגבוהים. המערער טען שהחל לסבול מן הטנטון כמה חודשים לפני שהשתחרר באפריל 2006, יחד עם ירידה בשמיעה. התלונה או התלונות בפני רופאיו על רעשים מהם החל לסבול באוזניו היו אמורות להיות מראשית 2006, למצער. הן נולדו רק באפריל 2010.

בית-המשפט קבע, כי המערער אינו יכול "לברוא" רטרואקטיבית בבדיקה מאפריל 2010, תלונות שהיו אמורות הגיונית להימצא בתיקו הרפואי ב 2006, אם אכן החל לסבול אז מטנטון.

המסקנה הסבירה הנובעת ממקבץ הנתונים ומחוות-דעת מומחה הוועדה הנה, שהכף נוטה לכך שהמערער אינו סובל כלל מטנטון, וזו קביעת בית-המשפט.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי מומחה הוועדה ציין, כי הירידה בשמיעה בה הכיר כקשורה לשירות, מזכה בנכות נמוכה, שכן אין פגיעה בתדירויות הדיבור. זו כבר שאלה שעל ועדה רפואית לענות בה, ובית-המשפט לא החווה כל עמדה לעניין שעור הנכות.
לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור באופן חלקי, כך שהירידה בשמיעה תיוחס לתנאי השירות בבחינת גרימה מלאה. אותו חלק בערעור המתייחס לטנטון, נדחה. אין טנטון אותו ניתן לייחס לשירות, לא על דרך גרימה, ולא על דרך החמרה.

32. בקשה למחיקת התביעה על-הסף - כרטיס נכה "לפטור מעמידה בתור" - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; סעיף 86 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995; סעיף 13 לתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות (התאמות נגישות לשירות), התשע"ג-2013.

ב- תא"ק (עפולה) 2869-10-15 {אברהם הרמן נ' המוסד לביטוח לאומי סניף עפולה, תק-של 2016(2), 37780 (2016)} נדונה בקשה למחיקת התביעה על הסף או מחיקת כותרת או הארכת מועד להגשת בקשת רשות להתגונן.

הנתבע ביקש למחוק את תביעת התובע על הסף בהעדר עילה ובהיותה חלק משרשרת תביעות שהגיש התובע נגד הנתבע. הנתבע טען, כי מקריאת כתב התביעה קשה עד בלתי אפשרי לעמוד על העילה המשפטית שבבסיס התביעה.

התובע ציין, כי הנתבע הפר חובה חקוקה כלפיו בכך שלא הנפיק לו כרטיס נכה "לפטור מעמידה בתור".

הנתבע טען עוד, כי התובע הפנה להוראות חוק כלליות מבלי שיפרט איזה חובה חקוקה הופרה ועל מה הוא התשתית את תביעתו, וכי החוק מצביע בבירור, כי התובע אינו נמנה עם האוכלוסייה הזכאית לסעד המבוקש על-ידי התובע. תעודת נכה המציינת את זכאותו של אדם לקבלת שירות בלא המתנה בתור נקבעה בתקנות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות (התאמת נגישות לשירות) התשע"ג-2013 {ייקרא להלן: "תקנות הנגישות"}ושם נקבע בתקנה 13(א)(1), כי זכאי לקבל תעודה אדם עם מוגבלות שכלית או נפשית.

הנתבע טען, כי התובע נכה עבודה ב- 100% וגם מוגבל בניידות אך אין הוא עונה על-אף תנאי מתנאי תקנה 13(א)(1) לתקנות הנגישות. כמו-כן, התובע לא הצביע על עילה שבחוק, שבגינה יכולה לצמוח לו זכאות לקבלת כרטיס נכה בו מצויין, כי הוא זכאי לקבל שירות בלי המתנה בתור.

לפיכך, טען הנתבע, כי לא קמה עילת תביעה נגדו וכי התביעה קנטרנית וטורדנית ולפיכך ביקש למחוק את התביעה על הסף.לחלופין, ביקש הנתבע למחוק את כותרת התביעה, מאחר שאין היא ראויה לדיון בסדר דין מקוצר הואיל ואינה מקיימת את שני התנאים המנויים בתקנה 202(א) ו- (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, שכן נדרש שהתביעה תהיה על סכום קצוב שעילתו בהוראות חיקוק מפורשת.

לטענת התובע, הנתבע טען, כי סעיף 86 לחוק המוסד לביטוח לאומי מורה על חבות הנתבע לתבוע ריפוי, החלמה, שיקום רפואי ושיקום מקצועי כאשר את התעודה למתן פטור מעמידה בתור ניתן להכניס לגדר "שיקום רפואי" אותו חב הנתבע לתובע שהוא נכה בשיעור של 100% הפגוע ברגליו. עוד טען התובע, כי התעודה מהווה "מצרך חיוני לקיום אורח חיים סדיר".

התובע טען, כי תקנה 13(א)(1) לתקנות הנגישות מזכה אותו בכרטיס פטור מעמידה בתור וטען, כי יש לפרש את החוקים העוסקים בנכים ברוחב לב.

בית-המשפט קבע, כי התביעה לא מגלה עילה. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר למרות שאין היא ראויה להתברר בדרך זו מאחר שהתובע לא הצביע על הוראת חוק מפורשת אשר הופרה. אדרבא, התביעה לא מגלה הפרת חוק כלשהי אשר מזכה את הנתבע בסעד הנדרש.
כמו-כן, סעיף 86 לחוק הביטוח לאומי (נוסח משולב ) התשנ"ה-1995, שהנתבע הפנה אליו בתגובתו דן בגמלאות בעין ואינו רלבנטי כלל.בנוסף, סעד הפיצוי ללא הוכחת נזק שהתובע עתר לקבל במסגרת תביעה זו מעוגן בחוק שווין זכויות לאנשים עם מוגבלויות, התשנ"ח- 1998 ולא בחוק הביטוח הלאומי.

התובע לא הצליח להצביע על עילת תביעה מכוח חוק זכויות לאנשים עם מוגבלויות.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי עיון בהוראות תקנה 13 לתקנות הנגישות מלמד, שעניינה באדם עם מוגבלות שכלית או נפשית לרבות אדם על הספקטרום האוטיסיטי. התובע לא טען, כי הוא נמנה על אוכלוסייה זו. לפיכך, לא קמה לו זכאות מכוח התקנות לשירות בלא המתנה בתור.

אשר-על-כן, ולאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי תביעת התובע לא מגלה עילה ולפיכך, הורה על מחיקת התביעה.

33. ערעור על החלטת המשיב, שדחתה את תביעת המערער להכרת זכות לפי חוק הנכים - סוכרת וכאבי גב - הערעור התקבל
ב- ו"ע (חי') 127/08 {קבלאן ואאיל נ' משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 82142 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, שדחתה את תביעת המערער להכרת זכות לפי חוק הנכים, בהסתמך על תוצאות הבדיקות וחוות-הדעת הרפואיות, לפיהן הגיע המשיב למסקנה, כי לא אירעה למערער נכות עקב תנאי השירות הצבאי, וכי אין קשר בין מחלת הסוכרת וכאבי הגב מהם סובל המערער ובין תנאי שירותו הצבאי.

המערער, הוא יליד 1971, והתגייס לשירות חובה בצה"ל בחודש פברואר 1990, בפרופיל 64, בשל רגל שטוחה ובעיות באוזן שמאל. המערער שירת כמכונאי רכב ומדריך למכונאות רכב בסדנת רכב.
המערער ציין בתצהירו, שבמהלך שנות שירותו הוא עסק בהרמת משקלים כבדים ביותר של חלקי חילוף שונים לרכבים, בהכנסה והוצאה של מנועים כבדים, החלפת גלגלים כבדים, ועבודתו התבצעה תוך כדי כיפוף הגב התחתון בשל הצורך לרכון לעבר מנועי הרכבים.

עוד הוסיף המערער, כי במהלך חודש מרץ 2003 או בסמוך לכך קרא לו מפקדו, רס"ן אבי כהן, והודיע לו על כוונתו לשחרר אותו מהיחידה ואף מהשירות, וזאת עקב טענות שהמערער טען שלא היו נכונות, בנוגע לחוסר התאמה. המערער טען, שקיבל את ההודעה בצורה קשה ביותר, ולאחר בדיקות התגלה שהתפרצה אצלו מחלת הסוכרת, וזאת כחודשיים לאחר הופעת הדחק הנפשי הקשה.

מטעם המשיב הוגשה חוות-דעת שנכתבה על-ידי פרופ' מרדכי וויס, מומחה למחלות פנימיות ואנדוקריניות. פרופ' וויס שלל קיום אסכולה הקושרת בין סטרס ובין התפרצות סוכרת סוג 2. המומחה הגיע למסקנה, שמדובר בסוכרת סוג 2, ושלל, כאמור, קשר בין גורם דחק לסוכרת מסוג 2.

מטעם המערער הוגשו שתי חוות-דעת, שנכתבו על-ידי פרופ' מיכה רפפורט. בחוות-דעתו הראשונה, התייחס המומחה לתמצית המקרה, כפי שזו סופרה לו על-ידי המערער. המומחה כתב, שלפני הופעת הסוכרת לראשונה אצל המערער, לא היה כל אירוע דחק חריג, כגון מחלת חום, טראומה נוספת או דחק נפשי וגופני אחר, פרט לדחק הנפשי ממנו סבל בעקבות השירות הצבאי. המומחה אבחן את מחלת הסוכרת ממנה סובל המערער, כסוכרת סוג 1, תלוית אינסולין.

עוד התייחס המומחה, לקשר שבין איזון רמות הסוכר וסיבוכי המחלה ולקשר שבין דחק גופני או נפשי להופעת המחלה. בקובעו את סוג הסוכרת ממנה סובל המערער, התייחס פרופ' רפפורט לקשר שבין דחק נפשי בזמן השירות הצבאי לפריצת המחלה, להשמנה והעליה במשקל, לקשר שבין הפרעות שינה והופעת הסוכרת, והגיע למסקנה שהסוכרת ממה סובל המערער, כאמור, היא מסוג 1, וזו התגלתה לראשונה בשנת 2004, כתוצאה משירותו הצבאי.

בחוות-דעתו המשלימה, סיכם פרופ' רפפורט, מומחה המערער, שקיימת אסכולה רפואית מבוססת ובעלת משקל, הנתמכת על-ידי מרבית המומחים לסוכרת בארץ, הרואה בדחק נפשי וגופני כגורם בעל משמעות חשובה ביותר היכול בתנאים מסוימים לשבש את איזון הסוכר בגוף ולהביא לפרוץ מחלת סוכרת גלויה.

בית-המשפט קיבל את עמדתו של פרופ' רפפורט והעדיף אותה על עמדתו של מומחה המשיב. נקבע, שבמקרה המסוים של המערער, ועל-אף שמדובר בשירות ארוך, הרי שפקד אותו לחץ ייחודי לצבא, ולחץ זה גרם לו לדחק נפשי גבוהה ביותר, שהביא בסופו של דבר להתפרצות מחלת הסוכרת סוג 1.

בית-המשפט דחה את קביעת מומחה המשיב, כי הסוכרת התפרצה אצל המערער עוד לפני שנת 2003, וקבע, כי הוכח קשר סיבתי קונקרטי בין התפרצות מחלת הסוכרת אצל המערער ובין האירועים שפקדו אותו במהלך שירותו הצבאי. המערער סובל מסוכרת סוג 1, וזו התפרצה תוך ועקב שירותו הצבאי.

בנוגע לגב התחתון, הוגשה מטעם המשיב, חוות-דעת שנכתבה על-ידי ד"ר אלפרסון מיכאל, כירורג אורתופד, ומטעם המשיב הוגשו שתי חוות-דעת, שנכתבו על-ידי ד"ר דוד קרת, מומחה ומנתח לאורתופדית ילדים.

מומחה המשיב, ד"ר אלפרסון, כתב שאין תיעוד רפואי על כאבי גב תחתון לפני האירוע שפקד את המערער, וכי בדיקת C.T. לעמוד שדרה מותני איננה מעידה על ממצא טראומטי, אלא בליקוי מבני, ואין בבדיקה הנ"ל הסבר לתלונות המערער על כאבי גב תחתון עם קרינה לרגליים. מסקנת המומחה היתה, שאין קשר בין כאבי הגב התחתון אצל המערער ובין האירוע, וכי מדובר בתהליך ניווני טבעי מתקדם.

מומחה המערער, ד"ר קרת קבע, שבהעדר רקע קודם לשירות הצבאי, יש קשר חד-משמעי של גרימה בין השירות והפגימה בגב התחתון. בחוות-דעתו השנייה התנגד ד"ר אלפרסון לקביעת מומחה המשיב, לפיה המערער הבריא לחלוטין לאחר האירוע, והוסיף שהעדר רישומים רפואיים משנת 1998 ועד שנת 2003 אינה שוללת קיום קשר של גרימה בין הפגימה והשירות.
בית-המשפט קבע, כי כאבי הגב התחתון מהם סובל המערער, הוחמרו בשל שירותו הצבאי. מצב גבו התחתון של המערער לא נגרם על-ידי השירות הצבאי, אך הוחמר על-ידו וזאת במחצית משיעור נכותו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור וביטל את החלטת המשיב, וקבע, כי מחצית מנכותו של המערער בגב התחתון הוחמרה תוך ועקב שירותו הצבאי. באשר לסוכרת, נקבע, שמחלת הסוכרת ממנה סובל המערער נגרמה במלואה תוך ועקב שירותו הצבאי.

34. ערעור על החלטת המשיב, בה קבע המשיב, כי אין קשר בין כאבי הגב התחתון של המערער, לבין שירותו במשטרה - הערעור נדחה
ב- ע"נ (יר') 52009-06-13 {ינון טביב נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 44993 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, בה קבע המשיב, "שאין קשר בין כאבי הגב התחתון עם הקרנה לרגל ימין לבין האירוע מתאריך 28.11.10".

המערער יליד שנת 1966; הוא התגייס למשטרה בשנת 1988 לאחר שירות בצה"ל; במשטרה המערער שימש בתפקידי סיור ושטח.

המערער טען, כי הוא שהה בפעילות מבצעית בהאיטי ביחידה משטרתית שפעלה שם מטעם האו"מ. במהלך סיור במחנות עם ציוד כבד עליו, הוא חש ברגל ימין וביד ימין והרגיש שאינו יכול להחזיק ציוד ביד ימין. הוא פונה למרפאה של האו"מ וקיבל טיפול תרופתי.

לאחר מכן סבל לדבריו מקושי בהליכה, חולשה ביד ימין והרגיש עקצוצים ביד וברגל ימין. כעבור חודש חזר ארצה ושוב סבל מהתקף דומה ביד וברגל ימין.

מטעם המשיב הוגשה חוות-דעתו של ד"ר נחשון שזר, שבה נכתב, בין היתר, כי
כאבי הגב הם תוצאה של תהליך ניווני טבעי, ולא של תנאי שירות במשטרה ולא של אירוע מסוים כלשהו.

מטעם המערער הוגשה חוות-דעתו של ד"ר נחשון רנד שהתייחס לקביעותיו של ד"ר שזר וכתב, כי ברוב המקרים בלט דיסק אינו סימפטומאטי בקבוצת גיל זו. חבלה, תאונה, או עומסים חריגים יכולים להוות גורם המאתחל תהליך התדרדרות והפיכת הבלט מממצא רנטגני א-סימפטומאטי ללא כל ביטוי קליני למקור לכאב ומוגבלות ניכרת, כפי שכנראה קרה במקרה זה. וכי במקרה שלפנינו אין עדות לגורמי סיכון אחרים מלבד חשיפה לעומסים פיזיים קשים ומתמשכים לאורך שנות השירות ובייחוד בתקופת השהייה במשימה בהאיטי.

לאור זאת, טען המומחה, כי יש לייחס את מלוא נכותו של המערער בגין הפגיעה בעמוד השדרה המותני ובגין קרינת הכאב והתסמינים ברגל ימין, לחשיפתו לעומסים ולחבלות במהלך הפעילות המשטרתית במשימה בהאיטי ולאורך שנות שירותו.

בית-המשפט קיבל את חוות-דעתו של ד"ר נחשון שזר מטעם המשיב, לפיה אין קשר סיבתי בין הפגימה ממנה סובל המערער ובין תנאי שירותו במשטרה או האירוע מיום 28.11.10, וקבע, כי השיוך של כאבי הגב לנשיאת משאות כבדים בהאיטי נעשה הרבה אחרי האירוע שנטען שהיה בהאיטי ב- 28.11.10. במילים אחרות, יש פה מצב של שיוך הכאבים בדיעבד לנשיאת משאות.

כמו-כן, המערער הודה בעדותו שביום האירוע בהאיטי לא ניגש למרפאה מפני שלטענתו היו לו כדורים שהשתמש בהם בעבר. ללמדך שסבל בעברו מכאבי גב תחתון אך מכל מקום לא הביא המערער תיעוד רפואי המצביע על כאבים ובעיות גב במהלך השהות בהאיטי.

מעבר לכל האמור לעיל, המערער היה מודע לכך שהוא סובל מכאבי גב גם ללא קשר לשירות בהאיטי. עובדה היא שלדבריו הצטייד בכדורים שבהם השתמש בעברו. אכן עיון בתיקו הרפואי מצביע על כך שסבל מכאבי גב תחתון עוד הרבה לפני האירוע בהאיטי. עברו הרפואי של המערער, מאשש את קביעתו של ד"ר שזר שמדובר ב"תהליך שתחילתו בעשורים הראשונים של החיים".

ב- ר"ע 187/83 {דב רדושיצקי נ' קצין התגמולים לפי חוק הנכים, פד לז(4), 361 (1983)} נקבעה ההלכה הבאה על-ידי כב' השופט בך: "... מסכים גם אני לדעה, כי אין להחמיר עם התובע, במיוחד כאשר באים לשקול את הראיות אשר בעזרתן מבקש הוא להרים את הנטל המוטל עליו. אין הוא חייב לבסס את טענותיו עד לדרגת שכנוע של 'קרוב לוודאי', ודי אם עולה מההוכחות בשלמותן, לרבות החומר הרפואי, כי מתקבל מאד על הדעת, שאמנם קיים קשר סיבתי בין השירות הצבאי לפרוץ המחלה. אך לא הייתי מסתפק בפחות מזה".

בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי במקרה שלפנינו המערער לא עמד בנטל הנ"ל ולא הוכיח שמתקבל מאד על הדעת שיש קשר סיבתי בין הפגימה ממנה סובל המערער לבין השירות במשטרה או האירוע מיום 28.11.10.

35. בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית, ולמנות מומחה בתחום האורטופדיה - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 6 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

ב- ת"א (יר') 4737-03-15 {מדינת ישראל נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, תק-של 2016(1), 91969 (2016)} נדונה בקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה, ולמנות מומחה בתחום האורטופדיה.

מר ע.ג. נפצע בתאונת דרכים, שאירעה תוך כדי ועקב שירותו הצבאי. בגין תאונה זו הוכר ע.ג. כנכה על-פי חוק הנכים, והוא מקבל קצבאות על-פיו.

המדינה הגישה תביעת שיפוי כנגד הנתבעת, מבטחת הרכב. התביעה התבססה על דרגת הנכות שנקבעה על-ידי ועדה רפואית על-פי חוק הנכים, אשר לטענתה של המדינה, מחייבת בתביעה זו מכוח סעיף 6ב' לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. הנתבעת לא חלקה על הטענה, לפיה קביעת הוועדה מחייבת על-פי דין, אלא שהיא ביקשה להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה, ולמנות מומחה בתחום האורטופדיה.

ע.ג. נפגע בעיקר בעקב רגלו הימנית. הוא נבדק על-ידי וועדה רפואית על-פי חוק הנכים, ונקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 21%.

המבקשת טענה, כי נפלה טעות בקביעת הוועדה, שכן למרות שהיא מצאה הגבלת תנועה, היא קבעה נכות לפי סעיף המתאים למצב של קשיון. עוד טענה המבקשת, כי הוועדה לא נתנה דעתה לעובדה שבפענוח בדיקת סי.טי. מיום התאונה נרשם, כי "ניצפה שבר מרוסק של עצם העקב מימין. לציין שניצפה פרגמנט גרמי קטן מנותק באספקט אחורי של עצם טלוס מימין. הניתוק נראה ישן ולא קשור לחבלה ושברים שבעצם העקב."
המשיבה השיבה, כי אף אם נפלה טעות בקביעת הוועדה, מינוי מומחה לסתור קביעת וועדה על-פי דין ייעשה רק במקרים חריגים, וטעות מסוג זה אינה מסוג המקרים החריגים המצדיקים מינוי כאמור. עוד הוסיפה המשיבה וטענה, כי הוועדה קבעה 20% לפי סעיף 48(3)א'III מותאם, דהיינו אף אם לא נמצא קשיון, נמצאו ממצאים אחרים המצדיקים שיעור נכות כפי שנקבע.

בפסיקה המנחה נקבע, כי רשות להבאת ראיות לסתור תינתן במקרים חריגים. עוד נקבע, כי רשימת אותם מקרים אינה רשימה סגורה ודינו של כל מקרה לידון לגופו:

"על-פי נוסח הסיפא לסעיף 6ב' לחוק, יש להתיר להביא ראיות לסתור רק אם ראוי הדבר למען עשיית צדק ומטעמים מיוחדים שיירשמו. נוסח זה מצביע על כך, שהתרת הבאת ראיות לסתור מיועדת למקרים מיוחדים וחריגים בלבד. כדוגמה למקרים כאלה יכול לשמש מקרה, בו חל שינוי משמעותי במצחו של הנפגע מאז נקבעה נכותו על-ידי הוועדה הרפואית של המוסד ועד לדיון בבית-משפט. מקרה אחר הוא, כשלפני הוועדה הרפואית לא היו עובדות רלוואנטיות חשובות, הנוגעות למצבו הרפואי של הנפגע קודם התאונה, ואשר לו היו לפניה, בוודאי היו מביאות לתוצאה שונה. אין זו, כמובן, רשימה ממצה של המקרים בהם יתיר בית-המשפט להביא ראיות לסתור, אלא בגדר הדגמה בלבד. אך מה שחשוב להדגיש הוא, שרק במקרים חריגים ובנסיבות יוצאות דופן יותר הדבר.

כדי שיותר להביא ראיות לסתור, לא די בעובדה שיש מומחה רפואי או מומחים רפואיים הסוברים אחרת משסבורה הייתה הוועדה הרפואית, אפילו אם הפער בין מה שסבורה הוועדה הרפואית לבין מה שסוברים המומחים הרפואיים הינו גדול. כל המצוי בנושא זה של תביעות על נזקי גוף יודע, עד כמה מקובלת ונפוצה המחלוקת בין מומחים רפואיים, ועד כמה אין קושי למצוא חוות-דעת שתהיה שונה ממסקנות הוועדה הרפואית. אם בכל מקרה של קביעה שונה על-ידי מומחה רפואי מזו שקבעה הוועדה הרפואית ניתן היה להביא ראיות לסתור - כל מטרת חקיקתו של סעיף 6ב לחסוך את הצורך בהבאת ראיות רפואיות לעניין נכותו של הנפגע הייתה נמצאת מסוכלת. אכן, פסיקתו העקבית של בית-משפט זה היא שיש למעט במתן רשות להביא ראיות לסתור על-פי הסיפא של סעיף 6ב ולצמצם את ההיתר למקרים נדירים בלבד" {ע"א 5779/90 הפניקס נ' טיראח (24.07.91)}.

בית-המשפט קבע, כי טעות של הוועדה בקביעת סעיף הליקוי המתאים למצבו של הנבדק אינה מצדיקה רשות להביא ראיות לסתור, שכן אין היא אלא דוגמא למקרה של מחלוקת רפואית בין מומחים שונים. אשר-על-כן, אילו עמדה טענתה הראשונה של המבקשת לבדה, בית-המשפט לא היה מתיר מינוי מומחה.

אלא שמקום בו נמצא, כי בהחלטת הוועדה על-פי דין, קיים דיון חסר בשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין המצב הנוכחי של הנפגע, מצאו בתי-המשפט מקום להתיר הבאת ראיות לסתור {ראה: רע"א 5608/90 קורנהיל חברה לבטוח בע"מ נ' שמעון מזרחי, פד מו(2), 107 (1992)}.

במקרה דנן, בית-המשפט קבע, כי כאשר הוועדה לא קיימה דיון בממצא שנמצא בבדיקת הסי.טי. מיום התאונה, אשר מצביע על ממצא ישן בקרסולו של ע.ג., נראה, כי יש מקום להתיר למבקשת להביא ראיות לסתור את קביעת הוועדה.

בנסיבות אלה, בית-המשפט מינה את ד"ר רמי מושיוב כאורטופד מטעם בית-המשפט, לקביעת שיעור נכותו של ע.ג. בעקבות התאונה.

36. ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו - כאבי גב - הערעור נדחה
ב- ע"נ (חי') 42749-11-13 {ע. ד. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 88183 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, אשר דחה את בקשת המערער להכרה בנכותו, וקבע, כי אין קשר בין כאבי הגב התחתון עם קרינה לגפיים תחתונות מהם הוא סובל לבין תנאי שירותו הצבאי.

המערער, יליד 1969, התגייס לשירות חובה בשנת ,1987, לאחר שנקבע לו פרופיל רפואי 82. הוא שירת בתפקיד חשמלאי טנקים, וסיים את שירות החובה בשנת 1990. בהמשך הוא התגייס לשירות קבע, שנמשך עד סוף שנת 2012.

בשנת 2013 הגיש המערער למשיב, בקשה להכרת זכות {מחלה}, לפי חוק הנכים. בבקשה הוא טען, בין השאר, כי עקב תנאי שירותו הוא החל בשנת 2003 לסבול מכאבי גב תחתון, הגבלה בתנועה והקרנה לשתי רגליו, ועקב זאת בשנת 2007 הורד הפרופיל הרפואי ל- 45, וכעבור זמן אף הועבר לעסוק בעבודה משרדית. הבקשה נתמכה בחוות-דעת של ד"ר חיים שטארקר, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע, כי קיים קשר סיבתי בין ההגבלה בתנועות עמוד השדרה המותני, כתוצאה מעומס כרוני שהופעל עליו, לבין אופי עבודתו.

המשיב הפנה את המערער לבדיקה על-ידי ד"ר מיכאל אלפרסון, כירורג אורתופד, אשר בחוות-דעתו קבע, כי אין קשר של גרימה בין הופעת כאבי גב תחתון אצל המערער לבין תנאי שירותו הצבאי.

בהסתמכו על חוות-דעת אלפרסון ותוצאות בדיקות, החליט המשיב לדחות את בקשת המערער. על החלטה זו הוגש הערעור.

בית-המשפט קבע, כי המערער לא הוכיח קיומה של אסכולה רפואית, הקובעת קשר סיבתי בין מאמצים גופניים הכוללים נשיאת משקלים וכיפוף הגב לבין פגימה בעמוד שדרה תחתון. לא הובאו על-ידי המומחה מטעם המערער, מחקרים מדעיים רציניים שהצביעו באופן משכנע על הקשר, להבדיל מהשערות, ואפילו הן השערות סבירות.

שירותו של המערער היה שירות קבע ארוך, מגיל 21 ועד גיל 42 {כאשר בהיותו בגיל 40 הוא הועבר לעבודה משרדית}. הופעת כאבים בגב רק בשנת 2003 {בגיל 34}, לאחר 12 שנים בשירות קבע, בהן לא נרשמה עדות לתלונות על כאבי גב, על-אף שבכל השנים הועסק המערער כחשמלאי טנקים, מאששת את קביעת ד"ר אלפרסון, לפיה הכאבים מעידים על שינויים ניווניים בעמוד השדרה עקב גילו של המערער, אשר מאפיינים 39% מבני גילו, ללא קשר להרמת משקלים ותנאי שירות צבאי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בשנות השירות הצבאי הארוך של המערער לא נרשמו אירועים טראומטיים. על-פי הלכת רוט {ע"א 472/89 קצין התגמולים נ' אברהם רוט, פד מה(5), 203 (1991)}, שקבעה, כי כשמדובר בשירות ארוך ומתמשך ללא אירוע טראומטי חריג, נותר הנטל להוכיח קשר סיבתי על כתפי המערער, אך הוא לא עמד בהרמת נטל זה.

תיאור אופי פעילותו של המערער כחשמלאי טנקים לא הניח תשתית לקיומם של שרשרת אירועים זעירים מתמשכים, חוזרים ונִשנים ברציפות מדי יום במשך שעות רבות, שהעידו על שרשרת פגיעות זעירות. מעדות המערער {שהיתה עדות יחידה} עלה, כי סדר יומו בשירות היה מגוון, כי בדרך כלל ביצע עבודתו בשיתוף עם חיילים נוספים, וכי לעתים קיבל פטורים ממאמצים גופניים ונשיאת משקלות. בהיעדר ראיה לקיומם באופן רציף של אירועים זעירים שכל אחד מהם הוא "תאונה", לא הוכחו, איפוא, שלושת התנאים לקיומה של מיקרוטראומה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי לא עלה בידי המערער להוכיח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין כאבי גב תחתון לבין שירותו הצבאי, ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת". משלא הוכח קשר סיבתי-עובדתי, בית-המשפט לא נדרש לסוגיית הקשר הסיבתי-המשפטי.

37. ערעור על החלטת קצין התגמולים, שקבע, כי אין קשר בין כאבי הברכיים של המערערת לבין תנאי שירותה הצבאי - פגימת CMP - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 36274-09-11 {נ.ב. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 74050 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, שקבע, כי אין קשר בין כאבי הברכיים של המערערת לבין תנאי שירותה הצבאי.

המערערת, ילידת 1987, התגייסה לשירות צבאי בשנת 2006 עם פרופיל רפואי 97, שירתה כלוחמת בגדוד חיל רגלים ושוחררה מהשירות בשנת 2008, עם פרופיל רפואי 72.

בשנת 2010, הגישה המערערת למשיב בקשה להכרת זכות {חבלה} לפי חוק הנכים. בבקשה נכתב, כי החל משלב הטירונות החלה המערערת לסבול מכאבי ברכיים, עקב מאמצים ונשיאת משא כבד משקל.

על סמך חוות-דעת של ד"ר אורי בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורתופדית, החליט המשיב לדחות את הבקשה, בקבעו, כי אין קשר בין כאבי הברכיים לבין תנאי השירות הצבאי.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בכתב הערעור המתוקן נטען, כי לפני גיוסה לא סבלה המערערת מפגימה בברכיה, כי הפגימה נגרמה עקב השירות הצבאי כלוחמת בטירונות, באימון המתקדם ובפלוגה, וכי רק כחצי שנה לפני שחרורה הורד הפרופיל הרפואי שלה והיא הועברה לתפקיד של פקידה פלוגתית. לתמיכה בערעור, הוגש תצהיר של המערערת וחוות-דעת של פרופ' נחום רוזנברג, אורתופד מומחה, אשר קבע, כי המערערת סובלת מנכות בברכיה, על רקע הפרעה תוך מפרקית, שמקורה הוא CMP, שנוצר על רקע תנאי שירותה הצבאי.

בכתב התשובה טען המשיב, כי בטרם גיוסה סבלה המערערת מפגיעה ישירה בברכיה, כי CMP היא תופעה שכיחה אצל נשים צעירות, ואיננה נגרמת בשל פעילות גופנית, וכי בבדיקות שבוצעו במערערת לא התגלה ממצא טראומתי. לכתב התשובה צורפה חוות-דעתו של ד"ר בלנקשטיין, אשר חלק על השקפת ד"ר רוזנברג, לפיה פעילות גופנית היא הסיבה ל- CMP.

בית-המשפט קבע, כי כאשר ניצבות בפניו שתי חוות-דעת: מטעם המערער ומטעם המשיב, אין הוא מחויב לאמץ אחת מהן באופן מוחלט. כך אף קיימת חוות-דעת שלישית, של מומחה שמונה על-ידי הוועדה. חוות-דעת של מומחה שמונה על-ידי הוועדה, בדומה לחוות-דעת של מומחה שמונה על-ידי בית-משפט, היא רק אחת מהראיות העומדות בפני הוועדה, ואין בה כדי להגביל את שיקול דעתה או לגרוע מהסמכות הנתונה לה להכריע באופן סופי במחלוקת שבין הצדדים {ע"א 8950/07 עירית נצרת נ' כרדוש (פורסם בנבו, 24.11.10); ע"א 5509/09 מסארווה נ' עזבון מסארווה (פורסם בנבו, 23.02.14); ע"ו (מחוזי ת"א) 34668-12-12 צ.ד. נ' קצין התגמולים (פורסם בנבו, 10.10.13)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי כל שלושת המומחים הרפואיים הסכימו, כי הפגימה הרפואית בשתי ברכיה של המערערת היא CMP, התרככות של סחוס הפיקה. ד"ר רוזנברג, מטעם המערער, הדגיש, כי אבחנה של CMP היא אבחנה מדויקת, המבוססת על ממצאים פתולוגיים אובייקטיביים של פגיעה בסחוס הפיקה, וכי על קיומו של CMP אצל המערערת ניתן ללמוד מממצאי בדיקת MRI של ברך שמאל, אשר הדגימו פגמים סחוסיים בפטלה בגבולה התחתון ובטרוכלאה של הפמור. המחלוקת נסבה על שאלת גורמי מחלה זו.
בית-המשפט קבע, כי התיעוד מלפני הגיוס הצביע על כאבים בברך בגיל צעיר עקב אירוע של חבלה. קיומו של וולגוס אנטומי בשתי הברכיים, שהינו פגם מולד, ואחד מהגורמים האפשריים ל- CMP. קיומן של התלונות על הכאבים לפני הגיוס, תומכים במסקנה, כי פגימת CMP שבאה לביטוי בכאבים בברכיים, היתה קיימת אצל המערערת עוד לפני תחילת שירותה הצבאי.

משהוכח בדרגה של "מתקבל מאוד על הדעת", כי פגימת CMP היתה קיימת עוד לפני הגיוס, בחן בית-המשפט, במסגרת הקשר הסיבתי-העובדתי, האם חלה החמרה בשירות הצבאי ומה שיעור ההחמרה, ובמסגרת הקשר העובדתי-המשפטי, איזה חלק משיעור זה ניתן לייחס לשירות הצבאי.

מתצהיר המערערת ומהתיעוד הרפואי עלה, כי גורם הסיכון שמקורו בשירות הצבאי של המערערת, בעת הכשרתה כלוחמת בטירונות ובאימון המתקדם, היה הגורם הדומיננטי להחמרת מצבה, בבחינת "גורם שאין בלתו". עומס היתר, נשיאת משקלים, כפיפות ברכיים לפרקי זמן ממושכים. כל אלו נתנו ביטויים בכאבים בלתי פוסקים, ובתלונות בפני גורמי הרפואה, שהובילו בסופו של דבר להורדת הפרופיל הרפואי והפסקת הכשרתה של המערערת כלוחמת. המסקנה היתה, כי בין הפגימה בברכיה של המערערת לבין תנאי השירות קיים קשר סיבתי-עובדתי של החמרה.

באשר לקיומו של קשר סיבתי-משפטי, בית-המשפט קבע, כי כשמדובר בהחמרה, יש לקבוע את שיעור ההחמרה במהלך השירות הצבאי אשר נובע מתנאי השירות. נקבע, כי תנאי ההכשרה כלוחמת, אשר היוו "גורם שאין בלתו" לפגימה בברכיים, קשורים קשר הדוק וברור לשירות צבאי. אולם בקביעת שיעור ההחמרה הנובע מהשירות, יש להביא בחשבון אף נתונים "חיצוניים" כמו גורמי הסיכון אחרים אשר אינם קשורים לשירות הצבאי.

האפשירות, כי לא את כל שיעור ההחמרה יש לשייך לשירות הצבאי מצאה אחיזה בעדות המערערת ובתיעוד הרפואי, ולפיהם כאביה הופיעו בפברואר 2007, כחודש וחצי לאחר הגיוס, דהיינו, בטרם הגיעו לשיאם המאמצים הפיזיים בטירונות ובאימון המתקדם. יש בכך כדי לתמוך בטענה, כי CMP מהווה פגימה אופיינית אצל נשים צעירות בגילה של המערערת, ללא קשר לשירות הצבאי.

כמו-כן, בית-המשפט קבע, כי אין להתעלם מכך שלא בוצעו למערערת כל הבדיקות שיכולות היו לשלול גורמי סיכון אחרים להיווצרות CMP במהלך השירות {ואף לפניו}. חשיבותם של אלו גוברת הן לנוכח שני מיפויי העצם שנעשו ואשר העידו על תקינות ובדיקת MRI בברך ימין שנמצאה תקינה, והן לנוכח הסברי ד"ר בלומברג, לפיהם, לאבחנת CMP ניתן להסתפק באנמנזה של המערערת ובבדיקתה הגופנית, אולם לא בהכרח קיים מתאם בין מידת הנזק לסחוס לבין עוצמת הכאב. במקרה הנוכחי לא בוצעו בדיקת EMG, שעשויה היתה לשלול היחלשות שרירי הירך כגורם ל- CMP, ובדיקת ארתרוסקופיה אבחנתית.

לאחר ששקל את הנתונים "הפנימיים" והנתונים "החיצוניים" הקשורים לשאלת התממשות גורמי הסיכון במקרה הנוכחי, בית-המשפט הגיע למסקנה, כי בתקופת שירותה הצבאי של המערערת, חלה החמרה בפגימת CMP בברכיה, וכי שיעורה של החמרה זו עקב השירות הינו שני שליש.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור, והורה על ביטול החלטת המשיב. בית-המשפט קבע, כי קיים קשר סיבתי של החמרה בשיעור שני שליש בין הפגימה בשתי הברכיים של המערערת לבין שירותה הצבאי.

38. ערעור על החלטת המשיב, בה דחה המשיב את תביעת המערער להכיר בו כנכה בעקבות אירוע חבלתי שקרה מחוץ לשעות העבודה, בו נחבל המערער בקרסול ימין - הערעור נדחה
ב- ע"נ (יר') 23019-12-10 {א.ד. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 33941 (2016)} נדונו שני ערעורים בשני תיקים של אותו מערער שאוחדו. ערעור על החלטת המשיב, בה דחה המשיב את תביעת המערער להכיר בו כנכה בעקבות אירוע חבלתי בו נחבל המערער בקרסול ימין. המשיב הודיע בהחלטתו למערער ש"החבלה לא אירעה עקב השירות כמשמעותו בסעיף 1 לחוק הנכים. החבלה אירעה במהלך אימון כושר בבית ללא קשר לתנאי השירות".

בערעור השני, המשיב דחה את תביעת המערער להכיר בנכות שעניינה פגיעות באזניים {ירידה בשמיעה וטנטון}.

בסיכומים בכתב מטעם המערער, הוא הודיע שהוא מוחק את הערעור בכל הנוגע לפגימה באוזניו של המערער, באופן שנותרת החלטת המשיב, לפיה לא נותרה נכות שמיעתית. עם זאת, שמר המערער על זכותו לפנות בעתיד, אם יעלה הצורך, לוועדה רפואית במסגרת החמרת מצב. לפיכך, החלטה זו דנה אך ורק בתיק החבלה.

המערער יליד 1974, שירת כלוחם ימ"מ החל משנת 1996; בעבר הוכרה נכות המערער בגין פגימות בעקבות קטיעה חלקית של אצבע 2 עם נכות בשיעור 5%, צלקות באמה ימנית בשיעור 10%.כן הוכרה נכות המערער בגין פגימה בצוואר, רגל שמאל, קרסול ימין ובעיות נפשיות.

נוכח טענת המשיב, שאירוע החבלה היה מחוץ לשעות העבודה ומחוץ לשירות, לא הוגשו חוות-דעת רפואיות וההוכחות התנהלו סביב השאלה האם יש או אין קשר בין אירוע החבלה לבין השירות של המערער במשטרה.
המערער טען, כי יחידת "חרב גדעון" בה שירת המערער, דורשת מלוחמיה להיות בעלי כושר גופני גבוה במיוחד וזאת כצורך מבצעי של היחידה; מפקד היחידה מעודד את הלוחמים לבצע פעילויות גופניות במשך כל היום גם בזמנים שהלוחמים לא נמצאים ביחידה. המערער ציין, שהוא התחיל להתאמן ותוך כדי האימון נפגע בקרסול ימין ואובחן שבר בקרסול שהצריך גיבוס.

מאידך, המשיב, לא רק שהסתמך על דו"ח הפציעה ועל רישום רופא היחידה שמציינים שהפגיעה היתה בבית, אלא הוסיף וטען בכתב התשובה לערעור, כי היוזמה לבחירת מקום המשחק-אימון וזמן המשחק היתה של המערער, והיא לא ממלאת אחרי הדרישה שהפעילות תהא עקב השירות; המערער לא פעל על סמך הוראה של המפקד. המלצת המפקד איננה בבחינת הוראה;המערער בחר לשחק כדורגל בשעות הפנאי ולכן אין לראות בכך פעילות למען היחידה במשטרה בה שירת;המפקד של המערער מילא את דו"ח הפציעה לאחר שיחה עם המערער וציין שמדובר באימון בבית; קבלת טענת המערער משמעה הרחבה לא סבירה של ההלכות הנוהגות לעניין הקשר הסיבתי בין השירות ביחידה המשטרתית לפעילות מחוץ לעבודה.

בית-המשפט קבע, כי המערער לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח שמשחק הכדורגל שבו השתתף היה קשור לשירותו במשטרה ולכן דין הערעור להידחות.

בהקשר זה, בית-המשפט הזכיר את ההלכה שנפסקה בבית-המשפט העליון ברע"א 4241/07 {אופיר נחמני נ' קצין התגמולים-משרד הביטחון, תק-על 2009(1), 1801 (2009)}, שם התייחס בית-המשפט לשאלה דומה לענייננו, בה המערער שיחק משחק קט-רגל, לטענתו, כדי לשפר את כושרו לקראת מבחן ספורטיבי הנקרא "מבחן בר-אור" וכך נכתב באותו עניין:

"אכן ההלכה שיצאה מפי בית-משפט זה היא כי ניתן להכיר בקשר בין פגיעה לבין השירות בצה"ל, גם כאשר הפגיעה התרחשה עת שהה החייל בחופשה, אך זאת רק בתנאי שהפגיעה התרחשה כתוצאה ממעשה שנועד לקדם את מטרותיו של צה"ל - ככזה, או שהפעולה הספציפית נתבקשה מהחייל אם במפורש ואם במשתמע מנסיבות שהתהוו (עיינו, למשל: ר"ע 507/82 אבו רוקון נ' קצין התגמולים, פ"ד לז(4), 212, 215 שיש בו דמיון מסוים לטענות שבפנינו).

השאלות אותן יש לבחון הינן איפוא האם פעילותו של המבקש נועדה לקדם אינטרס של הצבא, והאם הפעילות הגופנית של המבקש הגיעה כתוצאה ממילוי אחר המלצה ספציפית של המפקד, או אז היא מהווה ביטוי למילוי תפקידו. לשיטתי, התשובה על שאלות אלה כאן הינה בשלילה. המבקש פעל מיוזמתו, כאשר בחר להצטרף, בזמנו הפנוי, למסגרת פרטית של משחק קט-רגל. בענייננו לא ניתן לומר כי השתתפותו של המבקש במשחק קידמה, או נועדה לקדם - ככזו - אינטרס ישיר של צה"ל. ודוק, ייתכן והייתה צפויה לצה"ל תועלת עקיפה כלשהי משיפור כושרו הגופני של המבקש ובהחלט ייתכן שמשחק הקט-רגל היה תורם לשיפור תוצאת מבחן הבר-אור של המבקש, אך גם אם כך הדבר (ואין הדבר נקי מספקות), הרי שמכאן ועד להוכחת קשר סיבתי בין הפציעה לבין השירות הצבאי - הדרך עודנה ארוכה."

לאור ההלכה הנ"ל, בית-המשפט קבע, כי אין לומר, כפי שנכתב בפסק-הדין הנ"ל, ש"פעילותו של המערער נועדה לקדם אינטרס של הצבא, והפעילות הגופנית של המערער הגיעה כתוצאה ממילוי אחר המלצה ספציפית של המפקד". על המערער, ניתן לומר ש"פעל מיוזמתו, כאשר בחר להצטרף, בזמנו הפנוי, למסגרת פרטית של משחק כדורגל".

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור בכל הקשור לחבלה.

39. ערעור על החלטת קצין התגמולים שקבע, כי אין קשר סיבתי של גרימה בין כאבי הקרסוליים בשתי רגליו של המערער לבין שירותו הצבאי - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 24721-11-12 {ל. ז. נ' קצין התגמולים, תק-של 2016(1), 61093 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים שקבע, כי אין קשר סיבתי של גרימה בין כאבי הקרסוליים בשתי רגליו של המערער לבין שירותו הצבאי.

המערער, יליד 1992, התגייס לשירות חובה בשנת 2010, לאחר שנקבע לו פרופיל רפואי 82 {בגין עודף משקל בדרגה קלה, שבר ביד ומחלה אנדוקרינית ללא הפרעות תפקודיות}.

בשנת 2012 הגיש המערער בקשה להכרת זכות {מחלה} לפי חוק הנכים, בגין "אי יציבות בקרסוליים" בשתי רגליו, כתוצאה מתנאי השירות במהלך הטירונות, שכללו נשיאה של ציוד כבד במסעות רגליים, לרבות במועדים בהם קיבל אישורי מנוחה.

המשיב טען, כי המערער נבדק על-ידי ד"ר מיכאל אלפרסון, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר בחוות-דעתו קבע, כי אין קשר של גרימה בין הופעת כאבי הקרסוליים לבין השירות הצבאי. על בסיס חוות-דעת זו, החליט המשיב לדחות את הבקשה להכרה בזכות, בקבעו, כי אין קשר בין ההפרעה בקרסוליים, ממנה סבל המערער עוד לפני גיוסו, לבין תנאי השירות הצבאי.

על החלטה זו הוגש הערעור.

מטעם המערער, הוגשה חוות-דעתו של ד"ר אליהו טל, מומחה לכירורגיה אורתופדית, אשר קבע, כי השירות הצבאי החמיר את מצב הקרסוליים בשיעור של 100%.

בכתב התשובה, לו צורפה חוות-דעת משלימה של ד"ר אלפרסון, טען המשיב, כי על רקע מצבו הרפואי של המערער בטרם גויס לצבא, שכלל ממצא מולד, יש להעדיף את מסקנתו של ד"ר אלפרסון על פני זו של ד"ר טל.

בסיכומיו, טען בא-כוח המערער, כי בחוות-דעת קרפ נפלה טעות מובהקת, בגינה אין לאמץ את מסקנותיה, על-אף שנכתבה על-ידי מומחה שמונה על-ידי הוועדה, ומעמדה כמעמד חוות-דעת מומחה מטעם בית-משפט. נטען, כי ד"ר קרפ שגה באופן קביעת הקשר הסיבתי, כאשר השליך את המאמר הרפואי אודות כמות אנשים שאובחנו עם קואליציה טרזלית והפכו מאסימפטומטיים לסימפטומטיים על הקשר הסיבתי בעניינו של המערער. עוד נטען בסיכומים, כי בחוות-דעת קרפ אין התייחסות לקרסול שמאל של המערער, אשר על-פי התיעוד הרפואי, נפגעה אף היא.

לראשונה נטען בסיכומים, כי השירות הצבאי היווה "טריגר" שהוציא מהכוח אל הפועל מחלה חבויה, ולפיכך, לאור הפסיקה באשר למחלה קונסטיטוציונלית, יש לקבוע, כי תנאי השירות גרמו למחלה במלואה. כך נטען, כי על-אף הפגם המולד בקרסוליו של המערער, היעדר פגיעה תפקודית בטרם גיוסו מצביע על כך שהקשר הסיבתי בין מצבו הרפואי {לאחר שני חודשי טירונות} לבין השירות הצבאי הוא קשר של גרימה ולא של החמרה.

באת-כוח המשיב טענה בסיכומיה, כי מהתיעוד הרפואי עלה, כי באנמנזה שמסר המערער לרופאיו ב"זמן אמת" הוא ציין מפורשות, כי בעת שביצע מאמצים פיזיים בטרם גיוסו הופיעו סימפטומים. עוד נטען, כי יש לדחות את המסקנה שבחוות-דעת קרפ, הן מאחר והיא נשענת על הנחה עובדתית שגויה, לפיה רק בעת השירות חש לראשונה המערער בכאבים בקרסוליו, והן מאחר והיא נסמכת על מאמר רפואי משנת 1974, שאינו משקף את עמדת חוקרי רפואה בימינו.

בית-המשפט קבע, כי לנוכח תנאי השירות של המערער והשפעתם על מצב קרסוליו, כפי שהוכחו על-ידו באמצעות התצהירים, לא ניתן לקבל את מסקנת ד"ר אלפרסון, המומחה מטעם המשיב, לפיה מחלת המערער, היא פרי שינויים ניווניים, שהיו מתרחשים אף אם הוא לא היה מתגייס ונשלח לטירונות של חטיבת חי"ר. מבחינת תנאי השירות, עדויות המערער אודות הכאבים שהלכו וגברו והתיעוד הרפואי, עלה, כי בעת השירות הוחמרה הפגימה בשני קרסוליו של המערער.

באשר לשיעור ההחמרה, קבע בית-המשפט, כי אין הוא מאמץ את המסקנה בחוות-דעת קרפ, לפיה שיעור ההחמרה הוא 25%. על-פי התיעוד הרפואי, בעוד שלפני השירות סבל המערער מכאבים בקרסוליים בגין המום המולד, הרי במהלך שירותו התחזקה עצמתם של הכאבים, נוצר קרע בגיד ובעקבות הניתוח בכף רגל ימין נוצרה הגבלה בתנועה.

בית-המשפט לקח בחשבון את שני סוגי השיקולים, הן את הפגם המולד והכאבים לפני הגיוס ואת ההחמרה במהלך הגיוס {הנתונים ה"חיצוניים"} והן את תרומתם של תנאי השירות להחמרה זו {הנתונים ה"פנימיים"}, וקבע, כי הוכח ברמה של "מתקבל מאוד על הדעת", כי שיעור ההחמרה עקב השירות הצבאי יעמוד על 50%.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משנקבע קשר סיבתי-עובדתי, יש להוכיח, כי מתקיים אף קשר סיבתי-משפטי. על הקשר הסיבתי-העובדתי מחילים מבחני-משפט הנועדים לסנן ולברור מבין הגורמים העובדתיים השונים את אותם גורמים שנמצאו ראויים, כי ישאו עמם אחריות משפטית.

בהלכת אביאן {דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פד נו(5), 732 (2002)} נאמר, כי הקשר הסיבתי-המשפטי אמור ליתן ביטוי להכרעה משפטית ערכית בהטלת אחריות משפטית. השופט חשין הדגיש שם, כי שאלה זו איננה שאלה רפואית, כי אם שאלה מעורבת של חוק ועובדה, וכי אינה נקבעת דווקא על-פי המבחנים הרפואיים הנקוטים בידי רופאים לקביעת האפשירות של קשר סיבתי בין השירות למחלה. במוקד קביעת קשר סיבתי-משפטי עומדת שאלת "הדיקותו ועוצמתו של הקשר" בין השירות הצבאי לבין המחלה שהחייל חלה בו או שהוחמרה עקב השירות. שאלה זו נתונה, על דרך העיקרון, למדיניות בית-המשפט.
באשר להחמרה של מחלה, בית-המשפט קבע, כי הסיווג של מחלה כמוחמרת וקביעת שיעור ההחמרה בתקופת השירות הצבאי נעשים על-ידי חוות-דעת מומחה רפואי, בעוד אשר קביעת שיעור ההחמרה עקב השירות הצבאי היא הכרעה נורמטיבית, המתבססת הן על נתונים "חיצוניים" והן על נתונים "פנימיים" הקשורים לשירות הצבאי. מאחר ולגבי הנתונים ה"פנימיים" מדובר בתנאי השירות ובמידת הדיקותם למסגרת הצבאית הייחודית, ניתן, איפוא, לשייך קביעה אחרונה זו, של קביעת שיעור ההחמרה עקב השירות, לשלב של קביעת קשר סיבתי-משפטי. לתנאי השירות במסגרת טירונות בחטיבת גבעתי יש, כמובן, קשר הדוק וברור למסגרת הצבא.

לאור זאת, בית-המשפט קיבל את הערעור, ביטל את החלטת המשיב, וקבע, כי בין הופעת כאבי הקרסוליים בתקופת השירות הצבאי לבין השירות הצבאי, יש קשר סיבתי של החמרה בשיעור של 50%.

40. נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין כאבי הגב התחתון מהם סבל המערער עוד טרם הגיוס לבין תנאי השירות הצבאי - ספונדילוליזיס - הערעור נדחה
ב- ע"נ (חי') 58597-06-13 {פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 61545 (2016)} נדון ערעור על החלטת קצין התגמולים, לפיה אין קשר סיבתי בין כאבי הגב התחתון מהם סבל המערער עוד טרם הגיוס לבין תנאי השירות הצבאי, ואין קשר סיבתי בין הכאבים בקרסול שמאל עליהם התלונן המערער לבין תנאי השירות הצבאי.

המערער התגייס לקורס טיס, במהלכו נחשף לתנאים פיזיים קשים, הכוללים אימוני ריצה רבים ומסעות, חלקם תוך נשיאת משאות כבדים, אימוני קרב מגע וכו', כאשר באחד מאימוני הריצה נחבל המערער בקרסול שמאל.

בטירונות החל המערער לסבול מכאבים בגבו התחתון כתוצאה מהמאמצים הפיזיים הקשים אליהם נחשף, אשר נתנו אותותיהם לראשונה כאשר בסיום יום קשה התכופף להרים את האפוד. היה זה כשלושה שבועות לערך לאחר תחילת הטירונות.

המערער הופנה לבדיקת CT, אשר הדגימה ספונדילוליסטזיס ובלט דיסק עם לחץ על השק בין חוליות L5-S1. לאור הממצאים ב CT, הורד הפרופיל של המערער ל- 72, והשתתפותו בשלב אימון הלוחם היעודי של "עוקץ" הופסקה. לבסוף שירת במחלקת הכלבנים, גם שם נחשף למאמצים פיסיים.

בחוות-דעת המומחה מטעם המשיב, ד"ר אורי בלנקשטיין, מומחה לכירורגיה אורטופדית נקבע, כי ההליכה היא חופשית ללא צליעה, וכי המערער מסוגל לעמוד ולהלך על עקבים וקצות בהונות. מתפשט ומתלבש באופן עצמאי ללא קושי. לדעת המומחה, אין קשר סיבתי בין תלונותיו של המערער לגבי הקרסול השמאלי לנקע בקורס הטיס. מדובר בנקע פשוט.

עוד הוסיף המומחה, כי אין קשר סיבתי בין כאבי הגב עליהם התלונן המערער לבין תנאי השירות. לא מדובר באירוע טראומתי ולא מדובר במאמץ קיצוני. מעיון בתיק הרפואי עלה, כי המערער סבל מכאבי גב תחתון טרם השירות, עקב ספונדילוליסטזיס.

בחוות-דעת המומחה מטעם המערער, ד"ר גופמן אלכס, מומחה לאורטופדיה ומנתח עמוד שדרה נקבע, כי הגב ללא דפורמציות, ללא עקמת, ללא צלקות, וההליכה ללא צליעה. נקבע בחוות-הדעת, כי לאורך שנים עד הגיוס, לא נרשמו תלונות על כאבי גב, ללא טיפול עבור בעיית גב מותני בקופת החולים. ללא ציון של ממצא פתולוגי בגב מותני בלשכת הגיוס.

ספונדילוליזיס בעמוד השדרה המותני ידוע מהספרות הרפואית כפגיעה שכיחה בקרב ספורטאים צעירים עקב מאמץ יתר, דומה לשבר מאמץ. תוארה אפשירות של הופעת ספונדילוליזיס רק בצד אחד של החוליה, בשני צדדים או הופעת הפגיעה בצד שלם {לא פגוע}, על רקע נוכחות ספונדילוליזיס {ייקרא להלן: "ליזיס"} ישן בצד שני. הופעת ספונדילוליסטזיס {ייקרא להלן: "ליסטזיס"} על רקע ספונדילוליזיס נגרמת עקב פעילות פיזית מאומצת ברוב המקרים.

בית-המשפט קבע, כי ברגיל היה נושא המאמצים הפיסיים משחק לטובת המערער, אלמלא אותו ממצא של ליזיס שנחשף אצלו בגיל 14, ומבאר כאביו בגיל זה. חשוב להבין שהנקודה החשובה כאן אינה עצם העובדה שהמערער סבל מכאבים בגיל 14, שמקורם בעמוד השדרה, שכן אלו אכן חלפו. כלומר אין מדובר במצב ממן המצבים בו סבל כבר המערער מנכות רפואית עובר לגיוס, שהוחמרה בהמשך.
החשוב לענייננו הוא מה שנחשף בצילום לגבי מצב הגב בגיל 14, שביאר אותם כאבים זמניים שחלפו: מצב של ליזיס.

הניתוח הרפואי הן של ד"ר בלנקשטיין והן של מומחה הועדה הוליך למסקנה שהפגימה שנותרה הנה התפתחות עצמונית וטבעית של אותו מצב, מליזיס לליסטזיס, בלי קשר למאמץ פיסי שאמנם היה. מאמצים פיסיים יכולים לגרום או לתרום למעבר כזה, רק במיעוט המקרים. לרוב {70% מהמקרים} מדובר במעבר המתרחש בלא קשר למאמצים פיסיים, גם שעה שהם קיימים. מן החקירה ניתן היה להתרשם, כי מומחה הוועדה איתן בדעתו שהמקרה דנן אינו שייך לאותו מיעוט בו למאמץ הפיסי נודעת תרומה {חלקית או מלאה} לאותו מעבר מליזיס לליסטזיס.

עוד הודה מומחה המערער שבעיית הליזיס שאובחנה אצל המערער בחוליה L5 בגיל 14, יכולה להתקדם עצמאית לליסטזיס ; אם כי עשוי גם שלא תתקדם. הממצא של ליזיס בחוליה L5 גם מגדיל מאד את הסיכוי להתפתחות בלט דיסק בחוליה באותו גובה. כפי שאכן נמצא בסופו של יום אצל המערער.

בית-המשפט קבע, כי לו מדובר היה בבעיה רפואית קונסטיטוציונלית או כזו שטרם נתנה ביטוי קליני, וזו התפרצה או הוחמרה עקב גורם הקשור בשירות, היה צריך להכיר בהתאמה בגרימה או החמרה: כך, גם אם יכול והבעיה היתה מתפרצת או מוחמרת ממילא בהמשך חייו של המערער, וגם כאשר מדובר בבעיה קונסטיטוציונלית, והיתה לו נטיה רדומה ללקות בה ממילא. זה פשוט לא המקרה, שכן הגורם הרפואי להתלקחות אינו קשור בתנאי השירות, וזה תנאי בלעדיו אין להכרה, גם לפי הלכות קריספיל ורוט {ע"א 472/89} שהוטמעו בהסכמה לתוך הלכת אביאן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי לא ניתן לקבוע בענייננו שמאמצי השירות הם שגרמו או החמירו את הליזיס, היינו גרמו או תרמו למעבר לליסטזיס, גם אם מעבר כזה היה צפוי להתרחש בהמשך הדרך ממילא. הכף נוטה לכך שמה שהיה צפוי להתרחש, אותו מעבר, אכן התרחש בפועל, בלי קשר למאמצי השירות. אין די באפשירות כלשהי שהשירות תרם או גרם לפגימה. נדרש שזו תהא האפשירות הסבירה יותר {או לפחות שמתקבל מאד על הדעת שכך היה}.

מדובר בפגימה שאכן לא נתנה ביטוי קליני ממשי לפני השירות {למעט באופן חולף בגיל 14}, אך לפי חוות-דעתו של מומחה הוועדה, לא נגרמה ולא הוחמרה עקב גורם הקשור בשירות, אלא רק במהלכו.

בית-המשפט קבע, כי במקרה דנן, הכף נוטה לכך, שמדובר במהלך טבעי של התפתחות מצב חוליה נתון, שהיה למערער ואותר עוד בגיל 14. וכי השירות לא תרם ולו על דרך החמרה לפגימה הגבית. העובדה שההחמרה {במובן המעבר מליזיס שלא הגביל את המערער, לליסטזיס שכן נתנה אותותיה בהגבלה קלינית} אכן ארעה במהלך השירות, אינה מאפשרת כמובן לקפוץ למסקנה שאירעה עקב השירות. גם אם נפעיל לטובת המערער את חזקת השירות הקצר, המשמעות היא שהנטל המשני עבר למשיב להפריך את הקשר הסבתי. אך אין מדובר בנטל שאינו ניתן להרמה, וכאן אכן הורם. לאור עמדת מומחה הוועדה, התזה הרפואית שאין קשר סיבתי לשירות משכנעת יותר.

ביחס לקרסול, בית-המשפט קבע, כי לא נותרה הגבלה קלינית. מדובר אפוא על ריפוי מלא. במצב דברים זה אין להכיר בזכאות. כאמור, שיקול נוסף בעניין זה הנו, שלו אכן נותר כאב בקרסול, ולו לפרקים, סביר היה למצוא תלונות מדי פעם, בשים-לב שבקרסול עסקינן. התלונה האחרונה על הקרסול, כפי שאישר מומחה המערער בחקירה, היתה בינואר 2005 כאשר אותו נקע היה בן חמישה חודשים לערך, וברור שנדרשת תקופת החלמה.

גם לאחר מכן המשיך המערער במסלול הכשרה של לוחם, על מאמציו, שהופסק רק עם קבלת תוצאות הסי.טי. וגם מי שאינו לוחם, אם סובל הוא מכאבי קרסול, סביר שיתלונן על כך, ולו לפרקים. ניתן אפוא לקבוע שלא נותרו מגבלה , אף לא כאבים בקרסול.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור, וסיכם בתמצית, כי ביחס לפגיעה בקרסול, זו אכן נגרמה במהלך וכחלק מן השירות. אולם בפנינו מצב של מזור מלא, היינו לא נותרה פגימה רפואית, לא כל שכן נכות. זה מצב שאינו מקיים תנאי הזכאות שבחוק {להבדיל למשל ממצב בו נותרו מגבלות ולו זעירות , או הטבה זמנית במצב שאינו יציב מטבעו, שאז יש להעביר הנושא לעיונה של ועדה רפואית בכפוף לקביעת גרימה או החמרה. לא כך במצב של מזור מלא, שכן היוותרות נכות הנה תנאי מתנאי הזכאות לפי חוק הנכים (תגמולים ושיקום)}.

ביחס לפגימה הגבית, בית-המשפט קבע, כי זו כן הותירה נכות בשיעור לא גבוה {לקביעת מומחה הועדה}. אולם היא אינה קשורה לשירות הצבאי ולו על דרך החמרה, לא כל שכן גרימה. עסקינן במצב ניווני שהחמיר עצמונית במהלך השירות, אך לא עקב השירות.

לפיכך, בית-המשפט דחה את הערעור.

41. ערעור על החלטת המשיב, לפיה אין קשר סיבתי בין ההפרעה בעמוד השדרה המתני לבין תאונות שעבר המערער בשירותו - הערעור נדחה
ב- ע"נ (חי') 34852-04-11 {פלוני נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 54066 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, לפיה אין קשר סיבתי בין ההפרעה בעמוד השדרה המתני לבין תאונות מאפריל 2005 ומאוקטובר 2008, שעבר המערער בשירותו או בין תנאי השירות במשטרה.

המערער לא זימן לעדות, לא את השוטר עלי מועדי ולא את המתנדב זוהיר סעיד, שפרטיהם צויינו על-ידו, כמי שנכחו בזמן התאונה. להימנעות ראייתית זו ייחס בית-המשפט משקל בפסק-הדין, וגם בבחינה חוזרת, לא מצא בית-המשפט מדוע אין לייחס לה משקל.

בית-המשפט קבע, כי מקרה זה אינו שונה ממקרים רבים אחרים בהם ניתנת החלטת דחיה של הקשר הסיבתי, הכוללת בחובה גם הכחשה של הנסיבות הנטענות, היינו שגם האירועים הנטענים ששימשו את המערער כתשתית עובדתית, היו שנויים במחלוקת. המערער היה מודע לכך, נתן גרסה בתצהירו, נחקר על כך בחקירה נגדית בלא כל התנגדות שטענה להרחבת חזית של המשיב, והתייחס לכך בסיכומיו.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קבע, כי לא הוכחה התאונה הראשונה, וכי השירות אחראי להחמרה בשיעור מחצית מפגימת הגב התחתון, בגין התאונה מאוקטובר 2008.

42. ערעור על החלטת המשיב, כי דלקת הריאות וברונכיוליטיס אובליטרנס של המערער החמירו בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי של המערער, וכי ההחמרה שעל חשבון השירות היא בשיעור של 75% מדרגת הנכות הכוללת - הערעור התקבל
ב- ע"נ (חי') 5949-01-15 {ע.א. נ' קצין תגמולים, תק-של 2016(1), 31338 (2016)} נדון ערעור על החלטת המשיב, כי דלקת הריאות וברונכיוליטיס אובליטרנס החמירו בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי של המערער, וכי ההחמרה שעל חשבון השירות הינה בשיעור של 75% מדרגת הנכות הכוללת.

המערער, יליד 1991, התגייס לשירות צבאי בשנת 2010, נקבע לו פרופיל רפואי 65, והוא שירת כטכנאי מיזוג אוויר בחיל האוויר.

בהמשך, המערער הגיש "בקשה להכרת זכות (מחלה)" על-פי חוק הנכים, בה טען, כי במסגרת תפקידו הוא נחשף לשאיפה של חומרים מסוכנים, ובעקבות שיעול וקוצר נשימה, אושפז במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים רמב"ם, שם הונשם בהיותו מחוסר הכרה. כעבור זמן קצר שוחרר המערער מהשירות הצבאי, לאחר שנקבע לו פרופיל רפואי 21.

המערער נבדק על-ידי פרופ' מרסל טופילסקי, מומחה למחלות פנימיות וריאה, אליו הופנה על-ידי המשיב, והוא קבע בחוות-דעתו, כי מחלת המערער, דלקת ריאות קשה וברונכיוליטיס אובליטרנס, פרצה בעת שירותו הצבאי, אך יש להכיר בהחמרת המחלה בשיעור 75% על חשבון השירות, בעוד אשר 25% יש לשייך לנטייה קונסטיטוציונית בילדותו.

המשיב קבע, כי על סמך חוות-דעת טופילסקי ותוצאות בדיקות רפואיות, כי דלקת הריאות וברונכיוליטיס אובליטרנס החמירו בתקופת שירותו הצבאי ועקב שירותו הצבאי של המערער, וכי ההחמרה שעל חשבון השירות היא בשיעור של 75% מדרגת הנכות הכוללת. עוד נכתב בהחלטה, כי הוועדה הרפואית קבעה, כי דרגת נכותו של המערער בגין "מחלות מערכת הנשימה עם הפרעה איוורורית קלה ללא היפוקסמיה (VCגדול מ-70%)" היא בשיעור 7.5%.

על החלטה זו הוגש הערעור.

בכתב הערעור נטען, כי המערער התגייס לשירות ללא כל הפרעת נשימה או מחלת ריאות, וכי ההפרעה הנשימתית ממנה הוא סובל באה לאחר ובעקבות מחלת הריאות הזיהומית בה לקה במהלך שירותו. עוד נטען, כי חוות-הדעת מטעם המשיב הינה שגויה מבחינה משפטית, מאחר ומסקנת פרופ' טופילסקי, בדבר קיום קשר סיבתי של החמרה ולא של גרימה, נשענת על חשד לקיום נטיה מוקדמת לחלות במחלות ריאה, אך לא על קביעת אפשירות או סבירות לקיום קשר סיבתי בין ההפרעה הנשימתית לבין מצב המערער בטרם גיוסו. המערער הדגיש, כי ככל שהיתה נטייה, הרי מדובר במי שהינו בעל "גולגולת דקה", ומשפרצה המחלה בשל חולשתו הסובייקטיבית על רקע גורם בעת השירות הצבאי, יש לייחס לשירות הצבאי קשר של גרימה למחלה זו.

המשיב הגיש בקשה למחיקה על הסף של הערעור, בנימוק, כי המערער לא פעל על-פי החלטתו, ולא הגיש חוות-דעת מומחה רפואי מטעמו. לטענת בא-כוח המשיב, בענייננו מדובר בשאלה שברפואה, אשר דרך הוכחתה היא באמצעות חוות-דעת מומחה רפואי, ומשלא הגיש המערער חוות-דעת כזו, אין באפשירותו להרים את הנטל להוכיח, כי טעה המשיב בהחלטתו. המשיב ביסס טיעונו על ההלכה שנקבעה בע"א 472/89 {קצין התגמולים נ' רוט, פ"ד מה(5) 203 (1991)} ועל הוראת תקנות 127 ו- 137(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, לפיהן אין להיזקק להוכחה של עניין שברפואה בהעדר חוות-דעת מומחה או תעודת רופא.

בית-המשפט קבע, כי בהחלטת המשיב נשוא ערעור זה נקבע, כי המחלה של המערער, דלקת ריאות וברונכיוליטיס אובליטרנס, הוחמרה בתקופת השירות ועקב השירות, בשיעור של 75% על חשבון השירות הצבאי. משמע, המשיב סיווג את ההתרחשות הרפואית כהחמרת מחלה, וקבע את שיעור ההחמרה שיש לשייך לשירות הצבאי. בעשותו כן, הסתמך המשיב על חוות-דעת טופילסקי. בהחלטה זו גלומה ההכרה, כי יש קשר סיבתי-עובדתי בין תנאי השירות לבין החמרת המחלה.

המערער, שבתצהירו תיאר את האירוע הנשימתי שהביא לאשפוזו, במהלך שירותו, חָלַק על הסיווג של האירוע כהחמרת מחלה וגרס, כי על-פי חוות-דעת טופילסקי, המומחה מטעם המשיב, מדובר בהתפרצות של מחלה קונסטיטוציונלית. משכך הדבר, גרס המערער, כי בקביעת הקשר הסיבתי-משפטי יש ליישם את ההלכה בנוגע למחלה קונסטיטוציונלית, קרי, להפעיל את "חזקת הגרימה", ולייחס לשירות את המחלה במלואה.

המשיב גרס, לעומתו, כי שאלת הסיווג, עליו חלק המערער, היא שאלה רפואית, וכי אי-הגשת חוות-דעת מומחה מטעם המערער, לשם הדיפת המסקנה שבחוות-דעת טופילסקי, עומדת לו לרועץ.
בית-המשפט הבהיר, כי המערער אינו חייב להגיש חוות-דעת של מומחה רפואי מטעמו. ככל שיבחר שלא להגיש חוות-דעת מטעמו, לא יוכל המערער להעלות טענות שברפואה, אולם אין הוא מנוע מלהצביע על טעויות בחוות-דעת של מומחה רפואי מטעם המשיב, שאינן נוגעות לרפואה. כך, למשל, אין מניעה שמערער יטען לטעות עובדתית או לחֶסֶר עובדתי בחוות-הדעת של המשיב, כמו, למשל, אם שגה המומחה בקריאת מסמך רפואי פלוני, או שהתעלם ממסמך רפואי אלמוני. המערער רשאי אף לטעון, כי מסקנת המומחה היא מסקנה רפואית, אולם אין לראות בה סוף פסוק, אלא יש להחיל עליה את הכלל המשפטי המתאים לגבי קשר סיבתי-משפטי, המוביל לתוצאה סופית שונה. אשר-על-כן, אין מקום לדחייה על הסף של הערעור.

באשר לחוות-הדעת טופילסקי, קבע בית-המשפט, כי זו מורכבת משלושה חלקים, עברו הרפואי של המערער לפני גיוסו, מצבו הרפואי במהלך הגיוס ומסקנה.
באשר לעבר הרפואי לפני הגיוס צויין, כי המערער עבר התקפים ברונכו-ספסטיים קלים בשנים 2003-1999, ובשנת 2009 אובחן אצלו Allergic Rhinitis {נזלת אלרגית}, המעלה את החשד שמדובר בפרדיספוזיציה {נטיה מוקדמת} לחלות במחלות ריאה אלרגיות. נטיה זו כונתה על-ידי המומחה "נטיה קונסטיטציונית בילדות".

באשר למחלתו בעת השירות צויין, כי המערער חלה במחלה זיהומית קשה, הגיע לחדר מיון עם קושי בנשימה וכיח דמי, אושפז והונשם בשל החמרה בדיספניאה והיפוקסמיה, וכי תחילה אובחנה Atypical Pneumonia ולאחר מכן אובחנה ברונכיטיס חסימתית.
המסקנה, פרופ' טופילסקי הציע להכיר בדלקת ריאות קשה וברונכיוליטיס אובליטרנס כהחמרה, שהינה בשיעור 75% על חשבון השירות ובשיעור 25% על חשבון נטיה קונסטיטוציונית בילדות.

בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערבותו בכל האמור בחלקי חוות-הדעת העוסקים בתיאור המצב הרפואי לפני השירות ובמהלך השירות, מאחר ואלו קביעות רפואיות, שלא נסתרו על-ידי חוות-דעת נגדית. אולם בקביעות אלו בלט, כי הנזלת האלרגית וההתקפים הברונכו-ספסמטיים בילדותו של המערער הם מחלה שונה מדלקת ריאות וברונכיוליטיס אובליטרנס בהם לקה במהלך שירותו.

דהיינו, המחלה בשירות הצבאי אינה החמרה של אותה מחלה שכבר התפרצה לפני תחילת השירות. דעת לנבון נקל שנזלת אלרגית אינה דלקת ריאות, ואינה מובילה בהכרח לדלקת ריאות קשה. דומה שאף פרופ' טופילסקי אינו סבור כך, שהרי הוא הגדיר את הרקע הרפואי של המערער עובר לגיוסו כ"נטיה קונסטיטוציונית בילדות".

מעבר לדרוש, ציין בית-המשפט, כי בפרוטוקול ישיבות הוועדה הרפואית בשנת 2014 בעניינו של המערער, אשר נזכרה בהחלטת המשיב, נכתב: "בעיון בתיק הרפואי ובחומר הנמצא בתיק התביעה אין רמזים של מחלה ריאתית כרונית עד יום אשפוזו".

אמור מעתה: על-פי חוות-דעת טופילסקי, לא בהחמרת מחלה עסקינן, אלא במחלה קונסטיטוציונלית שאירעה בעת ועקב השירות. כאן מסתיים חלקו החשוב של מדע הרפואה {בקביעת הקשר הסיבתי-העובדתי}, ונכנס לפעולה עולם המשפט {בקביעת הקשר הסיבתי-המשפטי}.

לאחר שסיווג פרופ' טופילסקי את המחלה כמחלה קונסטיטוציונלית, הוא הציע להכיר באופן חלקי בלבד {75%} ב"תרומתו" של השירות הצבאי. הצעה זו היא מסקנה רפואית, ואין היא מחייבת, מאחר וענייננו בקביעת קשר סיבתי-משפטי אשר הנו הכרעה נורמטיבית-ערכית, ואין הוא נקבע על-פי מבחן רפואי.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי משנקבע בחוות-הדעת, שבמהלך השירות ועקב השירות התפרצה מחלה קונסטיטוציונלית {או מחלה פרי נטיה קונסטיטוציונית בילדות}, הוכח קיומו של קשר סיבתי-עובדתי. על-מנת להוכיח קיומו של קשר סיבתי-משפטי, כל שנותר הנו להחיל את "חזקת הגרימה". על-פי חזקה זו, יש לייחס לשירות הצבאי את מלוא המחלה, ולא רק שיעור ניכר ממנה.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט יישם את ההלכות למקרה הנוכחי וקבע, כי בין תנאי שירותו של המערער לבין מחלתו, דלקת ריאות וברונכיוליטיס אובליטרנס, שהתפרצה בעת שירותו, מתקיים קשר סיבתי של גרימה, ולא של החמרה.

לפיכך, בית-המשפט קיבל את הערעור והורה על ביטול החלטת המשיב.