זכויות נכים, נפגעים ומשפחותיהם במשפט הישראלי (נכי צה"ל, חיילים סדירים, חיילי מילואים ונפגעי פעולות א

הפרקים שבספר:

ערעור לפני בית-המשפט המחוזי (סעיף 12א לחוק)

1. הדין
סעיף 12א לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 קובע כדלקמן:

"12א. ערעור לפני בית-המשפט המחוזי (תיקון התשל"ט)
(א) חייל משוחרר או חייל בשירות קבע וכן קצין תגמולים רשאים לערער על החלטת ועדה רפואית עליונה לפני בית-המשפט המחוזי, בנקודה משפטית בלבד.
(ב) בית-המשפט הדן בערעור רשאי לאשר את החלטת הוועדה הרפואית העליונה, לבטלה, לשנותה או להחזירה לוועדה.
(ג) שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות את המועד להגשת הערעור לפי סעיף-קטן (א), את אופן הגשתו ואת סדרי הדין בו."

2. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת וועדה רפואית עליונה שלא להכיר בהחמרה במצבו הנפשי - סכיזופרניה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- רע"א 2223/16 {פלוני נ' קצין התגמולים, תק-על 2016(3), 2906 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, בגדרו נדחה ערעור המבקש על החלטת ועדה רפואית עליונה שלא להכיר בהחמרה במצבו הנפשי.
המבקש, יליד 1955, נפגע בתאונת דרכים בשנת 1978, עת שרכב על קטנוע בדרכו לשירות מילואים. בשנת 1980 הוכרה לו נכות אורתופדית בשיעור 10%. כן הוכרה החמרה של הפרעות פסיכונוירוטיות בשיעור 10% מתוך נכות כוללת של 20%. בשנים 1993, 2010, 2012 פנה להכיר בהחמרה במצבו הנפשי, אך בקשותיו נדחו בנימוק, כי מצבו אינו קשור לנכות המוכרת בגין תאונת הדרכים, כי אם לרקע הרפואי המשפחתי. המבקש סובל מסכיזופרניה ושני אחיו סובלים ממחלת נפש.

בשנת 2014 שב ופנה בבקשה נוספת להכיר בהחמרה בגין הפרעות פסיכונוירוטיות. אף הפעם קבעה הוועדה המחוזית שתלונותיו קשורות למחלת הנפש הסכיזופרנית ממנה הוא סובל ולא לנכות המוכרת בגין התאונה. המבקש ערער לוועדה הרפואית העליונה, אשר דחתה אף היא את ערעורו. הוועדה ציינה, כי בדקה את המבקש, ועיינה בממצאי בדיקת MRI ובכל המסמכים הרפואיים וחוות-הדעת השונות שהונחו בפניה, ולא נמצאה עדות לפעילות פסיכוטית חריפה או פוסט טראומה. כן ציינה הוועדה, כי המבקש סיים לימודי הנדסה בטכניון, נותן שיעורי עזר לתלמידים, נוהג במכונית ומטפל בבתו בת ה- 16.

ערעור של המבקש על החלטת הוועדה הרפואית העליונה נדחה על-ידי בית-המשפט המחוזי. בפסק-הדין נקבע, כי בהתאם לסעיף 12א לחוק הנכים, הערעור לבית-המשפט מוגבל לנקודה משפטית, ואילו ערעורו של המבקש ממוקד בקביעות הרפואיות הנוגעות לשאלת קיום פוסט טראומה וזיקת מחלת הסכיזופרניה ממנה סובל המבקש לרקע המשפחתי ולא לתאונת הדרכים שאירעה בשנת 1978. בית-המשפט לא מצא בטענות המערער עילה להתערב בקביעות הוועדה העליונה בעניינו של המבקש.

על פסק-דין זה הוגשה הבקשה למתן רשות ערעור.

המבקש, טען, כי הוא סובל מפוסט טראומה וכי הדבר אושר על-ידי שבעה פסיכיאטרים שונים, וכי בגין הפגיעה נוהג הוא אך ברכב ארבע גלגלי ואינו יכול לנהוג ברכב מסוג קטנוע, ומגבלה זו פוגעת בהכנסתו כמתווך דירות נוכח קשיי החנייה.

לדידו, היבט זה מעורר שאלה המשליכה על כלל הציבור ומצדיקה מתן רשות ערעור. כן טען המערער, כי אין די בכך שבוועדה השתתפה אך רופאה פסיכיאטרית אחת, ולפיכך היה מקום להיעתר לבקשתו לשולחו לבדיקה במרכז הערכה רב תחומי. ולבסוף טען המערער, כי מחלת הסכיזופרניה ממנה הוא סובל נגרמה לו בתאונת הדרכים, אף אם היתה רדומה באותה עת ופרצה בפועל שבע שנים לאחר התאונה.

בית-המשפט דחה את הבקשה, וקבע, כי הבקשה לא מצדיקה מתן רשות ערעור. המבקש שב והציג את אותן הטענות שהציג בהליכים הקודמים ובשיהוי לא מבוטל. הבקשה אינה מצביעה על מחלוקת משפטית עקרונית או כללית החורגת מנסיבותיו הפרטניות של המקרה הקונקרטי הנדון, ומקימה עילה לשקול התערבות בפסק-דינו של בית-המשפט המחוזי ובהחלטת הוועדה הרפואית העליונה בעניינו.

לאור כל האמור לעיל, הבקשה נדחתה.

במקרה אחר, ב- ע"נ (חי') 34871-03-13 {א' נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-של 2016(1), 111927 (2016)} המערער חווה אירוע פסיכוטי, לאחר שביצע תורנות שמירה בבסיס, בגינו הוזמנה משטרה. כשחזר לבסיסו הבחינו שמשהו כנראה לא בסדר עם המערער ולקחו אותו לקב"ן. המערער נבדק בבית-החולים סורוקה ושם אובחן מצב פסיכוטי.

לאחר מכן אובחן, כי המערער סובל מאישיות בלתי-בשלה שבמסגרת השירות הצבאי נחשפה לתנאים מתמשכים שהיו עבורו מקור ללחץ ומתח פנימיים. לאחר בדיקות נוספות התברר, כי המערער לקה במחלת הסכיזופרניה.

בית-המשפט קבע, כי במקרה זה לא מתקיים היסוד האובייקטיבי, וכי מדובר באירועי שגרה טריביאליים שאינם חוצים את המשוכה וסיווגם הנכון הוא לסוג המקרים השלישי שנדון בהלכת אביאן {דנ"א 5343/00 {קצין התגמולים נ' אורית אביאן, פד נו(5), 732 (2002)}.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי שמירה אכן נוגעת לשירות הצבאי ככזה, בלא מקבילה בחיי אזרחות, אולם חשש משהות לבד במקום חשוך אינה מאפיינת את השירות הצבאי. גם אם תרצה לומר שמדובר בסוג המקרים הראשון הכרוכים במובהקות שבשירות הצבאי ככזה, עדיין מדובר באירועים טריביאליים ושגרתיים בטבעם, שספק אם הם מקיימים את היסוד האובייקטיבי.

חשוב מכך, שאלת התקיימות היסוד האובייקטיבי צריך שתבחן רק אם מתקיים הקשר הסיבתי-עובדתי-רפואי, שאינו מתקיים. המערער כבר חווה אירועי שמירה בטירונות ובקורס, לפני הגעתו לבסיס, וקשה להלום שהיתה כאן אכן חוייה של דחק ולו בחוויה הסובייקטיבית, עד שהחלו הסימנים המקדימים של המחלה, שאכן הקשו על המערער הן בשמירה והן במטלות השוטפות. הכף נוטה לכך שיש פה מחלה שהמשיכה ממהלכה הטבעי, שהחל עוד קודם לשירות {עם רמיסיה}, בלי קשר לשירות, גם אם במהלכו.

לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

3. עתירה שעניינה שיעור הנכות שנקבעה לעותר על-ידי הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים - העתירה נדחתה
חקיקה רלבנטית: סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- בג"צ 2663/16 {רוני כדורי נ' שר הביטחון, תק-על 2016(2), 11709 (2016)} נדונה עתירה לשורה של סעדים נגד המשיבים ואשר עניינם שיעור הנכות שנקבע לעותר, נכה צה"ל, על-ידי הוועדות הרפואיות הפועלות מכוח חוק הנכים.

העותר הוכר בעבר כנכה צה"ל בדרגת נכות של 76%. לאחר מכן, הורדה דרגת נכותו ל- 40%, כאשר הוועדה הרפואית העליונה נדרשה לעניינו של העותר, והורתה, בין היתר, על הפחתת אחוזי הנכות של העותר בגין נכות אורתופדית, נוכח קביעתה, כי חל שיפור בתפקודו של העותר.

העותר ערער כנגד החלטת הוועדה הרפואית העליונה בפני בית-המשפט המחוזי. בית-המשפט המחוזי הורה על ביטול החלטת הוועדה הרפואית העליונה ככל שהיא נוגעת לפגימות האורתופדיות, בהסכמת המשיבים. הערעור נדחה בכל הנוגע לטענותיו האחרות של העותר.

נוכח תמונת המצב העובדתית העדכנית בעניין נכותו האורתופדית של העותר, כפי שזו התגלתה עת נדרשה הוועדה הרפואית העליונה לעניינו של העותר, הורה קצין התגמולים על זימונו של העותר לוועדה הרפואית המחוזית.

העותר סירב להתייצב לדיון בפני הוועדה הרפואית המחוזית, חרף העובדה שהמשיב הבהיר לו את השלכות סירובו זה. הוועדה הרפואית המחוזית נדרשה לעניינו של העותר, והחליטה להפחית מאחוזי הנכות שנקבעו לו בגין הנכות האורתופדית.

העותר פנה בערעור כנגד החלטת הוועדה הרפואית המחוזית אל בית-המשפט המחוזי בירושלים. זאת, חרף העובדה שבהודעה בדבר ההחלטה צויין במפורש, כי באפשירותו של העותר לערער על החלטת הוועדה הרפואית המחוזית בפני הוועדה הרפואית העליונה. בית-המשפט המחוזי דחה את הערעור, נוכח הוראות החוק.

לאחר זמן רב הוגשה העתירה שלפנינו, אותה דחה בית-המשפט על הסף בשל קיומו של סעד חלופי. העותר ניהל שורה של הליכים משפטיים שעניינם שיעור הנכות שנקבע לו, אך פעם אחר פעם בחר לנקוט בהליך שאינו ההליך המתאים לאותו עניין, או בחלוף זמן משמעותי מהמועדים הקבועים. עתירה זו אינה שונה. כפי שצויין במסגרת החלטת יו"ר הוועדה הרפואית העליונה, על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, היה ניתן להגיש ערעור, בנקודה משפטית בלבד, לבית-המשפט המחוזי בירושלים {בהתאם להוראת סעיף 12א(א) לחוק הנכים}, אך העותר לא עשה כן.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי על עותר לעשות שימוש בסעד חלופי הניתן לו בחוק ושאין לעקוף את דרך ההשגה על החלטת קצין התגמולים הקבועה בחוק התגמולים באמצעות עתירה לבית-המשפט {ראה למשל בג"צ 7638/07 בסון נ' שר הביטחון (15.04.08); בג"צ 7842/02 בוחניק נ' קצין התגמולים (14.11.02); בג"צ 7895/96 שייקה נ' קצין התגמולים במשרד הביטחון אגף השיקום (04.05.98)}.

מעיון בעתירה ובתגובה לה עלה, כי עד יום זה העותר טרם הגיש ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה לבית-המשפט המחוזי בירושלים, בהתאם להוראות החוק, ומשכך, בית-המשפט דחה את העתירה על הסף.

4. בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שקיבל את הערעור על פסק-דינה של ועדת הערעורים על-פי חוק הנכים, וקבע, כי המבקשת לא תוכר כנכת צה"ל - הבקשה התקבלה
חקיקה רלבנטית: סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995.

ב- רע"א 7715/13 {פלונית נ' קצין התגמולים, תק-על 2016(2), 5346 (2016)} נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי, שקיבל את הערעור על פסק-דינה של ועדת הערעורים על-פי חוק הנכים, וקבע, כי המבקשת לא תוכר כנכת צה"ל.
המבקשת גוייסה לצה"ל בשנת 2005 עם פרופיל 97, ולאחר טירונות שובצה לקורס עובדות חדר מבצעים בחיל האוויר. במהלך הקורס ניתן דגש רב על נושא אבטחת המידע. לדבריה, הזהירו אותם מפקדי הקורס, כי אם יאבדו את חומר הלימוד המסווג, או ימסרו אותו לזרים, עלולים הם להיחקר במכונת אמת ולרצות עונש מאסר בכלא צבאי. סגל הקורס אף סיפק דוגמאות אמיתיות של חיילים שהעבירו מידע להוריהם, ונשלחו בעקבות כך לכלא. המבקשת שמעה דברים אלו, וחרדה החלה לגאות בה.

המבקשת לא ידעה במי לשתף את החרדות שחוותה. בשל חששה לחשוף מידע מסווג באוזני הוריה ומכריה. היא החלה לבדוק את הארון בו היה עליה לנעול את המסמכים עשירות פעמים ביום, לא נרדמה בלילות, חדלה לאכול והיתה בוכה רבות. המחשבות הנוגעות לחומר המסווג והאפשירות שהוא ייעלם החלו לרדוף אותה.

היא היתה אוספת כל פיסת נייר ברחבי הבסיס בכדי לוודא שאין מדובר בחומר מסווג, וערמה ניירות אלו בארון הנעול שבחדרה. כפי שתואר בחוות-הדעת בעניינה, מחשבות אלו זלגו גם לספירה מתמדת של הכדורים במחסנית שניתנה לה בעת שלקחו את תלמידי הקורס לאבטחת יישובים. המתח שחוותה המבקשת גבר והתעצם במהלך שבוע אבטחת היישובים בו השתתפה, בשל חששה, כי שכחה נייר מסווג לא נעול בחדרה בבסיס.

מצבה הנפשי של המבקשת הלך והחריף כתוצאה משרשרת החרדות המתוארת. הפסוריאזיס ממנו סבלה טרם השירות התפשט, היא החלה לסבול מסיוטים וירדה במשקל. לאחר תקופת מה אובחנה כסובלת מהפרעה טורדנית כפייתית, ובשל רצונה להמשיך לשרת נשלחה לוועדה רפואית שקבעה לה פרופיל 45. לאחר הורדת הפרופיל שובצה בבסיסים אחרים, ועברה תפקידים מספר עד לשחרורה מהשירות באופן סופי באוגוסט 2007. היום היא עדיין נמצאת בטיפול תרופתי באופן קבוע, ותסמיני ההפרעה ממשיכים ללוות אותה בחייה אף לאחר שחרורה.

לדבריה, עד גיוסה היתה בריאה ופעילה בתחומי הלימוד והחברה ואף הצטיינה בלימודיה, ובשל מחלתה הפכה למוגבלת מבחינה תפקודית, והיא מטופלת אצל פסיכיאטר.

המבקשת הגישה בקשה להכיר בה כנכת צה"ל, אשר נדחתה על-ידי המשיב. בערעור בפני ועדת הערעורים נקבע, כי הקשר העובדתי שבין פרוץ המחלה לשירות הצבאי אינו שנוי במחלוקת.

השאלה שנדונה בעיקר, היתה קיומו של קשר סיבתי משפטי בין השירות הצבאי לבין המחלה. כפי שצויין בפסק-דינה של הוועדה, ההלכה הקובעת לעניין הקשר סיבתי המשפטי היא הלכת אביאן {דנ"א 5343/00 קצין התגמולים נ' אביאן, פ"ד נו(5) 732 (05.08.02)}, שנקבעה בהרכב מורחב של שבעה שופטים מפי כב' השופט מ' חשין. הלכת אביאן קבעה מבחן כפול להתקיימות הקשר הסיבתי המשפטי, יסוד סובייקטיבי ויסוד אובייקטיבי.

הוועדה קבעה שהיסוד הסובייקטיבי הוכח באופן מספק. נפסק, כי המבקשת היא חיילת בעלת גולגולת דקה, שהגיבה באופן חריג ללחצים אליהם נחשפה בשל רגישותה הרבה. מאפייני אישיותה גרמו לה לפרש באופן קיצוני את האזהרות הקשורות לביטחון שדה, ודבר הוביל לדבר. לעומת-זאת, לא היתה התייחסות בפסק-הדין לקיום היסוד האובייקטיבי. למרות זאת, קבעה הוועדה, כי יש להכיר במבקשת כנכה לפי החוק. על כך ערער המשיב.

בית-המשפט המחוזי קיבל את ערעורו של המשיב על פסק-דינה של הוועדה. לדבריו, המחסור בדיון ביחס להתקיימות היסוד האובייקטיבי אינו מאפשר לקבל את תביעת המבקשת, אף בהתקיים היסוד הסובייקטיבי במלואו. יתר-על-כן, בית-המשפט דן בחוויות שעברו על המבקשת, וקבע, כי אין בהן כדי לעמוד בדרישות היסוד האובייקטיבי. כך משום ששמירה על נהלי ביטחון שדה היא חלק מהשגרה הצה"לית הנדרשת, ואינם בגדר אירוע חריג ברמה האובייקטיבית. בשל מסקנתו זו, בחר בית-משפט קמא שלא לדון בשאלת הקשר הסיבתי הרפואי והאם הוכח הוא כנדרש.

על כך הגישה המבקשת את הבקשה מושא פסק-דין זה, ובה קיים מותב זה דיון במעמד שני הצדדים. התיק הוחזר לבית-המשפט המחוזי לשם קביעת עמדה בסוגיית הקשר הסיבתי הרפואי, ובהמשך ניתן פסק-דין משלים בבית-משפט קמא, ובו נקבע, כי נכונה מסקנתה של ועדת הערעורים, כי מתקיים הקשר הסיבתי הרפואי במקרה שבפנינו, אך עדיין יש לקבל את ערעור המשיב, בשל היעדר קשר סיבתי משפטי במישור האובייקטיבי.

בעקבות פסק-הדין המשלים בבית-משפט קמא, התמקד הדיון בפני בית-המשפט, בסוגיה אחת בלבד, הקשר הסיבתי המשפטי בין מחלתה הקונסטיטוציונלית של המבקשת לבין שירותה הצבאי. וביתר פירוט: האם, בנסיבות המקרה שלפנינו, התקיים קשר סיבתי משפטי בין אזהרות ביטחון המידע שהוצגו בפני המבקשת באופן תדיר בשילוב עם תנאי שירותה, לבין המחלה בה חלתה.

היטיב להבהיר את מאפייני שני הרכיבים, הסובייקטיבי והאובייקטיבי, הנשיא א' ברק בעניין פוטשניק:

"הרכיב הסובייקטיבי עניינו רגישותו המיוחדת של הניזוק ("הגולגולת הדקה"), ועניינו ההכרה בכך כי על הצבא לקבל את הנפגע כמות שהוא, על תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו הסובייקטיביות. הרכיב האובייקטיבי עניינו הקשר לשירות הצבאי. נדרש, כך נקבע, כי לא יהא מדובר באירוע טריוויאלי, שולי או אירוע שיגרה אלא באירוע הקשור לייחודיות והמיוחדות של השירות בצבא. אין די בקשר רופף בין פריצת המחלה ובין השירות הצבאי. נדרש אירוע שיש בו 'ממשות'."
{רע"א 6270/98 פוטשניק נ' קצין התגמולים, פ"ד נז(3) 721, 725 (2003)}

ודוק, המבחן האובייקטיבי אינו דורש פעילות צבאית מובהקת. כפי שנאמר בעניין פאר, בהליך מעין זה: "התובע נדרש להראות זיקה בעלת עוצמה כלשהי בין המחלה שהתפרצה אצלו, לבין השירות" {רע"א 8138/07 פאר נ' קצין התגמולים, פסקה 14 (21.06.11)}. זהו קו המשך לאמת-המידה של המבחן האובייקטיבי, כפי שנקבע בהלכת אביאן: "צורך מובנה הוא במאטריה שאותו אירוע תהא בו ממשות, שלא יהא זה אירוע טריוויאלי, שלא יהא אך קשר רופף בינו לבין פרוץ המחלה".

במקרה זה, בית-המשפט קבע, כי אין מחלוקת לגבי התקיימות היסוד הסובייקטיבי בעניינה של המבקשת, כך שתנאי השירות ושיחות ביטחון המידע הובילו אצלה להתפרצות ההפרעה הקונסטיטוציונלית. זהו מקרה ברור של נפגעת בעלת גולגולת דקה. חיילים רבים עוברים קורסים דומים, אך אינם סובלים מהתפרצות הפרעות מעין אלו. אך המבקשת, על חולשותיה וגבורותיה, גילתה רגישות מיוחדת שבעקבותיה התפרצה ההפרעה.

כמו היסוד הסובייקטיבי, אף היסוד האובייקטיבי מתקיים במקרה שלפנינו. היסוד האובייקטיבי, כאמור, בוחן את איכות הזיקה בין האירוע לבין השירות הצבאי. בענייננו, המבקשת שובצה לקורס אינטנסיבי ולחוץ של עובדות חדר מבצעים, שהתקיים בבסיס מרוחק בדרום הארץ, ובו החניכים כמעט ולא יצאו לביתם. במהלך הקורס, בו למדו החניכים מבוקר ועד ליל בכל יום, הדגישו מפקדיהם פעמים רבות את החשיבות הקיימת בשמירה על ביטחון המידע של כל החומר שיגיע לידיהם של החיילים הצעירים, שהתגייסו מספר ימים טרם הקורס.

הדגשת חשיבות נהלי ביטחון מידע נעשתה על-ידי הסגל כאסטרטגיה מהותית, שנועדה למנוע זליגה של חומר סודי מידי חיילים שאולי טרם הבינו את חשיבות המידע שנמצא בידם. דווקא חשיבות אי-דליפת המידע המסווג הובילה לחריפות האזהרות, עד כדי איומים בעונשי מאסר לחיילים שיפרו את הנהלים המדוברים, ומתן דוגמאות אמיתיות למקרים דומים.

התוצאה היא יצירת גורמי לחץ ממשיים לחיילים. הקורס עשוי לגרום לחרדה ניכרת אצל החייל הבודד והצעיר. אין מדובר במתח טריוויאלי או שולי, שנחווה על-ידי אנשים רגילים במהלך יום העבודה. קשה לטעון, כי מדובר במתח שאינו "צבאי" במהותו, אלא אזרחי, שהרי במידע צה"לי מסווג עסקינן, ובקורס צבאי אינטנסיבי ועמוס לעייפה. המסגרת הצבאית אינה נוגעת רק לצבע המדים אותו לובש החייל בקורס, אלא גם למשמעת הקפדנית שנאכפת בו, ללחץ הזמנים החריג ולגילם הצעיר של החניכים. אין זה מתח סתמי ושגרתי שחווה אזרח בשגרת יומו.

בית-המשפט קבע, כי הצבא גייס את החייל וכעת שומה על הצבא, בכפוף למבחנים המשפטיים הנתונים, לשאת באחריות כלפיו. לא מדובר ביחסי התנדבות או אפילו יחסי עבודה, אלא פררוגטיבה של השלטון כלפי הפרט. בענייננו, המבקשת גויסה, ולאחר מכן ובמהלך שירותה נפגעה. לא היא בחרה בנסיבות אלו, אלא הן בחרו בה. גישה אחרת, השוללת תביעות בשל חריגות התגובה של החייל וסטייתה מהתגובה ה"רגילה", אינה מתיישבת עם היסוד הסובייקטיבי ולמעשה עלולה להביא לאיונו. יתר על-כן, גישה כזו לא רק עומדת בניגוד להיבט הסוציאלי של החוק, אלא אף בניגוד לדרישות הצדק בהינתן פער הכוחות בין המגייס לבין המגויס.

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט קיבל את הערעור, וקבע, כי פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בטל. עוד נקבע, כי המבקשת תוכר כנכת צה"ל על-פי פסק-דינה של ועדת הערעורים.

5. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); תקנה 11 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל-1969.

ב- ע"ו (חי') 11473-02-16 {דוד אזולאי נ' קצין התגמולים, תק-מח 2016(2), 32110 (2016)} נדון ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה.

המערער, יליד 1966, שירת בצה"ל בחיל ההנדסה בשנים 1984 עד 2009. בשנת 2006, היה המערער מעורב בתאונת דרכים בה נגרם לו שבר בעצם הבריח מימין. פגיעה זו בעצם הבריח הוכרה על-ידי קצין התגמולים כנכות לפי חוק הנכים.

ועדה רפואית מחוזית אשר דנה בעניינו של המערער, קבעה למערער 1% נכות בגין פגיעה בעצב וכן 1% בגין מצב אחרי שבר וקיצור של עצם הבריח ללא משמעות תפקודית. הוועדה המחוזית ציינה, כי היא עיינה בחוות-דעתו של פרופ' אידלסון, אך לא קיבלה את מסקנותיו, שכן ממצאי בדיקתה שונים.

הוועדה המחוזית ציינה כי בבדיקתה את כתף ימין, היא מצאה דלדול קל של שריר הסופרא ספינטוס וכן דפורמציה של האיזור מעל עצם הבריח, עקב קיצור של עצם הבריח בחלק הדיסטלי, וזאת תוך השוואה לצד הנגדי. לדפורמציה זו אין משמעות תפקודית כלשהי, שכן התנועות של כתף ימין מלאות, לרבות תנועות מעל גובה השכם ותנועות סיבוביות כלפי חוץ ופנים.

בחוות-דעתו של פרופ' אידלסון מטעם המערער, שהוצגה לוועדה המחוזית, צויין, כי הוא סבור שאין סעיף ליקוי מתאים בסעיפי הליקוי של משרד הביטחון עבור פציעת המערער ולכן סבר שסעיף ליקוי 35(4)(ג) הוא הסעיף המתאים לעניינו של המערער.

על החלטת הוועדה המחוזית הגיש המערער ערעור ובכתב הערעור טען, כי יש לקבוע לו 15% נכות צמיתה בגין הפגיעה הקשה בעצם הבריח והכתף מימין וכן ציין, כי הוא מסתמך, בין השאר על חוות-דעתו של ד"ר אידלסון שהוגשה לוועדה המחוזית.

הוועדה הרפואית העליונה התכנסה בעניינו של המערער, וקבעה למערער 5% נכות.

המערער טען, כי הוועדה הרפואית העליונה קבעה לו אחוזי נכות לפי סעיף ליקוי שעניינו עצב אחר מאשר העצב שלגביו מתוארת פגיעה ב- EMG, וכי הוועדה לא נתנה הסבר מדוע עשתה כן. עוד טען המערער, כי סעיף הנכות הקרוב ביותר שמתאים למצבו הינו הסעיף הדן בעצבי הפלקסוס ולא הסעיף שנקבע לגביו.

המשיב טען, כי המערער מודה בכך שהתוספת לתקנות הנכים, אינה כוללת סעיף ליקוי ספציפי לגבי פגיעה בעצב הסופראסקפולארי ובנסיבות כאלה, יש לבחון יישום מבחן מותאם בהתאם לתקנה 11(ב) לתקנות הנכים.

לטענת המשיב, טיעוני המערער אינם עולים בקנה אחד עם לשון תקנה 11(ב) לתקנות הנכים, ואין מקום לקביעת המבחן המותאם לפיה המקום ממנו יוצא האיבר שנפגע, אלא לפי מידת הליקוי שגורמת הפגימה, כאשר אין לפגימה זו מבחן ספציפי בתוספת לתקנות, וזאת תוך ביצוע השוואה לליקוי דומה שנגרם על-ידי פגימה אחרת.

בית-המשפט קבע, כי ערעור לבית-המשפט המחוזי על החלטת ועדה רפואית עליונה הוא בשאלת קיומו של פגם משפטי בלבד {סעיף 12א לחוק הנכים}, וכי לא נמצא פגם משפטי בהחלטת הוועדה.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי המערער לא הצביע מדוע סעיף ליקוי אחר ברשימת סעיפי הליקוי עשוי להתאים יותר למצב של פגיעה בעצב בודד בלא היבטים תפקודיים כלשהם והוועדה היא הגוף המקצועי מבחינה רפואית לקבוע מהי ההתאמה הראוייה בין הפגיעה בענף של העצב הסופרא סקפולארי, שלגביה אין סעיף ליקוי ספציפי, לבין סעיף ליקוי המתייחס לפגיעה בעצב אחר, שכן מוזכר בתוספת לתקנות ברשימת סעיפי הליקוי.

הקביעה מהו הסעיף המותאם הרלוונטי לסוג הפגיעה של המערער, היא בסמכות בלעדית של הוועדות הרפואיות שברשותן הידע להערכת מצבו הרפואי של המערער ולקביעת אחוזי הנכות לפי המבחנים שבתוספת לתקנות, לרבות, תוך ביצוע התאמה במידת הנדרש.
לאור כל האמור לעיל, הערעור נדחה.

6. ערעור מכוח סעיף 12א לחוק הנכים, על החלטת הוועדה הרפואית העליונה - מתן נכות נפרדת - הערעור נדחה
חקיקה רלוונטית: סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב); תקנות 10 ו- 34 לתקנות הנכים (מבחנים לקביעת דרגות-נכות), התש"ל-1969.

ב- ע"ו (ת"א) 53486-12-15 {א. כ. נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(2), 24093 (2016)} נדון ערעור מכוח סעיף 12א לחוק הנכים, על החלטת הוועדה הרפואית העליונה, שניתנה בהתבסס על תקנות הנכים.

הערעור עסק בברך ימין והתמקד בשאלה של מתן נכות נפרדת במקרה זה בגין כאבים ושינויים שחיקתיים בנוסף לקביעה של 40% נכות, בשל הגבלת יישור הברך.

המערער יליד 1971, מוכר מאז שנת 1991 בגין מספר פגימות אורתופדיות בסך הכל בשיעור 26% נכות.

בא-כוח המשיב טען, כי קביעת הוועדה הרפואית התבססה על ממצאי בדיקתה הקלינית והנכות שקבעה משקפת מגבלת תנועה מתאימה. עצם קיומם של שינויים שחיקתיים לא מקנה נכות אלא רק התבטאות קלינית.

המערער טען, כי הוועדה שגתה בפרשנות פרט 48(2)וVI לתקנות כאשר כללה את ההפרעה בגין השינויים הניווניים בתוך הנכות המוכרת, שהיא בגין חוסר יישור הברך בלבד. לטענתו הוא סובל מכאבים פיזיים קשים המגבילים את פעילותו הכללית ואת תנועתו באופן אקטיבי מעבר להגבלה ביישור הברך גרידא.

לפיכך טען המערער, כי מדובר בשתי נכויות נפרדות שלא הכרחי שתיכללנה זו בזו ואין זה סביר שניתן לכלול את שתיהן גם יחד.

המערער טען עוד, כי לא ייתכן, שבמקרה של חוסר יישור ברך מי שסובל כאבים ומי שאינו סובל כאבים יקבל אותו שיעור נכות, הדבר יוצר הפליה ואינו הגיוני. וכך גם כאשר אותה נכות נותרה במשך כל השנים למרות שהכאב גבר ואין לכך ביטוי.

ועוד טען המערער, כי התקנות מאפשירות לפסוק שתי נכויות זו בצד זו אף כאשר מדובר בשני ליקויים בברך וזאת, כאשר תקנה ספציפית המתייחסת לליקוי גופני אחד אינה מתייחסת לליקוי האחר.

כמו-כן טען המערער, כי החלטת הוועדה מגמתית משום שנועדה שלא לאפשר למערער להגיע לשיעור נכות העולה על 50% היות ושיעור נכותו הכוללת של המערער הוא 48% נכות, וזאת כאשר תתקבל טענתו לעיון מחדש ולביטול ההחלטה, כי יש להכיר בנכותו רק במחצית על חשבון השירות.

המשיב טען, כי קביעת הוועדה מתיישבת עם הגדרת "נכות" בחוק ודרגת הנכות כוללת ומשקפת את מצב הברך בכללותו.

עוד הוסיף המשיב, כי דרגת נכותו המוכרת של המערער אינה מתקרבת לשיעור 50% אלא מסתכמת בשיעור 26% בלבד.

בית-המשפט קבע, כי טענת המערער, שהחלטת הוועדה הרפואית העליונה מביאה לכך שמי שסובל כאבים ומי שאינו סובל כאבים, יקבל אותה נכות, אינה יכולה להתקבל, משום שכאמור הכאבים אינם נמדדים בנפרד, כאשר יש ממצא אורגני או הגבלה בתנועות, וממילא כפי שציינה הוועדה, הכאבים הם ההסתמנות הקלינית הראשונה לפגימה מסוג הפגימה ממנה סובל המערער. לא זו אף זו, שעיון בתיקו הרפואי של המערער העלה, כי עוד בשנת 1991 כבר התלונן על כאבים, כפי שאכן צפוי שיהיה בהתחשב במצב ברכו.

באשר לשינויים השחיקתיים, בית-המשפט קיבל את עמדת הוועדה, לאחר שבדקה את הנושא ונתנה עליו דעתה, כפי שהורה אותה פסק-הדין, ולפיה שינויים שחיקתיים במקרה זה הם חלק מן הפגימה של הגבלת יישור הברך בגינה נקבעה למערער נכות בשיעור של 40% {מחצית על חשבון השירות}.

טענת המערער, כי "נכות של הגבלה ביישור הברך, אינה בהכרח גורמת לשינויים ניווניים וכאבים בברך" אינה עולה בקנה אחד עם עמדתה הרפואית של הוועדה הרפואית העליונה, הקובעת, כי כאבים ושינויים שחיקתיים הם תחילת ההליך בפגימה שכזו. וכאמור, כך גם אצל המערער, שמתיקו הרפואי עלה, כי אכן סבל שחיקה וכאבים כבר בתחילת שנות ה- 90 של המאה הקודמת.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי בפסק-הדין בעניין בנימין {רע"א 9347/96 קצין התגמולים נ' גדי בנימין, תק-על 2001(1), 1349 (2001)} נקבע, כי אין לתת לנכה כפל נכויות, ובמקרים שבהם קיימים מבחנים חלופיים, שבו מבחן אחד קשור בתוצאה שעניינה פגימה ספציפית, ומבחן אחר קשור לתוצאה כללית בלבד, הוועדה הרפואית תקבע את אחוזי הנכות הגבוהים מבין השניים, וכך נעשה במקרה זה, כאשר הוועדה קבעה 40% נכות בגין הפגימה הספציפית וקביעת אחוזי נכות בגין השינויים הניווניים לא תביא לדרגת נכות כה גבוהה.לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור.

7. ערעור על החלטת הוועדה הרפואית העליונה - פגיעה שורשית - הערעור נדחה
חקיקה רלבנטית: סעיף 12 לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט-1959 (נוסח משולב).

ב- ע"ו (חי') 58960-07-15 {א. ר נ' קצין התגמולים - משרד הביטחון - אגף השיקום, תק-מח 2016(2), 17847 (2016)} נדון ערעור על החלטת הועדה הרפואית העליונה.

המערער יליד 1988. שירת בצה"ל בשנים 2012-2009. במסגרת שירות מילואים במהלך מבצע צוק איתן, נחבל בגבו מצריח הטנק. המערער פנה למחרת הפגיעה לבית חולים ברזילי כשהוא מתלונן על כאבים והגבלה בגבו, נבדק ועבר צילומים שנמצאו תקינים, ושוחרר בו ביום.

כעבור כשנתים, הגיש המערער בקשה להכיר בפגיעה בגבו ובקשתו אושרה, דהיינו הוכרה נכותו בגין פגיעה בעמוד שדרה מותני. ועדה רפואית מחוזית שמעה את תלונותיו, בדקה את המערער קלינית, וציינה, כי לא ניתן היה לבדוק טווח תנועות בגב תחתון מחמת אי-שתוף פעולה של המערער. עוד ציינה הוועדה, כי לא קיימת קורלציה בין חומרת תלונותיו והתנהגותו לבין ממצאי בדיקתה וממצאי ההדמיה. המערער נשלח לבדיקת EMG ובמקביל לכך הוענקה לו דרגת נכות זמנית של 10%.

המערער הגיש ערעור על קביעה זו בטענה, כי הועדה המחוזית קבעה דרגת נכות זמנית עוד טרם עיון בבדיקת EMG. המערער טען, כי יש לקבוע דרגת נכות גבוהה יותר בגין הפגימה בעמוד שדרה מותני וכן בגין פגיעה שורשית המלווה בהפרעה תפקודית. המערער סמך את ערעורו על חוות-דעת מטעם ד"ר דניאל לוין. ד"ר לוין ציין הגבלה קשה בתנועות מפרק ירך שמאל וכן הגבלה בתנועת עמוד שדרה מותני, עיין בבדיקות ההדמיה השונות, והמליץ על נכות כדלקמן: בשל הגבלה בתנועות עמוד שדרה מותני, 10%; בשל פגיעה שורשית בעמוד שדרה מותני, 20%; בשל פגיעה במפרק הירך, רגל שמאל, 10%.

הוועדה הרפואית העליונה התכנסה לדון בעניינו ודחתה את הערעור. כמו-כן קבעה הועדה, כי הנכות הזמנית תישאר עד אוגוסט 2015. החלטת הוועדה הרפואית העליונה היא הבסיס לערעור זה.

בא-כוחו של המערער בוועדה הרפואית העליונה טען, כי בדיקת ה- EMG מלמדת על חשד לפגיעה שורשית. המערער עצמו חזר על תלונותיו ועל מגבלות תנועתו. הועדה בדקה את המערער וציינה את טווחי תנועתו בפרוטוקול הדיון. בין היתר ציינה הועדה, כי בזמן הבדיקה נדרש מספר פעמים שתוף פעולה והמערער לעיתים מתבלבל בשחרור בהדגמת חולשה של כף הרגל {גם מימין וגם משמאל}.

ההחזרים נמצאו תקינים, עוד צויין, כי בכל הרמת רגל, המערער מתנגד אקטיבית. הועדה הרפואית העליונה עיינה בבדיקת MRI, שם צויין, כי לא נראה בחתכים סגיטליים בלט דיסק משמעותי ובחתכים אקסליים ישנו בלט דיסק מינימאלי, ואין לחץ שורשי.

הועדה ציינה, כי בבדיקה הנוירולוגית שביצעה וכן ב- MRI ו- EMG, אין תמיכה לתלונות החולה. הועדה ציינה שעיינה בחוות-הדעת של ד"ר לוין ואיננה מוצאת סימוכין להמלצותיו לגבי פגיעה שורשית, שהיא תוצאת הפגיעה בעמוד שדרה.

הוועדה דחתה את הערעור והותירה את דרגת הנכות של 10%, כנכות זמנית עד אוגוסט 2015.

בא-כוח המערער טען, כי מגבלות התנועה של המערער משמעותיות וניכרות ומשפיעות באופן משמעותי על התנהלותו היום-יומית. נטען, כי הועדה לא הסיקה את המסקנות הרפואיות הנכונות מצורת התנהלות המערער ומהבדיקות השונות.
בית-המשפט קבע, כי סעיף 12(א) לחוק הנכים קובע, כי הערעור בפני בית-המשפט יהיה בנקודה משפטית בלבד, והחלטתה של הועדה לגבי השאלה עד כמה סובל המערער מפגיעה שורשית, אם בכלל, איננה נקודה משפטית.

עוד הוסיף בית-המשפט, כי הועדה רשאית ליתן משקל כפי שתמצא לנכון לממצאיה הקליניים למול בדיקות הדימות שבפניה. ראה: רע"א 9737/03 {זיגלמן נ' משרד הביטחון (04.07.05)}:

"השאלה כיצד תקבע הועדה הרפואית את ממצאיה, אם תסמוך את קביעתה על בדיקת M.R.I, על בדיקות עזר אחרות, או על ממצאי הבדיקה הקלינית, כיצד תשקלל את כלל הממצאים שבידה ואיזה משקל תייחס לכל אחת מהבדיקות, הוא עניין רפואי מובהק הנתון לשיקול דעתה של הועדה הרפואית. בעניין זה בית-המשפט לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעתה המקצועי של הוועדה הרפואית. יתרה מזו, בהיותו של עניין זה נושא רפואי מובהק, קביעה רפואית מסוג זה גם אינה מקנה, על-פי סעיף 12א לחוק הנכים, זכות ערעור על ממצאי הועדה הרפואית לבית-המשפט."

לפיכך, בית-המשפט קבע, כי אין מקום להתערב בקביעתה של הועדה בנושא הפגיעה השורשית. הועדה עיינה בחוות-הדעת של ד"ר לוין ולא קיבלה את מסקנותיו. ראשית, ד"ר לוין התייחס לבעיות במפרק שמאל, נושא שלא הוכר מעולם על-ידי קצין התגמולים כנכות מוכרת. לפיכך, לא היה מקום להתייחס למפרק ירך שמאל בחוות-דעתו.

עוד ציין בית-המשפט, כי הגבלת התנועה בעמוד שדרה מותני שמצא ד"ר לוין זהה לממצאי הוועדה שכן ייחד לה דרגת נכות של 10%, דהיינו הגבלה קלה, כפי שגם הועדה קבעה.

באשר לחוות-דעתו של ד"ר לוין בעניין הפגיעה השורשית, הוסיף בית-המשפט, כי אין הועדה חייבת לקבל חוות-דעת של מומחה מטעם המערער שאין הממצאים שבה מקובלים עליה. ראה לעניין זה: רע"א 4652/04 {אואקנין נ. משרד הביטחון (15.06.05)}:

"הוועדה הרפואית העליונה עיינה בחוות-דעתו של המומחה מטעם המבקש, אך בחרה שלא לאמץ אותה. שיקוליה הם שיקולים רפואיים מקצועיים, ובית-המשפט אינו אמור לשים עצמו בנעלי הוועדה לנקוט עמדה בעניינים שבמקצוע הרפואה. החוק קבע מנגנון מקצועי מבוקר לצורך מתן ההחלטות המקצועיות בנושא זה ומעורבותו של בית-המשפט מקובלת לבחינת תקינותם של ההליכים בפני הועדה הרפואית ולשאלות בעלות גוון משפטי העשויות לעלות אגב הליכים אלה."

באשר לטענת בא-כוח המערער שטען, כי החלטת הועדה איננה מנומקת, קבע בית-המשפט, כי אין בסיס לטענה זו. אכן, החלטת הוועדה חייבת להיות מנומקת על-מנת שגם המערער יבין את נימוקי הועדה אשר דוחה את ערעורו, אלא שהנמקה זו יכולה להיות בקצרה. ראה לעניין זה: (ארצי) ל"ב/120-0 {צבי מנחם נ' המוסד לביטוח לאומי ד1 073 (1972)}:

"אין להסיק שוועדה רפואית חייבת לפרט ארוכות על שומה שוללת היא את חוות-הדעת שהוגשה לה. הדרוש הוא שהתייחסותה תהא עניינית ומנומקת, וניתן להוסיף: מנומקת בנסיבות המקרה. יש בתעודה הרפואית שאינה משקפת עוד את מצבו של הנפגע תידחה במילים קצרות או אף מהנימוק שהנאמר בה, אינו משקף יותר מצב קיים ויש שתידרש להקדיש דיון מעמיק ומפורט בסוגיה, הכל לפי נסיבות המקרה."

לאור כל האמור לעיל, בית-המשפט דחה את הערעור וקבע, כי משפרטה הועדה, כי היא איננה מקבלת את הממצא של פגיעה שורשית, ממילא מובנת מסקנתה ויש לראותה כמי שעמדה בחובת ההנמקה.

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

ערעור לפני בית-המשפט המחוזי (סעיף 12א לחוק)