פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי ומכוח פסק-דין ואישורו של שר העבודה

1. כללי

סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:

"16. פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי
לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי העניין, אם פוטר בנסיבות, שעל-פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על-פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד."

סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:

"17. פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין (תיקון התש"ם)
בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית-הדין האיזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בעניין זה יונחה בית-הדין האיזורי לעבודה על-פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."

חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 יצר מסגרת מוגדרת של הזכאות לפיצויי הפיטורים, לשלילתם ולדרכי שלילתם. הכלל בהקשר זה קובע, כי עצם הפיטורים מחייבים מעביד לשלם לעובד שפוטר פיצויי פיטורים וכי שלילתם או הפחתתם של הפיצויים יכול שתבוא רק מכוח סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים.1

לעניין שלילת פיצויי הפיטורים יש לבחון את נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, חומרת הנזק שנגרם למעביד, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במרוצת השנים, מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל, תוך הבאה בחשבון של העובדה שפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור.2

במקרה והעובד פוטר לאחר שנת עבודה, זכאי הוא לקבל פיצויי פיטורים, אלא אם יעמוד המעביד בנטל להוכיח כי מוצדק לשללם וכאמור בסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים.3

שלילת פיצויי פיטורים איננה זרה למשפט העבודה. סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים מאפשרים לשלול פיצויים פיטורים מעובד, באופן מלא או חלקי:

- "אם פוטר בנסיבות, שעל-פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד - ובאין הסכם כזה, על-פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף - מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד" כאמור בסעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים;

- אם קבע בית-הדין האיזורי לעבודה "שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע" כאמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.

הרציונאל העומד מאחורי חקיקת סעיפים אלו, הוא הרצון להרתיע עובדים מפני מעילה באמון מעבידיהם והצורך המוסרי להעניש עובדים שסרחו באופן חמור, באמצעות שלילת הפיצויים.

כך, לדוגמה, שלילת רכיב הפיצויים במלואו מהווה סנקציה חמורה, אשר פוגעת קשה בעובד, אולם גניבת עובד ממעבידו מהווה מעשה חמור ביותר, לאור האמון הרב אשר המעביד נותן בעובד ובמיוחד בעובד אשר כספי המעביד מופקדים בידיו.4

2. נטל ההוכחה ומעשים פליליים

מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם, חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים או לבקש את בית-הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים.5

אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו.6 לפיכך, נטל ההוכחה מוטל על כתפי הנתבע-המעביד כי בנסיבות יש לשלול פיצויי פיטורים או להפחיתם. רוצה לומר כי זכותו של מעביד לשלול פיצויי פיטורים המגיעים לעובד על-פי חוק או להפחית מהם, מקורה בסעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 ועל הטוען לקיומן של נסיבות המצדיקות שלילת פיצויים או הפחתתם מוטלת החובה להוכיח טענתו.7

מעשה גניבה ומרמה הוכרו בפסיקה כנסיבה להפחתת פיצויי פיטורים.8 הנטל להוכיח שעובד גנב או מעל בתפקידו, מוטל על כתפי המעביד הטוען למעילה או לגניבה.9

זאת ועוד. "מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה".10

מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשים פליליים במסגרת הליך אזרחי, הינה חובת ראיה מוגברת וכבדה מהרגיל, אך קלה מזו המשמשת בהליך הפלילי. ככל שהמעשה הנטען חמור יותר, "משקלן הסגולי" של הראיות יהא צריך להיות כבד יותר על-מנת לעמוד במידת ההוכחה, אולם מידת ההוכחה כשלעצמה אינה משתנה.

ובמילים אחרות, אשר למידת ההוכחה הנדרשת, נשאלה השאלה האם יש להסתפק במידת ההוכחה הנדרשת בדין האזרחי, כלומר, מאזן ההסתברויות, או שמא מאחר שמדובר במעשה פלילי, נדרשת מידת הוכחה הנדרשת בדין הפלילי, כלומר, הוכחה מעבר לכל ספק.

בית-הדין הארצי בחר בדרך ביניים. מעביד הטוען כי יש לשלול מן העובד את פיצויי פיטורים שלהם הוא זכאי בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה.

מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי במסגרת הליך אזרחי, היא מוגברת וכבדה ממידת ההוכחה הרגילה, הנדרשת בהליך אזרחי רגיל שהיא הטיית מאזן ההסתברויות, הגם שאינה מגיעה כדי זו הנדרשת בהליך פלילי רגיל, של "מעל לכל ספק סביר".

מעילה באמונו של מעביד, ובוודאי גניבה ממעביד, הם חמורים ביותר שכן, הם פוגעים באושיות יחסי העבודה. לעומת זאת, עומדת העובדה, כי מדובר בפגיעה בזכויות מוקנות של עובד בגין האשמה שעבר עבירה פלילית ומעל באמונו של מעבידו ולכן, הנטל על המעביד להוכיח זאת.

כך, לדוגמה, ב-ד"מ (יר') 6040/07 11 קבע בית-הדין כי "לאור משקלם המצטבר של הדברים, שוכנעתי כי הנתבעת הוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת כי התובע אכן היה מעורב במעשה הגניבה. יש לדחות את הטענה כי מדובר בראיות נסיבתיות בלבד, שכן כפי שכבר צויין לעיל, טענה זו לא זכתה לביסוס מינימאלי. בשים-לב לחומרת המעשה והשלכותיו האפשריות על הנתבעת, כמי שמופקדת על שמירת הרכבים שבטיפולה, וכמי שאמון הלקוח מקים את הבסיס לפעילותה הכלכלית, ולנוכח תקופת עבודתו הקצרה של התובע, יש מקום בנסיבות העניין לשלול מן התובע את פיצויי הפיטורים במלואם ואת דמי ההודעה המוקדמת".

ב-עב' (ב"ש) /991839 12 קבע בית-הדין כי "נטל הראיה מוטל על הנתבעת להוכחת טענתה, כי נסיבות המקרה הנדון מצדיקות שלילת פיצויי פיטורים או הפחתתם. במקרה הנדון, מאחר והנתבעת לא התייחסה לסוגיה זו בסיכום טענותיה, וממילא כפי שעולה מהראיות שנשמעו וצוטטו בסיכום טענות התובע, לא הוכחו בראיה מוגברת טענות הנתבעת בדבר החשדות כלפי התובע והנתבעת לא טענה ולא השכילה להוכיח כל עילה לעניין סעיף 16 ו/או 17 לחוק פיצויי פיטורים, אשר בגינה יש לשלול ו/או להפחית תשלום פיצויי פיטורים. די בכך כדי לקבוע, כי בנסיבות אלה התובע זכאי לפיצויי פיטורים בגין פיטוריו".

3. פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי - סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים

ב-תב"ע (ב"ש) נד/3-239 13 קבע בית-הדין כי "במקרה הנדון לא הופנה בית-הדין לכל הסכם קבוצי החל על הנתבעת אולם בהתאם להוראות סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים בית-הדין מונחה, בבואו לפסוק באשר לזכאות עובד לקבלת פיצויי פיטורים והודעה מוקדמת, על-פי הוראות ההסכם הקבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף".

ב-תב"ע (ב"ש) נא/35-358 14 קבע בית-הדין כי "יש לראות את התובע כמי שהתפטר או כמי שפוטר עקב הפרת משמעת האמורה מצדיקה אי-תשלום פיצויי פיטורים על-פי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, ולאור סעיף 53 לתקנון העבודה, המהווה הסכם קיבוצי כללי בין התאחדות התעשיינים ובין ההסתדרות הכללית, המנחה את בית-הדין לעניין הפעלת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים".

ב-תב"ע (נצ') נו/35-340 15 קבע בית-הדין כי לא הוכח כי "התקנון אליו הפנה בא-כוח הנתבעת אכן חל על הצדדים או על המספר הגדול ביותר של המועסקים בענף החקלאות בישראל (לפי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963). אולם גם אם היה מוכח שאכן כך, הרי שלא היינו קובעים כלל שניתן היה לפטר את התובע תוך שלילת פיצויי הפיטורים, שכן לצורך כך היה צריך לקבוע שהתובע 'גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה', ואילו אנו קבענו, כאמור לעיל, שהתובע לא עשה אחת מאלה. אדרבא, התובע אמנם נכנס בלא רשות לביתה של הנתבעת, אלא שעשה זאת כדי למלא את חובתו כלפיה - לשטוף את מכוניתה כפי שהורתה לו".

ב-תב"ע (ב"ש) נד/3-229 16 קבע בית-הדין לפני כב' השופטת י' הופמן:

"על-פי הוראת סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, בית-הדין רשאי לשלול או להפחית פיצויי פיטורים אלא במסגרת הסעיפים 16 ו-17 לחוק הנ"ל (דב"ע מט/3-104 נתור, איחוד סוכני נסיעות נ' גילה פרט, פד"ע כא 387) ואין לקבל הטענה, כי רק במקרים שאין לפעול מכוח הוראות סעיף 16 לחוק פועל בית-הדין מכוח סעיף 17 לחוק ורק במקרים שאמנם קיים הסכם קיבוצי אך הסכם זה אינו עונה על כל המצבים, יבוא במקומו "תקנון העבודה" וישלים מכוח הוראת סעיף 17. הכלל הוא כי הוראות ההסכם הקיבוצי המיוחד הן התופסות והן הממצות. על-פי הוראות סעיף 16 לחוק כאשר לא הוכח, כי קיים הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד, בית-הדין יהיה מונחה על-פי ההסכם הקיבוצי החל על מספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף.

במקרה שלפנינו, אף אם לא הוכח, כי ההסכם הקיבוצי הכללי חל על יחסי העבודה שבין הצדדים, הרי מדובר בהסכם קיבוצי כללי שבאותו ענף עבודה.

פיטורים בנסיבות שההסכם הקיבוצי האמור בסעיף 16 לחוק אינו קובע, כי ישולמו בגינם רק פיצויים חלקיים או שלא ישולמו פיצויים כלל - פיטורים כאלה מחייבים לשלם מלוא הפיצויים (דב"ע לו/3-2 מיכל חלפון נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). רק מקום בו קיים הסכם קיבוצי, אך אין לו כל זיקה לענייני משמעת והענשה, יש להתייחס אליו כאל הסכם בענף עבודה שאין בו הסכם קיבוצי (דב"ע מז/3-4 שרה שלפי ואח' נ' אגד, פד"ע יט 49). הסוגיה כיצד ינהג בית-הדין, בבואו לדון בסוגיית שלילת פיצויי פיטורים, מקום שבהסכם הקיבוצי החל על הצדדים או במקום שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף, אין התייחסות לסוגיית שלילת פיצויי הפיטורים, נידונה והוכרעה על-ידי בית-הדין לאמור:

'משמתברר שההסכם הקיבוצי המיוחד אינו עונה על הנדרש מהסכם קיבוצי לעניין סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, באים לסעיף 17 לחוק, ודרכו ל-"תקנון העבודה", המהווה את ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה.'
(דב"ע מא/3-73 המועצה המקומית גזר נ' מרים מורג, עיריית רחובות, פד"ע יג 9, 15)

הכלל הוא שבפיטורים משלמים פיצויי פיטורים, אלא אם נקבע בהסכם הקיבוצי אחרת ובמידה ונקבע כך (דב"ע לא/3-16 התעשיה האווירית לישראל בע"מ נ' גיורא שמיר, פד"ע ג 211).

מעביד הטוען, כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם, חייב להביא טענתו זו במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק או לבקש את בית-הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק וכאמור אין לדרוש מן העובד שהוא יוכיח, כי לא נתקיימו תנאים לשלילת זכותו (דב"ע תשן/3-119 עיתונות מקומית בע"מ נ' אשר בן עמי, פד"ע כב 303).

ב. במקרה שלפנינו, כאשר אין כל הוראה בהוראות ההסכם הקיבוצי הכללי בענף לרבות בצו ההרחבה המתייחסת לסוגיית שלילת פיצויי הפיטורים, אלא הוראות ההסכם מתייחסות לעצם הפיטורים בנסיבות מסויימות, יש לפנות להוראות "תקנון העבודה". עיון בסעיף 51 עד 55 בהוראות התקנון מביא למסקנה, כי הפרת משמעת חמורה הינה, בין היתר, הפרה החוזרת על עצמה ובכך יש לראות החמרת הפרת המשמעת. כן יש ליתן הדעת, כי כל ההאשמות החמורות שבאותו סעיף 53 בגינן ניתן לשלול הן פיצויי פיטורים והן תמורת הודעה מוקדמת הינן עבירות ביניהן נמצאות עבירות בגין "גניבה" "מעילה" או "חבלה" במהלך התקין של העבודה ועד לעבירה פלילית חמורה. מאידך, בהוראת סעיף 52 לתקנון מפורט, כי כאשר עובד אינו מציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה, הרי הסנקציה החמורה ביותר תהיה פיטוריו מהעבודה ללא הודעה מוקדמת ואי-תשלום פיצויי פיטורים. סעיף 51 להוראות התקנון מפרט, כי כאשר נעדר עובד מעבודתו ללא רשות ובלי סיבה סבירה, אין לשלול במקרה זה זכות כלשהי הנובעת מפיטוריו בעילה זו.

לפיכך, נקל להגיע למסקנה, כי הנתבעת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח, כי יש לשלול מאת התובע מלוא זכויותיו בגין פיטוריו בנסיבות המקרה הנדון. אין להטיל על התובע העונש החמור ביותר המפורט בתקנון העבודה, ההפך הוא הנכון, התובע פוטר מעבודתו ודי בעצם הפיטורים עצמם כדי להוות עונש בגין התנהגותו. עולה, כי מדובר בהתנהגות חד-פעמית, אולם התובע פוטר בסופו של דבר ובגין פיטוריו בנסיבות שהוכחו בפניי, יש לזכותו במלוא זכויותיו, היינו, בתמורת הודעה מוקדמת ובפיצויי פיטורים."

ב-תב"ע (יר') 3/3122897 17 קבע בית-הדין מפי כב' השופט הראשי יעקב נויגבורן:

"8. א. על-פי סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 עובד אינו זכאי לפצויי פטורים, או לפיצויים חלקיים בלבד מקום בו פוטר בנסיבות שעל-פי ההסכם הקיבוצי החל על המעביד והעובד מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או פיצויים חלקיים ובאין הסכם כזה, על-פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו בענף.

ב. במקרה שלפנינו לא הציגה הנתבעת כל הסכם קיבוצי החל בינה לבין עובדיה בעניין נסיבות המצדיקות שלילה או הפחתת פצויי פיטורים. ואולם על-פי פרק י"ב סעיף 1(ד)(3)(1) להסכם הקיבוצי בענף הבניה והעבודות הציבוריות פטור המעביד מכל תשלום בקשר לעבודת העובד במידה והוכחה אשמתו של העובד בגין גניבה.

ג. כבר נפסק על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה כי במקרה של גניבה שיש להחמיר עם עובד עד כדי הטלת העונש המירבי. דב"ע נה/3-215 מירב יהודיאן נ' סופר פארם ניות (לא פורסם). כמו-כן יש להתחשב לעניין זה במעמדו של התובע ובנסיבות בהן נעברה העבידה.

ד. התוצאה היא כי בית-הדין קובע כי יש לשלול מהתובע את מלוא פיצויי הפיטורים בשל מעשה הגניבה."

ב-עב' (ת"א-יפו) 912684/99 18 קבע בית-הדין כי "בסיכומי הטענות מטעמה טענה הנתבעת כי "אין מחלוקת" כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף המתכת, החשמל והאלקטרוניקה, אשר מכוחו הותקן תקנון העבודה לתעשיית המתכת. צודק בא-כוח התובע כי אין לקבל טענה זו. הטענה כי על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת וכי מכוח הוראותיו של הסכם זה לא זכאי התובע לפיצויי פיטורים הועלתה לראשונה בשלב הסיכומים, ולא נטענה ולא הוכחה בשלבים המוקדמים יותר בהליך. יחד עם זאת, בהתאם לפסקה השניה של סעיף 16 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, כאשר לא חל על הצדדים הסכם קיבוצי, יש לבחון את זכאותו של העובד לפיצויי פיטורים על-פי הוראות ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים באותו ענף. לפיכך, ממילא, הוראותיו של ההסכם הקיבוצי הכללי בענף המתכת הן שינחו את בית-הדין בנושא זכאותו של התובע לפיצויי פיטורים ולהודעה מוקדמת".

ב-ד"מ (יר') 5846/07 19 קבע בית-הדין כי "אמנם בענף השמירה קיים הסכם קיבוצי שנערך ונחתם ביום 12.7.72 (מ' פסטרנק הסכמים קיבוצים כרך ראשון, 12.3.2), אולם לא הובאה בפנינו כל ראיה כי הסכם זה חל על הנתבעת. משכך, יש לנהוג על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים".

4. פיטורים ללא פיצויים מכוח פסק-דין - סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים

ב-עב' (ת"א-יפו) 9509/06 20 קבע בית-הדין מפי כב' השופטת סיגל דוידוב-מוטולה:

"21. הצדדים לא הפנו להסכם קיבוצי כלשהו החל בענף, ולפיכך הסעיף הרלוונטי לעניין שלילת פיצויי פיטורים הוא סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים. בהתאם לסעיף זה, עלינו להדריך עצמנו לפי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים (תקנון העבודה כפי שנחתם בין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית; ראו למשל דב"ע נו/28-3 רומן בני ברק (1988) בע"מ - יצחק פרנסיס, עבודה-ארצי כט(1), 124). הסעיף הרלוונטי לענייננו מתוך התקנון האמור הינו הסעיף העוסק בהפרת משמעת חמורה, כאשר ככל שזו מוכחת - מאפשר התקנון שלילה חלקית או מלאה של פיצויי הפיטורים.

22. השאלות העומדות לפנינו הן לפיכך שתיים: ראשית, האם הוכחה "הפרת משמעת חמורה"; שנית, בהנחה שהוכחה - האם מוצדק לשלול את פיצויי הפיטורים של התובעת, במלואם או בחלקם. נזכיר בהקשר זה, כי לעניין שלילת פיצויי פיטורים יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן, לרבות ההקשר התעשייתי, חומרת המעשים בגינם פוטר העובד, משך הזמן ומספר הפעמים בהם בוצעו, חומרת הנזק שנגרם למעביד, ההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים, משך תקופת העבודה, טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים, מידת האמון ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה, מעמדו של העובד ותפקידו, תרומתו של העובד למפעל ונסיבותיו האישיות וכל זאת תוך הבאה בחשבון כי פיטורים הינם עונש חמור כשלעצמם (ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה - בן ציון קליין, עבודה ארצי לג(7), 28); ע"ע 214/06 אלוניאל בע"מ - אלכסנדר צ'רניאקוב, תק-אר 2007(2), 309 (מיום 31.5.07)).

23. לאחר שקילת העדויות והראיות שהוצגו בפנינו ופורטו לעיל, לא שוכנענו כי הנתבעת עמדה בנטל, להוכיח "הפרת משמעת חמורה" מצד התובעת. קל וחומר, בהתחשב בחומרת המעשים כפי שנטענה על-ידי הנתבעת - 'סיכון חייהם של חסרי ישע' על-ידי אחות אשר זהו מקצועה (סעיף 38 לתצהיר גב' סודקביץ) - חומרה בשלה אנו מצפים כי המעשים המיוחסים לתובעת יוכחו במידת הוכחה גבוהה (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד - יעקב הלמן, מיום 5.7.95).

24. מהעדויות עלה כי גב' לוינשטיין וגב' רוזנבלום ניגשו, בסביבות השעה 3.18 לפנות בוקר (כדקה לאחר החתמת כרטיס הנוכחות - משך הזמן אותו העריכה גב' לוינשטיין), למרפאה הממוקמת בבניין "מוריה", וניסו לפתוח את דלתה. מעדותה של גב' לוינשטיין עלה כי לא ציפתה למצוא את התובעת במרפאה באותה עת (שכן אמורה היתה לבצע בדיקת סוכר באחת מיחידות הדיור - עמ' 19, 22); ייתכן לפיכך כי כאשר ראתה כי הדלת סגורה - וידעה כי לפי הנהלים יש לנעלה כאשר האחות מחוץ למרפאה - הניחה כי היא נעולה וניסתה לפתחה באמצעות מפתחותיה.

מתוך צרור של למעלה מעשרה מפתחות, וכאשר דובר היה בשעת לילה מאוחרת - אין זה בלתי-סביר כי גב' לוינשטיין התבלבלה, והכניסה לחור המנעול מפתח שאינו מתאים. כתוצאה מכך המפתח אמנם נכנס (כפי שהעידה), אך לא הצליח להסתובב; כיוון שהן גב' לוינשטיין והן גב' רוזנבלום ניסו שוב ושוב להזיזו - ייתכן כי גרמו בדרך כלשהי לנעילת הדלת."

ב-ד"מ (חי') 3218/07 21 קבע בית-הדין כי "משלא עמד הנתבע בנטל המוטל עליו להוכיח את עצם ביצועה של עבירת המשמעת הנטענת, מתייתר מניה וביה הצורך לבחון את השאלה האם עבירה זו (שכאמור לא הוכחה) היתה מצדיקה על רקע שאר נסיבות העניין, שלילת פיצויי פיטורים מן התובע ולו באופן חלקי, אילו הוכחה... משלא היה חולק על כך שהתובע פוטר מעבודתו, ומשלא שוכנענו כי הנתבע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את עבירת המשמעת הנטענת שביסוד החריג לכלל הנקוב בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים - התוצאה היא שהתובע זכאי לפיצויי פיטורים עקב פיטוריו מעבודתו בנתבע".

ב-עב' (נצ') 1860/06 22 קבע בית-הדין מפי כב' השופט חיים ארמון:

"זכאות התובע לתשלום יתרת פיצויי הפיטורים

27. אפשרות פיטורים תוך שלילה (מלאה או חלקית) של פיצויי הפיטורים, יכולה להיות רק על-פי סעיף 16 או על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. בענייננו, משלא הוכח כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי כלשהו, ומשלא ידוע לנו על הסכם קיבוצי כללי בענף ההסעדה או המסעדות (להבדיל מענף ייצור המזון ולהבדיל מענף המלונאות והאירוח), חל האמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שבו נאמר...

לסיכום

41. אף שמצאנו שהתובע נהג שלא כשורה, סמוך לפני פיטוריו, לא הוכח (במידת ההוכחה הנדרשת) שהוא אכן ניסה לגנוב מהנתבעת. בנסיבות אלה - מצאנו לנכון להטיל עליו סנקציה מסויימת, אך לא חמורה כפי שהנתבעת סברה שיש להטיל עליו. הסנקציה שנראתה מתאימה בעינינו, כפי שהסברנו לעיל וכשהנחינו את עצמנו על-פי התקנון, היתה של שלילת 7.5% מפיצויי הפיטורים ושלילת שיעור דומה מתמורת ההודעה המוקדמת."

ב-ד"מ (ב"ש) 2287/07 23 קבע בית-הדין מפי כב' השופטת יעל אנגלברג- שהם:

"6. הוראות סעיף 2 לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, התשס"א-2001 (להלן: "החוק") קובעות, כי מעביד המבקש לפטר עובד יתן לו הודעה מוקדמת לפיטורים. הוראות סעיף 3 לחוק קובעות, כי לאחר תום שנת עבודה תעמוד תקופת ההודעה המוקדמת על חודש ימים.

7. הוראות סעיף 10 לחוק קובעות, כי מעביד יהא פטור מתשלום דמי הודעה מוקדמת 'בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים על-פי הוראות סעיפים 16 ו-17 לחוק פיצויי פיטורים או על-פי החלטת בית-הדין למשמעת אשר הורה לפיטורים בלא פיצויים מכוח הוראות חיקוק הקובע שיפוט משמעתי'.

על-פי הוראות סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שלילת פיצויי פיטורים כמו גם שלילת דמי הודעה מוקדמת, תעשה על-פי הקרטריונים המפורטים בהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים.

8. על-פי ההלכה הפסוקה, אם לא הובאה בפני בית-הדין כל ראיה לגבי ההסכם הקיבוצי החל, יפנה בית-דין לתקנון העבודה בתעשיה ובמיוחד לסעיפים 55-51 לתקנון.

עיון בסעיפים 53-52 לתקנון מעלים, כי פיטורים ללא מתן הודעה מוקדמת מותרים כאשר עובד לא ציית להוראות ההנהלה בקשר לעבודה או הפר משמעת באופן חמור.

9. שמעתי את עדויות הצדדים כאשר מטעם התובע העיד הוא עצמו, ואילו מטעם הנתבעת העידו שני מנהלי המחלקות ואחראי המשמרת אשר היה ממונה על התובע באותו היום.

10. ככל שהדבר נוגע לעדותו של מר מיכאל פלסקוב שהינו מנהל המחלקה של העובד איגור שלטענת הנתבעת חבר לתובע במעשה השתיה, אין בעדותו דבר כדי להעיד על התנהגותו של התובע עצמו.

באשר לעדותו של מנהל המחלקה של התובע, מר סלם מטריאת, עדותו אינה מתיישבת עם טענות הנתבעת. לדבריו, בשעה 18:00 קיבל הודעה שהתובע שותה והמכונה אינה עובדת, הוא הגיע למפעל בשעה 19:00 הסתובב במחלקה 45 דקות ולא מצא אף אחד, והאחראי על המשמרת מר מיכאל הודיע לו כי שלח את התובע הביתה.

דא עקא, בפניי הוצג דו"ח שעון הנוכחות של התובע וממנו עולה, כי התובע הדפיס כרטיס נוכחות בשעה 19:19 כאשר מנהל המחלקה הודה ששעון הנוכחות נמצא במחלקה.

מכאן, כי לא ניתן לקבל את גרסתו כי התובע עצמו לא היה במחלקה.

11. העד העיקרי עליו נסמכת הנתבעת בטענותיה, הינו אחראי משמרת מר שאול נבנצל, שטען, כי כשעה או שעתיים לאחר שהתובע החל לעבוד, היינו בסביבות השעה 16:30 נעלם התובע מהעבודה יחד עם אחר כאשר הם חזרו שתויים. לדבריו, אמר להם ללכת הביתה והתובע אכן עזב את המקום.

לשאלה כיצד הוא יודע שהתובע שתה, ענה מר נבנצל, כי "מריחים" (עמ' 7 לפרוטוקול).

12. התובע הציג בפניי דו"ח נוכחות ממנו עולה, כי ביום 22-21 לחודש מרץ 2007, שהה בחופשת מחלה. התובע גם הציג סיכום בדיקת גסטרוסקופיה מיום 21.3.07 ממנו עולה, כי התובע סובל מאולקוס.

כמו-כן, הציג התובע קבלה בגין רכישת תרופות מתאריך 22.3.07.

13. לטענת התובע, היות וסובל הוא ממחלת האולקוס, לא היה רשאי לשתות ולא עשה כן. לדבריו, קיבל התקף אולקוס והלך לביתו לקחת את התרופות.

מחד, גרסת התובע אשר נתמכת במסמכים ולפיה, סובל הוא ממחלת האולקוס וכי באותה תקופה סבל מהתקפים, לא נסתרה. מאידך, הטענה, כי היה שתוי לא הוכחה כדבעי.

14. מקום בו מבקש מעביד לפטר אדם מעבודתו ולהותירו ללא מקור פרנסה, כאשר מבקש הוא לשלול את זכויותיו מכוח חוקי המגן, יש צורך שהסיבה בגינה הוא עושה כן תהא מבוססת.

התובע הודה, כי הינו חברו של מר איגור, אך בכך אין די כדי לקבוע באופן חד-משמעי, כי התובע היה שותף למר איגור וחברו לשתיה ולא שוכנעתי כי התובע נמצא שתוי.

15. משלא מצאתי, כי הנתבעת הרימה את הנטל להוכיח, כי היתה רשאית לפטר את התובע ללא מתן הודעה מוקדמת - אין הצדקה לפטור אותה מתשלום זה."

ב-עב' (נצ') 1887/05 24 קבע בית-הדין מפי כב' השופט חיים ארמון:

"זכאות בועז לפיצויי פיטורים ולתמורת הודעה מוקדמת

45. מהעובדות שנקבעו לעיל, עולה כי בועז הפר את המשמעת בעבודתו. הפרת המשמעת בעבודה התבטאה בכך שהוא לא מסר ללקוחות סחורה שהיה אמור להעביר אליהם, בכך שהוא לא החזיר לחברה סחורה שהוחזרה מהלקוחות, ובכך שהוא הזמין בעבור לקוחות סחורה שהם לא ביקשו, ולאחר-מכן - לקח אותה למקום אחר. אכן - כטענת החברה - מדובר ב-"העלמה" של סחורה של החברה.

46. אפשרות פיטורים תוך שלילה (מלאה או חלקית) של פיצויי הפיטורים, יכולה להיות רק על-פי סעיף 16 או על-פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. בענייננו, משלא הוכח כי על יחסי העבודה בין הצדדים חל הסכם קיבוצי כלשהו, ומשלא ידוע לי על הסכם קיבוצי כללי בענף השיווק של מוצרים כגון אלה שמשווקים על-ידי החברה, חל האמור בסעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963, שבו נאמר...

בהתאם להלכה הפסוקה, עלי להיות מונחה בעניין זה על-פי הוראות תקנון העבודה הכלול בהסכם הקיבוצי הכללי שבין התאחדות התעשיינים לבין ההסתדרות הכללית (שייקרא להלן: "התקנון"). התקנון כולל פירוט של הפרות משמעת שונות, המנוסחות באורח כללי ביותר, עם מדרג עונשים הנע בין הסנקציה הקלה ביותר - "התראה" לבין הסנקציה החמורה ביותר, שהיא 'פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים'. התקנון מייחס משמעות גם לשאלת ה-"זדון" אל מול ה-"רשלנות".

47. בסעיף 53 לתקנון, נרשם כך:

'עשה העובד אחת מאלו -

א. הפר משמעת באופן חמור...

ג. גנב, מעל או חיבל במהלך התקין של העבודה...

י. עבר עבירה פלילית חמורה.

יהיה צפוי:

א. להפסקת עבודה זמנית ממושכת ללא תשלום;

ב. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת ו/או שלילה חלקית של פיצויי פיטורים;

ג. לפיטורים ללא הודעה מוקדמת וללא פיצויי פיטורים.'

48. כדי לראות אם ניתן לפטור את החברה מתשלום פיצויי הפיטורים, במלואם או חלקם, יש לערוך בדיקה תלת-שלבית. ראשית, יש לבחון אם הוכח שבועז עבר אחת מהעבירות האמורות בחלק הראשון של סעיף 53 המצוטט לעיל. שנית, יש לבחון אם היתה חובה לנקוט את ההליכים המפורטים בתקנון כדי לפטר את הבועז, ושלישית, אם יתברר שהתשובה לשאלה הראשונה חיובית ולשאלה השניה - שלילית - יהיה צורך לבחון מה הסנקציה המתאימה מבין אלה הרשומות בחלק השני של סעיף 53 המצוטט לעיל.

49. בטרם אקבע אם הוכח שבועז עבר עבירה כאמור בחלק הראשון של סעיף 53 לתקנון, אעמוד על שאלת נטל ההוכחה ומידתה. אמנם, את העובדות כבר פירטתי לעיל, אך לדעתי נכון להתעכב קמעה על שאלת נטל ההוכחה, וזאת מאחר ששאלה זו יכולה להשפיע על האופן בו ייושם התקנון על העובדות שכבר נקבעו.

הנטל להוכיח את הטענה שבועז עבר עבירה מעין זו - מוטל על החברה. לא בועז הוא שצריך לשכנע שהוא לא עבר עבירה כזו. בית-הדין לעבודה עמד על כך כבר בתחילת דרכו, בפסק-דינו ב-דב"ע ל/6-3 שמואלי ואח' - שרייר, פד"ע א 69, 74:

'מעביד הטוען כי בנסיבות פיטורים אין לשלם פיצויי פיטורים או שיש להפחיתם חייב להביא טענתו זאת במסגרת ד' אמות של סעיף 16 לחוק או לבקש את בית-הדין להפעיל את סמכותו מכוח סעיף 17 לחוק וכאמור אין לדרוש מהעובד שהוא יוכיח כי לא התקיימו התנאים לשלילת זכותו.'

על-כן - נטל ההוכחה מוטל על החברה.

באשר למידת ההוכחה הנדרשת, קיימות גישות שונות; האם להסתפק במידת ההוכחה הנדרשת בדין האזרחי (כלומר - מאזן ההסתברויות), האם לדרוש מידת הוכחה הנדרשת בדין הפלילי (כלומר - הוכחה מעבר לכל ספק מלבד ספק שאינו סביר) או האם לנקוט דרך ביניים בין שתי הגישות האמורות.

לדעתי, ההלכה שנפסקה על-ידי בית-הדין הארצי לעבודה נוקטת דרך ביניים. בית-הדין הארצי לעבודה התייחס לכך בהרחבה ב-דב"ע נה/60-3 חמיד - הלמן ואח' (לא פורסם).

כך, בין השאר, נאמר באותו פסק-דין:

'מידת ההוכחה הדרושה; האם במקרה דנן הוכחה גניבה במידת ההוכחה הדרושה האשמת עובד בגניבה ממעבידו אינה קטלא קניא. שאלה היא, מה מידת הוכחה יש להטיל על המעביד בעניין כגון דא, האם כמידת ההוכחה במשפט אזרחי, האם כמידת ההוכחה במשפט פלילי או מידת הוכחה שונה משתי אלו. יש לזכור, שכאשר במסגרתו של משפט אזרחי בבית-הדין לעבודה, מועלית טענה שבוצע מעשה פלילי. הסנקציה, הסעד המבוקש, אינה סנקציה פלילית.

מדובר בסעד אזרחי. זוהי סנקציה של שלילת זכות סוציאלית המוקנית לעובד על-פי חוק מגן קוגנטי. זוהי סנקציה שעשויה להיות לעיתים קשה. על-מנת לבחון את מידת ההוכחה הדרושה לענייננו, נבחן מה הן אמות-המידה לפיהן פועל בית-הדין לעבודה בשאלות של ראיות.

סעיף 32 לחוק בית-הדין לעבודה מתיר לבית-הדין לנהוג שלא לפי דיני הראיות, בכפוף לחריגים...

בית-הדין מאמץ לעצמו את העקרונות הבסיסיים של דיני הראיות ונוהג בהתאם, אלא שהוא גמיש בדיני הראיות כשהדבר דרוש לעשיית צדק ולא פוגע, לדעתו, בחקר האמת. לאור ההלכות בדיני הראיות באשר למידת ההוכחה הדרושה, אימץ לעצמו בית-הדין את ההלכה, כי במשפט בענייני עבודה שבסמכותו, נדרשת בדרך-כלל מידת הוכחה כבמשפט אזרחי. הן בית-הדין הארצי לעבודה והן בית-המשפט העליון פסקו, שלא די בהוכחה במעבר לספק סביר כנדרש במשפט אזרחי, ובבית-הדין לעבודה, אלא דרושה מידת הוכחה מוגברת על-מנת לשכנע את בית-הדין בעצם קיום העבירה. בית-דין זה עמד על כך, ש:

'מעביד הטוען כי אינו חייב בתשלום פיצויי פיטורים כאשר פיטר את העובד בשל מעשה פלילי, צריך להוכיח את טענתו במידת הוכחה גדולה יותר מאשר בתביעה אזרחית רגילה.' (דב"ע לו/1-3 יגאל הלמן - יוסף וישנגרד (לא פורסם); צוטט ב-דב"ע מז/4-3 שרה שלפי ואח' - "אגד", פד"ע כט 49, 56)

ב-דב"ע נד/31-3 ד"ר אדוארד אוסוסקין ואח' - מוטורולה ישראל בע"מ (לא פורסם) פיתח בית-הדין לעבודה רעיון זה בהסתמכו על הלכת בית-המשפט העליון בעניין זיקרי - זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 81/475, פ"ד מ(1), 589). נעמוד עליו בהמשך.

בית-הדין הארצי לעבודה ציין, כי ראיות נסיבתיות באשר לביצוע גניבה צריך לבסס כדבעי:

'נציין במקום זה כי ראיות נסיבתיות שעל אדניהן מן הראוי לבסס ממצא עובדתי - צריך שתובלנה בעליל למסקנה בדבר קיום העובדה השנויה במחלוקת, ובענייננו למסקנת הגניבה, ממילא צריך שתשלולנה, ברמת הסתברות גבוהה, מסקנה שונה, דהיינו, אי-קיום העובדה השנויה במחלוקת ולבל תותרנה ספק מי משתי המסקנות היא הנכונה.

לשון אחר: אם מאותן ראיות נסיבתיות מתאפשרת, במידת סבירות משמעותית גם הסקת מסקנה אחרת (בענייננו למשל טעות, רשלנות, אי-סדרים וכיו"ב) - כי אז אין להשתית על הראיות הנסיבתיות את הממצא העובדתי הנטען.' (דב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ, לא פורסם)...

מכאן, הלכה פסוקה היא בבית-הדין לעבודה, כי מידת ההוכחה הדרושה להוכחת מעשה פלילי בדיון בין עובד למעבידו אין די כי תישקל על-פי מידת הסבירות.

הלכה זו בוססה במשפט הכללי. בית-המשפט העליון עמד בשורה של פסקי-דין, עוד לפני עניין זיקרי, על מידת ההוכחה הדרושה במשפט אזרחי שנטענת בו טענה של עבירה פלילית.

ב-ע"א 292/64 משה כהן נ' ירמיהו אשד, פ"ד יט(1), 414, מקום שם נידונה תביעה כספית המבוססת על טענת תרמית ומעילה, ציין השופט ברנזון (בעמ' 416 של פסק-הדין, מול האותיות ה-ז):

'יש לשים-לב, כי התביעה לא היתה למתן חשבונות, אלא תביעה כספית רגילה בסכום קבוע המבוססת על טענת תרמית ומעילה. טענת תרמית או מעילה היא טענה רצינית בעלת גוון הפוגעת בשמו הטוב של האדם שנגדו היא מכוונת.

לפיכך טבעי הדבר, שבית-המשפט הנתקל בטענה כזאת ידרוש מידת הוכחה יותר גדולה וודאית מאשר בסוגי משפטים אחרים בעלי אופי פחות חמור... את התרמית יש להוכיח על כל חלקיה ופרטיה, על כל תגיה ודקדוקיה, ובדרגת שכנוע מן הגבוהות ביותר הידועות במשפט האזרחי.'

בעניין זיקרי - "כלל" חברה לביטוח בע"מ (ע"א 475/81, פ"ד מ(1), 589) ניתח בית-המשפט העליון שאלה זו של מידת ההוכחה הדרושה לטענה של עבירה פלילית במשפט אזרחי. השופט בך קבע, כי במקרים כגון דא יש לדרוש רמת הוכחה שלישית שהיא רמת ביניים בין דרישת ההוכחה במשפט אזרחי למידת ההוכחה במשפט פלילי. הוא אף העריך אותה כרמה שבין 80%-70% של ודאות. כך הדבר בארצות הברית (כפי שהדבר מובא בספרו של הרנון, דיני ראיות, כרך א', בעמ' 216):

'לצידן של שתי מידות ההוכחה הידועות, האזרחית והפלילית, התפתחה בארצות הברית מידת הוכחה שלישית במשפטים אזרחיים, שהיא מעין רמת ביניים: יותר מ-"עודף הסתברות" אך פחות מאשר "מעבר לכל ספק סביר"...

מידת השכנוע צריכה להגיע לדרגה של הסתברות גבוהה... היו שפסקו, כי המידה השלישית חלה בכל הליך אזרחי בו צריך להוכיח ביצוע עבירה פלילית'...

מסקנתו של השופט בך היא, כי... על-פי ההלכות שנקבעו בפסיקה, המשיבה יכולה להצליח בהגנתה זו רק באם יעלה בידה לבסס את טענתה ואת חשדה במידה העולה על מאזן ההסתברות כנהוג במשפטים אזרחיים...

הגישה הרצויה החוזרת בפסיקה בעולם והתקבלה בארץ, היא גישה גמישה הבוחנת כל עניין לגופו וקובעת את מידת ההוכחה הדרושה על-פי האינטרסים המוגנים."

בהתאם להלכה זו, אנסה גם אני לנהוג. כלומר, כדי לבחון אם עלה בידי החברה להוכיח את העבירה המיוחסת לבועז אביא בחשבון שמצד אחד אין מדובר במשפט פלילי, אך מאידך - מדובר בעניין משמעותי שיש לו השלכות העשויות לפגוע בזכויות של בועז הנובעות מחוק מגן קוגנטי.

50. לדעתי, העובדות שנקבעו לעיל, הוכחו במידה מספקת של הוכחה. אין מדובר רק במאזן הסתברויות, אלא בהצטברות של עובדות, אשר הצטברותן לכשעצמה - מוסיפה משקל ראייתי לכל אחת מהראיות. כוונתי הן לעובדות שנקבעו לגבי כל אחת מהעסקאות שפורטו לעיל ואשר קבעתי שיש לזקוף את סכומיהן לחובת בועז, והן לעובדות הנוספות בעניין ההכחשה הבלתי-אמינה של ההיכרות עם "סבג" ו-"ענאן", ושל הניסיון להשמיד מסמכים שבעת הפיטורים היו במכונית. כאשר נותר ספק משמעותי בעניין עסקה מסויימת, קבעתי כי אין לזקוף את סכום העסקה לחובתו של בועז.

על-כן, בהתחשב במידת ההוכחה הנדרשת על-פי ההלכה הפסוקה, אני סבור כי נכון לראות את החברה כמי שעלה בידיה להוכיח שבועז 'הפר משמעת באופן חמור' וגם "מעל" ואולי אף 'עבר עבירה פלילית חמורה', כאמור בסעיף 53 לתקנון.

מכל מקום, אף אם אין לראות את בועז כמי ש-"גנב" או כמי ש-'עבר עבירה פלילית חמורה', יהיה נכון לראותו כמי ש-'הפר משמעת באופן חמור'. את החומרה של הפרת המשמעת לא ניתן לפרש בלא היזקקות לחלק השני של סעיף 53 לתקנון - החלק של הסנקציות.

מנעד הסנקציות בסעיף 53 לתקנות הוא כה רחב, מהפסקת עבודה זמנית ללא תשלום ועד פיטורים בלא הודעה מוקדמת ובלא פיצויי פיטורים, כך שאין אפשרות לקבוע שהכל מתייחס לאותה 'הפרת משמעת באופן חמור'.

על-כן, נראה לי כי ככל שתהיה יותר גמישות באי-נקיטת הסנקציה החמורה ביותר, יהיה נכון יותר לפרש גם את המונח "באופן חמור" שבסעיף 53א לתקנון, כרחב יותר, ולהיפך.

מכל מקום, אין אני חייב לקבוע מסמרות בעניין זה, שכן - כזכור - מאחר שהתקנון אינו חל באופן ישיר על עניינו של בועז (בהיעדר הסכם קיבוצי בענף), אלא עלי רק להיות מונחה על-ידי התקנון. לפיכך, אנחה את עצמי לנהוג כך שהסנקציה שאותה אראה כמוצדקת להטיל על בועז - תהיה מותאמת לדרגת החומרה של הפרת המשמעת מצידו."

ב-עב' (ב"ש) 2800/06 25 קבע בית-הדין כי לא הוכח בפניו עבירות בדירוג העונשי העליון "בתקנון העבודה", בגינן יש לשלול את כל זכויות התובע בגין פיטוריו.

5. אישורו של שר העבודה - סעיף 18 לחוק פיצויי פיטורים

סעיף 18 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן:

"18. אישור
אישור של שר העבודה, או של מי שהוסמך לכך על ידיו, כי הסכם קיבוצי פלוני חל על מעביד ועובד, או על המספר הגדול ביותר של עובדים בענף או על המספר הגדול ביותר של עובדים, הכל לפי העניין, יהיה ראיה מכרעת לעניין הסעיפים 16 ו-17."

ב-תב"ע (נצ') נד/3-4 26 קבע בית-הדין כי "לא הוכח הסכם קיבוצי כלשהו החל על הצדדים או על המשפר הרב ביותר של עובדים בענף ההובלות, ועל-כן, חל בענייננו סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים המקנה לבית-הדין את שיקול-הדעת לקבוע אם התובע זכאי לפיצויי פיטורים גם במקרה שפוטר. בהפעלת שיקול-הדעת, עלי להיות מונחה על-ידי תקנון העבודה הכללי בתעשיה, שהוא ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים, בהתאם לסעיף 18 לחוק פיצויי פיטורים".

ב-תב"ע (נצ') נד/3-60 27 קבע בית-הדין כי "לא הוכח הסכם קיבוצי כלשהו החל על יחסי העבודה בין הצדדים או על המספר הגדול ביותר של עובדים בענף האלקטרוניקה. כיוון שכך, עלי לנהוג בעניינו של התובע כאילו אין הסכם קיבוצי בענף העבודה, כך שחל סעיף 17 לחוק, והסמכות לקבוע אם התובע זכאי לפיצויי פיטורים, אם לאו, נתונה בידי בית-הדין לעבודה, תוך שבהפעלת הסמכות עלי להיות מונחה על-פי הוראות תקנון העבודה הכללי בתעשיה, שהוא הסכם קיבוצי אשר קיבל את אישורו של הממונה הראשי על יחסי עבודה, שהוסמך על-ידי שר העבודה והרווחה לפי סעיף 18 לחוק לאשר כי הוא חל על המספר הגדול ביותר של עובדים".

_______________
1. דב"ע מב/3-73 רחל ג'רבי נ' מרגלית טוכשניידר, פד"ע יד 16; דב"ע נד/3-19 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ נ' יוסף גאנם, פד"ע כח 46; עב' (ת"א-יפו) 3952/03 נקיס אייל נ' המאפיה המזרחית בע"מ ואח', תק-עב 2008(1), 10318 (2008).
2. ע"ע 300075/96 אבלין (מימון) אליה נ' קליין בן ציון, תק-אר 2001(2), 2225 (2001).
3. עב' (ת"א-יפו) 7149/04 בסיה בע"מ נ' גדי בר, תק-עב 2008(3), 9346 (2008); דב"ע מב/3-73 ג'רבי רחל נ' מרגלית טוכשניידר, פד"ע יד 16; דב"ע נד/3-19 פרחי השרון סדרס חיים בע"מ נ' יוסף גאנם, פד"ע כח 46; דב"ע מט/3-104 נתור, איחוד סוכני נסיעות נ' גילה פרט, פד"ע כא 387.
4. ת"א (חי') 4908/05 גנון שמעון נ' אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל ואח', תק-של 2008(1), 30356 (2008); דב"ע לה/3-50 חברת מלון המלך שאול נ' אסתר לוי, פד"ע כה 29; דב"ע לז/3-33 חברת נוימן, ברזל לבניה 1974 בע"מ נ' עמד מסראווה, פד"ע ח 315; דב"ע מו/3-60 "אסם" בע"מ נ' משה מאיר, פד"ע יח 136.
5. ד"מ (ת"א-יפו) 5451/06 רובין יגאל נ' גושן שירותי ביטחון פרטיים ומסחריים בע"מ, תק-עב 2007(3), 6846 (2007).
6. דב"ע ל/3-6 שמואלי ואח' נ' שרייר, פד"ע א 69.
7. עב' (ת"א-יפו) 4880/04 שאול ורנר נ' EURICA MARKETING S.R.L (BUCHAREST, ROMANIA) ואח', תק-עב 2005(4), 8177 (2005); דב"ע לג/3-8 טוטנאור בע"מ נ' לפידות, פד"ע ד 321.
8. ד"מ (יר') 2180/02 לבאן גאלב נ' יניב חניונים, תק-עב 2003(3), 223 (2003).
9. דב"ע נה/3-60 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, עבודה ארצי כח(2), 197; דב"ע ל/3-6 אליהו שמואלי ויעקב פורר נ' שושנה שרייר, פד"ע א 69; דב"ע תש"ן/3-119 עיתונות מקומית בע"מ נ' אשר בן עמי, פד"ע כב 303; דב"ע נה/3-60 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, עבודה ארצי כח(2), 197.
10. דב"ע לו/3-1 יגאל הלמן נ' יוסף וישנגרד, עבודה ארצי ט(2), 131.
11. ד"מ (יר') 6040/07 מחמוד אבו רמוז נ' לב גן (1991) בע"מ, תק-עב 2008(3), 8678 (2008).
12. עב' (ב"ש) 1839/99 אלקשעלה סמי נ' הגביע - מוצרי, תק-עב 2002(3), 272 (2002).
13. תב"ע (ב"ש) נד/3-239 שלמה אבוטבול נ' אור און בע"מ, תק-עב 96(2), 1297 (1996).
14. תב"ע (ב"ש) נא/35-358 בכר חיים נ' ת.א.מ אילת בע"מ, תק-עב 92(3), 87 (1992).
15. תב"ע (נצ') נו/35-340 עארף סולימאני נ' מניה רוזמן, תק-עב 97(2), 348 (1997).
16. תב"ע (ב"ש) נד/3-229 ג'האד שחאתית נ' בית ר.י., תק-עב 98(2), 754 (1998).
17. תב"ע (יר') 3/3122897 אסמעיל שוויקי נ' דוד ימין, תק-עב 2000(3), 255 (2000).
18. עב' (ת"א-יפו) 912684/99 בלקין דמיטרי נ' נ.י.א, תק-עב 2003(1), 84 (2003).
19. ד"מ (יר') 5846/07 מיכאל סוקולסקי נ' טווס שמירה אבטחה ושירותי ניקיון בע"מ, תק-עב 2008(2), 7409 (2008).
20. עב' (ת"א-יפו) 9509/06 קלינצקי רוזה נ' מוריה מפעלי רווחה, ע"ר, תק-עב 2008(3), 9330 (2008).
21. ד"מ (חי') 3218/07 קופילוב מיכאל נ' אינדורסקי אריה (ליטא - עבודות חשמל), תק-עב 2008(3), 6710 (2008).
22. עב' (נצ') 1860/06 מרואן חליחל נ' חוות בת יער (1987) בע"מ, תק-עב 2008(3), 3111 (2008).
23. ד"מ (ב"ש) 2287/07 זוביציק אלכס נ' ערד תעשיות טכסטיל בע"מ, תק-עב 2008(2), 6958 (2008).
24. עב' (נצ') 1887/05 שוורצמן שמטניק סוכנויות נ' בועז רז, תק-עב 2008(2), 1923 (2008).
25. עב' (ב"ש) 2800/06 דולידוביץ' אנדריי נ' אסיפון צפון 1990 בע"מ ואח', תק-עב 2008(2), 789 (2008).
26. תב"ע (נצ') נד/3-4 יעקב דהן נ' משה כהן, תק-עב 97(3), 160 (1997).
27. תב"ע (נצ') נד/3-60 ישראל שלו נ' אי. אי. אס. בע"מ, תק-עב 97(3), 221 (1997).

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

פיטורים ללא פיצויים מכוח הסכם קיבוצי ומכוח פסק-דין ואישורו של שר העבודה