הסמכות העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה למול סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעה לפיצוי נזיקי בגין סרבנות לקבל גט

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 35371-02-10 {א.א. ל. ב. נ' ח. ב., תק-מש 2011(4), 199, 205 (2011)} נפסק מפי כב' השופטת טובה סיון, סגנית נשיאה:

"1. עניינו של פסק-הדין: תביעה לפיצוי נזיקי, אשר הגיש בעל כנגד אשתו, בטענה כי היא מסרבת לקבל גט...

5. דיון
ראשית אתייחס לטענת הסמכות העניינית של בית-משפט זה מול סמכותו של בית-הדין הרבני, אותה מעלה הנתבעת. לבתי-המשפט האזרחיים ישנה סמכות לדון בתביעות כגון דא. כבר הבעתי את דעתי לעניין זה ב- תמ"ש 24782/98 ש.נ נ' י.נ, תק-מש 2008(4), 292 (2008), ואין צורך להרחיב יתר-על-המידה. בקצירת האומר אחזור ואומר כי לדידי כאשר מגיעה לפתחו של בית-המשפט תביעה מסוג זה, עליו לפסוק בה לגופא - בהתאם לנסיבותיו של כל תיק ותיק.

בהקשר זה יש לומר, כי הנתבעת מעלה שלל טענות כנגד התנהלותו והחלטותיו של בית-הדין הרבני בעניינה. אין בדעתי להתייחס לטענות אלה, שהרי אין ערכאה זו משמשת כערכאת ערעור על החלטות בית-הדין הרבני. ככל שחפצה הנתבעת להשיג על החלטות אלו, יכולה היתה לפעול בערוצים המשפטיים הנכונים, וכך אמנם עשתה, הן בערעורים שונים והן בפניות לבג"צ.

אמנם נסיבותיו של תיק זה שונות במקצת, והרי מדובר בגבר הטוען כי אשתו היא המעגנת אותו, ולא להיפך - אולם כדעת חבריי אשר עסקו בסוגיה (תמ"ש (יר') 18561/07 ש.ד נ' ר.ד, תק-מש 2010(2), 225 (2010); תמ"ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010); תמ"ש (קר') 44-04-09 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (09.08.11)) אני סבורה כי אין נפקות לעובדה זו, למעט התייחסות לגובה פיצוי אשר יש לפסוק בגין הנזק.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט איתי כץ ב- תמ"ש 18561/07 לעיל:

'בבואנו לבחון את האינטרסים הנפגעים כתוצאה מסרבנות גבר ליתן גט ואת ההצדקות למתן סעד של פיצוי נזיקי, נקל לראות כי אותם אינטרסים נמצאים נפגעים וההצדקות למתן הסעד יפות גם במקרה הפוך של סרבנות אישה לקבל גט. יחד-עם-זאת, יש לתת את הדעת לשוני מבחינת הנזקים וכימותם כנגזרת של שוני בין המינים; כך למשל שוני פיזיולוגי (פגיעה באפשרות להרות) או שוני מבחינת האפשרויות ההלכתיות כדוגמת היתר מאה רבנים הניתן לגברים בשונה מנשים.'

6. כעת לגופו של עניין.

ראשית יש לבחון את השאלה האם הנתבעת היא סרבנית גט. יאמר מראש, אני סבורה כי התשובה לכך חיובית. אסביר; אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו יחד, תחת קורת גג אחת, משך כארבעה חודשים בלבד.

זאת ועוד, ממועד סמוך למועד פרידתם, מתנהלים הצדדים בבית-הדין הרבני ובבית-משפט זה, כאשר התובע הוא שיזם את ההליך, אשר מטרתו חד-משמעית והיא גירושין, וזאת עד היום - משך כשמונה שנים.

עם-זאת ממשיכה הנתבעת וטוענת כי אין מדובר ב"סרבנות גט" מצידה, כי אם ב"עיכוב זמני", אשר התובע בהתנהגותו ובסירובו להגיע עימה ל"הסדר הוגן" (אשר יש לומר כי תוכנו אינו ברור כלל ועיקר) הוא הגורם לו. לא מצאתי ממש בטענה זו של הנתבעת. התובע הגיש את תביעת הגירושין עוד ביום 06.11.03.

הנתבעת עשתה ועושה כל שלאל ידה על-מנת "לדחות את הקץ", לרבות פניות לבית-הדין לשינוי מקום השיפוט והעברת התובענה מירושלים לתל אביב, ערעור על כל החלטה קטנה כגדולה, פנייה לבג"צ, אי-הופעה לדיונים וכיו"ב בזה פעולות אשר כל מטרתן אחת היא: להימנע מקבלת הגט. גם בהליך אשר התנהל בפני בית-משפט זה ניסתה הנתבעת שוב ושוב לדחות את מועדי הדיונים בתואנות שונות, להימנע מלהיחקר ולקדם את ההליך (לעניין זה ראה דבריי בהחלטות בפרוטוקול הדיון מיום 22.12.10).

לעניין זה אצטט מתוך החלטת בית-הדין האזורי בתל אביב, מיום 30.01.11, אשר נשלחה על-ידי כב' הרב צבי בן יעקב לתיק בית-המשפט, וזה נוסחה: 'האישה גב' ב. ממשיכה להגיש בקשות משונות לבית-הדין, שבית-הדין רואה בהן בקשות חצופות. ראשית - כותרת מכתבה - "בפני הרב סלומון" - וכי האישה אינה יודעת כי סידור הגט מתנהל בפני החום מטה? וכי האישה יכולה לבחור לעצמה בית-דין? והחמור מכולן - פרשנותה - שהיא מוכנה לקבל את הגט, אבל לא לקבלו בפועל רק אחר שתוסר התביעה. אינני יודע אם כוונתה להתל בבית-המשפט לענייני משפחה או בבית-הדין'.

וכן מתוך החלטת בית-הדין האזורי בתל אביב, מיום 25.10.10, לעניין היתר הנישואין לתובע, בה נכתב כדלקמן:

'המקרה אשר לפנינו הוא מקרה קיצוני בחומרתו של אישה סרבנית גט המעגנת את בעלה שנים רבות והמונעת ממנו מזה שנים קיום הסדרי ראיה עם בתם הקטינה... אנו חוזרים וקובעים שהתמשכות ההליכים בתיק במשך שנים נגרמה בשל סרבנותה המתמשכת של האישה ובשל דרך התנהלותה המבוססת על שימוש שלא בתום-לב בתקנות הדיון ועל העלאה חוזרת ונשנית של טענות פרוצדוראליות חסרות בסיס. בניסיונה המתמשך למשוך את ההליכים הביאה האישה לשני הרכבים של בתי-הדין האזוריים למשוך את ידם מטיפול בתיק. לבקשתו של כב' ראש אבות בתי-הדין ת"א קיבלנו על עצמנו לטפל בתיק מורכב זה. גם אנו "זכינו" לקבל בקשות פסילה ותלונות סרק שונות ומשונות בפני גורמים שונים שנדחו כולן ללא יוצא מן הכלל.'

והדברים מדברים בעד עצמם.

בנוסף, אין חולק כי התובע, במקביל, פתח בהליך לקבלת היתר נישואין - הליך אשר צלח, והתובע אף נישא בשנית. הנתבעת חוזרת וטוענת כי די במהלך זה על-מנת לשמוט את הבסיס מהתביעה, מאחר והוא מצביע על-כך כי התובע לא ניזוק. לטענה זו אתייחס בהמשך. בהקשר של הקביעה האם בסרבנות גט עסקינן - יש לומר, כי הגשת התובענה לקבלת היתר מאה רבנים להינשא, מצביעה על נחישותו של התובע ורצונו העז בגט. יתרה-מכך, משמדובר בהליך לא פשוט ולא תדיר, העובדה כי הבקשה נעתרה מעידה על נסיבות מיוחדות וקיצוניות אשר הביאו לקבלת ההיתר. גם בכך יש כדי להצביע על העובדה כי יש להגדיר את הנתבעת כסרבנית גט.

לפיכך, וכאמור מעלה אני סבורה כי יש לקבוע כי הנתבעת הינה סרבנית גט.

7. בשלב הבא, אבחן את התקיימות היסודות של עוולת הרשלנות. עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיפים 35, 36 לפקודת הנזיקין, אשר זה נוסחם:

'35. רשלנות
עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

36. חובה כלפי כל אדם
החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף.'

עוולת הרשלנות כוללת מספר יסודות:
א. חובת זהירות שחב הנתבע כלפי התובע;
ב. הפרת החובה (או ההתרשלות), המתבטאת בכישלונו של הנתבע לנהוג באופן שהיה נוהג האדם הסביר באותן נסיבות;
ג. סיבתיות (עובדתית ומשפטית);
ד. נזק.
(לעניין זה ראה ספרה של שירלי דגן סוגיות בדיני נזיקין, כרך א' (המכון למחקרי משפט וכלכלה (2002), 269)

חובת הזהירות והצפיות
המבחן לקיומה של חובת זהירות, על-פי הוראות סעיף 36 לפקודה, הוא מבחן החזות מראש של האדם הסביר בדבר התוצאה המזיקה, כלומר מבחן הצפיות.
הצפיות הטכנית הנדרשת: "איננה ראיית נולד מדוייקת של כל פרטי העניין אלא ראייתו בקווים כלליים בלבד. זאת לגבי האירוע המהווה את הרשלנות, לא כל שכן לגבי תוצאותיו" (מתוך: ע"פ 119/93 לורנס נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(4), 1 (1994), וראו גם ע"א 3058/93 שרון נ' או.אר.אס, פ"ד מט(2), 781 (1995)).

אולם הצפיות אינה רק צפיות "טכנית" אלא גם צפיות "מהותית". לעניין זה ראה: ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980).

כלומר לא די בכך שנקבע כי מבחינה מושגית יכול אדם לחזות מראש את שיקרה, לא צריך להוסיף ולשאול האם ראוי שלאור חזותו מראש זו, ינהג או לא ינהג אחרת.

חובת הזהירות נבחנת בשני שלבים: השלב הראשון הוא שלב "חובת הזהירות המושגית" והשלב השני הוא שלב "חובת הזהירות הקונקרטית". בשלב בדיקת חובת הזהירות המושגית נשאלת השאלה האבסטרקטית, האם 'הסוג הכללי אליו משתייכים המזיק, הניזוק, הפעולה והנזק עשויים להקים חובת זהירות...' (מתוך: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (1982)).

לאחר שניתנה תשובה חיובית לשאלה העקרונית הראשונה ומתברר כי האירוע נופל לתחום של התנהגות אנושית שדיני הרשלנות באים להסדירה - נידונה השאלה הספציפית קונקרטית: 'האם בנסיבותיו המיוחדות של המקרה חב הנתבע חובת זהירות לתובע, שהרי חובת הזהירות היא לעולם פרי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה' (מתוך: ע"פ 186/80 יערי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(1), 769 (1980)). במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית, על בית-המשפט להתחשב בעובדותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה.

כפי שכבר קבעתי (תמ"ש 24782/98 לעיל) בעניינן של מסורבות גט, וכפועל יוצא גם בעניינם של מסורבי גט - מתקיימת כמעט מאליה חובת הזהירות המושגית, מעצם קיומה של מערכת הנישואין וכל הזכויות והחובות הנלמדות ממנה.

לעניין זה מדברי המלומדים קפלן ופרי במאמרם "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט" עיוני משפט כח(3), 773, 795:

'אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר - על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם..'
וכן מדבריה של כב' השופטת נילי מיימון ב- תמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008):

'בין בעל ואישה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות.'

לעניין חובת הזהירות המושגית הנובעת מקשר הנישואין, ראה גם: תמ"ש 18551/00 ק.ס נ' ק.מ, תק- מש 2004(2), 279 (2004); ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש ואח', פ"ד לז(1), 113 (1982); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985).

בענייננו מצטרפת לחובת הזהירות המושגית חובת הזהירות הקונקרטית: כפי שפורט מעלה הצדדים נשואים זה לזו, למעלה מ- 8 שנים מתדיינים הצדדים ביניהם בבית-הדין הרבני, בשל רצונו של התובע לקבל גט. למקרא החלטות בית-הדין הרבני והראיות בתיק, הנתבעת הוזהרה שוב ושוב כי התנהגותה וסירובה לקבל גט פוגע פגיעה של ממש בתובע ובזכויותיו, אלא שהיא בחר להתעלם מסבלו בתירוצים רבים ושונים, ועמדה במריה.

הפרת החובה - ההתרשלות
כאשר נקבע כי קיימת חובת זהירות, הכוונה היא כי על הנתבע היה לנקוט אמצעי זהירות שאדם סביר היה נוקט באותן נסיבות על-מנת להימנע מהנזק הצפוי. סבירותם של אמצעי הזהירות נקבעת על-פי אמות מידה אובייקטיביות, המגולמות באמירה כי על המזיק לנהוג, כפי שאדם סביר היה נוהג בנסיבות העניין.

יש להדגיש כי לעניין זה אין זה משנה אם המניע להתנהגות הינו רצון מכוון, אי-אכפתיות או חוסר תשומת-לב (ראה: ע"א 732/80 ארנס נ' בית אל זיכרון יעקב, פ"ד לח(2), 645 (1984); ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ' ציזיק ז"ל, פ"ד מא(3), 169 (1987)).

הנתבעת התעלמה מבקשת התובע ומהוראות בית-הדין הרבני המחייבות אותה לקבל את גיטה. בכך אין ספק כי הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, והיה עליה לצפות כי בכך היא גורם סבל לבעלה.

סיבתיות
תנאי נוסף לאחריותו של המזיק היא כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק, דהיינו כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק (לעניין זה ראה: ע"א 576/81 בן שמעון נ' ברדה, פ"ד לח(3), 1 (1984)).

בענייננו, אין ספק כי סירובה של הנתבעת לקבל את גיטה הוא הסיבה לסבלו הרב של התובע, על היבטיו.

נזק
נזק מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין, כדלקמן: 'אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה'.

בהתאם לפסיקה ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו מוחשי או ממוני, כגון פגיעה נפשית, פגיעה באוטונומיה, סבל, צער, עוגמת נפש וכיו"ב (ראה: ע"א 2781/93 מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל" חיפה, תק-על 99(3), 574 (1999); ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985); ע"א 558/84 כרמלי נ' מדינת ישראל, פ"ד מא(3), 757 (1987)).
מאדם אשר אשתו מסרבת להתגרש, ועל אחת כמה וכמה כאשר בחברה החרדית עסקינן, נשללת האפשרות לאוטונומיה ולבחירה.

לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת עדנה ארבל, {פ"ד סה(4), 678 (מיום 06.07.08):

'תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים את עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית.'
(בג"צ 2123/08 גבריאל אבקסיס נ' יפה כהן אבקסיס, פורסם באתר האינטרנט נבו (06.07.08)).

בענייננו, הוכח כי התובע סובל הלכה למעשה וניזוק מסירובה של הנתבעת לקבל גט. למרבה האירוניה, הנתבעת עצמה בסיכומיה, וכפי שפורט מעלה בפרק אשר עניינו טענות הצדדים, מפרטת את הנזקים הנגרמים ממעמדה כאישה חרדית, אשר חוייבה בקבלת הגט, לרבות בפגיעה באוטונומיה שלה, הפגיעה ביכולתה להינשא והבעייתיות המעשית וההלכתית הנובעת מקיומה של בתם של הצדדים. כלומר, ברי כי מקובל עליה כי במצב בו מצויים הצדדים יש כדי להזיק, לכל אחד מהם. אלא מאי?! בניגוד לטענת האישה השליטה מצויה בידה היא, ובידה בלבד. בנקודת זמן זו, כאשר התובע קיבל היתר מאה רבנים ונישא, וכאשר הגט מופקד בבית-הדין הרבני והיא יכולה לבוא לקחתו בכל עת ובכל רגע נתון, ולאחר שבית-הדין הרבני דחה חזור ודחו את טענותיה וערעוריה - הבחירה להמשיך את המצב ובכך להגדיל את הנזק, מצויה בידיה שלה.

בנוסף, בהקשר זה יש לדון בטענת האישה כי קבלת היתר מאה רבנים ומימושו מעיד על העובדה כי לתובע לא נגרם כל נזק. אין לקבל ניסיון זה. כפי שכבר נפסק, ההיתר שניתן לאיש לשאת אישה שניה על הנתבעת אינו מוחק או מרפא את הנזקים שנגרמו בעטיה של סרבנות האישה לקבל את גיטה ואינו מסיר מן הנתבעת את האחריות לגרימתם.

ייתכן ההיתר לשאת אישה נוספת פותר את המניעות ההלכתית חוקית של גבר להינשא, אולם אינו פותר את יתר הנזקים כגון פגיעה בחופש הבחירה, הזכות להשתחרר מקשר כפוי וכיו"ב שנגרמו בעטיה של הסרבנות לקבל הגט. לא ניתן להתעלם מכך שהגבר נותר נשוי לאשתו הראשונה - זו שמסרבת לקבל את גיטה, בניגוד לרצונו.

יסודות עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה רבנים.

יחד-עם-זאת ברור כי לא ניתן להתעלם מכך שההיתר מסיר מחסום הלכתי משמעותי ופותח את האפשרות ההלכתית והחוקית של גבר להינשא ולפיכך יש לו השפעה ממתנת על גובה הנזק, ובית-המשפט ייקח עניין זה בחשבון בקביעת גובה הנזק.

8. משדנתי וקיבלתי את יסודות עוולת הרשלנות על המקרה דנן, איני רואה צורך בדיון בהתקיימות העוולה של הפרת חובה חקוקה. לעמדתי בעניין זה ראה תמ"ש 24782/98 לעיל.

9. אומדן הנזק
בנסיבות תיק זה אני סבורה משברור כי הנתבעת הינה סרבנית גט, ולאור כל האמור מעלה - יש לפסוק פיצוי מוערך עבור נזק כללי (לעניין זה ראה: ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, תק-על 95(1), 1218 (1995); תמ"ש (יר') 20673/04 ב.מ נ' ב.ה.א, תק-מש 2008(1), 701 (2008)). התובע עתרה למספר ראשי נזק לא ממוניים, והגם שהם אינם ניתנים למדידה או לכימות כספי ממשי, ברי כי נזקים אלה נגרמו לו.

אני אומדת את הפיצוי לתובע בגין נזקים לא ממוניים בסך של 400,000 ש"ח לשנה החל מחודש נובמבר 2003 ועד ליום הגשת הסיכומים (מאי 2011), דהיינו סך של 300,000 ש"ח וכן פיצויים מוגברים בסך של 100,000 ש"ח, בשל חומרת מעשיה של הנתבעת.

בנוסף, עותרת ב"כ התובע לפיצוי בגין נזק מתמשך - יומי, עבור כל יום ממתן פסק-הדין בו מתעכב הנתבע במתן הגט מיום הגשת הסיכומים ועד מתן הגט. איני נעתרת לסעד זה מאחר ואני סבורה כי הוא חורג מגדרה של תביעה זו לפיצוי נזיקי, אשר מתבסס בין השאר על נזקי עבר ועל עבור הזמן.

10. סוף דבר
לאור האמור וכעולה מהמקובץ אני קובעת כדלקמן:
א. הנתבעת תשלם לידי התובע כפיצוי נזיקי סך של 300,000 ש"ח וכן סך נוסף של 100,000 ש"ח, סה"כ 400,000 ש"ח. סך זה ישולם בתוך 30 יום, ולאחר-מכן יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום מתן פסק-הדין ועד ליום התשלום המלא בפועל.
ב. הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכר-טרחת עורך-דין התובע, בסך של 20,000 ש"ח."

ב- תמ"ש (יר') 3950/00 {פלונית נ' פלוני ואח', תק-מש 2001(1), 124 (2001)} נפסק מפי כב' השופט ב' צ' גרינברגר:

"החלטה
1. מדובר בבקשה למחיקה על-הסף של תביעה שהוגשה נגד הנתבעים בגין נזקים שסבלה התובעת, לטענתה, בגין סרבנותו של הנתבע 1 לתת לה גט פיטורין כדת משה וישראל, אף שחוייב לעשות כן בבית-הדין הרבני, ובגין עזרתו ועידודו של הנתבע 2 (אביו של הנתבע 1) לסרבנות זו...

שאלת הסמכות
17. כמו-כן אין לקבל את טענת חוסר הסמכות. האישה אינה מבקשת בתביעתה מבית-משפט זה לחייב את הבעל במתן גט או להפעיל נגדו סנקציות כלשהן על-מנת להכריחו לתת גט לאשתו. בית-משפט זה אינו מתערב כלל במעשה מתן הגט, ואין האישה מבקשת ממנו להתערב במעשה זה; התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרם לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל, העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי-מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחומם של "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה" שבסמכותם הבלעדית של בתי-הדין, גם אם המחדל באי-ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר הוא עצמו נתון לסמכותו של בית-הדין.

18. סוף דבר, אני דוחה בזה את הבקשה למחיקה על-הסף."

סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

הסמכות העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה למול סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעה לפיצוי נזיקי בגין סרבנות לקבל גט