botox
הספריה המשפטית
סרבנות גט בראי פסיקת בית-משפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני

הפרקים שבספר:

האם בקשה להשכין שלום-בית יכולה לעמוד כעילה מוצדקת לסרבנות גט?

ב- תמ"ש (יר') 46459-07-12 {ז' ג' נ' ש' ג', תק-מש 2014(3), 772 (2014)} נפסק מפי כב' השופטת אורית בן דור ליבל:

"פסק-דין
לפני תביעה שהגיש התובע נגד הנתבעת- אשתו, לפיצוי כספי בגין הנזקים שנגרמו לו מפאת סירובה לקבל את גטה...

דיון והכרעה
המתווה המשפטי
27. כבר נכתב רבות על כך שסרבנות גט היא תופעה חברתית פסולה הפוגעת במישרין בחירותו ובכבודו של בן הזוג מסורב הגט, "תופעת מעוכבות הגט הינה מהתופעות החברתיות-משפטיות הקשות והמורכבות עימן מתמודדות נשים בישראל" (בלשונה של הנשיאה בדימוס השופטת דורית בייניש ב- בג"צ 104/06 מרכז צדק לנשים נ' הנהלת בתי-הדין הרבניים, פורסם באתר האינטרנט נבו (19.09.10)).

תופעה זו בה מוחזקת חירותו של אדם כבן ערובה בידי בן הזוג, אם משום נקמנות גרידא ואם על-מנת להשיג באמצעותה הישגים כאלה ואחרים בהליך הגירושין, הינה נטע זר בחברה מודרנית אשר עושה כל שאל ידה לבסס ולחזק את ערכי הכבוד והחירות בהם היא דוגלת. ב- בג"צ 2123/08 פלוני נ' פלונית, פ"ד סב(4) 678 (2008), קבעה כב' השופטת ארבל בפסקה 17 לפסק-דינה כי:

"תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה ... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית."

28. כבר נקבע כי אין מקום לאבחנה בין גבר מסורב גט לבין אישה מסורבת גט, אלא רק ככל שמדובר בגובה הנזק (עמ"ש 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו; תמ"ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.10), פסקה 44; תמ"ש (יר') 46820-03-10 פלוני נ' פלונית פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.12).

29. הפסיקה הכירה בתופעת סרבנות הגט כמקימה עילת תביעה נזיקית, הבאה בגדר עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה (הפרת חובה חקוקה כאמור בסעיף 287 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 - במקרים בהם ניתנה החלטה בבית-הדין הרבני המחייבת או ממליצה לבן הזוג הסרבן ליתן גט; הפרת חוק היסוד).

עילת תביעה כאמור, מקנה לבן הזוג זכות לעתור לפיצוי נזיקי כנגד בן הזוג המסרב ליתן גט, בגין הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהסירוב להתגרש. בהתאם לכך, נפסקו עד כה פיצויי נזיקין לנשים וגברים מסורבי גט, בהתאם לנסיבותיו של כל מקרה ומקרה, תוך שהוכרה סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה להורות כן, בשים לב לכך שלהחלטות בית-המשפט למשפחה בעניין זה, עלולות להיות השלכות הלכתיות באשר לתוקפו של הגט שיינתן בסופו של יום בבית-הדין הרבני, אם אכן יינתן (תמ"ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ., פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.04); תמ"ש (יר') 6743/02 כ' נ' כ', פורסם באתר האינטרנט נבו (21.07.08); תמ"ש (ת"א-יפו) 24782/98 נ.ש נ' נ.י., פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.08); תמ"ש (ראשל"צ) 30561/07 ה.ש. נ' ה.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (02.12.08), פסק-דין שניתן על-ידי כב' השופטת קיציס; לעניין שאלת סמכותו של בית-משפט לענייני משפחה להידרש ולדון לתביעה כאמור, ראה: תמ"ש (יר') 19270/03 כ.ש נ' כ.פ., פורסם באתר האינטרנט נבו (21.12.04); תמ"ש (יר') 3950/00 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (23.01.01); תמ"ש (יר') 9101/00 פלוני נ' אלמונית; תמ"ש (יר') 12130/03).

30. ההכרעה בתיקים אלה והקביעה האם סרבנות הגט עולה לכדי עוולה נזיקית, תיעשה על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה. במידה וישנה החלטה של בית-הדין הרבני המורה על גירושין הרי שאי קיומה יכול כאמור ויהווה הפרת חובה חקוקה (תמ"ש 18561/07 ש' ד' נ' ר' ד', פורסם באתר האינטרנט נבו (26.5.10)).

31. גם במידה ולא ניתנה החלטה המורה על גירושין, אפשר שהסירוב להתגרש יבוא בגדר עוולת הרשלנות. בשורת פסקי-דין נפסק כי בן זוג הממאן להתגרש, ללא סיבה ראויה ולגיטימית לסירובו, מבצע כנגד בן זוגו עוולת רשלנות המעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (ראו למשל: עמ"ש (חי') 23464-10-09 א.ש. נ' ד.ש., פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.11); וכן ראו למשל, תמ"ש (יר') 46820-03-10 אלמוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (04.09.12); תמ"ש (יר') 44248-05-10 ש.כ. נ' ש.כ., פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.11)).

32. לשם יחוס אחריות בעוולת הרשלנות, יש לבחון התקיימותם של ארבעה יסודות, והם: קיומה של חובת זהירות של המעוול כלפי הניזוק; הפרת חובה זו; קיומו של נזק; קשר סיבתי בין ההפרה ובין הנזק.

קיומה של חובת הזהירות נבחן הן במישור המושגי- תיאורטי והן במישור הקונקרטי. נקבע כי בין בני זוג מתקיימים יחסים מיוחדים של תלות וקירבה המקימה חובת זהירות מושגית, כמעט ברורה מאליה, הנובעת מעצם קשר הנישואין. כתיאורה של כב' השופטת נילי מימון (תמ"ש 20673/04 ב.מ. נ' ב.ה.מ., פורסם באתר האינטרנט נבו (09.09.08)):

"בין בעל ואישה מתקיימים יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסי נאמנות, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות ואנושיות ובאופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר, בכך מתקיימת חובת הזהירות המושגית- יסוד נדרש לקיום עוולת הרשלנות."

33. ככלל, מעשה של סרבנות ליתן או לקבל גט הוכר בפסיקה כהפרה של חובת הזהירות המושגית, ולעיתים גם כהפרה של חובת הזהירות הקונקרטית. קיומם של יחסים אלו מחייבים כל אחד מבני הזוג לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובאנושיות, באופן שיאפשר לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. הותרת בן הזוג במסגרת כובלת וחונקת של נישואין חסרי תוכן ממשי, נעדרי אותו תוכן שלמענו נישאו בני הזוג, איננה התנהלות של אדם סביר ומקימה מיניה וביה הפרה של חובת הזהירות הקונקרטית בין בני הזוג.

34. כך מתקיים אף יסוד הצפיות. אדם סביר יכול היה לצפות כי עקב סירובו ליתן/ לקבל גט יתרחש נזק. בהיבט של חובת הזהירות הקונקרטית מהותו של מבחן הצפיות הינו אם אדם סביר יכול היה וצריך היה לצפות, בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי, את התרחשות הנזק, תוך התחשבות במזיק הספציפי, בניזוק הספציפי בנזק הספציפי ובהתנהגות הספציפית (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1), 113 (09.11.82)). וכך כותבת כב' השופטת שטמר ב- עמ"ש 23464-10-09, פסקה 18 לפסק-דינה, שם היא מביאה מדבריו של המלומדים קפלן ופרי:

"סבורה אני כי יהיה זה ערך נכון לחברה מתוקנת, כי יינתן לבן זוג שמאס בחיי נישואיו - ורצונו לצאת מהם עבר את מבחן הזמן הסביר - לצאת ממסגרת זו, על-מנת שיוכל לנהל את חייו כפי שהוא חפץ בהם. מן הראוי הוא לדעתי, שבחברה, בה הגירושין הם תלויי רצון שני הצדדים, תחשב התנהלות שאינה תואמת את ערך החירות להפסיק נישואין כושלים, משום התנהגות שאיננה סבירה ולפיכך רשלנית. בן הזוג שהוא בבחינת סרבן גט - גבר או אישה - מודע, או חייב להיות מודע, לנזקים שנגרמים לבן הזוג המסורב. לעניין זה אפנה למאמרם של קפלן ופרי "על אחריותם בנזיקין של סרבני גט", עיוני משפט כ"ח, חוברת 3, 773, בעמוד 795:
"אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן-גט לאחר שחוייב לעשות כן תגרום לאישה סבל רב. בנקודה זו אי-אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר - על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם...".

35. בנוסף הוכרה סרבנות הגט גם כהפרת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, אף כי צעידה במסלול זה האחרון תעשה במקרים בהם אין חלופה ראויה יותר (תמ"ש 24782/98 נ.ש. נ' נ. י., פורסם באתר האינטרנט נבו (14.12.08)).

מן הכלל אל הפרט
36. הנתבעת למעשה מסרבת לקבל את גטה מעת שעתר התובע לבית-הדין בתביעת הגירושין, 13.12.07, ועד עצם היום הזה. מאחר ובעת הגשת כתב התביעה טרם בא לעולם פסק-הדין לגירושין, נבחן ראשית האם סירובה של הנתבעת להתגרש מוצדק או חורג מהתנהגות סבירה ועולה כדי רשלנות.

37. לטענת הנתבעת הסיבות המצדיקות את סירובה להתגרש הינן רצונה בקיום שלום-בית עם התובע ומניעת פירוק המשפחה; ורצונה לטהר את שמה מפני טענות התובע בהליך בפני בית-הדין הרבני ובעיקר טענתו כי זינתה תחתיו או ל'מעשה כיעור'.

עתה יש להכריע האם סירובה זה הינו סירוב סביר ולגיטימי, כפי שניתן היה לצפות מאדם סביר בנעליה, או שמא חורג הוא מהתנהגות סבירה תוך הפרת חובת הזהירות המוטלת עליה.

38. די בבחינת העובדות שאינן שנויות במחלוקת כדי לקבוע, כי נישואי הצדדים תמו למעשה זה מכבר וכל שנותר הוא הסטטוס הפורמאלי, נישואין "על הנייר בלבד", ללא כל תוכן ממשי. הצדדים אינם מתגוררים יחד מאז ראשית שנת 2008 (עמ' 17 שורה 19; עמ' 22 שורות 5-4 ועמ' 24 שורות 27-26 לפרוטוקול), אינם חולקים אותו יצוע משנת 2006, ומאז מנהלים הליכים משפטיים שכל תכליתם סיום קשר הנישואין ביניהם וסביב תנאי הפירוד.

39. בכתב ההגנה מפני תביעת הגירושין שהגישה הנתבעת ביום 10.2.08 לא טענה כי הינה מעוניינת בשיקום הנישואין ובקיום שלום-בית. הנתבעת תיארה את התנהגותו הנפסדת של התובע כלפיה: "התובע נקט אלימות פיזית, מילולית ונפשית, הגובלת בהתעללות של ממש" (סעיף 16 לכתב ההגנה). ותיארה את החיים לצדו כ"גיהנום עלי אדמות" (סעיף 16 ג') ואת התנהגותו כ"שפלה" (סעיף 16 ח'), וציינה כי בגין התנהגות זו אף הגישה תלונה במשטרה. כמו-כן בסעיף 21 טוענת הנתבעת כי לתובע היתה "השפעה הרסנית" עליה. הנתבעת הודתה כי מזה מספר חודשים שהיא מבלה את מרבית זמנה בבית אמה ושמם הינה מנהלת את חייה (סעיפים 20, 22).

הנתבעת למעשה הסכימה לגירושין אלא עמדה על כתובתה: "בשל אלימותו של התובע כלפי הנתבעת, יתבקש בית-הדין הנכבד לפסוק לאישה את כתובתה ותוספת כתובתה. לנוכח הסלמת אלימותו ועל-פי המלצת המשטרה, עזבה האישה את דירת הצדדים, שהרי אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת" (סעיף 42).

40. גם בדיון שהתקיים לפני בית-הדין ביום 11.02.08 טענה הנתבעת מפורשות כי הינה מעוניינת בגירושין (פרוטוקול הדיון מיום 11.02.08 שורה 23). עוד באותו יום יצאה החלטה מלפני בית-הדין ובה נקבע: "הואיל וגבה טורא בנייהו, ושני הצדדים דורשים להתגרש, אלא שנאחזים בתביעות סרק".

טענותיה בלשון רפה בתחילת הדיון כי הינה מעוניינת בשלום-בית, אף לא עלו יפה בבית-הדין הרבני שקבע כי "גבה טורא בנייהו" - כלומר הר המחלוקות בין הצדדים התגבה באופן שאינו מאפשר שיקום מערכת היחסים. מהאמור עולה איפוא, כי אף בית-הדין הרבני סבר כבר בדיון הראשון ועל יסוד טענות הצדדים ורצונם, כי אין עוד תוחלת לנישואין ויש להביא לסיומם בדרך של הסכם.

41. ביום 24.09.08 עתרה הנתבעת לבית-הדין הרבני בתביעה שכנגד "להשבת ממון", ובה ציינה: "הנתבע אדם עקשן הדורש כי יעשו את רצונו ללא עוררין הפועל כלפי אשתו התובעת באלימות פיזית ומילולית...", וכן: "הנתבע התנהג כלפי התובעת- אישה חולנית בעלת עבר רפואי באלימות פיזית, נפשית ומילולית אשר גרם לתובעת סבל רב." (סעיף 8).

שוב הביעה הנתבעת את רצונה בגירושין בסעיף 17 לתביעתה: "כאשר בית-הדין הנכבד יחייב מתן גט יתבקש בית-הדין לפסוק לאישה את כתובתה ותוספת כתובתה בשל אילוציה של האישה לעזוב את הבית ובהמלצת המשטרה בגלל אלימותו של הבעל". אין לקבל את טענת הנתבעת היום כי שורות אלה נכתבו באופן תיאורטי בלבד, שהרי הסעד נתבקש בהן לאור הפירוד הקונקרטי, ובשום מקום עד לאותו מועד (וגם שנים אחר-כך) לא ביקשה הנתבעת לשוב לדירה או לחיים משותפים עם התובע.

42. תפנית חלה בדיון שהתקיים לפני בית-הדין ביום 25.11.08 בו טענה הנתבעת: "אני מוכנה ללכת ליעוץ נישואין, יש לכך סיכוי", ומאז דבקה בגרסתה זו, וכך השיבה לשאלת בית-משפט זה גם בדיון הוכחות שהתקיים ארבע שנים אחר-כך, ביום 14.10.12. בסעיף 3.19 לכתב הגנתה שהוגש לבית-משפט זה ביום 27.9.12 מציינת הנתבעת כי "התיק קיבל תפנית מהותית" באותו דיון בבית-הדין.

מה אירע בין הדיון מיום 11.2.08 וכתב תביעתה שכנגד אשר הוגש ביום 24.9.08, בהם תארה הנתבעת את סבלות חייה לצד התובע, לבין הדיון מיום 25.11.08 בו מבקשת הנתבעת שלום-בית? מה גרם ל"תפנית מהותית זו" במהלכה שינתה הנתבעת עמדתה, לאחר שהביעה רצונה בגירושין?

ודוק. מדברי הצדדים עולה כי במשך תקופה זו לא חל שינוי ביחסיהם, אשר עשוי היה להוביל את הנתבעת לחשוב שיש מקום לתיקון הקשר ולבקש שלום-בית.

ערה אני לכך כי יש ובדרך עבודה מאומצת מצליחים בני זוג לנפוח חיים מחודשים בקשר שנראה היה שעומד על סף פירוק. ואולם, הנתבעת סתמה ולא פירשה מה גרם לה לרצות לשקם את היחסים עם מי שטענה שהוא מאמלל אותה ואת בנה מנישואיה הקודמים, מפעיל כלפיה אלימות, מתעלל בה עד כי אינה רוצה "לדור עם נחש בכפיפה אחת".
43. גם בעדותה לפני הנתבעת לא נתנה למעשה כל נימוק מדוע לטעמה יש סיכוי לשלום-בית ואף לא הצביעה על מעשה כלשהו שעשתה משך כל השנים מאז הגשת תביעת הגירושין נגדה בכדי להשכין שלום-בית (עמ' 23 שורות 15-9 לפרוטוקול). הנתבעת אף לא עתרה לבית-הדין הרבני בתביעה לשלום-בית .

44. ייתכן, כי עמדת הנתבעת לפיה היא מעוניינת להעניק לקשר הזדמנות נוספת, ללכת לייעוץ, וכי היא מאמינה שיש סיכוי לקיום שלום-בית היתה סבירה לפרק זמן מסוים. לא בנקל יפנה זוג לילך בדרך של פירוק הנישואין, אשר נבנו במשך זמן ונצרכו להשקעה הדדית מרובה. ישנו, וכך צריך להיות, פרק זמן מסוים במהלכו סביר כי יכריז אדם כי הוא רוצה להילחם למען עתיד הקשר, כי הוא אינו מוכן להרים ידיים וכי הוא מאמין כי בעזרת סיוע וייעוץ ניתן להשיב את שלום הבית על כנו. אולם, האם נמצאים אנו בטווח הזמן דנן? או שמא, האם שנים לאחר שעזבה את הבית, במהלכן התקוטטה עם התובע והעלתה נגדו טענות מטענות שונות, מאמינה הנתבעת באמת ובתמים באפשרות של שיקום היחסים? האם לא פגה התקופה הסבירה בה יכול אדם לטעון בכנות כי הוא נלחם על קיום שלום-בית?

45. על רקע ההתדיינות הממושכת של הצדדים בפני בית-הדין, דרישתו המפורשת, החוזרת והנשנית של התובע להתגרש, הצהרותיו הברורות והחד משמעיות שאינו מעונין עוד להיות נשוי לנתבעת והבעת התנגדותו הנחרצת לשלום-בית במשך כל השנים מעת הגשת תביעת הגירושין על-ידו, טענותיהם ההדדיות של הצדדים בדבר התנהגות אלימה של הצד השני, והיות הצדדים פרודים במשך זמן כה ממושך, עמידת הנתבעת על רצונה בשלום-בית, אינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר.

רצון זה אף אינו מתיישב עם התנהגותה בעבר, עם העובדה שמשך 5 שנים בקירוב לא ביקשה לחזור לדירת המגורים (עמ' 25 שורה 3 ואילך) ועם העובדה שמעולם לא נקטה בכל פעולה כדי לקרב את התובע או שיש בה ללמד על רצונה בקיום שלום-בית, ועל-כן אני מוצאת כי התנהגות אינה סבירה ואינה תמת-לב.

46. הנה-כי-כן, אין אנו נמצאים בטווח הזמן הסביר והלגיטימי לניהול משא-ומתן ענייני לשיקום היחסים. בנקודת זמן זו, אבדה התוחלת על טענות בדבר הצלת ושיקום הקשר. כפי שציינה חברתי כב' השופטת מימון ב- תמ"ש 39371-09-12 ב.ע. נ' ב.ע., פורסם באתר האינטרנט נבו (10.12.13), פסקה 31 לפסק-דינה:

"... גם סירוב שהינו לגיטימי וסביר בעת אחת, עשוי בהדרגה להפוך לבלתי-סביר על רקע נישואין שאיבדו מתוכנם וייחשב החל משלב מסויים לסירוב חסר תום-לב ובלתי-סביר, לפי נסיבות המקרה הנדון."

47. אשר-על-כן אני קובעת כי בקשת הנתבעת להשכין שלום-בית איננה כנה ואינה יכולה לעמוד לה עוד כעילה מוצדקת לסירובה לקבל גט, היא חורגת מהתנהגות ראויה של אדם סביר, ועל-כן מהווה הפרה של חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובע.

48. גם רצון הנתבעת "לטהר את שמה" מפני טענות התובע לא יכול להצדיק סירוב בקבלת הגט, לא כל שכן למשך זמן כה ממושך. מערכת הגירושין הקיימת במדינת ישראל מבוססת על ההלכה היהודית, ועל-כן קיימים שני מסלולים נפרדים אשר בני הזוג המעוניינים להתגרש יכולים לעלות עליהם. מסלול אחד הינו מסלול של חיוב או כפיה למתן הגט; ועל-מנת לזכות בתביעה כזו, יש לשכנע את בית-הדין כי קיימת עילה מבין העילות המוכרות בהלכה לחיוב מתן הגט. כל עוד שבית-הדין לא ישוכנע שקיימת עילה המצדיקה זאת, לא יחייב בית-הדין את במתן או בקבלת גט. ברם, קיים מסלול שני, עצמאי, אשר כלל אינו קשור לקיומן של עילות הלכתיות למתן הגט, והוא בדרך של מתן הגט בהסכמה. ברגע שישנה הסכמה מרצון לתת או לקבל גט, לא יחקור בית-הדין האם קיימת עילה הלכתית, ועצם ההסכמה מהווה בסיס עצמאי ומספיק למתן גט גם אם למעשה לא קיימות עילות לגירושין. הדבר היחיד שבית-הדין יבדוק במקרה כזה הוא האם אכן ניתנת ההסכמה מרצון חופשי, הא ותו לא. אי-לכך, אם דרש התובע מהנתבעת לקבל את גטה, הרי שבכוחה להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על פיהן היה בית-הדין מחייבה לקבל את הגט, ובמקרה כזה כלל לא היה צורך לבררן וממילא אף לא לטהר את השם.

מכל מקום סיבה זו לא יכולה להצדיק את עיכוב הגט תקופה כל-כך ממושכת. גם אם תאמר כי לצדדים אין שליטה על משך הזמן שמתנהל התיק בבית-הדין עד לדיון ההוכחות (אם כי הוכח שלפחות דיון אחד נדחה עקב העדרה של הנתבעת) הרי שדיונים נוספים נסתיימו בלא כלום עקב חזרת הנתבעת על רצונה ביעוץ ובשלום-בית. ודוק. הנתבעת לא עמדה על קיום דיון הוכחות על-מנת להפריך את הטענות המועלות כנגדה. עולה מהאמור כי הנתבעת הביאה בטענתה זו לשלום-בית להימשכות ההליכים שנים ארוכות, ועל-כן אין להכשיר מעשים אלה ולהכיר בהם כשלעצמם כהצדקה לעיכוב במתן הגט.

49. לאור מסקנתי לעיל כי העמידה על קיום שלום-בית אינה סבירה וחסרת תום-לב, לא מצאתי טעם להכנס לטענות הצדדים ולהכריע אם יש צדק בדברי התובע בדבר מעשי הכיעור מצד הנתבעת כעילת גירושין נגדה. כפי שיורחב להלן, לפסק-דין לגירושין הקובע קיומה של עילת גירושין אין רלוונטיות לצורך הכרעה בתביעה שלפני. הדברים אמורים במיוחד עת הכריע בית-הדין וקבע שיש ממש בטענות התובע.

50. לאור קביעה זו, לפיה טענות הנתבעת לא יכולות לשמש כעילה מוצדקת לעיכוב הגט, יש להכריע בשאלה מאימתי תחל להימנות תקופת סרבנות הגט מצד הנתבעת.

51. מצאתי כי בפסיקה ישנן שתי גישות עיקריות, האחת טוענת כי מועד תחילת החיוב נולד ביום "חיוב הגט", כלומר, יום מתן פסק-דין המחייב מתן/ קבלת גט בערכאה מוסמכת. גישה שניה טוענת כי עצם התנהגות בן הזוג המעוול גורמת את הנזק עצמו ומקימה את העילה, כלומר שחיוב גט- ככל שישנו - איננו מועד מכריע בלתו אין.

כבר נקבע כי הגישה השניה היא העדיפה, כלומר שאין לקבוע מועד קבוע ממנו יש לראות בבן הזוג סרבן גט, אלא יש לבדוק כל מקרה לגופו, על-פי נסיבותיו. אף החלטת בית-הדין הרבני בדבר חיוב גט איננה נקודה בלתה אין, אולם היא מהווה סממן נוסף בבואנו להכריע מתי החלה להימנות תקופת הסרבנות. (וראו גם בתמ"ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר האינטרנט נבו (21.01.10)) שם חוייבה אישה לשלם פיצויים לאחר תום שנה מיום הגשת התביעה לגט, שאז היה ברור לאישה כי אין בדעת הבעל לחזור לחיות עמה, וזאת-על-אף שלא היה פסק-דין אשר חייבה להתגרש; ד"ר בני שמואלי במאמרו: "פיצוי נזיקי למסורבות גט", המשפט י"ב (ספר זיכרון לשופט עדי אזר ז"ל (2007), עמ' 343-285).

52. אין בידי לקבל את טענת הנתבעת לפיה כל עוד לא קיבל בית-הדין טענות התובע שפורטו כעילות גירושין אין לראות אותה כסרבנית גט. כפי שהובהר לעיל, הפסיקה הכירה בכך שמועד החיוב בגט כלל אינו רלוונטי לתחולת עוולת הרשלנות. ניסח זאת כב' השופט גרינברגר בפסק-דינו שניתן ב- תמ"ש (יר') 6743/02 כ' נ' כ', פורסם באתר האינטרנט נבו (21.07.08):

"... הרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית-הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האישה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית-הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית-הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק-דין של ערכאה כלשהי... על-כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל."

53. הנה-כי-כן, תקופת סרבנות הגט תתחיל להימנות מהמועד שבו לא נותר בידי בן הזוג הסרבן נימוק מוצדק להתנגד לגירושין. הטיב לתאר זאת חברי, כב' השופט פלקס:

"זכאות התובעת לפיצוי קמה מהיום בו יש לראות בנתבע כסרבן גט, קרי - היום בו מתחילה התנהגותו להוות התנהגות שלא בתום-לב, או מחדלו ליתן את הגט מהווה התרשלות. יום זה הוא המועד בו מתגבשת אותה "מסה קריטית" של נסיבות בהן אדם סביר היה מבין שלנישואין אין עוד תוחלת והימנעותו להסכים למתן גט מהווה מעשה לא ראוי, התרשלות וחוסר תום-לב."
(תמ"ש (יר') 44248-05-10 כ.ש. נ' כ.ש פורסם באתר האינטרנט נבו (05.09.11), בסעיף 60)

54. משיצא תחת ידי בית-הדין פסק-דין המחייב מתן גט, חוייבה הנתבעת באופן שאינו משתמע לשתי פנים לקבל גט ללא דיחוי נוסף. אולם, גם ללא חיוב שכזה מפי בית-הדין, ומשעה שמערכת היחסים בין הצדדים נקלעה למבוי סתום וברי לשני הצדדים כי אין עוד לשקמהּ, היה על הנתבעת לצאת מסרבנותה ולהסכים לקבל גט מידי התובע.

55. בכתב התביעה המתוקן טען התובע לפיצוי בסך של 200,000 ש"ח, ואילו בסיכומים ביקש לחייב את הנתבעת בפיצוי משנת 2006, אז לדבריו החל המשבר בין הצדדים, ועד למועד קבלת הגט בפועל.

56. התובע העיד בפני כי כבר בשנת 2006 פנו הצדדים לגישור אצל עורך-דין..., באמצעותו הגיעו להסכם גירושין שלא נחתם על-ידם, אך הם פעלו על-פי הוראות, פרט להוראה הקובעת את סידור הגט. כך סגר את חשבון הבנק המשותף ונשא ביתרת החובה. הנתבעת אינה חולקת על העובדה שהצדדים פנו כבר באותה עת לעורך-דין..., אך טוענת כי הדבר היה לשם יעוץ. כן אינה חולקת על כך שחשבון הבנק נסגר, אלא מסבירה זאת בחששה שמא יסבך אותה התובע בחובות.

הנה-כי-כן, גם לשיטת הנתבעת כבר בשנת 2006 יחסי הצדדים חוו משבר רציני שהצדיק מעורבות עורך-דין מומחה בדיני משפחה. לא סביר בעיני כי הצדדים פנו לעורך-דין... לצורך יעוץ בלבד, וגרסתו של התובע כי הדבר נעשה לצורך גיבוש הסכם גירושין מתקבלת יותר על הדעת ועם נסיבות העניין. ודוק. הנתבעת לא הכחישה בפה מלא את טענת התובע כי נערך הסכם גירושין שלא נחתם.

עדות התובע אמנם היתה אמינה ועלתה בקנה אחד עם כלל נסיבות המקרה והעובדות המתוארות לעיל, ואולם, התובע לא ביקש להציג את ההסכם, ולא ביקש לזמן את עורך-הדין... לעדות. כידוע, הימנעות בעל דין מהבאת ראיה אשר בהישג ידו ללא הסבר סביר, ניתן להסיק ממנה שאם היתה מובאת, היתה פועלת לחובתו (י' קדמי על הראיות (כרך שלישי, תשס"ד) עמ' 1649). נקבע גם בפסיקה כי אי-הבאת עד שהיה עשוי לשפוך אור על עניין שבמחלוקת מחזקת את משקלה ומהימנותה של גרסת היריב (ע"א 498/81 זמיר נ' שא"ז חברה לשירותים, תק-על 85(3), 210 (1985); ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות בע"מ נ' פרץ רוזנברג ואח', פ"ד מז(2), 605 (1993)).

כמו-כן בכתב תביעת הגירושין לא טען התובע לקיומו של ההסכם, ופשיטא שכבר אז ראה לא ראה בו הודאה לרצונה של הנתבעת בגירושין ועל-כן איני מקבלת את טענתו היום לחייבה בפיצויים כבר מאותה תקופה.

57. יחד-עם-זאת, ניתן ללמוד מהאמור את תהליך גוויעת הקשר של הצדדים. החל מהפניה ליעוץ בשנת 2006 המלמדת על המשבר שפקד כבר אותה עת את חיי הצדדים, בעקבותיו הפרידו את חשבון הבנק המשותף, דרך עזיבת הנתבעת את חדר השינה ועד שהחלה לבלות את מרבית זמנה בבית אמה, וכלה בהגשת תביעת הגירושין בחודש 12/07.

58. בבחינת כלל נסיבות המקרה סבורני כי המועד בו התגבשה אותה "מסה קריטית" הוא מועד החלטת בית-הדין הרבני, מיום 11.02.08, שניתנה מיד בסמוך לאחר עזיבת הנתבעת את דירת המגורים באופן סופי. מועד בו גם הנתבעת כבר דרשה להתגרש ופשיטא שאף היא סברה ברגע האמת כי אין עוד תוחלת לחיי הנישואין.

59. סופם-של-דברים הוא, כי הנני קובעת שהנתבעת "סרבנית גט", ובכך יש בהתנהגותה משום רשלנות והפרת חובת תום-הלב. נוכח קביעה זו, אינני מוצאת טעם לדון בתחולת עוולת הפרת החובה החקוקה משניתן פסק-הדין לגירושין, ובשים לב כי פסק-הדין אינו חלוט.

60. עתה יש לפנות לבחינת הנזק שנגרם לתובע כתוצאה מסרבנות הנתבעת. התובע טען לנזק כללי שנגרם לו בגין פגיעה באוטונומיה ובחירותו הנובעת מעצם קיומה של סרבנות הגט. בנסיבות העניין, יש להתחשב בכך שלא צויינו נסיבות מיוחדות, או פגיעות נלוות בתובע ובאורח חייו, פרט לפגיעה המובנית בחירותו. בסעיף 21 לסיכומיו ציין התובע כי נגרם לו נזק מיוחד- נפשי בשל הפגיעה באוטונומיה, אולם טען זאת לראשונה בסיכומיו וממילא לא הביא כל ראיה להוכיחו.

61. בשל טיבו וטבעו של נזק כללי שאינו ממוני, קשה הוא לכימות. פסיקות בתי-המשפט לענייני משפחה בתביעות נזיקיות בגין סרבנות גט יישמו את ההלכה שנקבעה ב- ע"א 1730/92 מצראווה נ' מצראווה, פורסם באתר האינטרנט נבו (29.03.95), ולפיה אין צורך בראיה על הנזק הכללי והיקפו, שכן קיומו של הנזק והיקפו עולים מעצם הפרת החובה על-ידי המזיק. על בסיס זה אני קובעת כי אף בהעדר ראיות על נזק ממשי, יש מקום לפסוק לתובע פיצוי בגין נזק כללי בשל היותו מסורב גט.

62. שיעור הפיצוי בגין נזק לא ממוני נתון לשיקול-דעת בית-המשפט ונקבע על דרך הערכה ואומדנא בהתבסס על נסיבות העניין הנדון ובעוצמת הפגיעה שנגרמה לניזוק. בית-המשפט נדרש לילך בטווח שבין פסיקת פיצוי נמוך שאינו הולם את מידת הפגיעה בניזוק ומאידך לא לפסוק פיצוי מופרז.

63. כב' השופטת נילי מימון פירטה את השיקולים שעל בית-המשפט להתחשב בהם בקביעת גובה הנזק:

"האם מסורב הגט הינו הבעל או האישה; גיל האישה; האם הוקנתה למסורב הגט זכות לקבל היתר לשאת אישה שניה; האם בפועל נמנעה ממסורב הגט חיי זוגיות או חיי משפחה אחרים עקב סרבנות הגט; משך סרבנות הגט; הערכת התנהגותו הבלתי ראויה של בן הזוג סרבן-הגט; וכן - האם בסופו-של-דבר חזר בו בן הזוג סרבן הגט מסירובו, ובני הזוג כבר היו גרושים שעה שניתן פסק-הדין בעניינם; וכן שיקולים נוספים הקשורים לנסיבות העניין הספציפי העומד בפני בית-המשפט ולהשלכות המיוחדות שהיו לכך על בן הזוג הנפגע.
הלכה למעשה, נפסקו על-ידי בתי-המשפט השונים סכומים שונים כפיצוי בגין פגיעה הנגרמת בשל סרבנות גט, בשיעורים מגוונים, לפי נסיבות המקרים הספציפיים שעמדו בפניהם."
(תמ"ש 22970-11-11, ע. ש. נ' מ. ש, פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13), פסקה 41)

64. כאמור לעיל, אין מקום לאבחון בין גבר מסורב גט לבין אישה מסורבת גט, אלא רק ככל שמדובר בגובה הפיצוי, שכן - בדרך כלל - נזקי האישה המסורבת גדולים יותר (עמ"ש 23464-10-09 א' ש' נ' ד' ש', פורסם באתר האינטרנט נבו (06.10.11) בפסקה 27). יחד-עם-זאת, אין להקל ראש בנזק של גבר מסורב גט, שהרי גם לו הזכות "לכתוב את סיפור חייו", להחליט להפסיק חיי נישואיו שאינם מספקים ולהינשא לאישה אחרת כדת וכדין.

65. עוד יש להתחשב בשיעור הפיצויים שנפסק במקרים דומים אחרים, מטעמים של שאיפה לשוויון אחידות ושאיפה לוודאות משפטית.

66. ראיתי לציין כי בנסיבות העניין אני מעריכה כי לתובע נגרם נזק בדרגה שאיננה מהחמורות, יחסית, המתמקדת בעיקרה לפגיעה באוטונומיה הבסיסית של התובע. מנגד, אציין כי התרשמתי ממכלול התנהגותה כי הנתבעת לא עשתה דבר על-מנת לצמצם את הנזק שהיא גורמת לתובע, בהתחשב בשנים שעברו מאז הנתבע ידעה כי התובע גמר בדעתו להתגרש ואף על-פי-כן עמדה בסירובה לכך, לרבות העובדה שגם עתה, למרות ההליך דכאן, למרות הודעותיה שתסכים לקבל את גטה, ולמרות פסק-הדין לגירושין, עדיין עומדת הנתבעת במריה לקבל את גטה.

67. בשכלול כל הנתונים בתיק, וכל השיקולים שפורטו לעיל אני קובעת כי הנתבעת תשלם לתובע פיצויים בסך של 24,000 ש"ח לשנה, שהם סך של 2,000 ש"ח לחודש, בגין סרבנותה לקבל את גטה לתקופה שמחודש 2/08 ועד היום, 8/14 (ובסה"כ 78 חודשים).

68. הנני דוחה את עתירת התובע לחייב את הנתבעת בפיצוי עתידי עד מתן הגט בפועל. ראשית הטענה נטענה לראשונה בסיכומים ודי בכך כדי לדחותה. גם לגופו של עניין אינני מקבלת את העמדה כי יש לחייב את הנתבעת בפיצוי חודשי אף לעתיד. אין מקום להניח, א-פריורית, כי הנתבעת תעמוד במריה ולעולם תסרב לקבל גט. יש לקוות שהנתבעת תשכיל לנהוג כראוי ולקבל את גטה. ככל שלא תעשה כן יהא רשאי התובע לשוב ולתבוע את נזקיה העתידיים.

כמו-כן, הנזק העתידי לא הוכח, וגם מהטעם הזה אין לפסוק פיצוי פרוספקטיבי.

69. אשר-על-כן הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעת לפצות את התובע בסך של 156,000 ש"ח, בגין נזקיו מחודש 02/08 ועד לחודש 08/14.

כאמור, ככל שהנתבעת תתמיד בסרבנותה, יהא התובע זכאי לשוב ולתבוע את נזקיו מחודש 09/14, ואילך.

כן תשא הנתבעת בהוצאות התובע, לרבות שכר-טרחת עורך-דין, בסך של 7,500 ש"ח."