סרבנות גט בראי פסיקת בית-משפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני
הפרקים שבספר:
- מבוא
- המתיחות בין בית-משפט לענייני משפחה ובין בית-הדין הרבני באשר לפסיקת פיצוי וגט מעושה
- הסמכות העניינית של בית-המשפט לענייני משפחה למול סמכותו של בית-הדין הרבני לדון בתביעה לפיצוי נזיקי בגין סרבנות לקבל גט
- סרבנות הגט - האם מהווה הפרה של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו?
- התניית קבלת הגט בהסדרת כל העניינים הרכושיים והממוניים תחילה
- מהו סרוב חסר תום-לב?
- האם בקשה להשכין שלום-בית יכולה לעמוד כעילה מוצדקת לסרבנות גט?
- מהו הדין כאשר אין בפני בית-משפט לענייני משפחה פסק-דין לגירושין?
- סרבנות גט כתופעה הפוגעת בחירותו של הפרט ובזכותו להתנתקות מבן זוגו
- ממתי יש לראות בעל דין כ"סרבן גט"?
- סרבנות גט כקלף מיקוח
- האם היתר לשאת אישה אחרת "משחררת" את האישה מחובת הזהירות שלה כלפי הבעל?
- מהם השיקולים שעל בית-המשפט להתחשב בהם בקביעת גובה הנזק?
- פסיקת פיצויים מוגברים - אימתי?
- עילת פיצוי בגין סרבנות גט - בני זוג בני הדת הנוצרית
- דרכי ההתמודדות של בית-הדין הרבני עם סרבני גט
- עניינים שונים
האם היתר לשאת אישה אחרת "משחררת" את האישה מחובת הזהירות שלה כלפי הבעל?
ב- תמ"ש (ת"א) 53194-01-13{ י.ח. נ' ל.ח., תק-מש 2014(2), 94 (2014)} נפסק מפי כב' השופטת שפרה גליק:"פסק-דין
עניינו של פסק-הדין אשר בפני, הוא הכרעה בתביעת התובע לפיצוי נזיקי בסך 300,000 ש"ח בגין סרבנות אישתו - הנתבעת, לקבל גט ממנו...
21. אבחן עתה את טענת הנתבעת, כי אין כל עילת תביעה בדין, עקב ההיתר שקיבל התובע לשאת אישה שניה על פני הנתבעת. לטענתה של הנתבעת, הלכה למעשה, התובע אינו מעוגן כלל שכן קיבל היתר לשאת אישה שניה על פניה (מוצג נ/7 למוצגי הנתבעת).
הנתבעת לא תמכה טיעוניה באסמכתאות משפטיות, ואף אני לא מצאתי כאלה.
כידוע, קבעה הפסיקה לא אחת, כי סרבנות גט היא מעשה העולה כדי עוולת רשלנות, לפי הוראות סעיפים 36-35 לפקודת הנזיקין, בשורת פסקי-דין נקבע, כי בן זוג הממאן להתגרש ללא סיבה ראויה ולגיטימית לסירובו זה, מבצע כלפי בן זוגו עוולת רשלנות.
ככלל, מעשה של סרבנות ליתן או לקבל גט, הוכר בפסיקה כהפרה של חובת הזהירות המושגית, וביחס לבני זוג ספציפיים - הוכר מעשה זה גם כהפרה של חובת זהירות קונקרטית, כל מקרה לפי נסיבותיו. ראה: תמ"ש (יר') 39371-09-12 ש.ב. נ' צ.ב.ע, פורסם באתר האינרטנט נבו (10.12.13).
22. העובדה שבלית ברירה, ניתן לתובע היתר לשאת אישה אחרת על פניה של הנתבעת, אינה "משחררת" את הנתבעת מחובת הזהירות שלה כלפי התובע.
הפסיקה קבעה, כי פגיעה, בעטיה נותר אדם כבול לקשר נישואין בו אינו חפץ עוד, היא גם פגיעה בעטיה נפגעת זכותו של אדם למימוש עצמי, לחירות ולכבוד. פגיעה פסולה זו באוטונומיה של הפרט הינה לב ליבו של העניין והוכרה כשלעצמה כראש נזק בר פיצוי. ראו: בג"צ 6751/04 סבג נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים פ"ד נט(4), 817 (2004); תמ"ש (יר') 22970-11-11 ע.ש. נ' מ.ש. פורסם באתר האינטרנט נבו (17.04.13).
23. סיכומה של נקודה זו - אני דוחה טענתה זו של הנתבעת.
24. כידוע, קבעה הפסיקה כלל, כי יש לזהות תחילתה של סרבנות הגט במועד שבו לא נותר בידי בן זוג נימוק ראוי להתנגד לגירושין. אבחן איפוא את טענתה של הנתבעת, כי התובע סירב להגיע עימה לכל הסדר שיאפשר את סידור הגט, ובעיקר את זכויות הנתבעת בבית המגורים המשותף, אבחן איפוא, האם נימוק זה בפיה של הנתבעת, משמיט את הקרקע מתחת הקביעה שהיא מסרבת לתת גט לתובע..."