botox
הספריה המשפטית
סרבנות גט בראי פסיקת בית-משפט לענייני משפחה ובית-הדין הרבני

הפרקים שבספר:

סרבנות גט כתופעה הפוגעת בחירותו של הפרט ובזכותו להתנתקות מבן זוגו

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 54410-09 {פלוני נ' פלונית, תק-מש 2011(2), 550, 553 (2011)} נפסק מפי כב' השופט נפתלי שילה:

"האם זכאי התובע לפיצויי נזיקין מאשתו הנתבעת, אשר מסרבת להתגרש ממנו למרות שבית-הדין הרבני חייב אותה בגט ואף העניק לתובע היתר לשאת אישה שניה וזאת, כאשר התובע חיי שנים רבות עם בת זוג אחרת שנאסר עליו להינשא לה?

ב. דיון והכרעה
1. בפתח דבריי אומר, כי בכל הנוגע לתביעות התובע בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מהליכים משפטיים שנקטה כנגדו הנתבעת וכן בגין חיובים כספיים שלטענתו הנתבעת חבה לו, לא הוכיח התובע את תביעתו כלל. התובע לא הגיש כל ראיה מה הנזק הכספי שנגרם לו וטענותיו הן טענות בעלמא, כפי שטוענת הנתבעת בצדק בסיכומיה. התובע לא הוכיח ולו באסמכתא אחת, מה הנזק הכספי שנגרם לו עקב התמשכות ההליכים ובכל הנוגע לחיובים כספיים שלטענתו הנתבעת חבה לו, על התובע לפנות ללשכת ההוצאה לפועל לגבות את המגיע לו ואין יסוד לתביעה נזיקית.

2. השאלה היחידה שיש להכריע בה בהליך זה היא, האם יש לחייב את הנתבעת לשלם פיצויי נזיקין לתובע עקב סרבנותה לקבל גט ממנו וזאת, בגין הפגיעה באוטונומיה שלו.

3. פגיעה באוטונומיה הוכרה כנזק בפסק-דינו העקרוני של כב' השופט תאודור אור ב- ע״א 2781/93 דעקה נ' בית החולים "כרמל״, פ״ד נג(4), 526 (1998) (להלן: "פרשת דעקה") שבו נקבע בין היתר כי:

'הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי-כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר הגדרת "נזק" האמורה. זאת, בין שנראה בה משום פגיעה ב׳׳נוחותו" של אדם, ובין שנראה בה משום "אבדן או חיסור כיוצאים באלה", כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה. אכן, עמדנו על מרכזיותה של הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה שבה אנו חיים... אדם אינו חפץ. זכותו של כל אדם כשיר היא שהקהילה וחבריה יכבדו את רצונו בכל הנוגע לדברים החשובים לו, כל עוד אין הוא פוגע באחרים (רע"פ 6795/93 אגדי נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1), 705, 710 (1994)). הדבר מתחייב מן ההכרה בערך האדם ובהיותו של כל אדם בן-חורין. ההפרה של זכות יסודית זו שלא על-פי כוח או זכות שבדין, פוגעת פגיעה קשה ברווחתו של הפרט, ומגבשת נזק בר-פיצוי בנזיקין.'

פסק-דין זה עסק בנזק שנגרם למנותחת אשר התבצע בה טיפול רפואי בלא שניתנה לכך הסכמה מדעת. במקרה זה נקבע, כי לו היתה המנותחת נשאלת מראש, היא היתה מסכימה לביצוע הפרוצדורה הרפואית ועל-כן נשלל הקשר הסיבתי שבין התרשלות הרופאים לבין הפגיעה הגופנית. למרות שלא היה קשר סיבתי, נקבע כי על האחראים לפצות את המטופלת בשל הפגיעה בזכותה לכבוד ולאוטונומיה הנובעת מהתרשלות הרופאים.

4. סרבנות גט הינה תופעה הפוגעת בחירותו של הפרט ובזכותו להתנתקות מבן זוגו. כפי שכתב פרופסור שחר ליפשיץ:

'שיקולים ערכיים מדגישים את הזכות הליברלית להתנתק מן הקשר הזוגי...כחלק מן האופי האינדיווידואליסטי ומן החשיבות המוענקת לאוטונומיה של הפרט, הליברליזם דורש חופש התנתקות מקשרים וממסגרות. לפיכך זכות ההתנתקות (the right to exit) ... מוצבת בהקשרים רבים כזכות-יסוד. יישומה של צורת חשיבה זו להקשר הזוגי משמעותה שעולם משפטי ליברלי-אינדיווידואליסטי חייב להכיר גם בזכות להתנתק מן הקשר הזוגי.'
(שחר ליפשיץ ״ברצוני להתגרש ומייד! על ההסדרה האזרחית של הגירושים״ עיוני משפט כח(3) (2005-2004), 671).

5. פגיעה באוטונומית הפרט בעקבות סרבנות גט עשויה לפגוע באוטונומית הפרט בשלושה מישורים:
האחד: פגיעה בסטטוס מהבחינה השלילית -
אי-יכולתו של אדם להתנתק מקשר בו איננו מעוניין.
השני: פגיעה בסטטוס מהבחינה החיובית - פגיעה ביכולתו של אדם לשנות את הסטטוס שלו לנשוי בקשר חדש.
השלישי: פגיעה מוחשית מעבר לפגיעה בסטטוס, לאור העובדה כי הסירוב של בן זוגו להתגרש פוגע ביכולתו בפועל של אדם לחיות בקשר זוגי חדש או ללדת ילדים נוספים (לדוגמה, כאשר הילדים יחשבו כממזרים).
6. שורה של פסקי-דין שנתנו בבתי-המשפט לענייני משפחה העניקו פיצויים למסורבות גט משניתן חיוב בגט (ואף ללא חיוב בגט כפי שכבר נקבע בכמה פסקי-דין למשל: בפסק-דינה של השופטת סיון (כתוארה אז) ב- תמ״ש (ת״א) 24782/98 נ.ש. נ' נ.י., תק-מש 2008(4), 292 (2008) להלן: ״פרשת נ.ש"). העוולות שעליהן השתיתו בתי-המשפט למשפחה פיצוי זה הן עוולת הרשלנות (ראו בעניין חובת הזהירות פרשת נ.ש, תמ״ש (יר') 19270/03 כ.ש. נ' כ.פ, תק-מש 2004(4), 353 (2004) ו- תמ״ש (יר') 6743/02 כ' נ 'כ', תק-מש 2008(3), 90 (2008)), ולדעת שופטים אחדים גם עוולת הפרת חובה חקוקה (ראו תמ״ש (כ״ס) 19480/05 פלונית נ' עזבון המנוח פלוני, תק-מש 2006(2), 98 (2006) ו- תמ״ש (ראשל״צ) 30560/07 ה.ש. נ' י. ה.א., פורסם באתר האינטרנט נבו (02.12.08), ראו גם מאמרו של בנימין שמואלי ״פיצוי נזיקי למסורבות גט״, המשפט יב (התשס״ז), 342-285).

7. לאחרונה, ניתנו שני פסק-דין בבית-המשפט לענייני משפחה בירושלים בנושא חיוב פיצויים של אישה לבעלה עקב סרבנות גט ונקבע פיצוי גם במקרים שהגבר הוא המסורב . פסק-הדין הראשון ניתן ב- תמ״ש (יר') 21162/07 פלוני נ' פלונית, תק-מש 2010(1), 31 (2010), מפי כב' השופט מנחם הכהן) והשני ב- תמ״ש 18561/07 ש.ד. נ' ר.ד., תק-מש 2010(2), 225 (2010), מפי כב' השופט איתי כץ להלן: ״פרשת הרב״).

8. כב' השופט כץ קבע בפרשת הרב כי:

' ״נזק" מוגדר בסעיף 2 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) כ - 'אבדן חיים, אבדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם וכל אובדן או חיסור כיוצאים באלה.' בפסיקה נקבע כי גם אינטרסים בלתי-מוחשיים ונזקים בלתי-ממוניים דוגמת פגיעה נפשית, צער וסבל נכללים בהגדרת "נזק" לפי הסעיף הנ"ל... כך הוכרה פגיעה באוטונומיה כראש נזק המזכה בפיצוי... גם בית-המשפט העליון בשבתו כבג"צ הביע עמדתו בנושא זה באומרו: "תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד... זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד...' דברים אלו יפים גם למקרה כבעניינו - בו מדובר על סרבנות אישה לקבל את גיטה.'

9. ממשיך כב' השופט כץ ואומר כי:

״אין לקבל את ניסיונה של האישה לתלות את יהבה בהיתר מאה רבנים ולטעון כי החל ממועד מתן ההיתר, לא נגרם לאיש למעשה כל נזק. ההיתר שניתן לאיש לשאת אישה שניה על הנתבעת אינו מוחק או מרפא את הנזקים שנגרמו בעטיה של סרבנות אישה לקבל את גיטה ואינו מסיר מן הנתבעת את האחריות לגרימתם. ההיתר לשאת אישה נוספת פותר את המניעה ההלכתית - חוקית של גבר להינשא, אולם אינו פותר את יתר הנזקים כגון פגיעה בחופש הבחירה, הזכות להשתחרר מקשר כפוי וכיו׳׳ב שנגרמו בעטיה של הסרבנות לקבל הגט. לא ניתן להתעלם מכך שהגבר נותר נשוי לאישתו הראשונה - זו שמסרבת לקבל את גיטה, בניגוד לרצונו... נמצא כי עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה רבנים.'

10. לגבי שיעור הנזק נקבע על-ידי כב' השופט כץ בפרשת הרב כי: 'יסודות עוולת הרשלנות, לרבות יסוד הנזק, עודם ממשיכים להתקיים אף לאחר מתן היתר מאה רבנים... עמדתי בעניין זה כי ההיתר ההלכתי אינו חזות הכל ואין להסתפק ולהתמקד רק ברובד ההלכתי - אובייקטיבי שבא על פתרונו... במנותק מבחינה סוביקטיבית של הדברים ובמנותק מהמשמעויות וההשפעות האנושיות והרגשיות שיש לו על הגבר. יחד-עם-זאת ועל-אף האמור ברור כי לא ניתן להתעלם מכך שההיתר מסיר מחסום הלכתי משמעותי ופותח את האפשרות ההלכתית והחוקית של גבר להינשא ולפיכך יש לו השפעה ממתנת על גובה הנזק ובית-המשפט ייקח עניין זה בחשבון בקביעת גובה הנזק'.

כב' השופט כץ פסק בפסק-דינו הנ״ל פיצוי גלובאלי בגין העבר בסך של 300,000 ש"ח וכן פיצויים מוגברים נוספים בסך של 100,000 ש"ח. בנוסף, חייב בית-המשפט את הנתבעת בסך של 4,000 ש"ח לחודש בגין כל חודש נוסף שהנתבעת תסרב לקבל את גיטה ועד לסידור הגט.

11. במקרה דנן, עברו שנים רבות יותר של סרבנות גט מאשר בפרשת הרב. לכן לכאורה, המקרה חמור יותר. בפרשת הרב, מדובר היה בבעל שהגיש תביעת גירושין בשנת 2003, פסק-הדין של בית-הדין הגדול המחייב בגט ניתן בשנת 2006 והיתר הנישואין ניתן בשנת 2008. במקרה דנן, לכאורה סבלו של הבעל ארוך הרבה יותר. עברו כבר יותר מ- 14 שנים (!!!) מאז שניתן פסק-הדין של בית-הדין הגדול המחייב את הנתבעת להתגרש ומעל שש שנים מאז פסק-הדין בתביעה הרכושית, כשהצדדים הסכימו על-פי ההסכם שאושר בבג״ץ, כי הם יתגרשו לאחר מתן פסק-הדין הרכושי.

12. למרות האמור לעיל, יש לאבחן בין פרשת הרב לבין מקרה דנן, לאור שני הבדלים משמעותיים ומהותיים ביותר בין המקרים. בפרשת הרב, דובר על אדם שהוא רב במקצועו ולדבריו הוצע לו ע״י שדכנית להכיר נשים רבות ואולם, לאחר שנודע לנשים מפיו כי הוא נשוי לאישה נוספת, הופסקו הצעות השידוכין שהוצעו לו (סעיפים 56-55 לפסק-הדין). דהיינו, באותו מקרה, העובדה כי האישה סירבה לקבל את גיטה גרמה לכך שנמנע מאותו רב קשר זוגי עם אישה. לעומת-זאת במקרה דנן, חיי התובע במשך שנים רבות עם בת זוגו ובפועל, לא נמנעים ממנו חיי אישות וקשרי זוגיות עם חברתו.

13. זאת ועוד: במקרה דנן, כפי שטענה הנתבעת בסיכומיה, קבע בית-הדין הרבני ב״מעשה-בי-דין״ שניתן עת שבת זוגו של התובע התגרשה מבעלה, כי בת זוגו אסורה לבעלה ולתובע (נספח כ״ג לסיכומי הנתבעת). לפיכך, לא נמנע מהתובע להינשא כדמו״י עם בת זוגו עקב סירובה של הנתבעת להתגרש ממנו והמניעה נגרמה כתוצאה מכך שהתובע ובת זוגו קיימו יחסים אינטימיים בשעה שבת זוגו היתה נשואה לאחר ועל-פי ההלכה, התובע מנוע מלהינשא כדמו״י לבת זוגו היות והיא ״אסורה על בעלה ובועלה״. יצויין כי התובע הודה במפורש בבית-הדין הרבני בדיון שהתקיים ביום 15.05.96 כי הוא מקיים עם חברתו יחסים והוא אף אמר כי: 'אני יודע את ההשלכות על-פי ההלכה' (נספח ה- 3 לסיכומי הנתבעת).

14. דהיינו, במקרה דנן, סירוב הנתבעת להתגרש, לא מהווה את המכשול מפני אפשרות נישואיי התובע עם בת זוגו אלא העובדה כי הוא קיים עמה בת זוגו יחסים בעת שהיא היתה עדיין נשואה לאחר, היא הגורם לחוסר יכולתו להינשא לה. כלומר, בעוד שבפרשת הרב הפגיעה באוטונומיה היתה בשלושת המישורים המפורטים לעיל (גם בסטטוס מהבחינה החיובית, גם בסטטוס מהבחינה השלילית וגם מבחינה מוחשית היות ונמנע מהרב קשר זוגי), במקרה דנן, הפגיעה באוטונומיה היא בסטטוס מהבחינה השלילית בלבד. הא ותו לא.

15. בעניינו, הנתבעת לא נתנה כל הסבר לסירובה המתמשך לציית להחלטות בית-הדין הרבני ולהתגרש וכל טענותיה הם כי התובע לא ביצע את פסק-הדין הרכושי וכי הוא חייב לה.

16. אין להצדיק סירוב לבצע החלטה המחייבת מתן גט עקב טענות כספיות ורכושיות. קל וחומר במקרה דנן, שכבר בשנת 2004 ניתן פסק-הדין בתובענה הרכושית ועל הנתבעת לפעול להשלמת ביצועו ככל שהוא אכן טרם בוצע. לא ניתן להתנער מהסכמת הצדדים בהסכם שאושר ב- בג״ץ ולפיו הצדדים יתגרשו לאחר מתן פסק-הדין בתביעה הרכושית, עקב טענות והשגות של הנתבעת, כי נעשה לה עוול בפסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט בתובענות הרכושיות.

17. כאשר קיים נזק של פגיעה באוטונומיה, הפסיקה מחלקת בין מקרים שבהם הפגיעה באוטונומיה גררה נזק מוחשי נוסף לבין מקרים בהם הפיצוי נפסק בגין פגיעה באוטונומיה שלא הניבה נזק נוסף. פיצוי לנזק בגין פגיעה באוטונומיה שלא גררה נזק נוסף אומנם הוכר, אך סכום הפיצוי במקרים אלו נמוך במידה ניכרת. כפי שנאמר ב- ע״א 6153/97 יובל שטנדל נ' פרופסור שדה, פ״ד נו(4), 746 (2002):

'הפיצוי בגין פגיעה בזכות לאוטונומיה בלבד, במקום שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת חובת הגילוי לבין מתן ההסכמה לטיפול הרפואי, הוא נמוך יחסית. שכן, הוא ניתן אך בשל עוגמת-הנפש שנגרמה למטופל, ועל-יסוד אומדנה המתבססת על חומרת הפגיעה באוטונומיה שלו. כך, ב- ע"א דעקה, שבו נמסר לחולה על ניתוח שבכוונת הרופאים לבצע בה רק כאשר היתה בחדר- הניתוח לצורך ניתוח ברגלה וכשהיא נתונה תחת השפעת תרופות מטשטשות - נפסקו פיצויים בסך 15,000 ש"ח בלבד. מנגד, במקום שמוכח כי המטופל לא היה נותן את הסכמתו לקבלת הטיפול שגרם לו לנזק אילו קיבל את המידע הדרוש, זכאי הוא לפיצוי בגין כל רכיבי הנזק שנגרמו לו כתוצאה מאותו טיפול.'

18. סכום הפיצוי שנקבע בפרשת הרב, בסך של 300,000 ש"ח ושהתובע עותר לו בהליך זה, אינו ראוי למקרה דנן. בפרשת הרב יש קשר סיבתי בין הפגיעה באוטונומיה לבין הנזק המוחשי, היינו, אי-יכולתו לבנות קשר זוגי חדש עם אישה אחרת, בעוד שבמקרה דנן אין קשר סיבתי בין הפגיעה באוטונומיה לנזק מוחשי, שכן, התובע חיי שנים רבות עם בת זוגו ובכל מקרה נאסר עליו לשאת אותה לאישה בגלל שהיא אסורה עליו, למרות היתר הנישואין שקיבל. ההבדל בין המקרים מהותי ביותר.

19. לתובע נגרם נזק כללי מסוג פגיעה באוטונומיה עקב היותו רשום ״על הנייר״ לאישה שהוא פרוד ממנה יותר מחמש-עשרה שנים ועקב העובדה כי הוא נאלץ להישאר בסטטוס נשוי לאישה שאין לו כל קשר עימה שנים כה רבות. אולם, מאחר ובפועל התובע חיי עם בת זוג שנמנע ממנו ממילא להינשא לה על-פי ההלכה, אני מעמיד את שיעור הפיצוי המגיע לו בגין כל השנים מאז שניתן פסק-הדין הרכושי, שהוא המועד שבו הצדדים הסכימו להתגרש על-פי ההסכם שאושר ב- בג״ץ, על-סך של 15,000 ש"ח בלבד.

20. הגיעה השעה שיובהר כי הגט לא יכול להוות ״כלי נשק״ במאבק גירושין בין הצדדים. על הצד המסרב ליתן גט לדעת, בייחוד במקרים כמו במקרה דנן שהצדדים הסכימו כי הם יתגרשו לאחר מתן פסק-הדין, כי הצד המסורב יזכה לפצויי כספי עד לסידור הגט. ברור כי גובה הפיצוי ייגזר מהיקף ועומק הנזק. אולם, אף אם הנזק הוא נמוך יחסית, יש לפצות בגינו.

21. כמו-כן, בנוסף לפיצוי בגין נזקי העבר, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע גם סך של 350 ש"ח בגין כל חודש נוסף שהיא תסרב לקבל את גיטה ממנו, החל מחודש יוני 2011.

22. יתר העילות הנזיקיות שהתובע עתר להם בגין התמשכות ההליכים, כלל לא הוכחו כפי שקבעתי לעיל. התובע לא הביא כל ראיה להיקף הנזקים הכספיים שנגרמו לו ולא פירט כלל את העילות הנזיקיות שמכוחן הוא תובע פיצויים. התובע אף לא הציג כל אסמכתא על גובה שכר הטרחה שהוא שילם לעורכי דינו ובכל מקרה, לא ניתן כיום, לתבוע בגין הוצאות משפט בהליכים שכבר הסתיימו לפני זמן רב והיה על התובע לעתור להוצאות בגין כל הליך והליך, ככל שלא נפסקו לו הוצאות בגין הליכים אלו.

23. מאחר והתביעה נדחתה ברובה, אין צו להוצאות."

ב- תמ"ש (ת"א-יפו) 31523-04-12{מ.ט. נ' ס.מ., תק-מש 2013(2), 1029 (2013)} נפסק מפי כב' השופטת טובה סיון, סגנית הנשיאה:

"פסק-דין
1. עניינו של פסק-הדין: תביעה נזיקית, לחייב את הנתבעת בפיצויי נזיקין בגין סרבנות גט, בסך של 250,000 ש"ח.

2. הצדדים נישאו זל"ז כדמו"י בשנת 1993, ולהם שני ילדים.

כבר בשנת 1996 הגיש הבעל תביעת גירושין. כשנתיים לאחר מכן הצדדים נפרדו, ומאז חיים בנפרד.
בין הצדדים התנהלו מס' תביעות בפני, לרבות בעניין מזונות, משמורת ורכוש. גם בפני בית-הדין הרבני התנהלו תביעות, חוץ מתביעת הגירושין, לרבות תביעה למזונות אישה.

תקצר היריעה מלתאר את כל גלגולי ההליך אשר התנהל בבית-הדין הרבני, עיקרי הדברים הינם כדלקמן:

ביום כ"ו בתשרי תשס"ו פסק בית-הדין האזורי בירושלים, שעל האישה לקבל את גיטה. ערעור שהגישה האישה נדחה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול ביום כ"ו באדר תשס"ו, והתיק הוחזר להמשך ההליכים בעניין סידור הגט וכן לבירור הטענות הרכושיות של האישה.

הואיל והאישה סירבה לקבל את הגט, החליט בית-הדין ביום יג בכסלו תשס"ז, להטיל על האישה צווי הגבלה לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה 1995. כמו-כן ביטל בית-הדין את פסק-הדין למזונות האישה.

בשלב זה ביקשה ב"כ האישה, אשר מונתה לה מטעם הסיוע המשפטי, בקשה לעכב את ההליכים נגדה ולסייע לצדדים להגיע להסכמה. בית-הדין האזורי לא נענה לבקשה, והאישה ערערה לבית-הדין הרבני הגדול על שתי ההחלטות. בהחלטת בית-הדין הרבני הגדול מיום ט באלול תשס"ז, הוחזר התיק לדיון בבית-הדין האזורי בירושלים לדון בהרכב מלא.

בית-הדין האזורי קיים דיון בנוכחות הצדדים ובאי-כוחם ביום כב בטבת תשס"ח, במסגרתו הסכים הבעל לתת לאישה את מחצית הזכויות שצבר בעבודתו במשך התקופה שחיו יחד. באותו דיון הבהיר בית-הדין לאישה שלא ניתן לדרוש גם מחצית מהרכוש וגם כתובה, וכי שלפני שפוסקים בעניין כתובה יש לראות מה האישה מקבלת מן הרכוש. בתום הדיון החליט בית-הדין כי לאור חיובה של האישה בגירושין היא אינה זכאית למזונות, וקבע מועד לסידור הגט. האישה לא הופיעה לדיון, אלא הגישה ערעור נוסף לבית-הדין הרבני הגדול.

בהחלטת בית-הדין הרבני הגדול מיום 29.05.08 נפסק כי בית-הדין הרבני האזורי יקבע מועד לסידור הגט ואם האישה לא תתייצב או תסרב לקבל את גיטה, רשאי הבעל לתבוע דיון בצווי הגבלה. כמו-כן קבע כי על הבעל להפקיד בבית-הדין סך של 100,000 ש"ח, שיינתנו לאישה עם סידור הגט.

משהאישה לא הופיעה לסידור הגט, חזר בית-הדין והטיל על האישה צווי הגבלה. כמו-כן ביטל בית-הדין את פסק-הדין למזונות האישה. שוב ערערה האישה לבית-הדין הגדול, בטענה שבית-הדין האזורי הסתפק בסיכומים בכתב לעניין צווי ההגבלה, ולא קיים דיון בנוכחות הצדדים. בית-הדין הגדול קיבל את הערעור ביום ז' בטבת תש"ע, והורה לקיים דיון בנוכחות הצדדים.

בית-הדין הרבני האזורי קיים דיון בנוכחות הצדדים, בסופו הורה לב"כ האישה להגיש כתב תביעה מפורט בעניין הרכוש שהיא תובעת מן הבעל, וכן העתק מאושר של הכתובה. האישה לא קיימה את האמור, ובעקבות זאת קבע בית-הדין שוב מועד לסידור הגט בין הצדדים, והאישה זומנה בהתראה.

האישה לא התייצבה גם לדיון זה, אשר התקיים בהעדרה.

לאחריו נתן החלטתו מיום 18.11.10 בה נקבע, כדלקמן:

"תיק זה עבר גלגולים שונים במשך כחמש עשרה שנה בהרכבים שונים. כמעט על כל החלטה של בית-הדין האזורי הוגש ערעור על-ידי המשיבה, דבר שגרם להימשכות ההליכים... לאחר העיון בטענות הצדדים וב"כ ובחומר שבתיקי הצדדים אנו בדעה שצודק הבעל, והגיע הזמן לשים סוף לתעלולי האישה וב"כ. התברר מעל לכל ספק שהאישה כלל אינה מעוניינת לדון עם הבעל בענייני הרכוש בבית-הדין, ובמיוחד אם נזכור שאין לצדדים דירה, וכל הרכוש הם זכויות הבעל במקום עבודתו. ולאור העובדה שבסך הכל חיו הצדדים יחד כשלוש ארבע שנים, הרי שהסכום אותו היא עשויה לקבל, קטן בהרבה מסכום המזונות שגבתה מן הבעל במהלך כל השנים שהם בפירוד. ובודאי שאין התביעות הללו בענייני רכוש, אם בכלל תוגשנה, יכולות לעכב את סידור הגט. כמו-כן לא המציאה האישה העתק מאושר של הכתובה, כך שאין אנו יודעים כלל מה שיעור הכתובה שלה, וכפי שנראה להלן, לאישה לא מגיעה כלל תוספת הכתובה.

בית-הדין הגדול כבר קבע ביום כו אדר תשס"ו ש"אין ספק שהתנהגות זו של האישה במשך תקופה ממושכת יוצרת אמת לא מבוררת למאיסותו של הבעל בה". ואין ספק שפירוד של כארבע עשרה שנים בין בני הזוג הוא עילה מובהקת לגירושין. גם האישה וב"כ מבינים שאין שום אפשרות שהצדדים יחזרו יחד, ולכן הן נתלות בטענות כספיות, אבל מתחמקות מלקיים דיון מסודר בהן. כמו-כן, האישה לא הוכיחה שום טענה מטענותיה בדבר אלימות הבעל או בגידתו..."

לאור האמור חייב בית-הדין את האישה להתגרש מבעלה, והטיל עליה צווי הגבלה לפי חוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), התשנ"ה-1995, המונעים ממנה לצאת מן הארץ, לקבל דרכון ישראלי או להאריך תוקפו של דרכון, לפתוח או להחזיק חשבון בנק, או למשוך שיקים מחשבון הבנק, וכן לקבל או להחזיק ברישיון נהיגה. כן נקבע כי הטלת הסנקציות כפופה לאישור נשיא בית-הדין הרבני הגדול.

בהחלטה מיום 22.09.11 אומצו קביעות אלה על-ידי בית-הדין הרבני הגדול (למעט אישור הסנקציות אשר נקבע בנפרד).

בית-הדין הגדול, קבע בהחלטתו, בין השאר, כי: "... ברור לנו שהזכות לקיום דיון בצווי הגבלה בנוכחות האישה וב"כ איננה קיימת כאשר ברור לבית-הדין שהאישה פועלת במכוון ובאופן שיטתי להתחמק מהופעה בפי בית-הדין ומלקיים את פסקי דינו".

בעקבות האמור, עתרה האישה לבג"צ. העתירה נדחתה, וזאת ממספר טעמים לרבות אי-התערבות בהחלטות בתי-הדין, תוך שנקבע כי העותרת שבה וממחזרת טענות שהשמיעה פעמים רבות ונדחו על-ידי בתי-הדין; שיהוי, מאחר שהעתירה מופנית גם כנגד החלטות בתי-הדין שניתנו כבר לפני 10 שנים ויותר; וחוסר ניקיון כפיים של העותרת. במסגרת נימוק זה נקבע כדלקמן: "מהעתירה ונספחיה, ואף מבלי שנדרשה תשובה של מי מהמשיבים, עולה כי העותרת מעגנת את הבעל... ונוקטת בסחבת כדי לא לקבל את הגט... מהחומר עולה כי בני הזוג חיו ביחד למשך תקופה קצרה, אין להם דירה משותפת, ודומה כי כל תביעותיה הרכושיות של העותרת מסתכמות בנכסי הקריירה של הבעל, לאחר שהסכים על חלוקת הרכוש המשותף...".
3. במסגרת הדיון, אשר התקיים בפני ביום 12.02.13, הסכימו ב"כ הצדדים להצעת בית-המשפט שהתצהירים יהוו סיכומים, וכי כל אחד מהם יגיש דף הפניות לפסיקה רלוונטית, וכך אכן נעשה.

4. לטענת הבעל, בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית שלו, האישה גרמה לו לנזקים רבים, לרבות הטרדות במקום מגוריו ובמקום העבודה ומגורי הוריו, בשל תלונות סרק במשטרה ואי ציות להסדרי הראייה שנקבעו. כמו-כן האישה יזמה הליכים שמטרתם "לטרטר" את הבעל בכל מיני דרישות. בסופו-של-דבר הוא נותר עגון במשך כ- 15 שנה, לא יכול היה להקים משפחה נורמטיבית ואף נאלץ להתחיל בטיפול לשיקום מצבו שכן נקלע לדכדוך ודיכאון. בנוסף נטען כי קשריו של הבעל עם ילדיו נפגע בשל התנהגות האישה, כאשר הוא איבד את זכותו לקשר בריא עם הילדים.

בנוסף נטען כי יציאתו של התובע מן הארץ עוכבה שלא לצורך, וכן נגרמו לו הוצאות משפטיות בעוד הנתבעת מקבלת סיוע משפטי בחינם לאורך כל הדרך.

עוד נטען כי הופרה זכותו של הנתבע לחירות ואוטונומיה עצמית, וכן זכותו להתחתן ולהתגרש - זכותו של כל אדם לבחור עם מי לחיות את חייו, ויותר מכך, עם מי לא לחיות. הנתבעת במעשיה מונעת מן התובע זכות בסיסית זו תוך שהינה כופה עליו להמשיך ולהיות קשור עימה בקשרי נישואין ללא רצונו.

עוד נטען כי האישה מעלה מן הגורן ומן היקב טענות כנגד בית-הדין הרבני במשך השנים, ולכן התיק נמשך עד אין קץ. לאחר שמיצתה את אפשרויות הערעור, נדחו טענותיה בערעור האחרון וגם עתירה לבג"צ, שכללה טענות נגד בית-הדין, נדחתה על-הסף.
פסיקת בג"צ הינה חד משמעית, לגבי עובדת היותה של הנתבעת סרבנית גט.

בפן המשפטי נטען כי במקרה דנן מתקיימים היסודות של עוולת הרשלנות: חובת הזהירות המושגית מתקיימת מעצם קיומה של מערכת הנישואין. חובת הזהירות הקונקרטית מתקיימת מעצם העובדה שהצדדים נשואים זל"ז ומתדיינים בערכאות משך כ- 15 שנים. והופרה, מאחר והנתבעת הוזהרה שוב ושוב, ללא הועיל, כאשר שוגרו אליה פניות לגט ללא תנאי, ללא הצלחה, בעוד היא ממשיכה לעמוד במריה. מתקיים גם יסוד הסיבתיות, מאחר ואין ספק כי סירובה של הנתבעת לקבל את גיטה, היא הסיבה לסבלו של התובע, וכן נגרם לו נזק, כמפורט מעלה.

על-כן מבוקש לחייב את האישה בסך של 250,000 ש"ח, כאשר הודגש כי סכום זה נקבע רק לצורך האגרה ומתוך ידיעת הבעל שיהיה לו קושי בגביית הסכום.

5. לטענת הנתבעת מדובר בתביעה קנטרנית וטורדנית, אשר דינה להידחות ו/או להימחק על-הסף. לטענתה, התביעה הוגשה על-ידי התובע בחוסר תום-לב משווע, ותוך ניצול הליכי משפט לרעה. לטענתה, הבעל "רוקד על שתי חתונות", קופץ מערכאה לערכאה לפי נוחותו, מעביר תיקים וסמכויות מבית-דין אחד למשנהו, בחוסר תום-לב ובניגוד לכל דין.

הבעל מנהל את תביעותיו בשתי ערכאות: בבית-הדין הרבני הגדול הוא תובע סנקציות נגד האישה, ובבית המשפט סנקציות בסך של 250,000 ש"ח, בגין אותה עילה. שתי התביעות מנוהלות במקביל, בעוד הבעל לא גילה לבית-הדין הרבני הגדול שהוא פנה לערכאה אזרחית כנגד האישה.

זאת ועוד נטען כי הבעל אינו מוכן לשלם לאישה את כתובתה ומזונותיה, וכן את המגיע לה בזכויות שצבר ממקום עבודתו בחברת החשמל, וכן פיצויים על זניחתה לטובת אישה אחרת והתעללות קשה כל השנים.

האישה תסכים להתגרש בלית ברירה, כי הבעל מסרב לחזור לשלום-בית, אבל היא דורשת מלוא כתובתה והתוספת כשהם משוערכים להיום, פיצויים על זניחתה לאישה אחרת ותשלום מחצית זכויות הבעל, סכום המוערך בסך של 500,000 ש"ח.

עוד נטען כי התביעה נועדה לשרת מטרות פסולות בלבד, שתכליתן לנסות ולחסום ביצוע תשלום הכתובה ומתן מחצית זכויותיה ברכוש המשותף, וכל מטרתה של התביעה היא להפעיל לחץ פסול על האישה ולהשאירה חסרת כל.

תביעה זו מחסירה עובדות, אשר משנות את פניה כגון העובדה כי הוגשו צווי הגבלה גם בבית-הדין הרבני וגם תביעה נזיקית במקביל.

לנתבעת בכתב ההגנה שלל טענות כנגד התנהלות בתי-הדין הרבניים, אולם אין זה המקום להעלותן כאן.

לתובע אין כל עילת תביעה, ולו לכאורה. מדובר באישה שאינה מורדת ואין לחייבה בגט וכל טענות התנהלותה הקשה כלפי בעלה נבעה כתוצאה מהזנחה של 8 שנים לטובת אישה זרה. לתובע "רשלנות תורמת" של 100% אשר מאיינת את התביעה מאחר והוא עצמו הביא עליו את עיגונו מאחר והמשיך כל השנים לצאת עם נשים אחרות ולהוליד ילדים.

לחילופין נטען כי הנזקים שנגרמו לנתבעת במהלך השנים שהוחזקה בידי התובע, אינם נופלים ואולי אף עולים, על הנזקים שנגרמו לתובע, אם בכלל. למצער, הנזקים מתקזזים.

אין כאן סחטנות של גט, אלא "עמידה לגיטימית על קיום זכות שהוקנתה לנתבעת.." (סעיף 34 לכתב ההגנה).

לו התובע באמת ובתמים רוצה את גיטו, יכול היה לכבד את זכויות האישה על-פי דין לשלם את החוב הכספי, ולתת את הגט לאישה בכל זמן נתון.

התובע צריך להוכיח במסגרת תביעתו כי הנזק, שהוא טעון שנגרם לו, היה בלתי-נמנע ולא היה בשליטתו. קרי: עליו להוכיח כי הנתבעת מיאנה לסדר את גיטה מתוך רצון לגרום לו לעגינות. העובדות, כפי שהן משתקפות בפרוטוקולים שצורפו לכתב התביעה מוכיחות את ההיפך הגמור.

הנתבעת ערערה לבית-הדין הרבני הגדול על החלטות בית-הדין האזורי בעניין צווי ההגבלה. הערעור עדיין תלוי ועומד.

6. כמנהגי, אבחן תחילה את השאלה הכללית והיא האם הנתבעת הינה סרבנית גט. במקרה דנן, אני סבורה כי התשובה לכך היא חיובית ויתרה מכך, אף נראה כי מדובר במקרה מובהק של אישה שאינה בוחלת בדבר ועושה כל שלאיל ידה על-מנת למנוע ולעכב את מתן הגט, תוך שימוש ציני באפשרות הקיימת לעשות כן, בטווח שבין סמכויות שתי הערכאות והדין העברי. אסביר;

אין מחלוקת כי הצדדים התגוררו יחד, תחת קורת גג אחת, משך שנים ספורות בלבד. וכי עוד לפני פרידתם בפועל, מתנהלים הצדדים בבית-הדין הרבני ובבית-משפט זה, וזאת מעל שמונה שנים. עם-זאת ממשיכה הנתבעת וטוענת כי אין מדובר ב"סרבנות גט" מצידה, כי אם בעמידה לגיטימית על זכויותיה הממוניות (כתובה, תוספת כתובה, מזונות אישה וזכויות ממקום עבודתו של הבעל), אשר התובע בהתנהגותו ובסירובו לשלם הוא הגורם לו. לא מצאתי ממש בטענה זו של הנתבעת. כעולה מהחומר המצוי בפני, הנתבעת לא הגישה תביעה לחלוקת הרכוש. יתרה מזאת, קיימת החלטה חד-משמעית של בית-הדין הרבני כי לא מגיעה לה תוספת כתובה וכן אין חולק כי התובע שילם משך שנים רבות את מזונותיה, עד שאלה הופסקו וזאת בעטיה של הנתבעת והתנהגותה. מעבר לכך, ככל הנראה, לא מדובר בטענות ממוניות משמעותיות - כל כולו מחצית מהזכויות שצבר הנתבע במקום העבודה במשך כשלוש שנים בקירוב, אשר הנתבע קראה נכונות להעבירן לאישה במספר הזדמנויות. זאת ועוד, מקובלת עלי, בנסיבות דנן, הטענה כי גם אם תביעות רכושיות מוצדקות בידה של הנתבעת, אין מניעה... לקבל את הגט ולנהל אותן במקביל. השימוש ב"נשק" המצוי בידה - מניעת הגט, הוא פסול, אינו ראוי ובוודאי שאינו מידתי בנסיבות העניין.

בנוסף, אין חולק כי התובע, במקביל, פתח בהליך לקבלת צווי הגבלה כנגד הנתבעת. הנתבעת טוענת כי די במהלך זה על-מנת לשמוט את הבסיס מהתביעה, מאחר והוא מצביע על כך כי התובע "מזגזג" בין הערכאות, תוך שהוא תובע את אותו סעד, פעמיים. איני מקבלת את הטענה. ראשית, ולא כפי שנטען בכתב ההגנה - התובע ציין בכתב התביעה כי קיבל צווי הגבלה כנגד הנתבעת בבית-הדין הרבני האזורי, וכי יש לאשרם. מעבר לכך, אני סבורה כי מדובר בשני מסלולים מקבילים ונפרדים: האחד, בסמכות בית-הדין הרבני, בהתאם לחוק בתי-דין רבניים (קיום פסקי-דין של גירושין), תשנ"ה-1995, והשני בסמכות בית-משפט זה ואין האחד נוגד את משנהו, בדומה להיתר להינשא (על כך ראה תמ"ש 35371-02-10 (לא פורסם)).

לפיכך, וכאמור מעלה אני סבורה כי יש לקבוע כי הנתבעת הינה סרבנית גט..."