botox

אחריות המדינה ורשות ציבורית ומקומית

1. כללי

ככלל, כל רשות שלטונית נועדה לשרת את אזרחיה, ובנותנה שירות היא חבה כלפי מקבלי השירות חובת זהירות. הסמכות השלטונית הסטטוטורית לפעול מטילה על הרשות תפקידים ומעניקה לה כלים, ואלה עשויים להקים לה את חובת הזהירות הנזיקית.

הגישה המחסנת את השלטון מאחריות בנזיקין נדחתה במשפט הישראלי. אכן, "שעתו היפה של המשפט הישראלי היתה, כשבוטלה החסינות המיוחדת של המדינה".1 אחריות בנזיקין הוטלה גם על המשטרה זה עשרות בשנים. זאת הן באשר לביצוע רשלני אקטיבי של חובותיה, והן באשר למחדלה הרשלני מלבצען. "בין אם האחריות הנטענת כלפי המדינה היא ישירה או שילוחית, מצויים מעשי השוטרים בתחומו של סעיף 3 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה)".2

ככלל, "המדינה אינה חסינה באופן מוחלט מפני אחריות בנזיקין" ו-"אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר".3

רף הזהירות הנדרש בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) נגזר מהמדיניות המשפטית באשר לסטנדרט ההתנהגות הסביר. "האשם החברתי" הגלום ביסוד ההתנהגות העוולתית של עוולת הרשלנות נגזר מתפיסותיה הנורמטיביות של החברה באשר לערך החברתי של הפעילות הנידונה מן הצד האחד, ובאשר למחיר שאותו היא מוכנה לשלם בכדי לצמצם את סיכוניה מהצד האחר. יש לשקלל את תוחלת הנזק מול האינטרס הציבורי שבקיום הפעילות יוצרת הסיכון וכן את עלות אמצעי המנע הקיימים.

אכן, "ככל שההסתברות לקרות הנזק גבוהה יותר, הנזק חמור יותר, ההוצאות למניעתו נמוכות והאינטרס החברתי במתן השירות נמוך, כך תגבר הנטיה להטיל את האחריות על המזיק.4

חובת הזהירות של המשטרה כלפי תושבי המדינה אינה שונה בהקשר זה. אכן, המשטרה היא גוף ביצועי שמלאכתו רבה ומשאביו מוגבלים, וממילא, עליו לקבוע, לעיתים במצבי דחק קשים, סדרי עדיפויות וקדימויות בביצוע משימותיו. בהחלטות אלה נתון למשטרה מתחם רחב של שיקול-דעת. אך מתחם זה אינו בלתי-מוגבל. המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק.

המשטרה אינה זכאית לחסינות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה ועל-כן, מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה.

אמנם, קביעת המדיניות המשפטית הרצויה בעיצוב חובת הזהירות הקונקרטית המוטלת על המשטרה מחייבת הישמרות מפני הרתעת יתר, שתפגע בפעילותה השוטפת של המשטרה. יש להישמר מפני חיוב המשטרה בחובת זהירות נוקשה מדי, שתביא להססנות ולסרבול באופן קבלת ההחלטות של הדרגים המבצעיים.

כן יש להישמר מפני "הצפה" של המערכת המשפטית בתביעות אזרחיות כלפי המשטרה, שיביאו לדלדול נוסף של משאביה המצומצמים. תביעות אלה אף עלולות להביא לעיוות שיקול-הדעת המשטרתי, כך שיינתנו משקל רב מדי לאחריות הנזיקית, שבה על המשטרה לשאת, ומשקל מועט מדי לתועלת החברתית של פעילותיה.5

אלא ששיקולים אלה אינם שוללים את חובת הזהירות של המשטרה. הם מעצבים אותה. שכן, מנגד עומדות מטרותיהם המקובלות של דיני הנזיקין כמרתיעות מפני פעילויות רשלניות וכמגשימות צדק. העילות הנזיקיות באות כתמריץ נוסף לעובדי ציבור להתנהג באופן נורמטיבי וסביר, ולעמוד על המשמר מפני התנהגות רשלנית.

חובת הזהירות מהווה, איפוא, איזון בין שיקולים אלה, המתחשב באופיים ובמשקלם הסגולי. כך, שיקולי הרתעת היתר חזקים במיוחד מקום שבו מדובר בחובה כללית המעניקה שיקול-דעת רחב לרשות ובהפרה כללית המשליכה על ציבור גדול ובלתי-מסויים. אך מנגד שיקולים אלה נחלשים כאשר קיימים קרבה ויחסים מיוחדים בין הרשות לבין הניזוקים המסויימים, ומקום בו נזקם צפוי.6



2. חובת הזהירות של הרשות הציבורית אל מול חובת הפרט

שלא הרי אחריותו של הפרט כלפי הזולת כהרי חובה ציבורית (במובן נושא החובה), המוטלת על גוף ציבורי בתור שכזה. כאן השיקולים הם שונים לגמרי: האם היתה זאת חובה שיש עמה שיקול-דעת; האם היא באה להטיל על הגוף הציבורי או על פקיד הציבור חובת עשיה פעילה או שהוטלה עליו, כדי לאפשר לו לקיים פיקוח על מעשי האזרח; האם זאת חובה שבמלויה פועל השלטון בתור שכזה או שהוא ממלא פונקציות שגם האזרח יכול לעסוק בהן; ושיקולים אחרים כיוצא באלה.

חובה ציבורית מעין זו נדונה, למשל, ב-ע"א 457/64 7, שם מצאנו שאי-מילוי ההוראות בסעיף 5 של פקודת הקרקעות (רכישה לצרכי צבור), 1943, בדבר פרסום ההודעה על ההפקעה, עשוי להוליד עילה של הפר חובה שבחוק, לפי הסעיף 55א.8

חובת הזהירות אינה קמה בחלל. היא מבוססת על החובה לצפות את הנזק. היא חייבת לקחת בחשבון את נתוניה של הקבוצה, אליה משתייך המזיק, ואת נתוניו של המזיק. לא הרי מזיק מתנדב כהרי מזיק הפעל מכוח חובה. לא הרי מי שאינו שפועל שכן אם יפעל יהא מעוול כהרי מי שאינו פועל חרף העובדה שהסמכות בידו לפעול. אכן, הסמכות הסטטוטורית והכוח הסטטוטורי מהווים נתונים עובדתיים בעלי חשיבות רבה בגיבושה של חובת הזהירות. הם משפיעים - בצד שיקולים נוספים - על השאלה, אם בעל הסמכות צריך היה לצפות, כי התרשלות מצידו תגרום נזק. הם משפיעים על צפיותיהם של הניזוק ושאר בני הציבור. מערך הסמכויות הסטטוטוריות יוצר מציאות עובדתית של תפקוד, הסתמכות וציפיות, אשר משפיעה על הכרעה בשאלה המשפטית, אם מוטלת חובת זהירות אם לאו.

ב-ע"א 176/59, קבע מ"מ כב' הנשיא אגרנט כי פקודת העיריות (נוסח חדש), מטילה על עיריה את התפקיד לתקן את הדרכים הציבוריות, וכי תפקיד זה הוא תפקיד עיקרי והכרחי. ממשיך כב' השופט ש' אגרנט ואומר:

"נוכח אפיו זה של התפקיד האמור, מחייב ההגיון לקבוע כי, מקום שקיימים שקע, בור או פגם אחר בכביש הציבורי שבתחומי העיריה, אשר מהווים סכנה למשתמשים בו, תהא העיריה חייבת כלפיהם לנקוט אמצעי זהירות סבירים."

"אופיו" של התפקיד הציבורי, הוא שקבע - על-פי מבחני "ההיגיון" - את גיבושן של חובת הזהירות והאחריות ברשלנות.9

קשר זה בין כוחות וחובות סטטוטוריות מזה לבין חובת זהירות ברשלנות מזה חזר לא פעם בפסיקתו של בית-משפט זה.

ב-ע"א 343/74 10 קבע כב' השופט מ' שמגר, כי באותה פרשה אינה קיימת אחריות בגין הפרת חובה חקוקה. מכיוון שכך עבר בית-המשפט לדון בשאלת הרשלנות. בהקשר זה התייחס בית-המשפט לקשר בין החובה הסטטוטורית לבין הרשלנות. אומר כב' השופט מ' שמגר:

"יכול ותעלה הטענה כי הפעלתה של סמכות, הלכה למעשה, יוצרת פיקוח ופיקוח, המעוגן בחוק, הוא גם שמוליד חובה."

על אותה גישה חזר כב' השופט שמגר ב-ע"א 684/76, 697, 692 11, באומרו:

"סמכות הפיקוח על עבודה נושאת בחובה אחריות בקשר לביצוע העבודה. האחריות איננה נובעת רק מכך, שאלה שנפגעו סמכו למעשה על המהנדס, אלא היא נובעת בעיקרה מכך שהלה ידע או צריך היה לדעת, כי אנשים אלה ייפגעו אם הוא לא ימלא את תפקידו כיאות. הוא יכול היה בתוקף תפקידו להניע את הרשות המקומית להפעיל כוחותיה על-פי חוק. הוענק לו מעמד של מרות וסמכות מקצועיים ומינהליים, אך במקום להפעילם למען הגנה על אלה שנמצאו בסיכון שנוצר על-ידי הקבלנים, הוא ביקש לצאת ידי חובתו על-ידי מכתב אזהרה ובחר לאחר-מכן בשיטת שב ואל תעשה. בשל כל אלה, נחשבת התנהגותו דאז לרשלנית."12



3. "נדנדת" השיקולים לעניין היקף אחריות הרשות הציבורית

הנה כי כן למן ההלכה הפסוקה בעניין ד"נ 6/66 בדבר צמצום אחריות המדינה ורשות ציבורית בכלל חל כרסום רציני בהלכה זו. יותר ויותר מצויים אנו ברחבת הפסיקה המדגישה דווקא את הרחבת היקף אחריות המדינה, ובלשון כב' השופטת חני סלוטקי:

"ג. עוולת הרשלנות הינה עוולה נפרדת ועצמאית ולא נדרשת הפרת חובה חקוקה לשם גיבושה. אפילו אין מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה של סמכותה או בשל הפעלתה הרשלנית. מאז הלכת שחאדה (ד"נ 6/66 כאלד שחאדה קטין באמצעות אביו מצטפא יוסף שחאדה נ' עתמאן אבראהים חילו ואח', פ"ד כ(4), 617) שצמצמה את אחריות המדינה בנזיקין בשל כל מעשה רשלנות או הזנחה של אחד מפקידיה, נתנו מספר רב של פסקי-דין בהם נקבע כי בדרך-כלל חבה הרשות חובת זהירות כלפי האזרח. לדוגמה: ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113:

'גוף ציבורי, כמו כל מזיק אחר, חייב לנקוט באמצעי זהירות סבירים כדי למנוע נזק. הוא משמש לעיתים קרובות "מפזר נזק" טוב, דבר שעשוי לעיתים להצדיק הטלת אחריות עליו. בדרך זו, יובטח גם כי ינקטו אמצעי בטיחות בעתיד כדי למנוע הישנותו של האירוע הרשלני שגרם לאחריות. אמת הדבר, אחריות בנזיקין עשויה להטיל מעמסה כספית על הגוף הציבורי, אך אין זה, כשלעצמו, נימוק ראוי לשלילתה של חובת הזהירות.'

ד. אמנם, התובע לא ביקש בצורה דווקנית לוודא כי הפרטים הרשומים ברישיון אותו הציג לפקידת משרד הרישוי, תואמים את נתוני הרכב כפי שהופיעו בפניה, אולם, דרישת אימות כזו, היא פעולה טכנית פשוטה המבטיחה כי האדם הבא לבדוק את תקינות הרישום של הרכב אותו הוא מבקש לרכוש - יקבל תשובה אמינה. זוהי דרישה סבירה המתיישבת עם מדיניות ראויה. אני דוחה את בקשת הנתבעת 2 לדחות את התביעה בשל שיקולי מדיניות משפטית או ציבורית וקובעת כי בשל שיקולים אלו, יש להטיל על משרד הרישוי חובה לבדוק אף את נתוני מספר השלדה והמנוע ולאמת אותו אל מול הרישיון המוצג בפני פקיד הרישוי.

'זוהי דרישה פשוטה, קלה לביצוע, אינה קשורה בעלות כלשהי, אינה מתנגשת עם שיקולים נוגדים, עולה בקנה אחד עם חשיבות הפעולה המתבצעת, עם הפועל היוצא שלה ועם ביצוע תפקיד בצורה סדורה ונאותה. בעל מאגר מידע חב חובת זהירות אם יודע הוא כי מקבל המידע יסתמך עליו. חלה עליו חובה שלא להתרשל, חובה שהיא פונקציה מדרישה נורמטיבית להתנהגות סבירה.'
(ראה בעניין זה ע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, דינים עליון נב 56)

עוד ראוי לציין כי המקום היחידי בו יכול אזרח לאמת את מספר השילדה והמנוע המוטבעים במכוניתו ורשומים ברשיונו עם נתוני משרד הרישוי - הוא משרד הרישוי עצמו.

ה. אינני מקבלת את טענתה של נתבעת 2, כאילו לא ניתן להילחם במכת זיופי הרכב מכיוון שהמזייפים דואגים להכיר בצורה יסודית את נהלי הרישוי ולהיערך בהתאם. לטענתה של נתבעת 2, לו נהלי העבודה במשרדי הנתבעת היו כוללים גם השוואה יזומה של הפרטים הטכנים השונים ביין הרישיון לקובץ, כי אז הזייפן היה משקיע עוד זמן קצר בהכנה ומדפיס רישיון רכב נוסף, והפעם כזה שמתאים לקובץ. במידה והזייפן מבקש לזייף את רשיונות הרכב ורושם מספר מנוע ושילדה שונים מזה של הרכב, בבדיקה עצמית או באמצעות מוסך ניתן לגלות את הזיוף. אין זה ראוי כי תחכומם של הזייפנים ירפה את ידיהן של הרשויות במלחמתן באלו, במיוחד אמור הדבר כאשר מלחמה זו לא מצריכה משאבים יקרים - אם בכלל.

ו. נתבעת 2 לא עמדה בחובת הזהירות הנדרשת על-ידי אימות פרטי הרישיון שהוצג בפני הפקידה עם המידע שהופיע אל מול עיניה במסוף המחשב, אולם מכאן עדיין לא נגזרת חבותה של נתבעת 2 בנזיקין כלפי התובע, שכן לא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש בין הרשלנות של נתבעת 2 לנזקו של התובע שנגרם בשל גניבת הרכב ולא בשל רשלנותה של נתבעת 2. יתר-על-כן, לאור האמור בסעיף 10 לעיל, תשפה נתבעת 1 את התובע ועל-כן לא ייגרם לו כל נזק."13

ב-ע"א 862/80 14 המשיב 1 החנה את מכוניתו תחת סככה המצויה באיזור חוף הים שבתחום שיפוטה של המערערת. בהיותו לצד מכוניתו, מתחת לסככה, נפל חלק ממנה ופגע בו ובמכוניתו.

בית-המשפט המחוזי חייב בנזיקין את הבעלים והתופסים של החלקות, עליהן בנויה הסככה. כן חייב את המערערת על שלא פעלה להסרת המכשול שבדרך הציבורית עליה עמדה הסככה ולא הזהירה מפניו. וכדבריו:

"חובת הזהירות מבוססת על החובה לצפות את הנזק. היא חייבת לקחת בחשבון את נתוניה של הקבוצה, אליה משתייך המזיק, ואת נתוניו של המזיק. לא הרי מזיק מתנדב כהרי מזיק הפועל מכוח חובה. לא הרי מי שאינו פועל שכן אם יפעל יהא מעוול כהרי מי שאינו פועל חרף העובדה שהסמכות בידו לפעול...

חובת הזהירות

8. חובת הזהירות היא חובתו של מזיק לצפות, כי בהתנהגותו הרשלנית יגרום נזק לניזוק. היא נקבעת על-פי מבחן הצפיות. היא בעלת משמעות כפולה, מושגית ומוחשית. חובת הזהירות המושגית עוסקת בשאלה, אם סוג המזיקים אליו משתייך המזיק הקונקרטי חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות את הנזק - כלפי סוג הניזוקים אליו משתייך הניזוק הקונקרטי בגין סוג הנזק שהתרחש. חובת הזהירות הקונקרטית עוסקת בשאלה, אם המזיק הספציפי הנתבע חב חובת זהירות - כלומר צריך לצפות - כלפי הניזוק הספציפי התובע בגין הנזק שהתרחש הלכה למעשה.

9. האם קיימת חובת זהירות מושגית ביחסים שבין גוף שלטון המפעיל סמכות סטטוטורית (כגון עיריה או מועצה מקומית) שעניינה בטיחות הציבור בכלל ובטיחותם של מבנים מסוכנים בפרט לבין ניזוקים שנפגעו (בגופם וברכושם) בשל אי-שימוש רשלן בסמכות הסטטוטורית או בשל שימוש רשלן בה? האם גוף שלטון כזה "צריך" לקחת בחשבון שהתרשלותו תפגע בניזוק? אין כל קושי להשיב בחיוב על שאלה זו, מקום שהמבנה המסוכן מצוי בבעלותו ובחזקתו של הגוף השלטון. הבעלות והחזקה במיטלטלין או במקרקעין, אשר יש בהם סיכון, יוצרות חובת זהירות מושגית כלפי מבקר.

מכאן חובתה של רשות דרכים למנוע נזק מפגמים בדרך (ע"א 144/60).

מכאן חובתו של בעל מקרקעין כלפי מבקרים למנוע סיכונים בלתי-סבירים במקרקעין (ע"א 8/79, 19). אך המוטלת על גוף שלטון חובת זהירות מושגית למנוע נזק בשל בטיחות לקויה של מבנה, שעה שהמבנה אינו בבעלותו או בחזקתו של הגוף השלטון? רבים הם השיקולים שיש לקחתם בחשבון. בראש ובראשונה עומדת הסמכות הסטטוטורית. על-פי פקודת העיריות (נוסח חדש), מוסמכת עיריה לעשות כל הדרוש לשמירה על ביטחון הציבור בתחומי העיריה (סעיף 249(29)). הוראה מיוחדת מסמיכה את העיריה לצוות על הריסתם של בניינים מסוכנים (סעיף 249(13)). סמכויות אלה מעניקות לעיריה כוח שלטון באשר לשמירת בטיחותם של מבנים. אין העיריה "זרה" לעניין מבנים מסוכנים. לא הרי מבנה מסוכן בשטח שיפוטה כהרי מבנה מסוכן מחוצה לו. הסמכויות הסטטוטוריות יוצרות תפקיד ציבורי ומעניקות מעמד של שליטה ופיקוח. כל אלה יוצרים תשתית עובדתית, אשר ממנה ניתן להסיק, כי הגוף השלטון צריך לצפות, ששימוש או אי-שימוש רשלן בכוחותיו עשויים לגרום נזק מהמבנים המסוכנים לאנשים המצויים בקרבתם. זאת ועוד: הנזק הצפוי עשוי להיות פגיעה בחיי אדם. כנגד פגיעה שכזו צריך גוף שלטון, שבידו הכוח למנוע את הפגיעה, לנקוט אמצעי זהירות. לבסוף, המעמסה הכספית. שחובה זו תטיל על הגוף השלטון, אינה ניכרת. לעיתים קרובות די יהיה להפנות את תשומת-לב הבעלים והמחזיקים במבנה המסוכן, ואלה ינקטו את האמצעים הנדרשים להסרת הסיכון. לעיתים יהא צורך בהצבת שלט, שימנע כניסה למבנים אלה. במקרים אחרים ייתכן שיהיה צורך להרוס את המבנה. עם זאת, אין להתעלם מהצד הכספי. מטבע הדברים שגוף שלטון יצטרך לקבוע לעצמו סדרי עדיפויות לאיתור המבנים המסוכנים ולטיפול בסיכונים שבהם. הוא יצטרך לקבוע מדיניות של בקרה, דיווח ופעילות בשטח. בכל אלה יש להתחשב שעה שבוחנים, אם הגוף השלטון נקט את כל האמצעים הדרושים אם לאו, ונדון בכך בהמשך. מובן, שיש להתחשב בשיקול, אם הגוף השלטון יוכל לעמוד בנטל הכספי הנובע מתשלום הפיצויים. מכוח נימוק זה הצדיקו בעבר מתן חסינות למדינה... אכן, ניסיון החיים מוכיח, כי הסרת חסינות מאחריות בנזיקין של המדינה לא גרמה זעזוע, ואין כל בסיס לחשש, כי הטלת חובת זהירות מושגית על גופים שלטונים, בשל שימוש רשלן או בשל חוסר שימוש רשלן בסמכות שלטונות שעניינה בטיחות, תביא לפגיעה כספית קשה באותם גופים או להצפתם של בתי-המשפט בתביעות נזיקין... אלא שהטלת אחריות ברשלנות מחייבת התגברות על מספר ניכר של קשיים, בפניהם עומד הניזוק, כגון הוכחת ההתרשלות והקשר הסיבתי... מטעמים אלה אין גם חשש, כי הכרה בחובת זהירות מושגית תביא לדמורליזציה בשירות הציבורי.

לדעתי, השפעת קיומה של חובת הזהירות תהא הפוכה, שכן היא תעמיד את עובד הציבור על המשמר ותמריץ אותו לנהוג כראוי. על אלפים רבים של עובדים, המשרתים גופים סטטוטוריים, מוטלת חובת זהירות מושגית באשר לעבודתם, ואין בכך כדי להרתיעם או לרפות ידיהם. אין כל סיבה להניח, שהתוצאה תהיה שונה לעניין אותם פקידי ציבור, שעליהם מוטל התפקיד באשר לבטיחות המבנים. נראה לי, איפוא, כי בין גוף שלטון לבין מי שניזוק בשל טיפול רשלן של הגוף השלטון במבנים מסוכנים, המצויים באיזור שיפוטו, קיימים יחסי "קרבה" או "רעות". אין הגוף השלטון יכול לומר: 'לא בעל דברים שלי אתה'. הגוף השלטון צריך לצפות, שהתרשלות מצידו תגרום נזק.

הגוף השלטון והניזוק הם "שכנים" לעניין חובת הזהירות המושגית.

10. האם קיימת חובת זהירות קונקרטית בין עיריית חדרה לבין מר זוהר? קיומה של חובת הזהירות המושגית הוא תנאי הכרחי לאחריות העיריה, אך לא תנאי מספיק. 'עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. במסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטראקטית. היא עוסקת בקטיגוריות שלמות של מזיקים (יצרנים, מעבידים, נהגים, מורים) ושל ניזוקים (צרכנים, עובדים, הולכי רגל, תלמידים), של נזקים (פיסי, כספי) ושל פעולות (מעשה, מחדל). הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי. במסגרת חובת הזהירות הקונקרטית מתחשב בית-המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה. בית-המשפט אינו שואל עצמו, אם בעלים או תופס במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר. על כך ניתנה כבר תשובה חיובית. בית-המשפט שואל עצמו, אם בעלים פלוני או תופס פלוני במקרקעין חבים חובה כלפי מבקר אלמוני' (ע"א 145/80, בעמ' 125). נמצא, כי עלינו לשאול עצמנו, אם עיריית חדרה צריכה היתה לצפות את נזקו של התובע. נזק זה ניתן היה לצפות במישור "הטכני". הסככה מצויה במקום עשרות שנים. כל בחינה ובדיקה, ולו השטחית ביותר, היתה מגלה כי יש בה סיכון. אך צפיות "טכנית" אינה מספקת. בנסיבות העניין צריך היה לצפות "נורמטיבית". הסככה מצויה על שפת הים. רבים באים להתרחץ במקום וחוסים בצלה. הנזק שהתמוטטותה יכולה לגרום הוא רב, הן לגוף והן לרכוש. על העיריה לצפות את התרחשותו של נזק זה, אם לא תפעל כראוי. אמת, העיריה לא ידעה בפועל ולא צפתה בפועל כל נזק מהסככה. אין בכך ולא כלום, שכן השאלה היא, אם העיריה צריכה היתה לצפות. על כך התשובה היא בחיוב.

הפרת חובה

11. האם הפרה עיריית חדרה את חובת הזהירות המוטלת עליה? הערכאה הראשונה השיבה על כך בחיוב. לפנינו חזר בא-כוח המערערת על טיעוניו, כי לעיריה שיקול-דעת מבחינת הזמן וסדר העדיפויות באשר למילוי חובותיה, ואין לבוא אליה בטרוניה, אם נגרם נזק על-ידי סככה מרוחקת.

כפי שראינו, טענה זו יש לה עקרונית מקום. אכן, אילו הוצגו לפנינו תוכנית עבודה וסדרי עדיפויות, ניתן היה לבחון, אם העיריה התרשלה אם לאו. אך כל זה לא נעשה. אכן, ספק אם ניתן להצדיק מחדל של עשרות בשנים בכל הנוגע לסככה זו. לא נטען כלל, כי על-פי תוכנית שהוכנה אמורים היו לטפל בסככה זו בתאריך עתידי מסויים. מתוך העובדות מסתבר, שהעיריה לא נקטה כל אמצעי שהוא בנוגע לסככה ולא ידעה כלל על הסיכון שבה. בכך התרשלה."



4. הצפת רחוב

ב-ע"א 73/86 15 דובר במערער, תושב בני-ברק ותלמיד, שהיה בדרכו לתפילה ונשא טלית ואת ארבעת המינים. מאחר ששני צדי הכביש היו מוצפים במי ביוב, הוא החליט לדלג מעל השלולית, בתקווה שרגלו תנחת על אבן בכביש. הוא מעד ונפצע.

התופעה של הצפת אותו רחוב על-ידי מי ביוב שכיחה וחמורה בעיקר בחורף. תביעת המערער כנגד המשיבה נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי, מהטעם שלא נסתרה עדות מהנדס הביוב של המשיבה, לפיה התקלות החוזרות ונשנות ברחוב האמור אינן נובעות מפגם במערכת הביוב, אלא מקורן בנוהג של נשות השכונה להשליך לתוך בתי-השימוש חפצים שונים הגורמים לסתימת הביוב. המשיבה מתמודדת עם התופעה בטיפול מיידי בסתימות, אך הפתרון נעוץ רק בפעולה חינוכית. מכאן הערעור.

בית-המשפט קבע, כי מחובתה של העיריה לדאוג, במסגרת הסביר, לתקינותה של מערכת הביוב אשר בתחום שיפוטה ואחריותה. מסגרת סבירה לעניין זה נמדדת, בין השאר, במבחנים של סוגי הנזקים הצפויים מאי-הסרת התקלות, חומרתם והסתברות התרחשותם; משך הזמן בו לא טופלו התקלות והפתרונות החלופיים להסרתם, העומדים לרשות העיריה במסגרת אילוציה התקציביים.

במקרה דנן, עובדת ההצפות החוזרות ונשנות של הרחוב הנדון, לאורך תקופה של שנים, אינה עומדת לכאורה במסגרת המבחנים דלעיל. על המשיבה היה לצפות, כי היעדר טיפול יסודי במערכת הביוב או בקו הביוב, אשר גרם להצפות הדירות ברחוב ולהפרעת מהלך החיים התקין של דייריו ולסיכון בטיחות צעידתם של הולכי הרגל ושל המשתמשים האחרים ברחוב, עלול להביא לפגיעה בגוף או ברכוש.



5. חיובה של המשטרה ברשלנות

5.1 טיפול רשלני בתלונה

ב-ע"א 1678/01 16 המערערים ב-ע"א 1788/01 ניהלו מסכת התנכלויות נגד המשיבים 4-1 ב-ע"א 1788/01 (להלן: המשיבים) על רקע סכסוך אישי ביניהם. המשיבים הגישו תלונות חוזרות ונשנות למשטרה בגין ההתנכלויות, התלונות כללו פגיעות בגוף, ברכוש ובכבוד. כן הצביעו המתלוננים - בני משפחת וייס - על קבוצה מצומצמת וספציפית של חשודים, שמקום הימצאם היה ידוע.

אולם תלונות אלו לא הניבו תוצאות, ולבסוף אף נאלצו המשיבים לעזוב את בית מגוריהם. המשיבים הגישו לבית-המשפט המחוזי תביעת פיצויים, בין היתר נגד המשטרה. בית-המשפט חייב את המשטרה בנזקי המשיבים, לצד אחרים, מכוח עוולות הרשלנות והפרת חובה חקוקה. בערעורה טוענת המדינה כי המשטרה פעלה בצורה סבירה וראויה בהתחשב בעומס הרב שעמו היא מתמודדת.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופטת ד' דורנר, פסק, כי המשטרה אמונה על שמירת בטחונם הגופני והרכושי של תושבי המדינה. עליה לאכוף את שלטון החוק, ומכאן היא אינה זכאית לחסינות מאחריות בגין נזקים שגורמים פעולות או מחדלים רשלניים שלה, והדין מכיר בחובת זהירות שלה כלפי התושבים.

המשטרה חייבת לטפל בתלונות שאדם מגיש על מעשי עבירה שנעשו בו בעבר, שנעשים בו בהווה, או שהוא חושש שייעשו בו בעתיד. בעצם הגשת התלונה מתקרבים המתלוננים אל המשטרה והופכים את חובתה הכללית לחובה קונקרטית כלפיהם. אמנם, למשטרה נתון שיקול-דעת רחב בדבר אופן הטיפול, אולם הדין אינו מותיר לה שיקול-דעת בדבר עצם הטיפול בתלונה. על-כן המשטרה אינה רשאית להתעלם כליל מתלונה, והחלטתה שלא לחקור צריכה להתקבל מתוך שיקול-דעת ולהיות מנומקת.

אמנם, העומס המוטל על המשטרה הוא רב, וסדר העדיפויות המתחייב משיקוליה המקצועיים והתקציביים מוביל לכך שלא כל תלונה תצדיק פעילות חקירה אקטיבית. בהתאם לכך, לא בנקל יתערב בית-המשפט בהחלטותיה המקצועיות של המשטרה לפעול או להימנע לפעול תוך שיכבד את מיתחם שיקול-הדעת הנתון לה ויעמיד לנגד עיניו את החששות והסיכונים מהתערבות יתר. אלא שככל גוף שלטוני, גם למשטרה אין שיקול-דעת מוחלט, והיא אינה חסינה מביקורת, לרבות ביקורת הדין הנזיקי.

במקרה דנן התשתית העובדתית מצביעה על טיפול רשלני חמור בתלונות המשיבים. אין הצדקה לחסן את המשטרה מפני הנשיאה בנזקם של המשיבים ומפני הפנמת תוצאות התנהגותה הרשלנית, כב' השופטת (בדימ') ד' דורנר קובעת, כי במהלך שנות ההתעללות במשפחת וייס עמדו לרשות המשטרה קווי פעולה חלופיים רבים ואין לקבל את הגישה כי משטרת ישראל, עמוסה ככל שתהיה, עומדת חסרת אונים כנגד שרשרת התנכלויות חמורה וממושכת של קבוצה ידועה ומצומצמת כלפי משפחה אחת. מתוך המעט שעשתה המשטרה אף הוכח בפועל כי עמדו לרשותה אמצעים אפקטיביים רבים ואין גם לקבל את הגישה כי המשטרה עומדת חסרת אונים כלפי אוכלוסיה מסויימת בבני-ברק.

התשתית העובדתית שהונחה בפני בית-המשפט מצביעה בבירור על טיפול רשלני חמור בתלונות משפחת וייס. השלמה עם פגיעות העבר ועם הפגיעות הצפויות בגופה וברכושה של המשפחה, שלבסוף אילצוה לנוס על נפשה מביתה, אינה יכולה להיכלל במתחם שיקול-הדעת של המשטרה. אין הצדקה לחסן את המשטרה מפני הנשיאה בנזקה של משפחת וייס ומפני הפנמת תוצאות התנהגותה הרשלנית.

לפיכך, כב' השופטת קובעת, כי יש לדחות את ערעור של המדינה בשאלת החבות בנזיקין.

כב' השופט א' גרוניס, מצטרף לפסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר ומוסיף, כי המסכת העובדתית שנפרשה בפני בית-המשפט המחוזי מצביעה על מחדל נמשך של המשטרה, שלא הגנה על משפחה שנוהל נגדה מסע הפחדה ואלימות לאורך זמן. מחסור במשאבים וסדרי עדיפות בחלוקת המשאבים אין בהם כדי להסביר מדוע לא ננקטו פעולות לאכיפת החוק נגד אלה שעשו שימוש באלימות ובאמצעי הפחדה נגד בני משפחת וייס.

כב' השופט מסיים את פסק-דינו באומרו, כי אין מנוס מלקבוע כי המשטרה אחראית אף היא לנזקיה של משפחת וייס.

כב' השופטת מ' נאור, גם היא מצטרפת לפסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר ומזהירה, כי:

"ככלל, עלינו להיזהר ולהישמר לבל נהפוך את "כיסה העמוק" של המדינה תחליף לפיצוי הנפגע על-ידי המעוולים או העבריינים ה-"אמיתיים". ואולם, כפי שהראתה בהרחבה חברתי כב' השופטת (בדימוס) ד' דורנר, נסיבות העניין שלפנינו יוצאות-דופן הן. מלאה הסאה ועל המחדלים שבעבודת המשטרה בהצטברותם - לא ניתן לעבור לסדר היום בלא הטלת אחריות. רואה אני חשיבות רבה גם לכך שהמדינה לא הביאה עדים שצריך היה להביאם. העובדה שתיקים בוערו לא היוותה סיבה מספקת לאי-הבאת השוטרים שטיפלו בעניין לפי עדות וייס ומשפחתו לעדות, כדי להסביר את המחדלים ולסתור את טענותיו של וייס. גם בהיעדר תיקים קשה להניח שהשוטרים שטיפלו בתלונות אינם זוכרים את הפרשה, אף אם אינם זוכרים את פרטי פרטיה. עדותו הכללית של אשכנזי אין בה כדי לחפות על אי-הבאתם לעדות של מי שטיפלו בתלונות."

כב' השופט א' ריבלין, מצטרף לפסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר, ומעלה, בין השאר, את השאלה; האם יש להטיל אחריות על המשטרה בגין אי-מניעת מעשים פליליים? וכדבריו:

"במובן מסויים, זוהי שאלה פשוטה יותר - תפקידה של המשטרה, בראש ובראשונה, הוא למנוע פשע, וברי כי עליה לעשות כן בזהירות ראויה ובמיומנות הולמת. התרשלות בביצוע חובותיה - הקבועות בדין ונובעות מעצם מהותה - עלולה לשאת עמה תוצאות קשות מבחינת האזרחים. אלה האחרונים שמים מבטחם במשטרה, שתגן עליהם מפני נגע העבריינות, ומתוך שכך אין הם נוטלים את החוק לידיהם. מכאן חובת הזהירות של המשטרה, ומקום שהיא מכזיבה, ובשל כך נושא האזרח בנזקים - עשויה לקום לו עילת תביעה בנזיקין. אכן, נראה כי אבד הכלח על התפיסה העקרונית, הגורפת, כי המשטרה חבה אחריות לציבור בכללותו ולעולם לא לפרטיו. הטלת אחריות על המשטרה, במקרים מתאימים, מהווה אמצעי נוסף להבטיח הקפדה הולמת על ביצוע נאות של סמכויות המשטרה, והיא תעודד, כך יש להניח, יצירת מנגנוני פיקוח וביקורת פנימיים במשטרה כדי שטיפול כושל כגון זה שבפנינו - לא ישנה. הטלת אחריות כזו מתחשבת בכך, שבדרך-כלל המשטרה היא המונע היעיל ביותר של עבירות פליליות, ולה המומחיות והכלים הדרושים לשם כך. קשה גם לקבל, מבחינת שיקולים של צדק מתקן, כי האזרח יישא בנזק שנגרם לו עקב מחדל רשלני של המשטרה בטיפול בתלונתו. מטעמים אלה קבענו, כי אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר."17

כב' השופט א' ריבלין מתייחס לנסיבות המקרה דנן, באומרו:

"במקרה זה מדובר במסכת ארוכה של מעשים שאין להגדירם אלא כהתעללות שכנים בבני משפחת וייס, ואשר בגינם הוגשו תלונות חוזרות ונשנות למשטרה. הטענות בדבר קשיים שעמדו בפני המשטרה לטפל כדבעי בתלונות - הן בנסיבות המקרה הזה מתמיהות. כל הקורא את השתלשלות העניינים יבין וידע, כי תלונותיה של משפחת וייס, שכלל וכלל לא היו בבחינת "זוטי דברים", לא טופלו באופן סביר, הגם שהן היו ממוקדות והתייחסו למעשים ספציפיים, לסיכונים מובחנים ולמתנכלים מזוהים. זאת, למרות הבטחות מצד אנשי משטרה לפעול כנגד המרעים, ועל-אף שמשפחת וייס ניסתה בכל מאודה "לסייע" למשטרה במעשים ובהצעות, ולפתוח בפניה דרכי פעולה, שהיו כמובן פתוחות ממילא. לפי כל קנה-מידה, נקשרו כאן יחסים קרובים די הצורך להקמת חובה על המשטרה כלפי משפחת וייס - וחובה זו לא קויימה.

בנסיבות אלה, מסכים אני עם מסקנתה של חברתי השופטת ד' דורנר, כי המשטרה הפרה את חובתה כלפי משפחת וייס, ועל-כן אני מצטרף לפסק-דינה."

כב' השופטת א' חיות, כיתר כב' השופטים מצטרפת לפסק-דינה של כב' השופטת ד' דורנר, ומוסיפה כי, ייתכנו בהחלט מקרים בהם תקיים הרשות את החובות המוטלות עליה במידה ראויה, בשקידה ובקפדנות בלא שמאמצים אלה יניבו את התוצאות הרצויות.



5.2 אחריות מושגית של שוטר משטרת הגבולות למי שעלול להיפגע מאי-קיום צו יציאה מהארץ

ב-ע"א 429/82 18 לבקשת המשיבה, הוציא בית-דין רבני צו לעיכוב יציאת בעלה מהארץ. הצו נמסר למשטרה, חרף זאת, יצא הבעל את הארץ דרך נמל התעופה בן-גוריון, בלא שיעוכב על-ידי המשטרה. המשיבה הגישה בבית-משפט השלום תביעת נזיקין כנגד המערערת ובה טענה, כי שוטרי משטרת ישראל התרשלו בכך שלא מנעו מבעלה לצאת את הארץ ועקב כך נגרמו לה צער ועוגמת נפש, וכי המדינה אחראית למעשיהם של השוטרים באחריות שילוחית.

בית-משפט השלום דחה את התביעה על-הסף מחוסר עילה. בית-המשפט המחוזי הפך את הקערה על פיה ברוב דעות. מכאן הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט העליון קבע, כי לשוטר במעבר הגבול חובת זהירות מושגית כלפי מי שעלול להיפגע עקב רשלנותו, כאשר אינו מונע יציאת אדם שיש כנגדו צו מניעה. השוטר יכול היה לצפות וראוי היה שיצפה את הנזק מרשלנותו. כמו-כן, שיקולי המדיניות אינם מובילים לשלילת חובת הזהירות. רשות שלטונית המפעילה סמכות סטטוטורית, אינה חסינה מאחריות ברשלנות בגין הפעלה רשלנית של סמכות זו. אין קיום חובה ציבורית שולל אפשרות קיומה של חובה פרטית. אין גם לחשוש, כי הענקת זכות תביעה כזאת תביא להצפת בתי-המשפט. כדי לבחון האם שוטר המופקד על ביקורת גבולות חב חובת זהירות מושגית כלפי מי שצפוי להיפגע עקב אי-יישום צו העיכוב יש לבחון האם השוטר יכול היה לצפות (כאפשרות פיסית) וצריך היה לצפות (כקטגוריה נורמטיבית), כי התרשלות בביצוע צו עיכוב תגרום נזק למי שעלול להיפגע מכך? ואם כן, האם קיימים נימוקים של מדיניות משפטית לשלול את קיומה של החובה? התשובות נקבעות על-פי שיקולי מדיניות, תוך התחשבות בערכים והאינטרסים המתנגשים.

לדעת כב' השופט א' ברק שוטר סביר יכול וצריך לצפות כי אם ברשלנותו הוא לא יבצע צו עיכוב נגד פלוני, ייגרמו נזקים לאלה שביקשו את הצו וקיבלו אותו. זוהי מסקנה סבירה מעצם מתן הצו השיפוטי. סמכותו הסטטוטורית של השוטר לעכב את יציאתו של אדם היא אבן המסד והתשתית, עליה נבנית חובת הזהירות (המושגית) של השוטר כלפי אשתו וילדיו של אותו אדם. האם קיימים שיקולי מדיניות השוללים את החובה? האיזון הכולל מצביע לכוון הכרה בחובת הזהירות. במקרה דנן, יש להדגיש את החשיבות הציבורית שבביצוע צווים שיפוטיים מזה, ואת ייחודו של אובייקט הפעילות המשטרתית מכוח הצו השיפוטי מזה. כל שנדרש מאותם שוטרים הוא לנקוט מיומנות של השוטר הסביר, זאת ולא מעבר לכך. בקביעתה של מיומנות זו יש להתחשב באמצעים העומדים לרשות המשטרה, בשאר המטלות המוטלות עליה, ובנסיבות העניין האחרות.

כב' השופט ג' בך מבקש להדגיש כי לא בכל מקרה בו מתרשלת המשטרה במניעת עבירה, יש להטיל עליה (קרי: על הציבור כולו) לפצות את הפרט שניזוק עקב אי-מניעת העבירה. כללית, חבה המשטרה חובה לעשות כל מאמץ אפשרי למניעת עבריינות לציבור בשלמותו, ולא לכל אחד מהפרטים מהם מורכב הציבור. לפנינו מקרה מיוחד, שכן העניין כולו הוא בשליטת המשטרה.

במקרה דנן, היתה מוטלת על המשטרה חובה, מכוח צו העיכוב, לדאוג לכך שצד שלישי לא יפגע. הצו מעניק למשטרה את הסמכות (במישור השלטוני) ומטיל עליה את החובה (בדיני הרשלנות) לעכב את יציאתו מהארץ של האדם הנקוב בצו, ולכן מוטלת על המשטרה חובה מיוחדת להקפיד על בחינה מדוקדקת ויסודית של המתייצבים במקומות היציאה הרשמיים.



5.3 חובת זהירות של המשטרה

ב-ע"א 126/85 19 במפעל היהלומים של המערערת הותקן מכשיר אזעקה המחובר לתחנת המשטרה. כשארעה פריצה, המשטרה לא הגיעה מכיוון שמתג ההפעלה בתחנת המשטרה היה מנותק. התביעה היא בעילה חוזית ונזיקית גם יחד.

בית-המשפט העליון קבע, שהמשטרה לא היתה חייבת להתחבר לאזעקה במפעל, אך מרגע שהתחברה, לקחה על עצמה אחריות לנזק שיגרם למפעל עקב רשלנותה. בעצם ההתחברות יצרה אצל המפעל אשליה, כי היא שומרת על בטחונו, מכאן שלא תוכל להתנער מאחריות זו.

התובעת טענה להפרת חובה חקוקה על בסיס סעיף 3 לפקודת המשטרה (חובתה של המשטרה למנוע עבירות) ועל-פי סעיף 1א לחוק רישוי עסקים, המסמיך את השר לקבוע צווים המתנים קבלת הרישיון באבטחה מפני פריצות, וזאת לאחר התייעצות עם שר המשטרה.

נראה לבית-המשפט, כי היסוד הבסיסי של העוולה אינו מתקיים במקרה דנן, היינו: נעדר האלמנט של החובה המוטלת מכוח חיקוק. החיקוקים השונים אינם מטילים על המשטרה חובה להפעיל מערכת אזעקה תקינה. לגבי עוולת הרשלנות: חובת הזהירות המושגית נדונה על בסיס השאלה האם אדם סביר, ובמקרה דנן, שוטר סביר, היה צריך לצפות שאם לא ייתן לבו למערכת האזעקה עלול להיגרם למפעל נזק עקב התפרצות. צפיות כזו היתה קיימת. נקבע כבר, כי גם שיקולים של מדיניות משפטית אינם הופכים את המשטרה לחסינה מאחריות ברשלנות במקרים מתאימים. נראה לי, כי נסיבות מיוחדות, המצדיקות הטלת אחריות ברשלנות על רשות ציבורית, קיימות במקרה דנן.

אין המשטרה חייבת לחבר מלטשת יהלומים אל מוקד משטרתי. אולם אם, מאידך גיסא, מסכימה המשטרה לשתף פעולה עם בעל המפעל ומקבלת על עצמה את חיבור המפעל למוקד, אזי חייבת היא להיות מודעת לכך, כי אם מערכת האזעקה תצא מכלל פעולה בגלל מעשה או מחדל רשלני של אנשי המשטרה, אזי יועמד המפעל בסיכון מיוחד שייגרם לו נזק בעקבות אותו מעשה או מחדל. למעשה, המשטרה גורמת אז להיווצרותה של אשליה אצל בעל המפעל, שהיא תדע על כל פריצה למפעלו. קיימת, איפוא, ההצדקה להטיל עליה אחריות בגין הנזק שנגרם בשל רשלנותה. אם חיוב המשיבה בפיצוי בנסיבות כאלה יגרום לכך, שאנשי המשטרה יקפידו להבא יותר על הפעלת מערכות אזעקה מהסוג הנדון, הרי יש לברך על כך. לגבי חובת הזהירות הקונקרטית, משהסכימה המשטרה להתקנת מערכת האזעקה במוקד שלה, הרי לקחה על עצמה אחריות מיוחדת, ובחובה זו לא עמדה, כאשר לא הקפידה על תקינות הפעלתה של המערכת, וכאשר ברגע הקובע והקריטי היומנאי האחראי בתחנה אף לא היה מודע לעצם קיומה.

5.4 אחריות משטרה לרצח שביצע שוטר

ב-ע"א 5355/97 20 נדונה תביעה ברשלנות נגד המשטרה.

המשיב השני היה בעבר סייען של כוחות הביטחון בשומרון. הוא גוייס למשטרה, ובשלב מאוחר יותר הועבר למרחב ירקון. היחסים בינו לשכניו, במקום מושבו החדש, ג'לג'וליה, היו מתוחים, בשל היותו סייען. על רקע איומים על חייו קיבל ממפקדו תת-מקלע עוזי לצרכי הגנה עצמית. המשיב 2 ירה אל עבר המשיבה 1 ואל שני בניה, תושבי ג'לגוליה, פגע במשיבה 1 והרג את שני בניה.

בתביעת נזיקין שהגישה המשיבה חוייבו הן המשיב והן המדינה בפיצויים. הדיון בערעור המדינה סב על השאלה אם היתה התרשלות מצד מפקדי המשטרה במסירת הנשק למשיב.

בית-המשפט העליון קבע, כי כלל הוא, שמתן נשק לשוטר, כמו גם לחייל, במסגרת תפקידם או להגנתם, הינו מוצדק. רק אם קיימות נסיבות הקשורות באופיו או במצב בריאותו, הגופנית או הנפשית, של שוטר או חייל, או אם קיימות נסיבות מיוחדות אחרות המצביעות על הסיכון במתן נשק לידיו, רק במקרה כזה תהיה זו התרשלות במתן נשק לידיו. במקרה דנן, לא היה למשטרה ידע על הסכסוך שהיה לו עם תושבי הכפר, או כל ידע על נטיות אלימות, ולכן לא התגבשו נסיבות כאלה. לאור העובדה שלמשיב היו שני אקדחים, לא ניתן לדבר על קשר סיבתי בין מסירת הנשק לרצח.

לעניין היעדר הדרכה מספקת נפסק: עודה היה שוטר משך 11 שנים עד קרות האירוע. במהלך תקופה זו מילא את תפקידיו השונים כהלכה, לשביעות רצון מפקדיו, מבלי שהיה בהתנהגותו ללמד או להעיד על אפשרות שיתנהג שלא בצורה ההולמת שוטר. מתפקידים שונים ששימש בשוטר ניתן ללמוד שעודה עבר הכשרה בנשק. בלאו הכי, השימוש האסור שעשה עודה בתת-המקלע, כשירה על המשיבה איננו תוצאה של אי-ידיעה, או אי-ידיעה מספקת, של אופן השימוש בתת-מקלע.

לעניין הסכסוך בין עודה לבין שכניו נפסק: לא היה למשטרה כל מידע על סכסוך כלשהו שהיה קיים בין עודה לבין שכניו או אחרים הגרים בג'לג'וליה. לא היתה גם ידיעה כלשהי על נטיה מצד עודה להשתמש באלימות. כל עוד לא היה מידע כזה למשטרה, על פיו קיימת סכנה מיוחדת של שימוש בנשק על-ידי עודה בסכסוך עם אחרים, לא נראה הדבר סביר שיימנע משוטר במשטרת ישראל להחזיק בנשק, רק בשל כך שקיימת אפשרות תאורטית שהוא ישתמש בו שימוש לא ראוי. בנסיבות אלה, מעשי רצח או הריגה מכוונת על-ידי עודה לא היה במתחם הצפיות הסבירה של מפקדי עודה במשטרה.

לעניין הצורך במסירת תת-מקלע נפסק: כלל היא, שמתן נשק לשוטר, כמו גם לחייל, במסגרת תפקידם או להגנתם, הינו מוצדק. רק אם קיימות נסיבות הקשורות באופיו או במצב בריאותו, הגופנית או הנפשית, של שוטר או חייל, או אם קיימות נסיבות מיוחדות אחרות המצביעות על הסיכון במתן נשק לידיו, רק במקרה כזה תהיה זו התרשלות במתן נשק לידיו. על-פי הידוע למפקדו של עודה, לא התקיימו נסיבות כאלה בענייננו.

לעניין קשר סיבתי נפסק: לעודה היו שני אקדחים, אחד אקדח שירות והשני אקדח פרטי. מכאן שנראה שאין קשר סיבתי בין מסירת תת-המקלע ופעולת הרצח. משהחליט עודה לפגוע פגיעה מכוונת במשיבה ובילדיה, יכול היה לעשות כן בין בשני אקדחיו ובין בתת-המקלע. לפיכך, לא מתן תת-המקלע לעודה הוא שגרם לנזקה של המשיבה, אלא רצונו של עודה לפגוע בה ביריות מנשק חם.

לאור כל האמור, קובע בית-המשפט העליון שלא הוכחה רשלנות מצד המשטרה.



5.5 אין הגנה על רשלנות של שוטר

ב-ע"א 751/68 21 נדונה תביעה ברשלנות נגד המדינה. המערערים תובעים פיצויים מן המדינה בגין מות מורישם, שנורה על-ידי המשטרה בתקרית בשפרעם.

בית-המשפט העליון קבע, כי החסינות בסיפא של סעיף 83 לפקודת החוק הפלילי, לא תחול כאשר פועל איש המשטרה באופן רשלני. יש לבחון את התנהגות השוטר בשים-לב ל-"תנאי השטח" ששררו באותו זמן, סבירות פעולתו נמדדת לאור נסיבות האירוע.

אין לייחס התרשלות לאיש המשטרה אשר פגע במנוח. למרות זאת, מבחינה עקרונית לא תחול החסינות במקרה שמדובר במעשה רשלני מצד השוטר. הוראת החסינות הנזכרת בסייפא של סעיף 83 לפקודת החוק הפלילי לא תחול על המקרה שבו נגרמה התוצאה המזיקה עקב פעולת איש משטרה, שנעשתה באורח רשלני (למרות שעצם הפעולה יכלה להיות מוצדקת כשלעצמה). יש ליישם את הסטנדרד של זהירות סבירה, לפיו תימדד התנהגותו של השוטר היורה, בהתחשב בתנאי המתיחות ששררו בזמן המהומה ובשאר הנסיבות המיוחדות של המקרה, להבדיל מיישום הסטנדרד האמור על המקרה שבו גרם אדם לתאונה בהיותו נתון במצב "נורמלי".



6. ירי חיילים

ב-ת"א (יר') 4130/02 22 התובע, יליד 27.2.67, תושב שכונת סמיראמיס (להלן: "השכונה"), נפגע לטענתו, מירי חיילי צה"ל ביום 20.11.00 בסביבות 23:00, עת ישב בסלון ביתו כאשר קליע שחדר דרך החלון פגע בצווארו (להלן: "האירוע").

בדחותו את התביעה קבע כב' השופט כרמי מוסק כי:

"לאור העדויות הן מטעם התביעה והן מטעם ההגנה אין ספק כי במועד האירוע היו החיילים תחת התקפת יריות מכמה כיוונים שסיכנה את חייהם והחיילים השיבו אש למקורות הירי במטרה להגן על חייהם ומעשיהם אלו מהווים "פעולה מלחמתית". לא ניתן להתעלם מהעובדה כי באותם ימים, ימי האינתיפאדה השניה תושבי המדינה ביניהם תושבי השכונה והחיילים חיו תחת איום מתמיד לפגיעה בחייהם וניתן להגדיר את התקופה כתקופת מלחמה ועל-כן הירי שבוצע היה במסגרת זו. די בכך כדי לדחות את התביעה."

ב-ת"א (יר') 4781/00 23 נדונה תביעתם של התובעים כנגד הנתבעת לפיצוי כספי בגין מותו של נאסר עריקאת (להלן: "המנוח"), כתוצאה מירי חיילי מג"ב בכפר אבו-דיס ביום 7.12.98.

בית-משפט השלום דחה את התביעה בקובעו כי דין טענות התובעים להעברת נטל הראיה לכתפי הנתבעת מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין להידחות. כלל "הדבר מדבר בעד עצמו", קובע כי בנסיבות מסויימות מוטל על הנתבע נטל הראיה להוכיח שלא היתה התרשלות מצידו שהביאה לידי הנזק. העברת נטל הראיה מותנית בהוכחת שלושה תנאים מוקדמים על-ידי התובע: לתובע לא היתה ידיעה או יכולת לדעת את הנסיבות שהביאו לאירוע בו ניזוק; הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו; אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. התובעים לא עמדו בנטל הוכחת תנאים אלה. מקום בו מבצע הירי לא נתבע באורח אישי, אלא מכוח אחריות שילוחית, כבמקרה דנן, אין תחולה לכלל "הדבר מדבר בעד עצמו". גם אם נקבע, כי במקרה דנן הועבר הנטל על הנתבעת, כי אז, משאומצה גרסתו של החייל כי היה נתון בסכנת חיים ולכן ירה כדור גומי לעבר הגג שם היה התובע, הנתבעת הרימה את הנטל בהוכיחה כי החייל לא התרשל ונהג כדין.

אף אין להתבסס על סעיף 38 לפקודת הנזיקין המעביר את חובת הראיה בדברים מסוכנים לשכם הנתבע, שכן סעיף זה חל על מקרה בו החפץ המסוכן הושאר ללא השגחה, ועקב שימוש שנעשה בו על-ידי אדם אחר נגרם הנזק. עובדות אלו לא נתקיימו במקרה דנן. את החזקה הנ"ל יש להפעיל רק במקרים בהם הנתבע הוא מי שהיתה לו שליטה מלאה על החפץ המזיק, וכיוון שהתביעה הוגשה רק נגד המדינה, ספק אם יש מקום להפעיל את הכלל. כבר נפסק כי בתנאי חירום ולחץ לא תמיד ניתן לפעול באותה קפדנות וזהירות המתחייבת משימוש בחפץ מסוכן בחיי היום-יום; גם לא תמיד ישנה אפשרות ריאלית ליתן, לאחר שוך הקרב, הסבר פרטני לגבי נסיבות פגיעתו של אדם ששהה במקום. החלת סעיף 38 לפקודה בכל המקרים שבהם הופעל נשק במהלך פעילות צה"ל משמעותה תהא כי קיימת 'חזקת התרשלות' א-פריורית, שעל המדינה להפריך בכל פעם ופעם. נטל זה לא תמיד ניתן להרים. כך אף בענייננו. לחייל נשקפה סכנת חיים ואין לבחון את התנהגותו ב-"דבר המסוכן" באמות-המידה המוחלות במצב רגיל שבו אדם גורם לתאונה.

התובעים טוענים כי החייל אוזן התרשל בשעה שפתח בירי לעבר המנוח. על-מנת לקבוע אחריות על-פי עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין יש להשיב על 3 שאלות: האם הנתבעת חבה חובת זהירות לתובע - מושגית וקונקרטית; האם הנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה; האם הפרת החובה היא שגרמה לנזק. בענייננו חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית. לפיכך, השאלה היא האם הפרה הנתבעת את חובת הזהירות כלפי המנוח - האם החיילים סטו, בנסיבות, מרמת התנהגות הראויה. בענייננו החייל לא הפר הוראות הפתיחה באש. גם אם ייקבע אחרת הרי שכיוון שהחייל היה נתון בסכנת חיים ממשית ומיידית אין מקום לסבור, כי היה עליו תחילה לירות באוויר. במקרה זה לא ניתן היה להבטיח את שלום החיילים בדרך אחרת, שכן מיידי האבנים זרקו את האבנים על-מנת לפגוע בחיילים תוך ניצול יתרון הגובה. לנוכח סיטואציה זו לא היה במעשה הירי משום התרשלות.

במקרה דנן אף חלה ההגנה של "פעולה מלחמתית", לפיה אין המדינה אחראית בנזיקין על מעשה שנעשה על-ידי פעולה מלחמתית של צה"ל.

אמנם נפסק כי לחסינות המדינה בשל "פעולה מלחמתית" תחומי התפרשות מצומצמים ותחולתה הוגבלה לפעולות לחימה מובהקות. עם זאת, במתן תשובה לשאלה אם פעולה היא 'מלחמתית' יש לבחון את כל נסיבות האירוע. סיור צבאי שנקלע למצוקה של סכנת חיים או סיכון חמור לגוף, בשל ירי עליו וזריקות אבנים ובקבוקי תבערה, וכדי לחלץ את עצמו הוא יורה ופוגע בפלוני, פעולת הירי היא 'פעולה מלחמתית' שכן הסיכון בפעולה זו הוא סיכון מיוחד. במקרה דנן הירי בוצע בשעה שהחיילים היו נתונים בסכנת חיים, ועל-מנת שיוכלו לחלץ עצמם ממטר האבנים שניתך עליהם, היה הירי בגדר "פעולה מלחמתית", ולפיכך פטורה הנתבעת מאחריות.

ב-ע"א 1071/96 24 הדיון נסב אודות שאלת תחולתם של סעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין (להלן: הפקודה) בעניין העברת נטל בתביעות רשלנות, במקרה שאירע בשנת 1989, במהלך האינתיפאדה הראשונה, שבו נהרג אדם, ונטען כי מותו נגרם בשל ירי חיילי צה"ל, במהלך פיזור הפרות סדר. כן נדונה טענת המדינה לפיה עומדת לה במקרה זה חסינות מפני אחריות, לנוכח היות המקרה בגדר "פעולה מלחמתית".

בית-המשפט העליון דחה את הערעור ופסק, כי במקרה דנן, קיימת עמימות עובדתית-ראייתית, ביחס לסוג הכדור שגרם למותו של המנוח, וחשוב מכך - ביחס לנסיבות המדוייקות של פגיעת המנוח. כל שידוע הוא כי המנוח נורה על-ידי כדור מסוג כלשהו באיזור שבו התרחשו הפרות סדר חמורות ורחבות היקף שבשלן עשה כוח החיילים שימוש באמצעי ירי.

נטל השכנוע בדבר התקיימותה של חזקת ההתרשלות הקבועה בסעיף 38 לפקודה מוטל על התובע. משעמד התובע בנטל זה מועבר הנטל אל הנתבע, להראות כי לא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה. תנאי הזמן והמקום, שבהם נעשה שימוש ב-"דבר מסוכן", יכול וישפיעו על החלת החזקה הקבועה בסעיף 38 לפקודה.

תחולת סעיף 38 עשויה להישלל, מקום בו ביסוד השימוש בחפץ מסוכן מצויות נסיבות "מסוכנות", שהחפץ נועד, מעצם טבעו, ליתן להן מענה, והנסיבות המסוכנות כפו על הנתבע את השימוש בחפץ המסוכן. הטעם לכך נעוץ בתכליתו של הסעיף ובתכליתו של השימוש, שכן ביסודו עומדת הנחה כי אדם הבוחר להחזיק בחפץ, אשר טמונה בו סכנה רבה, נדרש לנקוט אמצעי זהירות נאותים וקפדניים במיוחד. אם בכל זאת התממש הסיכון ונגרם הנזק - כך ההנחה שביסוד הסעיף - קמה מעין מסקנה לכאורית, לפיה אמצעי הזהירות הללו לא ננקטו.

ישנן נסיבות - כמו מלחמה או כיבוי שריפה - בהן לא מתקיים ההיגיון המונח ביסוד הוראת סעיף 38. כך הוא הדבר מקום בו הנסיבות העמידו את הנתבע במצב שבו השימוש בדבר המסוכן היה בבחינת הצורך שלשמו נועד הדבר.

פעילות שהיא נורמאלית, רגילה או מקובלת על-ידי בני החברה, אינה נחשבת פעילות מסוכנת לצורך הסדר האחריות המיוחד. מכאן שבטרם תוחל חזקת הרשלנות שעניינה "דבר מסוכן", יש לבחון את טיבו של השימוש ואת הנסיבות שבהן נעשה. בתנאים קשים של חירום ולחץ - כגון מצב שבו כוח חיילים עומד תחת איום ועושה שימוש בנשק על-מנת למלא את תפקידו ולשמור על חיי אנשיו - לא תמיד ניתן לפעול באותה רמת קפדנות וזהירות המתחייבת משימוש בחפץ מסוכן בחיי היום-יום; גם לא תמיד ישנה אפשרות ריאלית ליתן, לאחר שוך הקרב, הסבר פרטני לגבי נסיבות פגיעתו של אדם ששהה במקום. החלת סעיף 38 לפקודה בכל המקרים שבהם הופעל נשק במהלך פעילות צה"ל משמעותה תהא, כי קיימת "חזקת התרשלות" א-פריורית, שעל המדינה להפריך בכל פעם ופעם. נטל זה, כאמור, לא תמיד ניתן להרים - יש לזכור כי נזקקים לחזקה דווקא מקום בו קיימת עמימות ראייתית - וגם אין הצדקה להטילו, מניה וביה, על המדינה, לאור השיקולים בדבר זהות יוצר הסיכון המיוחד ובדבר הנגישות למידע ולראיות.

סעיף 38 לפקודה בא להקל עם התובע, ואין מקום להבין את סיוגו כפותח פתח רחב מדי להוצאת מקרים רבים של שימוש בדבר מסוכן מגדרי החזקה. כעיקרון, רק במקרים חריגים וברורים על פניהם, שבהם נשמט היסוד מהגיונה של חזקת סעיף 38 לפקודה - תהא הצדקה לשלול את תחולת הסעיף.

במקרה דנן, התשתית העובדתית שהוכחה מעלה נסיבות מסוכנות וקשות שבהן פעל הכוח הצבאי ושבגינן נזקק הוא לשימוש בנשק. כמו-כן, לאור העובדה שאין זה ידוע מה היו מיקומו ופועלו של המנוח בעת שנפגע, המסקנה המתבקשת היא כי לא קמה תחולה לסעיף 38 לפקודה.

בגדרי סעיף 41 לפקודה יש להבחין בין הראיות המשמשות להוכחת הכלל, לבין הראיות המאפשרות את הרמת הנטל המועבר מכוחו. לשם כך, יש להעדיף את הגישה המביאה בחשבון, בעת בחינת התקיימותו של הכלל, את הראיות הכלליות כולן - אלה מטעם התובע ואלה מטעם הנתבע. זאת, על פני גישה הסוברת כי יש להבחין בין ראיות התובע (המשמשות בשלב הראשון) לבין ראיות הנתבע (הממתינות לשלב השני). קביעת "התרשלות סטטיסטית" של הנתבע, על יסוד ראיות התובע בלבד, מבלי שאלה עברו במסננת הראיות הנגדיות שמאותו סוג, שמביא הנתבע, נראית תוצאה מרחיקת לכת.

ככלל, אין בעובדה שהירי היה מוצדק, כשלעצמה, משום "תעודת ביטוח" מפני הטלת אחריות בגין התרשלות בשימוש בנשק. גם בנסיבות של חירום, השימוש באמצעים השונים המצויים בידי חיילי צה"ל חייב להיות סביר (הן מבחינת בחירת האמצעים והן מבחינת אופן הפעלתם). עם זאת, באיזור אשר בו נערך קרב ממש בין קומץ חיילים לבין המון המשליך אבנים, ברזלים ובקבוקים, וישנו חשש לאיבוד שליטה של הכוח במצב או לפגיעה באנשיו, והדבר מצריך ירי, עלול אדם השוהה בקרבת מקום להיפגע, למרות היעדרה של התרשלות מצד החיילים.

במקרה דנן, לא ידוע האם המנוח נטל חלק כלשהו בהפרות הסדר; לא ידוע היכן בדיוק היה מצוי בעת שנפגע. אין גם כל נתון אחר שעשוי להטות את כף המאזניים (הסטטיסטית) לכיוון ההתרשלות. כל שידוע הוא, כאמור, כי המנוח נהרג מירי בעת שכוח צבאי קטן בהיקפו נאלץ להשתמש בנשק על-מנת לפזר הפרות סדר אלימות ולהגן על חיי אנשיו. בנסיבות אלה לא סגי כדי להוכיח כי מתקיים התנאי השלישי הקבוע בסעיף 41 לפקודה, ודי בכך כדי להביא לדחיית הערעור בעניין תחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו".

כב' השופט א' ריבלין פסק, בדיעת יחיד, כי ברגיל, קשה יהיה ליישב הצגת גירסה עובדתית ברורה עם פניה לכלל "הדבר מעיד על עצמו", שהרי אם טוען התובע כי ידועות לו נסיבות התאונה, יתכבד ויוכיח אותן. כלל "הדבר מעיד על עצמו" אינו בבחינת מפלט לעת חירום, לאחר שבית-המשפט דוחה את הגירסה העובדתית שהוצגה על-ידי התובע. אלא שיתכנו בהחלט מקרים, שבהם אין הנפגע מתיימר להציג ראיות ישירות בדבר ההתרחשות, או לדעת באופן חד-משמעי מה ארע. יחד עם זאת, מנסה הוא, ככל יכולתו, לשער, להסיק ולהוכיח, מה גרם לנזקו. ניסיון זה, לשרטט תרחיש רשלני ספציפי, גם אם כשל, לא בהכרח יהא בו כדי למנוע מן הנפגע את הטענה החלופית, בדבר התקיימות התנאים לתחולת כלל "הדבר מעיד על עצמו". כל מקרה ייבחן על-פי נסיבותיו.

וכתימוכין הובאו, על-ידי בית-המשפט העליון, האסמכתאות הבאות:

גישה דומה השמיע בית-המשפט העליון בישראל, ב-ע"א 101/81 25 שם נטען, כי התובע מנוע מלסמוך על כלל "הדבר מעיד על עצמו", לאחר שבכתב תביעתו ייחס לנתבעת מעשי רשלנות ספציפיים. בית-המשפט העליון דחה טענה זו, בקבעו כי אין בכך כלום, כי תובע משתית תחילה תביעתו על רשלנות ספציפית, תוך אמונה ותקווה כי יעלה בידו להוכיח זאת. אך גם אם אינו מצליח בכך, עדיין אינו מנוע מלסמוך על הכלל "הדבר מדבר על עצמו", אשר הינו הוראת דין מדיני הראיות להוכחת הרשלנות... לכלל זה אין אופי עצמאי, וכאשר מעצם אירוע הנזק מסתבר, שהיתה מצד הנתבע רשלנות, שגרמה לנזק, אין לשלול מהתובע את האפשרות לסמוך על הכלל, ובלבד שנתקיימו התנאים הנדרשים בגוף הסעיף.

בדומה, נפסק ב-ע"א 8425/02 26 כי אין לשלול את תחולתו של כלל "הדבר מעיד על עצמו", אך מן הטעם שהתובע הציג גירסה באשר לאופן אירוע התאונה. בתיאור שמוסר הנפגע מפרי התרשמותו האובייקטיבית על אודות אופן אירוע התאונה אין כדי לחסום את טענתו כי לאמיתו של דבר לא ידע, ולא יכול לדעת, אל נכון, את הנסיבות האמיתיות שבגללן נפגע. הלוא הלכה מיוסדת היא כי התבטאות של בעל דין, לרבות עדותו שתוכנה מנוגד לעניינו או תומך בצדקת עמדתו של בעל הדין היריב, אינה נתפסת כהודאה 'פורמאלית', אלא כ'ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות'.27 משמעות הדבר היא כי 'אין מניעה, אם הגיע בית-המשפט לכלל דעה, שגרסת התובע איננה נכונה, שיפסוק אף-על-פי-כן לטובת התובע, באם לפי הראיות האחרות זכאי התובע לכך'.28

הנה כי כן, אדם שאיננו יודע באופן אישי את נסיבות התאונה, ומבקש להוכיחן באמצעות עדותו של אחר, אינו מנוע מלסמוך על הכלל, אם מתברר כי העדות של האחר אינה מהימנה ואין בה כדי להסיר את העמימות הראייתית. במצב כזה נסיבות המקרה לא נתבררו לאשורן עד תום המשפט; והתובע - הוא ביקש לעשות את המיטב על-מנת להוכיח את מעשהו הרשלני של הנתבע, ומשכשל (לאור חוסר מהימנותו של העד), אין לבוא עמו חשבון, בדרך של שלילת אפשרותו למצוא לעצמו רווח והצלה בכלל "הדבר מעיד על עצמו".

לקראת סיום מובא ציטוט מדברי כב' הנשיא א' ברק, הרלוונטי לדיון:

"האינטרס הציבורי במניעת התפרעויות, זריקות אבנים וחסימת כבישים באיזור הוא רב. המפקד הצבאי, השולט באיזור, חייב לנקוט באמצעים כדי להבטיח את שלום הציבור. תוך כדי נקיטה באמצעים שכאלה עלולים חיילים, שוטרים ותושבים באיזור להיפגע. זוהי מציאות חיים שיש לקחתה בחשבון. אין למנוע את הפעילות הבטחונית שנועדה לקיים סדר וחוק אך ורק בשל החשש של פגיעה למי שמצוי בזירת האירוע... אכן, לאור הסיכונים והסכנות הבטחוניות שהתפרעויות אלימות, חסימות כבישים וזריקות אבנים באיזור גורמות, אינטרס הציבור הוא כי יינקטו אמצעים למניעתם, גם אם משמעות הדבר הינה פגיעה אפשרית ברכוש או בגוף. אין להימנע מפעולות לאכיפת החוק והסדר באיזור רק משום שיש בהן סכנה אפשרית לפגיעה... עם זאת, לא כל התנהגות של שוטרים, בנסיבות אלה, היא סבירה. השוטרים אינם רשאים לעשות הכל על-מנת לשכך מהומות ולהשליט סדר. יש לנקוט רק באותם אמצעים שהם סבירים בנסיבות העניין. הפרעה או סיכון בטחוני אינם יוצרים היתר לפעול שלא בסבירות. סיכון בטחוני הוא נסיבה חשובה שמשפיעה על אמצעי הזהירות שסביר לנקוט בהם בנסיבות העניין."

כב' השופט א' ריבלין דחה את הערעור ומכאן גם נדחתה טענת המערערים לגבי התקיימות החזקות הקבועות בסעיפים 38 ו-41 לפקודת הנזיקין.

כב' השופטת א' חיות, מצטרפת למסקנתו של כב' השופט א' ריבלין וקובעת, כי די בנסיבות המסוכנות שנוצרו במקום (קומץ חיילים מול אלף מתפרעים המשליכים אבנים, ברזלים ובקבוקים), כדי לשלול את התקיימותו של התנאי השלישי הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין, לעניין תחולת הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו".

כב' הנשיא א' ברק, מצטרף גם הוא לכב' השופט א' ריבלין, ודוחה את הערעור משום שלא עלה בידי המערערים להוכיח רשלנות מצד המשיבה, ומשום שבנסיבות העניין, אין תחולה ל-"חזקות התרשלות" המעבירות את נטל ההוכחה אל כתפי המשיבה.



7. התפוצצות חפץ - צה"ל

ב-ת"א (יר') 11190/02 29 התובע, יליד 7.11.79, נפגע לפי הנטען בכתב התביעה מהתפוצצות חפץ מתפוצץ, שאירעה ביום 1.3.91. בעת האירוע היה התובע בן 11.5 שנים.

התובע טען בכתב התביעה כי הלך להביא אוכל לאחיו שרעה כבשים מחוץ לכפר. לאחר שנתן את האוכל לאחיו, קטף ביחד עם שני ילדים אחרים מרמיה בשדה מחוץ לכפר. תוך כדי כך הרימו התובע וחבריו חפץ והחפץ התפוצץ בידיו של התובע. כתוצאה מהפיצוץ נפגע התובע בשתי ידיו.

התובע לא נקב בכתב התביעה במיקום המדוייק של המקום בו נפגע אלא הסתפק בכך שציין שהמקרה אירע בשדה מחוץ לכפר. בהמשך, בעת הגשת תצהיר העדות הראשית, טען התובע כי האירוע אירע בכפר בית עלאם הממוקם בקרבת שטח אש הנמצא בשירותו של צבא הגנה לישראל.

לגבי עצם פציעתו של התובע מחפץ שהרים ביום הנטען אין מחלוקת. פציעת התובע באותו יום והגעתו לבית-החולים עולים מיומן המבצעים הצבאי מיום 1.3.91 (נ/1) בו נרשם כי בשעה 16:08 הגיע לבית-החולים עאליה פצוע בן 11 מאדנא, שנפצע מפיצוץ חומר נפץ כאשר טייל בהרים. עוד צויין כי ידו השמאלית של התובע נקטעה, הוא נפגע בעין שמאל ונקטעו לו אצבעות יד ימין.

בהמשך יומן המבצעים מצויין כי קצין המבצעים שערך תחקיר מסר לגבי התובע, כי "הנ"ל היה בקרבת ביתו של אחיו מחמוד ומצא צינור באורך 20 ס"מ לאחר שזרק את הצינור הצינור התפוצץ וגרם לפציעתו".

אירוע נשוא כתב התביעה גרם לפציעת התובע באופן קשה: אצבעות 2 ו-3 של יד שמאל עברו קטיעה מלאה עד עצם המסרק, הגליל המרוחק של האגודל השמאלית נקטע; ביד ימין נקטע הגליל המרוחק של אצבע 2 וכרית האצבעות 1 ו-3 של יד ימין. בנוסף נפגע התובע ברגליים ונגרם לו דמם בזגוגית עין שמאל. לתובע נקבעה נכות בשיעור של 37.1%. נכות זו, שנקבעה על-ידי המומחית מטעם התובע, מוסכמת גם על הנתבעת.

בדחותו את התביעה קבע כב' השופט א' דראל:

"74. למסקנה לפיה דין התביעה להידחות, הייתי מגיע גם אם הייתי מקבל את גרסת התובע ביחס למקום בו אירעה התאונה.

75. הרשלנות אותה מייחס התובע לנתבעת נובעת מנוכחות כוחות הביטחון במקום הפיצוץ, מעת לעת, עובר לאירוע (סעיף 9 לסיכומי התובע).

76. כאמור, התובע טען כי האירוע התרחש ממערב לכפר בית עלאם. עוד הוא טען כי מקום האירוע נמצא כ-2.5 ק"מ מבסיס צבאי.

77. באשר לטיבו של החפץ אותו הרים, מסר התובע כי מדובר בצינור שאורכו 30 ס"מ והיה בצבע צהוב (עמ' 12).

78. בסיכומיו, טען התובע כי הנתבעת השאירה את החפץ המסוכן במקום האירוע ולא דאגה לפנותו או לפוצץ אותו במסגרת פעילותה לסילוק חומרים מתפוצצים שנעשתה באיזור.

79. כפי שנראה להלן, גם בהנחה שהתובע נפגע במקום שבו טען שנפגע, אין די בכך כדי להטיל על הנתבעת את החבות לשאת בנזקיו.

הזיקה בין הצבא לבין השטח בו אירעה התאונה

80. התובע טען כי החפץ הושלך או הושאר באיזור פתוח, אליו באים אנשים ללא השגחה או שמירה. הוא מייחס את השלכת החפץ להימצאותו של בסיס צבאי באותו מקום.

81. השטח הצבאי המצוי במרחק של כ-2 קילומטרים מהמקום בו לטענת התובע היה מונח החפץ אינו שטח אש אלא שטח אש ללא אש, כפי שהעידה מרכזת תיאום האימונים של פיקוד המרכז, גב' ורד יצחקי. לדבריה 'נכון לפברואר 1983 השטח באותו(ה) עת היה שטח ללא אש. עד לשנת 1999 לפחות בשטח המדובר לא היו אמורים לירות או לא ירו. השטח שימש לפעילות ללא אש בלבד' (עמ' 8).

82. העדה תיארה את השטח בו מדובר באופן הבא:

'ש. חרבת בית עלם זה נמצא בתוך השטח שלכם.

ת. יכול להיות שיש חלק קטן. אני לא זוכרת את השמות אבל בכל מקרה בתוך שטח האש לא יכלל איזור מיושב. גם אם זו חרבה, יכול להיות שהחרבה היא חרבה מבחינת תעוד עתיקות וכן הלאה.

היא לא תהיה מיושבת בכל מקרה ואנו נדאג שלא יהיו בא(ה) פולשים כאשר היא בתחום שטח האש. ברגע ששטח האש נסגר צה"ל דואג לסגירת השטח ששטח נסגר יהיה נקי לחלוטין מתושבים ומאיזור מיושב.'
(עמ' 6)

83. יצויין כי התובע העיד כי במקום שבו אירע המקרה לא נשמעו יריות אלא רק במרחק רב יותר (עמ' 11).

84. לפיכך, טענת התובע לפיה המקום בו נפגע הוא בקרבת מקום בו היה שטח אש לא הוכחה אלא ההיפך מכך, הוכח כי אין מדובר בשטח אש ששימש לירי חי. העדה אמנם ציינה כי בהמשך, צמוד לאותו שטח גם שטח אש 'באש' אך לא נטען דבר לגבי השטח הצמוד ולא ניתן ללמוד מקיומו על קשר בינו לבין המקום בו נפגע התובע.

85. יתירה מכך, התובע לא נפגע מקליע. קיומו של שטח אש בקרבת מקום, אינו מסביר בהכרח את הימצאותו של החפץ המתפוצץ ועדיין יש לקשור בינו לבין שטח האש.

86. בהקשר זה אוסיף כי אין כל טענה לכך שהנתבעת החזיקה בשטח בו שהה התובע, לטענתו, ולכן אין מקום לטענתו לפיה יש להעביר אל הנתבעת את נטל הראיה מכוח סעיף 41 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש).

זיהוי החפץ כחפץ הקשור לצה"ל

87. כאמור, החפץ תואר כחפץ צהוב שאורכו 30 ס"מ והוא בצורת צינור.

88. בחקירתו הנגדית התקשה התובע לתאר את המטען: הוא ציין כי מדובר במטען באורך של 30 ס"מ בצבע צהוב. כאשר הופנה לתשובתו לשאלה 30 הוא אמר כי אמר שזה היה כמו שעון של אוטו. בא-כוח הנתבעת שאל אותו האם נכון כי מדובר במטען שמאפיין את השימוש של ארגוני המחבלים (עמ' 15) והתובע השיב שאינו יודע.

89. בהיעדר החפץ המתפוצץ או שרידיו אין לדעת האם החפץ קשור לפעילות צבאית והאם הושאר במקום על-ידי כוחות הביטחון או על-ידי גורמים אחרים. בהיעדר זיקה בין הנתבעת לבין החפץ, אין גם בסיס לטענת התובע להיפוך נטל הראיה על-פי סעיף 38 לפקודת הנזיקין.

90. בהקשר זה נקבע על-ידי בית-המשפט העליון במקרה דומה כי:

'המערער נפצע עקב התפוצצות חפץ שמצא בסמוך לביתו בכפר צור-באחר. תביעת פיצויים שהגיש נגד המדינה בטענה שמדובר בחומר נפץ שהושאר על-ידי חיילי צה"ל נדחתה, לאחר שבית-המשפט המחוזי מצא, כי לא עלה בידי המערער להוכיח את תביעתו. וכך נכתב בפסק-הדין:

מקובלת עלי... (הטענה) כי לא ניתן לזהות את מקורו של אותו חפץ לא ידוע, ובמיוחד לא ניתן לדעת, גם לא לשער, מי היה זה שהביא את החפץ למקום והשאירו עד שנטל אותו (המערער) לידיו. אפילו היה מוכח כי מדובר בתחמושת או באמצעי לחימה, גם כאלה הנמצאים בשימוש צה"ל, לא היה בכך כדי להביא למסקנה כי אותו חפץ הושאר במקום על-ידי כוחות צה"ל... (המערער) אמנם טען כי 'באיזור ההוא היה כל הזמן צבא'... אולם לא ניתן פירוט לגבי המועד והתקופה בהם שהו כוחות צה"ל. בכל מקרה, עצם העובדה כי כוחות צה"ל שהו בשטח בתקופה זו או אחרת בעבר, אין בה די כדי ללמד על כך שחפץ זה הושאר במקום על-ידי כוחות צה"ל...

אף טענותיו של המערער כי נגרם לו נזק ראייתי בשל העלמת או השמדת הממצאים שנמצאו בשטח, נדחתה על-ידי בית-המשפט המחוזי לאחר שקבע כי לטענה הזו לא הונחה תשתית ראייתית.

בערעור בפנינו חזר המערער על טענותיו בדבר הנזק הראייתי שנגרם לו, והוסיף וטען כי אילולא נגרם נזק ראייתי זה יכול היה המערער להוכיח כי מדובר באמצעי לחימה שבשימוש צה"ל. כן טען המערער, כי מכלול הראיות, ובמרכזו עדויות בדבר הימצאות חיילי צה"ל באיזור, מוליך למסקנה, במידת הוודאות הנדרשת במשפט האזרחי, כי חיילים אלה השאירו אחריהם את חומר הנפץ.

טענות אלה אינן מקובלות עלינו. ממצאיו ומסקנותיו של בית-המשפט המחוזי מעוגנים היטב בחומר הראיות שבא בפניו, ומסכימים אנו עמו כי אין בראיות אלו תשתית מספקת, אף לפי מאזן ההסתברויות, להוכחת התביעה.' (ע"א 1745/00 באסם עווד אללה נ' מדינת ישראל - משרד הביטחון, תק-על 2001(3), 589 (2001))

91. דברים אלה יפים גם לענייננו.

אחריות כוחות הביטחון לחפץ המתפוצץ

92. המסקנה אותה מסיק התובע מכך שבמרחק מסויים מהאיזור בו היה לפי טענתו האירוע היה מצוי שטח אש היא כי 'בהיעדר ראיות סותרות מטעם הנתבעת, מחייבות את המסקנה כי החפץ המתפוצץ הושאר במקום ו/או הושלך על-ידי כוחות הביטחון של מדינת ישראל'.

93. למסקנה זו לא ניתן להסכים, שכן אין די בכך שבמרחק כזה או אחר מצוי שטח אש אלא יש לבסס גם את הטענה כי בשטח זה הושארו מטעני צינור וכי היתה התרשלות כל שהיא מצד הנתבעת בהשארת המטען.

94. בהקשר זה טוען התובע כי לאור סמיכות המקום והזמן יש להניח כי הפיצוץ אירע עקב רשלנות של כוחות הביטחון. איני יכול לקבל את ההנחה הזו שכן לא הוכח כי קיימת סמיכות מקום או סמיכות זמן בין שהיה של כוחות הביטחון במקום לבין האירוע נשוא כתב התביעה.

הנזק הראייתי ואיסוף הראיות על-ידי הנתבעת

95. התובע טען כי האירוע נחקר על-ידי כוחות הביטחון ביום בו אירע, בעת ששהה בבית-החולים.

96. הוא מלין על כך שהנתבעת לא הציגה את תוצאות החקירות שביצעה וטוען כי בכך גרמה לו לנזק ראייתי.

97. קשה שלא להתקומם מטענה זו. הנתבעת הגישה את יומני המבצעים כראיות מטעמה ולא הסתירה דבר. דווקא התובע, על גרסתו הכבושה, הגיש את התביעה שנים לאחר המקרה. יתירה מכך, התובע ובני משפחתו יכולים היו לפנות לצבא ולמשטרה זמן רב לפני המקרה, לנסות ולאתר ראיות טובות יותר ולקבל את ממצאי החקירה אך דבר לא נעשה.

98. התובע זימן כעדים מטעמו גם מספר נושאי תפקידים בנתבעת. בין היתר העיד ראש מדור תביעות שטחים, בוריס מסקופ. עוד הוזמנה מפקדת מרכז תיאום אימונים של פיקוד המרכז, ורד יצחקי.

99. מר מסקופ מסר בחקירתו הראשית על-ידי בא-כוח התובע כי נעשו פניות לארכיון צה"ל אך לא אותר קצין המינהל האזרחי שיצא כביכול למקום ואף תחקר את התובע (עמ' 1). עוד הוא התייחס לרישום על כך שיצא ג'יפ למקום אך גם בעניין זה לא אותרו נוסעי הג'יפ או כל מידע אודות הממצאים.

100. הנתבעת הגישה מספר תעודות עובד ציבור:

א. תעודת עובד ציבור של רב פקד מרקו אלמליח לפיה לא מופיע במחשב תיקי מז"פ אירוע התפוצצות חפץ בכפר אידנא שבנפת חברון ביום 1.3.91.

ב. תעודת עובד ציבור של סנ"צ שלמה אפרתי, קצין אח"ק חברון המעיד כי אין חומר נוסף מעבר ליומן האירועים לתאריך הרלוונטי.

ג. תעודת עובד ציבור של סג"מ גלעד כהן ממפקדת מצ"ח המתאר בדיקה במאגרי מידע לגבי חקירת מצ"ח ותיקי חקירה שנפתחו בשנה שלאחר המועד הנטען של המקרה. לפי האמור בתעודה, לא נפתחה חקירת מצ"ח בנוגע לאירוע.

ד. תעודת עובד ציבור של גב' מיכל צור, מנהלת ארכיון צה"ל, המפרטת את המסמכים המצויים בארכיון.

101. לא התרשמתי כי נגרם לתובע נזק ראייתי שמנע ממנו להוכיח את תביעתו בצורה טובה יותר על-ידי הבאת עדי ראיה נוספים או הגשתה בשלב מוקדם הרבה יותר, שהיה מקל על בירורה. כך, התובע נמנע מהבאתו של ה'אדם השלישי', החבר הנוסף שהיה עמו ועם אבו שחישה בטיול שערכו.

סיכום

102. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכיח את תביעתו ולפיכך התביעה נדחית."



8. הפרות סדר וגרימת נזקים

ב-ע"א 6970/99 30 בשעת בוקר, נרצח בדקירות סכין הרב שמעון בירן ז"ל, תושב היישוב כפר דרום המצוי בלב איזור דיר-אל-בלח שברצועת עזה. בעקבות הרצח החלו הפרות סדר נקודתיות מצד כמה מתושבי האיזור היהודיים. במעשיהם הם גרמו נזקים לשכניהם הערבים, החפים מכל פשע. המערערים, תושבי איזור דיר-אל-בלח, הגישו תביעה ובה טענו כי המשיבים - מדינת ישראל ומפקד אוגדת עזה - אחראים לנזקיהם, מכוח עוולת הרשלנות ועוולת הפרת חובה חקוקה.

כב' השופט א' ריבלין דחה את הערעור, אך עם זאת קבע, כי המדינה אינה חסינה מפני אחריות בנזיקין גם בעיתות לחימה.

כב' השופט מתייחס לטענת המערערים שטענו כי כוחות הביטחון עמדו מנגד, בעת שתושבי האיזור היהודים, פרעו ברכושם ובגופם. וכדבריו; אין לשלול אפשרות כי המדינה תמצא אחראית בנזיקין בגין אי-מניעת מעשים פליליים או אף מעשי איבה שנעשו על-ידי אחר. אך יחד עם זאת, אחריות כזו מן הראוי שתוטל בזהירות הראויה, תוך בחינת צפיותו של האירוע העברייני, האמצעים שננקטו למניעתו, והקשר הסיבתי שבין הפרת החובה לבין הנזק שנגרם בפועל.

במקרה דנן, מוטלת על המשיבים חובת זהירות כלפי המערערים. אלא שלא הוכח כי המשיבים חדלו ולא נקטו את האמצעים הסבירים למניעת הנזק. המשיבים נקטו אמצעים למניעת הפרות הסדר, ולא הוכח כי שיקול-דעתם חרג מן הסביר וכי אין לו אחיזה במציאות.

בחינת סבירות הפעולה נעשית על יסוד הנסיבות שנגלו לעיני הנוגעים בדבר על יסוד הנתונים שהיו ידועים להם בזמן אמת. בעניין דנן התרחש האירוע, כאמור, בתקופה מתוחה ובחבל ארץ רגיש עד מאוד. אירוע טראגי - רצח רב היישוב - יצר סכנת התלקחות בשני עברי המתרס. מקבלי ההחלטות נדרשו להתמודד עם מיתחם רחב של תרחישים וסיכונים אפשריים. הם נדרשו להקצות את כוח-האדם למגוון משימות. הם ניצבו בסיטואציה שלא היה ניתן לצפות בה במדוייק את כל קשת האירועים העלולים להתרחש ואת התוצאות שינבעו מכל פעולה שתינקט. הם נדרשו לקבל החלטות קשות בזמן אמת תוך הפעלת שיקול-דעת רחב. הם נקטו פעולות מהירות על-מנת למנוע הסלמה באיזור, לאור כל האמור ובהתחשב בעובדות המקרה, מגיע בית-המשפט למסקנה המתבקשת כי אין מקום להטיל אחריות בנזיקין על המשיבים ועל-כן דחה את הערעור.



9. נפילה מאופניים

ב-ת"א (ב"ש) 9447/99 31 נדונה תביעת נזיקין, שעילתה נזקי גוף אשר נגרמו לתובעת כתוצאה מתאונה, אשר לטענתה, נגרמה בשל רשלנות הנתבעים, בעטיה נפלה מאופניה וניזוקה.

אחת השאלות בהן עסק כב' השופט אריאל ואגו היא האם הראתה התובעת והוכיחה כי נפלה מאופניה בעטיו של מחדל רשלני מצד מי מהנתבעים? בהשיבו בשלילה ובדחותו את התביעה בעילה של רשלנות הנתבעים קבע כב' השופט הנכבד כי "דין התביעה בעילת הרשלנות להידחות, וזאת הן לאור היעדר יכולת לקבוע ממצא בדבר הפרת חובת הזהירות על-ידי מי מהנתבעים, ובכך, למעשה, קביעת התרשלותם, והן בהיעדר יכולת לקשור, ברמה העובדתית, את אתר נפילת התובעת למיקומו של "הבור" שבקיומו תולה התובעת את קרות התאונה". זאת ועוד. לא ניתן היה לקבוע ממצא לטובת התובעת ולגרסתה בדבר מיקום אתר הנפילה, והקשר בין נפילתה למיקומו של אותו מעביר מים או אלמנט תיעול.



10. פגיעה מסבכה

ב-ע"א 2004/92 32 הלך המשיב על המדרכה, בתחום שיפוטה של העיריה (המערערת), ומבלי משים, נפגע בדרכו מסבכה, שגובהה כ-30 ס"מ. פנס התאורה במקום לא האיר. כתוצאה מהפגיעה נפל המשיב ונפגע במרפקו הימני ובפרקי ידיו. הוא תבע את העיריה, וייחס לה רשלנות בשתיים: שימת גידור נמוך מדי שהיווה מכשול על המדרכה, וכן היעדר דאגה לתקינות התאורה באותו מקום. העיריה לא כפרה בחובת הזהירות העקרונית שהיא חבה, אך טענה שחובה זו לא הופרה.

בית-משפט קמא קיבל את עילת הרשלנות הראשונה, עילת המכשול. בית-המשפט גם מצא כעובדה שפנס הרחוב אמנם לא האיר, אך סבר שדרכו של פנס להתקלקל, והטוען רשלנות עליו הראיה שהעיריה התרשלה מלתקנו, ובנטל זה לא עמד המשיב. מכל מקום די היה בעילת המכשול כדי שבית-משפט קמא יחייב את העיריה בנזקי המשיב.



11. נפילת סככה

ב-ע"א 862/80 33 המשיב 1 החנה את מכוניתו תחת סככה המצויה באיזור חוף הים שבתחום שיפוטה של המערערת. בהיותו לצד מכוניתו, מתחת לסככה, נפל חלק ממנה ופגע בו ובמכוניתו.

בית-המשפט המחוזי חייב בנזיקין את הבעלים והתופסים של החלקות, עליהן בנויה הסככה וכן חייב את המערערת על שלא פעלה להסרת המכשול שבדרך הציבורית עליה עמדה הסככה ולא הזהירה מפניו. ומכאן הערעור.

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט ברק קבע, כי אפילו לא מוטלת על רשות שלטונית כל חובה, וסמכותה היא רשות בלבד, עשויה אותה רשות לחוב חובת זהירות ברשלנות בשל אי-הפעלה רשלנית של סמכותה או בשל הפעלתה הרשלנית.

זאת ועוד, חובת הזהירות מבוססת על החובה לצפות את הנזק. היא חייבת לקחת בחשבון את נתוניה של הקבוצה, אליה משתייך המזיק, ואת נתוניו של המזיק.



12. פגיעה מענף שהוצב על מדרכה

ב-ת"א (חי') 517/94 34 התובעת, ילידת 5.6.80, כיום כבת 18, טוענת כי נפגעה ביום 29.10.92, בהיותה כבת 12.5 מענף דקל נוי שתול באדנית שהוצבה על מדרכה ברח' קדיש לוז בקריית מוצקין. התובעת נפגעה בעינה הימנית ומומחה רפואי קבע כי לתובעת נכות צמיתה בשיעור 14.5%.

נפסק מפי כב' השופטת ב' גילאור:

"8. דקל הנוי שנבחר על-ידי העיריה לקשט את המדרכה ושהיה שתול באדנית, היה דקל נוי דוקרני, עוין לסביבה ולמשתמשים במדרכה מאחר וענפיו הארוכים חרגו מתחומי האדנית, גם אם טופל באופן שוטף ותדיר.

אין הבדל בין חלק המדרכה המרוצף בלבנים לבין חלק המדרכה הסלול - שניהם משמשים הולכי רגל ועוברים ושבים העוברים שם, אם כי באופן טבעי מעבר מרבית המשתמשים הוא בחלק הסלול מאחר והוא מרוחק משפת הכביש. חריגת ענפי דקל הנוי הדוקרני מהאדנית באופן שהם מגיעים גם אל חלק המדרכה הסלול מהווה בפני עצמה סיכון למי שיתקל בהם, וגובהם הגיע לגובה ראשי ילדים שנהגו לעבור שם תדירות עקב קרבתו של בית-הספר שנמצא שם.

לדעתי, לא היה צורך לגדר את הדקל הדוקרני או להזהיר מפניו בשלטים מתאימים, שכן הגידור לא היה מונע את התפשטות הענפים, כפי שאלו יצאו מתחומי האדנית, והאזהרה מפני דקל דוקרני מיותרת שכן גם ילדים בגילה של התובעת צריכים לדעת שהדקל הדוקרני, דוקר.

עצם העובדה שהעיריה החליטה לשתול כעץ נוי דקל דוקרני ושמה אותו באדנית במדרכה המשמשת מעבר להולכי רגל, יש בכך מעשה רשלנות ביצירת סיכון למשתמשים במדרכה.

בהפעלת סמכותה (והחובה העולה מהקניית סמכות זו, לעשות בה שימוש) לשתילת עצי נוי בשטחה, מן הראוי כי העיריה תפעיל שיקול-דעת נרחב, על-ידי התאמת סוגו של העץ לסביבה בה הוא נשתל, תוך שקילת שיקולים רחבים יותר של טובת אוכלוסיית המשתמשים/נהגים בכללותה והסיכונים המיוחדים לאוכלוסיה זו. אין בעובדה שלמקרה התאונה לא אירוע תאונות דומות בעבר (או יתרחשו בעתיד, שכן האדניות ובהן עצי הנוי הוסרו מהמדרכה האמורה), כדי להוות קנה-מידה לרשלנות, כשם שאירוע תקלות ותאונות אין בו כשלעצמו כדי להעיד על קיומה של רשלנות. אין המדובר בסיכון הצפוי ממהות הדרך, אלא ביצירת סיכון חדש, שאינו מתחייב, וניתן למניעה בנקיטת אמצעי זהירות פשוטים יחסית.

9. לטענת הנתבעות אם תיקבע אחריות העיריה לאירוע, יש להטיל על התובעת רשלנות תורמת בשיעור של 100% מאחר ולא שמה-לב לנעשה בדרכה.

שוכנעתי, כי בגילה של התובעת במועד התאונה, ועל-אף שיש להניח ידעה את הסיכון הצפוי מדקל דוקרני, רשלנות העיריה כלפיה מלאה ואין בהתנהגותה רשלנות תורמת.

בנסיבות האירוע כפי שנקבעו לעיל, הצבת האדנית ובה הדקל, שענפיו מגיעים למקום המיועד להליכת עוברי אורח, מהווים מכשול שהציבה העיריה בדרכה של התובעת, ולעניין זה יפים דברי כב' השופט צ' א' טל ב-ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם (טרם פורסם):

'...אין דרכם של בני-אדם להתבונן בדרכים (בבא קמא כ"ט, חו"מ תי"ב)...'

הלא בכל פעם שאדם נתקל במכשול שבדרך - אילו התבונן לא היה נכשל. אבל אחריותו של מי שנתן את המכשול בדרך היא דווקא כלפי מי שלא התבונן. כך נקבעה לא אחת אחריות של רשויות מקומיות על מכשולים שבדרך..."



13. התקלות בבור שהיה במדרכה

ב-ת"א (הרצ') 1600/04 35 בעת שהלכה התובעת דרך רחוב חבקוק משהגיעה לפינת רחוב הנמל, נתקלה בבור שהיה במדרכה כתוצאה מריצוף שבור וחסר של האבנים המשתלבות. לטענתה היא לא ראתה את הבור כי היה מכוסה בצמחיה שהסתירה אותו. לתאונה היו עדי ראיה, בני-זוג, חברים של התובעת.

כב' השופטת מיכל שריר בקבלה את התביעה קבעה כי הנתבעת אחראית לנפילתה של התובעת ברשלנות.



14. מעצר שווא

ב-ת"א (יר') 11573/04 36 נדונה תביעה נזיקית בסך של 60,000 ש"ח שהוגשה על-ידי קטין והוריו, בגין מעצרו של התובע. המעצר נמשך מספר שעות. תחילתו לאחר התייצבותו של התובע במשטרת חברון, בסביבות השעה 11:00 לפני הצהריים. סופו בשחרורו של התובע על-ידי בית-המשפט עוד באותו היום בשעות אחר הצהריים. לטענת התובעים, המעצר לא היה חוקי, כפי שקבע בית-המשפט בהחלטת השחרור. לפיכך הם תובעים פיצוי בעד נזקי המעצר, אותם הם מעריכים בסך של 42,000 ש"ח בגין שלילת חירותו של התובע ובסך של 18,000 ש"ח בגין עגמת הנפש שנגרמה לכל התובעים.

בית-המשפט קבע, כי מעצר שווא עשוי להקים עילת תביעה בנזיקין נגד המדינה (בנוסף לעילת תביעה לפי סעיף 38 לחוק המעצרים) עשוי, אך לא חייב. וכדבריו:

"העילה הרלוונטית לענייננו, שהיא גם העילה היחידה הנזכרת בטיעוני התובעים, הינה רשלנות. אכן, עוולת הרשלנות הינה המקור המרכזי להגנה על זכויות הפרט מפני מעשי הרשות (ד' ברק-ארז, עוולות חוקתיות (התשנ"ד); א' ברק, פרשנות במשפט - פרשנות חוקתית (התשנ"ד), 792-777; י' גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור", חלק ראשון, משפט וממשל ב (התשנ"ה), 339 חלק שני, משפט וממשל ג (התשנ"ו), 55). כל זאת אימתי? מקום בו המדיניות המשפטית, הבוחנת את ההקשר הנדון, את נסיבות המקרה ואת התנהלות המדינה, מחד, והאזרח, מאידך, תומכת בהטלת חובת זהירות מושגית וקונקרטית על המדינה. היה ושיקולי המדיניות אינם מצדדים בהטלת חובה כזאת, לא יהיה בהתנהלות נציגי המדינה כדי להקים רשלנות, אפילו אם פעולתם היתה שלא כדין. אין שוויון מתמטי בין סמכות סטטוטורית לבין חובת זהירות ברשלנות, אך קיומה של הסמכות הוא שיקול רב ערך בגיבושה של המדיניות המשפטית העומדת ביסוד חובת הזהירות. עם זאת, הסמכות הסטטוטורית אינה השיקול היחיד. יש לקחת בחשבון שיקולים נוספים."37

זאת ועוד. גם אם חובת הזהירות קיימת, עדיין כדי שהמדינה תחוב ברשלנות צריך להתקיים בה יסוד ההתרשלות, רוצה לומר: הסטיה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר.

"היקף התפרסותה של אמת-המידה של 'האדם הסביר' נקבע על-פי מידת התגובה של הסכמה או של אי-הסכמה של השופט כלפי התוצאה. תגובה זו מבוססת בעיקרה על הניסיון האנושי של השופט מזה ועל עקרונות ומטרות חברתיות מזה."38

כדי להכריע האם טיפולה של המשטרה בעניינו של התובע עלתה כדי רשלנות לא ניתן, איפוא, להסתפק בעצם חוסר החוקיות של שעות המעצר שמאז הגעת התובע אל תחנת המשטרה ועד לשחרורו בבית-המשפט. יש להוסיף ולבחון את הרקע שהוביל את מי שהחליט על המעצר לקבל את אותה החלטה; את הצורך בהטלת אחריות בנזיקין בנסיבות הספציפיות לשם הכוונת התנהגותה של המשטרה בעתיד ולשם הבטחת זכויות היסוד של הנחקרים לחירות אישית ולשמירה על הכבוד; ואת הקלקולים העשויים לצמוח כתוצאה מהטלת האחריות הן לעבודת המשטרה והן לאופן התייחסותם של חשודים אל מערכת האכיפה והמשפט. חיוניותן של "מסננות" מעין אלה לצורך קיומה של רשלנות הוצגה על-ידי בית-המשפט העליון בדיון בתביעת נזיקין שעניינה אופן שימוש המשטרה בסמכות המעצר:39

"לצורך ביצוע התפקידים המוטלים עליה, נתונות בידי המשטרה כל הסמכויות הנדרשות; מה שנדרש מאנשי המשטרה, כמו מיתר הנמנים עם מנגנון המדינה, הוא להפעיל את הסמכויות בתבונה ולהשתמש בכוחות הנתונים להם באותה מיומנות וסבירות ולנקוט אותם אמצעי זהירות, המתחייבים בנסיבות המקרה, כפי שאדם סביר וכשיר לאותו עניין היה נוקט, והכול מתוך המגמה שלא לגרום נזק מעבר לנדרש לביצוע אותה משימה."



15. רכיבה על אופניים בגן ציבורי

ב-ע"א 343/74 40 המערערת נפגעה על-ידי רוכב אופניים. התובעת טוענת כי העיריה התרשלה בכך שלא פיקחה באופן ראוי על קיום האיסור לכניסת אופניים לגן, ביום בו ארעה התאונה.

בית-המשפט קבע, כי בין רשות מקומית, לבין המבקרים בגניה הציבוריים הפתוחים לקהל, מתקיימים יחסים של חובת זהירות (כמידתה של רשות סבירה, נבונה וכשירה), ולכן קיימת במקרה זה חובת זהירות מושגית. גם ידיעתו של ניזוק אודות קיום סכנה, אינה שוללת את חובת הזהירות כלפיו, באם אין בידו אפשרות לנקוט צעדים כנגד הסכנה. אם נטיל על העיריה לשים פקח בכל גן היא תסגור את הגן בגלל העלויות ובמצב זה יפגע הציבור כולו. יש להיזהר שלא להגזים בדרישות זהירות מגופים ציבוריים. ייתכנו מצבים בהם לא יהא זה ראוי כי גוף ציבורי ישקיע משאבים מוגזמים על-מנת למנוע כל אפשרות קלושה כי יואשם ברשלנות. עם זאת, אין להרחיק לכת עד לכדי הוצאת רשלנות רשויות מקומיות מתחום השיקול וההכרעה השיפוטיים.

בית-המשפט צריך לבצע איזון בין הצורך בבטיחות, לבין צרכי הכלל וחלוקת משאביו. אין מקום למצוא את הרשות אשמה ברשלנות בתנאים שנוצרו: לאור מגבלות התקציב, ולאור הצבת שלטים האוסרים רכיבה על אופניים, לא היה מקום לדרוש נקיטת צעדים חריפים יותר כגון הצבת פקחים, או בהיעדר יכולת כספית - סגירה של הגן.



16. משרד הבריאות

אין חולק כי על משרד הבריאות ואורגניו, כרשות שלטונית, חלה חובת זהירות מושגית כלפי הנזקקים והמשתמשים בשירותיו, וזאת כחלק ממדיניות משפטית ראויה. במיוחד חלה החובה לאור העובדה כי משרד הבריאות הוא בר-הסמכא בענייני בריאות, ובעל סמכויות ייחודיות המסורות רק לו, לרבות הסמכתו הבלעדית לאשר רישום תכשירים רפואיים.

ב-ת"א (ת"א) 2292/00 41 קבע כב' השופט א' גורן כי למבקש לרשום תכשיר אין כל חלופה אחרת אלא לפנות בבקשת רישום לרשות, והרשות יכולה לצפות שסירוב לבקשת הרישום עלול לגרום נזק למבקש. משכך, במקרה זה, יש לבחון האם חלה על משרד הבריאות ואורגניו גם חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת.

התובעת טענה, כי על הנתבעים חלה חובת זהירות קונקרטית, אותה הפרו הנתבעים, בכך שלמרות שיכלו והיו צריכים לצפות את הנזקים שייגרמו לתובעת עת דרשו ממנה לקיים ניסוי שדה ממושך על חשבונה, לצורך מעקב אחר השלכות הזרקת התכשיר לפרות על בריאותן ועל החלב שנחלב מהן, ולמרות שידעו מלכתחילה או בשלב מוקדם של הניסוי, כי ההחלטה באם לרשום את התכשיר לא תסתמך על תוצאות הניסוי, התמהמהו בהחלטתם, לא חסכו מהתובעת את הוצאות הניסוי ולא מנעו או צמצמו את נזקיה, ובשל כך הם חבים בנזיקין כלפיה.

לעניין זה, קבע כב' השופט א' גורן כי "אף אם קמה במקרה הנוכחי חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת, איני סבור כי התובעת הרימה את נטל השכנוע, להראות כי זו הופרה". וכדבריו:

"החלטת המנהל האם לרשום את התכשיר או לסרב לרשמו, המותנית בשכנועו בכך שהתכשיר אינו מזיק לבריאות הציבור, הינה החלטה שבשיקול-דעת. בפסיקה נקבע לא אחת, כי החלטת רשות שבשיקול-דעת צריכה להיות מבוססת על תשתית של עובדות. תשתית עובדתית צריכה לעמוד בארבעה מבחנים: איסוף נתונים; התחשבות בנתונים רלוונטיים בלבד ודחיית נתונים לא שייכים; בחינת אמינות הנתונים; וראיות מהותיות. ככלל, על התשתית העובדתית להיות כזו שרשות סבירה היתה מסתמכת עליה לצורך קבלת ההחלטה הנדונה.

חובה על הרשות לשקול בכל מקרה את מכלול הנתונים והנסיבות עובר למתן ההחלטה בדבר הפעלתה של סמכות או בדבר הימנעות מהפעלתה. על-כן, בבחינת סבירותה של התוצאה - היא ההחלטה שקיבלה הרשות - יש לשאול, בין היתר, האם טרם קבלת ההחלטה נשקלו השיקולים הנכונים, והאם יוחס להם משקלם הראוי, תוך עריכת איזון ביניהם.

ככל שמדובר בהחלטה העלולה לפגוע בזכות יסוד, כגון פגיעה בחופש העיסוק (כפי שנטען במקרה הנוכחי), עליה להתבסס על נתונים מהימנים ומשכנעים במיוחד, ועל תשתית ממשית של עובדות (וראו בג"צ 987/94 יורונט קווי זהב (1992) בע"מ נ' שרת התקשורת, פ"ד מח(5), 412, 413-4 (1994); בג"צ 3094/93 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' ממשלת ישראל, פ"ד מז(5), 404, 420-1 (1993)).

במקרה הנוכחי, נראה כי המשנה למנהל עמד בדרישות אלה.

מהמצוי בתיק עולה, כי בתחילתו של הליך הרישום, היתה עמדת המשנה למנהל חיובית בנוגע לתכשיר, ונטייתו היתה להתיר את רישומו, לאור היתר השימוש שניתן לו על-ידי ה- FDA בארה"ב. ואולם, לאור המלצת ועדת הויידה לערוך בישראל ניסוי שדה מבוקר, לבחינת השפעות השימוש בתכשיר על בריאות הפרות בישראל, קיבלו הנתבעים את עמדת הוועדה והחליטו על ביצוע המעקב לצורך בחינת הנושא בצורה מקיפה ולעומק. בהתאם, אושר לתובעת לייבא את התכשיר בכמות מוגבלת לצורך הניסוי בלבד.

במהלך הניסוי, ותוך כדי שהנתבעים למדים על חילוקי-הדעות המדעיים בעולם לעניין השלכות השימוש בתכשיר על בריאות הציבור, החליט המשנה למנהל למנות ועדות מומחים נוספות לבחינת הנושא (ועדות גרין המוזכרות לעיל), שכללו מגוון מומחים מתחומים שונים הקשורים לעניין, לרבות הנתבע 3, שמינויו התבקש לאור היותו מנהל תחום המזון במשרד הבריאות. החשש המרכזי של המשנה למנהל נגע להשפעות השימוש בתכשיר על החלב, המהווה מוצר יסוד, ועל-כן לא חסך במשאבים לבדיקתו.

במקביל החליט המשנה למנהל לעצור את הניסוי, שבאותו שלב התייתר, לאור הבנתו כי גם באם יבוצע הניסוי על-פי כל הדרישות וההנחיות, יניב בסופו של דבר תשובה חלקית בלבד, ובעיקר לעניין השלכות השימוש בתכשיר על בריאות הפרות; אולם, בכך לא יהיה די כדי לשכנעו כי התכשיר אינו מזיק לבריאות הציבור, כפי שנדרש ממנו כתנאי לאישור.

בהחלטתו, קיבל המשנה למנכ"ל את המלצותיה של ועדת גרין השניה, מחשש לפגיעה אפשרית בבריאות הציבור. בוועדת גרין השניה התגלעו בתחילה חילוקי-דעות בין המומחים, והם התקשו לגבש מסקנה אחידה. אולם, לבסוף, המליצה הוועדה שלא לרשום את התכשיר, וזאת לאחר קבלת מסקנות דו"ח הוועדה המדעית, העוסקת באמצעים וטרינריים הנוגעים לבריאות הציבור מטעם האיחוד האירופאי (Scientific Committee on Veterinary Measures relating to Public Health). לפי דו"ח זה, מאחר והשימוש בתכשיר מעלה את רמת ההורמון החלבוני IGF-1 בפרות ובחלב מתוצרתן, לא ניתן לשלול את האפשרות כי צריכת חלב זה עלולה להעלות את הסיכון לפגיעה במערכת העיכול, בעיקר אצל תינוקות, וכן את הסיכון לחלות בסרטן השד וסרטן הערמונית.

19. לאור כתבי הטענות והראיות שצורפו להם, לא סברתי כי הנתבעים נסמכו בהחלטתם על שיקולים זרים ועל נתונים שאינם קשורים לעניין, וההחלטה התקבלה על בסיס תשתית עובדתית כנדרש.

גם אם הליך קבלת ההחלטה נמשך זמן רב, אין בכך כדי לשלול את תקינות ההליך. בנסיבות העניין נראה, כי ההססנות הממושכת היה לה על מה להסתמך, ומדינות רבות בעולם, לרבות מדינות האיחוד האירופאי, התלבטו ארוכות בשאלה האם לאשר את השימוש בתכשיר אם לאו. דווקא החלטה מהירה ובלתי-שקולה ומבוססת היתה מהווה נטילת סיכון בלתי-סביר והפרת חובת הזהירות כלפי כלל הציבור, שהדאגה לבריאותו מופקדת בידי הנתבעים.

מדיניות משפטית ראויה צריכה לעודד משנה זהירות בהליך אישור ורישום תכשירים רפואיים. על המנהל לשים לנגד עיניו את בריאות הציבור ולהיות משוכנע שזו לא תיפגע מרישום התכשיר, גם במחיר נזקים פוטנציאלים למי שחפצים ברישום.

יפים לעניין זה דבריו של כב' הנשיא שמגר, בפסק-דין לוי הנזכר לעיל:

'לטעמי, כאשר עניינה של טענת הרשלנות הוא בהפעלת שיקול-דעת, על בית-המשפט לצאת מנקודת מוצא כי המדינה לא תחוב בנזיקין, למעט מקרים חריגים. נקודת מוצא זו עולה בקנה אחד עם ההכרה בכך שהרשות מפעילה את שיקול-דעתה לא לטובתה היא אלא לטובת הציבור בכללותו. על-כן, הטענה כי האיזון אשר אליו הגיעה המדינה בהחלטתה, אותו איזון בין אינטרסים, קבוצות אוכלוסיה ומטרות מתחרות, אינו האיזון הרצוי, טענה זו לא די בה להקים אחריות בנזיקין, גם אם סבור בית-המשפט כי ניתן היה להגיע לאיזון טוב יותר. שיקול-דעת, פירושו החופש להחליט בין מספר דרכי פעולה אלטרנטיביות. בחירה באלטרנטיבה הפחות טובה, כשלעצמה, אינה מקימה לאזרח את היכולת לקבל פיצוי כספי, גם אם בחירה זו גרמה לו נזקים. בית-המשפט אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות מדיניות של הרשות השלטונית.' (פסקה 29 לפסק-הדין)

20. פקודת הרוקחים והתקנות משקפות רגולציה של אישור רישום לעניין תכשירים רפואיים, לרבות תכשירים וטרינריים, ומעניקה למנהל מתחם שיקול-דעת ומתחם סבירות רחבים לפעולתו, ולא בכדי. אישור תכשירים רפואיים, לרבות וטרינריים, יכול שתהיה לו השלכה על כלל הציבור ובריאותו. לא בנקל ירשום המנהל תכשיר בפנקס התכשירים הרשומים, ועליו להשתכנע כי אינו מזיק או אינו עלול להזיק לבריאות. המדובר בשיקולים מקצועיים, ובית-המשפט לא יתערב בהחלטות מסוג זה ובמדיניות של הרשות בהפעלת סמכותה על-פי נסיונה ומומחיותה, אלא אם יוכח בפניו כי ההחלטה סוטה באופן מהותי וקיצוני מהסביר, וכי חוסר ההגיון הטמון בהחלטה יורד לשורשו של עניין. וכך כבר נקבע בעניין על-ידי בית-המשפט העליון:

'משנוכח בג"צ לדעת כי המשיב שיתף בהחלטתו גורמים מומחים, האמונים על בחינת היותו של התכשיר מתאים לאישור על-פי קריטריונים מקובלים, לא יתערב בג"צ בשיקוליו ובמסקנותיו של המשיב שבתחום המקצועי.' (בג"צ 30/82 ראובן מעיין נ' המנהל הכללי של משרד הבריאות, פ"ד לו (2), 477 (1982))

במקרה הנוכחי, משרד הבריאות והמשנה למנהל לא חסכו במשאבים על-מנת לאסוף את מלוא הנתונים הרלוונטיים לקבלת החלטה בדבר אישור התכשיר. הם אספו נתונים מדעיים ומחקריים שהצטברו בעולם, ערכו מחקר משווה בדבר מצב אישור התכשיר במדינות שונות בעולם, הקימו ועדות מומחים ואישרו עריכת ניסוי שדה ברפתות בישראל. רק לבסוף, לאור מכלול הנתונים, קבע המשנה למנהל כי אינו יכול להשתכנע כי אין בשימוש בתכשיר משום סכנה לבריאות הציבור.

21. המסקנה העולה מכל האמור היא, כי משרד הבריאות ואורגניו חבו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעת, שביקשה לרשום תכשיר רפואי בפנקס התכשירים, וזאת בהתאם לסמכותו הסטטוטורית, אולם הנתבעים לא הפרו חובתם זו במעשים רשלניים ובנטילת סיכונים בלתי-סבירים, ומשום כך אינם אחראים בנזיקין כלפי התובעת.

אין להאשים את הנתבעים בנזק הממוני שנגרם לתובעת, הנובע מעלויות יבוא ואחסון התכשיר ומהכשרת כוח-האדם המקצועי לצורך הניסוי. בבחינת שיקול-הדעת נראה, כי דרישת הניסוי שדרשו משרד הבריאות והמשנה למנהל מהתובעת מהווה אמצעי מידתי וסביר, לתכלית ראויה של הגנה על בריאות הציבור, כאשר המשנה למנהל ניסה מצידו לצמצם נזקים אלה ולהפסיק את הניסוי משסבר שהתייתר, ודווקא התובעת היתה זו שהתנגדה והביאה על עצמה עלויות נוספות.

לפיכך, תביעת התובעת לפיצוי נזיקי בגין אי-רישומו של התכשיר נוכח ההליכים לאישורו, נדחית."


_______________
1. ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' אלי גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985).
2. דברי כב' השופט משה בייסקי ב-ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337 (1984). וראו גם ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' סוהן, פ"ד מב(3), 733 (1988); ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 272 (1990); ע"א 5604/94 חמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 498 (2004).
3. דברי כב' השופט אליעזר ריבלין ב-ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 185 (2002).
4. ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט(1), 102 (1995).
5. ראה גם ישראל גלעד, "האחריות בנזיקין של רשויות ציבור ועובדי ציבור", חלק א, משפט וממשל ב (התשנ"ה) 339, 351.
6. ראו והשוו ע"א 915/91 מדינת ישראל נ' לוי, פ"ד מח(3), 45, 68 (1994); ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס ואח', פ"ד נח(5), 167 (2004).
7. ע"א 457/64 א' מנטל נ' עיריית פתח-תקווה, פ"ד יט(1), 540.
8. ד"נ 6/66 כאלד שחאדה, קטין באמצעות אביו מצטפא יוסף שחאדה נ' עתמאן אבראהים חילו ואח', פ"ד כ(4), 617 (1966).
9. ראה גם ד"נ 6/66 כאלד שחאדה נ' עתמאן ואח', פ"ד כ(4), 617 (1966), בו עוסק כב' השופט לנדוי בשילוב התפקיד הציבורי בחובת הזהירות ברשלנות.
10. ע"א 343/74 ר' גרובנר ואח' נ' עיריית חיפה ואח', פ"ד ל(1), 141 (1975).
11. ע"א 684/76, 692, 697 אייל נ' פוקסמן, פ"ד לא(3), 349 (1977).
12. ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3), 757 (1983).
13. ת"א (ב"ש) 8075/94 סבח אלי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, תק-של 98(3), 1281 (1998).
14. ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3), 757 (1983).
15. ע"א 73/86 לוי שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג(3), 343 (1989).
16. ע"א 1678/01 מדינת ישראל נ' וייס, פ"ד נח(5), 167 (2004).
17. ע"א 6970/99 אבו סמרה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(6), 185 (2002).
18. ע"א 429/82 מדינת ישראל נ' תמר סוהן, פ"ד מב(3), 733 (1988).
19. ע"א 126/85 ר.ג.מ. מרט נ' מדינת ישראל, פ"ד מד(4), 272 (1990).
20. ע"א 5355/97 מדינת ישראל נ' מדאח, תק-על 98(3), 53 (1998).
21. ע"א 751/68 רעד נ' מדינת ישראל, פ"ד כה(1), 192 (1971).
22. ת"א (יר') 4130/02 סמיר ראזם נ' מדינת ישראל משרד הביטחון, תק-של 2006(1), 10393 (2006).
23. ת"א (יר') 4781/00 עזבון המנוח נאסר עריקאת ואח' נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון, תק-של 2006(1), 16001 (2006).
24. ע"א 1071/96 עזבון המנוח אמין פואד אלעבד ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(1), 1746 (2006).
25. ע"א 101/81 דג נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 32 (1984).
26. ע"א 8425/02 בדר נ' פארוק, פ"ד נח(2), 673 (2003).
27. כביטויו של כב' השופט הלוי ב-ע"א 211/63 יחזקאל נ' קלפר, פ"ד יח(1), 563.
28. דברי כב' השופט י' כהן ב-ע"א 724/70 חמדאן נ' פחמאווי, פ"ד כה(2), 785.
29. ת"א (יר') 11190/02 מחמד חסן מחמוד עואד נ' מדינת ישראל, תק-של 2006(1), 12361 (2006).
30. ע"א 6970/99 אחמד אבו סמרה ואח' נ' מדינת ישראל ואח', פ"ד נו(6), 185 (2002).
31. ת"א (ב"ש) 9447/99 לוי נעמה נ' מועצה איזורית חוף אשקלון ואח', תק-של 2006(1), 12687 (2006).
32. ע"א 2004/92 עיריית קריית אונו נ' מנחם שחם, תק-על 95(1), 1011 (2005).
33. ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר ואח', פ"ד לז(3), 757 (1983).
34. ת"א (חי') 517/94 נפוסי מורן (קטינה) נ' עיריית קריית, תק-מח 98(3), 2109 (1998).
35. ת"א (הרצ') 1600/04 ברומברג מרים נ' עיריית תל-אביב, תק-של 2006(1), 9024 (2006).
36. ת"א (יר') 11573/04 צבי ליבוביץ ואח' נ' מדינת ישראל, תק-של 2006(1), 4725 (2006).
37. ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז(3), 757 (1983).
38. ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט(1), 113 (1985).
39. ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3), 337 (1984).
40. ע"א 343/74 גרובנר נ' עיריית חיפה, פ"ד ל(1), 141 (1975).
41. ת"א (ת"א) 2292/00 ש.ח. מהנדסים ויועצים בע"מ נ' משרד הבריאות, תק-מח 2009(1), 6487, 6500 (2009).