botox

רשלנות בנק

1. הפרת חובות הנאמנות והזהירות החלות על בנק

ב-ת"א (שלום-חי') 11055/06 1 נפסק מפי כב' השופט יהושע רטנר כי לבנק החובה לנהוג בזהירות, באמון ובתום-לב בטיפולו בענייניו של הלקוח. מערכת היחסים שבין לקוח ואף מי שאינו לקוח, לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה.

הבנק ופקידי הבנק נתפשים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר בשל כך שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה. מאחר שהפרט רוחש במקרים רבים אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים, ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן.

מכוח מערכת יחסים מיוחדת זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות - שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל.

"הבנק ופקידיו אמורים לפעול בכל מה שקשור לכספי לקוחותיו המצויים בידיו, כשהם מונחים על-ידי שיקול של טובת הלקוח. יחסי הבנקים והלקוח הינם יחסי תלות של הלקוח בבנק. זאת ועוד, "הנאמנות הכפולה", העשויה להתעורר באיזון האינטרסים של טובת הלקוח, מחד גיסא, ושל רווחיות הבנק, מאידך גיסא, מצריכה מידה רבה של טוהר מידות, יושר והגינות. בגלל מצבור המידע, המצוי בידי פקידי הבנק, ובגלל התלות של הלקוח בייעוץ פקידי הבנק ובשירותים שהם מעניקים, יכולה להיווצר זמינות למעשי שחיתות. בין הבנקים ללקוחותיהם מתקיימים יחסי נאמנות, והלקוחות מונחים בכלכול ענייניהם הכספיים על-ידי עובדי הבנקים, שהתנהגותם מצריכה רמה גבוהה של ניקיון כפיים והימנעות מלהיות נתונים להשפעות בלתי-ענייניות במהלך מילוי תפקידם כלפי כל פרט, המהווה את ציבור הלקוחות, וכלפי הציבור בכללותו."2

לאור הנ"ל, הכלל הוא, שעל בנקאי לנהוג, בפעולותיו כלפי לקוחו, כבנקאי סביר.3 במסגרת חובה זו על הבנק שלא לעצום את עיניו ואל לו להימנע מלברר את העובדות לאשורן מקום שבנקאי סביר היה מבררן. חובה זו, משתרעת גם על הקשר החוזי שבין בנק ולקוחו.4

ב-דנ"א 1740/91 5 כב' השופט מ' חשין קבע כי:

"חובתו העיקרית של בנק כלפי לקוחו הוא למלא אחרי הוראות הלקוח כפי שהן מעת לעת. במסגרת זו תמצא החובה לכבד שיקים שמשך הלקוח לזכותו של צד שלישי, וחובה זו על הבנק למלא במהירות, ביעילות ובשלמות... למותר לומר, כי הפרתה של חובה זו - אי-כיבודו של שיק - עלולה לגרום לקוח נזקים שקשה לשערם מראש - הן נזקים כספיים והן נזקים לשמו הטוב - וממילא עלולה לחשוף את הבנק לתביעה מצד הלקוח בעילה של הפרת חוזה. בצד חובה זו, ואף בגדריה, מוצאת את מקומה חובתו של הבנק כלפי לקוחו לנקוט באמצעי זהירות ראויים, ולעשות ככל הניתן והראוי כדי למנוע אפשרות שפלוני ירמה את לקוחו ויגזול את רכושו."

נורמות ההתנהגות של בנק כלפי הלקוח אינם מקובעים בהוראות החוק בלבד. קיימות חובות מוגברות שיסודן בדיני הצדק ובדיני תום-הלב והינן חובות רחבות מעבר לאלה הקבועות בחוק. בתי-המשפט החמירו את הדרישות הנורמטיביות החלות על הבנק. נקבע כי נורמות אלה אינן רק בחינת חובות אמון בלבד אלא חובות נאמנות מוגברות שגולשות עד כדי פיצויו של צד ג' בגין פעולות שלא כדין של לקוח הבנק בחשבונותיו גם כאשר הבנק לא נתן יד לפעולות כאלה.

בבסיס קיומן של נורמות אלה עמד, בין היתר, העיקרון שיש לאזן נכונה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח וכי הבנק הינו מפזר נזק טוב היכול לספוג נזק ביתר קלות מן הלקוח או צד ג'. עוד נקבע כי רשימת החובות אינה סגורה.

הפסיקה חזרה והדגישה את חובות הגילוי והנאמנות של בנק כלפי לקוחות ומקבלי שירות. כך למשל, נפסק כי הבנק נושא בחובות גילוי מיוחדות כלפי ערבים, ובכללם הממשכן נכס כערובה לחיוב, וזאת הן מכוח סעיף 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981, והן מכוח החובות הכלליות, הקבועות בדיני החוזים ובדיני הנזיקין.6 הבנק מחוייב שלא להטעות את מקבל השירות, וכן לגלות לו כל פרט בעל חשיבות לגבי השירות הניתן ולגבי הסיכונים הכרוכים בו.7

הפסיקה הוסיפה ועמדה על חובתו של הבנק ליתן את השירות בנאמנות ובזהירות ראויה, ולנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב בעת מילוי תפקידיו.8



2. חובת הגילוי

הבנק הוא סוכנות חברתית.9 הבנק חב בחובות אמון מוגברות כלפי הציבור בכלל, וכלפי לקוחותיו בפרט. חובות אלה מציבים דרישה לגילוי מלא ולמתן הסבר מפורט. גם חוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981 ("חוק הבנקאות"), מטיל על תאגידים בנקאיים איסור לעשות, במעשה או במחדל, דבר העלול להטעות לקוח בכל עניין מהותי. אך חוק הבנקאות איננו יוצר רשימה סגורה של "חובות בנקאיים", לא מבחינת תוכן החובות ולא מבחינת מעגל האנשים כלפיהם חב הבנק חובות. חוק הבנקאות יכול להגביר את החובה או לפרטה, אך אין הוא "מקור" של החובה. הוא מיישם עיקרון רחב של תום-לב, החל על חטיבת החוזים הצרכניים באופן מועצם.10

מכוח עיקרון תום-הלב חלה חובת הגילוי גם על הסכמי משכון. הכלל הוא שהבנק או המלווה נדרשים למסור ללקוח ולממשכן מידע מספיק על השלכותיו של אותו המסמך עליו הם מוחתמים. המכשירים של ערבות או של משכנתה "מספקים הצדקה מספקת לנקיטת מדיניות אשר תגונן על הערבים, בשל חשיבותם הסוציו- אקונומית".11

ב-ע"א 5893/91 12 המשיבים רכשו דירה מחברת כוכב שומרון. מימון הבניה נעשה בין השאר על-ידי הבנק המערער. החברה התמוטטה והמשיבים לא קיבלו את הדירות. לשם רכישת הדירות לקחו המשיבים הלוואות מן המערער.

בית-המשפט קבע, כי בין בנק ללקוח קיימים יחסים אשר מקימים חובת גילוי של הבנק ללקוח, לכך שהבנק עלול להימצא בניגוד אינטרסים כאשר הלקוח לוקח הלוואה כדי להעביר את הכסף לחברה, שהבנק יודע שהיא בקשיים. הפרת חובת הגילוי יוצרת עוולה מכוח דיני הרשלנות.

מערכת היחסים בין בנק לבין לקוח ולדעת כב' הנשיא מ' שמגר אף מי שאינו לקוח, היא מערכת יחסים מיוחדת שנובעת מהאמון הרחב שרוחש הציבור כלפי מוסד זה. לבנק יש לעיתים מידע שאין לציבור הרחב והוא בעל אמצעים טכניים וכישורים מיוחדים. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים ללקוחותיו בעוד לנפגע אין יכולת דומה. כיוון שהפרט סומך על הבנק הוא נוטה לא לנקוט אמצעי זהירות כדי למנוע נזק אפשרי אפילו כשיש ביכולתו לעשות כן. מכוח מערכת יחסים זו מוטלות על הבנק חובות מיוחדות ביניהן חובת הסודיות וחובת הגילוי. בין הבנק ללקוח שוררים גם יחסי נאמנות. מערכת יחסים זו, מטילה מעצם הגדרתה חובת אמון על הבנקים. רמת הסתמכותו של הלקוח ופעולות הבנק לא תשפענה על יצירת החובה אלא רק על היקפה. מחובת הנאמנות נובעת גם חובת גילוי. כשעוסקים בהלוואה מסוג משכנתה ומערכת היחסים בין הלווה לבין הבנק והקבלן היא קרובה, הבנק יודע מה השימוש שיעשה בכספי ההלוואה ויודע שהחברה לה ימסור הכסף לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה כשהבנק הוא בעל אינטרס מהותי בהזרמת כספים לחברה. האיזון מחייב הבנק לגלות שהוא נמצא בניגוד אינטרסים. די שהבנק יאמר ללקוח הבא ליטול הלוואה לשם הזרמת כספים ללקוח אחר של הבנק שמאחר שנוצר ניגוד אינטרסים בשל זיקת הבנק ללקוחותיו הבנק נמנע מלבצע הפעילות המבוקשת (די לידע כי יש ניגוד אינטרסים, ואין צורך לדווח על קשיי החברה).

כמו-כן, הבנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים. הם משמשים לעיתים כשלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית. גם מאפיין זה מצדיק לעיתים את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות תוך אנלוגיה להלכות שמגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות. סיבה נוספת להטיל על הבנקים חובת גילוי במקרה של ניגוד אינטרסים היא שהעלות המוטלת על הבנק במקרים כאלה היא נמוכה, המידע ברשותו ואילו ללקוח אין הידע וההבנה הדרושים והוא מסתמך על הבנק באופן עיוור. מרגע שהופרה חובת הגילוי קמה עילת תביעה מכוח דיני הרשלנות. גילוי ניגוד האינטרסים היה מביא לבדיקה נוספת מטעם המשיבים, שיתכן שהיתה מונעת מהם השקעה בדירות החברה.


3. התנהגות "בנק סביר"

האמצעים שעל הבנק לנקוט כ-"בנק סביר" משתנים ממקרה למקרה על-פי הנסיבות.

רמת הזהירות המוטלת על בנק כלפי לקוחו, הינה לנקוט בכל אותם אמצעי זהירות שבנק סביר היה נוקט בהם בנסיבות העניין.

יחד עם זאת, ניסיון החיים מצדיק יצירתן של הכללות שונות. הכללות אלה הן ביטוי קונקרטי, ברמות הפשטה שונות, של השיקולים השונים שיש להתחשב בהן בקביעת רמת הזהירות. הן מתחשבות, על-כן, בהסתברותו של סיכון אפשרי, בהוצאות הנדרשות מהבנק ולקוחו למניעת הסיכון, בחומרת הנזק (לבנק וללקוח), בערך החברתי של הפעילות הנעשית באמצעות הבנק, וביכולתו של הבנק והלקוח למניעת הסיכון או "לפיזורו".

עם זאת, יש לחזור תמיד ולשנן, כי הכללות אלה אינן אלא ביטוי לעיקרון כללי, אחיד וקבוע.13



4. חובת תום-הלב

ב-ת"א 5272/03 14 קובע כב' השופט בועז אוקון כי במקרים של משכון או ערבות:

"מכוח עיקרון תום-הלב חלה חובת הגילוי גם על הסכמי משכון.

הכלל הוא שהבנק או המלווה נדרשים למסור ללקוח ולממשכן מידע מספיק על השלכותיו של אותו המסמך עליו הם מוחתמים (Cornish v. Midland (1985) 3 All E R 513,Bank 523 ). המכשירים של ערבות או של משכנתה 'מספקים הצדקה מספקת לנקיטת מדיניות אשר תגונן על הערבים',15 בשל חשיבותם הסוציו-אקונומית."

וכשבהמשך פסק-דינו קובע כב' השופט אוקון:

"לכן, בכל מקום בו הבנק מחתים אדם על ערבות או משכנתה, שנועדו להבטחת חובותיו של אדם אחר, עליו להגדיר בשפה ברורה ופשוטה את היקף הסיכון. חובה על הבנק להבהיר את תניות החבות בצורה המפורטת ביותר. אחת הדרכים לעשות כן היא "לפרק" את תניית החבות למרכיבים נפרדים, אשר יבהירו כי החבות מתייחסת לחובו של אחר, לחוב עתידי, לסוג החוב העתידי ולאפשרות של גלגול ערבויות. לא ניתן לכלול את כל החיובים בתניה אחת אשר הרעיון העולה ממנה יכול להיות מובן, אך הסיכון החבוי בה הוא בלתי-מתקבל על הדעת. כאשר באים לצקת פרשנות לתניה כזו, מעמדו של הבנק כסוכנות חברתית עשוי לחייב אימוץ כללים פרשניים רחבים אף יותר מן הכלל הרגיל של "פרשנות נגד המנסח".

מדפי החשבון של הלווה עולה, כי כבר בימים שקדמו ללקיחת ההלוואה, היתה קיימת בחשבונו של הלווה יתרת חובה, דבר שהיה אמור להגיע לידיעתו של הנתבע בעת חתימתו על כתב הערבות.

לא נטען ולא הוכח מטעם הבנק, כי לנתבע הוסברו תנאי הערבות עליהם חתם, כולל העובדה כי הוא חב בתשלום לבנק כערב גם בגין יתרת החוב שקיימת ללווה בגין ההלוואה ובגין חיובים שונים נוספים בחשבונו השוטף ('...בגין סכומים המגיעים או שיגיעו לבנק מאת הלווים על-פי כתב זה ולרבות לסילוקה של כל יתרה דביטורית בחשבון הנפרד...')."

ב-ת"א (ת"א-יפו) 45/92 16 קובעת כב' השופטת הניה שטיין כי "חובת פקיד הבנק, מכוח דיני החוזים, להסביר לערב את מהות והיקף הערבות, עליה הוא חותם, נובעת מעצם מעמדו של הבנק והבנקאי ותחושת האמון שרוחש להם הצבור".

על כך אמר ד"ר א' פורת17 כי:

"לקוחות ושאינם לקוחות נוהגים לתת אמון מיוחד בבנקאי שעמו הם באים במגע, כמו גם בכישוריו של הבנק ובאמצעיו הטכניים. במקרים רבים אין הם נדרשים לחוות-דעת נוספת לפני שהם נוהגים על-פי עצתו ואף אין הם בודקים בעין בוחנת את פעילותו. זה האחרון (פקיד הבנק - הערת המחבר) נתפס בעיני רבים כאיש אמון, הבקיא במלאכתו ושעקר ייעודו ליתן שירות מקצועי הוגן לצבור. התפקידים הציבוריים שממלאים הבנקים רק מחזקים רושם זה. הבנקים מצידם שוקדים על הגברת אמון הצבור בהם, ואף סביר שיוטלו עליהם חובות הבאות להגשים את הצפיות הסבירות שהם עצמם תורמים להיווצרותן."

בספרה של פרופ' גבריאלה שלו,18 מציינת המחברת לעניין עיקרון תום-הלב הקיים בדיני החוזים כי "חובת תום-הלב כוללת חובה לגלות צד השני לפני כריתת החוזה עובדות חשובות, ואפילו עובדות שהצד השני היה יכול לגלותן בכוחות עצמו, כאשר גילוי זה מתחייב ממהות העסקה ומנסיבות המקרה".

קל וחומר, כאשר קיימים הבדלים ברורים ומהותיים בין הצדדים המתקשרים בחוזה, ובמקרה זה, הבנק שהינו גוף בנקאי גדול והנתבע.19



5. דרישות מוגברות של תום-לב

הפסיקה הבחינה בין חובת זהירות מושגית לחובת זהירות קונקרטית כפי שבאה לידי ביטוי ב-ת"א 1226/85 20. בית-המשפט קבע שהחובה הכללית על-פי דיני הנזיקין לנקוט באמצעים סבירים למניעת נזק מאדם, הופכת במהלך ניהולו של משא-ומתן לחובה קונקרטית, שלא ליתן הודעה רשלנית שיש בה כדי להטעות את הצד השני למשא-ומתן, והבנק חב חובת אמונים מיוחדת ללקוחותיו.21

אשר לטענה אפשרית של הבנק כי מדובר באנשי עסקים ולאור כך יש לבחון מידת חובת נאמנות הבנק קובעת כב' השופטת שטרנברג-אליעז ב-ת"א 3094/98 הנ"ל; "חובת הנאמנות משתנה בהתאם לסוג הלקוחות".

ב-ע"א 7825/01 22 ציין כב' השופט א' א' לוי כדלקמן:

"המסגרת הנורמטיבית החולשת על היחסים בין בנק ולקוח, מורכבת מפסיפס של נורמות משפטיות, שבעיקרן הן בעלות אופי חוזי. בבסיס יחסים אלה עומדים התנאים וההסכמות שגיבשו הצדדים לצורך הסדרת יחסיהם. אולם ההסדרים החוזיים אינם חזות הכול, הואיל והבנקים כפופים לחובות נוספות שבעיקרן שאובות הן מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), התשמ"א-1981. בנוסף לאלה, חלות על הבנק חובות שמקורן בדיני הנזיקין (ע"א 6799/02 יולזרי משולם ואח' נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ - סניף בורסת היהלומים ואח' (טרם פורסם); ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל ואח' (טרם פורסם); ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1), 369. עיקרן של חובות אלו הוא בדרישות מוגברות של תום-לב וגילוי נאות של הבנק כלפי לקוחותיו, ובאשר להיקפן וביטוין המעשי של אותן חובות, כל אלה נקבעים על-פי נסיבותיו של כל מקרה (ראו ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2), 573; ע"א 1548/96 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' זהבה לופו ואח' (טרם פורסם); ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1998) בע"מ ואח', פ"ד נד(2), 145)." (שם, פסקה 9)."23



6. כריכת תום-הלב בשאלת הרשלנות

הדיון בסוגיה זו עלה בעניין של הכרעה בשאלת תום-ליבו של בנק, שהתקשר בעסקת משכנתה עם קבלן, לגבי דירת המגורים של התובעים. שאלת תום-הלב מתבררת כאן בהקשרה המיוחד לעניין עסקאות נוגדות. הבחינה הנעשית מצריכה שיקולים בדומה לתחום הנזיקי:

"הפתרון בדיני תחרות הזכויות כרוכים, כידוע, בשתי קבוצות של שיקולים: שיקולי "Ex-ante" ושיקולי " Ex-post". אופיים של שיקולים אלה נגזר מן ההשקפה על מקרה של תחרות זכויות כמצב של חלוקת סיכונים בסיטואציה תאונתית. אם בחלוקת סיכונים עסקינן, הרי ששיקולים הקרובים לשיקולים בדיני נזיקין מעורבים בהכרעות. במסגרת שיקולי ה-"Ex-ante" מתחייב מן התפיסה האמורה כי תהיה התחשבות בדין באשמה היחסית של הצדדים, וביכולתם למנוע את האירוע התאונתי. שיקולים אלה באים לידי ביטוח. בחקיקה הקיימת, במסגרת דרישת תום-הלב, אשר היא תנאי חיוני לעדיפותו של הצד המאוחר, על-פי הדינים השונים המטפלים בעסקאות נוגדות. צד אשר ידע על הזכויות הקודמות בזמן, יכול היה למנוע את התאונה, ועל-כן אין לאפשר לו עדיפות."24

ההלכה הפסוקה דנה בווריאציות של כריכה כאמור בקבעה כי:

במקרה שלפנינו. התרשלות של הבנק (אם היתה) עשויה לעלות כדי חוסר תום-לב, או להוות ראיה מכרעת לחוסר תום-לב של הבנק. בכל מקרה, נראה כי שאלת הרשלנות ושאלת תום-הלב כרוכות, בעניין שלפנינו, זו בזו, עד כדי קושי להפריד ביניהן: "...ולא בהכרח רשלנות רגילה או רשלנות רבתי, מפקיעה את תום-הלב, אם כי רשלנות רבתי יכולה להוות ראיה בדבר חוסר תום-לב... נראה, כי עד כה לא נקבעו בפסיקה קריטריונים לעניין האבחנה בין השניים במצבים מסויימים וליישום כל אחד מאלה במקרים נתונים".25

ובעניין אחר:

"הכלל הוא, שרשלנות ותום-לב יכולים יפה לדור בכפיפה אחת; ואימתי יכולה 'רשלנות רבתי' לשמש ראיה על חוסר תום-לב, כשיש במחדליו של הקונה כדי להצביע על ידיעה או חשש שבלבו בדבר פגם הדבק בממכר ואם בזכות קניינו של המוכר, או בדבר כוונה לרמות או להתעשר ולא במשפט, וכיוצא באלה ידיעות וכוונות שאינן מתיישבות עם תום-הלב."26

הקושי בכריכת שאלת תום-הלב בשאלת הרשלנות, נעוץ באופן הבחינה השונה של כל אחד מהם. את הרשלנות בוחן בית-המשפט, על בסיס חובות זהירות. זו בחינה אובייקטיבית להתנהגותו של בעל העסקה. תום-הלב בעניין העסקאות הנוגדות נבחן בנוגע למודעות בעל העסקה בפועל, דהיינו מדובר בבחינה סובייקטיבית. עובדה זו, מנעה, באופן עקרוני, עד כה מלראות בצד לעסקה שנהג ברשלנות, צד חסר תום-לב. בפועל, נבחנה לא אחת רמת הזהירות של בעל עסקה כחלק בלתי-נפרד משאלת תום-ליבו:

"הידיעה על תביעת זכות של אדם בנכס אחר שוללת, באופן עקרוני, את האפשרות לטעון לקיומו של תום-לב. במקרה הנדון, טענותיו של הבעלים המקורי, שזכויותיו המקוריות היו מלכתחילה ידועות לקונה, הטילו על האחרונה את הנטל לבדוק את מצב הדברים לאשורו ולנהוג בזהירות מירבת."27

בפסק-הדין שניתן בעניין בריטיש וקולוניאל, נקבע כי התרשלותו של בעל העסקה הראשונה באי-רישום הערת אזהרה לטובתו, עולה כדי חוסר תום-לב, כך שזכותו של בעל העסקה הראשונה נסוגה אף בפני בעל עסקה שניה שלא עמד בכלל תנאי תקנת השוק לפי סעיף 9 לחוק המקרקעין (לא סיים את העסקה ברישום). בקביעה זו יש כדי ללמד על כך, שהתרשלותו של בעל עסקה, עשויה בנסיבות מיוחדות לעלות כדי חוסר תום-לב. ובמקרה שלפנינו - גם אם התנהגות הבנק אינה מגלה בהכרח מודעות או עצימת עיניים לזכותם של התובעים להבטחת השקעתם, ניתן לראות בבנק כחסר תום-לב נוכח התרשלותו כלפי התובעים.

רמת המודעות הנדרשת מהבנק אף יורדת כאשר מדובר בדירת מגורים, כך שדי בחשש מסויים של הבנק כי עשוי להימצא צד שלישי בעל זכות בדירת המגורים, כדי לבסס רמת זהירות שסטיה ממנה תעלה כי חוסר תום-לב. ב-ע"א 3002/93 28 נדונה תחרות בין זכותו של בנק מכוח עיקול לבין זכותו של בן-זוג בדירת מגורים מכוח הלכת השיתוף:

"ההגנה על זכויות צד ג' בעסקה לגבי נכס שהוא דירת מגורים מטילה נטל על צד ג', המחייבו בבדיקה ראויה ויזומה מצידו, מעבר להסתמכות על הרישום על-פי דין. אני מבקש להדגיש כי דברי מתייחסים לדירת מגורים בלבד."

לעניין זכותו הלא מהותית של הבנק מכוח העיקול בעניין סיטין, עומדת זכותו המהותית והרשומה של הבנק מכוח המשכנתה בעניין שלפנינו. כב' הנשיא א' ברק התייחס לשאלת מעמדה של הזכות בו מחזיק הצד המאוחר:

"...אם הנושה היה נרשם כבעל הנכס - ולא רק כמעקל - הוא לא היה גובר על זכותה של האישה מכוח הלכת השיתוף, אם בשעת הרישום הוא מודע לזכות האישה."

בפסק-הדין הנ"ל עלתה הטענה מצד הבנק, כי הלכת השיתוף מקימה זכות אובליגטורית בלבד, המשוללת כל תוקף כלפי צדדים שלישיים. בפסק-הדין נמנעו כב' השופטים מלהכריע במעמדה הקנייני של הזכות מכוח הלכת השיתוף. ההלכה שם נקבעה בהתאם להנחה, שגם אם זכותו של בן-הזוג מכוח הלכת השיתוף הינה ברף נמוך מבחינת עוצמת הזכות (חוזית בלבד) הרי:

"מה אופיה של זכות האישה בנכס שעליו חלה חזקת שיתוף הנכסים?... התשובות לשאלות אלה קשות הן... אין לנו צורך להכריע בהן, שכן אפילו זכותה של האישה היא כבעלת התחייבות לעסקה במקרקעין - כלומר, מצויה ברף נמוך מבחינת עוצמתה של הזכות - גם אז זכותה גוברת כלפי הנושה, וזאת מכוח דיני עסקאות נוגדות. פשיטא שזכותה גוברת אם אנו "מעלים את הרף" ומכירים באופיה היותר "קנייני" של זכות האישה. מאז פסק-דין סיטין אכן "עלה הרף הקנייני" של זכות מכוח התחייבות לעשיית עסקה במקרקעין. לאחר פסק-דין אהרונוב, זכות זו עומדת על רגליה כזכות קניין שביושר (ראו פסקה 20 לעיל). כאמור, זו הזכות שיש לתובעים בדירה. וכך כתב הנשיא א' ברק:

'ניתן להתגבר על קניין שביושר גם בלא רכישה בשוק הפתוח. די במימוש התחייבות המוכר כלפי קונה שני, שנעשתה בתמורה בתום-לב.'
(פסק-דין אהרונוב, עמ' 247ה)

אם כן, גם כלפי זכות קניין שביושר בלבד יש לבחון את תום-הלב של הבנק. החובות המורחבות שהוטלו על הבנק בעניין סיטין, מלמדות, כי די בחשש של הבנק, כי קיימות זכויות נטענות של צד ג' בדירת מגורים, כדי לבסס חוסר תום-לב של הבנק בהיעדר בדיקה ראויה ומעמיקה מצידו.

שאלת תום-הלב של הבנק נענית בהתאם למודעותו, או עצימת עיניו נוכח הזכויות, שהתובעים רכשו בדירה קודם לרישום המשכנתה לטובתו. שאלת המודעות נבחנת בכפוף לכך, שמאחר ומדובר בדירת מגורים, חלה חובה על הבנק לבדוק אם אכן יש זכויות לצד ג' בדירה (כאשר עולה חשש כזה) מעבר להסתמכותו על הרישום לפי הדין. אם הבנק התרשל, כך שהוא נמנע מלבדוק את זכויות התובעים מתוך חשש מהתוצאות (סובייקטיבית), אלא התבסס על הנחתו השגויה בדבר זכותו הגוברת (אובייקטיבית), הרי שלאור קביעות דומות בעבר, ובהתבסס על הפסיקה בעניין בריטיש וקולוניאל יש לקבוע כי התרשלות זו עולה כדי חוסר תום-לב בנסיבות המיוחדות של המקרה."29



7. היקפן של חובות האמון

ב-ע"א 5893/01 30 נקבע, שמערכת היחסים שבין לקוח לבין בנק היא מערכת יחסים מיוחדת, הנובעת מהאמון שרוחש הציבור הרחב כלפי מוסד זה. הבנק ופקידי הבנק נתפסים בעיני הציבור כסמכות מקצועית, בין היתר מאחר שברשות הבנק לא אחת מידע אשר אינו נגיש לציבור הרחב; הבנק כמוסד כספי הוא גם בעל כישורים מיוחדים ואמצעים טכניים שאינם נחלתו של הפרט. כל אלה עשויים לאפשר לבנק למנוע נזקים מלקוחותיו, בעוד שלנפגע הפוטנציאלי אין יכולת דומה.

מאחר שהפרט רוחש, במקרים רבים, אמון מיוחד לבנק, מאמין בכישוריו ובאמצעיו הטכניים ורואה בו גוף מעין ציבורי, נוטה הוא לעיתים שלא לנקוט אמצעי זהירות מצידו להקדים פני נזק אפשרי, אפילו יש בכוחו לעשות כן, ומטעם זה, מוטלות על הבנק חובות מיוחדות, שאינן מוטלות על צדדים לחוזה רגיל, לרבות החובה לגלות ללקוח את הסיכונים העומדים בבסיס עסקה שבה הוא מבקש להתקשר עם הבנק.31

ואולם, חובת הגילוי המוטלת על הבנק היא חובה תכליתית, ויש להטילה בהתאם לרציונל העומד בבסיסה. תכליתה של חובה זו למנוע מצבים שבהם אדם מן היישוב מתקשר עם בנק בעסקה שמשמעותה לא ברורה לו דיה, ושהמחיר שהוא עלול לשלם בגינה - כבד. במצבים אלה מוצדק וראוי להטיל על הבנק, הנתפס כגוף ציבורי, חובת גילוי מוגברת, כדי לאפשר ללקוח לכלכל היטב את צעדיו. לעומת זאת, אין זה מן הנדרש להטיל על הבנק חובה טכנית ומסורבלת להסביר ולפרט כל פעם מחדש את משמעות העסקה הנחתמת, מקום שמדובר בלקוח שקיבל הסבר דומה בעבר הלא רחוק, או כשמדובר בלקוח שהתנהגותו מעידה עליו כי הוא מבין היטב על מה הוא חותם. לשון אחר: לא הרי חובת גילוי כלפי אדם שאינו בקיא במשמעות העסקה שבה הוא מבקש להתקשר, כהרי חובת גילוי כלפי אדם שבקיא, מכיר ושנוהג לבצע פעולות פיננסיות המעידות על הבנתו את משמעות העסקה, כמו גם את הסיכונים הכרוכים בה. ויודגש: מקום שקיים ספק אם הלקוח אכן מודע למשמעות העסקה - מוטלת גם מוטלת על פקיד הבנק חובת גילוי מוגברת. כפי שהובהר לעיל, לא זה המצב במקרה דנן, בו הוכח שהמבקשת ניהלה, הלכה למעשה, את חשבונות החברה, וחתמה על שטרות משכנתה להבטחת חובותיה בעבר.32



8. היקפה של חובת הזהירות והנאמנות

ב-ע"א 7424/96 33 טען הבנק-המערער כי היקף חובת הנאמנות שהוטלה עליו רחב מדי, מאחר ולא דובר בלקוחות פשוטים אלא באנשי עסקים ממולחים ומתוחכמים:

"כאמור, בשיטתנו נקבעה חובת הנאמנות כאחד היסודות שביחסים שבין הבנק לבין לקוחו (ראו ר' בן-אוליאל, "כספת בבנק: תפיסה חדשה להגדרת טיב העסקה ולקביעת מידת האחריות מצד הבנק"). באומרנו כי היקף חובת הנאמנות משתנה בהתאם לסוג הלקוחות לא אמרנו אלא שהבנק יצא ידי חובת הנאמנות ברמת התנהגות שונה המותאמת הן ללקוח והן לנסיבות. באשר לקיום חובת הנאמנות, אין לומר כי החובה עצמה אינה מתקיימת כאשר מדובר בלקוח מנוסה הבקיא בעניינים פיננסיים; כל שאמרנו הוא, שביטויה הקונקרטי של הנאמנות אינו מחייב נקיטת אותם צעדים בכל המקרים, ואינו בא לידי ביטוי באותו אופן כלפי כל לקוח ובנסיבות של כל שירות בנקאי הניתן ללקוח, שהרי אין ביטויה של חובת הנאמנות כלפי לקוח מן היישוב שהעניינים הפיננסיים זרים לו והוא מסתמך על ייעוצו של הבנק בלבד, כביטויה כלפי לקוח שהוא איש כספים מנוסה. ביטויה וגילויה של חובת הנאמנות הם שמשתנים, איפוא, בהתאם לנסיבות וליתר הגורמים הרלוונטיים הן לסוג השירות והן למכלול מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח."

ב-ע"א 8971/02 34 עמד בית-המשפט על דרגות זהירות משתנות של בנק כלפי לקוחותיו, שהן נגזרת של נסיבות משתנות:

"העולה מפסק-הדין הוא שחובת הזהירות של הבנק כלפי לקוחותיו נגזרת משיקולים רבים, ובעיקרם - היעילות והמהירות הנדרשים, מחד, וחובת הזהירות, מאידך.

היקף החובה המוטלת על הבנק ישתנה ויותאם בכל עניין ועניין, על-פי נסיבותיו.

כך קבע בית-משפט לערעורים של ה- -1st Circuit בארה"ב, לעניין היקף חובת הזהירות והנאמנות של מנהל תיקי השקעות כלפי לקוחותיו,(Al Rizek v. Securities and Exchange Commission, Case No. 99- 2114,16/6/2000 ), כי מעשים שביצע המערער (ברוקר) בחשבונות לקוחותיו נעשו שלא כדין, בעיקר בשל היות הלקוחות חסרי כל ניסיון בשוק ההשקעות. לפיכך, גם אם סבר המערער בתום-לב שאסטרטגיית הסחר שנקט בחשבונותיהם טובה ונכונה, אסור היה לו להמליץ על אסטרטגיה כה מסוכנת ללקוחות חסרי ניסיון שלגבי חלקם דובר בחסכונות חייהם ובכסף שצברו למימון לימודים לבניהם. במקרה אחר, קיבל בית-משפט לערעורים של ה- -2nd Circuit את ערעורה של חברת ברוקרים שחוייבה לפצות לקוח בגין ייעוץ רשלני. נקבע כי לגבי אותו לקוח, לא היתה הצדקה לסטות מהכלל הפוטר ברוקר מאחריות לייעוץ שניתן ללקוח שחשבונו הוא מסוג Nondiscretionary Account (דהיינו: חשבון שבו אין שיקול-דעת לברוקר וכל ההחלטות מבוצעות על-ידי הלקוח). כך הואיל ודובר בלקוח אמיד מאוד, מנוסה בהשקעות במט"ח שהוכיח ידע, ניסיון ושיקול-דעת. בית-המשפט ציין כי זהו המקרה ההפוך למקרים בהם תורחב חובת הזהירות והנאמנות המוטלת על הברוקר (ראו: Henryk de Kwiatkowski v. Bear, Stearns & Co. et al. Case No. 01-7112, 19.9.02, וכן ראו: דנ"א 1740/91, בעמ' 55).

הידע והמיומנות של הלקוח אינם חזות הכול. אף מידת הסיכון שהלקוח מוכן לספוג, אינה פוטרת או מקטינה את חובותיו של הבנק, לתת שירות הולם בנסיבות כל מקרה ומקרה.

ראוי לבחון תדיר את מכלול חלקי תצרף ("פאזל") הנסיבות, השיקולים ותכלית העסקה הפיננסית, המתחברים זה עם זה לתמונה כוללת.

על הסטנדרטים הראויים וחובות אמון של דילרים בשוק המכשירים הפיננסיים העתידיים, ניתן ללמוד מפסיקה של בתי-המשפט האמריקניים.

בעניין שנדון בפני בית-המשפט הפדרלי של אילינוי, חוייב סוחר אופציות לפצות את החברה שעבד עבורה, על נזקים שנגרמו עקב החלטתו לבצע עסקה בסכומים שחרגו מההרשאה והסתיר מהממונים עליו החלטה זו (ראו: Michael Naiditch Vs. Banque de Gestion Privee-Sib, No. 92 C5290, Ill, 1995 U.S. Dist. L.13326).

בפרשה נוספת קבע בית-המשפט הפדרלי של ניו-ג'רסי, כי לצורך ביסוס תביעת השבה נגד סוחר בסחורות עתידיות, יש להראות שהתקיים material misrepresentation, דהיינו, מצג מטעה שהוצג ללקוח בעניין רלוונטי. "מידע בעניין רלוונטי", קבע בית-המשפט, הוא כל מידע שהיה משפיע על משקיע סביר בקבלת החלטה עסקית (CFTC v. Murray Rosenberg et. al, 85 F. Supp. 2d 424 (2000), U.S. Dist. Lexis 2052, 54 Fed).

בפרשה אחרת התקבלה תביעה נגד הדילר, משהוכח כי שיקר לגבי פתיחת חשבון בנק והצהיר הצהרות בלתי-נכונות בקשר לסחר באופציות (CFTC v. Muller, 570 F.2d 1296, 1300 (5th Cir. 1978), ובעניין נוסף מצא בית-המשפט פגם בהתנהגותה של דילרית שלא סחרה בהתאם לדיווחים שמסרה ללקוח (CFTC v. Skorupskas, 605 F. Supp. 923- 932, 933 (E.D. Mich. 1985). בית-משפט פדרלי לערעורים חייב חברת ברוקרים וברוקר שעבד בה בפיצוי עונשי, נוסף על פיצויי השבה, ללקוחה שנעשו בחשבונה פעולות בלתי-מאושרות, שחרגו מכללים שבקוד הפנימי של החברה ונגדו את אופי ההשקעות הסולידי שדרשה הלקוחה (Helen Aldrich v. Thomson McKinnon Securities Inc. et al, 765 F. 2d 243, 1985, U.S. App, Lexis 30537)."35



9. חובת הזהירות ודיני הנזיקין

חובת הבנק כלפי לקוחו היא לנהוג בזהירות, בתום-לב ובאמון. מקורה של החבות היא בקיום חוזה בין הבנק ללקוחו, אך שורשה של חובה כזו גם בדיני הנזיקין.36 הבנק חייב לנקוט מידה סבירה של זהירות לאור מהותו ותפקידו של הבנק.

מכוח חובת הזהירות החוזית מוטלת חובה על הבנק לנהוג בזהירות, ולמען האינטרס של הלקוח.37

הבנק כמוסד המנהל כספים של אחרים, נחשב כמוסד מקצועי בתחום, והלקוח הפונה לשירותיו מצפה לאמון מיוחד בשל כישורים אלה, וכן בשל האמצעים הטכניים העומדים לרשותו.38

חובת הזהירות על-פי פקודת הנזיקין נבחנת ברמת הזהירות המושגית, אם מבחינה עקרונית קיימת חובה בין הבנק כלפי הלקוח לגבי סוג הפעולות אליה משתייכת הפעולה הנידונה, וכן חובת זהירות קונקרטית, המחייבת בחינה של אותה חובה מושגית במקרה הספציפי הנוגע ליחסים שבין הבנק ללקוח.39



10. הבנק כנאמן

התייחס לכך בית-המשפט העליון ב-ע"א 422/85 40, באומרו כי "בעת האחרונה הנטיה היא להטות את כפות המאזניים לעבר הטלת חבות על הבנק, יותר מכפי שהדבר היה בעבר; הטעם לדבר הוא בעיקרו שהבנק נתפס במערכת היחסים הכוללת בינו ובין לקוחו כצד ה'חזק' שבידיו הכלים המתאימים כדי להגן על עצמו מפני מעשי חריגה של עובדיו".

בבסיסה, מערכת היחסים בין הבנק ללקוח היא מערכת יחסים שבין לווה ומלווה. אולם, במשך השנים הפסיקה הרחיבה את גבולות האחריות של הבנקים וייחסה להם חובות מוגברות המבוססות על תפיסת הבנק כנאמן.

ב-ע"א 5893/91 41 קבע בית-המשפט העליון:

"מודע אני לגישה הרווחת באנגליה ואשר מאפיינת את המשפט המקובל. מערכת היחסים הרגילה שבין הבנק ללקוח אינה מוגדרת שם כמערכת שבה הבנק חב כלפי הלקוח בחובות אמון, אלא שחובות אלה יכולות להיווצר במצבים מסויימים לאור פעולותיו של הבנק במקרה הספציפי...

לגישתי, כיום, לאור ההתפתחות הכלכלית והתעשייתית והמקום החשוב אותו תופסים הבנקים בפעילות זו, יהיה זה מוטעה לגרוס כי מערכת היחסים שבין בנק ללקוחו ואף בין בנק לאדם המבקש ללוות כספים היא מערכת יחסים שמאופיינת כמערכת יחסים רגילה של מלווה-לווה. הבנק משמש כמעט בכל המקרים כיועץ פיננסי בענייני השקעות ומייעץ אף בעניין סוג ההלוואות אותן כדאי לקחת, מידת פריסתם של ההחזרים בגין הלוואות אלו, הריבית המשתנה בגין החזרים אלו וכו'.

זאת ועוד, פקיד הבנק נתפש בעיני הלקוח כגורם אמין עליו ניתן לסמוך ולהסתמך, ופעמים רבות הלקוח מכלכל את צעדיו על-פי עצתו של האחרון (ראה ד"ר א' פורת, במסתו הנ"ל על אחריותם של בנקים). לכן, יש כיום להינתק, לדעתי, מתפיסתו של המשפט המקובל כפי שהיא באה לידי ביטוי באנגליה ואף בארצות הברית ולומר, כפי שנאמר לא אחת בפסקי-הדין שאוזכרו לעיל, כי מערכת היחסים בין הלקוח לבנק מושתתת במידה רבה על יחסי אמון ורק החריג הוא קיומם של יחסי לווה-מלווה במשמעותם הארכאית."
(שם, בעמ' 593)

לאור התפקיד הציבורי שממלאים הבנקים, התפתחה בפסיקה גם מגמה המתייחסת אליהם כאל גופים מעין ציבוריים ומטילה עליהם חובות מחמירות, בדומה לאלה המוטלות בדין על גופים ציבוריים:

"...בנקים ממלאים תפקידים ציבוריים רבים, כך הם משמשים לעיתים שלוחים לביצוע מדיניות ממשלתית ו'צינור' להעברת הלוואות ממשלתיות לציבור. גם מאפיין זה, מצדיק, במקרים מסויימים, את הרחבת אחריותם הנזיקית כלפי לקוחות ושאינם לקוחות, תוך לימוד אנלוגיה מן ההלכות המשפטיות המגדירות אחריותן של רשויות ציבוריות."42

לצד שיקולים אלה, התומכים בזכות החמרת החובות המוטלות על הבנק כלפי לקוחותיו, יש להביא בחשבון גם את האינטרסים המסחריים של הבנק, שיש בהם כדי להשפיע על המערכת הכלכלית כולה. על-כן, ראוי להימנע מהתערבות בהוראות חוזיות המגנות על אינטרסים לגיטימיים של הבנק.

כך גם קבע בית-המשפט ב-ע"א 1304/91 43:

"מצד שני, יש להביא בחשבון, בעיצוב החובה, גם את הקשיים המעשיים, העלולים להתלוות לחובה רחבה מדי, שבה לא יוכלו התאגידים הבנקאיים לעמוד; יש להתחשב גם באינטרס הציבורי ביציבות ובוודאות במערכת הבנקאית, הממלאת תפקיד מרכזי בפעילות הכלכלית במשק, וליישם את הוראת סעיף 3 באופן שאינטרס זה לא ייפגע שלא לצורך."

הדברים אמורים, לא רק בהיבט הכללי של יחסי בנק-לקוח, אלא גם בהתייחס לפעולות הספציפיות שמבצע הבנק עבור לקוחותיו, ובהתחשב במאפיינים המיוחדים לכל פעולה ופעולה. בקביעת היקפה של חובת הזהירות המוטלת על הבנק, למשל, נקבע כי "יש לאזן בין אינטרסים שונים, ושיקולי מדיניות הם המעצבים את גבולותיה של החובה".44 כך, בקביעת היקף אחריותו של הבנק במלאו את התפקיד של פירעון שיקים (paying banker), יש לשקול, זו מול זו, את החובה לקיים פעילות שוטפת, מהירה ויעילה של פירעון שיקים באופן כמעט מיידי, ובו-בזמן לנקוט באמצעי זהירות ראויים ולעשות כל הניתן והראוי כדי למנוע נזקים העלולים להיגרם ללקוח עקב מרמה. בסבך זה של שיקולים, ציין בית-המשפט העליון בפרשת פרוסט:45

"חייבת ההלכה לפרוץ לעצמה דרך מלך, והיא בפשרה ובאיזון ראוי בין אותם שיקולים סותרים: לאפשר פעילות שוטפת ובלתי-מופרעת של הבנק, ובעת ובעונה אחת ליצור כלי שיגן ככל הניתן על הלקוח מפני רמאות."

בהקשר זה, של האינטרסים המסחריים של הבנק אשר עשויים להשפיע על המערכת הכלכלית כולה, יש להביא בחשבון גם את המחיר הכלכלי אשר עשוי להילוות להטלת אחריות מוגברת על הבנק. מחד, להכבדת האחריות על הבנק עלות כספית, וזו תוטל בסופו של דבר על לקוחות הבנק. תוצאה זו עלולה לגלגל נזק שאמור ליפול על לקוח ספציפי או על קבוצה מסויימת של לקוחות על כלל לקוחות הבנק ולייקר את העלות של השירות הבנקאי. מאידך, העובדה שהבנק הוא נשא נזק טוב, אשר יכול לגלגל סיכונים על לקוחות רבים, תומכת, במקרים רבים, בהרחבת אחריותו של הבנק.46



11. יישום נכון של חובות הנאמנות תוך שמירה גם על אינטרס הבנק

חוקי הבנקאות השונים, הוראות בנק ישראל ובעיקר חוק הבנקאות (שירות ללקוח) עורכים קונקרטיזציה של חובת תום-הלב המוטלת על הבנק בבואו לבצע פעולה מול לקוחו, אולם ברור כי קונקרטיזציה שכזאת אינה שוללת את תחולת ההוראות הכלליות, לרבות את תחולתו של סעיף 39 לחוק החוזים ואת מהות החבויות הנגזרות ממנו.47

ההתקשרות בין בנק ללקוחו מאופיינת כהתקשרות חוזית המבוססת, כבמקרה דנן, על חוזים כתובים. כאמור לעיל, הפסיקה בארץ פירשה את מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח כמערכת שמטילה על הבנק חובות נאמנות ביחס ללקוחותיו.48

ביחס להיקף החובות הנגזרות מחובת הנאמנות נאמר על-ידי כב' הנשיא מ' שמגר:

"לכן, משנקבע בארץ כי מערכת היחסים שבין הבנק ללקוח היא מערכת יחסים שמטילה מעצם הגדרתה חובת אמון על הבנקים, הרי שרמת הסתמכותו של הלקוח ופעולותיו של הבנק תשפענה לא על עצם יצירתה של החובה, כי אם על היקף החובה ומידתה. כאמור, היקף החובה ומידתה ישתנו על-פי הנסיבות במקרים השונים בהתאם למהות היחסים ודרך פעולתו של הבנק..."

ולמטה מזה:

"משקבענו כי בין הבנק ללקוחותיו מתקיימים יחסי נאמנות, הרי נובע מכך כי על הבנק מוטלות חובות נוספות מעבר לחובות הרגילות שבין צדדים לחוזה..."49

חובת תום-הלב אינה חלה רק בעת קיום חיוב על-פי החוזה אלא חלה היא, בתוקף זהה, גם כאשר צד לחוזה מבקש לממש את זכותו על-פי החוזה. עמד על כך כב' השופט א' ברק (כתוארו אז):

"נראה לי כי לביטויים "חיוב" ו-"זכות" יש ליתן פירוש מרחיב, באופן שיכללו בחובם לא רק זכות, שכנגדה יש חובה, וחובה, שכנגדה יש זכות, אלא גם זכויות מהסוג של יכולת או כוח וכן חירות וחסינות... כך למשל, אם בידי בעל חוזה נתון הכוח להביא את היחס החוזי לידי גמר... מן הדין הוא, כי השימוש בכוח זה יעשה בדרך מקובלת ובתום-לב... בדומה, אם בעל החוזה חסין בפני תשלום פיצויים, הרי חסינות זו יש לקיימה בדרך מקובלת ובתום-לב."50

מן האמור עולה כי צד העומד בדווקנות על זכויותיו החוזיות עשוי, במקרים מסויימים, להיחשב כמי שאינו פועל בדרך מקובלת ובתום-לב אף אם זכותו החוזית מפורשת ומאפשרת לבצע את אותה פעולה מול לקוחו שכנגדה נטען כי ביצועה עולה כדי חוסר תום-לב. יחד עם זאת, עצם העמידה על קיום זכות חוזית, היא כשלעצמה אין בה משום חוסר תום-לב.51 שם לא התקבלה טענה כי עמידה על זכות חוזית המאפשרת פירעון מיידי של ההלוואה במקרה של פיגור בתשלום השוטף הינה חסרת תום-לב, משלא נמצאו נסיבות נוספות המעידות על חוסר תום-לב. ממילא, נראה כי נדרש שיחבור אליה דבר מה נוסף אשר יהפוך את העמידה על קיום הזכות לבלתי-ראויה והוגנת עד כדי חוסר תום-לב, כאשר כל מקרה צריך להיבחן לגופו, בנסיבותיו ולאור ציפיותיהם הסבירות של הצדדים ביחס לחוזה וקיומו. ביחס לשאלה מהו אותו דבר מה אשר הופך את העמידה על קיום הזכות החוזית לחסרת תום-לב נאמר על-ידי כב' השופט מ' שמגר (כתוארו דאז):

"אבן הבוחן בכגון דא היא, אם עשה מעשה כלשהו או נהג בדרך שיש בה משום היעדר תום-לב, יהיה זה על-ידי תחבולה, הכשלה או פעולות כיוצא באלה..."52

דא עקא, אף אם חובות הנאמנות המוטלות על בנק מקימות אחריות מיוחדת וחובות מוגברות בהלוואה לצד "רגיל" לחוזה, עדיין יש לנקוט במידת זהירות ואין להפריז בהרחבת המבחן ובהטלת חובות מוגברות על הבנקים. חשיבותה של יציבות המערכת הבנקאית אינה מוטלת בספק והיא מהווה את אחד מנדבכיה החשובים ביותר של הכלכלה בכלל והכלכלה הישראלית בפרט. השוק הבנקאי ראוי לו שיעמוד בפיקוח ובחובות לצד זכויותיו, אולם כשם שאינטרס הציבור הינו הטלת פיקוח וחובות הגינות על פעולותיהם של הבנקים כך גם אינטרס הציבור הינו כי חובות הגינות אלה לא תעלינה מעבר למידה הראויה, דבר שיחייב את המערכת הבנקאית בהוצאות פיננסיות נוספות, הוצאות שבסופו של יום "יגולגלו" על ציבור לקוחות הבנקים, דהיינו הציבור הרחב.53



12. חובות הבנק כלפי צד ג'

חובת הזהירות של בנק כלפי מי שאינם לקוחותיו נדונה בהרחבה ב-ע"א54 8068/01 + 8195/01 + 8230/01. נקבע באותו עניין שבשל כך שהבנקים "מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם" אלו בצירוף מעמדם "מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד" מעין ציבורי" אשר בגינו הוא רוחש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם..." יש באלו "כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם, ברמה המושגית, הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם הן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה גם אם אלה אינם נמנים על לקוחותיהם".

בהמשך נקבע:

"נראה לי שככל שעסקינן בחובת זהירות כלפי מי שאיננו לקוח הבנק, מן הראוי הוא שגבולותיה של החובה יהיו מצומצמים מאוד...

בעיני יש לצמצם את חובתו של הבנק לדעת כי הנציג כבעל החשבון (באותו עניין דובר במנהל עזבון אשר מעל בכספי העזבון - ר' ש') עושה בו פעולות המהוות הפרה של חובות האמון כלפי בעל עניין בו רק מקום שמתקיימות נסיבות מחשידות, חריגות ויוצאות-דופן במידה כזו שהבנק אינו רשאי להישאר אדיש אליהן ולהעלים מהן עין... כל גישה אחרת יש בה כדי להרחיב את היקף האחריות הנזיקית המוטלת על הבנקים מעבר למידה הראויה, מכוח הסטנדרטים הקבועים האובייקטיביים הקבועים בעוולת הרשלנות. הרחבה כזו אינה רצויה בעיני ככל שהדבר נוגע לחובת זהירות כלפי מי שאינו לקוח של הבנק..."55

מגמת בתי-המשפט הינה החמרה בכיוון של בחינת התנהגותו של בנק, עד כדי הטלת אחריות מוגברת על הבנק במקרה של גרימת נזק לצד שלישי (גם כאשר לא ניתן לייחס לבנק ידיעה על פעולות הלקוח שגרמו את הנזק). בצד הטלת אחריות כזו חזר בית-המשפט והדגיש את מעמדם המיוחד של הבנקים והרגישות המתחייבת לגבי דרך פעולתם בחשבונות הלקוחות וכלפי לקוחותיהם ואפילו כלפי צד שלישי. בסקרה את נורמת ההתנהגות הנדרשת מבנק, קובעת כב' השופטת חיות כי:

"14. הבנקים ממלאים תפקיד מרכזי בחיי הכלכלה בישראל ובעולם המודרני בכלל, והם מתאפיינים בכשירות מקצועית, בנגישות למידע ובאמצעים טכניים העומדים לרשותם לצורך פעילותם. כל אלה, בצירוף התפקיד שהבנקים בישראל נדרשים למלא לעיתים בביצוע מדיניות שלטונית ומשימות ציבוריות (ראו למשל: חוק איסור הלבנת הון, התש"ס-2000 והצווים שהותקנו מכוחו), מקנים להם בעיני הפרט מעמד מיוחד, 'מעין ציבורי', אשר בגינו הוא רוכש להם אמון ונוטה לסמוך על פעולותיהם בלא לדרוש ולחקור אחריהן (ראו: ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' צבאח, פ"ד מח(2), 573, 585; א' פורת, "דיני נזיקין" ספר השנה של המשפט בישראל, התשנ"ב-התשנ"ג (התשנ"ד), 301, 324 (להלן: פורת, דיני נזיקין)). מעמדם זה של הבנקים מבחינה מקצועית וציבורית יש בו כדי להקרין על היקפה של חובת הזהירות המוטלת עליהם ברמה המושגית, הן בהתנהלותם אל מול לקוחותיהם והן בהתנהלותם אל מול צדדים שלישיים העלולים להיפגע ממנה, גם אם אלה אינם נמנים עם לקוחותיהם. שיקול נוסף התומך בגישה המרחיבה את היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על בנקים נעוץ בכך שהבנק מהווה מפזר נזק טוב, וזאת בצד היותו מונע יעיל של נזק עקב כישוריו ואמצעי הפיקוח העומדים לרשותו, כאמור (ראו: פורת, דיני נזיקין, 325). שיקולים אלה תומכים בהרחבת היקפה של חובת הזהירות המושגית המוטלת על הבנקים והחלתה גם כלפי מי שאינם נמנים עם לקוחותיהם, אך גישה מרחיבה כזו אינה מקובלת על הכול. באנגליה למשל קיימת אבחנה חדה בין חובת זהירות המוטלת על בנק כלפי לקוחו לבין החובות המוטלות על בנק כלפי מי שהינם בעלי עניין בחשבון אך אינם לקוחותיו (אשר לחובת הזהירות בדין האנגלי בה חב בנק כלפי לקוחו ראו את סקירתו של השופט חשין ב-דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' פרוסט ואח', פ"ד מז(5), 31, 72 (להלן: ד"נ פרוסט)). לגבי מי שאינם לקוחותיו, אין מוטלת על הבנק, ככלל, חובת זהירות או פיקוח מכוח דיני הנזיקין בחשבון המנוהל בנאמנות עבור צד שלישי. יחד עם זאת, מכוח הלכות שהתפתחו בדיני היושר, מכיר הדין האנגלי באחריותו של בנק מקום שהבנק היה מודע לכך שהפעולות המבוצעות בחשבון הנאמנות מהוות הפרה של יחסי האמון ('dishonest assistance' או 'knowing Assistance'), והוא נהג בחוסר יושר בהתעלמו מכך (Paget's Law of Banking (London, 12th ed. Edited by M. Hapgood 2002) 459 (Paget's Law of Banking); Royal Brunie Airlines v. Tan (1995) 2 AC 378 391e (P.C.) (Royal Brunie); Wadsley J. & G.A. Penn, The Law Relating to Domestic Banking (2nd ed. London 2000) 291 (Wadsley & Penn Domestic Banking)). ודוק: הלכה זו חלה לא רק מקום שבו מתקיימת נאמנות במובנה הפורמאלי, אלא גם בכל מקום שבו מתקיימים יחסי אמון מסוג אחר בין בעל החשבון ובין צד שלישי שאינו לקוחו של הבנק, בקשר עם הכספים המופקדים בחשבון. חריג לכלל זה הוא מצב שבו הכספים הועברו לחשבונו האישי של הנאמן באותו בנק ('knowing receipt'). במקרה כזה מתפקד הבנק כ- 'receiving bank' ולא רק כ- 'paying bank', ואז די ברמת ידיעה נמוכה יותר ('requisite knowledge') (Paget's Law of Banking 416; Rowlandson v. National Westminster Bank Ltd (1978) 1 W.L.R. 798, 807; Baden v. Socie`te` Ge`ne`rale (1992) 4 All E.R. 161, 234). עם זאת, לא שלל בית-המשפט באנגליה בעניין Royal Brunie את האפשרות לפיה בנסיבות מסויימות תקום אחריות בנזיקין מצד בנק כלפי בעל עניין בחשבון שאינו הלקוח, מקום שבו התרשל הבנק בפיקוח על פעולותיו של הנאמן (392c).

הדין האמריקאי נוקט גישה מצומצמת עוד יותר מזו שבדין האנגלי בכל הנוגע לאחריותו של בנק מקום שבו התנהל חשבון נאמנות תוך הפרת חובות אמון המוטלות על מי שמנהל אותו כנאמן. ה- Uniform Fiduciaries Act (להלן: U.F.A.), אשר אומץ על-ידי כמחצית ממדינות ארצות הברית, קובע בהקשר זה כי בנק אינו אחראי לנזקים שנגרמו כתוצאה מהפרת חובתו של הנאמן אלא אם ידע הבנק שהפעולות בחשבון נעשות על-ידי הנאמן תוך הפרת חובות האמון המוטלות עליו, או אם פעל הבנק מתוך 'bad faith', מונח אשר אינו כולל התנהגות רשלנית (ראו הגדרת המונח 'good faith' שב- U.F.A. שם, סעיפים 2(1) וכן 9-5). עוד ראוי לציין כי המונח 'נאמנות' (fiduciary) הוגדר ב- U.F.A באופן רחב כמתייחס לסוגים שונים של יחסי אמון ולא רק למוסד הנאמנות (trust) כמובנו הקלאסי:

' 'Fiduciary' includes a trustee under any trust, expressed, implied, resulting or constructive, executor, administrator, guardian, conservator, curator, receiver, trustee in bankruptcy, assignee for the benefits of a creditors, partner, agent, officer of a corporation, public or privet, public officer, or any other person acting in fiduciary capacity for any person, trust or estate.'

הנה כי כן, בין הנאמנים עליהם חלות הוראות ה- U.F.A נמנה, בין היתר, גם מנהל עזבון (לסקירת הסוגיה ולמגמות השונות בהקשר זה ראו: Benfeild M.W. & P.A Alces “Banks Liability for Fiduciaries Fraud" Alab. L. Rev. (1991), וכן ראו בסוגיה זו: Grace v. Corn Exchange Bank Trust Co. 287 N.Y. Supp. 94 (1941); Clarrke v. Public Nat`l Bank & Trust Co. 259 N.Y. Supp.(1932) 285. לגישה שונה במעט בדין הניו זילנדי ראו: Russell M.W., Introduction to New Zealand Banking Law (2nd ed. Sydney,1991) 35 (Russell ,Banking Law)).

15. לעומת הגישות המצמצמות בדין האמריקאי ובדין האנגלי, המגמה בדין הישראלי בכל הנוגע לחובת זהירות המוטלת על בנקים היא מגמה מרחיבה (ראו: פורת, דיני נזיקין, 337; שם, 343), ובמקרים מסויימים הכיר בית-המשפט באחריות נזיקית של בנק מכוח עוולת הרשלנות, גם כלפי צדדים שלישיים שאינם לקוחותיו. על-פי תפיסה זו, אין הבנק יוצא ידי חובתו רק בשל כך שנהג ביושר ובתום-לב ברמה הסובייקטיבית, והתנהגותו נבחנת בסטנדרטים אובייקטיביים של סבירות, שהם מטיבם סטנדרטים מחמירים יותר. על-פי סטנדרטים אלה מוטלת על הבנק חובה לצפות כי התרשלותו תגרום נזק לצד שלישי הגם שאיננו לקוחו, ועליו לנקוט ברמת זהירות סבירה על-מנת למונעו. כך קבע בית-משפט זה ב-ע"א 168/86 בנק אגוד לישראל בע"מ נ' לה כודיאר בע"מ ואח', פ"ד מב(3), 77, עת הטיל אחריות בנזיקין מכוח עוולת הרשלנות על הבנק המערער בשל חוסר זהירות בה נהג כלפי צד שלישי שהתקשר בעסקת יהלומים עם לקוח של הבנק. בין הבנק ובין אותו צד שלישי לא התקיימו יחסי בנק-לקוח ואף לא קשר חוזי או יחסי שליחות. למרות זאת קבעה השופטת נתניהו באותו עניין כי:

'...לבנק יש מעמד מיוחד ונכבד בחיי המסחר ובין התפקידים שהוא ממלא גם בצוען של עסקות שונות בין לקוחות שלו לבין צדדים אחרים. שיקולי מדיניות משפטית אינם מכוונים לעבר שחרורו של בנק מחובת זהירות כלפי אותם צדדים. להיפך הם מדברים בעד הטלת חובה כזו כלפי אלה שהוא יכול לצפות שיפגעו כתוצאה מרשלנותו.'
(שם, 82)

(באשר לחובת הזהירות המושגית המוטלת על בנק כלפי מי שאינם לקוחותיו בהקשרים אחרים ראו: ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' לויט ואח', פ"ד נא(4), 591; רע"א 5379/95 "סהר" חברה ישראלית לביטוח נ' בנק דיסקונט, פ"ד נא(4), 464; ע"א 542/87 קופת אשראי וחיסכון אגודה נ' עוואד ואח', פ"ד מד(1), 422)."56



13. מתן אינפורמציה

ב-ע"א 5302/93 57, בין המשיב 1 (להלן: לויט) לבין חברת מרכבה השכרת רכב בע"מ ובעלי מניותיה, התקיים משא-ומתן לצירוף לויט כבעל מניות במרכבה. במסגרת זו נקבע בזכרון-דברים שערכו הצדדים כי כנגד ערבות בנקאית שתומצא על-ידי לויט תינתן לו אופציה למשך 60 יום לרכוש ממניות מרכבה. לויט נתבקש להוציא ערבות לטובת המערער, בנק מסד, לצורך קבלת אשראי ממנו לרכישת כלי רכב בעבור מרכבה. לאחר חתימת זכרון-הדברים פנה לויט אל בנק הפועלים בע"מ אשר בו התנהל חשבונו וביקש כי תוצא הערבות. בנק הפועלים אשר פנה מיוזמתו אל בנק מסד, בבקשת אינפורמציה על מרכבה, נענה כי המדובר בלקוח טוב והוציא את הערבות הנדרשת. בדיעבד התברר כי האינפורמציה שנמסרה על-ידי בנק מסד לבנק הפועלים היתה בלתי-נכונה וכי המניע לנתינתה היה רצונו של בנק מסד לקבל את הערבות כבטוחה לאשראי שהקצה. בתביעה שהגיש לויט לבית-המשפט המחוזי כנגד כל המעורבים בעסקה, נדרש בין היתר בנק מסד להימנע מהפעלת הערבות הבנקאית, שכן זו ניתנה על בסיס חוות-דעת רשלנית שנתן לגבי מצבה הכספי של מרכבה. התביעה נתקבלה ומכאן הערעור לבית-המשפט העליון.

בית-המשפט קבע בדעת רוב כי אין מחלוקת שבנק מסד אכן חב חובה מושגית ברשלנות שלא למסור חוות-דעת בלתי-נכונה לא רק כלפי בנק הפועלים אלא גם כלפי לויט.

השאלה השנויה במחלוקת היא כיצד יש להגדיר את חובתו הקונקרטית הנזיקית של בנק מסד כלפי לויט?

בית-המשפט קבע, כי קמה לבנק א' חובה מושגית כלפי לקוח של בנק ב', שעה שהוא מעביר לבנק ב' אינפורמציה, שהוא יכול לצפות שתשמש לקוח זה או אחר. דעת היחיד מסייגת אחריות זו במקרה שהבנק מבקש אינפורמציה זו מיוזמתו, ורק אחר-כך נותן אותה ללקוח.

עילת התביעה של לויט מתבססת על מתן חוות-דעת רשלני לגבי מצבה של החברה. כב' השופט ש' לוין קובע כי בנק מסד חב חובה מושגית ברשלנות שלא למסור חוות-דעת בלתי-נכונה לא רק כלפי בנק הפועלים (הבנק של לויט) אלא גם כלפי לויט. השאלה היא, כיצד יש להגדיר את החובה הקונקרטית. לדעתו הלכת הצפיות אינה רלוונטית. כדי לתת מענה לשאלה האמורה, יהיה עלינו עתה להגדיר את מרכיביה הקונקרטיים של חבותו של בנק מסד לגבי מי שעשוי להיות "מועמד" לתבעו על יסוד המידע הבלתי-נכון שנמסר לו. בגיבוש מרכיביה של החבות הקונקרטית יש מקום להביא בחשבון שיקולים המכחישים זה את זה, הקשורים לגישות של מדיניות שיפוטית. הגישה האנגלית היא מצמצמת. נקבע כי יש להיזקק לחמשת השיקולים הבאים:

א) המטרה שלשמה ניתנה חוות-הדעת;

ב) המטרה שלשמה נמסרה חוות-הדעת;

ג) בחינתה של מערכת היחסים בין נותן חוות-הדעת, מקבלה והצד השלישי;

ד) היקף הקבוצה אליה משתייך מקבל חוות-הדעת;

ה) מצב הידיעה של נותן חוות-הדעת.

הדין הישראלי: העובדה שמוסר המידע אינו יודע בפועל על קיומו של מקבל המידע, או על השימוש שהוא עומד לעשות במידע אינה מעלה או מורידה - השאלה אם היה צריך לדעת שהמקבל עלול להשתמש. בהגדרת החובה של נותן חוות-הדעת ("היה צריך לדעת") יש להביא בחשבון שיקולים המרחיבים את היקף החובה לעומת שיקולים המצמצמים אותה - מצד אחד מעורבותם של בנקים בחיינו מחייבת הטלת חבות על הבנק במקרה של הסתמכות על פעולותיו, כלפי חוג סביר של אנשים. מצד שני יש להיזהר מניסוח הכלל בצורה רחבה מידי כך שלא יהיה ניתן להבחין בין מי שראוי שיהנה מההסתמכות, לבין אחרים.

כב' השופט ש' לוין מבחין בין מצבים בהם בנק א' מבקש חוות-דעת מבנק ב', כאשר הראשון מציין שזה בשביל לקוח מסויים או כאשר הבנק השני יודע שזה בשביל לקוח של הבנק הראשון או שהבנק מבקש סתם חוות-דעת, שאז צריך בנק ב' לצפות שהבנק פועל בשביל הלקוח - אז צומחת אחריות נזיקית לבנק ב'. לעומת מצבים אלה, מצב שבו מתבקשת חוות-הדעת שלא מיוזמתו של לקוח של הבנק, ובנק א' אחר-כך מעבירו ללקוח שלו - אז אין אחריות. הגדרת האחריות המוטלת על הבנק, נותן חוות-הדעת, מחייבת קיומה של יריבות רק עם מי שבקש את חוות-הדעת והסתמך עליה. מי שלא ביקש את חוות-הדעת, אך תוכנה הגיע לידיעתו, גם אינו יכול להסתמך עליה כעילה לתביעה נגד נותן חוות-הדעת.

כב' השופטות ד' בייניש ו-ט' שטרסברג-כהן אינן מקבלות את ההבחנה שעושה כב' השופט לוין, מכיוון שאם בנק מסד צריך לצפות כי המידע ישרת לקוח, אין משמעות לכך שהפניה נעשתה מיוזמתו של הבנק. עם זאת, מקבלות גם הן את הערעור, מהסיבה שלא הוכח קשר סיבתי בין הפרת החובה על-ידי בנק מסד לבין הנזק שנגרם ללויט. כדי להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין הפרת החובה לנזק היה על לויט להראות כי הוא הסתמך על חוות-הדעת של בנק מסד - וזאת הוא לא הוכיח. זכרון-הדברים נחתם עוד קודם למסירת הערבות הבנקאית, בלא שלויט הסתמך כלל על המידע שנמסר מבנק מסד. גם אלמלא הפר בנק מסד את חובתו למסור מידע מהימן, הרי שבנסיבות המקרה לא היה לויט פועל לביטול זכרון-הדברים או להפרתו.



14. טענת בנק כי הנתבעים הציגו בפניו מצג שווא רשלני של בעל מקצוע

ב-ת"א (חי') 1009/00 58 טען הבנק כי הנתבעים חבים כלפיו ברשלנות בגין האופן בו ביקרו וסקרו את דו"חותיה הכספיים של החברה שפורסמו. עוד טען הבנק כי הנתבעים חבים כלפיו בגין נזקים כספיים שנגרמו לו כתוצאה מהלוואות שניתנו לנתבעים על-ידי הבנק וזאת על-סמך חיווי-דעתם של הנתבעים באשר לדו"חות הכספיים.

מנגד, הנתבעים מכחישים את חבותם, את ההתרשלות המיוחסת להם בכתב התביעה. עוד טענו הנתבעים כי אין כל קשר סיבתי בין ההתרשלות המיוחסת להם על-ידי הבנק לבין הנזק לו טוען הבנק שכן, הבנק היה צריך לבצע בדיקות עצמאיות על מצב החברה לצורך החלטתו האם להעניק אשראי.

בדחותה את התביעה קבעה כב' השופטת ב' גילאור כי הבנק לא הסתמך על הדו"חות הכספיים שהכינו הנתבעים וכי אין קשר סיבתי עובדתי בין הנזק לו טוען הבנק לבין האופן בו ביקרו וסקרו הנתבעים את הדו"חות הכספיים של החברה.



15. פירעון שיקים מזוייפים/ביטול חיוב בחשבון

כדי לבטל חיוב בחשבון לקוח מקום שנעשה אגב סטיית מנוהלים, נדרש להראות כי דבק פסול מהותי בפעולה שנעשתה וכי החיוב בחשבון בוצע שלא מטעמו של הלקוח או למטרה הזרה לעניינו. ב-ע"א 10002/02 59 קבע בית-המשפט קבע כי מי שפעל מטעם החברה, במשיכת כספים למטרות החברה, היה בעל תפקיד בחברה ומי שהיה בקשר יומיומי עם הבנק, והיה מודע לכל מהלך.

ב-ת"א (חי') 1568/95 60 התובעת טענה כי הבנק כיבד שיקים בחתימה אחת בלבד בניגוד להוראת בעל החשבון, ובכך התרשל והפר את חובת הזהירות כלפיה וגרם לה לנזקים.

בית-המשפט קבע כי הבנק לא התרשל ולא הפר חובתו כלפיה, אלא פעל על-סמך מצג אשר הוצג בפניו על-ידי מנהלה, על-פי הרשאתו, ועל-סמך נוהג העבודה. כן קבע בית-המשפט, כי הוא שוכנע שעל-פי נוהג העבודה בין הצדדים ולאור יחסי האמון שהתקיימו בין הבנק ללקוחו הספיקה חתימה אחת בלבד, בניגוד למה שנקבע, כאשר טרם כיבוד השיק, מנהל החברה נתן אישור טלפוני לכיבודו. עוד נקבע, כי אין קשר סיבתי בין התנהגות הבנק לבין הנזק הנטען.

ב-ה"פ (ת"א) 176997/01 61 טענה התובעת, כי הבנק כיבד בין השאר שיקים מזוייפים. בית-המשפט קבע כי הגם שמדובר בשיקים מזוייפים, הרי שהתובעת ידעה לגביהם והסכימה לפירעונם במהלך הניהול השוטף של החשבון.

ב-ת"א (ראשל"צ) 2260/02 62 טענה התובעת כי הבנק התרשל בבדיקת חתימות השיקים שזוייפו וסכומם נמשך מחשבונה. לטענתה, החתימות המזוייפות אינן דומות לחתימות מורשי החתימה. בית-המשפט קבע כי קיים השתק של הלקוח כלפי הבנק, כאשר הלקוח קיבל מהבנק במשך תקופה ממושכת העתקים מדפי החשבון ובהם חיובים בגין שיקים מזוייפים ולא פעל מיד כשנודע לו הדבר ואין הלקוח יכול לזכות בביטול החיובים בגין השיקים, גם אם הבנק אינו נקי מרשלנות.

ב-ת"א (ב"ש) 1451/05 63 טען התובע כי הבנק הפר את ההסכם בין הצדדים, בכך שאפשר ביצוע פעולות שאושרו בחתימה אחת, בניגוד להסכם אשר דרש שתי חתימות. בית-המשפט קבע כי למרות שהבנק נהג בניגוד להסכם, התובע ידע והכספים הוצאו באישורו והתובע אישר לא אחת לבנק לכבד את השיקים אשר היו חתומים בחתימת-יד אחת בלבד. עוד נקבע, כי התובע היה מודע למצב החשבון ונטל חלק משמעותי בניהול החברה והחשבון.

ב-ת"א (חי') 14160/00 64 נדונה תביעה בה טען הלקוח, כי הבנק כיבד שיקים שלא בהתאם לזכויות החתימה שבחשבון ובכך הפר את חובת הנאמנות כלפי בעלי החשבון והערבים. בית-המשפט קבע כי מנהל החברה קיבל את דפי החשבון והימנעותו מהמצאת הערות משמעותה הסכמה לתוכן דפי החשבון. עוד נקבע, כי במקרה בו מנהל החברה היה חותם על השיקים נשוא התביעה, הרי שממילא לא נגרם כל נזק לחברה בכיבוד השיקים.

ב-ת"א (ת"א) 1119/00 65 טען מנהל התובעת כי הסתבר לו שזוייפו שיקים ונמשכו באמצעותם כספים מחשבון החברה. בית-המשפט קבע, כי:

"כדי לזכות בתביעתה מוטל היה על התובעת לשכנע את בית-המשפט שהבנק הפר את התחייבותו לשמור על כספי התובעת שבחשבון. אין די בהוכחת העובדה שכספי התובעת הוצאו מהחשבון על-ידי שימוש בשיקים מזוייפים. אין על הבנק אחריות מוחלטת. אחריותו של הבנק קמה רק אם הוכח שהתרשל במילוי חובתו כלפי הלקוח... חובת הזהירות של בנק כלפי לקוחו - שורשיה מצויים בדיני הנזיקין הכלליים. דיני הרשלנות מטילים את החובה לנקוט אמצעי זהירות סבירים. לפי ההלכה, הבנק בענייננו יימצא אחראי לנזקה של התובעת רק אם הוכח שהוא לא נהג כפי שבנק סביר היה נוהג בנסיבות דומות... השיקול העיקרי בנושא כיבוד שיקים הוא הצורך בעשיה מהירה של הבנק, בפעילות שוטפת המחליקה למישרין. שיק הנמסר ביום מסויים, חייב הבנק לכבד באותו יום. שיקול זה מכריע מאליו וראוי לו שיכריע - בקביעת חובת הזהירות המוטלת על בנק כלפי לקוחו ומכאן אף הקביעה, כי הבנק אמור לפעול על-פי חזות פני הדברים במהלך עסקיו של הבנק... מכאן שבאין לבנק נתונים מחשידים לגבי שיק המוצג לפירעון, די בבדיקה חזותית של השיק. הבנק אינו נדרש לבצע בדיקה ברמה של מומחה לכתב-יד. שיק שנחזה לכשיר על פניו - שאינו שונה משיקים אחרים, שנמשך על-ידי הלקוח אסור לבנק לעכב את פרעונו. בבדיקה חזותית של שיק המתבצעת במהלך העסקים הרגיל של בנק, נבדקת התאמת הסכום הנקוב בספרות לסכום הרשום במילים, מציאות החתימה הדרושה לחיוב החשבון והשוואה חזותית של החתימה שבשיק לחתימה שבטופס דוגמת החתימה המצויה בחשבונו של הלקוח."

יודגש כי בית-המשפט במקרה זה, התייחס לקביעת המומחה ולפיה החתימות זוייפו וקבע, כי המומחה לא השווה את החתימות בשיקים הבעייתיים עם החתימות שבטופס דוגמת החתימה בבנק וממילא לא יכול היה להצביע על ממצאים כלשהם בחתימות שבשיקים הבעייתיים, שיכול היה להבחין בהם בבדיקה חזותית, גם אדם שאינו מומחה לכתב-יד ושאינו מצויד במכשור המשמש מומחים לכתב-יד.

ב-ת"א (שלום-ת"א) 25978/04 66 התובע העלה בבדיקתו, כי נפרעו 44 שיקים מזוייפים, ביניהם שיקים של כוכב, אשר נמשכו לפקודתה והוסבו לצדדי ג' וחתימת ההיסב של כוכב על גביהם, זוייפה אף היא. סך כל השיקים שנפרעו משלושת החשבונות הוא סכום התביעה

התובע טען כי הבנק, אשר חייב את חשבונות החברה בסכומי השיקים המזוייפים, יצר יתרות חובה שחוייבו על-ידי הבנק בהפרשי הצמדה וריבית חובה שלא כדין. לטענת התובע, אילו הבנק לא היה פורע את השיקים הללו שחתימתם זוייפה, לא היו נוצרות יתרות החובה.

בלית ברירה ועל-פי דרישת הבנק, הפקיד התובע כספים אישיים בחשבון החברות, וסגר מכספו האישי את יתרות החובה בשלושת החברות. כן נדרש להעמיד לטובת הבנק בטוחות וערבויות לכיסוי כספי החברות כולל כספים אישיים שלו, מה שגרם לו נזק רב.

התובע טוען, שכיוון שהשיקים זוייפו והוצאו שלא כדין מהחברות, נעשה בהם שימוש שלא כדין והבנק נהג שלא כדין כאשר כיבד את השיקים המזוייפים. משכך, קיימת לתובע, לטענתו, עילה שטרית כנגד הבנק.

לטענתו, הבנק נהג ברשלנות, כאשר בפניו היו דוגמאות חתימה של מורשי החתימה, שהינן שונות מהחתימות המזוייפות ובכך הפר את חובת האמון כלפי התובע. בנוסף, הבנק לא נהג במידת זהירות סבירה, לא ביצע את הוראות התובע, לא בדק את נכונות החתימה ומעשי הבנק נעשו ברשלנות.

התובע טוען גם להפרת התחייבות חוזית של הבנק, ולכן עליו להשיב לו את הכספים אשר שילם מכיסו הפרטי.

מנגד, הבנק טוען להיעדר יריבות בין הצדדים, כיוון שחשבונות הבנק אינם של התובע אלא של החברות, והבנק כלל לא ידע על קיום הנאמנות הנטענת, לא במועדי פתיחת החשבון של החברות ולא לאחר-מכן. הבנק מכחיש את כל המפורט בכתב התביעה ואת העילות הנטענות בו. לטענתו, התובע היה מודע לשיקים שנמשכו מחשבונות החברות, הוא אישר ספציפית את תשלומם, לרבות השיקים המפורטים בכתב התביעה ואשר כעת נטענים על ידו ככאלה שזוייפו. יתרה מכך, לגבי חלק משיקים אלה אשר נמשכו מחשבון החברות, העביר התובע כספים מחשבונו הפרטי כדי שהבנק ישלמם.

בדחותה את התביעה קובעת כב' השופטת אושרי פרוסט-פרנקל כי "יש לקבל גם את טענת הבנק ולפיה, שאלת החתימה על השיקים היתה טכנית. כיוון שדורון והתובע, היו ממילא חותמים על אותם שיקים בהתאם לדרישת קניאס, לאחר שישכנע אותם בקלות, כפי שעשה תמיד וירגיע אותם "שהעניינים תחת שליטה", כך עשה תמיד בהתאם לעדות התובע ודורון".

בית-המשפט מדגיש וקובע כי גם אם כשיטת התובע, השיקים נשוא התביעה מזוייפים, הבנק נהג כפי שבנק סביר היה נוהג וזאת מכיוון שהתובע ו/או בנו ידעו מדי יום ביומו, אודות כל השיקים שנמשכו מהחשבונות, תוך שהם בחרו להתעלם מהנעשה בחשבונות לרבות אי-בדיקת דפי החשבון.

לסיכום, "התובע בחר להיות עושה דברו של קניאס, הציג עצמו בבנק כמיופה-כוח בחשבון ביחד עם דורון. התובע בחר לערוב ליתרות החובה בחשבונות. הבנק לא הכיר את קניאס ולא ידע שהתובע פועל בשמו ועבורו. הבנק פעל כפי שבנק סביר היה פועל בנסיבות העניין... התובע היה בקשר רציף עם פקידי הבנק, קיבל לבקשתו, דיווח יומיומי שוטף, לגבי הפעולות שהתבצעו בחשבונות השונים. התובע קיבל, על-פי עדותו, את דיווחי הבנק השוטפים, אך בחר שלא להתייחס אליהם ולהעבירם לקניאס".



16. הנפקת ערבות פגומה

ב-ת"א (ת"א) 1525/02 67 טענה התובעת כי הבנק גרם ברשלנותו לכך שהצעתה במכרז 2000 נדחתה על-הסף שכן הערבות שצורפה להצעה הונפקה על-ידי הבנק מבלי שהיא בויילה, אף-על-פי שהביול היה דרוש על-פי דין; ואף מבלי שהוטבעה עליה חותמת הסניף - הגם שמדובר בדרישה שיסודה בנוהל מחייב שהבנק עצמו קבע ונתן לו ביטוי מפורש בכתב הערבות גופו.

עוד נטען כי בעשותו כן הפר הבנק את התחייבותו החוזית כלפי התובעת למתן שירות, בעוד שהתובעת מצידה שילמה לבנק תמורה עבור שירות זה - העמלה בגין הנפקת הערבות.

מנגד, הבנק טוען כי הגם שהערבות לא בוילה ולא נשאה את חותמת הסניף, הרי שמדובר בפגמים טכניים בלבד שנפלו בה - אשר אינם מצדיקים את פסילת הצעתה של התובעת במכרז 2000 על-הסף, ואף אינם מעידים על התרשלות או הפרת חוזה מצידו של הבנק.

עוד טוען הבנק כי ממילא בנסיבות המקרה לא קיים קשר סיבתי בין הפגמים בערבות לבין נזקיה הנטענים של התובעת - שכן קשר זה נותק הן ברשלנותה של התובעת שדרשה מן הבנק כי ינפיק את הערבות בתנאי לחץ בלתי-סבירים; הן ברשלנותו של אבנר שלא בדק כי הערבות עומדת בכל דרישות הדין והמכרז אף-על-פי שהוא בעל מומחיות וניסיון בתחום; והן על-ידי חוסר הסבירות בהתנהלותה של משכ"ל אשר פסלה את הצעת התובעת שלא כדין. לעמדתו של הבנק, דווקא בהצעותיהן של שמיר, תמר ויצירה, אשר זכו במכרז 2000, נפלו פגמים מהותיים - ועל-כן משכ"ל נהגה בחוסר הגינות ובמשוא פנים, ואף הפרה את החובה לשוויון, שעה שהעדיפה את הצעותיהן של אלה על פני הצעתה של התובעת. הבנק סבור גם כי נפלו פגמים בתהליך קבלת ההחלטות של ועדת המשנה ושל ועדת המכרזים - אשר התעלמו שלא כדין מן העובדה שעוד ביום 23.3.00 הערבות בוילה והוספה עליה חותמת הסניף, ואף מאישורי הבנק בנוגע לתוקפה של הערבות.

בקבלה את התביעה קבעה כב' השופטת ענת ברון כי נציגי הבנק ציינו כי בעת הטיפול בערבות היה ידוע להם כי את עיקר הכנסותיה מפיקה התובעת מהשתתפות במכרזים לשיווק מוצרי ציוד וריהוט לגופים מוסדיים, ואף היה ברור להם כי הערבות המבוקשת היתה דרושה לתובעת לצורך השתתפות במכרז כזה.

במצב דברים זה ברי כי הבנק יכול היה לצפות ומכל מקום היה עליו לצפות מבחינה נורמטיבית, כי אי-כשירות של הערבות או אי-התאמה של נוסחה לנדרש על-ידי משכ"ל, עלולים להביא לפסילת הצעתה של התובעת במכרז 2000 וכתוצאה מכך להסב לה נזקים ממוניים בלתי-מבוטלים.

על-כן, הבנק הפר את חובת הזהירות בה הוא חב כלפי התובעת.

עוד נקבע כי מאחר שעיסוקו של הבנק הוא, בין היתר, במתן שירות של הנפקת ערבויות בנקאיות ללקוחותיו, ומכיוון שהוא נוהג לבצע שירות זה באופן תדיר ולעיתים אף בלחץ של זמנים - ברי כי הבנק אינו יכול להישמע בטענה כי התובעת העמידה אותו במצב של לחץ וחוסר זמן כצידוק לכך שהוא כשל בביצוע החובה המוטלת עליו לספק לה את הערבות כשהיא נקיה מכל פגם.

בית-המשפט מדגיש כי אם נציגי הבנק אשר טיפלו בהדפסת הערבות או אישורה היו בדעה כי עקב לחץ זמנים אין באפשרותם להנפיק את הערבות כשהיא תקפה וערוכה על-פי דרישות התובעת והדין, היה עליהם לסרב ליתן לתובעת שירות זה - ואולם משהסכימו לתתו היה עליהם לעשות זאת כדבעי.

בית-המשפט קובע בסופו של יום כי מתקיימים שלושת יסודותיה של עוולת הרשלנות וקובע כי אי-הזכיה במכרז פגעה בשיעור ההכנסות, הרווח הגולמי וההוצאות התפעוליות של התובעת.


_________________
1. ת"א (שלום-חי') 11055/06 יאיר מלצר, עורך-דין מנהל זמני לעזבון המנוח ישראל הוכמן ז"ל נ' אברהם מרקוביץ, תק-של 2009(1), 22581 (2009).
2. ע"פ 122/84 משה מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 94 (1984).
3. ע"א 6750/99 כלל איינבסטמנט האוס בע"מ נ' בנק מרכנתיל בע"מ, דינים עליון סא 678 (2002).
4. ע"א 636/89 ד"ר אברהם כחולי נ' בנק ברקליס דיסקונט, פ"ד מה(3), 265 (1991).
5. דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט, פ"ד מז(5), 31 (1993).
6. ראו פרשת לופו הנ"ל; ע"א 6899/97 פניה פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל, תק-על 2002(3), 731 (2002).
7. ראו ע"א 1570/92 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' פרופ' צבי ציגלר, פ"ד מט(1), 369 (1995).
8. ראו ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573 (1994).
9. ע"א 1304/91 טפחות בנק למשכנתאות נ' ליפרט, פ"ד מז(3), 309 (1993); דנ"א 4979/02 הדר חברה לביטוח נ' רוזנצוויג (2003).
10. דויטש, "דיני החוזים הצרכניים מול דיני החוזים המסחריים", עיוני משפט כג (2000), 135.
11. ת"א (יר') 5272/03 אסתר אילוז נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2004(1), 7155 (2004).
12. ע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, פ"ד מח(2), 573 (1994).
13. ע"א 8068/01 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' מנהל עזבון המנוחה חיה אופלגר ז"ל, תק-על 2004(4), 692 (2004).
14. ת"א (יר') 5272/03 אסתר אילוז נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2004(1), 7155 (2004).
15. ע"א 1304/91 טפחות נ' ליפרט, פ"ד מז(3), 309 (1993).
16. ת"א (ת"א-יפו) 45/92 בנק המזרחי המאוחד נ' אדריאטיק, תק-מח 97(2), 1642 (1997).
17. ד"ר א' פורת, "אחריותם של הבנקאים בגין רשלנות - התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל (בעריכת א' רוזן-צבי, התשנ"ב-התשנ"ג) לשכת ועד מחוז תל-אביב, 324.
18. ספרה של פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה).
19. ת"א (עכו) 6104/97 בנק ערבי ישראלי סניף רמה נ' מוסטפא רכאד מוחמד ואח', תק-של 2004(4), 4684, 4688 (2004).
20. ת"א (ת"א) 1226/85 ברונר נ' בנק המזרחי בע"מ, פ"מ נא(ב), 343.
21. ראו ת"א 3094/98 ז'אן קלוד מולר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2004(3), 2256 (2004).
22. ע"א 7825/01 דאטא סיסטמס נ' בנק דיסקונט בע"מ, פ"ד נח(5), 348 (2004).
23. בש"א (יר') 1049/03 ימור חברה לבניה יזמות והשקעות בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-מח 2004(3), 2414 (2004).
24. דויטש מיגל, "הקניין כ'תווית'? - על תחרות זכויות ופורמליזם", הפרקליט מג (התשנ"ז-1997), 303-302.
25. ע"א 2643/97 גנז שלמה נ' בריטיש וקולניאל, פ"ד נז(2), 385 (2003).
26. ע"א 92/78 דור שטרית נ' קאר תורס (ישראל) בע"מ, פ"ד לג(1), 331 (1979).
27. ע"א 4609/99 בעלי מקצוע נכסים (1997) בע"מ נ' ג'יי סטנלי סונדרס, פ"ד נו(6), 832 (2002); ע"א 842/79 מ' נס נ' גולדה, פ"ד לו(1), 204 (1981); ה"פ (ת"א) 252/93 בנק איגוד לישראל בע"מ נ' סולמי יהודה, פ"מ כו 517.
28. ע"א 3002/93 בן צבי נ' מ' סיטין, פ"ד מט(3), 5 (1995).
29. ת"א (חי') 1100/98 שחר יוכבד ואח' נ' בנק כרמל למשכנתאות והשקעות בע"מ ואח', תק-מח 2004(2), 3695 (2004).
30. ב-ע"א 5893/01 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573 (1994).
31. ג' נרקיס ומ' מור, חובות החלות על הבנקים, כרך א' (התשס"ב-2002), 185 ואילך.
32. ה"פ (ת"א-יפו) 611/04 שטיינר אוה נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ ואח', תק-מח 2004(3), 6001 (2004).
33. ע"א 7424/96 בנק המזרחי בע"מ נ' חברת אליהו גרציאני (1988) בע"מ ואח', פ"ד נד(2), 145 (2000).
34. ע"א 8971/02 מתמור בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-על 2004(2), 2213 (2004).
35. ת"א (ת"א-יפו) 3094/98 ז'אן קלוד מולר ואח' נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-מח 2004(3), 2256 (2004).
36. דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט נ' שרגא פרוסט קוסטמן ואח', פ"ד מז(5), 31 (1993).
37. ראה ריקרדו בן-אוליאל דיני בנקאות - חלק כללי (התשנ"ו-1996), 94-86.
38. ע"א 5893/91 בנק טפחות נ' צבאח, פ"ד מח(2), 573 (1994).
39. ע"א (חי') 1678/03 בנק דיסקונט נ' אבו שקארה, תק-מח 2004(3), 416 (2004).
40. ע"א 422/85 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' החברה הישראלית לביטוח משנה בע"מ ואח', פ"ד מה(5), 32 (1991).
41. ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח ואח', פ"ד מח(2), 573 (1994).
42. מאמרו של ד"ר פורת, "אחריותם של בנקים בגין רשלנות: התפתחויות אחרונות", ספר השנה של המשפט בישראל, התשנ"ב, כפי שצוטט בפסק-הדין בעניין צבאח.
43. ע"א 1304/91 טפחות - בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' אלן ליפרט, פ"ד מז(3), 309 (1993).
44. ע"א 636/89 ד"ר אברהם כחולי ואח' נ' בנק ברקליס דיסקונט בע"מ, פ"ד מה(3), 265 (1991).
45. דנ"א 1740/91 בנק ברקליס דיסקונט בע"מ נ' שרגא פרוסט ואח', פ"ד מז(5), 31 (1993).
46. ע"ש (יר') 195/97 היועץ המשפטי לממשלה נ' בנק לאומי, תק-מח 2004(2), 5364 (2004).
47. ראה ד' פלפל, "חובות הבנק כלפי הערב", הפרקליט מ"א 414; וכן: עורך-דין גלעד נרקיס, עורכת-דין מירב מור, חובות החלות על בנקים, כרך א' (הוצאת המכון למחקרי משפט, התשס"ב), 130.
48. ע"פ 122/84 משה מנצור נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(4), 94 (1984).
49. ע"א 5893/91 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' נתן צבאח, פ"ד מח(2), 573 (1994).
50. בג"צ 59/80 שירותי תחבורה ציבוריים באר-שבע בע"מ נ' בית-הדין הארצי לעבודה, תק-על 80(3), 987 (1980).
51. ע"א 538/86 זמיר נ' הבנק הבינלאומי לישראל, פ"ד מב(4), 433 (1989) וכן: ע"א 57/89 בנק הפועלים בע"מ נ' מכבשים הדרום בע"מ, פ"ד מה(3), 182 (1991).
52. ראה ע"א 158/80 מנחם שלום נ' מנחם מוטה ואח', פ"ד לו(4), 793 (1982).
53. ה"פ (יר') 627/01 צ'נוב ילנה נ' בנק לאומי למשכנתאות, תק-מח 2003(2), 12431 (2003).
54. ע"א 8068/01, 8195/01, 8230/01 עזבון חיה אופלגר ז"ל, פ"ד נט(2), 349 (2004); ת"א (יר') 2671/04 ישראלה לימור, עורכת-דין - כונסת נכסים נ' ורדה בן הרוש ואח', תק-של 2005(4), 14341 (2005).
55. הלכות אלו - כולל דגש על הצמצום שבהטלת האחריות כלפי מי שאינו לקוחו של הבנק - אושרו בהחלטה אשר דחתה בקשה לקיים דיון נוסף באותה פרשה - דנ"א 10512/04 בנק פועלי אגודת ישראל נ' בני שירן, מנהל עזבון, עורך-דין, פורסם במאגר המשפטי של הוצאת נבו.
56. ע"א 8230/01 בנק דיסקונט בע"מ ואח' נ' עזבון המנוחה אפלגר ז"ל, פורסם באתר האינטרנט של בית-המשפט העליון.
57. ע"א 5302/93 בנק מסד בע"מ נ' מרדכי לויט, תק-על 97(3), 9 (1997).
58. ת"א (חי') 1009/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' ברוידא ושות', תק-מח 2008(2), 10679 (2008).
59. ע"א 10002/02 יצחק ויסוקר נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-על 2004(4), 1222 (2004).
60. ת"א (חי') 1568/95 MIDINVEST HOLDING INVESTMENT AND MANAGMENT B.V נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-מח 2000(3), 610 (2000).
61. ה"פ (שלום-ת"א) 176997/01 פרידמן נורית נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-של 2002(3), 23230 (2002).
62. ת"א (שלום-ר"ל) 2260/02 שמהר בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-של 2005(1), 847 (2005).
63. ת"א (שלום-ב"ש) 1451/05 חן חיים נ' בנק הפועלים בע"מ, תק-של 2008(4), 9918 (2008).
64. ת"א (שלום-חי') 14160/00 בנק לאומי סניף נהריה נ' טומאלום די. סי. תעשיות אלומיניום בע"מ, תק-של 2005(3), 7775 (2005).
65. ת"א (ת"א) 1119/00 אדוריים בניין ושרותים בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ, תק-מח 2004(4), 5538 (2004).
66. ת"א (שלום-ת"א) 25978/04 אבידר משה נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, תק-של 2009(2), 14214 (2009).
67. ת"א (ת"א) 1525/02 א"ד מירז תעשיות בע"מ נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, תק-מח 2009(2), 4933 (2009).