סבא - ייסטהו - ייס - מתת - האל

הפרקים שבספר:

• פתח דבר
• יסודותיה של עוולת הרשלנות
• אחריות המדינה ורשות ציבורית ומקומית
• רשלנות בנק
• אחריות מקצועית של עורכי-דין
• חובת הזהירות של נושא משרה על-פי חוק החברות
• האם לבעל מניות בחברה בפירוק זכות תביעה ישירה כלפי המפרק בגין התרשלות?
• אחריות נתבע למעשה עברייני שבוצע כלפי התובע על-ידי צד שלישי
• רשלנות בית-ספר וטיולים
• היגד שווא בראי עוולת הרשלנות
• רשלנות ספר
• מקרקעין
• רשלנות קבלן שיפוצים
• רשלנות של ועדות תכנון ובניה
• עבודות שמירה
• רשלנות בעבודה
• רשלנות סוכן ביטוח
• רשלנות רפואית
• נטל ההוכחה, העברתו והדבר מדבר בעד עצמו
• אשם תורם
• הקטנת הנזק

אחריות מקצועית של עורכי-דין

1. כללי

אחריותו המקצועית של בעל מקצוע יסודה באחת משתי זיקות הקיימות בין הצדדים המעורבים; זיקה המקימה אחריות במישור החוזי או זיקה המקימה אחריות במישור הנזיקי או זיקה המקימה אחריות בשני המישורים. לא אחת מזמנים החיים סיטואציות שבתחום האפור, שבהן פועלים בני-אדם על-סמך עצות משפטיות, רפואיות ואף הנדסיות, שניתנו כ-"טובה" על רקע היכרות כזאת או אחרת, וכשמשתבש משהו מתייצבת השאלה האם היה המדובר באחריות חוזית או נזיקית.

פשיטא שאדם הגון לא יתבע מי שנתן לו עצת אקראי בשיחה אישית, אך ההכרעה מכל מקום היא תלויית נסיבות, קרי, במישור החוזי בשאלה האם נתכוונו הצדדים לעצה מחייבת וזה היה אומד-דעתם, ובמישור הנזיקי - האם היתה חובת זהירות.

העיצה היעוצה לנועצים וליועצים היא כמובן זהירות מתמדת לערוך את ההפרדה, קרי, הנותן עצה מסוג כזה טוב לו שיאמר מפורשות כי היא ניתנת כאינדיקציה לכיוון חשיבה ולא כעצה מקצועית; וכבר אמרו חכמים, "אסיא דמגן במגן, מגן שוי"1 "רופא המרפא בחינם, שווה חינם" וכמבואר "אין רפואתו שווה כלום. מי שהזיק את חברו והנפגע זקוק לטיפול רפואי, אם המזיק מציע שילכו לרופא המרפא בחינם, אין שומעים לו. הניזוק יכול לומר לו, שאינו חפץ ברופא זה, מפני שאין ערך לטיפול רפואי של רופא המרפא בחינם".2 הגבול לעיתים דק.

א' בר-שלום3 כותב במאמרו כי:

"אנשים נוטים ואף אוהבים לקבל עצות חינם מידידיהם עורכי-הדין... ומתכוונים לסמוך עליהן, עתה או לעת מצוא. וזו הנקודה המכרעת. אם אכן ברור שעשויה לבוא הסתמכות כזו, או אפשר להעלות על הדעת הסתמכות זו כאפשרות מסתברת, הרי נראה שהצדק מחייב כי האומר - היועץ יכיר בכך שאין הוא מדבר יותר אך ורק כידיד, אלא גם יותר ויותר בסגולתו כאיש המקצוע, ועליו לשאת באחריות אם ירד מסטנדרט המיומנות הנדרש ממנו."4

הנה כי כן, סוגיית האחריות המקצועית, קיבלה תנופה בכל הקשור להחמרת הקריטריונים הנדרשים מבעל המקצוע. הקפדה על כללי אתיקה והתנהגות סבירה הינם משורשי ההתנהגות הראויה של איש מקצוע.

כפי שנראה בפרק זה, הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך-הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך-הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו.

יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך-הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת-הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח.

התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו.

בסיס אחר לחבות עורך-הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך-דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על-פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך (קיום חובה כלפי התובע להשתמש בכושר סביר; הפרת חובה זו; נזק לתובע כתוצאה מההפרה).5

כבר נאמר לעניין רשלנות מקצועית של עורך-דין כלפי לקוחו, כי "בנקודה החשובה ביותר מבחינה מעשית, היינו, מהו סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש, אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים",6 לפיכך עד שאנו באים לקבוע חבותו של עורך-דין כלפי לקוחו, עלינו לברר תחילה מהו אותו סטנדרט של מיומנות וזהירות הנדרש מעורך-דין כלפי לקוחו - סטנדרט, שאם לא יעמוד בו יוכל הלקוח לתובעו כמפר החוזה ביניהם וכמעוול ברשלנות כלפיו.7

חובת הזהירות של עורכי-הדין כלפי לקוחותיהם הוחלה על-ידי בתי-המשפט, בסטנדרט גבוה,8 בשל התפיסה שחובתם המקצועית של עורכי-הדין כלפי הלקוחות אינה נובעת אך ורק מהחוזה ביניהם, אלא מתנאים מכללא הנובעים מהמצג שיוצר עורך-דין כבעל מקצוע בעל רמה סבירה של ידע ומיומנות לטפל בעניינו של לקוחו.9

עורך-דין חייב לנהוג כפי שהיה נוהג עורך-דין סביר העוסק באותו נושא באופן סביר,10 עליו לנהוג ביושר, מתוך חריצות, שקידה, דבקות ואדיקות, כאשר אינטרס הלקוח הוא שעומד בראש מעייניו.11

במסגרת חובת הזהירות חלות על עורך-דין חובת המיומנות, חובת הגילוי וחובת הנאמנות. בגדר חובת המיומנות עליו להכיר את המצב המשפטי בתחום בו הוא עוסק, בכל הקשור להוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים12 לרבות חובת ידיעת החוק, ובאם הוא חסר את הידע המשפטי והמיומנות הנדרשים לטיפול בעניין, אל לו לקבל על עצמו את הטיפול.13 זו גם מהות חובת ידיעת החוק.

נכון הוא, כי אין חובה להתמצא בכל חוקי המדינה, אך יש להכיר את החוקים הבסיסיים בתחום עיסוקו של עורך-הדין ואת הפסיקה הרלוונטית14 ואל לעורך-הדין לטפל בעניין שבקיאותו בו היא מועטה שכן, עליו ללמוד היטב את המצב המשפטי ולהכשיר עצמו לטיפול.

האפשרות העומדת לעורך-דין שאינו בקיא היא לייעץ ללקוחו הוא לפנות לעורך-דין אחר שמתמחה בעניין,15 ומשבדק עורך-הדין את המצב המשפטי, עליו להודיעו ללקוח מכוח חובת הגילוי, ולמסור ללקוח עובדות ופרטים רלוונטיים למקרה שמצויים בידיעתו, או שהיו צריכים להיות בידיעתו.16 רק בדרך זו יוכל הלקוח להגיע להחלטה מושכלת התואמת ומממשת את האינטרסים שלו.17 חובת הנאמנות צומחת מתוך מערכת היחסים החוזית, במסגרתה על עורך-הדין לפעול למען קידום עניינו של הלקוח באמת, ביושר ובאמינות.18

עורך-דין המקבל על עצמו טיפול בענייניו של לקוח - אם בייעוץ, אם בהופעה בערכאות, אם בעריכת חוזים, רישום תאגידים וכיוצא באלה - רואים אותו כמי שמציג בפניו מצג מכללא לפיו הוא בעל הכישורים המתאימים, הידע והיכולת להבין ולנהל את הבעיה המוצגת בפניו, וכי הוא מתעתד להפעיל מידה של אחריות סבירה שבה היה נוהג עורך-דין רגיל בנסיבות דומות.19 השקפה זו מעוגנת בפסיקה מגוונת מקדמת דנא, בהפניה להלכות שנפסקו בנדון.20

מעורך-דין, העושה מלאכתו למען לקוחו, נדרשת רמה מסויימת בכל הקשור לידיעת החוק. בהקשר זה, נקבע לא אחת כי "אין לצפות שעורך-דין יידע את תוכנם של כל חוקי המדינה, אבל יש חוקים שימושיים שהוא חייב לדעתם, בייחוד אותם החוקים הנוגעים לעניין שהוא מסכים לטפל בו עבור לקוח".21

על עורך-הדין לעמוד בלוח זמנים, והדברים אמורים הן בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק, והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו. כך למשל, חייב עורך-דין להזהיר את לקוחו לגבי תקופת התיישנות של התביעה שבידו, ובמיוחד כאשר קיימת תקופת התיישנות מיוחדת.22

זאת ועוד. כפי שנראה, על עורך-הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי-המשפט, ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך, למשל, יחוייב עורך-דין ברשלנות אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט23 או אם ייעץ ללקוח לגשת לערעור, אשר כל עורך-דין סביר היה קובע כי במקרה זה אין סיכוי להצלחה.24

גם במתן ייעוץ משפטי ופעילויות של עורך-דין מחוץ לכותלי בית-המשפט מוטלת על עורך-דין החובה לנהוג כפי שהיה נוהג עורך-דין סביר העוסק באותו נושא ברמה סבירה.25

עורך-דין שערך חוזה מכר ופינוי של דירה, התרשל בכך שלא בדק את חוזה השכירות כדי לעמוד על בעלי הזכויות בדירה ועל טיב זכויותיהם.26 עוד נפסק כי עורך-הדין מחוייב להודיע ללקוחו על מצב הדברים לאשורו, בכל הקשור להוראות החוק ולפסיקה החלות על מקרהו.27

אנו סבורים כי עורך-דין נדרש להסביר ללקוחו את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם כגון צוואה או חוזים למיניהם. כך למשל, נפסק, שעורך-דין התרשל בייעוץ כיוון שלא הסביר ללקוחו כיאות את אחד מסעיפי החוזה שאותו ערך עבורו.

בנוסף, עורך-דין נדרש גם לייעץ ללקוחו לבדוק את יכולת התשלום של לווה אשר הלקוח עורך עימו חוזה הלוואה או לדאוג להטלת שיעבוד על נכס באופן הולם ובמהירות האפשרית כדי שהלקוח לא יפסיד את הזכות הראשונית שלו.

ולסיכום, עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. כמובן שמידתם של אלה רבה, אם לא החלטית, אך עם זאת לא כל כשלון של עורך-דין ייתפס כהפרת החובה, שכן למרות הטלת חובות אלה, שהם רחבים למדי, מכירים עדיין בכך שלא ניתנה תורת עריכת-הדין למלאכי השרת; גם הם עלולים לטעות בשיקול-דעת. טעות כזו אין בה כדי לחייב עורך-דין ברשלנות28 שכן, "חובת הזהירות וגם חובת המיומנות... אינן עולות אלא כדי חובה של שיקול-דעת לעניין, במסגרת הנתונים המשפטיים, המהותיים והדיוניים הקיימים. עורך-הדין חייב לשקול מה טענה לטעון ומה טענה שלא לטעון. מה שאלה לשאול ומה שאלה שלא לשאול, כיצד ואימתי לטעון ולשאול, וכיצד ואימתי להימנע מלטעון או מלשאול - והכל מתוך הידע של הנתונים המשפטיים ומתוך השימוש הסביר בזכויות דיוניות. גם עורך-דין סביר ונבון ומלומד יכול ויטעה בשיקול-דעתו: אם לשופט בשר ודם מותר לטעות, לעורך-דין לא כל שכן. החובה המוטלת... אינה שלא לטעות בשיקול-דעתו: החובה היא לשיקול-דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו".29



2. הקריטריונים לבחינת אחריותו של עורך-הדין

ב-ע"א 37/86 30 נקבעו אמות-המידה הראויות ואת הקריטריונים הנדרשים לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות האמורים, ניתן לשאוב משני מקורות עיקריים.

ראשית - הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו;

שנית - ככל שהדברים אמורים בעורך-דין, מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך-דין בתור שכזה. הכוונה היא לכללים המוצאים מקומם וביטויים בחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, ובתקנות והכללים המסתעפים ממנו, ושעל פיהם עורך-דין שאינו מקיימם, על אחת כמה וכמה אם הוא חוטא להם, עלול הוא למצוא עצמו חב ללקוחו כמפר חוזה כלפיו או כמעוול כלפיו בעוולת הרשלנות.

כב' השופט ד' ביין, ב-ע"א 37/86 31 מתייחס לסעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין וקובע כי:

"אינני צריך להיכנס לשאלה המעניינת אם במידה ועורך-דין... הפר את חובותיו לפי הפרשנות שניתנה לסעיף הנ"ל (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי- הדין, התשכ"א-1961 - ד' ל') הוא ביצע עוולה של היפר חובה חקוקה, שהרי סעיף 54 הנ"ל בא להגן על הלקוחות... דייני אם אקבע שהפסיקה לפי סעיף 54 הנ"ל יכולה לשמש אמת-מידה סבירה לחובותיו של עורך-הדין כלפי הלקוח, בהקשר לשאלה אם הוא אחראי בגין עוולה של רשלנות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין. אין ספק כי בהתוויית הסטנדרטים לעניין האחריות המשמעתית שיש לה גוון עונשי, נוהגים בזהירות רבה, ואם סטנדרט מסויים יקבע לצורך הטלת אחריות משמעתית, כמעט ניתן לומר שקל וחומר שאותו סטנדרט כשר להוות בסיס לאחריות בנזיקין."



3. עורך-דין כמי שמוטלות עליו חובות מיוחדות בתורת שכזה

חובות נוספות, המיוחדות לעורך-דין בתור שכזה הן כאמור לפעול עבור לקוחו כאיש מקצוע מיומן וזהיר, כנדרש מבעלי מקצוע דרך-כלל במתן שירות על ידם. אולם מעורך-דין כאיש מקצוע שחובת נאמנות והתנהגות שביושר ובהדר הם מיסודותיו נדרש הרבה יותר. הבסיס לכך - לחובות המיוחדות החלות עליו - מצוי בסעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961, הקובע לאמור: "במילוי תפקידו יפעל עורך-דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות...".

בכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: "כללי האתיקה"), המחייבים כל עורך-דין, יוחד פרק ב' שכותרתו: "הוראת יסוד", לסעיף אחד ויחיד, שהוא מוטו לנדרש ונתבע מעורך-דין הזוכה לאימון לקוחו (סעיף 2 לכללים) שזו לשונו: "עורך-דין ייצג את לקוחו בנאמנות, במסירות, ללא מורא, תוך שמירה על הגינות, על כבוד המקצוע, ועל יחס כבוד לבית-המשפט".

ההלכה הפסוקה קובעת כי: "נאמנות זו היא רוח אפיו של המקצוע, היסוד עליו הוא בנוי",32 ועוד - המושגים "אמונה ומסירות" הם "יסוד מוסד לחובת עורך- הדין כלפי לקוחו".33



3.1 מה תוכן ה-"אמונה" וה-"מסירות" בהן חב עורך-דין כלפי לקוחו?

על הבעייתיות שבמושגים אלה עמד כב' השופט ש' אשר באומרו כי "הגמישות האפשרית שבפירוש מושג כגון 'מסירות' גדולה ביותר, וניתן להרחיב בדרך זו את חובותיו של עורך-דין במידה כזו שתפגע באופן רציני באפשרותו להתפרנס ממקצועו; קל לומר שהמסירות חייבת להיות 'סבירה'. אך המונח סביר עצמו אינו מדוייק במידה מספקת, וניתן לפירושים מצומצמים או מרחיבים, ושוב אין עורך-הדין יודע איך עליו לנהוג במקרה מסויים".34

משום כך, הביע כב' השופט צ' ברנזון באותו עניין את הבנתו והשקפתו וקבע כי "החוק הקובע את חובת הנאמנות והמסירות של עורך-דין ללקוחו הוא רק שלד שיש לקרום עליו בשר ולהלבישו עור וגידים, כדי לתת לו דמות ראויה; ואולי אפשר לומר עליו שהוא מעין נוסחה מתימטית שעל בתי-הדין של הלשכה לפענחה ולמלאה תוכן ממשי לפי נסיבות החיים והמקרים, מעניין לעניין וממקרה למקרה".

ובהמשך הוא גם מתווה הדרך לפרשנות הנאותה של תכונות יסוד חשובות אלו:

"אמונה פירושה אמת ויושר, ומסירות פירושה חריצות ושקידה, דבקות ואדיקות, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו של עורך- הדין." (שם, שם)

הפסיקה, מקדמת דנא, המלמדת כיצד נתפרשו עקרונות חשובים אלה בחיי המעשה.

עורך-דין ערך חוזה בין מוכרים לבין קונים, ששניהם היו לקוחותיו. עורך-הדין לא דאג שתיכנס לחוזה תניה אשר תבטיח את הקונים מפני הפרת התחייבותם של המוכרים כלפיהם. עורך-הדין טען כי זה היה רצון הלקוחות, והחוזה משקף את כל אשר הסכימו ביניהם, ואין לו לעורך-דין לעשות חוזים במקומם או להכתיב להם הסכם שלא הסכימו לו.

ב-על"ע 2/80 35 נקבעה הלכה לפיה "חייב עורך-הדין להכין ללקוחות שלו חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר; ואם לאחר שהכין להם חוזה כאמור, יסרבו הם לחתום על תניה זו או אחרת, גם לאחר שעורך-הדין הסביר להם את משמעותה ונחיצותה, רק אז ייתכן שיצא עורך-הדין ידי חובתו כלפיהם, אף אם התניה תימחק מן החוזה".

עורך-דין הורשע בבתי-הדין המשמעתיים של לשכת עורכי-הדין בעבירות משמעת בשל הפרת החובה לפעול לטובת הלקוח בנאמנות ובמסירות. העבירות התבטאו בכך שלא גילה קיומה של משכנתה על דירה שבגינה ערך חוזה מכר בשביל לקוח, והיה אמור לטפל ברישום ההעברה בפנקסי המקרקעין, ושלפני עריכת החוזה לא וידא אם קיימים עיקולים על הדירה.

ב-על"ע 7/73 הנ"ל נחלקו הדעות בין השופטים: בעוד שכב' השופט צ' ברנזון וכב' השופט ש' אשר קבעו כי היה על עורך-הדין לבדוק את הרישומים בפנקסי המקרקעין לפני עריכת חוזה המכר, סבר כב' השופט (כתוארו אז) י' כהן, כי תוצאתה של פסיקה כעין זו תהיה "שבכל מקרה כשעורך-דין עורך עבור לקוחו חוזה לקניית נכס, מחובתו לערוך בדיקה סמוך לפני עריכת החוזה, כדי לברר אם אין שיעבודים או עיקולים על הנכס, במידה שניתן לעשות בדיקה כזו בפנקס המתנהל על-פי דין".

על-כן הביע דעתו הוא לאמור: "אין ספק שבדיקה כזו היא רצויה, אך מכאן ועד קביעה שהיעדר בדיקה מהווה עבירה משמעתית הדרך היא רחוקה". ועוד: "מן הראוי לציין שעריכת בדיקה לפני עשיית החוזה רחוקה מלהבטיח את זכויות הקונה... המערער לא הואשם ולא הורשע בכך שהוא לא הסביר ללקוח סיכונים אלה, וסביר להניח שכל קונה נבון יודע שכל עוד לא נרשם הנכס על-שמו, הוא צפוי לסכנה שהקבלן לא ימלא את התחייבויותיו".

לאור כל זאת, הסיק כב' השופט י' כהן באותה פרשה כי "יצא במקרה דנא המערער ידי חובתו כלפי לקוחו כשכלל בחוזה הוראה לפיה התחייב הקבלן שהנכס יהיה חופשי משיעבוד או מעיקול בזמן ההעברה. הייתי מסכים שיש מקום להרשעה לו היה המערער יודע על קיום העיקולים והמשכנתה ולא היה מגלה עובדה זו ללקוח. אך בית-הדין האמין למערער שהוא לא ידע על כך".

אם כשמדובר היה בהרשעה משמעתית שמשמעותה חמורה ומרחיקה לכת הושמעה השקפתו המקילה מפי כב' השופט י' כהן, שדעת מיעוט היתה וכזו נשארה.

ניתן לומר כי עורך-דין החוטא לחובות המיוחדות המוטלות עליו מעצם היותו עורך-דין, החייב לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, יש וימצא את עצמו מסובך ומחוייב מכמה בחינות:

האחת, יש וימצא עצמו, על-פי נסיבות המקרה, עובר על הוראות המשמעת שבכללי לשכת עורכי-הדין, והוא יידרש לתת את הדין על כך.

השניה, יש והוא ימצא עצמו מפר את חובותיו כלפי לקוחו בשל הפרת ההסכם שנכרת ביניהם ושאחד מעיקריו הוא מתן שירות נאמן ואחראי ללקוח, אם משום שנהג בלקוחות בחוסר תום-לב בעת המשא-ומתן לקראת ההתקשרות, או בקיומו של החוזה לאחר שנכרת, ואם משום שלא מילא את המוטל עליו על-פי ההסכם שביניהם.

השלישית, יש והוא ימצא עצמו חב בנזיקין כלפי לקוחו, על שום שהתרשל במתן השירות כלפיו, לא נהג במיומנות הצפויה והנדרשת ממנו כבעל מקצוע.

חובות אלה עומדות כל אחת בפני עצמה, והפרתה של אחת אינה מביאה בהכרח להפרתה של השניה. אם כי, יש ואותה התנהגות עצמה תביא להפרתה של יותר מחובה אחת.

4. ניגוד עניינים אצל עורך-דין וייצוג שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים

4.1 כללי

במקרים רבים נקבעו איסורים על ניגודי עניינים בעבודתו של עורך-דין. כך, למשל, נקבע בכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986, סעיף 14(ב) לאמור: "לא ייצג עורך-דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין". אף-על-פי-כן, יש חריגים, ויש דרכים בהן יכול עורך-דין בכל זאת לייצג שני צדדים שכאלה.36

האם שונות החובות המוטלות על עורך-דין המייצג שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים, במקום שהדבר אפשרי, מאלה דלעיל?

על-פי ההלכה "החובה המוטלת על עורך-הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך-הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתיימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם". באותו עניין הביע המלומד, עורך-דין א' בר-שלום, במאמרו, את דעתו לאמור: "אם נקבע מפורשות או ניתן להסיק מכללא שעורך-הדין מועסק על-ידי שני הצדדים אין בעיה מיוחדת... במקרה של עסקה משותפת חב הפרקליט חובת מיומנות כלפי שני לקוחותיו. מוטלות עליו חובות מסויימות במקרה של ניגוד אינטרסים בין שני הלקוחות, ויש חובה מוסרית שהחוק יאכפנה לא להקריב אינטרס של לקוח אחד למען לקוח אחר, אבל כאמור, אין מחלוקת לגבי עצם האחריות".37

זאת ועוד. "חובותיו של עורך-דין כלפי לקוחו רחבים הם. נדרשת ממנו מידה רבה של מיומנות וזהירות בטפלו בענייני הלקוח בין אם הוא פועל רק למענו ובין אם הוא פועל למען יותר מלקוח אחד באותו עניין. עליו להיות עירני וקשוב לצרכיו של הלקוח ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים שלו, כשהאינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו. על עורך-דין לשוות עיקרים וערכים אלה נגד עיניו, שכן אז יבין, אל נכון, גודל האחריות המוטלת עליו ורמת חבותו כלפי הלקוח".

האיסור על עורך-דין להימנע מניגוד עניינים נובע מעיקרון רחב של חובת הנאמנות. חובת הנאמנות קבועה בסעיף 8 לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות). הסעיף מפרט חובות המוטלות על השלוח, החב לנהוג כלפי השולח - בנאמנות, היינו, חל איסור על השלוח לפעול במצב של ניגוד עניינים.

הכלל בדבר ניגוד עניינים הוא עיקרון כללי לפיו מי שפועל למען אינטרס של אחר, חייב להימנע מניגוד בין אותו אינטרס, לבין אינטרס אחר כלשהו, כולל אינטרס שלו עצמו. המדובר הוא בעיקרון משפטי המשתרע על כל תחומי המשפט.38

מטרת הכלל היא לא רק על איסור על הפעלת שיקול-הדעת בביצוע הפעולות, האיסור הוא על הימצאות במצב שבו עלול להיות ניגוד עניינים, הכלל צופה פני עתיד והוא בא למנוע את הרע בטרם ארע.

כאשר נבחנת טענה בדבר ניגוד עניינים אצל עורך-דין, אין חשיבות לחוסר כוונה או להיעדר רצון להפיק טובת הנאה, הטענה תיבחן על-פי המבחן האובייקטיבי ולא על-פי ראייתו הסובייקטיבית של עורך-הדין שלגביו נטענת הטענה.

האיסור להימצא במצב של ניגוד עניינים, מוצא את ביטויו בחוק לשכת עורכי- הדין, התשכ"א-1961 (להלן: חוק לשכת עורכי-הדין), ובכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 (להלן: כללי האתיקה), בהם מצויות הוראות מפורטות האוסרות את הימצאותו של עורך-הדין במצבים שונים אשר בהם עשוי להתעורר ניגוד עניינים.

בכללי האתיקה ניתן לראות את המגמה של מנסחי הכללים - לנסח הוראות מפורטות בדבר מצבים אסורים של ניגוד עניינים, מנסחי הכללים לא הסתפקו בהוראה גורפת של האיסור להימצא במצב של ניגוד עניינים.

טענה בדבר מצב של ניגוד עניינים תיבחן על-פי האיסורים שנוסחו בכללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין, וכן לאור העקרונות הכללים של שיטת המשפט הישראלי. היינו, ניתן לבחון את הטענה על דרך ההיקש, ומכללים אחרים.

סעיף 54 לחוק לשכת עורכי-הדין, עוסק בחובה של עורך-דין כלפי הלקוח וכלפי בית-המשפט:

"במילוי תפקידיו יפעל עורך-דין לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, ויעזור לבית-המשפט לעשות משפט."



4.2 כלל 14 לכללי האתיקה

תכלית הכללים העוסקים בייצוג צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו העניין היא לסכל פגיעה בשירות אותו נותן עורך-דין, וכן לסכל מראית-עין של פגיעה בשירות ובחובת הנאמנות במישור השירות שמעניק עורך-דין ללקוח.

כלל 14 לכללי האתיקה אוסר על עורך-דין להימצא במצב של ניגוד עניינים במתן שירותים משפטיים ללקוח, וכך קובע הכלל:

"14. ניגוד אינטרסים
(א) לא ייצג עורך-דין-לקוח, לא יקבל על עצמו לייצגו ולא ימשיך בייצוגו, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו, בשל עניין אישי שלו, או בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר או בשל עומס עבודה או בשל סיבה דומה אחרת.
(ב) לא ייצג עורך-דין צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים באותו עניין.
(ג) בעניין שצד בו לקוח קבוע של עורך-הדין לא ייצג עורך-דין צד אחר, גם אם באותו עניין אין עורך-הדין מייצג את הלקוח הקבוע; לעניין הוראה זו, "לקוח קבוע" - לקוח שעורך-הדין נותן לו שירותים דרך קבע.
(ד) הוראות סעיפים-קטנים (ב) ו-(ג) לא יחולו על עריכת הסכם ועל טיפול בעניין שהצדדים הסכימו, בכתב, כי ייעשה בידי אותו עורך-דין.
(ה) עורך-דין ולקוחו רשאים להסכים, בכתב, לתחום את השירות המקצועי אשר יתן עורך-הדין ללקוח, כדי למנוע התנגשות עם ייצוג לקוח אחר או עם עניין או עם חובה אחרת של עורך-הדין, בתנאי שצמצום השירות הינו סביר בנסיבות העניין ואינו פוגע בחובת הנאמנות של עורך-הדין ללקוחותיו."

כלל 14(א) לכללי האתיקה אוסר על עורך-דין לייצג לקוח, אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית. היינו, די בחשש. הסעיף מונה ארבעה מקרים ספציפיים ועוד מקרה כולל של נסיבות לקיום החשש:

חשש בשל עניין אישי של עורך-דין, התחייבות כלפי אחר, חובת נאמנות כלפי אחר, עומס בעבודה הם המקרים הספציפיים שמפרט הסעיף. והמקרה הכולל שמונה הסעיף הוא חשש לניגוד עניינים בשל סיבה דומה אחרת.

כלל 14(ב) לכללי האתיקה עוסק באיסור כולל. הכלל אוסר על עורך-דין לייצג צדדים בעלי אינטרסים מנוגדים. קביעתו של הכלל באה לשם מניעה מלייצג שניים, שיש בייצוגם ניגוד עניינים.

פעולה של ייצוג עורך-דין שיש בה משום ניגוד עניינים במישור הפלילי, לדוגמה - ייצוגו של פלוני נאשם על-ידי עורך-דין, שאותו עורך-דין ייצג נאשם אחר באותה פרשה בהליכי מעצר והחקירה הראשוניים, אשר גרסתו סותרת את זו של פלוני הנאשם. בפעולה זו יש בה ניגוד עניינים, מחמת הפגיעה האפשרית בזכויות מי מהנאשמים, ולפיכך אותו עורך-דין לא יכול לייצג את הנאשמים. או בהליך אזרחי, ייצוג שני צדדים בעלי אינטרס מנוגד, למשל, ייצוג במקביל כשצד אחד טוען לחוב כספי ואילו הצד השני טוען כי הוא לא חייב כסף כלל לצד השני.

המונח "עניין" שבסעיף 14(ב) לכללי האתיקה פורש בהרחבה והוא חל על אותם הנושאים שמטבעם ועל-פי ההיגיון קשורים באותו עניין אפילו אם אין מהווים חלק ממנו.39

סעיף 14(ג) לכללי האתיקה קובע כי עורך-דין לא ייצג, בעניין, שצד בו לקוח קבוע של העורך-דין-לקוח אחר, גם אם באותו עניין, העורך-דין לא מייצג את הלקוח הקבוע. הכלל בה למנוע את החשש, כי עורך-דין, המייצג באפן קבוע לקוח, יהסס לנקוט את כל הפעולות האפשריות כנגד הלקוח המזדמן בהגנה על ענייניו, מתוך החשש שהדבר לא יראה טוב בעיני הלקוח הקבוע ובכך תושפע מערכת היחסים שבין עורך-הדין ללקוח הקבוע.



4.2.1 היתרים לטיפול על-אף ניגוד עניינים

על-אף האמור לעיל, בכלל 14(ד) לכללי האתיקה נקבעו שני מקרים המתירים פעולה במצב של ניגוד עניינים.

בחיי היום-יום, חלק גדול מהחוזים שנערכים, למשל, חוזה שכירות של דירה, עורך-דין אחד מייצג בחוזה את שני הצדדים. תוך הכרה בסיטואציה הנ"ל, הדבר הותר בכלל 14(ד) לכללי האתיקה. בדרך-כלל ייצוג מקביל בחוזה שכירות הוא להימנע מהצורך להעסיק שני עורכי-דין, כלומר שיקול כלכלי של הצדדים לחוזה.

לכאורה חוזה שכירות דירה נחתם שהכול מוסכם בין הצדדים, כגון, המחיר, התנאים לתשלום, מועד המסירה של הנכס וכדומה. אך גם במצב זה חובה על עורך-דין להיות מודע לניגוד העניינים, שטבוע מעצם ייצוג שניים באותו חוזה, ולפעול על-מנת להציג את המצב בגלוי ולהציע פתרונות.

יפים לעניין זה הדברים שנאמרו ב-על"ע 2/80: 40

"חייב עורך-הדין להכין ללקוחות שלו חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר; ואם לאחר שהכין להם חוזה כאמור, יסרבו הם לחתום על תניה זו או אחרת, גם לאחר שעורך-הדין הסביר להם את משמעותה ונחיצותה, רק אז ייתכן שיצא עורך-הדין ידי חובתו כלפיהם אף אם התניה תימחק מן החוזה."

מפני שניגוד עניינים טבוע בייצוג שני צדדים לחוזה מן הראוי להימנע ממצב כזה, רבים הם עורכי-הדין הנתבעים ברשלנות הם בחוזים מסוג הנ"ל, הנובע מן הקושי שבייצוג שני צדדים לחוזה.

ב-על"ע 2/80 41 נקבע כי "החובה המוטלת על עורך-הדין לפי החוק לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, מטילה על עורך-הדין מעמסה קשה למדי שעה שהוא מתימר לשרת שני לקוחות בעלי אינטרסים מנוגדים. אבל אין בהסכמתו לשרתם בעת ובעונה אחת כדי לפטור אותו מחובה אלמנטרית זו, ועליו לשאת בתוצאות המשמעתיות והאזרחיות הנובעות מהפרת החובה כלפי אחד מהם".

נראה כי הדרישה של הסכם בכתב שבכלל 14(ד) לכללי האתיקה מתייחס רק לסיטואציה השניה שהכלל מתיר ולא למקרה שנדון לעיל.

המקרה השני מתייחס למקרה של האיסור על טיפול בעניינו של לקוח מזדמן מול לקוח קבוע, במקרה זה כלל 14(ד) מתיר את האיסור במידה, ויש הסכמה בכתב של שני הצדדים. על-פי הפרשנות שניתנה נקבע כי מקום בו עורך-דין מייצג לקוח, באותו עניין, שבו הוא מייצג גם לקוח קבוע שלו היא דרישה מהותית, וללא הסכם כאמור אין היתר לעורך-דין לייצג את הלקוח המזדמן.42



4.3 כלל 16 לכללי האתיקה

כלל 16(א) לכללי האתיקה, אוסר על ייצוג של עורך-דין נגד לקוח לשעבר. כלל 16 לכללי האתיקה קובע:

"16. (א) עורך-דין לא יטפל נגד לקוח -
(1) בעניין או בקשר לעניין שטיפל בו למען אותו לקוח;
(2) בעניין אליו יש זיקה של ממש למידע שקיבל עורך-הדין מאותו לקוח או מטעמו.
(ב) הוועד המחוזי, או מי שהוא הסמיכו לכך, רשאי להחליט, לפי פניית עורך-דין, כי מתן חוות-דעת או קיום התייעצות גרידא, או פעולה במקרה פלוני, לא היה בהם משום טיפול בעניין למען לקוח, או כי מידע מסויים אין לו זיקה של ממש לעניין, או כי אין במידע שהתקבל כדי למנוע מעורך-הדין לטפל בעניין, ובלבד שהחלטה כאמור תינתן לפני שעורך-הדין יקבל על עצמו את הטיפול בעניין האמור."

כלל 16(א) לכללי האתיקה קובע כי עורך-דין לא יטפל נגד לקוחו בעניין שטיפל בו למען לקוח אחר, או בעניין אליו יש קשר של ממש למידע שקיבל עורך-הדין מאותו לקוח או מטעמו. בסיסו של הכלל הוא אמינות של ציבור עורכי-הדין בעיני כלל הציבור. ראוי כי לקוח יוכל לשים את מבטחו בעורך-דינו.43 המונח "עניין" פורש בהרחבה, כאשר המדובר על אותם נושאים, שבדרך הטבע וההיגיון, קשורים באותו עניין, אפילו אם אינם זהים.


עורך-הדין פנה לוועד המחוז לפי כלל 16(ב) לכללי האתיקה, בבקשה להתיר לו לייצג תוך קביעה כי ההתייעצות שקיים עמו לקוח לשעבר אין בה משום טיפול בעניין ולכן הוא לא מנוע כעת מייצוג הלקוח החדש. ועד המחוז השיב לעורך-הדין בשלילה. עורך-הדין פנה לוועדת האתיקה הארצית בערעור על החלטת ועד המחוז. נקבע כי ועדת האתיקה הארצית אינה יושבת כערכאת ערעור על החלטת ועד המחוז לפי כלל 16(ב) לכללי האתיקה, ולכן בנסיבות העניין הוועדה לא מצאה סיבה להתערבות בהחלטת ועד המחוז.44



4.4 כלל 11 לכללי האתיקה

סעיף 11ב לכללי האתיקה קובע כי:

"11ב. איסור מתן שירותים משפטיים במקרים מיוחדים...
(ב) עורך-דין המועסק על-ידי מי שאינו עורך-דין, שותפות של עורכי-דין או חברת עורכי-דין (להלן - המעסיק) לא ייתן שירות משפטי למי שאינו מעסיקו אם המעסיק פועל למטרת רווח וגובה תמורה בעד אותו שירות משפטי..."

העבירה המתוארת בכלל 11ב(ב) לכללי האתיקה מונה ארבעה מרכיבים עובדתיים מצטברים:

האחד, עורך-דין מועסק על-ידי מעסיק שאינו עורך-דין;

השני, המעסיק פועל למטרות רווח;

השלישי, עורך-הדין נתן שירות משפטי ללקוח שאינו המעסיק;

הרביעי, המעסיק גבה תמורה מהלקוח בעד אותו שירות משפטי שהעניק לו העורך-דין.

כלל 11ב(ב) לכללי האתיקה נועד להגשים כמה מטרות. בין השאר, ביסוד הסעיף מונחת תכלית אשר באה למנוע מעורך-דין להימצא במצב של ניגוד עניינים.

האיסור לפעול במצב של ניגוד עניינים משמעו שיש להימנע מלפעול תוך ניגוד בין שני אינטרסים שונים. במערכת היחסים שבין עורך-הדין לבין הלקוח, נגזר האיסור לפעול בניגוד עניינים מחובת האמון של עורך-הדין כלפי לקוחו.

הכלל קובע כי עורך-דין לא יעניק שירותים משפטיים למי שהפנה אליו מעסיק שהוא גוף חיצוני, אשר פועל למטרות רווח וגובה תמורה עבור שירותים משפטיים. משמע, כלל זה בא להבטיח את אי-תלותו של עורך-דין ובא להבטיח כי עורך-דין יפעל למען הלקוח באופן עצמאי, ושלא תוך ניגוד עניינים.

כלל 11ב(ב) לכללי האתיקה בא למנוע את היווצרותם של סיטואציות בהם יחוש עורך-הדין, בד-בבד, חובת נאמנות הן כלפי המעסיק שהפנה אליו את הלקוח והן כלפי הלקוח עצמו.

נאמנות כפולה שכזו, שהיא מובנת למצב המיוחד שכלל 11ב(ב) לכללי האתיקה דן בו, מעלה פוטנציאל לניגוד עניינים בכל אחד ואחד מהמצבים בהם מי שהפנה לעורך-הדין את הלקוח, הינו מעסיק הפועל למטרת רווח. היא עשויה לגרום לכך שהחלטותיו המקצועיות של עורך-הדין, אשר אמורות להיות מבוססות על טובתו של הלקוח ועל טובתו בלבד, יהיו מושפעות גם מן האינטרסים של מעסיקו. בכך, עשויים להיפגע האינטרסים של הלקוח וכן האמון העומד בבסיס מערכת היחסים שבין עורכי-הדין לבין לקוחותיהם.

עניין עבירת המשמעת שבכלל 11ב לכללי האתיקה הובא לדיון ב-בג"צ 9596/02 45 העותרת תקפה את חוקיותו של הכלל, בטענה כי הכלל מנוגד לחופש העיסוק. בית-המשפט דחה את העתירה, לאחר שמצא כי כלל 11ב לכללי האתיקה נחקק לתכלית ראויה ובמידתיות ראויה המשקפת יחס ראוי בין אותן התכליות לבין האמצעים שננקטו לשם הגשמתן.



4.5 כלל 15 לכללי האתיקה

כלל 15 לכללי האתיקה קובע הוראה האוסרת הימצאותו של עורך-דין בניגוד עניינים וזו לשונו:

"עורך-דין שערך מסמך או השתתף בעריכתו, או שטיפל בעסקה או שהשתתף בטיפול בה, לא יטען לאחר-מכן נגד כשרות המסמך או העסקה, ולא ייצג אדם שעניינו מחייב, באופן סביר, טענה כאמור."

משמע, עורך-הדין לא יטען טענות כנגד מסמך שערך בעצמו או אשר השתתף בעריכתו. שהרי אם יעשה כך הדבר יביא לכך שהציבור יזלזל בעורכי-הדין. קשה לקבל מצב שבו עורך-דין תוקף הסכם שכתב או שהשתתף בכתיבתו.



4.6 דוגמאות לשאילתות בסוגיית ניגוד עניינים אצל עורך-דין46

4.6.1 כשל מובנה בייצוג בשל כפל ייצוג של נאשמים
בידי אותו עורך-דין

ב-ע"פ 635/05 47 הנאשמים הם אחים. בשלב מסויים נרקמו הסדרי טיעון משולבים ביחס לשני האחים, כך שהאחד הודה ברצח והשני בניסיון לרצח. בית-המשפט התייחס לפגם שנפל בייצוג, שכן "כפל הייצוג של שני האחים בידי אותו סניגור יצר, בנסיבות העניין שלפנינו, מציאות משפטית בלתי-ראויה, שיש בה ניגוד עניינים מובנה המועד לכשל בייצוג".



4.6.2 ייצוג של מי שהיה עד שכנגד בתיק של לקוח לשעבר
בתיק אחר

עורך-דין שעבד בעבר במשרד עורכי-דין אשר ייצג לקוח פלוני. במסגרת אותו ייצוג, העיד אדם אלמוני, מטעם הצד שכנגד נגד הלקוח. לאחר תקופה, מבקש אותו אלמוני, העד שהעיד כנגד הלקוח לשעבר, מאותו עורך-דין לייצגו בתביעה אחרת. מהבחינה העובדתית, יש קשר בין התביעה הקודמת לתביעה הנוכחית, בה מבקש העד שכנגד לשעבר לשכור את שירותיו של אותו עורך-דין.

נשאלה השאלה, האם קיים חשש לניגוד עניינים שיביא לאיסור על קבלת הייצוג החדש.

ההחלטה, גם בהנחה שעורך-הדין הפונה אינו מייצג עוד את הלקוח בתביעה הישנה, הוא מנוע מלייצג את העד שכנגד בתביעה הנוכחית מחשש לניגוד עניינים.48



4.6.3 עורך-דין המייצג לקוח נגד מעבידו לשעבר של עורך-הדין

עורך-דין עבד בסוכנות ביטוח. כיום הוא עובד כעורך-דין בתחום תביעות הביטוח. פנה אליו פלוני וביקש את ייצוגו בתביעה נגד אותה חברת ביטוח שבה עבד עורך-הדין. נוכח האמור בכלל 14(א), לכללי האתיקה, הקובע כי די בחשש למניעה מלמלא את החובה המקצועית של עורך-דין, נקבע כי אם מתקיימת אחת או יותר מן הנסיבות שלהלן (זו שאינה רשימה סגורה):

א. עורך-הדין, או אדם שהיה קרוב אליו בחברה, ייאלצו להעיד בהליך;

ב. ניהול התביעה כרוך בשימוש במידע ספציפי שעורך-הדין צבר בתוקף תפקידו בחברה;

ג. עורך-הדין עשוי לשאת באחריות בגין התביעה או בגין תביעה שכנגד.

ד. עילת התביעה נוצרה בתקופת העסקתו של עורך-הדין בחברה.

אזי לא יוכל אותו עורך-דין לייצג את פלוני שפנה אליו, היות וקיים ניגוד עניינים אצל עורך-דין המייצג לקוח נגד מעבידו לשעבר של עורך-הדין.49



4.6.4 הבחנה בין לקוח לבין "דורש עצה" שהוא בגדר לקוח פוטנציאלי

בפגישה מקדמית שנערכה בין פלוני לעורך-דין לשם החלטה האם לשכור את שירותיו של אותו עורך-דין אם לאו, הציג פלוני לעורך-דין את פרטי המקרה והמסמכים הרלוונטיים. העורך-דין מסר את חוות-דעתו הראשונית. לימים, פלוני החליט לשכור שירותיו של עורך-דין אחר. כאשר הוגשה התביעה לבית-המשפט, התברר שאת הצד שכנגד מייצג אותו עורך-דין שנערכה עמו הפגישה המקדמית אשר מסר את חוות-דעתו ולבסוף פלוני לא שכר את שירותיו. נשאלת השאלה, האם קיים חשש לניגוד עניינים, במקרה המתואר.

ב-בד"מ 18/98 50 נקבע כי:

"קביעה כי המבקש עצה ומידע מאת עורך-דין אינו "לקוח" כמשמעו לפי החוק אינה פוטרת את עורך-הדין מנוכחות הדין הכללי בדבר החובה שלא להימצא במצב של ניגוד עניינים, הגם שאין חלות עליו חובות האמון מכוח חוק לשכת עורכי-הדין וכללי האתיקה. אף בבוא דורש עצה ומידע אל יועץ שאינו עורך-דינו יש להבטיח כי לא יהא עליו חשש או מורא, כי דברים או מסמכים שהוא מגלה במהלך פגישת הייעוץ ישמשו אי פעם נגדו. מניח אני, מטבע הדברים, כי אף דורש עצה ומידע מייחס לעורך-הדין אותה מידת אמון שרשאי הציבור לרחוש לעורך-דין מבחינת יושר, הגינות והקפדה על כללי התנהגות עם לקוחות ועם צדדים שכנגד (ראה: על"ע 4/83 מאירוב נ' הוועד המחוזי, פ"ד לט(2), 75) כך סוברים היינו להקפיד, על דרך משל, לו גילה דורש העצה למייעץ פרטים מהותיים וחסויים אשר מטבע הדברים מגלה אותם לקוח לעורך-דינו בבואו לקבל עצתו, אולם הואיל ולא זה היה המצב במקרה דנן לא מצאנו לבחון במסגרת החלטה זו מהו אותו מידע אשר במסרו היה עורך-הדין מצוי במצב של ניגוד עניינים."

ההכרעה אם נוצר ניגוד עניינים אסור או אם לאו תוכרע לפי הבדיקה העובדתית. יש לבדוק, האם בפגישה שהתקיימה עם לקוח פוטנציאלי התגלו פרטים מהותיים וחסויים אם לאו.51



4.6.5 עורך-דין של חברה משכנת

נקבע כי עורך-דין המייצג חברה משכנת וגובה מהקונים דמי טיפול עקב טיפול בהעברת הזכויות בחברה המשכנת, אינו יכול לייצג לקוחות בהעברת זכויות, בין אם הם המוכרים או הקונים של הנכס.52


4.6.6 עורך-דין של חברה אינו יכול לייצג את החברה ובעל מניות הרוב בסכסוך עם בעלי מניות המיעוט

פלוני, בעל מניות המיעוט בחברה, הוא בעל שליש ממניותיה של חברה. בין פלוני לבין אלמוני שותפו, המחזיק בשני השלישים הנותרים מן החברה, פרץ סכסוך. לחברה יש עורך-דין.

השאלה שנשאלת האם פועל אותו עורך-דין, בניגוד עניינים שלמראית-עין הוא נאמן רק לאינטרסים של אלמוני השותף ולא לאינטרסים של פלוני. זאת ועוד: בתובענות שהגיש פלוני כנגד החברה ואלמוני השותף גם יחד, ובבקשה למתן צו מניעה שהגיש עורך-הדין כנגד פלוני, ייצג העורך-דין הן את אלמוני השותף והן את החברה.

נקבע כי עורך-הדין אינו רשאי לייצג בד-בבד הן את החברה והן את בעל מניות הרוב בה בסכסוך בין בעלי המניות הרוב, כנגד בעלי מניות המיעוט מחשש לניגוד עניינים.53



4.6.7 עורך-דין שערך הסכם ממון עבור שני בני-זוג לא יכול לייצג את הבעל כנגד האישה

עורך-דין ערך הסכם ממון לבני-זוג. בחלוף הזמן, בני-הזוג החליטו להיפרד, ואותו עורך-דין שערך את הסכם הממון, מייצג כעת את הבעל נגד האישה, הבעל לא העלה טענה נגד כשרות ההסכם כך שכלל 15 לכללי האתיקה לא חל. נשאלת השאלה, האם מותר לעורך-דין לייצג את הבעל.

נקבע כי משערך עורך-הדין הסכם ממון בין בני-הזוג, יש לראות את שני בני-הזוג כלקוחותיו של עורך-הדין, לעניין הסכם הממון.

בנסיבות אלו יש בייצוג הבעל כלפי האישה בהתדיינות שהסכם הממון הוא בבסיסה, משום עבירה על כלל 16 לכללי האתיקה. לכן אסור לעורך-הדין לייצג את הבעל ובנוסף, אין זה גם יאה שעורך-דין אחר ממשרדו של עורך-הדין ייצג את הבעל נגד האישה.54



4.6.8 התנדבות במסגרת לשכת עורכי-הדין במטרה לקדם עניין אישי

ישנם עורכי-דין העוסקים במתן שירות בהתנדבות בוועדות הלשכה במסגרת לשכת עורכי-הדין. הגם שיש להוקיר פעולה זו, יש להימנע מפעולות של קידום אישי ישיר במסגרת ההתנדבות, אלא יש לקדם את האינטרס לקידום הכלל. המשמעות היא שאמנם עורך-דין כזה יכול להציג עצמו כפעיל בוועדה ואף לציין עובדה זאת בכתב (בכפוף לכללי הפרסומת). אך אין לפרסם תפקיד התנדבותי זה על נייר המכתבים או על כרטיס הביקור המקצועי של עורך-הדין.55



4.6.9 ייצוג נגד לקוח לשעבר

עורך-הדין ייצג בעבר לקוח, עתה אותו עורך-דין מייצג בנק בתביעה נגד הלקוח לשעבר, האם הדבר מהווה עבירה על כלל 16 לכללי האתיקה?

נקבע כי לא מדובר בעבירה על-פי כלל 16 לכללי האתיקה מכיוון שביחס לעובדות של המקרה דנן, אמנם עורך-הדין ייצג בעבר את הלקוח אך בעניין שונה לחלוטין ולא קשור כלל לתביעה של הבנק נגד הלקוח כעת.56

במקרה אחר. עורך-הדין ייצג בני-זוג כנגד אגודה שיתופית בעניין הליכי גביית חוב, בפני המשקם. לאחר מתן פסק משקם הוא הגיש בשמם בקשה לביטול פסק בורר (בקשה שנתקבלה). לאחר מתן פסק-הדין בבקשה לביטול פסק בורר, הוסכם בין בני-הזוג ובין העורך-דין על סיום הייצוג האמור.

לאחר זמן מה, פנתה אליו האגודה השיתופית וביקשה מהעורך-דין שייצג אותה בתביעה לסילוק-יד כנגד בני-הזוג הנ"ל. צויין על-ידי עורך-הדין כי כאשר ייצג את בני-הזוג לא התעסק כלל בנושא זה.

נקבע כי עורך-הדין במקרה הנ"ל אינו יכול לייצג את האגודה נגד לקוחותיו לשעבר (בני-הזוג) מפאת ניגוד עניינים החל על המקרה.57



4.6.10 ייצוג נגד צד כלפיו יש לעורך-הדין מחוייבות

עורך-הדין התבקש לייצג מעביד בסכסוך מול אחד מעובדיו בעניין הקשור לדיני עבודה. אותו עובד, נגדו מתבקש עורך-הדין לייצג כעת, חתם לפני למעלה משנה על תצהיר, בתמיכה לטענות אחד מעורכי-הדין באותו משרד, בהליך משפטי בו עורך-הדין הינו בעל דין. ייתכן והעובד ייחקר בעתיד על התצהיר.

בעניין הנ"ל נקבע כי אף עורך-דין מאותו משרד לא יכול לייצג את המעביד מול אותו עובד.

ההחלטה התבססה על האמור בכלל 14(א) לכללי האתיקה, מתוך החשש לניגוד העניינים שהביא לקביעה לאסור על הייצוג במקרה זה.

על-פי כלל 14(א) לכללי האתיקה - לא ייצג עורך-דין-לקוח "אם קיים חשש שלא יוכל למלא את חובתו המקצועית כלפיו... בשל התחייבות או חובת נאמנות שיש לו כלפי אחר".

במקרה דנן, יש לעורך-הדין מהמשרד מחוייבות כלפי העובד שנתן תצהיר, ואף עשוי להעיד, לטובתו. לעניין זה נקבע כי אין להבחין בין אותו עורך-דין לכל עורך-דין אחר מאותו משרד כך שהאיסור חל על כל המשרד.58



4.6.11 עורך-דין ששימש ככונס נכסים לא יכול במקביל לייצג את אחד הצדדים לכינוס

בעל ואישה מינו בהסכמה את עורך-דין פלוני לכונס הנכסים שלהם. בד-בבד, עורך-דין פלוני המשיך לייצג את האישה בהליך הגירושין.

נקבע כי במצב כזה פועל העורך-דין בניגוד עניינים שכן פעולת עורך-דין ככונס נכסים היא פעולה בה משמש עורך-הדין כנאמן עבור שני הצדדים, ולכן פעולה בייצוג צד אחד, האישה, נגד הבעל, יש בה משום ניגוד עניינים.59



4.6.12 ייצוג משותף של חשוד בסחר בנשים וקורבן הסחר

השאלה שנשאלת היא האם מותר לעורך-דין לייצג בד-בבד את החשוד או הנאשם בסחר בשנים ואת האישה שהיא קורבן הסחר?

קיימת בעיה אמיתית של ניגוד עניינים במקרה בו עסקינן. בשאלת סחר בבני-אדם מתעוררות בעיות מיוחדות ולכן בהחלטה מס' 197/04 60 מצאה לנכון ועדת האתיקה הארצית להנחות את ציבור עורכי-הדין כדלקמן:

"ג.1 עורך-דין לא ייצג בו-זמנית קרבן סחר בנשים וחשוד או נאשם בסחר בנשים או בסרסרות ביחס לאותה אישה או במסגרת המקום שבו אותה אישה פעלה.

ג.2 עורך-דין לא ייצג אישה אם מי ששכר את שירותיו, במישרין או בעקיפין, למטרה זו או לכל מטרה אחרת, הוא חשוד או נאשם בסחר בנשים או בסרסרות ביחס לאותה אישה, גם אם עורך-הדין לא מיצג את הנאשם או את החשוד כאמור.

ג.3 עורך-דין המייצג קרבן סחר בנשים חייב להעניק יעוץ מקצועי מלא ביחס לכלל זכויותיה וביחס לכלל אפשרויות הפעולה העומדות בפניה תוך שימת עניינה לנגד עיניו ותוך הגשמת חובת הנאמנות כלפיה.

ג.4 משנה זהירות נדרש כשיש אפשרות שהקורבן תשמש כעדת תביעה נגד החשוד או הנאשם או בעניין הקשור אליו."



4.6.13 אישור הסכם ממון כנוטריון וייצוג אחד הצדדים בעניין ההסכם

האם בסיטואציה שעורך-הדין אישר הסכם נישואין בין אישה לבין בעלה על-פי חוק יחסי ממון בתוקף תפקידו כנוטריון ובהמשך, ייצג עורך-דין את הבעל בקשר לאותו הסכם מול האישה, מדובר בפעולה בניגוד עניינים?

נקבע כי בשל כוחו המיוחד של נוטריון לאשר הסכם ממון בין בני-זוג כתחליף לפניה לערכאות בתנאים מסויימים כרשות מאשרת על-פי דין, לא רשאי נוטריון שאישר הסכם לייצג לאחר-מכן מי מהצדדים להסכם.61



5. אחריות כלפי צד ג'62

מה דינו של עורך-דין המייצג לקוח פלוני ביחסיו עם מי שאינו לקוחו אלא צד שכנגד פלוני - האם כלפי פלוני זה מוטלת על עורך-הדין חובה כל שהיא? היהא אחראי כלפי זה מטעם כלשהו ועל-פי עילה כלשהי, אם יתברר שכתוצאה מהטיפול בעניין לקוחו ולמען לקוחו הסב נזק לאחר?

חבות חוזית לא תיתכן שכן לא נקשרו יחסים כאלה ביניהם, אולם תיתכן גם תיתכן חבות בנזיקין.

יפים לעניין זה, כיום כבעבר, דברי מ"מ כב' הנשיא, כב' השופט חשין, לאמור: "חובותיו של עורך-הדין אינן כלפי מרשהו בלבד. הוא חב חובות מסויימים גם כלפי יריבו וגם כלפי הציבור".63

נשאלת השאלה, חובה זו מה מידתה ומה מקורה?

בפסיקה האנגלית מוצאים אנו התייחסות מפורשת לכך שעורך-דין יעוול עוולה של רשלנות מקצועית כלפי פלוני, הגם שלא שוררים יחסי עורך-דין-לקוח בינו לבין אותו פלוני הטוען שכלפיו נעוולה העוולה.

בניגוד לגישה קדומה שגרסה כי:

"A solicitor has no duty to a erson who is not his client, and is not liable in negligence to anyone, but his client."64

הגישה המקובלת כיום היא שעורך-דין יכול לעוול ברשלנות גם כשלא שוררים יחסי עורך-דין-לקוח. ההשקפה הכללית באשר לאחריותו של אדם בעוולת רשלנות כלפי צד שלישי, בשל יעוץ שנתן או מידע מוטעה שמסר, מוצאת ביטויה בהלכה דלהלן:

d"if in the ordinary course of business or rofessional affairs, a erson seeks information or advice for another, who is not under contractual or fiduciary obligation to give the information or advice, in which a reasonable man so asked would know that he was being trusted or that his skill or judgment was being relied on. and the erson asked chooses to give the information or advice without clearly so qualifiying his answer so to show ghat he does not accet resonsibility then the erson relying accets a legal duty to exercise such care as the circumstances require in making his rely, and for a failure to exercise that care an action for negligence will lie if damage results."65

על-פי השקפה זו ובעקבות ההלכה הנ"ל תומצתה ההלכה בהלסבורי (מהדורה 4, כרך 44, עמ' 8(100) לאמור:

"A solicitor may be liable for careless statements desite the absence of the relationshi of solicitor and client."

בפסק-הדין מאוחר יותר Ross v. Caunters (1980) CH. 297 הובהרה והודגשה ההלכה המחייבת היום לאמור:

"There was no longer any rule a solicitor negligent in his rofessional work wal liable only to his client in contract, for he could also be liable for the tort of negligence not only to his client, but to others, where a rima facie duty of care towards them could be shown."

ובעקבות זאת מסוכם הכלל בהלסבורי (שם), כך "LIABILITY MAY EXTEND TO THIRD ERSONS". כבאנגליה כן גם אצלנו, יכול שעורך-דין יישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו בשל נזק שהסב לו. מקורה של חבות זו היא בפקודת הנזיקין (נוסח חדש), שכן הנזק הוא בדרך-כלל פועל יוצא של עוולה שעוול עורך-הדין כלפי אדם אחר. החבות בנזיקין נובעת בראש ובראשונה מעוולת הרשלנות, ובה נתמקד בהמשך, כי היא הרלוונטית לענייננו. אולם היא אינה מצטמצמת בכך; שכן, עורך-הדין ככל אדם אחר, יכול שיישא באחריות כלפי פלוני בשל מעשה תרמית והטעיה, לפי סעיף 56 לפקודת הנזיקין או בשל נגישה על-פי סעיף 60 לפקודת הנזיקין, או למשל בשל הפרת חובה חקוקה, על-פי סעיף 63 לפקודה הנ"ל. אפשר גם שיחוב בשל גרם הפרת חוזה על-פי סעיף 62.

אולם כאמור, בעיקרם של דברים החבות בנזיקין תהיה בדרך-כלל בשל מעשה רשלנות, ובכך ארחיב.

עוולת הרשלנות מוגדרת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין לפיו "עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה".

רשלנותו של עורך-הדין אפשר שתהווה עילת תביעה כנגדו גם כאשר מעשה העוולה, או המחדל, מסבים נזק לאדם אחר, וזאת על-פי סעיף 36 לפקודה, בגבולות שנקבעו, לאמור: "החובה האמורה בסעיף 35 מוטלת כלפי כל אדם וכלפי בעל כל נכס, כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע ממעשה או ממחדל המפורשים באותו סעיף".

לסיכום, מקורה של החבות ברשלנות של עורך-דין כלפי מי שאינו לקוחו. מידתה של אותה חבות, ומתי היא מתגבשת, כבר תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה ומקרה. דומה שאין טעם ואין מקום לקבוע לעניין זה כללים נוקשים. אולם, להבנת הדברים ניתן להדגים קיומה של רשלנות מהסוג הזה בדוגמאות מספר שעמד עליהן המלומד עורך-דין בר-שלום במאמרו הנ"ל.66

למשל עורך-דין העורך צוואה למען לקוחו, ובשל עריכה רשלנית היא נפסלת, אפשר שיחוב על כך גם כלפי נוחלי אותה צוואה. ניתן גם להעלות על הדעת חבות של עורך-דין כלפי ידיד שאינו לקוח בשל עצה שנתן לו בשיחה ידידותית כביכול.

מקרים קשים יותר הם אלה אשר בהם מייצג עורך-דין צד אחד לעסקה, ומבקשים להטיל עליו חבויות גם כלפי צד אחר לאותה עסקה.

כב' השופט לם המנוח, שאיש עקרונות וליבראל גדול היה בתפיסת עולמו וראייתו המשפטית, ראה במקרה מסויים לקבוע כי "כלל ידוע הוא כי עורך-דין אשר מטפל בעניינים משותפים ושאין אחד הצדדים בהם מיוצג על-ידי פרקליט צריך לשמור על האינטרסים של הצד אשר מאמין כי ענייניו ייעשו כהלכה".67

זו גישה נאורה אך מרחיקת לכת משפטית, אולם בהחלט יש בה מוסר השכל, שאם תוחמים אנו אותו במסגרת ההלכה בסוגיית הרשלנות ניתן לומר כי כאשר עורך-דין מייצג לקוח פלוני ואילו הצד האחר לעסקה אינו מיוצג כלל, נדרשת ממנו מיומנות וזהירות רבה יותר בהצגת העניין לבל יכשיל במודע או בהיסח- דעת נמהר את הצד האחר, כשהוא יכול להניח שזה סומך על אמינותו, יושרו ומיומנותו.

יצויין, כי חובתו של עורך-הדין כלפי הצד הבלתי-מיוצג עומדת על רגליה היא, ואין היא נגזרת או קשורה לחובתו של הלקוח, אותו מייצג עורך-הדין, כלפי הצד הבלתי-מיוצג. אכן, הן עורך-הדין והן לקוחו חייבים לנקוט בזהירות סבירה כלפי הצד הבלתי-מיוצג. אלא שתוכן הפעולות הנדרשות מהם בהקשר זה מושפע ממעמדם השונה של הלקוח ושל עורך-הדין. על-כן, עשוי עורך-הדין לחוב בחובות של גילוי, אזהרה וחובות אחרות הנובעות ממעמדו המיוחד כעורך-דין, שלקוחו אינו חב בהם.

זאת ועוד, במסגרת החובות כלפי צד שלישי, אף שאינו לקוחו של עורך-הדין, ניתן להכליל כלל נוסף שראוי שיחייב את ציבור עורכי-הדין: כשמדובר בעסקה מורכבת וסבוכה מבחינה משפטית ובה עורך-דין מייצג צד אחד לעסקה, בעוד הצד שכנגד איננו מיוצג, יפנה עורך-הדין תשומת-ליבו של הצד השני באופן ברור לכך שייטיב לעשות אם יהיה גם הוא מיוצג על-ידי עורך-דין.

הנה כי כן עורך-דין בשל מעמדו המיוחד חב חבות מסויימת לא רק כלפי לקוחו, אלא גם כלפי צדדים שלישיים, בגבולות מסויימים, בהתחשב בנסיבות העובדתיות של מקרה זה או אחר. החשוב הוא שציבור עורכי-הדין יהיה מודע כי חבות כזו אפשרית וגם קיימת.



6. אחריותו המקצועית של עורך-הדין ברכישת/מכירת דירה

ב-ת"א (יר') 7904/01 68 נדונה תביעת רשלנות מקצועית כנגד עורכת-דין שייצגה את התובעים לצורך קניית בית. לטענת התובעים, עולים חדשים מצרפת, כתוצאה ממערכת ההסכמים שהנתבעת, שהיא דוברת צרפתית, הכינה עבורם והחתימה אותם, בלא שהסבירה להם את משמעותם כראוי, נגרמו להם נזקים שונים.

בית-משפט השלום קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי, חובת הזהירות של עורך-הדין כלפי לקוחותיהם חלה בסטנדרט גבוה בשל התפיסה שחובתם המקצועית של עורך-הדין כלפי הלקוחות אינה נובעת אך ורק מהחוזה ביניהם, אלא מתנאים מכללא הנובעים מהמצג שיוצר עורך-דין כבעל מקצוע בעל רמה סבירה של ידע ומיומנות לטפל בעניינו של לקוחו. עורך-דין חייב לנהוג כפי שהיה נוהג עורך-דין סביר העוסק באותו נושא באופן סביר. עליו לנהוג ביושר, מתוך חריצות, שקידה, דבקות ואדיקות, כאשר אינטרס הלקוח הוא שעומד בראש מעייניו.

במסגרת חובת הזהירות חלות על עורך-דין חובת המיומנות, חובת הגילוי וחובת הנאמנות. בגדר חובת המיומנות עליו להכיר את המצב המשפטי בתחום בו הוא עוסק, בכל הקשור להוראות החוק והפסיקה הרלוונטיים, לרבות חובת ידיעת החוק, ובאם הוא חסר את הידע המשפטי והמיומנות הנדרשים לטיפול בעניין, אל לו לקבל על עצמו את הטיפול. זו גם מהות חובת ידיעת החוק. אמנם אין חובה להתמצא בכל חוקי המדינה, אך יש להכיר את החוקים הבסיסיים בתחום עיסוקו של עורך-הדין ואת הפסיקה הרלוונטית. ואל לעורך-הדין לטפל בעניין שבקיאותו בו היא מועטה. עליו ללמוד היטב את המצב המשפטי ולהכשיר עצמו לטיפול. האפשרות העומדת לעורך-דין שאינו בקיא היא לייעץ ללקוחו הוא לפנות לעורך-דין אחר שמתמחה בעניין. משבדק עורך-הדין את המצב המשפטי, עליו להודיעו ללקוח מכוח חובת הגילוי, ולמסור ללקוח עובדות ופרטים רלוונטיים למקרה שמצויים בידיעתו, או שהיו צריכים להיות בידיעתו, ולהסביר ללקוח את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם. רק בדרך זו יוכל הלקוח להגיע להחלטה מושכלת התואמת ומממשת את האינטרסים שלו. חובת הנאמנות צומחת מתוך מערכת היחסים החוזית, במסגרתה על עורך-הדין לפעול למען קידום עניינו של הלקוח באמת, ביושר ובאמינות.

במקרה דנן, הגם שהנתבעת לא ערכה הסכם אופציה למכר, ולא העמידה בפני התובעים אפשרות לבחירתו, לא הוכח כי הסכם ההלוואה (בניגוד להסכם אופציה למכר), גרם לתובעים נזק, שהוא אחד התנאים הנדרשים בעוולת הרשלנות. עם זאת, בהתחשב בחשש המזערי כי התובעים ייתבעו בהליך כלשהו בגין אי-הדיווח למס שבח, רשאים התובעים לפצל סעדיהם, ובעניין זה להגיש תביעתם כנגד הנתבעת, במידה שאכן יגרם להם נזק מכך בעתיד.

עוד קבע בית-המשפט, כי עורך-דין נדרש להסביר ללקוחו את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם. עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. חובת הזהירות משתנה בהתאם לטיפול הספציפי הנדרש מעורך-הדין. כאשר מדובר בעסקאות מכר, כבמקרה דנן, מחוייב עורך-הדין בנקיטת אמצעי זהירות להבטחת זכויותיו של הלקוח באופן המועיל והאופטימלי ביותר.

אם לא הוכנסו בהסכם תנאים ובטוחות בשל סירוב הלקוח, יצא עורך-הדין ידי חובתו רק לאחר שאכן התריע בפני הלקוח בדבר הסיכון הכרוך בכך, ובמקרים חמורים יותר, ראוי אף שעורך-הדין יודיע ללקוח על הפסקת הטיפול על ידו.

כאשר מדובר במערכת הסכמים בעייתית ומורכבת, כבמקרה דנן, מוטלת על עורך-הדין חובת זהירות מוגברת כי ינסח חוזה בהקפדה את ההגנה על זכויות לקוחותיו מוגברת. על-כן, משלא דאגה עורכת-הדין, לפירוט מפורש בהסכם של ההסכמות לתיקונים, התרשלה הנתבעת בקיום חובת הזהירות מצידה כלפי התובעים. עם זאת, לא הוכח כי לתובעים נגרם נזק בגין התרשלותה זו, לעניין תיקון הליקויים, שכן התיקונים עליהם הוסכם בוצעו, ובגין אלה שלא בוצעו, התובעים פוצו בהליך הבוררות. מאידך, לתובעים נגרם נזק שנבע מעצם הצורך לנהל את הליך הבוררות ועל כך נקבע כי יש לפצותם.

ב-ת"א (ת"א-יפו) 2757/04 69 נדונה תובענה על סך של 337,319 ש"ח אשר הגישו התובעים כנגד הנתבע, עורך-דין במקצועו, בטענה לרשלנות מקצועית בטיפולו בעניינם הנוגע לרכישת דירה.

התובעים התקשרו עם מתווך לעניין רכישת דירה בבני-ברק. המתווך הפנה את התובעים לדירות, ביניהן הדירה נשוא הדיון. הדירה נשאה חן מלפני התובעים - והללו פנו אל המתווך אשר התקשר למר איתמר זנדר, אשר הציג עצמו בפני המתווך כבעליה של הדירה. בפגישה אצל המתווך, מסר מר זנדר לתובעים נסח מלשכת רישום המקרקעין מחודש מרס 2003 המתייחס לדירה. לאחר קיום משא-ומתן הסכים המוכר למכור הדירה בסכום של $170,000 דולר. המתווך הפנה את הצדדים לנתבע, אשר היה מוכר לו כמי שעוסק בעסקות נדל"ן באיזור בני-ברק. התובעים שילמו למר זנדר מקדמה על סך של 13,500 ש"ח. התובעים והמוכר התייצבו בפני הנתבע וחתמו על הסכם מכר הדירה ביום 7.4.03. ביום 14.4.03 פעל הנתבע לרישום הערת אזהרה לטובת התובעים בספרי לשכת רישום המקרקעין. בסך הכל מסרו התובעים ביד מר זנדר 3 שיקים שסכומם הכולל 156,000 ש"ח עוד שילם אחיו של התובע סך של $12,000. יתרת התשלום בסך של 110,000 דולר היתה אמורה להיות משולמת באמצעות דמי משכנתה שהתכוונו התובעים ליטו.

לצורך הטיפול במסמכי המשכנתה פנו התובעים למר זנדר - אך זה לא ענה לכל הפניות הטלפוניות. התובע בדק שוב את הדירה - וגילה כי המפתח אשר בידיו שהושאר לו על-ידי המתווך אינו מתאים לדלת הדירה - וכי מנעול הדירה הוחלף. לתובעים נתחוור כי נפלו קורבן למעשה רמאות. בעליה הרשומים האמיתיים של הדירה פנו בעניין זה למשטרת ישראל בתלונה. עם העלמות המוכר, הפסידו התובעים את כל הסכום ששלמו לידיו. בעלי הדירה המקוריים דרשו במפגיע מחיקת הערת האזהרה, ואכן, בנסיבות העניין, נמחקה הערת האזהרה.

התובעים גורסים כי הנתבע התרשל בתפקידו בבדיקת תעודת הזהות של המוכר מר זנדר בכך שלא בדק, השווה ווידא תוכנה ופרטיה כיאות בהתייחס למוכר שהתייצב בפניו.

בית-המשפט קבע, כי אף שאכן קיים הבדל ניכר בגיל הנזכר בתעודת הזהות לבין הגיל הנחזה של המוכר - דרישה מופרזת וקשה היא מציבור עורכי-הדין לעמוד על גילו המדוייק של המזדהה בפניהם על-פי תעודת זהות והשוואתה לפניו של המזדהה. הנתבע זיהה נכונה את פני המתחזה כפני האדם המצולם בתמונה - אולם, לא שת ליבו להפרש הגילאים המתבקש - דבר המהווה דרישה למעלה מן הסביר בנסיבות דנן. על-כן, אין לראות בטעם זה בסיס לעילת הרשלנות.

התובעים טוענים עוד, כי הנתבע התרשל אף בזיהוי תאריך הלידה העברי של המוכר. נראה הוא כי ברגיל עובדים ופועלים בעלי מירב המקצועות על-פי התאריך הלועזי ואין איש מהם שת ליבו לתאריך העברי החל כשהמדובר בזיקה לעבודת היומיום, להבדיל, למשל, מהזיקה לבירור חגי ישראל ומועדיו. אשר-על-כן, קובע בית-המשפט, כי אין לומר שהנתבע התרשל בבדיקה של גילוי התאריך העברי התואם את התאריך הלועזי אשר הוצג בתעודת הזהות, וייאמר כי השנה העברית צויינה נכונה, בקירוב, דבר שלא היה בו להתריע על פגם בולט לעין של ממש בציון התאריך העברי.

עוד טוענים התובעים, כי מקום הלידה של המוכר המצויין בתעודת הזהות הינו ישראל, בעוד שמר זנדר דיבר, על-פי העדויות, במבטא דרום אמריקאי. בית-המשפט קובע לעניין זה, כי מבטאו של אדם אינו מעיד, ברוב המקרים, על מקום הולדתו, שכן יכול אדם להיוולד בישראל ולהיות בעל מבטא זר פלוני על-פי שיוכו המשפחתי. אין להטיל על עורך-הדין חובה של זיהוי משני על-פי תעודת מזהה נוספת - רק בשל היותו של אדם בעל מבטא זר, שכן זוהי חובה מוגברת החורגת מיכולתו של עורך-הדין הסביר. לפיכך, לא ניתן לראות בעניין המבטא הזר כשל או רשלנות של עורך-הדין בזיהוי נאות של המוכר. טענה נוספת היא לעניין חתימת המוכר בלועזית. המוכר חתם על הסכם המכר בראשי תיבות בעברית - ואולם בעמוד האחרון חתם שמו בחתימה מלאה בלועזית. אף בטופס המש"ח חתם ראשי תיבות בעברית - בעוד שבמקום החתימה המלאה חתם בלועזית - ואף על יפוי-הכוח הבלתי-חוזר שמסר לנתבע חתם שמו בלועזית. אכן עולה תמיהה כלשהי מן החתימה בלועזית - שעה שראשי התיבות הן בעברית והמדובר, כביכול, ביליד הארץ, אולם בפרקטיקה ובחיי היומיום אין זה חזיון נדיר שהבריות חותמים בשפה הלועזית מסיבות רבות ומגוונות כגון שהייה ארוכה בחוץ לארץ, לימודים בחוץ לארץ או משפחת מוצא. על-כן, אין לראות רשלנות במעשי הנתבע לעניין זה.

עוד טוענים התובעים, כי הנתבע התרשל בבירור מהות זכותו של המוכר. בית-המשפט סבור, כי שעה שנסח הרישום מלשכת רישום המקרקעין העיד על בעלות האדם המתחזה ועל היעדר העברות קודמות המעלות השאלה המשפטית דנן, אין לדרוש מעורך-הדין בדיקה נוספת מעבר לרשום בנסח זה.

לסיכום, בית-המשפט דוחה את התביעה וקובע שאין לראות במעשי הנתבע ובטיפולו בעניין דנא משום מעשים הנגועים בעילת הרשלנות המקצועית.

ב-ת"א (ת"א-יפו) 31619/04 70 טען התובע כי הנתבע, כמי שייצגו במכירת הדירה, התרשל בכך שייעץ לו למכור את הדירה כאשר בחוזה לא מופיעה מלוא התמורה שישלמו הקונים עבורה. לטענתו, כתוצאה מהייעוץ המשפטי האמור ועקב כך שהקונים לא היו מוכנים לחתום על חוזה נוסף או להפקיד בידי הנתבע שיק לביטחון להבטחת הסכום הנוסף, הוא לא קיבל עד עצם היום הזה את הסכום הנוסף. כב' השופטת שושנה אלמגור דחתה התובענה.



7. חובת זהירות של עורך-דין כלפי בנק למשכנתאות או בנקים בכלל

ב-ה"פ (חי') 54/01 71 נדונה תביעה הנוגעת לעסקאות פיקטיביות במקרקעין, שבמסגרתן קיבלו חלק מן המעורבים כספים מבנקים למשכנתאות, תוך ביצוע מעשה מרמה.

כב' השופטת ש' וסרקרוג מתייחסת בפסק-דינה, בין השאר, לחלקו של עורך-דין פנחסי במעשה התרמית, ובוחנת האם חלה על עורך-דין פנחסי חובת זהירות כלפי הבנקים, ואם כן מה גדרה.

במקרה דנן, אין מנוס מלקבוע כי הוכחה התרשלות מצד עורך-דין פינחסי כלפי הבנק, מאחר ונוצרו ביניהם יחסי "שכנות", יחסים קרובים יוצרים מטבעם חובת זהירות וחובה זו הופרה.

לדבריה, "'בין הבנק לבין עורך-דין פנחסי נוצרו יחסי "שכנות" באופן שחלה על עורך-דין פנחסי חובת זהירות כלפי הבנק, בנוגע לכספי המשכנתה שהועברו אליו. משהעביר הבנק כספי המשכנתה לעורך-דין, עשה כן הבנק על בסיס האמון המלא שרכש לעורך-הדין ולכישוריו המקצועיים" ועל-כן, "עורך-דין נדרש לפעול בנאמנות ובזהירות, גם כאשר הוא פועל בעבור צד ג' בנוסף לפעילותו עבור הצדדים לעסקה. החובה המוטלת על עורך-הדין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות, חלה גם כלפי צד ג', במקרה כזה. התרשלות באופן הטיפול באלה, וגרימת נזק לבנקים, מטילה על עורך-דין פנחסי אחריות לנזקים".

בשים-לב, כי לצד רשלנותו של עורך-הדין כאמור, חייב בית-המשפט את הבנקים ברשלנות תורמת.



8. אי-רישום הערת אזהרה

ב-ע"א 4612/95 72 נדונה תביעה על חיוב עורכי-דין בפיצויים עקב רשלנות בביצוע חובותיהם כלפי לקוח ובכלל זה אי-רישום "הערת אזהרה". בית-המשפט מתייחס בפסק-דינו לחובותיהם של עורכי-הדין כלפי לקוחותיהם וכלפי צדדים שלישיים.

אין מחלוקת בערעור זה כי עורכי-הדין שימשו עורכי-הדין גם של המערערים, כך שהיו יחסי עורך-דין-לקוח בין הצדדים. נסיבות המקרה מלמדות על כך שהם שימשו עורכי-דין של המערערים בכל הנוגע להבטחת זכויותיהם וכן לרישום משכנתה לטובתם. לכן, בית-המשפט קובע, כי נקודת המוצא לדיון באחריות עורכי-הדין היא, כי היו יחסי עורך-דין-לקוח בין משרד עורכי-הדין, הוא המשיב 4, ועורך-דין אליעזר טויסטר ז"ל לבין המערערים.

העילה המרכזית עליה נשענים המערערים בטיעונם היא עילת הרשלנות, המבוססת על הוראות סעיפים 35 ו-36 לפקודת הנזיקין. אין חולק, כי עורך-דין חב ללקוחו חובת זהירות ועליו לפעול עבורו במיומנות, מקצועיות ובנאמנות. חובות עורך-הדין כלפי לקוח מוטלות על עורך-הדין גם כשהוא פועל עבור שני הצדדים לעסקה, שבמקרים רבים בעלי אינטרסים מנוגדים.

בית-המשפט קובע כי עורך-דין טויסטר המנוח לא עמד בחובותיו כעורך-דינם של המערערים, ומבסס מסקנתו זו על שני טעמים:

טעם אחד, אי-הבטחת זכויותיהם של המערערים על-ידי רישום הערת אזהרה לטובתם. עורכי-הדין שייצגו את המערערים צריכים היו להבטיח כי קודם להעברת זכויותיהם הקנייניות של המערערים בחלקה, תינתן למערערים בטוחה. חובה זו לא קויימה. בפרקטיקה מקובל שבסמוך לאחר החתימה על ההתחייבות לעשות עסקה, מי שמטפל ברישום העסקה דואג לרישום הערת אזהרה כדי למנוע רישום עסקה סותרת. עורך-דין שאינו נוהג כך מפר את חובת הזהירות המוטל עליו, וכבר בכך ניתן לראות התרשלות מצידו של עורך-הדין.

הטעם שני שבגינו חבים עורכי-הדין, נוגע לפעולתיהם בעת רישום המשכנתה לטובת בנק מזרחי על נכס הבטוחה. עורכי-הדין קיבלו על עצמם לשמש כשלוחיהם של המערערים להבטחת רישום המשכנתה. הם ידעו והבינו שהמערערים סומכים עליהם בעניין זה. במסגרת השליחות היה עליהם לגלות למערערים כל ידיעה הנוגעת לנושא השליחות ולהימנע מכל דבר שיש בו ניגוד עניינים. לפי בקשת החברה פעל עורך-דין טויסטר לרישום משכנתה לטובת בנק המזרחי על נכס הבטוחה. פעולה זו עמדה בסתירה חזיתית לזכותם של המערערים לרישום משכנתה, או הערת אזהרה על נכס הבטוחה.

בית-המשפט מעיר, כי גם אם המערערים לא היו לקוחות של עורך-הדין היו מוטלות עליו חובות כלפיהם. כבר נפסק, כי עורך-דין של קבלן חב חובת זהירות ונאמנות לרוכש דירה מאותו קבלן כאשר עורך-הדין הסכים לטפל ברישום הרכישה על-שמו של הקונה, וזאת גם אם אין בין הרוכש ובין עורך-הדין יחסי עורך-דין-לקוח. במקרה דנן, המערערים סמכו ידיהם על עורכי-הדין שידאגו לכל זכויותיהם כמצויין בהסכם הרכישה, עורכי-הדין היו שלוחים של המערערים לעניין רישום המשכנתה ונטלו אחריות כלפי המערערים גם אם המערערים לא היו לקוחות של עורכי-הדין.

ב-ת"א (ת"א-יפו) 24082/05 73 קבעה כב' השופטת חנה ינון כי "אשמם של התובעים הוא אשם גורף שבגינו לא נרשמה הערת האזהרה - ולא זו אף זו, גרמו הללו בידיעה מלאה לשיעבוד הדירה לבל"ל לטובת החברה המשפחתית תמורת אשראי שקיבלה זו, וממנו נהנו, ועתה מלינים הם על המנוח בטרוניה לרשלנות מקצועית, טענה הנעדרת תום-לב" ולפיך התביעה כנגד עורך-הדין, נדחית.



9. רישום משכנתה

ב-ת"א (ת"א-יפו) 50298/04 74 נדונה תובענה על-סך 445,576 ש"ח אשר הגישה התובעת כנגד עורך-דינה בגין טענה לרשלנות מקצועית.

התובעת הילוותה בשנת 1989 סך של 300,000 ש"ח לחברת "אלמרוב מימון וסחר בע"מ" (להלן: "החברה"). להחזר ההלוואה ערב מר אלברט זלוטניק ז"ל, ביחד עם אחרים.

ההלוואה לא הוחזרה ובשנת 1991 נערכה בוררות בפני עורך-דין דניאל זקס במסגרתה חוייבו הנתבעים בבוררות לשלם לתובעת הסך של - 150,000 דולר. פסק הבוררות קיבל תוקף של פסק-דין.

החברה הפכה לחדלת פירעון, והתובעת לא גבתה ממנה את חובה.

התובעת נקטה הליכים משפטיים כנגד מר זלוטניק, כערב לחברה, לרבות עיקולים על נכסיו, קרי, דירה וחנות. מר זלוטניק, אשר היה אדם קשיש, חולה וערירי, נפגש עם אבי התובעת - ועימו סוכם כי יותר לו לחיות בדירתו עד תם חייו, תמורת תשלום סכום חודשי בסך של 2,000 ש"ח לחודש.

התובעת, באמצעות אביה, מר פלטיאל וכטפוגל, פנתה לנתבע, עורך-דין במקצועו, כדי שירשום משכנתאות על הדירה והחנות. התובעת ואביה סברו כי המשכנתאות נרשמו על הנכסים על-ידי הנתבע, כמובטח. ביום 30.12.95 נפטר מר זלוטניק ז"ל.

מבירורי התובעת ואביה עלה, כי בסופו של יום, המשכנתאות לא נרשמו, דבר בו הודה הנתבע.

התובעת נפרעה כ-10% בלבד מגובה החוב במסגרת חלוקת כספי עזבון מר זלוטניק ז"ל - ולפיכך תובעת היא את היתרה (בסך 90% מהחוב) מן הנתבע, בטענה לרשלנות מקצועית בגין אי-רישום המשכנתאות.

בית-המשפט בוחן את העדויות ואת מסכת העובדות שנפרשו בפניו וקובע כי התובעת ואביה ידעו שלא נרשמו המשכנתאות לטובתם.

ראשית, וכטפוגל (אביה של התובעת) לא חתם על שטר משכנתה בנוגע לחנות או לדירה וגם לא נתן לעורך-דין יפוי-כוח לחתום בשמו על שטר משכנתה כאמור. מנסיונו הרב של וכטפוגל במתן הלוואות ובשיעבוד בטוחות בוודאי ידוע לו כי לא ניתן לרשום משכנתה ללא חתימת המלווה על שטר משכנתה, כך שאם לא חתם על שטר כאמור לא ייתכן שתירשם משכנתה לטובתו.

כמו-כן, ביום 4.10.94 הגיש מר זלוטניק תביעה למתן צו מניעה זמני שימנע מן התובעת ואחרים לבצע כל פעולה בנכסיו ב-ת"ה 10727/94. מתצהיר אשר הגיש מר וכטפוגל עולה כי היתה לו ידיעה על כל נסיבות העניין דנן וכי ידע כי לא רשומות משכנתאות על הדירה ועל החנות.

עוד עולה מן העובדות, כי הצדדים הגיעו לפשרה בתיק זה ביום 7.1.96 על פיה תירשם משכנתה מדרגה שניה על הדירה לטובת התובעת ביחד עם נושה נוסף וכן תירשם משכנתה בדרגה ראשונה על החנות לטובת אלה. חתימתו על הסכם הפשרה נעשתה על דעת מר וכטפוגל בעת פגישה במשרדו ולאחר שנתן זה את אישורו.

לסיכום, מחומר הראיות אשר נפרש בפני בית-המשפט, עולה כי לעניין המשכנתה על הדירה אכן, כטענת הנתבע, ידע מר וכטפוגל, וידיעתו כמנהל עסקי משפחתו הינה כידיעת בתו, כי על הדירה הוטלה משכנתה מדרגה ראשונה על-ידי בנק הפועלים בע"מ.

כמו-כן, נסח לשכת רישום המקרקעין אשר הובא לידיעת מר וכטפוגל במסגרת הליכי העיקול בהוצאה לפועל לאחר סיום הבוררות הראה מיניה וביה כי הבנק רשם המשכנתה עוד ביום 25.11.90 - דבר המדבר בעד עצמו.

באחרית דבר, מגיע בית-המשפט למסקנה כי רשלנותם של התובעת ואביה, אשר ידעו שהדירה והחנות לא ממושכנות לטובתם, מנתקת כל קשר סיבתי לרשלנות הנטענת כלפי הנתבע, ודוחה את התביעה.



10. החיוב במס והערכת מס שגויה

ב-ע"א 153/04 75 נדון ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי שדחה את תביעת המערערת כנגד המשיב, עורך-דין, לפיצוי על רשלנות מקצועית בגין הערכה שגויה שמסר לה ביחס לשיעור מס השבח שאותו היא צפויה לשלם.

עיקר הדיון נסב אודות השאלה האם נגרם למערערת נזק בר-פיצוי כתוצאה מהסתמכותה על ההערכה השגויה.

בית-המשפט העליון דחה, ברוב דיעות (בניגוד לדעתו החולקת של כב' השופט א' רובינשטיין), את הערעור ופסק כי, ככלל, במקרים של מצג שווא רשלני, תיתכן פסיקת פיצוי הסתמכות בגין ראש נזק מסוג "אובדן הזדמנויות חלופיות", שישיב את מצבו לקדמותו.

במסגרת הוכחת יסוד הנזק בעוולת הרשלנות, הכלל הוא כי על התובע להוכיח, בשלב הראשון, את היקפו ומידתו של הנזק שנגרם לו (תיחום הנזק), ובשלב השני,את שיעור הפיצויים לו הוא זכאי בגין הנזק שנגרם לו (כימות הנזק). כלל זה חל גם בתביעת פיצויים בגין הפרת חוזה. אכן, בתביעות לתשלום סכום כסף הכלל הוא שעל התובע להוכיח לא רק את העובדה שנגרם לו נזק או שהוא זכאי להשבה, אלא להוכיח גם במידת ודאות סבירה את גובה הנזק.

במקרה דנן, אף אם ייקבע כי המערערת הוכיחה את עצם קיומה של חלופה אחרת, היא לא הניחה תשתית שתאפשר להעריך במידת ודאות סבירה בכמה גבוהה החלופה האחרת, שאבדה, מהחלופה של עסקת המכר. אכן, לא נדרש "דיוק מתמטי" בהוכחת הפיצויים, אך "נתונים סבירים" - יש להביא. במקרה זה לא הובאו נתונים שניתן היה באופן סביר להביאם. המערערת השליכה יהבה בהבאת הראיות אך ורק על הדרישה שהמשיב יפצה אותה על ההפרש בין השומה הנכונה לבין השומה השגויה שערך. משלא הוכיחה המערערת את הנתונים הללו, אין מקום לפסיקת פיצוי בגין אובדן הזדמנויות חלופיות.

עקב הדמיון בין המישור הנזיקי למישור החוזי - הן במרכיב סטנדרט ההתנהגות הנדרש מהמשיב והן במרכיב תחולת עיקרון הפיצוי של השבת המצב לקדמותו - הרי שבנסיבות העניין תוצאת שני המישורים אחת היא.

קביעת הפיצוי בגין נזק לא ממוני קשה היא. הן בשל הקושי האינטלקטואלי שביסוד ראש נזק זה, הן בשל הקושי להעריך בערכים כספיים את שיעורו של נזק מסוג זה. בה בעת, העיקרון של החזרת המצב לקדמותו, חולש גם על ראש נזק זה ומחייב, על-כן, פיצוי הולם בגינו. בנסיבות העניין, יש לפסוק למערערת בנפרד פיצוי בסך 50,000 ש"ח בגין נזק לא ממוני, שכן המשיב גרם לה בהערכתו השגויה צער רב, ולו בשל כך שחיה באשליות לגבי סכום הכסף שיהיה בידיה לאחר תשלום המיסים.

כב' השופט א' רובינשטיין פסק, בדעת מיעוט, כי חוות-הדעת השגויה מנעה מהמערערת את האפשרות לבחור בחלופה של אי-מכירת הזכויות בנכס כלל, ולכן היא זכאית לפיצויי הסתמכות בגין הנזק שנגרם. הפיצויים ייקבעו בדרך האומדן, בהתאם לסכום שסביר היה שתסכים המערערת לשלם כמס שבח כדי לבצע את העסקה.

ב-ת"א (ראשל"צ) 3168/03 76 נדונה השאלה האם הפר הנתבע, עורך-דין, את חובת הזהירות בכך שלא הצביע לפני התובעת על חיובה במס. כב' השופט איתן בורנשטיין דחה התובענה כנגד עורך-הדין מחמת שתי סיבות עיקריות. האחת, חוסר אמון בגרסת התובעת לפיה הנתבע לא הסביר לה כי תחוייב במס בגין המכירה ומנגד העדפת עמדתו של הנתבע לפיה הוא הבהיר במפורש כי היא תחוייב במס בגין המכירה ומכאן שהנתבע לא הפר את חובת הזהירות. השניה, התובעת לא הוכיחה כי בגין הרשלנות הנטענת נגרם לה הנזק ובכל מקרה הוכח כי התובעת היתה מוכרת את זכויותיה בדירה.

ב-ת"א (חד') 2607/05 77 עסקינן בתביעת רשלנות מקצועית, שנטענה על-ידי התובעים כנגד הנתבע, עורך-דין במקצועו, בגין הערכת מס שבח שגויה. כב' השופט חננאל שרעבי בדחותו את התביעה קבע כי "התובעים לא הוכיחו תביעתם. היינו - לא הוכיחו כי התובע נתן להם הערכת מס שבח עובר לחתימת החוזה, ואף לא הוכיחו כי נכנסו לעסקת המכר הנדונה עם הקונים ה"ה דיין, בהסתמך על הערכה מוקדמת של שיעור מס השבח שנתן להם הנתבע".

עוד נקבע כי "התובעים נכנסו לעסקת מכר זו ללא הערכה נטענת זו של הנתבעת, וייתכן כי תוך הסתמכות על הערכה אחרת שהיתה בידיהם, שגם לא הוכחה כדבעי כמפורט לעיל, של עורך-דין סלנט".



11. תובענה כספית

ב-ת"א (ת"א-יפו) 2221/00 78 נדונה תביעת רשלנות מקצועית שהגישה התובעת כנגד הנתבעים, עורכי-דין במקצועם, בטענה כי אלה התרשלו באופן בו ייצגו אותה בתביעה כספית שהגישה וכי כתוצאה מכך נמנע ממנה פיצוי עבור מלוא הנזקים שנגרמו לה ואשר בגינם הוגשה התביעה.

טענת ההתרשלות נשענת רובה ככולה על הטענה כי היה מקום לתבוע פיצוי גם בגין התקופה שבמחלוקת בין הצדדים בתביעה המקורית, ועל-כן היה על הנתבעים לתקן את כתב התביעה בהתאם, להגיש חוות-דעת נוספת גם ביחס לתקופה זו ולהביא ראיות להוכחת הנזק הנטען.

בית-המשפט המחוזי דחה את התביעה ופסק, כי על-מנת שתקום ללקוח עילת תביעה בגין עוולת הרשלנות כנגד עורך-דינו שהתרשל, חייבים להתקיים יסודות העילה: קיומה של חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי אותו לקוח, הפרת החובות הנ"ל - היא ההתרשלות - וגרימת נזק לתובע כתוצאה מכך.

חובת הזהירות שחב עורך-דין כלפי לקוח נדונה רבות בפסיקה. את אמות-המידה הראויות ואת הקריטריונים הנדרשים לעיצוב סטנדרט המיומנות והזהירות האמורים ניתן לשאוב משני מקורות עיקריים: הדין כפי שהתגבש בהלכה באשר לרמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב חובה כלפיו; מהדין הספציפי הקובע את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך-דין בתור שכזה - חוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 על תקנותיו וכלליו.

על עורך-הדין חלה החובה להפעיל כושר סביר, דהיינו: לעשות שימוש בשיקול-דעתו בהתחשב במאטריה המשפטית הנדונה ולאורה לכוון את צעדיו. בגדר אותו "כושר מקצועי סביר" נכללת החובה לתבוע עבור הלקוח פיצוי בגין מלוא הנזקים שנגרמו לו, לרבות נזקים עתידיים. זאת על רקע העיקרון הכללי, שתובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו. כן חלה על עורך-הדין החובה להוכיח עניין שבמומחיות באמצעות חוות-דעת, כמצוות התקסד"א.

לקוח הטוען להתרשלות עורך-הדין באי-תיקון כתב הטענות והגדלת סכום התביעה, חייב להראות לפי מאזן ההסתברויות כי אלמלא ההתרשלות הוא היה זוכה בסכום התביעה המוגדל באם כתבי הטענות היו מתוקנים. בענייננו, אותו "סכום מוגדל" הוא הרווח בתקופה שבמחלוקת. במידה ולא ניתן היה להוכיח קיומו של אובדן רווח בתקופה שבמחלוקת עת נדונה התביעה המקורית ו/או לא נגרם כל נזק בתקופה האמורה לא מתקיימים היסודות הנדרשים להוכחת עוולת הרשלנות.

בית-המשפט פסק כי לא הוכח קיומו של נזק בתקופה שבמחלוקת עת נדונה התקופה המקורית. עדותם של מנהלי התובעת בעניין זה הינה עדות יחידה של בעל דין, על כל המשתמע מכך, לעניין משקלה הראייתי.

לעניין זה קובע סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש), התשל"א-1971, כי פסיקה על-סמך עדות יחידה דורשת הנמקה מפורטת, ואולם בית-המשפט לא יכול היה לפרט טעמים שיניעו אותו להסתפק בעדותם היחידה של מנהלי התובעת ולהעדיפה על פני עדותו של הנתבע, שהיתה גלויה וכנה, שעה שנטל ההוכחה מוטל על כתפי התובעת. הנתבעים תמכו גרסתם בראיות, אשר יש בהן כדי להפריך את גרסת התובעת.

בית-המשפט קיבל את גרסת הנתבעים, לפיה במועד הכנת הסיכומים לא היו ברשות התובעת מסמכים כלשהם להוכחת טענתה בדבר אובדן רווחים בתקופה שבמחלוקת. במצב דברים זה נהג הנתבע כפי שעורך-דין סביר היה נוהג וטען בסיכומיו לאובדן הכנסה רק ביחס לתקופה המוסכמת, אשר ביחס אליה הוגשה חוות-דעת. מאחר ומנהלי התובעת עמדו על כך שהסיכומים יכללו גם טענה בדבר אובדן רווחים מעבר לתקופה האמורה, הוספה טענה כאמור.

היעדרם של ראיות ומסמכים ו/או אי-הצגת מסמכים שהיו בידי התובעת בפני הנתבע, הם שהביאו לתוצאה שאליה הגיע כב' השופט ד' ביין ולא רשלנותו של הנתבע. די בכך כדי להביא לדחיית התובענה, ואולם בית-המשפט מצא לנכון להתייחס לשאלה האם בכלל סבלה התובעת מאובדן רווח בתקופה שבמחלוקת, ופסק, לאור הראיות, כי התובעת לא סבלה מאובדן רווח בתקופה שבמחלוקת וגם מטעם זה דין התובענה להידחות.

בית-המשפט אף פסק כי הנתבעים לא חבים באחריות חוזית כלפי התובעת. כעיקרון, בסיס חוזי עשוי להוות מקור להטלת חבות על עורך-הדין כלפי לקוחו. לרוב, סטנדרט המיומנות והזהירות הנדרש מעורך-דין ביחסיים החוזיים זהה לסטנדרט הנזיקי. כפועל יוצא מכך, די בקביעה כי הנתבע לא התרשל כלפי התובעת כדי לקבוע כי הנתבעים אינם חבים כלפיה לאור מישור היחסים החוזיים. בית-המשפט אף דחה את יתר טענות התובעת לעניין עיכוב כספים, מניעת ריבית, תשלומים עודפים למומחים לאור הראיות.



12. החתמה על הסכם ללא הסבר

ב-ת"א (יר') 7904/01 79 בית-המשפט קיבל את התביעה בחלקה ופסק, כי חובת הזהירות של עורך-הדין כלפי לקוחותיהם חלה בסטנדרט גבוה בשל התפיסה שחובתם המקצועית של עורך-הדין כלפי הלקוחות אינה נובעת אך ורק מהחוזה ביניהם, אלא מתנאים מכללא הנובעים מהמצג שיוצר עורך-דין כבעל מקצוע בעל רמה סבירה של ידע ומיומנות לטפל בעניינו של לקוחו. עורך-דין חייב לנהוג כפי שהיה נוהג עורך-דין סביר העוסק באותו נושא באופן סביר. עליו לנהוג ביושר, מתוך חריצות, שקידה, דבקות ואדיקות, כאשר אינטרס הלקוח הוא שעומד בראש מעייניו.

במקרה דנן, הנתבעת לא ערכה הסכם אופציה למכר, ולא העמידה בפני התובעים אפשרות לבחירתו, לא הוכח כי הסכם ההלוואה (בניגוד להסכם אופציה למכר), גרם לתובעים נזק, שהוא אחד התנאים הנדרשים בעוולת הרשלנות. עם זאת, בהתחשב בחשש המזערי כי התובעים ייתבעו בהליך כלשהו בגין אי-הדיווח למס שבח, רשאים התובעים לפצל סעדיהם, ובעניין זה להגיש תביעתם כנגד הנתבעת, במידה שאכן יגרם להם נזק מכך בעתיד.

עורך-דין נדרש להסביר ללקוחו את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם. עורך-דין חב חובת זהירות והפעלת מיומנות סבירה בטפלו בענייני לקוחו בייעוץ, בייצוג ובכל דרך שהיא. חובת הזהירות משתנה בהתאם לטיפול הספציפי הנדרש מעורך-הדין. כאשר מדובר בעסקאות מכר, כבמקרה דנן, מחוייב עורך-הדין בנקיטת אמצעי זהירות להבטחת זכויותיו של הלקוח באופן המועיל והאופטימלי ביותר.

אם לא הוכנסו בהסכם תנאים ובטוחות בשל סירוב הלקוח, יצא עורך-הדין ידי חובתו רק לאחר שאכן התריע בפני הלקוח בדבר הסיכון הכרוך בכך, ובמקרים חמורים יותר, ראוי אף שעורך-הדין יודיע ללקוח על הפסקת הטיפול על ידו.

כאשר מדובר במערכת הסכמים בעייתית ומורכבת, כבמקרה דנן, מוטלת על עורך-דין חובת זהירות מוגברת כי ינסח חוזה בהקפדה את ההגנה על זכויות לקוחותיו מוגברת. על-כן, משלא דאגה לפירוט מפורש בהסכם של ההסכמות לתיקונים, התרשלה הנתבעת בקיום חובת הזהירות מצידה כלפי התובעים. עם זאת, לא הוכח כי לתובעים נגרם נזק בגין התרשלותה זו, לעניין תיקון הליקויים, שכן התיקונים עליהם הוסכם בוצעו, ובגין אלה שלא בוצעו, התובעים פוצו בהליך הבוררות. מאידך, לתובעים נגרם נזק שנבע מעצם הצורך לנהל את הליך הבוררות ועל כך יש לפצותם.



13. עריכת חוזה מכר על בסיס זכרון-דברים שגוי

ב-ת"א (הרצ') 541/01 80 טענו התובעים כי הנתבעת ערכה את חוזה המכר על בסיס זכרון-דברים שגוי ומבלי להסב את תשומת-ליבם כי ההסכם שחתמו שגוי הוא. בנוסף טענו הנתבעים כי הנתבעת לא הסבה את תשומת-ליבם כי המוכרת כלל איננה הבעלים הרשום של הנכס וכי הדירה איננה נקיה מזכויות צדדים שלישיים.

מנגד, הנתבעת טענה כי לא קיבלה לידיה ולא ידעה כלל על קיומו של זכרון-הדברים, אותו ראתה לראשונה עם קבלת כתב התביעה.

כב' השופט צבי דותן דחה את התביעה.



14. עריכת הסכם גירושין

ב-ת"א (יר') 1021/05 81 התובעת פנתה, יחד עם בעלה דאז, אל הנתבעת, קרובת משפחתה של התובעת, על-מנת שזו תערוך את הסכם הגירושין בין בני-הזוג. במהלך המשא-ומתן הסכימו בני-הזוג על עקרונות הסכם הגירושין. בין השאר נקבע כי דמי המזונות שהוסכמו יהיו צמודים למדד המחירים לצרכן.

הנתבעת ערכה את הסכם הגירושין, וטרם חתימתו, על-מנת להשקיט את חרדותיה של התובעת, הפנתה אותה לנתבע 2 לקבלת יעוץ נוסף. לאחר שזה העיר את הערותיו, נחתם הסכם הגירושין; בדיעבד התברר לתובעת כי דמי המזונות להם היתה זכאית על-פי ההסכם לא הוצמדו למדד המחירים לצרכן או לכל מנגנון שיערוך כלשהו, בשל כך הוגשה תביעה זו.

התובעת טוענת עוד כי הנתבעים התרשלו בכך שלא פעלו למתן תוקף של פסק-דין להסכם הגירושין וכי לא פעלו לקבלת מסמכים והוראות בלתי-חוזרות, כפי שנקבע בהסכם הגירושין, על-מנת להבטיח כי תוכל התובעת לפדות את פוליסת ביטוח המנהלים של גרושה לכשזו תגיע למועד פדיונה. עובדה שגרמה לתובעת להפסיד את זכויותיה.

כב' השופטת ג' כנפי-שטייניץ מקבלת את התביעה וקובעת, כי הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי - בין עורך-הדין ובין לקוחו קיים הסכם לפיו מתחייב עורך-הדין להגיש ללקוח שירותי עריכת-דין בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו. בסיס אחר יכול שיהיה במעשה עוולה - התרשלות של עורך-דין המקימה לטובת הלקוח עילת תביעה נזיקית.

על-פי ההלכה, עורך-דין המקבל על עצמו טיפול בענייניו של הלקוח, חייב לפעול במיומנות מקצועית סבירה כדי לשמור על זכויות לקוחו. עליו להסביר ללקוח בצורה ברורה את מצב הדברים לאשורו, בכל הקשור להוראות החוק והפסיקה הנוגעת לעניינו, ואת משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם. עליו להיות ערני וקשוב לצרכי לקוחו ולפעול באמונה ובמסירות כאשר האינטרס של הלקוח עומד בראש מעייניו ודאגותיו.

עורך-דין חייב לערוך ללקוחותיו חוזה אשר יבטיח את זכויותיהם על הצד המועיל ביותר. אם לאחר שהכין להם חוזה כאמור, יסרבו הם לחתום על תניה כזו או אחרת, גם לאחר שעורך-הדין הסביר להם את משמעותה ונחיצותה, רק אז ייתכן שיצא עורך-הדין ידי חובתו כלפיהם אף אם התניה תימחק מן החוזה. הנתבעים לא מילאו אחר חובותיהם אלה.

הצורך בקביעת מנגנון שיערוך אשר יגן על התובעת מפני שחיקה אינפלציונית הינו בגדר מובן מאליו.

בית-המשפט קבע, כי הנתבעים, בערכם את הסכם הגירושין בלא להבטיח את שיערוך סכום המזונות, או בלא להתאים את הוראות ההצמדה לשינויים שחלו בהסכם, הפרו את חובתם כלפי התובעת. משכך, חבים הם בנזקים שנגרמו לה כתוצאה צפויה מהפרת חובותיהם.



15. מחיקת תביעה בשל רשלנותו של עורך-הדין

ב-ת"א (ת"א-יפו) 2814/99 82 נדונה תביעה בגין רשלנות מקצועית שהגישו התובעים כנגד הנתבעים, עורכי-דין, בטענה כי התרשלו בייצוגם בהליכים משפטיים וכי בכך גרמו להם לנזקים כספיים כבדים.

בית-המשפט המחוזי קיבל את התביעה בחלקה ופסק כי, מעורך-הדין העושה מלאכתו למען לקוחו נדרשת רמה מסויימת בכל הקשור לידיעת החוק. מוטלת עליו החובה להכין כתבי טענות כראוי ולעמוד בסדרי הדין. כמו-כן, נדרש עורך-הדין להסביר ללקוחו את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם, ולהסביר לו את מצב הדברים לאשורו בכל הקשור להוראות החוק והפסיקה החלות על עניינו. החובה המוטלת על עורך-הדין איננה שלא לטעות בשיקול-דעתו, אלא החובה היא לשיקול-דעתו כמיטב יכולתו וידיעתו. מצד שני, נדרש ממנו לפעול בזהירות ובמיומנות מירבית, להיות קשוב לצרכי לקוחו ולפעול באמונה ובמסירות למען האינטרסים של לקוחו, תוך שהוא משווה לנגד עיניו את טובתו.

במקרה דנן, בין אם יש לראות את הנתבע 2 כמייצג את התובעים במשותף עם הנתבעת 1, ובין אם יש לראותו אך כמי ש-"ליווה הליכים אלה מרחוק", נמצא הוא במעמד מיוחד כלפי התובעים, המטיל עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיהם. לאור נסיבות העניין, הנתבע 2 חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובעים, שממנה נגזרה, בין היתר, החובה לעמוד בקשר רציף עם הנתבעת 1, גם לאחר עזיבתה את המשרד המשותף, על-מנת להבטיח כי עניינם של התובעים מיוצג בנאמנות ובמסירות.

חובת המסירות - השקידה, הדבקות והאדיקות - היא חובה רחבת היקף והיא מתפרשת גם על עמידה בלוח זמנים. על עורך-הדין לעמוד בלוח זמנים בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק. הלקוח רשאי לצפות מפרקליטיו שקידה ומסירות בכל הנוגע לצד המשפטי של התביעה שלו. בנסיבות העניין, הנתבעת 1 לא עמדה בחובה זו, ובשל כך נמחקה התביעה שהגישו התובעים. הרשלנות מתבטאת גם באי-הגשתו של כתב תביעה חדש תוך המועד, ובטרם חלה התיישנות. החלטתה לטעון את טענות התובעים במסגרת בקשת רשות להתגונן, אינה סבירה, ואף בגדר הימור. עם זאת, לא הוכחה רשלנות מצידה בכל הנוגע לאי-הגשת בקשת רשות להתגונן במועד. כמו-כן, לא הוכחה רשלנות מצידה בייעוץ שנתנה לתובעים שלא לפרוע את חובם לבנק.

ככלל, לצורך הוכחת חבות עורך-הדין בעוולת הרשלנות, על התובע להוכיח כי נגרם לו נזק כתוצאה מההתרשלות. עליו להוכיח, בין היתר, לפי מאזן ההסתברויות, קיומו של קשר סיבתי-עובדתי בין ההתרשלות לבין הנזק הנטען. לצורך כך, על התובע להראות, כי אלמלא מעשיו או מחדליו הרשלניים של עורך-הדין היה נמנע נזקו הנטען. בנטל זה לא עמדו התובעים. עם זאת, יש לפצותם בגין הצער, עגמת הנפש ובזבוז הזמן מרובים שנגרמו להם.



16. שיקול-דעתו של עורך-דין, לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט מבלי שנתקבלה מראש הסכמת מרשו

ב-ת"א (חי') 17312/02 83 הנתבע, עורך-דין במקצועו, ייצג את התובע - רופא מרדים במקצועו, בתביעת רשלנות מקצועית אשר הוגשה נגדו, בה אף נשלחה הודעת צד ג' מטעם התובע, כנגד בית-החולים בו עבד, בה נטען כי על בית-החולים לשאת בכל התשלומים, הן כמעביד והן כמי שלא דאג לביטוח אחריות מקצועית של עובדיו.

בישיבת קדם משפט, הוסכם בין הצדדים כי התביעה תידחה, ומאחר ונותרה מחלוקת בדבר ההוצאות, ניתנה הסכמת הצדדים כי שאלת ההוצאות תוכרע לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט. הסכמה זו ניתנה ללא ידיעת התובע, וללא שהסכים לה.

בית-המשפט הכריע במחלוקת וקבע כי התובע ישא בהוצאות בסכום של 2,000 ש"ח, וכי לא ייפסקו הוצאות בנוגע להודעת צד ג'. מאחר והתובע שילם לנתבע שכר-טרחה בגובה של 87,750 ש"ח הוא הגיש תביעה כספית כנגד הנתבע וחברת הביטוח בה הוא מבוטח, בטענה כי בשל רשלנות הנתבע, אשר נתן הסכמתו בשמו, אבדו סיכוייו לקבל בחזרה מצד ג' את הסכומים אשר שילם כשכר-טרחה והוצאות לנתבע.

הנתבעים כפרו בהפרת חובת זהירות כלשהי. לדבריהם הצליחו בדחיית התביעה ולטענתם סייגו הסכמתם לפסיקת הוצאות על-פי סעיף 79א בהגשת סיכומים מטעם הנתבע, והבהירו כי מדובר בהחלטות מתחום שיקול-הדעת הנתון לעורך-דין המנהל את התיק. לטענתם, היו מוסמכים להתפשר בשמו של התובע, על-פי תוכן יפוי-הכוח שנמסר להם ושכר-הטרחה היה בעבור הטיפול בתביעה.

בית-המשפט מפי כב' השופט א' אליקים, קיבל את התביעה נגד עורכי-הדין ופסק, כי הערכת עבודתו המקצועית של בעל מקצוע וקביעת רשלנותו אינה משימה קלה; ייתכן שקשה היא במיוחד כשהמדובר בעורך-דין, אלא-אם-כן הרשלנות וחוסר המקצועיות זועקים. הלא בשאלה אם לנקוט בצעד פלוני בטיפול בתיק, כגון הגשת ראיות או בחירת עדים, תיתכן החלטה אחת ותיתכן החלטה אחרת, וטעות בשיקול-דעת אינה בהכרח רשלנות. עורך-דין יכול לשגות, אולם לא כל טעות בשיקול-הדעת תחייבו ברשלנות.

פסיקת ההוצאות הינה טפלה לעיקר, התובע במועד שכירת שירותיו של הנתבע, עמד בפני תביעת המייחסת לו רשלנות מקצועית המוגשת לבית-המשפט המחוזי שמוסמך לפסוק כנגדו פיצוי בגובה של מליוני שקלים, מתביעה זו חשש התובע ותביעה זו נדחתה.

פסיקת הוצאות לפי סעיף 79א אינה שונה בהרבה מפסיקת הוצאות בדרך רגילה. בשני המקרים לערכאה הדיונית שיקול-דעת רחב ובית-המשפט מתבונן במבט כולל על התיק, דרך ניהולו, עיתוי סיום ההליכים והסיבות לכך ורק לעיתים נדירות תתערב בנושא זה ערכאת הערעור.

החובה המוטלת על הסנגור היא לשיקול-דעתו שלו, ואסור לו לדחות שיקול-דעתו שלו מפני רצונו או הוראותיו של לקוחו. סניגור הנוהג בניגוד לדעתו השקולה, אך מפני שלקוחו דורש זאת ממנו, מפר חובתו כלפי לקוחו - ואין נפקא מינה לעניין זה שהלקוח אינו יכול לבוא עליו בטרוניה ובתביעה.

אין ספק כי החלטה להיענות לפסיקת הוצאות לפי סעיף 79א הינה בתחום שיקול-הדעת של עורך-הדין, ואין עורך-הדין חייב לקבל הסכמת לקוחו לעניין זה, ואפילו אין הוא חייב ליידעו מראש. עורך-דין המחזיק בידיו יפוי-כוח המתיר לו להגיע לפשרות ובפניו דרך סיום התביעה העיקרית בדחייתה, יכול להותיר פסיקת הוצאות לשיקול-דעת בית-המשפט לפי סעיף 79א והסכמה כזו אינה מהווה הפרת חובת הזהירות ואינה רשלנות.

במקרה דנן, רק בידיעת התובע והנתבע היה מידע אשר לא גולה לבית-המשפט - הוא שכר-הטרחה ששילם התובע, שהינו מבחינת סכום עותק. גם אם סבר הנתבע כי ניתן להסכים כי בית-המשפט יכריע בשאלת ההוצאות לפי סעיף 79א, חובה היה עליו להודיע, בנסיבות מקרה זה, מיידית לבית-המשפט כי התובע שילם בפועל שכר-טרחה בסכום גבוה מאוד.

העובדה כי הנתבע נאלם ולא מחה על התעלמות מהודעה שטען שהגיש, יוצרת רושם כי סבר שרשלנותו הביאה לתוצאה העגומה וכי פניה לבית-המשפט או לערכאת הערעור תחשוף את רשלנותו ברבים. עורך-דין סביר לא "ירים ידיו" במקרה בו ניתן פסק-דין כנגד מרשו, מבלי שהוצגה בפני בית-המשפט התמונה המלאה, וחובה עליו לפעול לטובת מרשו.



17. ניסוח חוזה באופן רשלני

ב-ת"א (ת"א-יפו) 11029/03 84 נדונה תביעה נגד עורך-דין, שערך חוזה מכר מקרקעין ובשל הפרת החוזה על-ידי המוכר לא הועברו הבעלות והחזקה לקונה, למרות שלמעלה ממחצית התמורה שולמה על ידו. השאלה העומדת לדיון הינה האם חוזה המכר נוסח באופן רשלני ומבלי להקים מנגנוני הגנה ראויים עבור הרוכש. כמו-כן נשאלת השאלה האם נהג הפרקליט ברשלנות מקצועית במהלך קיומו של חוזה המכר.

בית-המשפט, בקבלו את התביעה קבע כי הנתבע לא ניסח את החוזה באופן שמקים מנגנוני הגנה ראויים על תשלומים ששילם התובע בתמורה לרכישת החנות. החוזה הותיר את התובע חשוף לנזק מבלי שנוצר בו מנגנון כלשהו להגן על הכספים ששילם בתמורה לרכישת החנות, כפי שחוייב בחוזה.

עוד נקבע כי גם במהלך קיומו של החוזה נמנע הנתבע מלהזהיר את התובע לשלם תשלומים נוספים למוכר ובכך גרם הנתבע לנזק נוסף.



18. התרשלות בהכנת תצהיר בתמיכה להתנגדות לביצוע שטר

ב-ת"א (ת"א-יפו) 127667/01 85 התובע 1, שהינו מנהל בתובעת 2 - החברה, טוענים כי כתוצאה ממעשיו ומחדליו של הנתבע בניסוח תצהיר, נמנעה מהתובע האפשרות להתנגד לביצוע שיק על-סך 1 מיליון ש"ח במסגרת הליכי הוצאה לפועל כנגד התובע.

בית-המשפט קבע כי הנתבע ניסח את תצהירו של התובע באופן סתמי ביותר, ללא כל פירוט, ולו מינמאלי, באשר לעסקה, וסתמיות זו היוותה את הבסיס לדחיית בקשת הרשות להתגונן, כפי שנאמר בגוף ההחלטה.

עוד נקבע כי הנתבע היה מודע להלכה משפטית לפיה על המבקש רשות להתגונן להיכנס לפרטי הגנתו, אולם לא טרח לברר עם התובע ולשאול לפרטי העסקה, על-מנת לבצע פעולותיו להשגת התוצאה בדרך הטובה ביותר. בית-המשפט דחה טענת הנתבע לפיה לא ידע על העסקה שכן איזכר אותה במשפט אחד בתצהיר התובע.

יוער כי, עורך-הדין ידע בפועל פרטים עובדתיים רלוונטים לאותו תצהיר, שמשום מה בחר שלא להכניסם לתצהיר, וגם אם אי אלו פרטים עובדתיים לא היו ידועים לו בפועל - הרי שזה המקרה הקלאסי שבו נדרש מעורך-דין לתחקר את הלקוח ולבקש פרטים נוספים.



19. היעדר מנגנון להבטחת תשלומים על-פי הסכם

ב-ת"א (יר') 22460/99 86 נדונה תביעה נגד נתבעים 1 ו-3 לתשלום פיצוי בגין הפרת חוזה ונגד נתבע מס' 2 לתשלום פיצוי בגין רשלנות מקצועית. בתיק הוגשו גם תביעות שכנגד. האחת, על-ידי נתבע מס' 2, לתשלום שכר-טרחת עורך-דין, והשניה על-ידי נתבע מס' 1 לפיצוי בגין הפרת חוזה.

כב' השופט יחזקאל ברקלי מתייחס בפסק-דינו, בין השאר, לשאלה האם קיים עורך-דין אברג'יל את חובותיו כעורך-דינם של הצדדים להסכם, ופוסק כי בהתנהלותו של עורך-הדין נגועה רשלנות. וכדבריו:

"(ד) היעדר מנגנון להבטחת התשלומים

43. בפרק המבוא ובסעיף 2 להסכם נקבע שהזכויות בדירה יועברו לקונה עד ליום 31.3.93 כשהדירה נקיה מכל חוב ושיעבוד, אולם סעיף 4 קובע כי החזקה תועבר כבר ביום 10.1.93, ללא התניה של המצאת אישור גרירת משכנתה. השילוב של סעיף 2 ו-4 להסכם יוצר מצב שבו יורם מחוייב להעביר את החזקה בדירה לאסולין אך אין לו כל חובה להעביר את הדירה נקיה משיעבודים, חובות ומשכנתאות, ואילו אסולין חייב לשלם את מלוא התמורה טרם הסרת השיעבודים. ברור שבכך לא הצליח אברג'יל להגן על לקוחו ולדאוג לענייניו.

44. עורך-דין אברג'יל הודה כי לא יצר בהסכם מנגנון שימנה אותו לנאמן על הכספים (עמ' 52, שורות 20-17). למעשה, בהסכם אין כל ערבויות ובטחונות הנדרשות מהסכם מכר דירה, ודי בכך כדי להוות רשלנות (ראה ע"א 2590/90 ניסים נ' דניאלי, פ"ד מח(3), 846, שם נפסק בעמ' 851 כי לא לדרוש ערבויות ובטחונות מהווה רשלנות).

כב' השופט עדי אזר כתב במאמרו "רשלנות מקצועית של עורך-דין", הפרקליט מה 279, 287) בעניין מקרים שהוכרו כרשלנות מקצועית בהאי לישנא:

'מתן ייעוץ משפטי וניסוח מסמכים - החובות שנקבעו בתחום זה הן: ראשית על עורך-הדין לבדוק את המסמכים ולערך כל בדיקה דרושה נלווית, למשל בפנקסי המקרקעין... או בעל מקום נדרש אחר... שנית, על עורך-הדין להסביר את משמעות המסמך עליו חותם הלקוח... שלישית עליו לדאוג לניסוח המבטיח בצורה סבירה את זכויות הלקוח...'

45. בענייננו לא ביצע עורך-דין אברג'יל את כלל הבדיקות הנדרשות, לא הזהיר את אסולין לגבי ההשלכות שבהעברת ההמחאה לידי דן ולא יצר מנגנון המקנה בטוחות וערבויות, אף-על-פי שנדרש לעשות כן בעסקת מקרקעין (ראה על"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי, פ"ד לד(4), 707)."



20. הזנחת שאלות יסודיות במשפט

ב-רע"א 417/05 87 נדונה בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בחיפה, בגדרו נדחה ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה, שבו נדחתה תביעתה של המבקשת נגד המשיב - עורך-דין - בעילה של רשלנות מקצועית.

המבקשת הגישה לבית-משפט השלום בחיפה תביעה כספית נגד המשיב בטענה כי התרשל בייצוגה המשפטי. לטענתה, גרם המשיב לתוצאה קשה מבחינת המבקשת, המתבטאת בפסק-הדין בכך שהזניח שאלות יסודיות במשפט, שהן מתי עזב בעלה את הבית ומתי נפסק השיתוף בין בני-הזוג, ובכך שלא המציא ראיות מהותיות שחרצו, לטענתה, את גורל המשפט לרעת המבקשת: רישומי בנק שיוכיחו כי פיצויי הפיטורין של המשיב לא הועברו לידי המבקשת; חוזי רכישה של שתיים מהדירות; מסמכי תיק מבית-הדין הרבני, מהם ניתן היה ללמוד את מועד תחולתה של הלכת השיתוף; הערכת שמאי לגבי גובה השכירות שניתן היה לקבל מהשכרת הדירות; וקבלות בעבור שיפוצים ואחזקת דירות שנשאה בהם המבקשת. עוד טענה המבקשת במהלך ניהול התיק, כי המשיב לא העלה את בת המבקשת לעדות על כך שאביה גר אצלה בשנת 1981, דבר שממנו ניתן היה ללמוד כי כבר בשנה זו עזב הבעל את בית המבקשת; כי המשיב לא הזמין לעדות את מנהלי גופים רלוונטיים, על-מנת ללמוד מהם האם נמסרו לתובעת כספי פיצויי הפיטורים; כי המשיב הביא ראיות בלתי-רלוונטיות; וכי אינו בקיא בחוק ובפסיקה.

בית-משפט השלום דחה את התביעה בקבעו כי בבדיקת ניהול המשפט ב-ת"א 12336/94 על-ידי המשיב במועד הקובע - הוא מועד עריכת ההכנות למשפט וניהולו, ואף - למעלה מן הדרוש - בדיעבד, לא נמצא כי הפר המשיב את חובת הזהירות והמיומנות המקצועית כלפי המבקשת, ומשכך לא גרם לה בהתנהגותו נזק. ערעור שהוגש לבית-המשפט המחוזי נדחה.

כב' השופט א' רובינשטיין דחה את הבקשה ופסק, כי בקשה זו מצויה בגדרי המחלוקת בין הצדדים ואינה מעלה לאמיתה שאלות משפטיות כלליות אשר בשכמותן עשויה להינתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

לסיכום, כב' השופט א' רובינשטיין, במענה לטענות המבקשת במכלול, מביא ציטוט מדברי כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין ב-ע"א 4707/90 88 וכלשונו: "עורך-דין - כמוהו כרופא - עשוי לשגות, אך לא כל טעות בשיקול-דעת תחייבו ברשלנות"; ומשכבר הימים ציין כב' השופט ח' כהן (כתוארו אז) באשר לעורכי-דין שנתבעו בגין רשלנות "וטעות שטעו בשיקול-דעתם (אם טעו) אינה עולה כדי התרשלות".88 לא כל שכן, כשבית-משפט השלום לא מצא כי הופרה על-ידי המשיב חובת זהירות וכי בעקבות זאת נגרם נזק.



21. תביעה בעילה של רשלנות מקצועית נגד עורך-דין, שהכין חוזה מכר מניות בין בעלי מניות בחברה מוגבלת בערבות

ב-ת"א (ת"א-יפו) 180627/02 90 נדונה תביעה בגין רשלנות מקצועית נגד עורך-דין, שהכין חוזה מכר מניות בין בעלי מניות בחברה מוגבלת בערבות. לטענת התובע, הנתבע התרשל בשל כך שלא שלח הודעות בכתב לכל הנושים שכלפיהם התחייב התובע בערבות לפירעון חובות החברה.

בית-משפט השלום דחה את התביעה ופסק, כי בנסיבות העניין, לא הוכחה התחייבות חוזית של הנתבע כלפי התובע לתת לו שירותים משפטיים החורגים מעריכת החוזה והעברת המניות. לפיכך לא קמה חבות חוזית של הנתבע כלפי התובע לשלוח לנושים הודעות בדבר הפטר התובע מערבותו לחובות עתידיים של החברה.

זאת ועוד. בנסיבות העניין, טוען התובע כי הנתבע התרשל בגלל העובדה שלא שלח הודעות לנושים. כב' השופטת, במענה לטענתו זו של התובע, מדגישה, כי הנתבע אינו צד לחוזה ועל-כן האמור בחוזה אינו מחייב אותו. גם אם תתקבל טענת התובע בדבר חבותו של הנתבע להודיע בכתב לנושים על סיום ערבותו לחיובים עתידיים לבוא של החברה, הרי שחובה זו צריכה לבוא לידי ביטוי בחוזה בעל-פה שבין התובע לבין הנתבע - בין במפורש ובין מכללא - או מכוח חבותו של פרקליט כלפי צד שהוא לא התקשר עימו בחוזה למתן שירותים משפטיים.

מהעדויות שהובאו בפני בית-המשפט, מתבקשת המסקנה, כי לא הוכחה התחייבות חוזית של הנתבע כלפי התובע לתת לו שירותים משפטיים החורגים מעריכת החוזה והעברת המניות על-שם יחיאל.

כאשר במועד כריתת החוזה והחתימה עליו התובע היה מודע לכך כי עליו להודיע לנושים על קיומו של החוזה וביטול ערבותו לחיובים עתידיים, וכאשר הוא הבהיר לנתבע כי הוא זה שייגש לנושים וידאג לכך שכתבי ערבותו יוחזרו לו, אין לראות באי-משלוח מכתבים על-ידי עורך-הדין לנושים כדי הפרת חובת הזהירות כלפי התובע.



22. אי-רישום משכון בחברה המשכנת לטובת המלווה

ב-ת"א (ת"א-יפו) 199798/02 91 בין התובע לבין הנתבע 1, התקיימה מערכת יחסים עסקית, בין היתר בשנים 1998-1997. בהתאם לפניית התובע ונתבע 1 לעורך-דין יעקב רייסקין, הוא נתבע 2, עורך-דין רייסקין, הוא ערך עבורם חוזה הלוואה.

בהתאם לחוזה ההלוואה הלווה התובע לנתבע 1 סכומים שונים מזמן לזמן, שלהבטחתם מישכן הנתבע 1 דירה. המשכון על דירה 32 נרשם על-ידי עורך-דין רייסקין ברשם המשכונות אך לא נרשם בחברה המשכנת.

לאחר שנתבע 1 לא עמד בפירעון ההלוואה, פנו הצדדים פעם נוספת לעורך-דין רייסקין וביקשו ממנו לערוך חוזה משכון נוסף להבטחת ההלוואה. בהתאם לחוזה המשכון נוסף, שערך עורך-דין רייסקין עבור הצדדים, ואשר כונה על ידם "הסכם חילופין", מושכנה דירה נוספת שרכש נתבע 1 באותו בניין של דירה 32 (להלן: "דירה 31"). על דירה 31 כבר רבצה משכנתה לטובת בנק לאומי למשכנתאות, התובע היה מודע לכך והדבר בא לידי ביטוי בסעיף 2 לחוזה זה (להלן: "חוזה החילופין השני").

ביום 30.12.97 מכר נתבע 1 את זכויותיו בדירה 32, זאת ללא ידיעתו של התובע ולאחר שלא נרשמה בחברה המשכנת הערת אזהרה על המשכון שנעשה לטובתו בהתאם לחוזה החילופין.

עילת התביעה נגד עורך-דין רייסקין הינה על-פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש), על עוולת הרשלנות בכך שלא רשם את המשכון בחברה המשכנת וגרם בכך נזק לתובע, אשר לא יכול היה לממש את המשכון לאחר שדירה 32 נמכרה והרוכשים תפסו בה חזקה. כמו-כן עילת התביעה היא על-פי דיני החוזים בהתקשרות, מכללא, שנעשתה בין התובע לבין עורך-דין רייסקין לייצגו בנאמנות ובאופן מקצועי, התחייבות הכוללת - בין היתר, רישום המשכון בחברה המשכנת.

עורך-דין רייסקין טוען כי לא התחייב לרשום את המשכון בחברה המשכנת, כי לא הוכח נוהג המחייב פרקליט, המטפל ברישום משכון, לרושמו - בנוסף לרישום אצל רשם המשכונות - גם בחברה המשכנת. למרות הטענה האמורה טען עורך-דין רייסקין כי הוא שלח הודעה לחברה המשכנת בדבר רישום המשכון ברשם המשכונות. עוד נטען כי התובע הוא זה שהחליט שלא לנקוט בהליכים למימוש המשכון על דירה 32 למרות שעורך-דין רייסקין ייעץ לו לעשות כן לאחר שהתברר להם שהנתבע 1 מכר את זכויותיו בדירה זו. בנוסף נטען כי לא הוכח קשר סיבתי בין מעשה הרשלנות לבין הנזק וכן כי לא הוכח הנזק.

בקבלה את התביעה קבעה כב' השופטת שושנה אלמגור כי מהעובדות שהונחו בפניה דומה כי לא יכול להיות ספק שעורך-דין רייסקין התרשל בתפקידו כעורך-דין בכך שלא רשם את המשכון על דירה 32 גם בחברה המשכנת. על-כן, על עורך-דין רייסקין חלה החובה לגרום לכך שהמשכון על דירה 32 יירשם בחברה המשכנת הן מכוח דיני הנזיקין ועוולת הרשלנות והן מכוח התחייבותו החוזית כלפי התובע לדאוג להבטחת זכויותיו על-פי חוזה החלופין.

עוד נקבע כי עורך-דין רייסקין הפר חובה זו בכך שלא שלח הודעה כלשהי לחברה המשכנת או לפרקליטה על הצורך ברישום המשכון. גם אם היה נמצא מכתב כאמור, לא היה מקום להסתפק בו ועל הפרקליט, כפרקליט מקצועי, מיומן ונבון החובה לבדוק, לוודא ולהבטיח כי האמור בפנייתו לחברה המשכנת אכן בוצע וכי היא רשמה כדין את המשכון בספריה.



23. גביית שיקים

ב-ת"א (ת"א-יפו) 32333/03 92 נדונה תביעה נגד עורך-דין בעילה של רשלנות מקצועית.

התובעת פנתה לנתבע (להלן: "עורך-דין אהרוני") על-מנת שייגבה עבורה שיקים, אשר לטענתה ניתנו לה בתמורה להלוואה בסך 160,000 ש"ח שהעמידה לידידה הקרוב, יצחק פנחסי (להלן: "פנחסי"). לטענת התובעת היא הגיעה למשרדו של עורך-דין אהרוני ביחד עם פנחסי ומסרה לו ארבע המחאות בסך 40,000 ש"ח כל אחת (להלן: "ההמחאות" או "השיקים"), אשר הראשונה מביניהן רשומה לפקודתה ואשר חוללה. ארבע ההמחאות משוכות על-ידי חזי את מני, קבלני בניין 93 בע"מ (להלן: "חזי את מני") על האחת, כאמור, רשומה התובעת כנפרע ואילו על גבי השלוש הנותרות רשום שם הנפרע "חרושת ברזל בע"מ" (להלן: "חרושת ברזל"), חברה שהיתה בשליטתו ובניהולו של פנחסי.

עוד גורסת התובעת כי החליטה להעביר הטיפול בהמחאות לעורך-דין אהרוני בעקבות המלצה של פנחסי, וכי הגיעה למשרדו ומסרה לו את ההמחאות ביחד ובנוכחות פנחסי. לטענתה, שלוש מההמחאות היו ללא שם נפרע, מספר ימים לאחר שמסרה לעורך-דין אהרוני את ההמחאות היא התבקשה לסור למשרדו ולהביא חותמת של חרושת ברזל על-מנת שיוכל להטביע את חותמת החברה במקום המיועד לשם הנפרע. התובעת סרה למשרדו של פנחסי על-מנת ליטול ממנו את חותמת החברה חרושת ברזל, משם נסעה למשרדו של עורך-דין אהרוני, מסרה לו את החותמת, הוא הטביע אותה על גבי שלושה השיקים הנותרים והחזיר לה את החותמת.

התובעת טוענת כי לאחר כחודשיים וחצי מיום שמסרה את השיקים לעורך-דין אהרוני הסתבר לה שהוא החזיר אותם לפנחסי, ללא רשותה וללא הסכמתה ובכך גרם לה נזק שכן פנחסי לא החזיר לה את ההלוואה שלהבטחתה ניתנו השיקים, פנחסי גנב ממנה את השיקים בכך שהוא הודיע לעורך-דין אהרוני שהחוב נפרע ובעקבות הודעה זו החזיר הפרקליט, שלא כדין, את השיקים לפנחסי.

גרסתו של עורך-דין אהרוני שונה בתכלית. לטענתו הוא אכן ייצג את פנחסי בהליכים קודמים. פנחסי והתובעת, אשר שררו ביניהם יחסים רומנטיים, הגיעו למשרדו על-מנת שינקוט בהליכים לגביית השיקים. פנחסי ביקש לנקוט בהליכים, בשם חרושת ברזל, לגביית שלוש ההמחאות בהן חברה זו היתה הנפרעת והתובעת ביקשה לנקוט בהליכים עבור השיק שלפקודתה. לגרסתו, התובעת מעולם לא אמרה לו כי ההמחאה או ההמחאות ניתנו בתמורה להלוואה שהיא הלוותה לפנחסי. עורך-דין אהרוני ניסח כתב תביעה עבור התובעת ופנחסי אולם משלא נענו פניותיו לקבלת תשלום עבור אגרת בית-משפט ושכר-טרחה הודיע להם כי לא יטפל בתיק, אלא כנגד תשלום כאמור. לגרסת עורך-דין אהרוני, לאחר הודעה זו, הורתה לו התובעת למסור לפנחסי את ההמחאה. בעקבות שיחה זו מסר עורך-דין אהרוני לפנחסי את שלוש ההמחאות שלו ואת ההמחאה שלפקודת התובעת.

בית-המשפט דחה התובענה מחמת חוסר אמון בגרסת התובעת.



24. אי-זימון הלקוח לחקירה על תצהירו

על עורך-הדין מוטלת החובה להכין כראוי את התביעה ולפעול בהתאם לסדרי הדין, להופיע כנדרש בבתי-המשפט ולנהל את הדיונים שם כראוי. כך, למשל, יחוייב עורך-דין ברשלנות, אם בשל רשלנותו לא הופיע עד מרכזי בפרשת התביעה ובשל כך הפסיד הלקוח במשפט.93

ב-ת"א (חי') 1588/00 94 קבע בית-המשפט כי היה על הנתבע לוודא שהתובע יודע על חובתו להתייצב בבית-המשפט לצורך חקירה על תצהירו ומשהנתבע לא עשה כן ומשבחר שלא לזמנו לחקירה - התרשל.

אחת מטענות ההגנה של עורכי-הדין כאשר מופנית נגדם טענה מעין זו היא כי אי-הזמנת הלקוח או העד לחקירה על תצהירו נעשתה לאחר שיקול טקטי.

לעניין זה נעיר כי שיקולי טקטיקה יכולים להביא עורך-דין לעשות או לא לעשות פעולות רבות ומגוונות. יש דוגמאות רבות לפעולותיהם של עורכי-דין המוכתבות על-ידי טקטיקה, ודי לנו בדוגמה כגון אי-הבאת הלקוח לצורך חקירה על תצהירו, במקרה ועורך-הדין סבר כי סיכוייו של התובע טובים יותר אם לא יתייצב לחקירה על תצהירו.

יחד עם זאת, עשוי עורך-הדין להסתכן בפעולה כזו, שמבחנה יהיה מבחן התוצאה. אם תעלה הטקטיקה יפה, יזכה לשבחים מן הלקוח, שלא יטען כלפיו טענת רשלנות. לעומת זאת, אם, לא תעלה הטקטיקה יפה, מוצא עצמו עורך-הדין בפני תביעה לשאת באחריות לפעולה שבה נקט.

אנו סבורים, כי עורך-דין, הסבור כי בחירה בטקטיקה שאינה מותרת, קרי שיש עמה חשש לרשלנות מקצועית, ועדיין סבור שהיא עדיפה ללקוח, אינו צריך ליטול על עצמו את הסיכון. הוא יכול להעביר אותו ללקוחו. ובמה דברים אמורים.

עורך-הדין יכול להזמין את הלקוח למשרדו, להציג לו את הטקטיקה המוצעת, ולהעמיד את הלקוח על הסיכון ועל הסיכוי הצפויים מן הנקיטה בטקטיקה זו ואזי:

- אם יודיע הלקוח כי הוא אינו מוכן לקחת את הסיכון, יפעל עורך-הדין על-פי הספר ויזמין את לקוחו להיחקר על תצהירו.

- אם יסכים הלקוח לשאת בסיכון, יוכל עורך-הדין לנקוט בטקטיקה שרצה. במקרה שכזה עדיף על עורך-הדין להחתים את לקוחו בדבר הסבר הסיכון שעלול לקרות באם הטקטיקה תיכשל.

לאחר נקיטת האמצעים שלעיל, אם יצליח עורך-הדין, יהיה ראוי להערכת לקוחו. לעומת זאת, אם עורך-הדין יכשל, לא יוכל הלקוח לבוא אליו בטענות, שכן הדברים נעשו בהסכמה מושכלת של הלקוח, לאחר שהסיכון הובהר לו.



25. הסכם מכר של שתי עסקאות

ב-ת"א (יר') 19967/99 95 נדונה תביעה לפיצוי בגין רשלנות מקצועית של עורכי-דין.

אשר לנתבע מס' 1 - בית-המשפט קבע כי במקרה הנדון לא התקיים יסוד "הקרבה". עולה מהעדויות שעורך-דין שטרן מעולם לא תיפקד כעורך-דין בעסקה נשוא התביעה (הסכם המכר) מאחר שהצדדים לעסקה (גרוס והומינר) לא הסכימו שייצגם. משלא הוכיח התובע שעורך-דין שטרן שימש כעורך-דין בעסקה ומשהוכח מפורשות שהצדדים לעסקה עשו שימוש בהסכם הטיוטה ללא רשותו ומששוכנע שהמתווך וינשטוק הפר את האמון שנתן בו עורך-דין שטרן ועשה שימוש שלא כדין במסמכים שהועברו אליו, אין לומר כלל וכלל שעורך-דין שטרן התרשל.

אשר לנתבע מס' 2 - בית-המשפט קבע כי עורך-דין פרי לא ידע על קיומה של ההלוואה ולא על קיומו של הערב (התובע). לכן, משברור שעורך-דין פרי אף לא יכול היה לדעת על קיומה של ההלוואה בבדיקה סבירה, בלשכת הממונה, בחברה המשכנת ובטאבו ומשקבע בית-המשפט שעורך-דין פרי ביצע את הבדיקות הנדרשות ממנו יש לקבוע כי עורך-דין פרי עמד בסטנדרט הזהירות כמצופה מעורך-דין.



26. חוסר תשומת-לב כי שטר החכירה פג תוקף

ב-ת"א (הרצ') 1903/01 96 הודה הנתבע מפורשות כי "במעמד חתימת החוזה גם אני לא שמתי לב ששטר החכירה פג תוקפו". לפיכך, כב' השופט צבי דותן קבע כי בהודאתו של הנתבע כי לא שם-לב לכך שתוקף שטר השכירות פג בשנת 1993 כדי לקבוע כי עסקינן ברשלנות הנתבע.



27. אי-הותרת כספים לאבטחת תשלום מיסים

ב-ת"א (יר') 17207/00 97 התובעים טוענים לרשלנות מקצועית של הנתבע, עורך-דין במקצועו, ביחס לחוזה מכר מקרקעין, שערך עבור שני הצדדים בעסקה, ביום 31.5.98. לטענת התובעים, הנתבע התרשל בכך, שלא הותיר בידיו הנאמנות די כספים מתוך כספי התמורה, לשם הבטחת תשלום מס השבח. לטענת התובעים, הנתבע אחראי למלוא הנזק שנגרם להם, והמסתכם ב-76,748 ש"ח.

כשתיים-עשרה שנים לאחר חתימת החוזה, הוגשה תביעה זו בהתבסס על עילת רשלנות מקצועית לתשלום פיצויים.

הנתבע הגיש בקשה לדחיית התביעה על-הסף, מפאת התיישנות, ובהחלטה מיום 5.9.02 דחה בית-המשפט בקשה זו, בנימוק העיקרי לפיו, העובדות הרלוונטיות להכרעה בשאלת ההתיישנות, שנויות במחלוקת, אינן מבוססות בתצהיר, ולא מן הנמנע שהעניין יתברר במהלך שמיעת העדויות והצגת הראיות. החלטה ברוח זו גם נתן בית-המשפט המחוזי בהחלטה מיום 17.11.02 (בר"ע (מחוזי-יר') 4328/02).

כב' השופטת ר' שלו-גרטל דחתה התובענה מחמת התיישנות.



28. הסכם מכר של מכונה וציוד עזר

ב-ת"א (כ"ס) 1384/9898 נדונה תביעה בגין אחריות עורך-דין לנזקים של מי שאינו לקוחו.

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעים, שעילתה מצגי שווא שנערכו כלפיו לפני ההתקשרות בהסכם מכר שנערך בין הצדדים. התובע טען, בין היתר, כי הנתבע 1, אשר שימש כבא-כוחו של המוכר בעסקת המכר וכנאמן על כספי התמורה ששולמו על-פי ההסכם, הפר את חובת הנאמנות שהוא חב לתובע.

בית-המשפט, מפי כב' השופטת ריבי צוק, דחה את התביעה נגד הנתבע 1 וקבע, כי עורך-דין יכול שישא באחריות לנזקיו של מי שאינו לקוח שלו, בשל נזק שהסב לו. המקור לאחריות זאת הוא בהוראות פקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968. במקרה דנן לא היתה מוטלת על הנתבע, אשר לא ייצג את התובע, החובה לחקור ולדרוש בסבירות העסקה ושיקולי התובע אשר הביאו להתקשרות בה.

כמו-כן, חובות האמון והזהירות שחב הנתבע לתובע מכוח הנאמנות על כספי התמורה מוגבלות להחזקתם והעברתם של הכספים, בהתאם לתנאי הנאמנות, כפי שנקבעו בהסכם שנכרת בין הצדדים ובעסקה שהתגבשה ביניהם.

עצם האמון שרכש התובע לנתבע אין בו לכשעצמו להקים חובות אמון או זהירות, וזאת אפילו אם אלמלא חלקו של הנתבע בעסקה לא היתה העסקה באה לעולם.



29. הפרת חוזה למכירת מקרקעין

ב-ת"א (קר') 2005/02 99 נדונה עתירת התובע לחייב את הנתבעים יחד ולחוד בסך 600,000 ש"ח, נזקים הנובעים מהפרת חוזה למכירת מקרקעין, על-פי הטענה, בסך 30,000 ש"ח.

נתבע 2 הוא המוכר והעילה נגדו חוזית. נתבע 1 הינו עורך-דין והעילה נגדו נזיקית בטענה שייצג את הצדדים בעסקה ופעל ברשלנות מקצועית שגרמה נזק.

כב' השופטת דגן אילת בדחותו את התביעה כנגד עורך-הדין, קובעת כי "אם היה נתבע 1 מסתפק באימות החתימות הייתי פוטרת אותו בלא כלום ואולם הכתוב בתחתית החוזה לפיה הסביר לצדדים את מהות העסקה עליה חותמים כשאין לו מושג אם בפועל יש לתובע זכות בקרקע או לא היא בעייתית גם אם אינה עולה כדי רשלנות מקצועית ממש. במצב הדברים בענייננו היה מוטב אם עורך-הדין היה מציע לצדדים לכתוב כי ההסכם מותלה בקבלת צו ירושה לפיו אסדי הוא היורש היחיד או להסתפק באימות חתימה בלבד. חתימתו של נתבע 1 (ולא כחתימת אימות בלבד אלא בתוספת כאמור) עשויה להצטייר בעיני התובע כמתן הכשר לעסקה. ואולם מכאן ועד התרשלות המרחק רב ובהיעדר הוכחת נזק, כפי שיפורט בהמשך, לא הוכחה עוולת הרשלנות נגדו".



30. מהו היקף החבות של עורך-דין, אשר יצג את הקבלן בעסקת מכר מקרקעין כלפי רוכש הדירה?

ב-ת"א (ת"א-יפו) 127170/01 100 התובעת, עורכת-דין במקצועה, היתה ידידתם הקרובה של בני-הזוג גבעון, גם הם עורכי-דין במקצועם, התובעת החליטה למכור את ביתה שבישוב יבנה ולרכוש דירה בתל-אביב.

הנתבע, שיצג את הקבלן א.ב.ס הולדינגס בע"מ, הציע לה דירה בבניין שבנתה חברת א.ב.ס ברחוב הס 15 תל-אביב.

בני-הזוג ברוך ונעמי שוורץ (להלן: "שוורץ") רכשו ביום 6.3.95 את הדירה מחברת א.ב.ס ועל זכותם בדירה נרשמה משכנתה לטובת בנק כרמל. את חוזה המכר בין שוורץ לבין חברת א.ב.ס ערך הנתבע. לימים ביקשו לבטל את עסקת המכר ולפיכך הציע הנתבע לתובעת לרכוש את דירתם.

בהתאם לחוזה מכר מיום 17.4.96, שנכרת בין חברת א.ב.ס לבין התובעת ואשר הוכן על-ידי הנתבע, רכשה התובעת מא.ב.ס את הדירה, והואיל והדירה כבר נמכרה קודם-לכן לשוורץ, הוסכם בסעיף 1 לחוזה כי קיומו מותלה בתנאי מתלה לפיו תוך 10 ימים יבוטל חוזה המכר בין שוורץ לבין חברת א.ב.ס ותימחק הערת האזהרה על-שם שוורץ (להלן: "החוזה").

בחוזה מאוזכרת המשכנתה הרשומה על הבניין לזכות בנק פ.ק. או כבנק המלווה אך אין בו אזכור כלשהו למשכנתה הרשומה על-שם הדירה לזכות בנק כרמל.

ביום 25.4.96 בוטל חוזה המכר הדירה בין שוורץ לבין חברת א.ב.ס, התנאי המתלה התקיים, וביום 28.8.96 רשם הנתבע הערת אזהרה על הדירה על-שם התובעת.

מחיר הדירה על-פי החוזה היה בסך בשקלים השווה ל-$200,000 ובהתאם לסעיף 5 שבו היה על התובעת לשלמו בשלושה תשלומים בהתאם לקצב התקדמות הבניה כקבוע בסעיף זה.

הואיל וכל רכושה של התובעת היתה הדירה ביבנה (שמכרה לצורך קניית הדירה), והואיל והיא חששה לירידת שער הדולר במהלך השלמת בניית הדירה, היא הקדימה ושילמה את מלוא התמורה עוד בטרם הגיע מועד התשלום השני והשלישי.

לימים התברר לתובעת, כי הליכי בניית הבניין הופסקו, מונה מפרק לחברת א.ב.ס וכי על הדירה רובצת משכנתה לטובת בנק כרמל וכי הבנק טוען לזכויות בדירה.

התובעת מבססת את תביעתה נגד הנתבע בעילת רשלנות מקצועית, שהסבה לה נזק. לטענת התובעת היא לא היתה מיוצגת בעסקת מכר הדירה וכי בפועל שימש הנתבע כפרקליטה. לחילופין היא טוענת, כי גם אם הנתבע לא יצג אותה בעסקת המכר הרי שחלה עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית במקצועו כעורך-דין אשר לא הביא לידיעתה כי על הדירה רובצת משכנתה לטובת בנק כרמל.

הנתבע טוען כי הוא לא יצג את התובעת בעסקת המכר וכי היא היתה מיוצגת בעסקה זו על-ידי עורכת-דין רות גבעון. לפיכך, כך הוא טוען, אחריותו מוגבלת כלפי התובעת רק אם הטעה אותה או מסר לה מידע מוטעה לגבי הדירה. עוד נטען על ידו כי התובעת, ברשלנותה, גרמה למירב הנזק בכך שהקדימה את התשלום השני והשלישי וכי אם היתה משלמת לפי קצב התשלומים שנקבע בחוזה נזקה לא היה עולה, אלא כדי התשלום הראשון בסך בשקלים השווה ל-$24,102.

כב' השופטת שושנה אלמגור קובעת כנקודת מוצא שהנתבע אכן יצג את התובעת, שכן מעובדות המקרה עולה, כי התובעת נתנה לו יפוי-כוח בלתי-חוזר לחתום בשמה על כל התחייבויותיה, הנתבע אף טיפל בהעברת הבעלות על-שמה.

כב' השופטת קובעת בהקשר זה כי התובעת נתנה בבני-הזוג גבעון אמון בלתי- מסוייג, ולא היססה להשאיר בידי הנתבע את ניסוח החוזה על כל הכרוך והמשתמע מכך. בקבלה את התביעה כנגד עורך-הדין קבעה:

"כמי שיצג את המוכר בעסקת המכר וכמי שידע כי על זכויות שוורץ בדירה רובצת משכנתה לטובת בנק כרמל, היה על הנתבע לגלות לתובעת דבר קיומה של משכנתה זאת. בפגישה המקדימה, בה הופיעה עורך-דין רות גבעון מטעם הנתבעת לא טרח הנתבע לגלות למי מהן כי על הדירה רובצת משכנתה, גילוי שהוא מהותי לעצם התקשרות ולתנאיה. כפי שרשם הנתבע בחוזה כי קיימת משכנתה לטובת בנק פ.ק.או היה עליו לרשום ולהביא לתשומת-ליבה של התובעת כי התנאי המתלה בדבר הסרת הערת האזהרה לטובת שוורץ כרוך בתשלום החוב של בני-הזוג שוורץ לבנק כרמל וכי כל עוד לא יוסדר חוב זה היא צפויה למימוש הדירה על-ידי בנק כרמל. כבעל מקצוע סביר, כעורך-דין מקצועי ומיומן וכמי שידע כי ניסוח החוזה לא הועבר לבדיקה כלשהי מטעם התובעת, היה על הנתבע לצפות את התממשות הסיכון הצפוי כתוצאה מאי-קביעת מנגנוני הגנה להסרת המשכנתה, להבטחת כספי התובעת. חובת הזהירות החלה על הנתבע, בנסיבות העניין, נובעת מיחסי הקרבה תרתי משמע ששררו בינו לבין התובעת. יחס קרבה אחד הוא קרבה משפטית, מכוח העובדה שהתובעת לא היתה מיוצגת בעת כריתת החוזה, גם אם בפגישה המקדימה היא היתה מיוצגת על-ידי עורכת-דין גבעון. הנתבע ידע כי הוא ורק הוא בודק ואחראי לחוזה המכר ומכאן נוצרה הקרבה המשפטית בינו לבין התובעת, שסמכה עליו בהכנת החוזה והבטחת זכויותיה על פיו. הקרבה שניה, היא קרבת הידידות ששררה בין התובעת לבין הנתבע. הנתבע ידע כי התובעת סומכת עליו ועל-כן נמנעה מהעברת החוזה לבדיקת עורכת-דין גבעון. אי-אפשר להתעלם מיחסי ידידות אלה ולומר כי הנתבע ראה בתובעת קונה רגיל, אשר צריך לדאוג להגנת זכויותיו על-פי חוזה המכר. מכוח אותם יחסי ידידות הנתבע לא גבה מהתובעת שכר-טרחה, למרות שבנוסח החוזה שנוסח על ידו חלה עליה חובת תשלום כאמור. על-כן, בנסיבות המקרה חלה על הנתבע חובת זהירות כפולה כלפי התובעת. הציבור מסתמך על יושרו של עורך-דין המנסח חוזה מכר מקרקעין וכמי שמנהל משא-ומתן בשם וביחד עם המוכר, חלה עליו חובת גילוי של שיעבודים הרובצים על הממכר. התובעת הסתמכה וסמכה על הנתבע, הוא עשה פעולות בשמה ועל-כן גם אם לא פעל כפרקליטה עדיין חלה עליו חובת זהירות כלפיה לגלות את קיומה של המשכנתה לטובת בנק כרמל וליצור מנגנוני הגנה ולו בסיסיים להבטחת כספה היה ולא תוסר המשכנתה.

אשר-על-כן, בנסיבות העניין, הפר הנתבע את חובת הזהירות המושגית והקונקרטית כלפי התובעת. הפרת החובה גרמה לנזק וכעת יש לדון את שאלת היקפו..."



31. רשלנות עורך-הדין בייצוג לקוח במשפט פלילי

ב-ת"א (חי') 18639/98 101 התובע הגיש תביעת נזיקין כנגד הנתבע, עורך-דין במקצועו, ששימש כסניגורו של התובע במשפטו הפלילי ב-ת"פ 44/94 שנדון בבית-המשפט המחוזי בחיפה. לטענת התובע התרשל הנתבע בייצוגו ועקב כך נגרמו לו נזקים.

כב' השופט ש' לבנוני בוחן את ההלכות הנוגעות לרשלנות מקצועית של עורכי-דין ובסופו של יום מגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה.



32. אי-בדיקת קיומו של צו הריסה

ב-ת"א (ת"א-יפו) 52988/99 102 נדונה תביעה בגין רשלנותו של עורך-דין שלא בדק את קיומו של צו הריסה והסתמך על הצהרת המוכרים.

הנתבע הינו עורך-דין שייצג את שני הצדדים בעסקת מכר דירה. לאור הצהרת המוכרים כי אין על הבית צווי הריסה, ניסח הנתבע הסכם המציין זאת - בלי לבדוק לעומק את העניין - על-אף שבאותו מועד היה תלוי ועומד צו הריסה.

בית-המשפט, מפי כב' השופטת רונית פינצ'וק-אלט קובע, כי אין מחלוקת כי בין הצדדים התקיימו יחסי עורך-דין-לקוח, כמו-כן אין מחלוקת כי הנתבע נסח את ההסכם וכלל בו סעיף לפיו התובעים מצהירים, בין השאר, כי אין על הבית צווי הריסה, זאת על-אף שבתיק העיריה מצוי היה באותו מועד צו הריסה.

כב' השופטת מביאה ציטוט מ-ע"א 37/86 103 ובאותו מקרה דן בית-המשפט העליון בהרחבה בחובותיו של עורך-הדין כלפי לקוחו וקבע:

"הבסיס העיקרי לחבותו של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. בין עורך-הדין לבין הלקוח קיים הסכם, לפיו מתחייב עורך-הדין להגיש ללקוח שירותים של עריכת-דין, בתמורה לשכר-טרחה המשולם לו. יש והסכם זה מועלה על הכתב ויש והוא מוצא ביטויו רק בדברים שבעל-פה. הבנה והתנאה מכללא בכל הסכם כזה היא כי לעורך-הדין המקבל על עצמו את ייצוג הלקוח, המידה הנדרשת של ידע, מאומנות ומיומנות הנדרשים במקצוע עריכת-הדין, וכי מתחייב הוא להפעיל כישורים אלה לטובת עניינו של הלקוח. התרשלות בייצוג ענייניו של הלקוח או בהפעלת מידה סבירה של מיומנות ומאומנות הגורמת נזק ללקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח עשויים לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או בשל הפרת חובותיו כלפי לקוחו. בסיס אחר לחבות עורך-הדין, יכול שיהיה במעשה עוולה כגון רשלנות מקצועית של עורך-דין המקים לטובת הנפגע עילת תביעה נזיקית, על-פי עוולת הרשלנות, או אחרת, אשר בפקודת הנזיקין. עוולה זו חלה במקרה של רשלנות מקצועית, אם מתקיימים היסודות הנדרשים לכך."
(שם בעמ' 462)

כב' השופטת קובעת כי על עורך-דין במילוי תפקידו, לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות. יסודה של חובה זו ביחסי האמון המיוחדים המאפיינים את הקשר בין עורך-דין ללקוחו, ובית-המשפט העליון, בהתייחסו לסוגיה זו קבע:

"היחס שבין עורך-דין ללקוחו מיוסד על אמון בלי מצרים. הלקוח הוא לרוב הדיוט בענייני המקצוע, והוא סומך על עורך-הדין כי יילחם לו באמונה וכי יגן על זכויותיו במיטב כשרונו ויכולתו."10402

השאלה עד כמה יכול הלקוח לדעת עובדות מסויימות עד כי עורך-הדין יכול לסמוך עליהן כאמת, ומתי עליו לבדוק נתונים הניתנים לבדיקה ברשויות ולא נמצאים בידיעתו הבלעדית של הלקוח, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה. בירור בעיריה מהווה אחת הבדיקות היסודיות שעל עורך-דין הבא לערוך הסכם מכר דירה, לבצע, וודאי כאשר הוא מייצג את הקונה, אך לא פחות כאשר הוא מייצג מוכר שקיבל את הדירה בירושה. היעדר בירור כאמור מהווה רשלנות.

בנסיבות העניין, קובע בית-המשפט, כי הבדיקות שביצע הנתבע אינן מספקות וכדבריה:

"הוצאת נסח לשכת רישום המקרקעין ובדיקת תיק הבית במינהל מקרקעי ישראל אין בהן די והן אינן מייתרות עניינים שמטבעם יש לבדוק אותם בעיריה ובמנהל ההנדסה, ובמיוחד צווי הריסה והתרי בניה, שלגביהם כלל מפי התובעים התחייבויות בהסכם."

הנתבע עצמו העיד כי ידוע לו שהרשות האחראית למתן היתרי בניה היא הרשות המקומית, ולא היתה כל הצדקה לוותר על בדיקה זו בטענה שעיריית חולון ידועה באי-הסדר השורר אצלה.

נקבע כי לא מצאה יסוד לטענתו של הנתבע כי התובעים הטעו אותו. לכל היותר גילו הבנה לקויה למהותו של מסמך שמסרו לעורך-דינם, לגרסתו, והוא יכול היה להיווכח במו עיניו בתוכנו. כאמור, תוכנו של המסמך הצריך בדיקה נוספת, מה גם שבירור בעיריה מהווה אחת הבדיקות היסודיות שעל עורך-דין הבא לערוך הסכם מכר דירה, לבצע, וודאי כאשר הוא מייצג את הקונה, אך לא פחות כאשר הוא מייצג מוכר שקיבל את הדירה בירושה.

היעדר חקירה ודרישה כדי לוודא כי לא מוטלים על הבית צווי הריסה לפני ניסוח הסכם מכר בו מתחייב על כך לקוחו בפני צד ג' (ובעניינינו בפני מי שאף הוא לקוחו), מהווה רשלנות, ובעטיה על המתרשל לשאת בנזק שאירע כתוצאה מכך.



33. אחריות עורך-דין נגד צד ג' שלא לקוחו

ב-ע"א 2625/02 105 המשיבים 2-1 ביקשו לקחת הלוואה בשוק האפור. הם הופנו למערער, עורך-דין שייצג את המלווה (להלן: יהודה). המערער החתים אותם על הסכם מכר על-תנאי של דירתם, אשר איפשר להם לבטלו תוך 45 ימים תמורת השבת סכום התשלום הראשון, והסביר להם כי זוהי בטוחה להחזרת ההלוואה. המשיבים לא היו מיוצגים. המערער אף ערך הסכם אחר בין הצדדים מאוחר יותר והחתים את המשיבים על יפוי-כוח בלתי-חוזר ועל שטרי מכר.

המשיבים לא עמדו בתשלומים ליהודה ואיבדו את דירתם. לאחר שתובענה שהגישו נגד יהודה נדחתה הם הגישו תובענה נגד המערער בעילה של רשלנות מקצועית. בית-המשפט המחוזי קבע כי המערער לא ייצג את המשיבים אלא את יהודה בלבד, אך הוא חב כלפי המשיבים חובת זהירות. בית-המשפט פסק כי המערער התרשל כלפי המשיבים, והוא נושא באחריות לנזקיהם. המערער טוען כנגד היקפה של חובת הזהירות שקבע בית-המשפט המחוזי, והמשיבים טוענים כי התקיימו יחסי עורך-דין-לקוח בין הצדדים. מכאן הערעור והערעור שכנגד.

בית-המשפט העליון פסק, כי המערער ייצג גם את המשיבים בעסקה שערך בינם לבין יהודה למכירת דירתם. הוא שימש כבא-כוחם של שני הצדדים לעסקה. את מסקנה זו ביסס בית-המשפט על כמה נימוקים: ראשית, מכתבי הטענות ומתצהירו של המערער בבית-המשפט המחוזי עולה כי שאלת קיומם של יחסי עורך-דין-לקוח לא היתה כלל שנויה במחלוקת בין הצדדים; שנית, מצביעה על כך התנהלות הדברים סביב עריכת הסכם המכר במשרדו של המערער כפי שהיא מתוארת בגרסתו של המערער; שלישית, המערער קיבל על עצמו לטפל בכל הצדדים המשפטיים של העסקה בין יהודה למשיבים, לרבות רישום במרשם המקרקעין ותשלומי מיסים. הוא החתים את המשיבים על שורה של מסמכים בקשר לעסקה. הדבר מלמד שהמשיבים שמו את מבטחם במערער כי זה יגן על עניינם. יש לזכור כי בכל מהלך העסקה לא היו המשיבים מיוצגים על-ידי עורך-דין אחר, וכי הם נדרשו לשלם למערער שכר-טרחה עבור עריכת הסכם המכר. העובדה שהמערער ייצג גם את יהודה בעסקת המכר אינה שוללת את ייצוג המשיבים בעת ובעונה אחת. גם העובדה שדאג בראש ובראשונה לאינטרסים של יהודה אינה גורעת ממעמדם של המשיבים. יצויין כי כללי האתיקה אינם אוסרים על ייצוג כפול בעסקאות מכר; רביעית, האמון המלא שהמשיבים רחשו למערער ולכישוריו המקצועיים. נוכח אמונם המוחלט במערער הוסיפו המשיבים להיעזר בשירותיו המקצועיים גם בהמשך.

המסקנה היא, איפוא, כי המשיבים היו לקוחותיו של המערער בעת שערך את עסקת "המכר המותלה" בינם לבין יהודה. אין חולק כי במצב דברים זה מוטלות על המערער חובת אמונים וחובת זהירות כלפי המשיבים. הלכה מושרשת היא כי עורך-דין חב ללקוחו חובת זהירות להגן על ענייניו ולפעול בעבורו במיומנות, במקצועיות ובנאמנות. הפרת חובה זו מקימה אחריות מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין (נוסח חדש). בסיס נוסף לחבות של עורך-דין כלפי לקוחו הוא בסיס חוזי. התרשלות בייצוג עניינו של הלקוח, ועל אחת כמה וכמה התנהגות שיש בה הפרת אמונים ואי-יושר כלפי הלקוח, עשויות לשמש עילה לתביעה בגין הפרת חוזה או עילה לתביעה נזיקית על-פי עוולת הרשלנות. מקור נוסף לחובת נאמנות של עורך-דין כלפי לקוחו מצוי בחוק השליחות, התשכ"ה-1965. בעניין דנן חובה זו מבוססת על יפויי-הכוח שהמשיבים הפקידו בידיו של המערער. מבחינת סטנדרד ההתנהגות הנדרש אין למעשה הבדל בין יחסים חוזיים לנזיקיים. הסטנדרד הוא רמת המיומנות והזהירות הנדרשת מבעל מקצוע כלפי מי שהוא חב כלפיו, לצד כללי האתיקה הקובעים את נורמות ההתנהגות הראויות לעורך-דין.

עורך-הדין נדרש לפעול בנאמנות ובזהירות גם כשהוא פועל בעבור שני הצדדים לעסקה, אשר במקרים רבים מחזיקים באינטרסים מנוגדים.

גם בהנחה שהמשיבים לא היו לקוחותיו של המערער, עדיין בנסיבות העניין נוצרה מערכת יחסים המקימה חובת זהירות מושגית וחובת זהירות קונקרטית של המערער כלפיהם. כידוע, תיתכן חבות ברשלנות של עורך-דין גם כלפי מי שאינו לקוחו. השאלה מה מידת החבות ומתי היא מתגבשת, תלויה בנסיבות העובדתיות של כל מקרה. המקרה דנן הוא מקרה קיצוני שבו מתחייבת המסקנה כי המשיבים היו במעמד מיוחד כלפי המערער, מעמד שמטיל עליו חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפיהם. הדבר נלמד ממכלול הנסיבות.

במקרה דנן שלט המערער למעשה בעיצוב המשפטי-העסקי של ההסכם בין המשיבים לבין יהודה. המשיבים הגיעו אל המערער כשהם בלתי-מיוצגים. לא היו להם כל ניסיון או הבנה בעסקאות מהסוג הנדון, ולא היה עורך-דין אחר שטיפל בעסקה מטעמם. אין ספק כי העסקה שהמערער רקח יצרה מצב משפטי מורכב. הבנת תוכנה והשלכותיה חייבה התמצאות מקיפה בדין ובהלכה הפסוקה. מובן כי נוכח המורכבות המשפטית של העסקה המערער, כעורך-דין, נהנה מיתרון ידע ושליטה משמעותיים. המשיבים, מנגד, היו בעמדה נחותה, והם שמו מבטחם בכישוריו המשפטיים של המערער. הם סמכו על אמינותו, מיומנותו ויושרו.

בהנחה כי העסקה היא "הסכם מכר מותלה", המערער מנע מן המשיבים את ההגנות שהיו זכאים להן לו נערכה בינם לבין יהודה עסקת הלוואה מובטחת במשכנתה. בהתוויית הסכם המכר יצר המערער סיכונים צפויים אשר הפכו את התנהגותו לבלתי-סבירה.

בהנחה כי העסקה היא "משכון מוסווה", הרי שהמערער התרשל כלפי המשיבים בכך שנמנע מלהסביר להם שעסקת המשכון, הגם שנערכה במתכונת של "הסכם מכר מותלה", אינה מונעת מהם את ההגנות העומדות לחייב על-פי חוק בעת מימוש משכון. המערער לא העמידם כלל על המשמעות המורכבת של עסקת "משכון מסווה", על השלכותיה על זכויותיהם בדירה ועל ההגנות העומדות להם ביחסיהם עם יהודה. בכך נמנעה מן המשיבים האפשרות לכלכל את צעדיהם בצורה מושכלת. המשיבים הוטעו לחשוב כי עליהם לקיים את "הסכם המכר המותלה" ככתבו וכלשונו. גם על-פי חלופה זו התרשלותו של המערער היא שגרמה לאובדנן בפועל של ההגנות שהמשיבים היו זכאים ליהנות מהן במסגרת מימוש הדירה כמשכון. המערער הציג בפני המשיבים מצג שווא רשלני בדבר משמעות הסכם המכר, מצג שעליו הסתמכו המשיבים ביחסיהם עם יהודה.

לולא התרשל המערער לא היו המשיבים נאלצים למכור את דירתם, וממילא לא היו נאלצים לשלם דמי שכירות עבור מגוריהם. האפשרות שהמשיבים יידרשו למכור את דירתם וכן האפשרות שיהא עליהם לשלם עבור דיור חלופי, הינן אפשרויות שהיה על המערער לצפות בעת שהתרשל, ולפיכך הוא חב בנזק זה.

בדעת מיעוט - כב' השופט א' ריבלין קובע, כי אין ביפוי-הכוח הבלתי-חוזר שנתנו המשיבים בידי המערער כדי להקים יחסי עורך-דין-לקוח. אין די בכך שצד לעסקה מייפה את כוחו של עורך-הדין של הצד שכנגד לבצע פעולה להבטחת זכויותיו של מרשו כדי לכונן יחסי עורך-דין-לקוח בין מייפה-הכוח לעורך-הדין. גם השתתפות בתשלום שכר-הטרחה כשלעצמה אינה יוצרת יחסי עורך-דין-לקוח. התרשלות היא סטיה מרמת ההתנהגות של האדם הסביר. האדם הסביר יימנע מהתנהגות הכרוכה בסיכונים שהם צפויים, מחד, ואשר הופכים את ההתנהגות לבלתי-סבירה, מאידך. התנהגות תהא בלתי-סבירה כאשר התועלת החברתית הגלומה בהתנהגות פחותה ממחירה החברתי של אותה התנהגות.

במקרה דנן עסקת המכר המותנה אכן היתה עסקת משכון מוסווה, ולפיכך המשיבים זכאים ליהנות מהגנות חוק המשכון, כיוון שלפי חוק, העסקה שיצר המערער כמוה כעסקת משכנתה. לפי הנחה זו המערער לא מנע מהמשיבים את הגנות החוק. ניתן בכל זאת לטעון כי המערער התרשל כלפי המשיבים עת עיצב את העסקה באופן מורכב, כעסקה שהיא ספק משכון מוסווה, וכך יצר אי-ודאות שהיה בה כדי לפגוע בעניינם, ולכל הפחות כדי לחייבם בהתדיינות משפטית מתישה לבירור זכויותיהם. לפי שיטה זו, המערער התרשל גם כאשר לא יידע את המשיבים על זכותם לתבוע מאת יהודה את כיבוד ההגנות שלהן היו זכאים.

מנגד, אם מניחים כי אין מדובר במשכנתה מוסווה, הרי שבית-המשפט המחוזי צדק בקובעו כי נמנעו מהמשיבים ההגנות שלהן היו זכאים לו היתה נערכת בינם לבין יהודה עסקת משכנתה. כלומר התרשלותו של המערער התבטאה בכך שלא התרה במשיבים לבל יסכימו לעסקת המכר המותנה בכך שהחליט שלא לייעץ להם לעמוד על עריכתה של עסקת משכנתה ומשום שעיצב הסכם אשר מנע מהם את הגנת חוק המשכון.

בפעולותיו אלה יצר המערער סיכונים צפויים. עלות מניעת הנזק במקרה שכזה נדמית כמזערית - כל שנדרש מהמערער היה לעוץ עצה למשיבים. עלות זו יש להעמיד אל מול תוחלת הנזק, אשר עמדתו השלילית של המחוקק כלפי עצם התרחשותו ניכרת בדברי החקיקה. הסתברות התממשותם של סיכונים אלה לא היתה מבוטלת.

המערער התרשל, איפוא, משיצר, לפי כל אחת משתי ההנחות החלופיות, סיכונים צפויים אשר הפכו את התנהגותו לבלתי-סבירה. אולם השאלה היא אם במעשיו ובמחדליו הופרה חובת זהירות שחב המערער למשיבים. במילים אחרות, האם עורך-דין המייצג צד לעסקה חב בחובת זהירות לצד האחר הכוללת את החובה לעצב עבורו עסקה אשר תגן על ענייניו של אותו צד אחר, ואת החובה לייעץ לו כיצד לנהל את ענייניו בקשר לאותה עסקה.

חובת זהירות תתקיים כאשר אדם היה צריך לצפות את התרחשות הנזק ("צפיות נורמטיבית"), ולא רק היה יכול לצפותו ("צפיות טכנית"). הפסיקה הציבה מבחנים לעניין הקביעה מתי אדם היה צריך לצפות התרחשות נזק. חובת הזהירות מורכבת משניים: יסוד של "שכנות" או "קירבה" ומסקנה שיפוטית כי הוגן, צודק וסביר שתוטל חובת זהירות. הקירבה משמעה זיקה בין המזיק לניזוק, אשר בשלה חב המזיק בחובת זהירות כלפי הניזוק הספציפי. הזיקה יכול שתהיה פיזית, משפטית, מכוח הסתמכות, מכוח נטילת אחריות מפורשת של המזיק ועוד. המסקנה כי הוגן, צודק וסביר שתוטל אחריות היא פועל יוצא של שיקולי מדיניות שיפוטית.

חובת הזהירות הוחלה על עורך-הדין לא רק ביחסים שבינו לבין לקוחו, כי אם גם ביחסיו עם צד שלישי. במקרה האחרון היחסים המיוחדים בין הניזוק לעורך-הדין והסתמכותו של הראשון על דברי האחרון מבוססים לא על חוזה ביניהם כי אם על אופיו המיוחד של המקצוע המשפטי ועל חובות ההגינות שבהן חב עורך-הדין לציבור כולו. הדברים אמורים במיוחד כאשר הניזוק היה צד לא מיוצג לעסקה אשר המזיק שימש בה כעורך-הדין של הצד שכנגד. בנסיבות שכאלה סביר יותר שאדם אכן יסתמך על דבריו של עורך-הדין של הצד שכנגד.

אחד התנאים ליצירתה של החובה בגין מצג השווא הרשלני הוא קיומה של הסתמכות סבירה. זהו גם יסוד מרכזי להטלת חובת הזהירות על עורך-דין. קיומה של חובת זהירות מצד עורך-דין כלפי הצד שכנגד הוכר מקום שבו עורך-הדין נטל על עצמו חיוב כלפי אותו הצד. כך נקבע כי קמה לו חובה בעת נטילת אחריות בקשר לרישום זכותו של הצד שכנגד אף כשזה לא היה לקוחו. נוסף על כך יכול גם שתיווצר אחריות מושגית כלפי מי שאינו לקוחו של עורך-דין הפונה בבקשה או בעצה אל עורך-הדין.

במקרה דנן לא העניק המערער כל עצה למשיבים, והוא לא נטל כלפיהם אחריות. אין לומר כי פעל למימושה של הסכמת הצדדים, ואין לומר כי לא נתקיימו ביניהם ניגודי עניינים.

הטלת האחריות עלולה להציב את עורך-הדין במצב של ניגוד עניינים. חובתו כלפי הצד האחר עלולה לפגוע בחובותיו כלפי לקוחו שלו - אם בשל הסתירה שבין עניינו של הלקוח לבין עניינו של הצד האחר ואם כפועל יוצא של חששו של עורך-הדין מפני תביעה אישית שיגיש נגדו הצד האחר. על-כן חבות תוטל רק מקום שבו ניגוד עניינים זה איננו מתקיים - כאשר קיימת זהות בין האינטרסים של שני הצדדים לעסקה, או כאשר עורך-הדין נטל על עצמו מחוייבות כלפי הצד שכנגד, שאז יש לומר כי לקוחו ויתר על מחוייבות עורך-דינו אליו.



34. האם ניתן להסיק קיומה של רשלנות מתוך הפרת כללי האתיקה?

ב-ת"א (ת"א-יפו) 102696/99 106 נדונה תובענה שעילתה רשלנות מקצועית של עורכי-דין. השאלה שעמדה לדיון היתה; האם ניתן להסיק קיומה של רשלנות מתוך הפרת כללי האתיקה?

התובע נפגע בתאונת עבודה, ומשפנה לנתבעים 2-1, עורכי-דין, על-מנת שייצגו אותו, התרשלו אלה בהגישם תביעת פיצויים לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

בית-המשפט מפי כב' השופטת דליה מארק-הורנצ'יק פסק, כי הנתבעים לא פעלו כפי שנדרש מעורכי-דין סבירים בסיטואציה זו כדי להביא לכך שהתביעה תוגש במועד לבית-המשפט. כן נפסק כי כללי האתיקה משליכים על השאלה אם הנתבעים השתמשו במשלח-ידם במיומנות ונקטו מידת זהירות שאדם סביר ונבון היה משתמש בה ונוקט אותה באותן נסיבות, וזאת לעניין קיומה של רשלנות.

חובת המסירות, השקידה והאדיקות, היא חובה רחבת היקף והיא מתפרשת גם על עמידה בלוח זמנים. על עורך-הדין לעמוד בלוח זמנים בכל הקשור למגבלות זמן שנקבעו בחוק, הן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהחלטות של בית-המשפט והן בנוגע למגבלות זמן הקבועות בהוראות שנותן הלקוח לעורך-דינו.

בית-המשפט מוסיף ומבקר את דרך ההתנהלות והיחס לו זכה התובע מפרקליטיו, המצביעה על זילזול, היעדר שקידה או מסירות בטיפול בתביעתו של התובע.

וכן רואה בית-המשפט בחומרה את העובדה שגם לאחר שהנתבעים 2-1 הביאו במחדליהם לכך שהתביעה בגין תאונת העבודה נדחתה מחמת התיישנות - לא טרחו לנהוג במיומנות ובמקצועיות, כפי שעורך-דין סביר היה נוהג בנסיבות העניין, ולבשר על כך לתובע. רק בסוף אוגוסט 1998 לאחר חלוף שנה וארבעה חודשים תמימים ממועד דחיית התביעה, מצאו הנתבעים 2-1 להודיע לתובע על דבר דחיית התביעה מחמת התיישנות.

בנסיבות המקרה, אין מנוס מלקבוע כי הנתבעים התרשלו בכך שלא דאגו להגשת כתב התביעה בגין תאונת העבודה במועד ובטרם חלפה תקופת ההתיישנות.



35. האם מחדל עורך-הדין הנתבע הביא לאובדן "קלף מיקוח"?

ב-ת"א (ת"א-יפו) 42168/00 107 במסגרת סכסוך גירושין בין התובעת ובעלה, התבקש הנתבע להטיל עיקול על מטלטלי התובעת כדי למנוע תפיסתם על-ידי הבעל. הנתבע לא עשה זאת, ואף הודה בדבר בפני בית-דין משמעתי של לשכת עורכי-הדין. כתוצאה מכך הורשע בעבירת משמעת. ההרשעה העולה ממסמכי בית-הדין שצורפו לתיק בית-המשפט הכוללות הודאת בעל דין בהתנהגות בלתי-מקצועית בעת טיפולו בתובעת. ולהן ציטוט מההרשעה:

בדחותו את התביעה קבע בית-המשפט כי:

"הטענה היא, איפוא, כי מחדל עורך-הדין הנתבע הביא לאובדן "קלף מיקוח". ביטוי זה פירושו אובדן עמדה הנוחה לנתבעת שאינה בהכרח עמדה חוקית, או עמדה ראויה. פירושה עמדה של חזקה בדירה שאינה שייכת לנתבעת ושאין בכוחה או ברצונה להוכיח את זכותה להמשיך ולהחזיק בדירה זו. זו אינה עילת תביעה חוקית ראויה נגד עורך-הדין. לאדם הגר ברשות אין זכות משפטית להתחמק מפינוי אחרי ביטול רשות, לשם הפעלת לחץ לא הוגן, לקבלת זכויות שאינן שלו.

שנית, צו עיקול מיטלטלין לא עסק כלל בחיבור מים, חשמל וגז ואת אלה יכול היה בעל הדירה לנתק גם אם היה מוצא צו העיקול.

לכן, טענת התובעת לא שיכנעה אותי.

במקרה הנוכחי הפרת חובת הזהירות לא גרמה ללקוחה כל נזק. הנזק נגרם לה עקב מחדליה שלה לטפל בענייניה ולתבוע מהחייבים לה את המגיע לה (אם וככל שהגיע ועל כך איני מביע דעה מחוסר ראיות וטיעון בנושא זה). אפשרותה לתבוע את זכויותיה בדירה לא נפגעה כלל עקב אי-הוצאת צו העיקול. התובעת לא הוכיחה כי אי-הוצאת צו העיקול פגע בזכויותיה ולא שיכנעה כי היתה לה זכות להמשיך ולהחזיק במושכר למרות דרישת הפינוי. ככל שהיתה לה זכות להמשיך ולהחזיק בדירה לא פגעה אי-הוצאת צו העיקול כלל באפשרותה להמשיך ולגור בדירה ולדרוש מבעליה לתקן את מתקניה במישרין או באמצעות צו שיפוטי. מכאן שמחדל עורך-הדין לא גרם במקרה זה לנזק. יש להדגיש כי החפצים שלא עוקלו על-ידי עורך-הדין, לא נגנבו או אבדו אלא הועמדו לרשות התובעת עוד באותו יום בכתובת אחרת."



36. רשלנות עורך-דין - משק חקלאי - דחיית תביעה

ב-ת"א (ת"א-יפו) 13078/03 108 נדונה תובענה בגין טענה לרשלנות מקצועית של עורך-דין אשר ייצג את הצדדים בעסקת מכר משק חקלאי.

כב' השופטת חנה ינון בדחותה את התובענה קבעה כי מדברי הנתבע עולה כי הוא לא ערך את הבדיקות המקדמיות הנחוצות ולא הציג כל נימוק סביר למחדלו זה. הנתבע לא קיים את החובה הבסיסית החלה עליו כבא-כוחם של הצדדים בעסקת מכר מקרקעין, לברר בעצמו, בבדיקה מקצועית מקיפה, את מצב הזכויות בנכס, טרם החתימה על הסכם המכר. יחד עם זאת, לאור העובדה כי במועד החתימה על ההסכם ידעו התובעים אף הם כי לא ניתן היה לקבל את האישורים ביחס לזכויות בנכס אין לומר כי לתובעים נגרם חיסרון כיס באשר כל סכום אשר שילמו למוכרים הוחזר להם על-ידי אלה.



37. איחור בהגשת תביעה ואי-השבת מסמכים

ב-ת"א (ת"א-יפו) 40080/01 109 טענו התובעים כי בגין אי-הגשת התביעה נגרם להם נזק כספי. כב' השופט חאג' יחיא קבע כי הנתבע התרשל בכך שלא הגיש את התביעה בשם התובעים לבית-המשפט בזמן, ואף לא החזיר להם את המסמכים שנמסרו, תוך הסבר לגבי תקופת ההתיישנות בתביעות המתבססות על חוזה ביטוח, ובכך כשל בעוולת הרשלנות וגם הפרת חוזה כלפי התובעים.

יחד עם זאת, התובעים, לא הצליחו להוכיח כי נגרם להם נזק, ולא הצליחו להוכיח את הקשר הסיבתי בין הנזק, לבין מחדלו של הנתבע ועל-כן, אין מנוס מלדחות את התביעה.



38. התרשלות עורך-דין שלא התריע בפני לקוחו כי התביעה עלולה להתיישן

ב-ת"א (נת') 2052/05 110 קבעה כב' השופטת יעל קלוגמן כי "הנתבעת התרשלה במילוי חובותיה כעורכת-דין, בכך שלא התריעה בפני התובע, באופן הדרוש, על המועד המדוייק של תום תקופת ההתיישנות ועל השלכותיו; או לחילופין - היה עליה להודיעו באופן ברור על הפסקת הטיפול בעניין על ידה, וגם זאת - תוך העמדתו על המועד של תום תקופת ההתיישנות, וכי עם הפסקת הטיפול על ידה, יישא הוא בתוצאות של התיישנות התביעה, אם לא ידאג לטפל בעניינו בעוד מועד. על-כן על הנתבעת לפצות את התובע בגין הנזק שנגרם לו בשל התיישנות תביעתו".



39. אי-העברת זכויות בלשכת רישום המקרקעין מעל 10 שנים מיום חתימת חוזה המכר

ב-ת"א (פ"ת) 2322/05 111 נדונה תביעה כנגד עורך-דין בגין רשלנות מקצועית, בכך שלא העביר בלשכת רישום המקרקעין זכויות במגרש שמכרו התובעים, במשך תקופה של למעלה מ-10 שנים מיום חתימת החוזה.

כב' השופט אהרן מקובר בקבלו את התביעה קובע כי "הנתבע התרשל בתפקידו בכך שלא הודיע לתובעים ולא הזהיר אותם, בוודאי לא בכתב, ואני סבור כי גם לא בעל-פה, על כך שאי-המצאת אישור העיריה מונע ממנו מלהעביר את המגרש על-שם הקונה וכל זמן שלא ימציאו לו את האישור הוא אינו יכול להעביר את המגרש על-שם הקונה כנדרש והמגרש נשאר רשום על-שמם".



40. אי-העברת זכויות בלשכת רישום המקרקעין מעל 35 שנים

ב-ת"א (חי') 828/07 112 נדונה תביעת רשלנות נגד הנתבע, עורך-דין במקצועו, אשר ייצג חברת בניה ממנה רכשו התובעים את דירתם ונמנע מלרשום את הדירה על-שם התובעים, כמתחייב על-פי הסכם המכר, וזאת במשך כ-35 שנים.

מנגד, הנתבע טוען כי התובעים לא שילמו לו את מלוא שכר-הטרחה ולפיכך, לא רשם את הדירה על-שמם.

כב' השופטת יעל וילנר בקבלה את התביעה קבעה כי אין ספק שהנתבע הפר את הסכם המכר וכן התרשל באי-רישום הדירה על-שם התובעים במשך כ-35 שנה. עוד נקבע כי הנתבע חרג מכללי האתיקה של לשכת עורכי-הדין ומסטנדרט ההתנהגות הנדרש מעורך-דין.

בית-המשפט מדגיש כי "שיהוי של עשרות שנים ברישום הדירה - תוך דרישת סכומי כסף שאינם חלק משכר-הטרחה המוסכם, כתנאי להמשך הטיפול ברישום הדירה ותוך התעלמות מפניות חוזרות ונשנות מצד התובעים - מהווה הפרת הסכם המכר; התרשלות לפי סעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש); הפרת כללי האתיקה; והפרת חובת הנאמנות בו חב הנתבע כלפי התובעים".



41. העברת כספים על-ידי עורך-הדין

ב-ת"א (שלום-ת"א) 45758/06 113 טענו התובעים כי הנתבע לא העביר את הכספים שמסרו לו לגבאי או לחברות שבניהולו או בשליטתו. לגרסתם, הנתבע שימש בא-כוחם בעסקה ונאמן על כספיהם, ותחת כובעו זה לא נהג כפי שעורך-דין או נאמן סביר היה נוהג בנסיבות העניין, ובין היתר התרשל כשלא לקח כל ביטחון להשבת הכספים; לא גילה להם את הסיכונים הטמונים בעסקה עם אדם שאינו בעל הקרקע; לא סיפר להם כי מדובר ברכישת קרקעות מערבים וכי בעסקה מפוקפקת עסקינן.

לחלופין התובעים מבקשים שאם ייקבע כי הנתבע לא ייצג אותם בעסקה, ייקבע שהוא חב חובת זהירות כלפיהם מכוח יחסי "קרבה" או "שכנות" - חובה אשר הנתבע הפר.

מנגד, הנתבע טוען כי העביר את כספי התובעים לגבאי ולחברות שבשליטתו או בניהולו. לדידו, הוא לא ייצג את התובעים בעסקה ולא שימש נאמן על כספיהם, וכל שעשה היה לעניין אותם, כקרוב משפחה, בעסקה של רכישת קרקע - עסקה כגון זו שבה היה מעורב באופן אישי ופרטי - ולקבל מהם את סכומי הכסף לצורך העברתם.

בדחותה את התביעה קובעת כב' השופטת שושנה אלמגור כי "לא התקיים התנאי הקבוע בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש): קיומו של קשר סיבתי בין ההתרשלות הנטענת לבין הנזק".


___________
1. בבלי בבא קמא פ"ה, א'.
2. נ' רקובר בהשתתפות נ' יעקובי ניבי תלמוד, 49; וראו להלכה רמב"ם נזיקין, חובל ומזיק ב', י"ח; שולחן ערוך חושן משפט, מ"כ, כ"א.
3. א' בר-שלום, "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי-דין", הפרקליט כה (התשכ"ח), 479, 498.
4. ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' עורך-דין יוסף רוזנבוים, תק-על 2006(1), 1549 (2006).
5. ראה י' שנהב, ר' לויתן, "אחריותו המקצועית של עורך-דין, ניהול סיכונים וביטוח החבות", הפרקליט לב (התשל"ח), 177, 178.
6. א' בר-שלום, "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי-דין", הפרקליט כא (התשכ"ה), 491, 479.
7. ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ואח', פ"ד מד(4), 446 (1990).
8. ע"א 751/89 מוסהפור נ' עורך-דין שוחט, פ"ד מו(4), 529; מ' וייסמן, תביעות רשלנות בנזיקין, 835.
9. ע"א 37/86, 58 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4), 446 (1990); וייסמן, שם, בעמ' 848-847.
10. א' זר אתיקה, מקצועית של עורכי-דין (תוספת 4, ינואר 1997), 215 וכן פסק-דין מוסהפור, שם, בעמ' 534.
11. וייסמן, שם, בעמ' 840, פסק-דין שרמן, שם, בעמ' 466 ופסק-דין מוסהפור, שם, בעמ' 535.
12. וייסמן, שם, בעמ' 854.
13. זר, שם, בעמ' 143.
14. פסק-דין שרמן, שם, בעמ' 463; זר, שם, בעמ' 233.
15. זר, שם, בעמ' 234-233.
16. פסק-דין שרמן, שם, בעמ' 464, ולהסביר ללקוח את משמעותו של כל מסמך עליו הוא חותם. וייסמן, שם, בעמ' 855 וכן זר, שם, בעמ' 215.
17. ע"א 6645/00 עורך-דין ערד נ' אבן, פ"ד נו(5), 365 (2002).
18. ע"א 2625/02 סילביו נחום עורך-דין נ' דורנבאום, תק-על 2004(1), 1788 (2004); ת"א (יר') 7904/01 ז'אן סלדז'אנובסקי ואח' נ' קרין קלוו-גולר, תק-של 2005(4), 8146 (2005).
19. ד"ר יהודה שנהב ורחל לויתן, "אחריותו המקצועית של עורך-דין - ניהול סיכונים וביטוח החבות", הפרקליט, לב 1979/80, 177, 181 וראה האסמכתאות שם ובעמ' 182.
20. ראה גם רשימת פסיקה בראש הפרק של מבט לפסיקה.
21. ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ(1), 471.
22. ראה עוד במקורות שהובאו אצל שנהב, שם, בעמ' 183.
23. Reece v. Rigby (1882) B2. ALD. 202.
24. ראה י' שנהב, שם, בעמ' 1,.Harbin v. Masterman (1896) CH. 351, 183
25. ראה Simmons v. Ennington & son (1955) ALL E.R. 240 C.A 1.
26. ע"א 420/75 כהן נ' אייזן, פ"ד ל(2), 29 (1976).
27. ראה ע"א 479/65 וידר נ' הרנוי, פ"ד כ(1), 471.
28. ע"א 5/63 זילברמן נ' תורי, פ"ד יז 1308.
29. ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3), 75 (1976).
30. ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ואח', פ"ד מד(4), 446 (1990).
31. ע"א 37/86 משה לוי ואח' נ' יצחק יחזקאל שרמן ואח', פ"ד מד(4), 446 (1990).
32. עמ"מ 9/55 עורך-דין פלוני נ' יושב-ראש וחבר המועצה המשפטית, פ"ד י 1720, וראה גם על"ע 5/78 פלוני נ' לשכת עורכי-הדין, מחוז חיפה, פ"ד לג(2), 586 (1979).
33. על"ע 7/73 עורך-דין פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, תל-אביב-יפו, פ"ד כח(1), 679 (1974).
34. על"ע 7/73, הנ"ל, בעמ' 685.
35. על"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין תל-אביב-יפו, פ"ד לד(4), 707 (1980).
36. ראה סעיף 2(14) לאותן תקנות, וראה מאמרו של עורך-דין ג' קלינג, "ניגודי עניינים", הפרקליט - גליון מיוחד לכבוד 25 שנים ללשכת עורכי-הדין (התשמ"ז), 75.
37. על"ע 2/80, בעמ' 708; א' בר-שלום, במאמרו "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי-דין", הפרקליט כא (התשכ"ה) 484, 479; באשר לעורך-דין המייצג שני לקוחות ראה גם ע"א 442/81 גרומט נ' סרוסי, פ"ד לו(4), 214 (1982).
38. בג"צ 595/89 משה שמעון ו-5 אח' נ' שלום דנינו ו-2 אח', פ"ד מד(1), 409 (1990).
39. על"ע 6/88 קובלר נ' הוועד המחוזי בתל-אביב-יפו, פ"ד מה(4), 329 (1991).
40. על"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד לד(4), 707 (1980).
41. על"ע 2/80 פלוני נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד לד(4), 707 (1980).
42. ד"א 9/91 הוועד המחוזי בתל-אביב נ' עורך-דין פלוני, פדי"ם נה 29, 33.
43. על"ע 6/88 קובלר נ' הוועד המחוזי בתל-אביב יפו, פ"ד מה(4), 329 (1991).
44. אתיקה מקצועית, גיליון 19, מספר החלטה 50/6, 7.10.06, תשרי, תשס"ז.
45. בג"צ 9596/02 פיצוי נמרץ נ' שר המשפטים ואח', פ"ד נח(5), 792 (2004).
46. הדוגמאות לשאילתות נלקחו מביטאון אתיקה מקצועית של ועדת האתיקה הארצית של לשכת עורכי-הדין.
47. ע"פ 635/05 אמג'ד דענא נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4), 2831 (2007).
48. אתיקה מקצועית, גיליון 27, מספר החלטה 86/07, 12.7.08, תמוז תשס"ח.
49. אתיקה מקצועית, גיליון 26, מספר החלטה 302/07, 5.5.08, אייר תשס"ח.
50. עט ואתיקה, גיליון מס' 58, בד"מ 18/98, יוני 2000, סיון תש"ס.
51. אתיקה מקצועית, גיליון 27, מספר החלטה 343/06, 12.7.08, תמוז תשס"ח.
52. אתיקה מקצועית, גיליון 27, מספר החלטה 211/07, 12.7.08, תמוז תשס"ח.
53. אתיקה מקצועית, גיליון 27, מספר החלטה 63/07, 12.7.08, תמוז תשס"ח.
54. אתיקה מקצועית, גיליון 25, מספר החלטה 314/06, 17.2.08, אדר תשס"ח.
55. אתיקה מקצועית, גיליון 24, מספר החלטה 206/06, 25.10.07, חשוון.
56. אתיקה מקצועית, גיליון 20, מספר החלטה 261/05, 16.12.06, כסלו, תשס"ז.
57. אתיקה מקצועית, גיליון 15, מספר החלטה 44/05, 9.11.05, חשון, תשס"ו.
58. אתיקה מקצועית, גיליון 14, מספר החלטה עס 1656 א, 31.8.05, אב, תשס"ה.
59. אתיקה מקצועית, גיליון 13, מספר החלטה 83/03, 16.3.05, אדר, תשס"ה.
60. אתיקה מקצועית, גיליון 18, מספר החלטה 197/04, 7.5.06, אייר, תשס"ו.
61. אתיקה מקצועית, גיליון 16, מספר החלטה 116/03, 15.12.05, כסלו, תשס"ו.
62. ראה לעיל גם דיוננו בשאלת החיוב ברשלנות כלפי צד ג' בכלל.
63. עמ"מ 4/56, 3 עורך-דין פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ע כג 395.
64. Charlesworth On Negligence (5 TH. ED. London, 1971) AR. 311, 203 והאסמכתאות שם.
65. Hedley Byrne & co. Ltd. V. Heller & Artners Ltd. (1963) 2 ALL E.R. 575.
66. א' בר-שלום, "לשאלת אחריותם בנזיקין של עורכי-דין", הפרקליט כא (התשכ"ה), 495-486.
67. ת"א (ת"א) 1856/52 קאופמן נ' לידג'י, פ"מ יא 122.
68. ת"א (יר') 7904/01 ז'אן סלדז'אנובסקי ואח' נ' קרין קלוו-גולר, תק-של 2005(4), 8146 (2005).
69. ת"א (ת"א-יפו) 27574/04 דביר שלום ואח' נ' עורך-דין נוימן מאיר, תק-של 2006(1), 11895 (2006).
70. ת"א (ת"א-יפו) 31619/04 מיכאל מור חיים שן סינאי נ' עורך-דין מסיקה שמואל, תק-של 2005(4), 2769 (2005).
71. ה"פ (חי') 54/01 ברכה גרבליך נ' עורך-דין פנחסי גדעון, תק-מח 2006(1), 4689 (2006).
72. ע"א 4612/95 איתמר מתתיהו ואח' נ' שטיל יהודית ואח', פ"ד נא(4), 769 (1997).
73. ת"א (ת"א-יפו) 24082/05 קוממי אשר ואח' נ' עזבון המנוח עורך-דין נגר אברהמי ז"ל ואח', תק-של 2008(1), 4578 (2008).
74. ת"א (ת"א-יפו) 50298/04 רפפורט שרה טליה נ' עורך-דין גל חיים, תק-של 2006(1), 11923 (2006).
75. ע"א 153/04 חיותה רובינוביץ נ' עורך-דין יוסף רוזנבוים, תק-על 2006(1), 1549 (2006).
76. ת"א (ראשל"צ) 3168/03 שאולי מגדה נ' עורך-דין קלמוביץ' אברהם, תק-של 2006(1), 4077 (2006).
77. ת"א (חד') 2607/05 דרור ורד ואח' נ' משה כהן, עורך-דין, תק-של 2007(4), 21648 (2007).
78. ת"א (ת"א-יפו) 2221/00 ג.ש.ק. (1983) בע"מ נ' עורך-דין נעמי לביא ואח', תק-מח 2006(1), 398 (2006).
79. ת"א (יר') 7904/01 ז'אן סלדז'אנובסקי ואח' נ' קרין קלוו-גולר, תק-של 2005(4), 8146 (2005).
80. ת"א (הרצ') 541/01 דוד תפילין ואח' נ' עורך-דין אסתר קליר, תק-של 2005(4), 4280 (2005).
81. ת"א (יר') 1021/05 בתיה ל' נ' עורך-דין הדסה בן יעקב ואח', תק-של 2005(4), 2260 (2005).
82. ת"א (ת"א-יפו) 2814/99 בן יעקב ציון ואח' נ' עורך-דין גילי לאור פליקסברודט ואח', תק-מח 2005(3), 7966 (2005).
83. ת"א (חי') 17312/02 ד"ר קופל יוסף נ' עורך-דין וייס ריכרד ואח', תק-של 2005(3), 12698 (2005).
84. ת"א (ת"א-יפו) 11029/03 (שירחון מהרן) יעקב שירה נ' עורך-דין גילת דוד, תק-של 2005(3), 7520 (2005).
85. ת"א (ת"א-יפו) 127667/01 כתב מאיר ואח' נ' עורך-דין מור רן, תק-של 2005(3), 2691 (2005).
86. ת"א (יר') 22460/99 משה עמרם אסולין נ' יורם חכים ואח', תק-של 2005(3), 2728 (2005).
87. רע"א 417/05 מרים אברהם נ' מרצל קדם, עורך-דין, תק-על 2005(3), 524 (2005).
88. ע"א 4707/90 מיורקס נ' ברנוביץ, פ"ד מז(1), 17 (1993).
89. ע"א 735/75 רויטמן נ' אדרת, פ"ד ל(3), 75 (1976).
90. ת"א (ת"א-יפו) 180627/02 בן הרוש אהרון נ' עורך-דין שילני אהוד, תק-של 2005(2), 10641 (2005).
91. ת"א (ת"א-יפו) 199798/02 שלום שמעון נ' פיגנבוים תמיר ואח', תק-של 2005(2), 4976 (2005).
92. ת"א (ת"א-יפו) 32333/03 בסה דליה נ' עורך-דין אהרוני ישראל, תק-של 2005(2), 3260 (2005).
93. ע"א 37/86 ו-58/86 מ' לוי ואח' נ' י.י. שרמן ואח', פ"ד מד(4), 446, 463 (1990).
94. ת"א (חי') 1588/00 שבת ברכה ואח' נ' עורך-דין גולדבליט אבי, תק-מח 2005(1), 4687 (2005).
95. ת"א (יר') 19967/99 דנציגר ישראל נ' עורך-דין שטרן יהודה ואח', תק-של 2005(1), 11078 (2005).
96. ת"א (הרצ') 1903/01 בלה סטולבצקי נ' עורך-דין דורון אלחריזי, תק-של 2005(1), 7270 (2005).
97. ת"א (יר') 17207/00 ונון לוסי ואח' נ' עורך-דין אקסלרוד אשר, תק-של 2004(4), 14328 (2004).
98. ת"א (כ"ס) 1384/98 רוזנברג משה נ' עורך-הדין משה דוד, תק-של 2004(3), 5175 (2004).
99. ת"א (קר') 2005/02 אחמד מוחמד ח'רמה נ' חליל מוחמד נעמה, עורך-דין ואח', תק-של 2004(3), 5983 (2004).
100. ת"א (ת"א-יפו) 127170/01 אשכנזי מירית סיון נ' עורך-דין גבעון עודד כתריאל, תק-של 2004(3), 1731 (2004).
101. ת"א (חי') 18639/98 אליהו שבת נ' ראובן בר חיים, תק-של 2004(3), 12323 (2004).
102. ת"א (ת"א-יפו) 52988/99 סיטון אסתר ואח' נ' רוקח אהרון, עורך-דין, תק-של 2004(1), 12180 (2004).
103. ע"א 37/86 לוי ואח' נ' שרמן ואח', פ"ד מד(4), 446 (1990).
104. על"ע 9/55 עורך-דין פלוני נ' יושב-ראש וחברי המועצה המשפטית, פ"ד י 1730 (1956).
105. ע"א 2625/02 סילביו נחום - עורך-דין נ' רחל דורנבאום ואח', פ"ד נח(3), 385 (2004).
106. ת"א (ת"א-יפו) 102696/99 עבדלקאדר אברהים ראיד יוסף נ' סעיד עתילי, עורך-דין ואח', תק-של 2004(1), 1646 (2004).
107. ת"א (ת"א-יפו) 42168/00 הולנדר איילת נ' עורך-דין איטח אהרון, תק-של 2003(4), 575 (2003).
108. ת"א (ת"א-יפו) 13078/03 קיסר דרלין ואח' נ' פודורובסקי אליעזר ואח', תק-של 2008(1), 10586 (2008).
109. ת"א (ת"א-יפו) 40080/01 בן עטיה ישראל ואח' נ' עורך-דין רוט משה, תק-של 2008(1), 4052 (2008).
110. ת"א (נת') 2052/05 ינקו יהודה נ' עורך-דין דורון דורות, תק-של 2007(4), 31860 (2007).
111. ת"א (פ"ת) 2322/05 פורת אמנון ואח' נ' גולדרג מוסרי, עורך-דין, תק-של 2007(4), 30852 (2007).
112. ת"א (חי') 828/07 רייכמן ברכיה נ' מרדכי רונן, תק-מח 2009(1), 8807 (2009).
113. ת"א (שלום-ת"א) 45758/06 פרדקין עקיבא נ' לשם איל, עורך-דין, תק-של 2009(2), 17277 (2009).